מכות ד ע"א

דף ד - א

חסר קורטוב, מעט מים, שלא היו שם שלשה לוגים מים מלאים, שנפל לתוכן של המים קורטוב מעט יין, והשלים קורטוב היין את המים לשיעור של שלשה לוגים, וכעת מראיהן של שלשת הלוגים, שמעורב בהם מעט יין, הוא כמראה היין, ונפלו למקוה - לא פסלוהו.

משום שבמים עצמם אין שלשה לוגין שלמים של מים.

ולא זו בלבד, שהיה מראה המים כמראה יין, שאז אינם פוסלים, אלא -

וכן הדין אפילו בשלשה לוגין מים, חסר קורטוב, שנפל לתוכן קורטוב חלב, שהוא לבן, ומעט ממנו אינו משנה את צבע המים, והשלים קורטוב החלב את המים לשלשה לוגים, ומראיהן של שלשת לוגי המים כמראה מים, ונפלו למקוה - לא פסלוהו.

משום שבמים עצמם אין שלשה לוגים מלאים של מים.

כלומר, אין הבדל בין אם נראים שלשת הלוגים כמים, או כיין. כי לעולם אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא אם כן יש במים עצמם שלשה לוגים מים.

זו דעת רבנן.

ורבי חייא דייק ממשנה זו, שהסיבה היחידה המונעת את פסול המים היא העובדה שאין שלשה לוגים שלמים של מים שאובים. אבל אם היו שלשה לוגים מים שלמים, הרי אף אם היה מראיהן כיין, הם פוסלים את המקוה, ואין הולכים אחר המראה בין לקולא ובין לחומרא.

רבי יוחנן בן נורי אומר: הכל הולך אחר המראה.

ומים שיש להם מראה יין לא פוסלים מקוה, ואף אם יש בהם שלשה לוגין מים בפני עצמם.

וכמוהו סובר רב.

וכמו כן הוא סובר להיפך, לחומרא, שאם נפל קורטוב חלב לתוך מים ונראה הכל כמים, מצטרף החלב להשלים את השיעור לשלשה לוגים של מים לפסול המקוה בתחילה. כי לפיו הכל תלוי במראה, בין לקולא ובין לחומרא.

ומקשינן: כיצד אמר רבא בודאות, שדינו של רב הוא מחלוקת תנאים? והא מיבעיא בעי לה רב פפא, הסתפק בדבר זה, האיך ביאר רב משנה זו, וכשיטת מי אמר את דינו, שמים הנראים כיין אינם פוסלים, האם לדברי הכל אמר זאת, או שמא נחלקו תנאים בדבר, ונקט רב את דינו כאחד התנאים בלבד.

דבעי רב פפא: האם רב, תני היה שונה במשנה כגירסתנו בדברי תנא קמא, שאנו גורסים "חסר קורטוב" ברישא, לגבי שלשה לוגין שנפל לתוכם קורטוב יין. והיינו, שרק משום חסרון הקורטוב לא פוסלין המים לתנא קמא.

אבל שלשה לוגין מים, לתנא קמא, פסלי אף אם הם נראים כיין. ונמצא שלדעת תנא קמא הכל תלוי רק במציאות של שלשה לוגים מים ולא במראה המים.

ואתא רבי יוחנן בן נורי למימר: הכל הולך אחר המראה, בין לקולא ובין לחומרא, ולפי זה הוא חולק על תנא קמא מן הקצה אל הקצה.

ורב, דאמר את המימרא הקודמת, סבר כרבי יוחנן בן נורי, שהולכים אחר המראה, ומראה יין לא פוסל.

וזה, כדברי רבא, שתלה את דעת רב בשיטת רבי יוחנן בן נורי.

או דלמא, רב לא תני "חסר קורטוב" ברישא, לגבי יין שהתערב במים, אלא מדובר בשלשה לוגים שלמים של מים שאובים שהתערב בהם יין. ובכל זאת הם אינם פוסלים את המקוה כיון שמראיהן כמראה יין.

ולפי זה נמצא, שגם תנא קמא מודה, שלקולא, הולכים אחר המראה. ואם כן, לדברי הכל שלשה לוגין מים שנראים כיין אינם פוסלים את המקוה מחמת שאינם נראים כמים.

ורבי יוחנן בן נורי כי פליג, רק אסיפא הוא דפליג!

דהיינו, שאינו חולק על תנא קמא אלא רק לגבי הסיפא, שמדובר בה בשלשה לוגים מים שאובים חסר קורטוב, שנפל לתוכן חלב. ושם סובר תנא קמא שאין החלב משלים את המים לשלשה לוגים, על אף שמראה שלשת הלוגים המעורבים הוא כמראה מים, היות וכדי לפסול את המקוה צריך שיהיה שיעור מלא של שלשת לוגין מים, ולא די במראה מים כדי להשלים את השיעור, כי אין הולכים אחר המראה לחומרא.

ובזה חולק רבי יוחנן בן נורי על תנא קמא, וסובר שהכל הולך אחר המראה, בין לקולא ובין לחומרא, ולדעתו מצטרף החלב להשלים את שיעור שלשת הלוגים של מים שאובים לפסול המקוה, כיון שיש כאן מראה מים של שלשה לוגים.

ורב דאמר ביין, שאין פוסלין אפילו שלשה לוגין מים הנראים כיין, שיטתו היא כדברי הכל. כי כאמור, בין תנא קמא ובין רבי יוחנן בן נורי, סוברים שצריך שיהיה במים גם מראה מים כדי לפסול.

וכיון שרב פפא הסתפק בדבר, מנין לו לרבא שרב הולך רק בשיטת רבי יוחנן בן נורי, ולא כדברי הכל!?

ומתרצינן: אכן, רב פפא מיבעיא ליה אם רב יכול לומר דבריו כדברי הכל.

אך לרבא פשיטא ליה ^[1] שרב דעתו היא רק כרבי יוחנן בן נורי.

והוא גורס ברישא, ביין שהתערב במים, "חסר קורטוב", וסובר שלתנא קמא אין הולכין אחר המראה כלל, ורק משום שחסר בשלשה לוגין מים הם אינם פוסלין את המקוה. ובזה חולק עליו רבי יוחנן בן נורי, ורב פסק כמוהו.

אמר רב יוסף: אני תלמידו של רב יהודה, ולא שמיעא לי האי שמעתא שאומרים עתה בשמו, שאמר בשם רב, ששלשת לוגין מים שמראיהן כיין, אינם פוסלין את המקוה!

ותמיהה זו של רב יוסף, באה מפני מחלתו, שבעקבותיה שכח תלמודו.

ולכן אמר ליה אביי, תלמידו של רב יוסף: את אמרת לה ניהלן לשמעתא זו בשם רב יהודה.

והכי אמרת ניהלן, כששנית לנו במסכת מקואות משנה זו של שלשה לוגין, אמרת לנו עליה את המימרא של רב יהודה, שאמר בשם רב.

וביארת לנו, שרב אמר דבריו כדברי הכל, משום דרב לא תני במשנה "חסר קורטוב" ברישא, ולמד שטעמו של תנא קמא שלא פוסלין במקוה, אינו משום החסרון בשיעור שלשת לוגין במים, אלא משום שאין מראיהן כמים, אלא כיין.

ולכן למד, שרבי יוחנן בן נורי רק אסיפא פליג, בחסר קורטוב ונוסף לו חלב, שתנא קמא אמר שאין פוסלין, כי יש חסרון שיעור במים, ואילו רבי יוחנן בן נורי סבר שפוסלין משום שמצטרף החלב למים, כל עוד נשאר מראיהן כמים.

ורב, דאמר שלשה לוגין מים שנראים כיין אינם פוסלין, כדברי הכל אמר.

ועתה מביאה הגמרא עוד מימרא שאמר רב יהודה בשם רב:

ואמר רב יהודה אמר רב: חבית מלאה מים, שנפלה תכולת המים לים הגדול, אדם טמא הטובל שם במקום שנפלו מימי החבית - לא עלתה לו טבילה!

משום דחיישינן לשלשה לוגין מים שאובין מהחבית שלא יהיו במקום אחד.

ואף שלא נפסל הים כולו, חיישינן שמא בא ראשו ורובו במים שאובין במקום נפילת מימי החבית, ונפסל האדם הטובל בהם לאכילת תרומה. ^[2]

לפי שגזרו חכמים על רחיצה בשלשה לוגים מים שאובים [בין בטבילה ובין בשפיכה על ראשו וגופו] שיפסלו את האדם הטהור מלאכול בתרומה, מפני שהיו רוחצין במים שאובין אחר הטבילה, וחששו חכמים שיטעו אנשים, ויעשו עיקר את הרחיצה במים שאובין, ולא יטבלו במקוה עצמה.

ודוקא בנפלו המים לים הגדול לא יטבול שם, משום דחיישינן שמא נשארו המים במקום אחד, משום דקאי וקיימא, שעומדים המים השאובים במקומם ואינם מתערבים מיד במי הים, לפי שאין בים זרימה ותנועה רבה. ^[3]

אבל אם נפלו המים לנהרא בעלמא, לא חיישינן שמא נשארו המים השאובים עומדים במקום אחד, מפני שהנהר זורם, ומערבן במי הנהר.

תניא נמי הכי, שמשקים שנפלו לים, חוששים להם שמא נשארו במקום אחד ולא התערבו במי הים.

דתניא בתוספתא [מקואות ה ה]: חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול, הטובל שם - לא עלתה לו טבילה.

וטעמו של דבר, ^[4] כי שמא היין שהיה בחבית, עדיין עומד שם במקום אחד, ולא התערב עדיין במי הים, ונמצא שהוא טבל ביין, ולא במים, ולא עלתה לו טבילה.

וכן ככר של תרומה שנפל שם למקום היין, שטבל בו האדם הטמא, ולא נטהר, טמא הככר, משום שחוששים שמא היין עדיין עומד במקומו, ונטמא על ידי האדם הטמא שטבל בו, וחזר היין וטימא את ככר התרומה.

ומוכח מכל הברייתא הזאת, שדנים את היין שנפל לים כאילו הוא עומד לחוד במקומו.

ועתה דנה הגמרא בלשון התוספתא: מאי "וכן"?

הרי פשיטא כי כמו שחוששים לכך שעומדים המים במקומם לענין טבילת האדם, שלא תועיל לו, הוא הדין לענין טומאת הככר שנפלה באותו מקום אחרי טבילתו של הטמא בו. ומה התחדש בכך!?

ומבארת הגמרא, שהוצרך התנא להשמיענו זאת, כי -

מהו דתימא, התם, בטבילת אדם במקום נפילת היין, סברא היא שאינו נטהר, כי אמרינן אוקי גברא אחזקיה, ^[5] וכיון שהיה טמא ודאי, ואילו טבילתו היא ספק טבילה, מאחר שיש לחוש שמא היין במקומו עומד, לכן לא עלתה לו טבילה.

אבל הכא, בככר תרומה שנפלה אחרי טבילתו למקום נפילת היין, לא נטמא את הככר מספק, לפי שיש לומר אוקי לככר התרומה אחזקה שהיתה טהורה, ומקום נפילת היין טמא רק מספק, שהרי יש גם לומר שנע ממקומו, ונפל הככר למי הים.

ולכך קא משמע לן התנא בתוספתא, שאף במקום חזקת טהרה, חיישינן שהיין עומד במקומו, והככר טמא מספק.

מתניתין:

א. עדים שאמרו: מעידין אנו באיש פלוני, שחייב לחבירו מאתיים זוז, ונמצאו זוממין - לוקין על שעברו בלאו "לא תענה ברעך עד שקר", ומשלמין ממון שזממו להפסידו מאתיים זוז.

ואין הם נפטרים בעונש אחד. כיון שלא השם, המקרא, המביאן לידי מכות ["לא תענה ברעך עד שקר"], מביאן לידי תשלומין. כי עליהם הוא מתחייב מהמקרא "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", דברי רבי מאיר. ^[6]

וחכמים אומרים: כל המשלם - אינו לוקה! אין מענישין שני עונשים על מעשה אחד, דכתיב "כדי רשעתו", ודרשינן, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ולכן נענשים לשלם כאשר זממו, ונפטרים מעונש המלקות.

[אך אין לומר שילקו ולא ישלמו, כמו דקיימא לן שלוקה ואינו משלם, לפי שכאן ריבתה התורה במפורש שעדים זוממין משלמים. כמבואר בכתובות לב א. רש"י].

ב. עדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין - לוקין שמונים.

ארבעים משום שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר", ^[7] וארבעים משום "ועשיתם לו כאשר זמם", דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין לוקין אלא ארבעים, משום "כאשר זמם".

אבל על "לא תענה" אינם לוקין, היות והוא בא לאזהרת עדים זוממין, ועונשן הוא כאשר זממו, וכדמפרש בגמרא.

---

ג' לוגין חסר קורטוב ונפל לתוכן קורטוב חלב והרי מראיהן כמראה מים ונפלו למקוה לא פסלוהו ר' יוחנן בן נורי אומר הכל הולך אחר הנראה:
ואקשינן. איני דפשטה רב כר' יוחנן בן נורי ור' חייא כרבנן והא רב פפא מיבעיא הוה בעי לה (ואמר) והוה אמר רב ברישא דמתני' הכי תני לה ג' לוגין מים חסר קורטוב ונפל לתוכן קורטוב יין לא פסלו המקוה הא ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין פסלי המקוה ור' יוחנן בן נורי אומר הכל הולך אחר הנראה וכיון שמראיהן כמראה יין אע"פ שנפל לתוך ג' לוגין לא פסלו המקוה ורב דאמר כר' יוחנן בן נורי או דלמא רב מתניתין ג' לוגין שנפל לתוכן קורטוב יין לא פסלו המקוה תני לה ורב דאמר לדברי הכל ור' יוחנן בן נורי בחלב הוא דפליג ואסיפא דקתני ג' לוגין חסר קורטוב הוא דפליג אבל ארישא מודה.

ואמרינן רב פפא הוא דמיבעיא ליה אבל רבא פשיטא ליה. וראינו משניות מדוקדקות שאין כתוב בהן ברישא דמתניתין חסר קורטוב וקיימא לן כרב לדברי הכל. קורטוב מפורש בהמוכר את הספינה (דף צ.) שהוא חלק א' מח' בשמינית:

רב יוסף כשחלה איעקר ליה תלמודיה ושכח ממנו לפיכך היה אומר לא שמיעא לי הא שמעתא וכך מפורש בנדרים:

אמר רב חבית מליאה מים שנפל לים הגדול הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה לפי שאי אפשר לג' לוגין מים שלא יהיו במקום אחד. ותניא כוותיה. ודווקא בים הגדול דקוו וקיימי מיא אבל בנהרות דמשכי לא. תניא בתוספתא חבית שנשברה בים ומרא' אותו מקום כמרא' יין הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה ולא עוד אפילו נפל שם ככר של תרומה טמא:
מתני' מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין דברי ר' מאיר. פי' לוקין שעברו על לא תענה ומשלמין מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם.

וחכ"א כל המשלם אינו לוקה ואמרינן בשלמא לרבנן כו'.

הטובל שם לא עלתה לו טבילה. י"מ משום דג' לוגין מים שאובים שעומדים במקום א' פוסלין אותן מ' סאה שבים הגדול שהוא טובל בהם, וקשיא עלייהו דהא קי"ל דמקוה שלם אינו נפסל בשאובה כדתנן מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן. ואמרו בשם ר' משה הדרשן דשאני ים הגדול שהם מים מלוחים ואין מתערבין עם המתוקים ואותן ג' לוגין במקום א' הן עומדין ואינן בטלין אבל התם איבטילו להו לגבי מ' סאה ואינו מחוור.
ורש"י ז"ל מפרש דמשום הכי לא עלתה לו טבילה דילמא אחר שטבל והוא עולה עלה ראשו ורובו במים שאובין והבא ראשו ורובו במים שאובין פוסל את התרומה שזה חדא מי"ח דברים. וגם זה אינו נכון דא"ה לא הל"ל לא עלתה לו טבילה דמיפסל פוסל את התרומה ומדרבנן, טמויי לא מטמא והיכי אמר לא עלתה לו. והל"ל חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הרוחץ שם פוסל את התרומה, ואפילו באדם טהור נמי משכחת לה. (ואם) [ואני] תמה וכי מי הצריכנו לגזרת שאובה זו כיון דאמרי' מי' הללו קוו וקיימי' ולא מתערבי ולא מבטלי (בידים) [בים] נאמר שמא ראשו או אחד מאיבריו בשעת טבילה לא בא אלא במים הללו והן אינן ראויין לטבילה והיינו לא עלתה לו טבילה כלל.
ובעיקר כלהו נוסחי גרסי' א"א לג' לוגין שלא יהו במקום אחד. ורש"י ז"ל מעבר עליה קולמוס דהא ספק הוא כדאמרי' לקמן אוקים תרומה אחזקה כו'.
ויש לפרש דבכל דבר שהוא רחוק שייך האי לישנא וה"ק א"א לומר שלא יהו ג' לוגין במקום אחד בנוהג שבדבר אלא יותר קרוב הוא שג' לוגין במקום אחד עומדין וחוששין לדבר המצוי ומצינו כיוצא בו בפ"ק דנדה הוא מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו טהרות וטמאות למעלה מראשו אם א"א לו שלא נגע ספקו טמא. רבן שמעון אומר שנה ושונה אמרו לו אין שונין בטהרות. והא ודאי ספק הוא שאם ודאי א"א שלא נגע אין זה ספק ולמה אומר רשב"ג שונה זה אמרו לו אין שונין בטהרות אף בכל דבר כיוצא בו. ועוד דאמרי' התם כי אמרי רבנן אין שונין ה"מ לקולא אבל לחומרא שונין. ואי אמרת א"א לו שלא נגע דוקא קאמר האיך שונין ולמה שונין בין לקולא בין לחומרא אלא ש"מ לאו דוקא אי אפשר:

גרסת רש"י ז"ל: תניא נמי הכי חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. וכן ככרשל תרומה וכו'. ופירושו שמראה אותו מקום כמראה אותו המים דסתמי הכי הוא (ואפי') [וחיישי'] שמא במקו' א' היין עומ' בו וטובל בו ואין טביל' ביין. והיינו כרב יהודה דחייש דילמא קוו וקיימו בים הגדול ובנוסחי גרסי' מים שא"א לג' לוגין מים שלא יהיו במקו' אחד כדרב יהודה.
ולא ידעתי למה שינה רש"י ז"ל גרסת הספרים אלא מפני שאמר שכך בתוספות' או שמא סבור לומר שאלו היתה חבית מלאה מים ואעפ"י שנטמאו מחמת זה הטמא הטובל שם או שהיו טמאין מתחלה נטהר בהשקה אע"פ שלא לדעת השקה הטילן וכן ר"ח הביא זו התוספתא כאן בלשונה וכן היא פ"ה מס' מקוות גבי מקוה שהיו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו (או) חציו הטובל שם [בין במקום המים] בין במקום היין כאלו לא טבל שם. (היה שאוב והשיקו השיק במקום היין כאלו לא טבל שם) היה שאוב והשיקו השיק במקום היין זה וזה לא טיהר השיק במקום המים מקום המי' טיהר מקום היין לא טיהר חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו מקום כמרא' יין הטובל באותו מקו' כאלו לא טבל ולא עוד אלא אפי' נפל שם ככרשל תרומה טמא אלא שאין זה מחוור בעיני שאם מראה אותו מקו' כמראה אותו יין כגרסת התוספות למה תעלה לו טבילה הרי הוא עומד לפנינו במקומו אבל בדר"י לעולם אימא לך לא קוו וקיימי אלא בטוני בטולי בים, אבל דברי רש"י ז"ל נראים מן הכל אלו היו הספרי' מודים לו בגרסתם:

מתני': שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. פרש"י מלקות מלא תענה וכך מפורש בתוספתא (א,ה) שבעסקי ממון הוא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ובעסקי מכות הוא אומר לא תענ' ברעך עד שקר ואע"ג דהאי לאו לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נמי הוא כדגלי רחמנא דלקו עליה מוהצדיקו כדכתיב לעיל.
וקשיא לן הכא, והא ר"מ אפי' דהיכא דממון ומלקות נפקי מחד קרא אמר דלוקה ומשלם דתניא בפ' השוכר את הפועלים החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור ואקשי' אמאי והא אינו לוקה ומשלם. ומפרקי' הא מני ר"מ דאמר לוקה ומשלם. והתם מלא תחסום נפקא תשלומי הממון והמלקות ועוד דאמרי' במס' כתובות ולר"מ דאמר לוקה ומשלם כדי רשעתו מאי עביד לה ומאי קושיא לוקים לה בכגון דאתו משם אחד. ואיכא למימר להכי מקשה למה לי לא משכחת לה שם אחד בממון ומלקות דגבי לא תחסום גופיה תשלומי ממון מוהשיב את הגזילה אשר גזל נפקא. ואין ודאי דאי לא משום לא תחסום אי לאו והשיב את הגזילה לא מחייב בהשבה מאחר שכבר חסם. הילכך תרי שמות נינהו ומי' לא נהירא האי פירושא דמה לי שם אחד מה לי שני שמות אי לית ליה לר"מ רשעה אחת אתה מחייבו לפיכך נראה דה"פ שלא תאמר לא תענה אזהרה הוא ועונשו כאשר זמם כדסברי רבנן במעידין שהוא חייב מלקות דסופא ולא נעבי' בי' (לא) [אלא] כאשר זמם אתא ר"מ למימר דאזהרתי' (מאשר) [מוהנשארים] ולא יוסיפו נפקא והאי לאו באפי נפשיה הוא ומחייב עליה מלקות דסבירא לן לוקה ומשלם בכל מקום:

שלשת לוגין של מים שנפל בהם יין או חלב ולא נשתנה מראיתם הרי הן כמים ופוסלין את המקוה אבל פחות משלשת לוגין שהושלמו ביין או בחלב אע"פ שלא נשתנה מראיתם שיש דין מים בכל והיה לך לומר שיש כאן שלשת לוגין מים שלמים אין פוסלין את המקוה שאינן פוסלין אלא בשיעור שלשת [לוגין] מים שלמים ומראה מים הא שלשת לוגין חסרים והושלמו במשקה אחר אע"פ שלא נשתנה מראיתם או שלשת לוגין מים שלמים וניתוסף בהן משקה ששנה מראיתם לא פוסלין ולא מעלין:

זו היא שטתנו שאנו פוסקים כלשון האמור כאן רב לא תני חסר קרטוב ברישא ור' יוחנן בן נורי אסיפא פליג ורב דאמר כדברי הכל וחכמי הדורות שלפנינו פסקו ששלשת לגין שלמים שנפל בהם יין ונשתנה מראיתם פסלוהו שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי לילך אחר המראה אבל שלשת לגין חסר קרטוב שהושלמו ביין ונשתנה המראה לא פסלוהו וכן פחות משלשה שהושלמו בחלב ולא נשתנה המראית לא פסלוהו ונמצא לדבריהם שר' יוחנן בן נורי חולק בין על ראש המשנה הבאה בסוגיא זו בין על סופה והם פוסקים כחכמים וכבר ביארנו ענין זה בראשון של חולין:

כל זה שביארנו ביין וחלב שאע"פ שאין מעלין אין פוסלין פירושו בשלא נשתנה מראה המקוה אבל כל שנשתנה מראה המקוה מחמת משקים הבאים מחוץ אפי' לוג אחד במקוה שלם פסלו הא כל שנשתנה מראה מימיו מחמת עצמו לא נפסל וכל שביארנו שפוסל אע"פ שלא נשתנה מראה המקוה דוקא במקוה חסר אבל בשלם אפי' מלא בכתף כל היום ושפך לתוכו כשר ואם היה נותן סאה ונוטל סאה כשר עד רובו:

חבית מלאה מים שנשפכה לים הגדול הטובל שם במקום שנשפכו המים לשם לא עלתה לו טבילה שמא יש שם שלשת לגין במקום אחד ואין גורסין בכאן שאי אפשר שאם כן היאך אמרו למטה אוקי תרומה אחזקה אלא כך היא הגירסא אפשר שיש שלשת לוגין במקום אחד ושמא תאמר והרי ים הגדול מקוה שלם הוא וכבר ביארנו שאין השאיבה פוסלת מקוה שלם פי' בזו שלא נאמר לחוש בטבילה זו לנדה ולשאר טמאות אלא בתרומה לבד ומטעם מה שגזרו בה שהבא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לגין מים שאובים אפי' היה טהור יהא נחשב שני לטומאה וכבר ידעת בטבה של טומאה זו שהיתה מפני שהיו טמאים טובלים במערות של מים רעים והיו רוחצים אח"כ במים שאובין לנקיות עד שהיו הכל חושבים שהשאובה עיקר הטהרה ולא מי מקוה אבל לענין שאר טמאות ודאי עלתה לו טבילה וכן הדין אם נפלה למקוה וגדולי קדמונינו פי' בזו שים הגדול מתוך שמימיה מלוחים ועכורים אין המים המתוקים וצלולים מתערבים בהם אבל במקוה אפי' לתרומה עלתה לו טבילה הואיל וצלולים הם גם כן:

נפלה בנהר לדברי הכל עלתה לו טבילה לפי' ראשון אע"פ שבמקוה אינו כן גורסים בה דוקא ים הגדול דקוו וקיימי אבל נהרא דרדיפי מיא עלתה לו טבילה ולשטה שניה שאתה מכשירן במקוה אע"פ שאין מימיו שוטפין אין גורסין בזו דרדיפי מיא אלא אבל נהרא לא כלומר מפני שמימיו צלולים וכן הדין במקוה ונראין הדברים כדעת ראשון ומקוה כים הגדול ולא נאמר אלא לתרומה שהים מימיו צלולים הם ואם מצד מליחותם מה המליחות גורם שלא להתערב אין זה כלום:

וי"מ שאף לענין תרומה לא נאמר שפסול אלא לשעתו אבל לאחר זמן כשר וכן במקוה שאמרו ממלא בכתף ונותן לא הכשירו אלא בכדי שיעור שיתערבו:

חבית של מים שנפלה לים הגדול על הדרך שביארנו והיו מים שבחבית טמאות ונפל לשם ככר של תרומה הרי הוא טמא ואין אומרין להעמיד תרומה על חזקתה ושמא תאמר והלא טהרו המים בהשקה ובטלו להם מתורת זריעה ר"ל שכל מים טמאים שהשיקן עם מים שבמקוה טהורים כמי שביארנו במסכת יום טוב וא"ת במים טהורים שאין להם ענין בהשקה ולטמא את הככר מתורת ביאתו במים שאובים הרי אין תקנה זו אלא באדם ומטעם שהזכרנו יש לפרש שאין השקה מועילה למים טמאים אלא כשהמים טהורים צפים על גביהם ולא שיתערבו לגמרי שהרי אף אם היו הטמאים בעששית שפיה צר ומים שבתוכה במקומם הם עומדים כיון שהציף על פיה מי המקוה טהורים שענין זה אצל מים כזריעה אצל זרעים ואוכלין טמאים אבל ים הגדול שהמים טמאים עומדים במקומם עליונים ואין מי ים הגדול צפין עליהם שהרי הן עומדות נקוות בעצמן אין השקה מטהרתם ומ"מ יש גורסים בשמועה זו מתוך קושיא זו חבית של יין שנפלה לים הגדול ואמר תחלה שהטובל לשם לא עלתה לו טבילה אע"פ שנתבלבלו והחזירוה המים לצבען מ"מ יש לחוש שמא נשארו באותו מקום שלשת לוגין ולענין הככר פירושו שהיין טמא וטהרת השקה אינה אלא במים וכן בתוספתא הוזכרה בלשון יין:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר מעידנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו מאתיים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאו לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה מעידנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים לוקין שמנים משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום ועשיתם לו כאשר זמם דברי ר"מ וחכ"א אינן לוקין אלא ארבעים אמר הר"ם ומשלם מאמרם כל המשלם אינו לוקה ולא אמרו כל הלוקה אינו משלם יתבאר לך העקר הקבוע אצלנו כי כשיעשה אדם חטא שהוא חייב עליו מלקות מצד א' ותשלום ממון מצד אחר משלם ואינו לוקה וזה בעדים זוממין והחובל בחברו בלבד כמו שנתבאר בכתובות והלכה כחכמים [ואין הלכה כר' מאיר]:

אמר המאירי מעידים אנו על איש פלני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממים הרי אלו לוקין ומשלמין הואיל וחיוב מלקות בא עליהם מצד אחד וחיוב תשלומין מצד אחר והוא שאמר שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין שהמלקות בא מלא תענה והוא סובר שלוקין על לאו שאין בו מעשה והתשלומין מכאשר זמם וחכ"א כל המשלם אינו לוקה ומכיון שעדים זוממין בתשלומין כל זמן שהעדות בענין שיש בו תורת תשלומין ואין אומרין שילקה ולא ישלם שהרי אמרו במסכת כתובות בפי' רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין כמו שלמדו שם מן המקראות והילכך משלמין ואין לוקין שנאמר כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעויות וכן הלכה ואפי' היה שם מלקות מצד הלאו כל שכן בזה שאין לאו שבו במעשה מעידים אנו על איש פלני שהוא חייב מלקות והוזמו לוקין שמנים משום לא תענה ומשום כאשר זמם וחכ"א אינו חייב אלא ארבעים מכאשר זמם אבל לא תענה הרי אין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה הטובל שם כו' שמא כל מים כו' ושמא בא זה ראשו ורובו כו' עכ"ל לאו דוקא כל מים אלא שיהו כ"כ במקום א' שאפשר שיבואו בו ראשו ורובו דהיינו דקאמר דחיישינן לג' לוגין כו' כדאיתא פ"ק דשבת ע"ש:

תוס' בד"ה אמר רב יהודה כו' ולא מיערבי ובהשקה בעלמא כו' דאי ביין אדום נחזי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה תנ"ה חבית כו' שנפל לשם טמאה והא אפילו בעינייהו כו' מקבלת טומאה דטהרו בהשקה כו' והכי תנן בביצה מטבילין כלי כו' עכ"ל כצ"ל הא דהככר אינו מקבל טומאה לא הוצרכו לראייה אלא בפשיטות דהא המים נטהרו בהשקה ועוד דע"כ זו הראייה דמטבילין כלי ע"ג מימיו לית ליה לרש"י דא"כ לעיל בדרב יהודה נמי לא הוה גריס רש"י מים כמ"ש התוס' לעיל ואפשר שאין זו הראייה של פרש"י רק מדברי התוס' ור"ל דמהרישא דלא עלתה לו טבילה נמי מוכח דל"ג מים דהא מטבילין כלי ע"ג כו' וכמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה לוקין ומשלמין כו' כ"א לתשלומין כדאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' עכ"ל ודאי לרבי מאיר קיימינן הכא ולא הוי לאו דלא תענה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדלקמן אלא דר"ל כמו דבעלמא אין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלא נכתב למלקות אלא לאזהרת מיתה ה"נ הכא אי הוה תשלומין בעי אזהרה לא הוי לוקין אלאו דלא תענה דלתשלומין נכתב וק"ל:

בגמ' תניא נמי הכי חבית מלאה יין וכו' לא עלתה לו טבילה וכן ככר של תרומה וכו' כנ"ל להגיה ולא גרסינן הכא אי אפשר לג' לוגין שאובין וכו' רק לעיל מזה בדברי רב יהודה היה כתוב לשון זה וכתב רש"י עלה דלא גרסינן א"א אלא חיישינן לג' לוגין שאובין וכו' וק"ל:

ברש"י ד"ה הטובל שם וכו' ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים. הכא בים הגדול לא שייך דין ג' לוגין מים שאובין שפוסלין המקוה אלא מטעם גזירה אחרת לא עלתה לו טבילה והוא הבא ראשו ורובו במים שאובים אפילו לאחר שטבל במקוה כשרה פוסל את התרומה והיא אחת מי"ח דברים השנויים בפ"ק דשבת:

תוס' ד"ה לוקין ומשלמין וכו' דליכא אזהרה בשן ועין וכו' וכן בהנך לא תחסום וכו' דליכא למימר דאזהרה אתא לממון וכו'. ר"ל ואי תימא דבשלמא בשן ועין דסברא הוא שישלם ממון שהזיק את חברו לכך לא בעינן אזהרה אבל בלאו דלא תחסום ליכא למימר דין הוא שישלם מה שהיתה ראויה לאכול באותה שעה דהא אי לאו קרא דלא תחסום ה"א דמותר לחסום א"כ אין כאן נמי דינא שישלם אלא השתא לבתר דכתיב קרא דלא תחסום דאשמועינן דאינו רשאי לחסום אנן ידעינן נמי דדין הוא שישלם וא"כ איצטריך שפיר קרא דלא תחסום לתשלומין לכך קאמרו אם כן לכתוב קרא בלשון עשה וכו' וק"ל:

רש"י בד"ה מ"ד כו' אחזקה והיא בחזקת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רב יהודה כו' כלי ע"ג מימיו כו' נ"ב פי' דבי"ט אסור לטבול כלי משום תיקון כלי אם לא ע"ג מימיו וק"ל:

גמרא תנ"ה חבית מלאה יין כו' (לשלשה לוגין שאובין). הג' ת' שסיבבתים נ"פ למחקם וכן לגי' התוס' ופירושם בדרב יהודה צריך למחוק תיבות לשלשה לוגין ולפמש"כ לקמן גם לפי הבנתם בפירש"י ע"כ ל"ג להו:

רש"י ד"ה לא פסלוהו (הב'). וגבי יין נמי כו' ונתנינהו בחדא כו'. לכאורה י"ל דהשתא שפיר משתמע מרישא דג' לוגין שלמים אפי' כמראה יין פסלוהו משא"כ אילו ערבינהו לא הוה משתמע שפיר אלא אם היו כמראה מים:

רש"י ד"ה לא עלתה. ושמא כו' וזה א' מן הפוסלין אה"ת. לפ"ז לא א"ש לישנא דלא עלתה לו טבילה דהא עכ"פ לחולין עלתה לו וגם לתרומה משום ביאת רו"ר במים שאובין די לו בטבילה בלא הע"ש כדאיתא בפי"א דפרה מ"ה וגם קשה אי שם שאובין עדיין עלייהו לא תהני ליה הטבילה כלל ואפי' לחולין דהא אין טבילה בשאובין ומתוס' משמע דלפרש"י באמת ל"ע הטבילה לכלום ואולי גירסא אחרת היה לפניהם ברש"י או דמפרשי לשמא ושמא שבדבריו לב' פירושים:

תד"ה אר"י. ועוד דאמרינן בביצה כו'. ולי קשה ממשנה ערוכה בפ"ו דמקואות מ"ג ע"ש:

תד"ה תנ"ה. והכי תניא בביצה כו'. כצ"ל:

שנפל "לתוכן" קורטוב יין "ומראיהן" כצ"ל וכן בפעם השני [וכ"ה בחולין ובמתני' דמקואות]:

שם תניא נמי הכי כו' חיישינן לשלשה לוגין כו'. צ"ע ונראה דט"ס הוא סירכה דלעיל נקט ואתא [ועי' מהר"ם. ולפמ"ש הריטב"א במימרא דרב לפי גירסת התוס' נוכל לגרוס גם בברייתא כן אלא מלת שאובין ל"ג]:

תוס' ד"ה אמר כו' וטובל ביין. נ"ב צ"ע מאי דמסיק חיישינן לשלשה לוגין כו' דילמא ל"ג [ועי' ריטב"א שיישבו]:

בגמרא ואמר ר"י אמר רב חבית מלאה מים כו' לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין ופירש"י שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין כו' עס"ה. ולכאורה אין לשון רש"י מדוקדק במ"ש שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ואין זה כלשון הגמרא דאמר חיישינן לג' לוגין שלא יהו במקום א' ולכאורה היה נ"ל בכוונת רש"י שהוכרח לפרש כן והיינו לפי מה שכתבתי לעיל דשיטת רש"י כשיטת כל הפוסקים דבמקוה שלימה של מ' סאין כשירים תו לא מיפסל בשאובין אפי' מילא שאובין כל היום וא"כ לפ"ז קשיא טובא אמימרא דרב דאמר אפי' בים הגדול שייך פסול שאובין כיון דקוו וקיימי ואכתי מ"ש ממקוה אע"כ דצריך לחלק דהא דמקוה שלימה אינה נפסלת בשאובין אפי' שופך כל היום היינו משום דאמרינן קמא קמא בטל משא"כ בחבית דנפיש עמודיה לא שייך לומר קמא קמא בטיל כדאיתא להדיא בשלהי מסכת עבודת כוכבים דף ע"ג לענין יין נסך א"כ אפשר דזהו כוונת רש"י שכתב שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ולא שייך לומר קמא קמא בטל ולפ"ז הא דאמרינן בגמרא חיישינן לג' לוגין שאובין היינו משום דעיקר מילתא נקט שזה עיקר הפסול בשאובין כך היה נ"ל לכאורה אלא דלאחר העיון היטב בלשון רש"י שהוסיף וכתב ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין וזה א' מן הפוסלין את התרומה א"כ נראה דלא נחית להכי דהא מהאי חששא דשמא כל מים שהיו בחבית עומדים ועיקר טבילת ראשו ורובו היה בהם ממילא דלא עלתה לו טבילה אף לחולין דהא כל היכא דאשכחן האי לישנא דשאובין פוסלין את המקוה היינו אפי' לחולין ואין זה מגזירת י"ח דבר דיש בכללן האי דבא ראשו ורובו במים שאובין דהא י"ח דבר תלמידי שמאי והלל גזרו והך ג' לוגין מים שאובין דפוסלין את המקוה בימי שמאי והלל עצמן אשכחן דנחלקו בהן כדאיתא בפ"ק דעדיות והובא ג"כ בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר גופא אלמא דהא כדאיתא והא כדאיתא דודאי עיקר פסול שאובין שנפלו למקוה בפחותין ממ' סאין פוסלין המקוה לגמרי אף לחולין שהטובל בהם לא עלתה לו טבילה כלל ועדיין בטומאה ראשונה לכל דבר משא"כ האי דבא ראשו ורובו שהוא מי"ח דבר היינו שאף שכבר טבל הטמא במקוה כשירה אלא שאח"כ בו ביום בא ראשו ורובו במים שאובין גזרו עליו טומאה לענין דפוסל את התרומה כדי שלא יהיו רגילין בכך כדמסיק הש"ס התם וא"כ לפ"ז נראה שלזה הענין עצמו נתכוון רש"י דאע"ג דלענין עיקר טבילה לא שייך הך חששא דשאובין כיון דבים הגדול קא טבל אפ"ה איכא למיחש דאפשר שבתוך הטבילה בא ראשו ורובו ג"כ באותן השאובין אלא משום דבאמת דבמתניתין די"ח דבר דקתני והבא ראשו ורובו במים שאובין לא נקט ג' לוגין ובבבא הסמוכה לה קתני וטהור שנפל על ראשו ג' לוגין מים שאובין א"כ אפשר דהנך גזירות גופייהו נמי לא דמי להדדי דבנפל סגי בג' לוגין והבא ראשו ורובו אפשר דבעי טפי כשיעור ראשו ורובו ממש וכמ"ש התוס' ג"כ כה"ג דבבבא דסיפא דנפלו גזרו אף בטהור ובבבא דרישא שבא ראשו ורובו לא גזרו אלא בטמא לאחר טבילתו מש"ה כתב רש"י שמא כל המים שהיו בחבית עומדים יחד ולכאורה פי' זה נכון יותר מסתימת לשון רש"י וכ"כ מהר"ם ז"ל בחידושיו אלא דלפ"ז אכתי לא א"ש לישנא דגמר' דקאמר חיישינן לג' לוגין ועוד דאכתי בהך ברייתא דמייתי הכא דקתני חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה והאי ע"כ דאפילו לחולין איירי דלענין מי פירות ושאר משקין לא אשכחן שום חילוק בין חולין לתרומה דהא אדרבה קורטוב של יין מציל על ג' לוגין חסר קורטוב כדאמרינן לעיל בשמעתין וכ"ש חלב היכא דלא שייך שינוי מראה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא עלתה לו טבילה בחבית של יין הא קי"ל דקמא קמא בטל אע"כ צריך לחלק בין חבית דנפיש עמודיה ולא אמרינן קמא קמא בטל והיינו כלשון ראשון שכתבתי מיהו מתוך מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' יש ליישב הכל לנכון אף לפי פי' אחרון שכתבתי כאן. ודוק היטב:

שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשת לוגין שאובין שלא יהו במקום א' כו' ופירש"י דלא גרסי' אי אפשר דודאי אפשר אלא חיישינן לשמא. וקשי' לי אמאי חיישינן בשאובין לשמא הא פשיטא לן בכולהו תלמודא דכל ספק שאובין להקל כדאיתא להדיא במשניות בפרק ד' דטהרות ונראה דאפשר דשאני הכא כיון דידעינן בודאי שנפלו הרבה יותר מג' לוגין במקום הזה אלא שהספק אם נתערבו ונתבטלו או שעדיין עומדין במקום א' מש"ה לא דמי לשאר ספיקות דה"ל כספק מחמת חסרון ידיעה שהרי אי אפשר להתברר וקי"ל דכה"ג לא מיקרי ספק. ועוד נראה דשאני הכא דלאו חומר היא לגבי' אי לא עלתה לו טבילה כיון שעודנו במים בקל יכול לטבול פעם אחרת וגדולה מזו אשכחן בפרק אין מעמידין דאפילו בספק טומאה בר"ה אמר ר' ינאי הא שיקעא דנהרא קמך זיל טבול וכ"ש הכא דבלא"ה נראה לי דהא דאמרינן הטובל שם היינו לאלתר בשעה שנפל החבית לשם ובזה יש ליישב קצת ג"כ מה שהקשיתי בסמוך:

בתוספות בד"ה אמר ר"י אמר רב חבית מלאה מים כך גירסת הקונטרס כו' ואין נראה דהא מדשווי' להו השקה כו' ועוד דאמרינן בביצה כו' לכך נראה דגרסינן במילתא דר"י חבית מליאה יין כו' עס"ה. והנה מצאתי להרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות מקוואות שכתב להדי' דין זה מליאה מים כגירסת רש"י ולא עוד אלא שהוסיף וכתב הך מלתא דוכן ככר של תרומה דבסמוך ג"כ בחבית מליאה מים ע"ש ולכאורה דגירס' זו מוכרעת מל' הגמרא גופא דקאמר להדי' דחיישינן לג' לוגין מים שאובין ואילו ביין לא שייך לישנא דשאובין כדפרישית דאדרבה יין ושאר משקין אינם בכלל שאובין כדמשמע לעיל בשמעתין ולא שייך נמי הך שעורא דג' לוגין לא מיבעיא לשיטת הרא"ש ז"ל שהביא הב"י דשיעור ג' לוגין בשאובין היינו משום דבכך היו רגילין להטיל עליהם שאובין אחר טבילתן כשיעור ראשו ורובו א"כ פשיטא דלא שייך הך מלתא ביין ושאר משקין אלא אפי' לפי' הראב"ד ז"ל ברפ"ק דעדיות שכתב דשיעור ג' לוגין היינו משום שהוא שיעור חשוב לנסכי קרבנות ציבור אפ"ה לא אשכחן בכולהו משניות וברייתות דמקוואות הך שיעורא דג' לוגין לענין יין אלא לענין מים שאובין בלבד ומה"ט גופא נראה שכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דלא גרסינן כלל בסמוך בחבית של יין דבריית' הך מלתא דחיישינן לג' לוגין וכמו שאבאר נמצא דגירס' רש"י והרמב"ם ז"ל מוכרחת בגמרא א"כ צריכין אנו לפרש וליישב דלא תיקשי קושי' התוס' אמאי לא מהני השקה להנך מים והנלע"ד בזה דהא בלא"ה משמע מל' התוס' גופא שהוצרכו לדמות מלתא למלתא דכי היכי דמהני השקה למים טמאין לטהרן והיינו משום דנעשו כמחוברין ומש"ה מסתמא ה"ה לענין שאובין נמי מהני לעשותן כמים מחוברין ממש וטפי ה"ל לאתויי מכמה משניות דמקוואות דקתני להדיא דמהני השקה למים שאובין כדתנן להדיא שם בפ"ו משנה ג' ומשנה ה' ע"ש ובכה"ג בכמה דוכתי אע"כ דלא פסיקא להו הך מלתא משום דיש לחלק בין הך פסולא דשאובין פוסלין את המקוה שהיה הרבה קודם י"ח דבר לבין הך דבא ראשו ורובו במים שאובין דפוסל את התרומה דהוי מי"ח דבר דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד וכמו שכתבתי ג"כ בסמוך בחד מתרי ותלת טעמי ומש"ה הוצרכו לאתויי מהך סברא דכי היכי דמהני השקה מדאורייתא להעלות המים מטומאה לטהר' ה"ה וכ"ש לענין גזירת שאובין דיש לעשותן כמחוברין וא"כ לפ"ז אף אנו נאמר שאין מזה קושי' כלל על גירסת רש"י והרמב"ם דאדרבה היא הנותנת דדוקא מטומאה לטהרה חידוש הוא שחידשה התורה דמים טמאין נטהרין בהשקה אע"ג דכל אוכלין ומשקין טמאים לית להו טהרה במקוה אלא דאפ"ה גזירת הכתוב הוא כמו כל דיני טומאה וטהרה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הל' מקוואות ע"ש וכדאשכחן נמי בכלי חרס דאע"ג דאין להם טהרה במקוה אפ"ה שבירתן מטהרתן אע"ג דחזו אח"כ למידי אחרינא וכן בשאר כלים היכא דעביד בהו מעשה והכא נמי דכוותיה משא"כ לענין הך גזירה דבא ראשו ורובו במים שאובין שהיא מי"ח דבר דעיקר גזירה היה משום שהיו רגילין ליתן עליהם מים שאובין לאחר טבילתן וקסברי לא הנך מטהרין אלא הנך מטהרין ומש"ה גזרו אפילו על אדם טהור שנפלו עליו כדאיתא שם בפ"ק דשבת מש"ה שפיר איכא למימר דלא מהני בהו השקה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ועוד דבלא"ה אין לדמותן דהשקה מטומאה לטהר' נטהרין לעולם משא"כ בהשקה דשאובין כשהעלן מן המים חוזרין להיות שאובין ואתי למיטעי בהו כנ"ל נכון ליישב גירסת רש"י והרמב"ם דלא משמע להו למחוק הגירסא בשביל הך קושי' שהקשו התוספות ומכ"ש לפי מה שכתבתי דהאי לישנא דחיישינן לג' לוגין שאובין דקאמר רב משמע להדיא דבשאובין איירי דלפי' התוספות היה צריך למחוק לגמרי הך מלתא דחיישינן כמו שמוחק מהר"ם ז"ל בחידושיו האי דחיישינן בסמוך בברייתא דחבית מלאה יין וכמו שאבאר בסמוך דבלא"ה ליתא להך גירסא בברייתא ודוק היטב:

בד"ה תניא נמי הכי חבית מליאה יין וגם רש"י לא גריס הכא מים כו' דאל"כ מאי קאמר וכן ככר של תרומה כו' והכי תנן בביצה כו' עס"ה וכתב מהרש"א ז"ל דאפשר שאין זו ראיה לפירש"י רק מדברי התוס' דהא רש"י לית ליה הך ראיה מדגריס לעיל מים זה תוכן דברי מהרש"א ע"ש ולע"ד במכ"ת דאגב חורפיה ושיטפיה כתב כן דהא דלא משמע ליה לרש"י הך ראיה דמסכת ביצה היינו משום דלא ניחא ליה לדמות השקה דשאובין לעשותן כמי מקוה להך השקה דמים טמאים אלא דהתוספות מסברא דנפשייהו משמע להו בפשיטות דיש לדמותן משא"כ בהך ככר של תרומה דהכא דקתני טמא והיינו שנטמא באדם טמא שטבל שם וא"כ פשיטא דלא שייך לומר דגרסינן חבית של מים דא"כ כיון שהמים עצמן של שאובין אף אם נאמר שנטמאו על ידי האדם אפילו הכי הרי נטהרו מטומאתן על ידי השקה וכל שכן שאין הדין שהמים יטמאו הככר של תרומה ואם כן היינו ממש הך דינא דתנן בביצה דמטבילין כן נראה לי ברור בכוונת התוספות שרוצין לפרוש אף לשיטת רש"י דלא גרסינן הכא מים אלא יין וכמו שהביא רש"י בהדיא דהכי גרסינן בתוספתא. אמנם אחר העיון מצאתי ראיתי בלשון התוספתא בפ"ה דמקוואות וה"ג התם חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו המקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל ולא עוד אלא אפילו נפל שם ככר של תרומה טמא עכ"ל התוספתא וא"כ נראה ברור שלא לזה נתכוין הך תוספתא ואפשר שהיא הך ברייתא גופא דמייתי הש"ס הכא אלא שדרך הש"ס לקצר משניות וברייתות דמס' טהרות כדאשכחן בכמה דוכתי ולפ"ז יפה כתב רש"י בד"ה תנ"ה דעיקר סייעתא דמייתי הש"ס מהך ברייתא למימרא דרב היינו לענין הך מלתא לחוד דחיישינן בים הגדול במשקין הנופלים בו שהם עומדין במקומן וכוונתו בזה דלשאר מילי ודאי לא דמי כלל להדדי דמימרא דרב היינו במים שאובין שהוא מי"ח דבר לענין פסול תרומה ושיעורן בג' לוגין משא"כ בברייתא דאיירי ביין דלא שייך בי' טבילה כלל מדאורייתא אף לחולין מש"ה גזרו רבנן שאם נפלו לתוך מי מקוה או לים הגדול נפסלין המים בשינוי מראה ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקתי בסמוך דהאי לא עלתה לו טבילה דברייתא לא הוי כהך מימרא דרב דהא בהך תוספתא קתני להדיא כאילו לא טבל והיינו כדפרשינן בפי' השני לשיטת רש"י דהאי דרב היינו דוקא לתרומה והך דברייתא היינו אף לחולין כן נ"ל ברור בעזה"י נקטינן מיהא שיש בזה סתירה גמורה לגירסת ופי' התוס' בדיבור הקודם דבמימרא דרב נמי גרסינן יין וע"ז כתבו לפרש דאיירי ביין לבן שאינו משנה מראית המים ואילו בהך תוספתא דמקוואות משמע להדיא להיפוך דבנפילת יין למי המקוה לא מיפסל אלא בשינוי מראה וכמדומה לי שנעלמה הך תוספתא מרבותינו בעלי התוס' וצ"ע ואכתי איכא למידק מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' מקוואות שכתב האי דינא דככר של תרומה אחבית מליאה מים שנפל' לים הגדול וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא למה נטמא הככר שהרי המים עצמן אינו טמא שנטהרו בהשקה לים הגדול אם לא שנאמר שהרמב"ם סובר דלענין תרומה לא מהני השקה כדמשמע לכאורה בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) דמדמה הש"ס התם השקה וזריעה דתרומה כמו בהקדש ע"ש אע"ג דיש לחלק קצת או שנאמר שהרמב"ם סובר דהשקה לא מהני אלא דוקא היכא שנתכוין להשיקן ובלא"ה משמע בחולין דלתרומה דבעינן כוונה בטבילה היינו אפילו בכלים בעינן נמי דמכוין להו אדם וא"כ נראה דה"ה וכ"ש לענין השקה דלא מהני בתרומה כל היכא שלא נתכוין לכך כן נ"ל ועדיין צ"ע ותו לא מידי ודוק היטב:

במשנה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז כו' לוקין ומשלמין כו'. לכאורה הוי מצי למיתני הך פלוגתא דר"מ וחכמים דהכא אהנך בבי דמתניתין דרישא בהאי דמעידין שגירש את אשתו ובהאי דמעידין שחייב לחבירו אלף זוז דלר"מ לוקין ומשלמין ולחכמים אינן לוקין דמ"ש אלא כיון דבהנך מתניתין דלעיל איצטריך לאשמעינן ענין התשלומין גופא כיצד אומדין הטובת הנאה משום הכי קתני לה פלוגתא דר"מ וחכמים בבבא בפני עצמה וממילא ידעינן דשייך פלוגתייהו בכל עדות שהוזמו ע"י ממון:

בתוספות בד"ה לוקין ומשלמין שלא השם כו' משמע דאי ליכא אלא חד קרא אינו לוקה ומשלם וקשה הא אמרינן בהשוכר את הפועלים החוסם פי פרה לדוש בה לוקה ומשלם אע"ג דליכא כו' עכ"ל. כוונתן מבואר דקשיא להו אהא דמוקי אביי התם הך ברייתא כר"מ דלרבא ודאי לק"מ דהוא מוקי לה התם אפי' כרבנן והאי משלם היינו לצאת ידי שמים ע"ש אלא דלפ"ז קשיא לי דטפי הוי להו לאקשויי בפשיטות מסוגיא דשמעתין גופא דמפרש עולא טעמא דר"מ דגמר ממוציא ש"ר וא"כ מאי האי דקאמר ר"מ שלא השם המביאו לידי מכות והאי טעמא למה לי דאדרבה מהאי טעמא משמע דהיכא שהוא משם א' אין לוקה ומשלם ובמוציא שם רע נראה דליכא אלא שם א' של הוצאת שם רע ואפ"ה לוקה ומשלם אע"כ דהתם במש"ר נמי מיקרי תרי שמות לאו דלא תלך רכיל וממון דכתיב בהדיא וענשו אותו מאה כסף והשתא א"ש הא דקאמר ר"מ שלא השם המביאו כו' מה"ט גופא דהוי דומיא דמש"ר וא"כ ע"כ כדי רשעתו לא אתי למעוטי מלקות וממון בעדים זוממין אלא מיתה ומלקות כמ"ש התוספות לקמן בשמעתין בד"ה בשלמא ובד"ה סבר לה כר"ע וא"כ לפ"ז שפיר קאמר אביי נמי התם בהשוכר את הפועלים דהך ברייתא דהחוסם דלוקה ומשלם היינו כר"מ דכיון דבעדים זוממין לוקה ומשלם אע"ג דכדי רשעתו בעדים זוממין כתיב וע"כ היינו משום דכדי רשעתו במיתה ומלקות מיירי א"כ ממילא דבכ"מ סובר ר"מ דלוקה ומשלם כיון דליכא קרא למעט מלקות וממון ועוד נ"ל דבלא"ה אין מקום לקושיית התוס' כיון דעיקר קושייתם אינו אלא אליבא דאביי וא"כ אביי גופא אזיל לטעמיה דאמר בפ' אלו נערות דחייבי מלקות וחייבי מיתות איתקשו להדדי בג"ש דרשע רשע וכתבו התוספות שם דלפ"ז ע"כ לית ליה לאביי הך דרשא דכדי רשעתו למלקות וממון אלא למיתה ומלקות כר"מ וטעמייהו דרבנן דאמרי אין לוקין ומשלמין היינו מג"ש דרשע רשע ואם כן שפיר מוקי אביי הך ברייתא דהפועלים כר"מ ועיין מה שכתבתי בזה בחידושינו בפרק אלו נערות באריכות ובסמוך בסוגיא דשמעתין אבאר עוד בענין אחר:

בא"ד לכך פי' הר"ם מבורגונ"י כו' עס"ה. בכתובות בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ב ע"ב) בד"ה שלא השם כתבו התוס' זה התירוץ בשם הר"ר שלמה מטרוי"ש דהא דקאמר שלא השם היינו דממונו לא בעי אזהרה והוסיפו עוד ביאור בזה ומה שהקשו שם על פירש"י כבר כתבתי שם ליישב אלא שהנחתי פירש"י בקושי' מסוגיא דשמעתין ולמאי דפרישית בסמוך נתיישב לנכון פירוש הקונטרס שם:

חסר קורטוב גרסינן הכא ברישא ובסיפא: לא פסלוהו. משום דחסרו קורטוב אבל אי הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמים ונפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין פסלוהו והא דתני רבי חייא הורידו את המקוה כי האי תנא סבירא ליה: לא פסלוהו. טעמא דסיפא נמי משום דחסר קורטוב הוי וגבי יין נמי הוי מצי למיתני כי האי גוונא ברישא וניתנינהו בחדא בבא הכי שלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין או חלב בין שמראיהן כמראה מים בין שמראיהן כמראה יין לא פסלוהו אלא כי אורחא דמילתא קתני להו שהיין שהוא אדום הופך את המים ממראיהן אבל החלב אין דרכו להפוך את מראיתן: הכל הולך אחר המראה. וגבי יין אפילו הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמין כיון דמראיהן כמראה יין לא פסלוהו ורב כוותיה סבר ליה וגבי חלב אע''ג דמעיקרא חסר קורטוב הוו משלים להו חלב: והא מיבעיא בעי לה כו'. אהא פרכינן דאוקימנא לרב כרבי יוחנן בן נורי ולא כרבנן: דבעי רב פפא. רב דאמר לעיל לא פסלוהו היכי תני מי תני חסר קורטוב ברישא ואי הוו שלמים פסלו ודלא כרב ואיהו דאמר כר' יוחנן או דלמא רב לא תני ברישא חסר קורטוב ואמרה למילתיה דלעיל אפילו כרבנן דרבנן תרוייהו בעו שיעורא וחזותא ורב דאמר כדברי הכל דכולי עלמא חזותא מיהת בעינן: לרבא פשיטא ליה. דרב תני חסר קורטוב ברישא דלא בעי תנא קמא אלא שיעורא ורב דקפיד נמי אחזותא כר' יוחנן בן נורי אמרה למילתיה: אמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא. תלמידו של רב יהודה אני ולא שמעתי מפיו שמועה זו דאמרן לעיל בשמיה ג' לוגין מים שנפל לתוכן כו': א''ל אביי כו'. רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי מזכירו מה שקיבל הימנו: ואת אמרת ניהלן. כששנית משנה זו אמרת לנו עליה ההיא מימרא דרב יהודה אמר רב ופירשת לנו דרב לא הוה תני חסר קורטוב ברישא ואמר למילתיה לדברי הכל: הטובל שם. באותו מקום: לא עלתה לו טבילה. שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין וזה אחד מן הפוסלין את התרומה: אי אפשר לשלשת לוגין כו'. לא גרסינן דהא ודאי אפשר אלא חיישינן לשמא וסיפא דמילתא מוכחא דמשום שמא הוא דאמרינן לקמן טעמא משום דמוקמינן גברא אחזקיה: תניא נמי הכי. דחיישינן בים הגדול למשקין הנופלין בו שהם עומדים במקומם: חבית של יין גרסינן בברייתא והכי גרסינן בתוספתא (דמקואות פ''ה): וכן ככר של תרומה שנפל שם. אחר שטבל זה ועלה: טמא. שמא היין עומד במקומו ונטמא מחמת האדם וחזר וטימא את הככר: מאי וכן. פשיטא כיון דחיישת לשמא היין עומד במקומו איכא למיחש שנטמא הככר: מהו דתימא. אף על גב דלגבי טבילה חיישינן לגבי ככר לא חיישינן דהא מילתא ספיקא היא אי קאי יין בדוכתיה אי לא וגבי גברא הוא דאמרינן לא עלתה לו טבילה אוקי גברא אחזקיה. והוא טמא היה ובטבילת ספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק והכא אוקי תרומה אחזקה והיא בחזקת טהורה קיימא קמ''ל: מתני' שלא השם המחייבו מלקות מחייבו תשלומין. מלקות משום לא תענה ותשלומין משום כאשר זמם: השם. המקרא: כל המשלם אינו לוקה. דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ובמסכת כתובות (דף לב.) מקשינן ונימא כל הלוקה אינו משלם וילקו כל הזוממין ולא ישלמו ומשנינן בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין ויליף לה התם: אין לוקין אלא ארבעים. משום כאשר זמם אבל משום לא תענה לא לקי כדמפרש בגמרא: גמ'

אמר רב יהודה אמר רב חבית מלאה מים. כך גיר' הקונטרס וקאמר לא עלתה לו טבילה משום מים שאובין ולא נראה דהא מדשוי להו השקה כמחוברים לטהרם מטומאה הוא הדין לענין טבילה נמי ועוד דאמרינן בביצה (דף יח: ושם) מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו והיכי סלקא ליה טבילה לגו מנא הא המים שבתוכו שאובין ולא מיערבי ובהשקה בעלמא. עדיף להו אלא ודאי נעשין מחוברין גם לענין טבילה לכך נראה דגרסינן במילתיה דרב יהודה חבית מלאה יין ולכך לא עלתה לו טבילה דמי הים קוו וקיימי ושמא עדיין הוא צבור ועומד במקומו ואיסור ניכר וטובל ביין אבל נהרא בעלמא לא דודאי מתערב במים ואז לא היה בעין ועלתה לו טבילה ומיירי ביין לבן שאינו משנה מראית המים דאי ביין אדום ניחזי אם שינה מראית המים אם לא: תניא נמי הכי חבית מלאה יין. וגם רש''י לא גריס הכא מים כי אם יין דאם לא כן מאי קאמר וכן ככר של תרומה שנפל לשם טמא והא [אפי'] בעינייהו ולא נתערבו מ''מ אינה מקבלת טומאה (וטהרה) [דטהרו] בהשקה דהרי הם מחוברין למקוה והכי תנן בביצה (דף יח:) מטבילין כלי ע''ג מימיו לטהרו: לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. פי' מקרא דמביאן לידי מכות דהיינו מלא תענה אינו מביאן לידי תשלומין אלא מקרא ועשיתם לו כאשר זמם ומש''ה לוקה ומשלם משמע דאי ליכא אלא חד קרא אינו לוקה ומשלם וקשה הא אמרי' בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף צא. ושם) החוסם פי פרה לדוש בה לוקה ומשלם אע''ג דליכא אלא חד לאו דלא תחסום לכך פירש ה''ר מאיר מבורגוני דה''ק שלא השם המביאן לידי מכות אינו צריך להביאן לידי תשלומין דתשלומין לא בעו אזהרה דאי בעו אזהרה ודאי לא לקי דלא למלקות אתא כי אם לתשלומין כדאמרינן (לקמן דף יג:) לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אין לוקין עליו אלא לא בעו אזהרה דליכא אזהרה בשן ועין וכתיב שלם ישלם בלא אזהרה הלכך לא תענה למלקות אתא וכן בהך דלא תחסום ע''כ דאזהרה דלא תחסום לא אתיא אלא למלקות דתשלומין ממילא נפקא דכיון דאינו רשאי לחסום דין הוא שישלם מה שראויה לאכול באותה שעה דליכא למימר דאזהרה אתא לממון ולא למלקות דאם כן לכתוב קרא בלשון עשה האכל שור בדישו ושמענא שפיר דאם לא האכיל חייב אלא ע''כ אזהרה כי אתא למלקות אתא: