מכות ג ע"א

דף ג - א

ודנה הגמרא: זה שאמר רב נחמן "תדע, שהרי ממון ביד בעליו, ומשלמים" - מאי ניהו? מהי משמעות דבריו? - דלא עשו עדיין העדים מעשה, לפי שלא הוציאו בית דין ממון מהנידון על סמך עדותם.

ואם כך, דבריו של רב נחמן, הם ממש היינו דאמר רבה! ומבארינן: אכן כך הוא. ולכן אימא, אמור:

וכן אמר רב נחמן - כרבה.

אמר רב: עד זומם - משלם לפי חלקו.

ודנה הגמרא: מאי, מה היא משמעות "משלם לפי חלקו"?

אילימא, אם תרצה לומר שהעדים מתחלקים בתשלום, דהאי העד הראשון, משלם פלגא מהסכום שרצו להפסיד את הנידון, והאי, העד השני, גם הוא משלם פלגא -

הרי הלכה זו, תנינא, שונים אנו אותה [לקמן ה א]: משלשין בממון.

והיינו, מחלקים את תשלום הזממה בין העדים, שאם היו שלשה עדים, משלם כל אחד מהם שליש, ואם היו ארבעה, משלם כל אחד מהם רבע, ואולם, אין משלשין במלק ות.

אין מחלקים בין העדים את המלקות שזממו לחייב את הנידון, אלא כל אחד לוקה את כל המלקות שזממו [והטעם מבואר שם בגמרא].

אלא, בהכרח, שכוונת רב, האומר שעד זומם משלם לפי חלקו, היא בכגון דאיתזום רק חד מינייהו, משני העדים, וקאמר רב דמשלם העד האחד שהוזם את פלגא דידיה, חצי התשלום שלו.

ומקשינן על אוקימתא זו: ומי משלם כלל את תשלומי זממו כאשר רק הוא לבדו הוזם?

והא תניא: אין עד זומם משלם ממון - עד שיזומו שניהם!

וכיצד אמר רב שהוא משלם לפי חלקו?

אלא, אמר רבא, לא אמר רב דבריו בעד שהוזם לבסוף, אלא בעד שהוא עצמו חוזר מעדותו, באומר: עדות שקר העדתי!

ומדובר שסתר את עדותו בלשון הזמה, ואמר שלא היה באותו יום במקום זה, וקאמר רב, עד שהודה שזמם להזיק את הנדון, משלם חלקו. ^[1] כי אין צריך שיזומו שניהן, אלא רק במקום שהם מוזמים על ידי עדים אחרים.

ותמהה הגמרא על האוקימתא של רבא: כל כמיניה!

וכי דבר שכזה, ביכולתו הוא!?

וכי עד שהעיד יכול לחזור בו מעדותו, ולפטור את הנדון מתשלומים?

והרי קיימא לן, כיון שהגיד העד את עדותו - שוב אינו חוזר ומגיד! שאינו יכול להתחרט מעדותו, ולומר עתה שאין עדותו נכונה. ^[2]

ואף שהעד חייב לשלם לנידון מ"דינא דגרמי" על שהפסידו, שהרי אינו יכול לחזור בו, ונשארת העדות לחייבו ממון, קושית הגמרא היא על הלשון, שחייבו רק כעד זומם.

וטוענת הגמרא, שמצד זה אין לחייבו, כי היות שאין העד יכול לחזור בו, הוי כבר "כאשר עשה", ומדין זממה לא יתחייב [ריטב"א].

אלא, מעמידה הגמרא את דברי רב שעד זומם משלם לפי חלקו באופן אחר:

באומר העד: העדנו אני וחברי עדות שקר, והוזמנו שנינו בבית דין פלוני.

והעד השני אינו מודה בכך. ולכן משלם רק העד שהודה, לפי חלקו.

ומקשינן: כמאן, אם כך, כדעת מי הם דברי רב? -

בהכרח, שהם דלא כרבי עקיבא, אלא כדברי חכמים!

דאי כרבי עקיבא, הא אמר רבי עקיבא לעיל: אף עד זומם אינו משלם על פי עצמו! ולדבריו, כשמודה העד שהוזם, הוא אינו חייב לשלם לפי חלקו.

אלא, אם רצוננו להעמיד את דברי רב שלא יהיו כנגד דברי רבי עקיבא, יש לנו להעמידם בכגון שהעד אומר: העדנו, והוזמנו בבית דין פלוני, וכבר חוייבנו לשלם ממון לנידון שזממנו לחייבו. ^[3]

ומעת שחייבום בית דין, הוי חוב של ממון ואינו קנס, ועל כך הוא מתחייב על פי הודאת עצמו.

והוצרך רב לחדש לנו, שכאן הוא מתחייב בהודאתו על אף שכבר יש עליהם חוב ממון.

כי סלקא דעתך אמינא, כיון דלחבריה, כלפי העד השני, הוא אינו נאמן בהודאתו, ולא מצי לחייב ליה ממון, לפיכך היה מקום לומר שאיהו נמי לא מיחייב, לפי שאין חיוב לשלם אלא כאשר כל הזממה משולמת.

לכן קא משמע לן רב, שהעד שהודה שהוזם והתחייב ממון, הרי הוא משלם חלקו. ^[4]

מתניתין:

עדים ^[5] זוממין שאמרו: מעידים אנו את איש פלוני, שגירש את אשתו בפנינו ביום פלוני, במקום פלוני. ולא נתן לה כתובתה.

ובעלה אומר: לא גירשתיה, ולא התחייבתי לפרוע לה כתובתה.

ובאו עדים אחרים, והזימום לעדים הראשונים, באומרם "אותו יום, עמנו הייתם במקום אחר".

יש לדון כיצד ישלמו העדים הזוממים על זממתם לחייבו בתשלום הכתובה.

כי לא יתכן לומר שישלמו לבעל את מלוא ערך הכתובה. כי -

והלא, שמא ימות הבעל או יגרשנה בין היום ובין למחר, ועל הצד הזה סופו של הבעל ליתן לה כתובה.

ונמצא שעל הצד הזה, לא הפסידוהו ממון בעדותם, ואי אפשר לחייבם.

אלא, אומדין בית דין:

כמה אדם רוצה ליתן כעת בכתובתה של זו, לקנותה בזול, כי בקנותו את הכתובה הוא נוטל על עצמו סיכון להפסיד כספו -

שאם בעתיד נתארמלה האשה מבעלה או נתגרשה ממנו, אז הלוקח ירוויח, שהוא יגבה את מלוא ערכה של הכתובה, במקומה של האשה.

ואולם, על הצד, אם מתה האשה קודם לבעלה - יירשנה בעלה, ואז יפסיד הקונה את כספו.

ולא ביארה המשנה כיצד מעריכים אומדן זה, ובאלו תשלומי ממון מחייבים את העדים הזוממים מחמת אומדן זה, ונחלקו אמוראים בדבר.

גמרא:

שנינו במשנה: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה.

ומסתפקת הגמרא: כיצד שמין? כיצד אומדים את הפסד הכתובה שצריכים העדים הזוממים לשלם לבעל? ^[6]

ספק הגמרא הוא לאור העובדה, שלכתובת אשה יש ערך כספי [עוד לפני הגירושין או המיתה], הן לבעל והן לאשה.

הבעל, יכול למכור לאדם אחר בזול את הקרקע שהוא ייחד לכתובתה, והקונה נוטל על עצמו סיכון, שאם ימות הבעל או יגרש את אשתו, תקבל האשה את הקרקע, והוא יפסיד את כספו. אך מאידך, אם תמות האשה קודם לבעל, תהיה הקרקע שלו, משעה שמכרה לו הבעל.

והקונה את הקרקע מהבעל מרוויח בכך שני דברים: האחד, שקונה את הקרקע בזול. והשני, שהוא זכאי באכילת פירות הקרקע משעה שמכרה לו הבעל.

האשה יכולה למכור את כתובתה בזול, על הצד שאם יגרשנה בעלה או ימות בחייה, אז יזכו הקונים בכתובתה.

כמו כן יכול הבעל עצמו לקנות את כתובת אשתו ממנה.

דרך הקונים הנוהגים לרכוש בזול את זכויות הכתובה, לשלם לבעל עבור הקרקע המיוחדת לכתובה, תשלום שהוא גבוה יותר מאשר התשלום שהם משלמים לאשה כשהם באים לרכוש ממנה את זכויותיה בכתובה.

כי עדיף להם לקנות מהבעל את הקרקע המיוחדת לכתובתה מאשר לקנות מהאשה את כתובתה, משתי סיבות:

א. הקונה מן הבעל, זוכה מיד באכילת פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה, שהרי בינתיים, זכות אכילת הפירות שייכת לבעל] והוא יכול למוכרה לאדם אחר. ^[7]

ואילו הקונה את זכויות הכתובה מהאשה, אין לו שום זכות אכילת פירות.

ב. הקונה מן הבעל, נהיה מיד מוחזק בקרקע, ועל הצד שהוא יזכה בה [אם תמות האשה בחיי הבעל או יגרשנה], הוא לא יצטרך להוציאה מידי יורשיה, לפי שהוא כבר מוחזק בה. ואילו אם הוא קונה מהאשה, הרי גם אם ימות הבעל בחייה או יגרשנה, יצטרך הקונה לבוא ולהוציא את הקרקע מהבעל או מיורשיו.

ולכן, לדוגמא, אם בשעה שבא הקונה לקנות את הכתובה מידי האשה הוא משלם לה ארבעים אחוז מכתובתה, הרי לבעל הוא משלם חמישים אחוז מערך הקרקע המיוחדת לכתובה.

כמו כן בידי הבעל קיימות שתי אפשרויות:

האחת, למכור את הקרקע המיוחדת לכתובתה לאנשים אחרים, ולקבל עבורה מחיר מוזל [כאמור, חמשים אחוז מערך הקרקע].

והשנית, לרכוש מאשתו את כתובתה לעצמו, ולשלם לה עבורה מחיר מוזל [כאמור ארבעים אחוז מערך הכתובה].

ולאור זאת, קיימות כמה אפשרויות כיצד לאמוד את הפסד ערך הכתובה שרצו העדים הזוממים לגרום לבעל.

האחת, להעריך את הפסד זכותו של הבעל למכור עתה את הקרקע המיוחדת לכתובתה ואת פירותיה. ולפי זה הם יצטרכו לשלם לו חמשים אחוז מערך הכתובה, היות שזכות זאת היתה בידו לקבל, והם באו להפסידו.

השנית, להעריך את המחיר שבו מוכנים אנשים לקנות את הכתובה מן האשה. שהרי הבעל עצמו גם הוא מוכן לקנות ממנה את הכתובה במחיר הזה, שהוא כאמור ארבעים אחוז, ואת המחיר הזה העדים הזוממים לא באו להפסידו, שהרי הוא עצמו היה מוכן לשלמו. ולכן יש לנכות את הארבעים אחוז הללו מערך הכתובה, ונמצא שהם צריכים לשלם לבעל ששים אחוז.

אפשרות שלישית, היא לאמוד, בנוסף לאמור, גם את זכות אכילת הבעל בפירות המלוג מנכסי האשה [לפי שזכותו של הבעל לאכול את כל הפירות של נכסי האשה, גם אלו שלא הכניסה לו בנדונייתה, הנקראים "נכסי מלוג"], כי העדים הזוממים זממו גם להפסידו את אכילת הפירות של נכסי מלוג מעתה.

אמר רב חסדא: שמין בבעל. ^[8]

שומת הנזק היא לפי האפשרות הראשונה, ששמים את הממון שיכול היה הבעל להשיג כעת אם היה מוכר את הקרקע המיוחדת לכתובתה, שאותו ממון היה בידו, ואותו הם באו להפסידו כשחייבוהו לשלם לה עתה את הכתובה. ולפי הדוגמא לעיל, הם באו להפסידו חמשים אחוז מכתובתה, ואת זה הם ישלמו.

ולא אומרים שישלמו את מלוא הכתובה, שסכום זה רצו להפסידו [בניכוי הסכום של ארבעים אחוז שהבעל עצמו היה מוכן לשלם לה], דהיינו, ששים אחוז. כי הרי יתכן שהיום או מחר הוא ימות או יגרשנה, ויפסיד את כל ערך הכתובה, ונמצא שלא הפסידוהו דבר.

ואי אפשר לומר שודאי היה קונה ממנה בעלה את כתובתה בארבעים אחוז מערכה, ואז היתה כל הכתובה בידו, ונמצא שהפסידוהו ששים אחוז. היות ואין זה ודאי שהיה בידו לרכוש את הכתובה מידה, כי יתכן שהאשה תסרב למכור לו את כתובתה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

ואילו רב נתן בר אושעיא אמר: שמין באשה.

כיון שבאו להפסיד לבעל את מלוא ערך הכתובה, עליהם לשלם לו את כולה. אלא, כיון שבעל מצידו, היה מוכן לשלם לה כעת ארבעים אחוז מכתובתה כדי לקנות ממנה את הכתובה ולהפטר מפרעונה בבא הזמן, לכן מנכים להם ערך זה משומת הנזק, שהרי אף בעיני הבעל אינו חשוב הפסד, ומשלמים לו ששים אחוז.

אך לא התבאר בדברי החולקים מה עושים עם האפשרות השלישית, של שומת ההפסד מאכילת הפירות של נכסי מלוג.

אמר רב פפא:

א. יש להכריע במחלוקת זו כרב נתן בר אושעיא, שאמר שמין באשה.

ב. והתשלומין הם רק כפי שהפסידוהו בכתובתה.

דהיינו, שמשלמין כל מה שהיה על הבעל לשלם אם היה חייב כתובה, חוץ מהסכום שהיה הבעל רוצה לשלם לה כדי להפטר מכתובתה, דהיינו שמשלמים לבעל ששים אחוז. אך הם לא משלמים ^[9] את ערך אכילת נכסי מלוג שלה. כי על אף שגם אותם הפסידוהו בעדותן שגירשה, יכולים העדים לומר שלא ידעו שהביאה עמה האשה נכסי מלוג.

מתניתין:

עדים זוממין שאמרו: מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז, שלוה ממנו, על מנת ליתנן לו, לפרוע את חובו למלוה מכאן ועד שלשים יום.

והוא, הלוה, אומר: זמן הפרעון אינו בעוד שלשים יום, אלא מכאן ועד עשר שנים.

ונמצא שזממו להפסיד ללוה את השימוש בכסף במשך עשר שנים [פחות חודש]. שהרי אליבא דאמת, לא הגיע זמן פרעונו של החוב אלא לאחר עשר שנים, ולא עתה לאחר חודש.

ולכן כשבאים לענשם, אומדים כמה אדם רוצה, ליתן ויהיו בידו אלף זוז כהלואה, בין נותנן שצריך לפרען מכאן ועד שלושים יום, לבין נותנן מכאן ועד עשר שנים. ^[10] ואת הסכום הזה הם זממו להפסידו, וצריכים לשלם לו.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים, לא יוכל המלוה לגבות את חובו בזמן הפרעון, כי בתוך הזמן שביעית משמטתו. ^[11] דכתיב [דברים טו ב]: "שמוט כל בעל משה ידו, לא יגוש את רעהו, כי קרא שמיטה".

אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו. כגון שבא ואמר אנו פלוני ופלוני העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני וחייבונו ממון זהו משלם לפי חלקו.

סד"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא משלם קמ"ל דמשלם לפי חלקו. אבל אחר שהעיד אם חוזר בו ואמר שקר העדתי לאו כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכי האי גוונא לא סגיא דאינו משלם על פי עצמו אלא עדותו שהעיד עדות נכונה חשבינן ומתקיימת. וכן אם נמצא אחד מן העדים זומם אינו משלם כלל דתניא לעולם אין משלמין ממון עד שיזומו שניהן. אבל אם הוזמו כולן משלמין כל אחד לפי חלקו דתנן משלשין במעות ואין משלשין במכות אבל העידו שחייב מלקות ונמצאו זוממין כל אחד לוקה:
מתני' מעידנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה והלא בין היום בין למחר סופו ליתן לה כתובתה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה:

כיצד שמין. אמר רב חסדא בבעל.

רב נתן בר הושעיא אמר באשה:

אמר רב פפא באשה ובכתובתה פי' כשם שהעידו עליה שגירשה בעלה ונתן לה כתובתה ונמצאו זוממין אינן משלמין לה כל כתובתה אלא לפי טובת הנאת כתובתה כאשר הוא מפורש בפרק החובל בחברו (פח:
פט.) הלכה חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה כו' כן בכאן משלמין לאיש לפי טובת הנאתו בכתובת אשתו והיא תחתיו:
כיצד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם תמות אשה זו בחיי בעלה ויירשנה בעלה יזכה בה הקונה אותה מן הבעל ואם נתאלמנה או נתגרשה תגבה כתובתה ואבדו מעות הקונה וזהו שהיו מפסידין הבעל בעדותן שגירשה והוא שזממו לעשות לבעל. (וחלקו בזה רב חסדא אמר בבעל שמין אומדין כמה אדם רוצה ליתן כדי לקנות מזה הבעל מה שיירש כתובת אשתו לכשתמות והיא תחתיו כענין שפירשנו למעלה). ושומא זו רב חסדא אמר בבעל כלומר אומדין דעת זה הבעל בכמה מן המעות יתרצה זה למכור כתובת אשתו בטובת הנאה כענין שפירשנו למעלה. ורב נתן בר הושעיא אמר בדעת האשה אומדין ושמין בכמה תתרצה אשה זו שתמכור כתובתה בטובת הנאה כמו שפירשנו למעלה. ורב פפא הוסיף על דברי רב נתן ואמר באשה ובכתובתה הן שמין נמצא רב נתן ורב פפא חולקין על רב חסדא ורבו עליו:
[כאן חסרים מן הכתב ג' שיטין וחצי]:

והא דאקשי' כל כמיניה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד [יש להקשות אה"נ דאינו נאמן וכיון שהזיקו] משלם, ומאי קושיא, אלא דלא מיקרי עד זומם דהא עדותו קיימת. ור"ח ז"ל כתב באומר עדות שקד העדנו וכה"ג לא סגי דאינו משלם אלא עדותו שהעיד נכונה חשבינן ליה ומתקיימת, ע"כ . כל כמיניה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד [יש להקשות אה"נ דאינו נאמן וכיון שהזיקו] משלם, ומאי קושיא, אלא דלא מיקרי עד זומם דהא עדותו קיימת. ור"ח ז"ל כתב באומר עדות שקד העדנו וכה"ג לא סגי דאינו משלם אלא עדותו שהעיד נכונה חשבינן ליה ומתקיימת, ע"כ:

והא דא"ר עקיבא אין משלמין על פי עצמן. לא משכחת לה אלא (בשאין) [כשאומר הוזמנו] אבל לא [כשאומר] העדנו עדות שקר. וקסבר ר"ע מה שחדשה התורה לשלם ע"פ מזומין והאמינה אלו קנס הוא. א"נ יש לומר דאפילו לר"ע אם שלם על פיהם וא"א להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין בהזמה ואפילו על פי עצמן ולא אמרי' אין משלמין ע"פ עצמן אלא בגמר דין. והרב ר' משה הספרדי ז"ל פוטר בהם אע"פ ששלם על ידן והודו:

כיצד שמין. פרש"י ז"ל, משום דמשמע במתניתין שדמי כתובה ישלמו וא"א לומר כן שאין מפסידין אותו אלא מה שדמי הכתובה פחותין מן הממון הכתובה לפיכך בעינן כיצד שמין. ופי' רב חסדא בבעל כלומר שמין כמה האשה (אוהבה) [או הבא] מכחה רוצה ליתן בספק זכותו של בעל ומשלמין לו והוא דבר מועט. ופי' משנתנו לדברי רב חסדא כך הוא שמין כמה אדם שלקח הכתובה רוצה ליתן בכתובתה של זו במותר שהוא זכותו של בעל שדין הכתובה כך הוא אם נתגרשה או נתארמל' יש לה ואם מתה אין לה ודמי זכותו של בעל ישלמו לו ורב נתן בר הושעיא אמר באשה כלומר שמין כמה אדם רוצה ליתן לאשה בכתובתה ואם כתובת בתולה היא ואדם רוצה ליתן מנה ופרס נמצאו משלמין חמשים וחומר הוא אצלם לפי שאין אדם רוצה ליקח כתובה מן האשה על ספק זה אלא בדמים פחותים ומשנתנו כרב נתן אתיא שפיר ואתא רב פפא ואוסיף באשה וכתובתה לאפוקי נכסי מלוג וגוף נכסי טובת הנאה שבהם. דיכולין לומר לא ידענו שהיו לה נכסי מלוג זהו תורף פרש"י ז"ל.
וזו קשה שבדבריו למה אין משלמין לו פירו' נכסי מלוג וגוף נכסי מלוג לפי טובת הנאה שבהם שאם מתה יורשה ואינה יכולה למכור וליתן שהוא מוציא מיד הלקוחות כתקנת אושא.
והאי טעמא דכתב הרב ז"ל הא תינח היכא דלא ידעי היכא דידעי מאי איכא למימר ועוד דא"כ אפילו בנכסי צאן ברזל יאמרו כן. והכא משמע דמשלמי וה"נ מוכח בפ' החובל וא"כ אפילו בעיקר כתובה לא ישלמו אלא מנה שמא סבורין היו שאלמנה נשאת אלא ודאי כיון שע"מ כן באו שאם (שם) יש לה יפסיד ונמצא שיש לה ודאי חייבין.
ויש מי שאומר הואיל וברשותה של אשה הן עומדין אין משלמין לו. ועדיין אין זה נכון דבכתובתה משמע ששמין קאמר כלו' שמין בכתובת' וא"ה הוה למימר אינו משלם נכסי מלוג דהא מתני' נמי כתובה קתני ומאי פי' רב פפא יותר ממשנתנו.
אלא ה"פ: לפי הנכסים הנכתבים בה מאותן ג' שדות שאם הן עדית אף דמי הכתובה יותר (וקני) אין משלמין כ"כ וכשהם זבורית דמי הכתובה פחותין וצריכין לשלם יותר ומשום דס"ל לרב פפא כר' נתן נקט באשה ובכתובתה וה"ה דהל"ל בבעל ובכתובה שאם הכתובה שוה יותר אף זכותו של בעל יפה יותר וי"ל דהוי לו ספק זכותה של אשה יפה יותר משל בעל הבא לקח ממנה שם הוא שדות הנכתבין בכתוב' ואם עדית הם הרי זה מכניס עצמו לאותו ספק ומשביח דעתו משום שבח הנכסים. ואם פחותי' הם אינו רוצה בו אלא בדמים פתותין ביותר לפי חשבון אבל הבא לקח מן הבעל זכותו לפי שיוויו הוא לוקח וזה אמת.
והפי' שפי' רבינו הגדול ז"ל בהלכות משמיה דגאון ז"ל בבעל הישנו זקן שהוא במנהג העולם קרוב למיתה. ורב נחמן בר הושעיא באשה הזקנה היא אם ילדה היא לא בריר דקשיא ליה עליה דרב חסדא דאמר אומדים לפי ימי הבעל אם זקן ודאי ה"ק אומדין אם זקן הוא יותר מן האשה שאם אין אתה אומר כן אין זו אומדנא שאין ראוי אם זקן הוא יותר משאר בני אדם שאם אשתו זקנה כמותו מה לנו בזקנותו. אלא ע"כ צריכין אנו לשום אפילו זקן הוא יותר מאשתו וכיון שכן בכלל דברי רב הושעיא, וצ"ע.
אלא אפשר דה"ק רב חסדא אמר שמין כל ספקות שבבעל דהיינו שני' ובו'יאות נכסים ומריבה ורב נתן אמר שאין שמין אלא אותן ספקות שהן אף באשה דהיינו שנים ובריאות אבל נכסי' ומריבה אינן באשה אלא בדעתו של בעל ואין אומרין בהם שסוף המריבה שלו' בינו לבינה ואף על פי שהוא עשיר אינה קלה בעיניו להוציאה. ובכתובה פי' רבי' ז"ל לפי גדלה וקטנה שהממון הגדול משביח דעתו של לוקח ביותר, וזה הנכון בעיני:

מתני': מעידין אנו על איש פלוני שהוא חייב לחברו מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום אומרין כו'. איכא דקשיא ליה כיון דהאי גברא מחייב לחבריה הנהו אלפא זוזי דמסהדי הני מאי עבדי ליה רווחא דרווח מכאן ועד עשר שנים אמאי משלמי לא יהא אלא דקא גזלי מיניה אלפא זוזי ובטלוה ולא רווח בהו משלמי כלום הא קי"ל דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה וכדאמרי' בירושלמי בפרק איזהו נשך המבטל כיסו של חברו פטור.
ולאו קושיא היא דהכא כיון דהשתא לא מחייב ליה כלום כמאן דמפסדי מיניה אלפא זוזי דמי דהא איהו לא מחייב כלום. ואינהו מחייבי ליה אלפא זוזי מאי [איכא] דמהנו ליה דפרעי ההוא שעבודא דאיכא עליה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום או ליתנם מכאן ועד עשר שנים:

עדים זוממין אין משלמין על פי עצמן מפני שהוא קנס כיצד הרי שהעידו ונחקרה עדותם ואח"כ ר"ל לאחר כדי דבור אמרו שקר העדנו ואין זה חייב לזה כלום ולא עוד אלא שהיום שהעדנו עליו במקום פלוני היינו או שאמרו שקר העדנו וכבר הוזמנו בעדותנו בבית דין פלני אין משלמין על פי עצמן ושמא תאמר נדון את הדבר כאלו אמרו גזלתיך או גנבתיך שחייב לשלם בזו לחייב עצמו הוא בא אבל האומר שקר העדתי אינו מכוין לחייב עצמו אלא להשיב עדותו אחור אבל אם אמרו העדנו על זה בכך והוזמנו בבית דינו של פלוני ונגמר דיננו ונתחייבנו מפי הבית דין לשלם לו כך וכך הרי אלו משלמין שאין זה אלא הודאת ממון הואיל והוא מעיד שכבר נתחייב בו ואם אמר האחד לבד כן ולא אמר האחר זה שאמר משלם חלקו לפי מנין העדים וחברו אינו משלם על פיו שאין משלם על פי עד אחד ואף כשהאחד משלם דוקא שאמר שכל העדות הוזמה הא אם אמר הוזמתי ולא אמר כן על האחרים אינו משלם שאין הזמה כלום אא"כ הוזמו כלם הא אם אמרו כלם כן כלם משלמין וכן הדין בכל קנס שבעולם שאם הודו שנתחייבו בו בבית דין פלוני משלמין על פי עצמן וחכמי הדורות שלפנינו פסקו כחכמים לומר שמשלמין על פי עצמן ואף בשקר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני אע"פ שלא אמרו ונתחייבנו ממון וי"א שאף בעדות שקר העדתי לבד אע"פ שלא אמר שהוזם משלם מתורת דינא דגרמי שמן הדין אין חיוב בעדות אלא על ידי הזמה:

זה שבארנו שדין עד זומם קנס הוא פי' בכאן הטעם שהרי לא עשו מעשה ונהרגין וכן שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין יש מדקדקין מכאן ר"ל ממה שאמר שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין שכמו שאמרו בדיני נפשות הרגו אין נהרגין אף בדיני ממונות שלמו אין משלמין וכל שכן בעדות של מלקות שאם לקו אין לוקין ואף גדולי המפרשים רמזוה כן בהגהותיהם לענין מלקות ואין הדברים נראין כלל שלא הוזכרה דרשא זו בכל התלמוד אלא לענין הרגו ובפ' ד' מיתות למדוה מלאחיו ומשהרגו אין כאן אחוה וזו שבכאן פירושה שאף בלא שלמו משלמין הואיל ומ"מ להפסיד ממון באו ולא למעט אם שלמו שלא ישלמו שכל שאפשר בחזרה ודאי מחייבין אותם להחזיר וכן כתבו בתוספות וכן במלקות ר"ל שאם לקו האחרים לוקין ולא נאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא לענין הרגו וכן כתבוה גדולי המחברים ואף גדולי המפרשים כתבוה בתשובת שאלה כן אע"פ שבקצת מקומות חלקו בה לענין מלקות:

זה שאמרו בעדים זוממין שאם הרגו אין נהרגין שנמצאים מחמירין בהם כשלא הרגו יותר מכשהרגו קבלה היא ואין לנו בה טעם ומ"מ הגאונים כתבו הטעם שמאחר שהערימו שלא בשעת חמום מריבה ונקמה ושהוכפלה עבירתם ברציחה ועדות שקר אינם ראויים לכפרה ומתוך כך אין ענשם מסור לבית דין וכדרך שאמרו למעלה בסוגיא זו הוא שעושה מעשה במזיד לא יגלה כי היכי דלא ליהוי ליה כפרה הם שלא עשו מעשה במזיד יגלו כי היכי דליהוי להו כפרה ומ"מ נראה לי שאין הטעם אלא משום זילותא דבי דינא שלא יתפרסם שיהא מכשול זה יוצא מתחת ידם להיות זה נהרג בשקרות והשומעים סבורים שזה אירע להם במיעוט חקירה ודרישה ואף הם מחטטים אחריהם בצדדים אחרים לגבות מהם את חובם ובתוספות פי' הטעם שאף בנפשות היינו אומרים כן אי לאו דאין עונשין מן הדין ובממון מיהא עונשין מן הדין:

זה שביארנו שכל שאמרו שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו שחייבין לשלם לדברי הכל מ"מ עדותם אינה בטלה בכך והתובע יכול לומר איני מאמין שהוזמו שכיון שהגידו אין חוזרין ומגידין ועוד שהרי זה טוען אין אדם משים עצמו רשע ואין עדות זו כלום והעדות האחר קיים ואע"פ שלחיוב עצמו אנו אומרים בהוזמנו ונתחייבנו שמשלם ואין פוטרין אותו מצד שאין אדם משים עצמו רשע אין אומרין כן אלא לענין מיתה ומלקות אבל לענין תשלומין הודאת ממון הוא והודאת בעל דין כמאה עדים ואחר שביארנו שאין דין התובע נפקע בכך כל שכן שאם פרעו אינו חוזר וגובה ממנו בעדים אלו ולא עוד אלא שאינו משביעו שאין שבועה במקום שני עדים וכל שכן באחד שהרי שנים כיוצא בו אין מחייבין אותו ממון:

זה שביארנו באחד שהודה כן שאין חברו חייב בכך יש מי שאומר שהנתבע יכול להשביעו מצד עדותו של זה ואינו נקרא נוגע בדבר שהרי זה כראובן שתבע ללוי ולשמעון מנה שהלוה להם וכפר לוי והעיד שמעון שכך הוא שלוי חייב שבועה בעדות שמעון ואין הדברים נראין שהרי משאמר הוזמנו הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ואפי' עשה תשובה הואיל ובשעת הזמה שחל בה העדות היה רשע הרי זה תחילתו בפסלות הא אם אמר העדנו שקר ועשינו תשובה ופייסנוהו לנתבע לשלם לו ואחר הוזמנו בזו ודאי משביעו על ידי עדותו זו ואע"פ שקודם הזמה הודו ששקר העידו הזמה חלה בהם שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם היה הנתבע טוענו בבריא שהוזם משביעו היסת:

יש שואלין עדים שהעידו בראובן שחייב לשמעון מנה והוזמו ואח"כ הודה ראובן שהוא חייב כעדותם של אלו אם משלמין אחר שמ"מ הם העידו שקר והוזמו או אין משלמין אחר שהענין כך היה ואין מפסידין אותו כלום ויראה שמאחר שאם באו עדים על כך פטורים כך הם פטורים על ידי הודאתו ויש מפקפקין בדבר שכל שיש עדים נתגלה הדבר למפרע שבן חיוב הוא משעת העדות אבל בהודאת בעל דין עכשיו הוא נעשה בר חיוב ויראה לי כדעת ראשון:

כבר ידעת שאין עדים זוממין משלמין עד שיזומו שניהם או כלם אם הם רבים בעדות אחת וכשנזומו כלם משלשין ביניהם את הממון לפי מה שהם הא במלקות ומיתה כלם לוקין או כלם נהרגין שאין מלקות לחצאין ואין צריך לומר מיתה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר מעידים אנו באיש פלוני שגרש את אשתו ולא נתן לה כתובתה וזה אומר לא גרשתי שנמצאו גורמים לשלם לה כתובה מעכשיו אין אומרים לשלם לו כל הכתובה שהרי אפשר שאף בלא עדותם היה הוא מפסיד כתובה כגון אם תתאלמן או תתגרש אלא אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו בספק שמא תתאלמן או תתגרש ותהא שלה ובספק שמא תמות היא בחייו ותהא שלו ויפסיד הלוקח את מעותיו ונחלקו בגמ' באומדנא זו בנוסח זה כיצד שמין רב חסדא אמר בבעל רב נתן בר הושעיא אמר באשה אמר רב פפא באשה בכתובתה וביאור ענין זה הוא שהכתובה בחיי בעלה אין אדם לוקח זכות האשה והוא לקיחתה בספק אלמנות או גירושין ולא זכות הבעל והוא לקיחתה בספק מיתת האשה אלא בטובת הנאה שאין אדם עשוי ליתן בכל שוויה על הספק וא"כ אף כשהעדים מעידין עליה והוזמו אין ראוי לחייבם אלא על טובת הנאה זו ומי שאמר שבבעל שמין הוא שאומדין בלוקח זכות הבעל כמה הוא נותן לו על כל זכותו שאם תמות היא בחייו יתן להם כתובתה מיד ואם נתאלמנה או נתגרשה בהדרת הנאה שלא יחזיר שיפסידו וכשיעור זה מחייבין את העדים שהרי שיעור זה הוא שאנו מפסידין לו ומי שאמר שבאשה שמין הוא שאומדין בלוקח זכות האשה כמה הוא נותן לה שאם תתאלמן או תתגרש יזכה הלוקח בכתובתה מיד ואם תמות היא בחייו שיפסידו וכשיעור זה פוחתין מתשלומי עדים לבעל שזהו זכותה והמותר הוא זכות הבעל שהיו מפקיעין אותו ממנו ומשלמין וזהו שיעור מרבה בתשלומין משומא העשויה בבעל שהאשה מצד שרגילות הלשון מתנבא עליה תמיד למות בחיי בעלה וכן שאם י"מ ימות הוא בחייה או תתגרש הרי היא מחוסרת גוביינא שיצטרכו לדון עם הבעל או עם המחזיקין בנכסיו והדבר מצוי לערער בפרעון כתובה אין אדם נותן על זכותה אלא דבר מועט וכל השאר הוא זכות הבעל ומשלמין אבל הבעל שהוא מוחזק נותנין לו יותר ואין אדם חושש בו לערער שאין אדם מצוי לערער במה שמכר הוא עצמו ולא היורשים במה שמכר האב ולא שתאמר שאם הכתובה מאתים נותנין לבעל מנה וחצי ולאשה אין נותנין אלא חצי מנה שאם כן שומת האשה והבעל הכל אחד שהרי שומת הבעל במה שנותנין לו ושומת האשה במה שנשאר שאין נותנין לה אלא שאם הכתובה מאתים נותנין לבעל מנה ולאשה חצי מנה ולשומת הבעל משלמין מנה ולשומת האשה משלמין מנה וחצי:

והלכה באשה שמין ושמא תאמר והיאך מחייבין אותו ביתר שלא ימצא הוא מזכותו אין זה כלום שהרי הם מ"מ היו מוציאין עכשיו מידו מאתים והם מפקיעין את התשלומין מצד שמא סופו ליתן לה והרי חוב של סופו אינו שוה עכשיו אלא חצי מנה ושמא אף הוא לוקח זכותה מעכשיו באותו חצי מנה ואע"פ שיש לה לחוש שיגרשנה מיד לזכות במקחו שמא יקח על ספק מיתה לבד:

ומה שאמר אח"כ באשה ובכתובתה עקר הפי' בה שאין הזוממין משלמין אלא מצד הכתובה ועל הדרך שפרשנו אבל לא מצד נכסי מלוג אע"פ שהיו מפסידין לו פירותיהם מעכשיו שמאחר שלא הזכירו בעדותם חיוב מלוג אין כונתם אלא על הכתובה ויכולין לומר שלא היו יודעים שיהו לה נכסי מלוג ואפי' היו לה נכסים ידועים יכולין לומר סבורים היינו שקבלם עליו בנכסי צאן ברזל ולא עוד אלא שגדולי הראשונים שבקאטאלונייאה מפרשים שאפי' הודו בידיעתם או שהזכירום לעולם אין בהם תשלומין לזוממין שבחזקת האשה הם ואינם נחשבין בהם מוציאין מיד הבעל:

זהו עקר מה שנאמר בשמועה זו וגדולי הפוסקים פי' בשומת הבעל שפעמים שאדם לוקחה מן הבעל ביוקר ומן האשה בזול כגון שהיא זקנה או חולנית והוא בחור או בריא ופעמים בהפך ובשומת הבעל משערין במה שנותנין לו ובשומת האשה במה שפוחתין לה על הדרך שביארנו ונמצא שפעמים ששומת הבעל מרובה ואמר שבאשה שמין לפי מה שהיא ואין הדברים ברורים שהרי כל שאתה אומד את האשה אתה צריך לאמוד את הבעל גם כן וכן יש שפרשו באשה ובכתובתה שאם היא מרובה אין אדם מכניס עצמו בספק לקיחתה אא"כ בהפסד גדול למוכר ומשערין בדבר זה לפי גודל הכתובה וקטנה ולדעתי אף בנכסי מלוג שמין בתשלומיהן וכן יראה מעקר הדין אלא שגדולי הדורות הכריעו כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית והכונה בה ככוונת מה שלפניה והוא שאמר מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנם לו מכאן ועד שלשים יום והלה אומר שאינו חייב ליתן אלא עד עשר שנים ונמצאו העדים זוממין ובמלוה על פה שאין חבירו כופר ולא אמר פרעתי שאלו בשטר הרי זמנו של שטר מוכיח ואפילו לא היה שם זמן הרי מ"מ הואיל ולא נתפרש בה זמן זמנו מעכשיו והרי אין זה צריך לעדים ואין עדותם כלום ואע"פ שאמרו עליה בגמ' במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין עיקר הדבר משום מלוה על המשכון ומוסר שטרותיו בכדי נאמרה ובמלוה על פה מיהא אין אומרין ליתן לו אלף דינרין שהרי אף סופו ליתנם אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהו בידו אלף זוז עשר שנים וכשיעור זה משלמין ללוה וכן כל כיוצא בזה ויש לפרשה אף במלוה בשטר וכגון שהאריכו זה אומר שעשר שנים האריכו וזה אומר שלשים יום לבד:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בגמרא לא עשו מעשה ונהרגין ומשלמין כו' היינו דרבה אימא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אמר רב פפא כו' וכך שמעתי כו' ולבי מגמגם בה חדא היכי מחייבינן להו זכות ספיקה כו' עכ"ל משום דלהאי פירושא ששמע לא נחית ביה לפרושי דשמין לרב חסדא בנכסי הבעל ולרב פפא בקרקע שייחד לה לכתובתה את ספיקא ואותו לא ישלמו אלא הנשאר ומשמע ליה כפשטה דזכות ספיקה ישלמו לו לפי נכסי הבעל או לפי הקרקע שייחד לה בכתובתה ולכך גמגם בה דהיכי מחייבינן כו' וק"ל:

תוס' בד"ה באומר עדות שקר העדתי כו' לכאורה משמע כו' משלם חלקו כו' דהא ליתא מאן כו' עכ"ל [כצ"ל] ור"ל דלכאורה משמע דאיירי בלא הוזמו אלא באומר א' מהם עדות שקר העדתי דהוי דינו כעד זומם לשלם על שביקש להפסיד ממון חבירו אע"ג שלא הפסיד ופריך כל כמיניה כיון שהגיד כו' והרי הפסיד ממון חבירו שחייב לשלם ונהי דחייב העד לשלם חלקו למאן דדאין דינא דגרמי כמ"ש הרא"ש בתשובה אין זה דין עד זומם דכתיב ביה כאשר זמם ולא כאשר עשה ואהא כתבו התוס' דאין נראה לפרש כן דהיאך בא רבא לומר לשלם על שביקש להפסיד באומר עדות שקר העדתי ולא הוזם דהא ליתא דין זה לשלם אכאשר זמם ולא עשה אלא בהזמה במקום פלוני עמנו כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה כיצד שמין כו' עולה לחמשים מנה בדרך זה כו' ולכך כשהבעל מוכר זכות כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מעידין אנו כו' ואע"ג דאמרי' האשה שאמרה גרשתני נאמנת ה"מ כו' אבל היכא דאיכא עדים כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דא"כ אמאי משלמין דהא טבא ליה עבדי דאי לאו סהדותייהו כלל הרי נאמנת והשתא שהעידו והוזמו גם היא אינה נאמנת די"ל דאי לאו סהדותייהו לא הוה מעיזה לומר גרשתני דמה"ט קאמרינן התם דאינה נאמנת היכא דאיכא עדים ודו"ק:

תוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם וכו'. הא דכתבו התוס' ושוב הוזם משום דע"כ בהזמה נמי איירי דהא רב אמר במלתיה עד זומם משלם לפי חלקו אלא שעדיין יש לדקדק דהכל טעמא מאי דלמה נקיט רב למלתיה בכהאי גוונא באומר עדות שקר העדתי ואחד כך הוזם דהא החיוב אינו מצד ההזמה וי"ל דלרבותא נקטא דאע"ג דבהזמה אינו חייב עד שיזומו שניהם והוזם אח"כ אפ"ה חייב. ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם וכו' פי' וה"נ חיוב התשלומין אינו מצד ההזמה דהא אינו משלם עד שיזומו שניהם אלא ע"כ התשלומין הוא בא מחמת שאמר שקר העדתי:

בא"ד דהשתא יש לפרש כדאמר שקר העדתי סתר עדותו ד"ל והא דקאמר רב עד זומם משלם לפי חלקו היינו אותו השני שלא אמר שקר העדתי ולא סתר עדותו:

תוס' בד"ה באומר עדות שקר העדתי במקום פלוני עמנו הייתם נ"ב פי' ובהזמה בעינן דוקא דהוזמו תרוייהו ודו"ק:

תד"ה באומר. מש"כ המהרש"א בתוך דבריו בא' מהעדים דאומר שקר העדתי דמשלם לפי חלקו משום דינא דגרמי צ"ע דלכאורה לר' נתן בב"ק (נ"ג) דהל' כוותי' דס"ל דמה דל"ל לאשתלומי מהאי לישתלם מהאי חייב אותו העד לשלם כל התשלומין***):

רש"י ד"ה כיצד שמין. שהוא אוכל פירות הקרקע כו'. ר"ל דהעדים רצו להוציא את השדה מידו לסילוק כתובתה ועתה שהוזמו אם היה רוצה למכור זכותו היה מוסרה תיכף ללוקח לאכילת פירות וגופה אם תמות בחייו וז"פ ותימה על המע"מ שכ' שלא הבין ודע שנוכל עוד לומר טעם יפוי זכותו מזכותה דדרך נשים על הרוב למות קודם בעליהן כמ"ש התוס' בכתובות (פ"ג ב') ד"ה מיתה וכן הרמב"ם בפיה"מ לנדה פ"ה מ"ו:

בגמרא אמר רבא באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה כיון שהגיד כו' ופירש"י כל כמיניה בתמיה וכי יוכל הוא לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם ולכאורה פירושו תמוה טובא דאדרבה מה"ט גופא דלא כל כמיניה לפטור הנדון מלשלם מש"ה צריך העד זומם לשלם לפי חלקו וכבר הרגישו בזה המפרשים וביחוד בס' לחם משנה שכתב דכוונת רש"י דכאן דאין יכול לפטור הנידון מלשלם א"כ אמאי קרי ליה עד זומם והיינו לפי מאי שהבין מפרש"י דאיירי שלא הוזם ואף לפ"ז פירושו דחוק מאד בין בל' רש"י ובין בל' הגמרא אמנם לע"ד נראה דרש"י מפרש הא דמשני רבא באומר עדות שקר העדתי היינו לאחר שכבר הוזם חזר ואמר עדות שקר העדתי ומשמע ליה לרבא דהא דתניא דבעינן דוקא שיזומו שניהם היינו דוקא אם עדיין אף לאחר שהוזמו עומדין בעדותן דאכתי ה"ל תרי ותרי מש"ה אין לך בו אלא חידושו שלא האמינה תורה אחרונים יותר מן הראשונים אלא דוקא כשהוזמו שניהם ולא כשהוזם אחד מהם משא"כ כשאותו עד שהוזם אומר עדות שקר העדתי ומודה לדברי עדי הזמה שפיר מצי סבר ר"י דמשלם לפי חלקו כיון שבזו ליכא חידוש ובהא מקשה הש"ס שפיר כל כמיניה כיון שהגיד כו' ועי' פירש"י וכי הוא יכול לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם דודאי אילו היה יכול לפטור הנדון מלשלם ומהני עכ"פ חזרתו לפני ב"ד הוי א"ש משא"כ השתא דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואין יכול לפטור הנדון מלשלם א"כ הב"ד אין נזקקין לחזרתו כלל וכל מה שמודה בפניהם הוי כמודה חוץ לב"ד ולעולם יוכל לחזור מהודאתו ולומר מחמת ביעתות' הוא דאודי כדי לפטור הנדון ולפטור ג"כ מתשלומי הזמה ואפי' את"ל שצריך לשלם לצאת ידי שמים אכתי לא הוי ליה לר' יהודה למימר משלם דלשון משלם בדינא משמע כנ"ל ועוד יש לי לפרש בדרך אחר דרש"י נמי מפרש הא דאמר רבא באומר עדות שקר העדתי לאו אאותו עד שהוזם קאי אלא כפירוש התוספות דאעד שני קאי ולאו מטעמייהו דהתוס' אלא מטעם אחר דעיקר שינויא דרבא היינו שסובר דהא דבעינן דוקא שיוזמו שניהם היינו משום דבעינן לענות בו סרה ודרשינן עד שתסרה גופה של עדות ומש"ה כשלא הוזם אלא אחד מהם והשני עומד בעדותו לא שייך הזמה דבכה"ג לא הוסרה גופה של העדות דהשני קיים וחזי לאיצטרופי וכה"ג לאו סרה מיקרי משא"כ כשהוזם הא' והשני אומר עדות שקר העדתי ולפ"ז סרה כל העדות שפיר קרינן ביה לענות בו סרה ומש"ה קאמר ר"י אותו העד שהוזם משלם לפי חלקו ואהא מקשה הש"ס שפיר כל כמיניה כיון שהגיד וא"כ בכה"ג נמי לא סרה גוף העדות לגמרי כיון שהעד השני קיים ואינו נאמן לפטור הנדון מלשלם כיון דאי אתא עד אחרינא בהדיה חייב הנדון לשלם ועוד אפי' בעדותו לבד מחייב את הנדון שבועה כנ"ל ואף אם אפשר דרש"י לא כיון לזה אלא כפירושי הראשון שכתבתי אעפ"כ לא נמנעתי לכותבו שכן נ"ל עיקר לפי לשון סוגיית הש"ס עד שאני תמה על רבותינו בעלי התוס' דכיון דלקושטא דמלתא מפרשים דהאי באומר עדות שקר העדתי אעד השני קאי א"כ מי הכריחם לפרש עוד שהוזמו שניהם ולהוציא לישנא דעד זומם דרב יהודה מפשטיה והוצרכו לדחוק ג"כ בהא דמקשה גמרא כל כמיניה כו' טפי ה"ל לפרש בפשיטות כדפרישית ויש ליישב בדוחק והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם לכאורה משמע דכי אמר הכי וכו' עס"ה. עיין במהרש"א ונראה מדבריו שמפרש המשך לשון התוס' בענין זה דמ"ש בתחלה ושוב הוזם היינו שרוצים להכריח דאיירי בשוב הוזם והיינו שהוזמו שניהם כמ"ש בס"ה וע"ז כתבו דאע"ג דלכאורה משמע דאיירי שלא הוזם אלא באומר עדות שקר העדתי לחוד נמי משלם לפי חלקו כדין עדים זוממין ממש שאומרים עמנו הייתם חייבים לשלם אע"פ שהלה לא שילם עדיין אפ"ה חייב רחמנא משום קנס ובעי רבא למימר שכן הדין נמי בעדות שקר העדתי דהיכא דאמרי תרווייהו עדות שקר העדנו נמי חייבין לשלם אע"פ שהלה לא שילם והיינו דקרי ליה ר"י בלשון עד זומם ואתי ר"י לאשמעינן דבכה"ג דהיכא דאמר חד מינייהו עדות שקר העדתי בכה"ג אשכחן דעד אחד משלם לפי חלקו ומסקו דא"א לפרש כן משום דלא אשכחן משלם אלא בעמנו הייתם אע"כ דרבא נמי איירי דשוב הוזמו שניהם וכתב עוד שם לפרש לשון המקשה כל כמיניה לפמ"ש התוס' בתחילת דבריהם לכאורה משמע ע"ש ולענ"ד פי' זה דחוק מאד הן במ"ש בהמשך לשון התוס' דלפירושו האי לשון ושוב הוזם שכתבו תחלה מיותר הוא והן בעיקר הפי' שאינו עולה על הדעת כלל לפרש אף לכאורה דרבא מפרש מילתא דר"י דעד זומם בכה"ג דמה סברא הוא לומר כן ועוד דאפ' את"ל דעדות שקר נמי הוי כעד זומם לענין זה לשלם במה שביקשו להפסיד אפ"ה לא יהא הטפל חמור מן העיקר דבעיקר עדים זוממין בעינן שיוזמו שניהם ובעדות שקר העדתי יאמר ר"י דעד א' שהוזם נמי משלם ועוד דבעדים זוממין אין משלמין ע"פ עצמן אם לא כשאמרו נתחייבנו ממון בב"ד ובעדות שקר שלא בא לידי הזמה יסבור ר"י דאפי' עד א' משלם ע"פ עצמו ועוד לשון כל כמיניה לא שייך שפיר לפי פירושו כמבואר למעיין בדבריו וכ"ש במאי דפשיטא ליה דבעדות ממון נמי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וכבר כתבתי שאינו כן כמ"ש ריב"א ור"י בפ"ק דב"ק ונראה דלשון הגמרא הכי משמע להו מדחשיב עדים זוממין בהדי כ"ד אבות נזיקין אלמא דבנזיקין נמי איירי וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדי' וכן משמע מסתימת לשון הטור (סי' ל"ח) אמנם בלשון הר"ן מצאתי שכתב ג"כ דבממון נמי שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין מה שאכתוב בזה דף ה' ע"ב לכך נראה יותר כמו שנראה מל' מהרש"ל ז"ל בס' ח"ש דכל דברי התוס' לעולם איירי בשוב הוזם אלא דלכאורה הוי משמע להו דבהוזם האחד והשני אומר עדות שקר העדתי הוי כאילו הוזמו שניהם וכ"ש היכא דאמרי תרווייהו עדות שקר העדנו ושוב הוזם אחד מהם וע"ז כתבו דלא נראה דכיון דלא אשכחן מאן דמשלם אלא דוקא בעמנו הייתם והיינו שהוזמו שניהם דבכה"ג גזירת הכתוב היא כנ"ל בכוונת מהרש"ל ז"ל אלא שגם זה מגומגם קצת לכך נראה יותר כדפרישית בל' רש"י ומתוך מה שכתבתי יש ליישב ג"כ לשון הטור במ"ש בשם ר"ת שנתקשו בהם הב"י וכל האחרונים וע"ש בל' הש"ך באריכות אלא שאין להאריך כאן והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:

בגמרא כמאן דלא כר"ע. משמע מל' סתמא דתלמודא מדדחיק לפרש מלתא דר"י דוקא באומר העדנו והוזמנו בב"ד ונתחייבנו ממון אלמא דהלכה כר"ע וכ"כ הרמב"ם והטור להדיא וכתב הב"י דמהכא פשיטא להו ומדאיירי נמי לעיל רבה ור"נ בטעמא דר"ע ואמרו תדע אלמא דהך סברא פשיטא להו טובא א"כ מסתמא דהלכה כר"ע דקסבר קנסא הוי ומ"ש הפוסקים והרי"ף והרא"ש והטור דיני הזמה אע"ג שאין דרכם לכתוב דינים שאינן נוהגים בזמן הזה היינו לענין דאי תפס לא מפקינן מיני' כמ"ש הב"י (סוף סי' ל"ח) ונראה שמטעם הזה השמיט הטור האי דינא דעד זומם משלם לפי חלקו אע"ג שיש בזה חידוש גדול אפ"ה כיון דלא שייך הכא לומר אי תפס לא מפקינן מיניה דהא למאי דמסקינן דלא משכחת להך מלתא אלא כשאומר הוזמנו בב"ד ונתחייבנו ממון א"כ לא שייך הך מלתא בזמן הזה שהרי אין הב"ד מחייבין אותן בזמן הזה כיון דקנסא היא כנ"ל. והוצרכתי להאריך בזה משום דלפי דמשמע מהסכמת כל הפוסקים דהלכה כר"ע דקנסא הוא א"כ תיקשי הלכתא אהלכתא במאי דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס הא קי"ל דאינו לוקה ומשלם והיינו כחכמים דלקמן במשנה (דף ד') במעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ודלא כר"מ דאמר לוקה ומשלם כדאיתא בפ' אלו נערות ובפ' מרובה ובפ' הפועלים ובכמה דוכתי ואנן הא מסקינן לקמן דטעמא דר"מ משום דס"ל כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא ולפ"ז משמע ע"כ דטעמא דחכמים משום דעדים זוממין ממונא הוא כמ"ש התוספות לקמן ובכל הסוגיות הנזכרים ומה שנלע"ד בזה יבואר לקמן במקומו אי"ה:

במשנה מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה פירש"י שגירש את אשתו בפנינו ביום פלוני וזה אומר לא גרשתיה ואיני חייב לה כתובה עכ"ל. ונראה לכאורה מל' רש"י שהעדים לא העידו בפירוש שלא נתן לה כתובה אלא עיקר עדותן על הגירושין לחוד אלא שע"י אותן העדות האשה תובעת כתובתה ואיירי בענין ששטר כתובתה בידה או במקום שאין כותבין לענין עיקר הכתובה בלבד אלא דלפ"ז קשי' לי דאכתי אמאי מחוייבין העדים לשלם טובת הנאת כתובתה הרי יכולין לומר שלא באו אלא להתירה לשוק שהרי הבעל אומר לא גרשתיה ולא להגבות כתובתה ועוד דהיאך העדים יודעין שלא פרע לה כתובתה דלא ראינו אינו ראיה וא"כ פשיטא דיכולין לומר שהיו סוברין שכבר פרע לה כתובתה לאחר גירושין א"כ לפ"ז נראה דהא דקתני ולא נתן לה כתובתה מן העדים הוא שאומרים בבירור שלא נתן לה כתובה כגון שהתנה בפירוש בשעת גירושין שאל יפרענה אלא בפניהם ואפשר שרש"י ג"כ הכי מפרש לה אלא שקיצר בלשונו ועיקר כוונת רש"י אינו אלא לפרש שצריכין לומר שגירש את אשתו ביום פלוני דבענין זה שייך הזמה דעמנו הייתם ביום פלוני כנ"ל. והוצרכתי להאריך בזה משום דנפקא מיניה לענין סוגיא דשמעתין כמו שאברר בסמוך:

בגמרא כיצד שמין א"ר חסדא כו' עיין בפרש"י ותוס' שהאריכו בפירושם ולדבר א' נתכוונו דכל השקלא וטריא ופלוגתא דהנך אמוראי היינו לענין עיקר הדין שנסתפקו אם אומרים זכות הבעל או זכות האשה וכדמפרשו מילתא בטעמא אלא שהרי"ף והרא"ש והר"ן מפרשו בע"א בשם הגאון הגדול דהא דאמרינן שמין בבעל או באשה היינו אם הוא ילד או זקן בריא או חלש קפדן או ותרן ומ"ד באשה היינו אם היא יולדת בצער ואם היא קנטרנית להקניטו שיגרשנה כו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בחיבורו ועיין בל' הרא"ש מה שהקשה על פירש"י ותוס' אמנם למאי דפרישית בסמוך נלע"ד לכאורה דכפירש"י ותוס' מוכרח בסוגיא דאי כפי' הגאון א"כ מעיקרא מאי קאמר כיצד שמין הא מסברא אית לן למימר דשמין בין באיש ובין באשה שאם עיקר הדין דשייך שומא בכל הני מילי לפי שהלוקח נותן עיניו בכל זה א"כ פשיטא שצריך לשום בשניהם בין באיש ובין באשה כיון שאפשר לקיים שניהם ואין זה סותר את זה משא"כ לפירש"י ותוס' א"ש כיון דבעיקר הדין קמיפלגי דאי אפשר לילך אחר שומת שניהם שהרי סותרין זא"ז שזכות הבעל שוה יותר מזכות האשה כמ"ש רש"י ותוס' באריכות ועוד דלפירושם קשה מה שדקדקתי בסמוך דהיאך שייך שומא זו לענין תשלומי הזמת העדים כיון דלא רמיא הך מילתא עלייהו למידק בשעה שהעידו אם הוא חולה או זקן או בריא או קפדן וכן להיפך כיון שאינן אלא דברים המסורים ללב ואין כל הדיעות שווין ואף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הקדמונים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וכאן לא באתי אלא ליישב שיטת רש"י ותוס' דנראה שמזה הטעם עצמו הוכרחו לפרש כן וכ"ש ממאי דמשמע להו דהאי בכתובתה דקאמר ר"פ היינו למעוטי נכסי מלוג לפי שאין זה מעיקר עדותן שיכולין לומר לא היו יודעין מזה אלמא דלעולם אין לחייב העדים אלא בדבר ברור במה שהוא מעיקר עדותן ורמיא עלייהו למידק וכדפרישית בסמוך וצ"ע ליישב שיטת הפוסקים בזה ודו"ק: