מכות ב ע"א

פרק ראשון - כיצד העדים

דף ב - א

מתניתין:

כיצד העדים נעשים זוממין?

לפי מסקנת הגמרא, ביאור המשנה הוא כך: עדים זוממין, שאי אפשר לענשם בעונש שזממו לחייב את הנידון, ולא ניתן לקיים בהם את דברי הכתוב בעד זומם "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", - כיצד יענשו על זממם?

ומביאה המשנה שתי דוגמאות של עדים זוממים אשר אי אפשר להענישם בעונש שזממו לעשות, ולכן מלקים אותם: א. אם אמרו העדים הזוממים:

מעידין אנו באיש פלוני, כהן, שהוא בן גרושה ובן חלוצה. ^[1]

והיינו, שהם מעידים שאמו של אדם זה התגרשה בפניהם ביום פלוני ובמקום פלוני לפני שנישאה לאביו הכהן. וכיון שהיתה אמו אסורה להנשא לאביו הכהן מחמת היותה גרושה, הרי בנה זה חלל הוא, ופסול לכהונה.

או שהעידו: אשה זו מת בעלה הראשון, ונפלה ליבום לפני אחי בעלה, וחלץ לה יבמה בפנינו ביום פלוני במקום פלוני, ולאחר מכן התעברה אמו החלוצה מאביו הכהן. ^[2] וכיון שנישאה לכהן כשהיא חלוצה, הרי הבן הזה, שנולד מהנישואין האלו, פסול לכהונה מדרבנן.

ולאחר מכן, הוזמו העדים הללו, לפי שבאו עדים אחרים, והעידו שבאותו היום שמעידים עליו העדים הראשונים שראו את הגירושין או את החליצה של אמו, הם היו עמהם במקום אחר, ולא יכלו לראות את מעשה הגירושין או החליצה.

אין אומרים נעניש את העד הזומם באותו העונש שזממו לעשות לאדם זה, ויעשה זה, העד הזומם, בן גרושה או בן חלוצה, תח תיו.

דהיינו, אין אומרים שמעתה יהיה העד הזומם פסול לכהונה, ^[3] כמו שפסול לכהונה בן גרושה או בן חלוצה. ^[4] אלא, לוקה העד הזומם מלקות ארבעים.

והטעם והמקור למלקות הללו, יתבאר במהלך סוגיית הגמרא. ^[5]

ב. אם אמרו העדים הזוממים: מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות, לפי שראינוהו הורג נפש בשגגה, ביום פלוני במקום פלוני. והוזמו - ^[6]

אין אומרים יגלה זה העד הזומם תחתיו!

והטעם מבואר בגמרא, בעמוד הבא.

אלא לוקה העד הזומם מלקות ארבעים.

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד העדים נעשים זוממין.

ותמהינן: הא "כיצד אין העדים נעשים זוממין" - מיבעי ליה, צריך התנא לשנות במשנה!

שהרי התנא מדבר כיצד לנהוג במקום שאין מקבלים העדים הזוממים את העונש שזממו לעשות לנידון. ^[7]

ועוד קשה: מהי בכלל שאלתו של התנא "כיצד נעשים זוממין?" והרי דין העדים הזוממים הוא דבר הידוע, שמתואר להלן במשנה -

דקתני לקמן [ה א]: כיצד מזימים את העדים:

אבל, אמרו להם מזימי העדים, לזוממים: היאך אתם מעידין עדות זו? והרי אינכם יכולים להעיד עליה, שהרי באותו היום שאתם מעידים עליו, שראיתם בו אדם זה עושה מה שהעדתם עליו במקום פלוני - אתם הייתם עמנו במקום פלוני אחר, המרוחק מאותו מקום, ולא יכולתם לראות אדם זה במקום שהעדתם עליו - הרי אלו זוממין!

וכיון שענין עדים זוממים ידוע הוא, מה היא שאלת המשנה כאן "כיצד העדים נעשים זוממים?"

ומתרצינן: תנא של משנתנו - התם קאי.

התנא של משנתנו מתייחס בדבריו לדברי המשנה בסוף מסכת סנהדרין, ששנינו שם [בדף פט א]: כל העדים הזוממין - מקדימין לאותה מיתה!

והיינו, שעדים זוממים אין להם לקוות או לצפות שיקבלו מיתת בית דין קלה יותר מהמיתה שהם זממו לחייב את הנידון, אלא הם מקדימים ["משכימים"] מיד, כדי לקבל את עונשם לפי חומרת זממם -

חוץ מזוממי בת כהן, שהעידו עליה שזינתה בהיותה נשואה, והעידו גם על בועלה, שבא עליה בהיותה אשת איש -

שאין מענישים אותם בעונש החמור של מיתת שריפה, שזממו לחייב בה את האשה [שהיא בת כהן], אלא מענישים אותם בעונש הקל, של מיתת חנק, שבו הם רצו לחייב את בועלה, כדין מי שבא על אשת איש.

כי בזוממי בת כהן, גילתה התורה שאין הם מקדימין להיות נענשים באותה מיתה חמורה של שריפה, שזממו להעניש את בת כהן, אלא למיתה אחרת, מיתת חנק, שהיא מיתה קלה, שרצו לחייב בה את בועלה.

וכיון שבסוף מסכת סנהדרין שנה התנא את הדין שיש עדים שלא מתקיים בהם הדין "כאשר זמם" בדיוק, לכן שנה כאן התנא, כהמשך למבואר שם, ^[8] שיש עדים זוממין אחרים, שבהם אין עושין בהן דין הזמה כל עיקר, כיון שאי אפשר לענשם בעונש שזממו, אלא הם לוקים מלקות ארבעים.

ומפרש התנא: כיצד נענשים העדים הזוממים הללו, שאי אפשר להענישם בעונש שזממו לעשות? -

אם אמרו: מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, והוזמו -

אין אומרים על כל עד ועד: יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו.

אלא, הרי הוא לוקה את הארבעים! ודנה הגמרא, מהו המקור לדין המשנה:

מנא הני מילי שעדים הזוממין לפסול כהן בפסול של בן גרושה וחלוצה, אינם נעשים פסולים כמוהו, אפילו אם הם כהנים?

אמר רבי יהושע בן לוי: משום דאמר קרא "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

ודרשינן, שמענישים אותו כאשר זמם, רק בעונש כזה שהוא עונש לו בלבד, ולא לזרעו!

ואם העד הזומם הוא כהן, ונעניש אותו שיפסל כחלל, כמו שזמם לעשות לאחיו, הרי גם זרעו יפסל לעולם. ואילו התורה אמרה "ועשיתם לו" - ולא לזרעו!

ולכן, אי אפשר לקיים כאן את העונש "כאשר זמם".

ומקשינן: וליפסלוהו לדידיה, רק לעד הזומם עצמו, ולא לפסלוהו לזרעיה!

שהרי הפסול של העד הזומם אינו פסול עצמי, אלא הוא פסול של עונש על אשר זמם לעשות לאחיו, ובתורת עונש אפשר לפוסלו בפסול מוגבל, שאינו עובר לדורות הבאים, ויפסל רק הוא בלבד. ואם כן, גם אם זרעו של העד הזומם לא יפסל, עדיין יתקיים בעד הזומם עצמו העונש שאמרה תורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומדוע לא נאמר שהוא נפסל כדין חלל!? ^[9]

ומתרצינן: בעינן, יש צורך לקיים בעד הזומם את העונש "כאשר זמם לעשות" במלואו, וליכא!

אין אנו יכולים להענישו ב"כאשר זמם" במלואו, כי יש שוני מהותי בין פסול שאנו פוסלים רק את האדם עצמו, מבלי שהפסול יעבור גם לזרעו, לפסול שאנו פוסלים את האדם בפסול שהוא לדורות!

שהרי העד הזומם רצה לפסול את הנידון בפסול חמור, הנמשך לדורות. ואם לא נפסול את זרעו של העד הזומם אלא רק אותו עצמו, לא יהיה זה עונש "כאשר זמם לעשות לאחיו", כי אין הפסול העצמי שלו שוה לפסול שזמם לעשות לאחיו, שהוא פסול של דורות, ואילו העד הזומם אינו נפסל לדורותיו.

וכיון שלא מתקיים בו עונש "כאשר זמם" במלואו, הרי הוא לוקה, ואינו מקבל עונש "כאשר זמם" חלקי. ^[10]

בר פדא אומר: הטעם שאין העדים הזוממים נעשים חללים כמו שזממו לעשות, הוא משום שלמדים דין זה בקל וחומר:

ומה המחלל, כהן הנושא את הגרושה, ומחלל בכך את זרעו, הוא עצמו אינו מתחלל.

כל שכן עד זומם, הבא לחלל, שרוצה לחלל כהן כשר, ולא חילל [כיון שהוזם] - אינו דין שלא יתחלל!

מתקיף לה רבינא ללימוד הקל וחומר של בר פדא: אם כן, שפוטרים אנו עדים זוממין מקל וחומר זה -

בטלת תורת עדים זוממין!

שהרי בכל עדים זוממין אפשר ללמוד קל וחומר כזה לפטור.

כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה כו'.

ואקשינן [הא כיצד וכו'] היאך אתם מעידים ביום פלוני שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני ואתם הייתם עמנו במקום פלוני הרי אלו זוממין.

ופרקינן תנא התם קאי כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה.

ויש עדים אחרים שאין בהם הזמה כל עיקר אלא מלקות בעלמא כיצד מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו' אין אומרים יעשה זה בן גרושה כו'.

שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וליפסליה ליה לדידיה לחודיה. בעינן כאשר זמם וליכא. כלומר הוא לא בא אלא לפסול לו ולזרעו ואם באת לפוסלו לו לבדו הנה לא נעשה כאשר זמם לעשות.

בר פדא אמר ק"ו המחלל אינו מתחלל פי' כהן גדול שבא על אלמנה וחיללה הוא אינו מתחלל העד שבא לחלל והעיד עליו שהוא בן גרושה ונתכוין לחללו ולא חיללו אינו דין שלא יתחלל.

כיצד העדים וכו' שהוא בן גרושה ובן חלוצה. בדין הוא דליתני ממזר או נתין אלא מילת' דשכיחא קתני ואע"ג דבתוספתא קתני לה הכי אם העידוהו שהוא בן גרושה בן חלוצה נתין ממזר ועבד ולוקי' את הארבעים מתני' מיהא חדא מנייהו נקט דשכיחא טפי ועוד דקמ"ל דלא משלם ליה ממון אע"ג דמפסיד מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה.
וא"ת אמאי לא משלם, הא ודאי קא מפסיד לה מהני. איכא למימר גרמא בעלמ' הוא ופטור חדא כי הזיקה בדינ' דגרמי ועוד דליכא דאין דינא דגרמי אלא בשגרם והפסיד אבל זה לא גרם הפסד כלום שהרי אינו בן גרושה על פיהם ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר זמם לגרום. ואיכא נמי לפרוקי דכיון שאין אתה מקיים בהם כאשר זמם בתשלומי הממון שהרי אף לבניו של נדון זה הי' מפסי' מהם מתנות כהונה ואינו חייב לשלם להם כלום אף לו אינו משלם כלו' שאין אנו מקיימין כאשר זמם לחצאין כדאמרינן בגמרא וליכא כלומר שאין מקיימין אותו לחצאין.
ואיכא דקשי' לי' והרי העדים שאמרו אשתו של פלוני זינתה שמפסידין כתובתה ממנה והיא נהרגה ואם נמצאו זוממין נהרגין ואין משלמין ממון והאיך מקיימין בהם כאשר זמם מקצת. ואיכא למימר לא דמי דאלו התם ממון ומיתה חדא מילתא לגבי חד וכיון דבהאי גברא מקיימת כאשר זמם לעשות לה מקצת קרינא ביה כאשר זמם אבל הכא איהו פסיל להאי כהן ולזרעיה ומפסיד מיניה ממון ומזרעיה א"נ מקיימת ביה בדידי' מקצת כאשר זמם לעשות לו כיון דלא מקיים ביה כאשר זמם לעשות [אלא לו] לבדו לאו כאשר זמם הוא כלל גבי הבן ועוד דהתם כיון דרחמנא אמר קים ליה בדרבה מיניה כמאן דמקיים בה כלה מילתא ורחמנא הוא דפטריה הכא כדפטריה נמי כלהו מזיקין.
ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפרק ואלו הן הנשרפין טרפה שהרג פטור משו' דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה ואמאי והא אמרינן הכא אע"ג דלא מקיים בהו כאשר זמם מקיימין בהו מלקות במקום דלא אפשר ומקבלים סהדותייהו. ואיכא למימר שאני התם דכיון (דבעי') [דגברא] קטילא בעו למקטל אין עדותן עדות ומילקא נמי לא לקי דהא לא בעי למעבד ולא מידי. וכיון דלא מלקינן להו מוהצדיקו דלא עביד כלום ולא קטלי' להו מכאשר זמם אין מקבלין עדותן, כך פי' מורי ר' יהודה נר"ו.
והא דתנן בן חלוצה לאו דוקא דחלוצה דרבנן היא ומן התורה כשר והיאך לוקין את המ' ובפרק אלו הן הלוקין אפרש בס"ד:

שהוא חייב גלות. פי' שנתחייב גלות בב"ד פלוני ורש"י ז"ל פירש שהרג את הנפש בשוגג ולדבריו צריך תלמוד שאם אמר הלה לא הרגתי אמאי גלי הא איהו מהימן כדתנן בכריתות אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הניחא ללישנא דאמרינן התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים הכא דבר המסור לב"ד הוא ועדים נאמנין יותר ממנו אלא למאי דאמרינן דמתרצי' דבוריה מאי איכא למימר. ואיפשר לאוקומא כגון דאמר אין הרגתי מיהא לא בפניכם הרגתי ונמצאו זוממין שחייבין כדאמרינן בבבא קמא כשאמר אין טבחתי ומכרתי מיהא לא בפניכם גנבתי ולא בפניכם טבחתי ונמצאו זוממין שמשלמין א"נ כגון דלא אפש' דהוי מזיד אלא שוגג.
וקשיא לי אמאי לא קתני נמי מתניתין מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב את הכופר אין אומר ישלמו את הכופר דהא תניא בגמרא הכי. וא"ת דילמא קסבר האי תנא כופרא ממונא הוא ומשלמין ליתני שהוא חייב קרבן שאין משלמין משום דלאו בני כפרה נינהו כדאמרי' בגמרא וי"ל קרבן לא מיבעי ליה למיתני דכיון דאם רצה אינו מביא וממון שאין לו תובעין הוא פשיטא דלא משלם ומלקא לא לקי עלה דלאו עדות הוא אלא הודעה בעלמא הוא דמודיעים להו וכופר נמי לא תני דמתני' רבנן היא דאמרי כופרא ממונא ולא מחוור דלמ"ד דכ"ע כופרא כפרה ליתני נמי כופר אלא הכי איכא למימר דמתני' לא קתני אלא שלוקין וגבי כופר לא לקי. וא"ת א"כ עדות שאין אתה יכול להזימה הוא. לאו מילתא דכיון דכופרא כפרה ועיקר חיוביה בידי שמים הוא בדלא יהיב כופריה אין עדות כאן אלא לשמים שאינן צריכין לעדותו ואף הוא דינו מסור לשמים והיינו דאמרינן והני לאו בני כפרה נינהו כלומר עיקר חיובן לשמים כאשר זמם ולא נתנה לכפרה להם. והרב ר משה הספרדי ז"ל פי' שהן לוקין ואין דבריו מכוונים:

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת מכות היא מסדר נזיקין והורגלנו בלמודה אחר מסכת סנהדרין לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת שלשה פרקים וסדרם לפי שטתנו א. כיצד העדים ב. אלו הם הגולים ג. אלו הם הלוקים וכבר ידעת שבמסכת סנהדרין התחיל לבאר ענין עד זומם שהוא בדין מה שזמם ומתוך שיש דברים ארוכים בדין עד זומם וכן יש צדדין שאי אפשר לקיים בו דין כאשר זמם בשום פנים וכן מתוך שהגלות והמלקות נכללים תחת סוג דיני נפשות באו עניני זאת המסכתא בביאור דינים אלו להשלמת ענין מסכתא הקודמת לה ועל זה הצד יחלקו עניני זאת המסכתא לשלשה חלקים הראשון בדין עדים זוממים והשני בדין חייבי גלות ודיני הגלות כלם והשלישי בדין חייבי מלקות ודיני המלקות דרך כלל החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון והחלק השני יתבאר בפרק שני והחלק השלישי יתבאר בפרק שלישי זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול:

והפרק הראשון ממנה אמנם ייוחד לבאר בו ענין החלק הראשון ורבו יסוב על חמשה חלקים הראשון לבאר הדברים שאי אפשר לקיים בהם ענין הזמה כלל כיצד דנין בו השני כאשר העידו בממון שאפשר שאף בלא עדותם היה בא לידי אותו הפסד כיצד דנין בו השלישי אם יש צד שיתחייבו בעדותם מלקות ותשלומין או שני מלקיות אם לאו וכן על איזה צד כל אחד מהם מקבל את העונש ועל איזה צד חולקין אותו בין כלם הרביעי היאך הוא דין הזמה ר"ל באיזה צד נקראים מוזמים ומאימתי הם בדין הזמה ואם היו הרבה כתות בעדות אחת הן בכתות חלוקות הן בעדות אחת כיצד דנין בהם ועל איזה צד נעשה עדות אחת ועל איזה צד נעשים שתי עדויות החמישי על ידי גלגול במי שנגמר דינו וברח כיצד דנין בו וישיבת סנהדרין אם נוהגת בכל מקום אם לאו והאיך ראוי להם למשוך את ידיהם מהריגה כפי היכולת זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר כיצד העדים נעשין זוממים מעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרין יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה את הארבעים אמר הר"ם אלו שמנו העדים חללים לפי שהם מעידים על זה שהוא חלל היינו פוסלין זרעם והתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וכן אין חייבין עדים זוממין גלות שנאמר זמם ולא זוממין אבל הם חייבים מלקות שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ולמדנו מפי השמועה בפי' פסוק זה שיש בזה כי כשיבאו עדים ויעידו והרשיעו (את הרשע) צדיק והצדיקו רשע ואחר כך באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את הרשע שהרשיע את הצדיק והוא שנאמר אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו אי זה דבר שיהיה ואזהרה שלהם מה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר ולפיכך מלקין אותו וכך פי' התלמוד:

אמר המאירי כיצד העדים נעשין זוממין פי' בגמ' שהוא חוזר למה שאמרו במסכת סנהדרין פרק חלק פ"ט א' שכל הזוממין מקדימין למיתה שהיו מעידין עליה חוץ מזוממי בת כהן וא"א ובועלה שנדונין כמיתת הבעל בחנק ולא כמיתתה בשריפה ובא עכשו ולמד שאין זוממין אחרים שנשתנה בהם יותר שאין עושין בהם דין הזמה כל עקר כיצד מעידין אנו על איש פלוני המוחזק בכהן שהוא בן גרושה ובן חלוצה והרי הוא חלל כגון שמעידים שראו את אמו שנתגרשה ואח"כ נולד זה ואע"פ שהעדות אינה אלא על אמו ואין אלו מוזמים בגופה של עדות מ"מ הרי זה כאלו אמרו שהוא פסול שלא העידו על האם אלא בכונת עדות הבן:

וי"מ בשהעידו ששמעו מאביו שאמר עליו זה בני בן גרושה ובן חלוצה שנאמן בכך כמו שביארנו בבתרא ואין אומרין יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה ואפי' היו עדים אלו כהנים שאם אתה אומר כן פסלת את זרעו והתורה אמרה ועשיתם לו ולא לזרעו וא"ת להכשיר את זרעו אין זה כאשר זמם וכן אם היו עדים אלו ישראלים הרי הזמתם באה לפסול את בנותיהם לכהונה כדין בת חלל זכר אלא לוקה את הארבעים משום עדות שקר ולא משום לא תענה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא אלא ממה שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע ואם בדיינין נאמר למה הוזכרה כאן צדקת הצדיק וכי צדקת הצדיק מחייבת את הרשע מלקות אלא בעדים נאמר והוא שפרשו בו בגמ' עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והעמידו עד זה בחזקת רשע והיה אם בן הכות הרשע ואחר שיש שם מלקות אין אומרים שישלם ממון על שמפסידו תרומה ומתנות כהנה שאין תשלומין במקום מלקות ועוד שאין כאן אלא גרמא וכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום:

ויש שואלין במשנה זו הזמה זו מה טיבה וכי עדות בן גרושה וחלוצה צריך דרישה וחקירה עד שיבאו בו לידי הזמה והלא לא מצינו דרישה וחקירה אלא בדיני נפשות ואע"פ שבעדי אשה להתירה הצריכו ר' עקיבא ור' טרפון דרישה וחקירה הרי אין הלכה כן כמו שבארנו בסוף יבמות ואף לדעתם שמה בזו משום היתר א"א החמירו עד שמתוך כך ראו קצת מפרשים לדונה אף לדברי הכל כעדות אשה לר' עקיבא ור' טרפון ולומר שצריך דרישה וחקירה כדיני ממונות מן הדין שהרי אלמלא תקנת נעילת דלת היו מצריכין בהם דרישה וחקירה וזו הואיל ואין כאן תקנה מצריכין עדותם לדרישה וחקירה ר"ל איזה יום וכו' ונמצא בהם דין הזמה וחכמי הדורות שלפנינו כתבו שאין עדות זו צריכה דרישה וחקירה שדיני ממונות הוא שהיו מצריכין לכך מן הדין שמא אנוסים הם מחמת נפשות וכדומה לזה אבל זה אינו צריך דרישה וחקירה ואין אומרין שלא לקבל עדותם מתורת עדות שאינך יכול להזימה שהרי מקבלין אותו בדיני ממונות ועוד שיש צד שהוא בהזמה ועליו נשנית משנה זו והוא שאמרו מאליהם ביום פלוני גרשה שאף בדיני ממונות בכיוצא בזה יש הזמה כמו שביארנו בסנהדרין וכדרך כל אלו שהוזכרו במשניות שבפרק זה:

ובא ללמד בהזמה זו שאין בה אלא מלקות אחר שאילו היינו מקיימין בו הזמה גמורה היה אף זרעו נענש עמו ובקצת ליקוטי גאונים ראיתי שאם היה זה מוחזק בישראל והעידו עליו שהוא מצרי שני ונמצא שפסלוהו לבא בקהל אף בזה אין אומרין לקיים בו הזמה גמורה לעשותו מצרי שני אע"פ שאין זרעו נפסל בכך שהרי דור שלישי ראוי לבא בקהל שמ"מ לדעת האומר שמצרי שני הבא על הכהנת ועל הישראלית עשאה חללה הרי אין כאן לו לבדו וכשם שאתה אומר לו ולא לזרעו כך אתה אומר לו ולא לאשתו ואף לדעת האומר שלא עשאה חללה וכשרה לכהונה מ"מ אין כאן לו לבדו והרי פסלו את האב בעדות זו גם כן ואף אתה דורש לו ולא לאביו וא"ת להכשיר את אביו אין זה כאשר זמם ודין האמור במשנה זו בבן גרושה וחלוצה כך הדין והענין בישראל שהעידו עליו שהוא נתין או ממזר וכיוצא בזה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנתחדש עליה בגמ' כך הוא:

כבר ידעת שהחללה היא שנולדה מאיסורי כהונה או אישה שאסורה לכהונה שנבעלה לכהן אבל הכהן עצמו שעשה עבירה אפילו דרך נשואין אינו מתחלל שנאמר ולא יחלל זרעו כמו שיתבאר במקומו וזהו שאמרו כאן אינו מתחלל:

עדים הזוממין אין מקיימין בהם הזמה אלא בשלא עשו מעשה שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה והוא שאמרו כאן הסוקל אינו נסקל וקראוהו סוקל אחר שעדותו מביאתו לסקילה וי"מ בדרך אחרת וזה עיקר:

תוס' בד"ה מעידין כו' גבי נערה מאורסה ודאי כאשר זמם קאי נמי עליה דהא אם התרו בה מקטלי כו' עכ"ל כצ"ל והשאר הכל נמחק:

בד"ה מעידין אנו כו' והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכילת חלב כו' עכ"ל וקשה לדבריהם ומאי קושיא דהא אינו יכול לומר מזיד הייתי דאין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני והתם גבי אכלתי חלב דאמרי' דיכול לומר מזיד הייתי כבר תירצו התוס' בפ"ק דמציעא ובפ' אמרו לו דאינו משים עצמו רשע אלא שהוא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות אי אפשר לומר כן ודו"ק:

בד"ה כל הזוממין כו' בכל מיתה שנוכל כדתניא הכה תכה כו' עכ"ל והיינו הך דרשא דאלו מציאות גבי עיר הנדחת והתם גבי רוצח נמי דרשי הכי מדכתיב מות יומת וחדא מינייהו נקטו ומהרש"ל הגיה בתוס' כדתניא מות יומת ואין צורך וק"ל:

בא"ד וכן קשה דבתוס' תניא כל חייבי מיתות שאי אתה יכול להמיתם כו' עכ"ל בתוספתא דסנהדרין פי"ב וכצ"ל דלפי הנוסחא שלפנינו תניא אבל הזוממין שאי אתה יכול להמיתן כו' לק"מ דאימא דדרשא דדריש מקרא דובערת הרע מקרבך דרשא גמורה היא וגלי קרא בזוממין להמיתן בכל מיתה והוי שפיר רוצח וגואל הדם ב' כתובים לגבי שאר חייבי מיתות דה"נ גלי קרא בעיר הנדחת ודו"ק:

בד"ה זוממי בת כהן כו' אלא למיתה אחרת בועלה דדרשי' היא ולא בועלה וזוממיה דכתיב לאחיו כו' מיעוטא דהיא אלא בבועלה ולא ממעטינן זוממין אבל כיון כו' והשתא ל"ל זוממי זוממין תיפוק ליה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ועוד מדקתני כו' ואת"ל דלשון הזמה הוא זה אינו דע"כ דין הזמה קאמר כדקתני כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דלשון הזמה הוא דדין הזמה הא לא מקיימית בהו וה"ל למתני אין העדים נעשין זוממין אלא דמלשון הזמה קאמר הכא כיצד נעשין זוממין ומייתו מדקתני לקמן כו' דהיינו לשון הזמה וא"כ ע"כ הכא לא איירי כיצד אלשון הזמה אלא אדין הזמה קאמר כיצד והדרא קושיין לדוכתא דהא לא מקיימת בהו הכא דין הזמה ודו"ק:

בד"ה בעינן כאשר זמם וליכא קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני כו' א"כ נפסל כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא דקושטא דהכי הוא דנפסל וק"ל:

גמ' ועוד מדקתני לקמן וכו' מכלל דאלו זוממין וכו'. לפי' רש"י והתוס' לא גרסי' זה בגמרא אלא ה"ג ועוד דקתני לקמן אבל אמרו וכו' הרי אלו זוממין:

תוס' ד"ה מעידין אנו וכו' דהכי הוא האמת וכו' הלשון דחוק ונראה דר"ל דמשמע דכי אין העדים נעשים זוממין אז ערותן מתקיימת ואמרי' דהכי הוא האמת שהוא בן גרושה וחלוצה ואמאי הא הויא וכו':

בא"ד והתם מיירי בלא אתרו. משום דהתם פריך והיאך יכולין לומר דלאוסרה על בעלה באנו ולא להורגה והא אתרו בה ומשני בדלא אתרו בה ואי לא אתרו בה היכי מקטל' פי' אפי' אי לא נעשו זוממין ומשני באשה חברה ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה דאמר חבר אין צריך התראה וכו':

ד"ה כל הזוממין מקדימין וכו' לכך נראה פי' ר"י וכו' אבל ודאי אם אינו יכול אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל וכו' כצ"ל:

בא"ד כדתניא הכה תכה בעיד הנדחת כתיב ור"ל ויליף עדים זוממין מעיד הנדחת וקשה דאמרינן בפ' נגמר הדין דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובים וכו' ואפי' למ"ד דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין מ"מ הכא דאיכא ג' כתובים דהא איכא נמי עיר הנדחת דכתיב בה הכה תכה ולכ"ע אין מלמדין:

בא"ד וכן קשה דבתוספתא תניא וכו' דריש לה מן קרא דובערת הרע מקרבך וכו'. יש לדקדק אם דרוש זה דובערת הרע מקרבך דרוש גמור א"כ מאי מקשין התוס' דהא השתא אתי שפיר דבעדים זוממין ממית אותן בכל המיתות ולא מרוצח וגואל ילפינן לה אלא מדרוש בפני עצמו דכתיב גבי עדים זוממין גופייהו וצ"ל דס"ל לתוס' דע"כ האי דרוש דהתוספתא לאו דרשא גמורה היא דאל"כ אמאי קאמר בפ' נגמר הדין דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחר ולא נזכר בשום מקום נמי עדים זוממין:

בא"ד ואמאי והא הוי רוצח וגואל הדם שני כתובים וכו' ותירץ הר"י וכו' אבל בארבע מיתות ב"ד פשיטא דנמיתם ככל חייבי מיתות כצ"ל:

ד"ה זוממי בת כהן וכו' וא"ת ל"ל דרשא דלאחיו וכו' תיפוק ליה דנפקא לן מהכא דדרשינן את אביה היא מחללת וכו':

ד"ה ועוד מדקתני לקמן וכו' ועוד יש לפרש ועוד כלומר ואת"ל וכו' נ"ל דהמשך דברי המקשה כך הוא לפי' התוס' הא כיצד אין העדים נעשין זוממין וכו' ר"ל ע"כ מתני' אתי לפרושי כיצד הוא דין הזמה ד"ל כיצד עושין לעדים כאשר זמם דאי ד"ל כיצד הוא לשון הזמה א"כ איך קאמר בתר הכי מעידים אנחנו וכו' אין אומרים וכו' הל"ל מעידים אנחנו וכו' ובאו אחרים ואומרים והלא ביום זה עמנו הייתם וכו' אלא ע"כ לא אתי לפרושי כיצד הוא לשון ההזמה אלא כיצד הוא דין הזמה א"כ כיצד אין העדים נעשים זוממין מבעי ליה דהא קתני בתר הכי א"א וכו' אין מקיימין בהם דין הזמה ועוד אפי' את"ל דנוכל לישב שפיר לישנא דמתני' אלישנא דהזמה מ"מ ע"כ מתני' לאו כיצד לישנא דהזמה קאמר משום דלישנא דהזמה קתני לקמן אבל אמרו להן וכו' א"כ ע"כ מתני' דהכא לאו לישנא דהזמה אתי לפרושי אלא כיצד עושין דין הזמה א"כ הדרא קושיא לדוכתה כיצד אין העדים נעשים זוממין מבעי ליה וק"ל. :

תוס' בד"ה כל הזוממין כו' כדתניא הכה תכה כו' נ"ב נ"ל מות יומת המכה מ"מ וכן איתא להדיא בגמ' שהתוספות הקשו לשם אהא דאמרינן רוצח וגואל הדם הוי שני כתובים הבאין כאחד וא"ת ולמ"ד מלמדין מאי איכא למימר וי"ל דעוד דריש תלמודא בפרק אלו מציאות גבי עיר הנדחת הכה תכה מ"מ פי' והויין ג' פסוקים ואין מלמדין לכ"ע ודו"ק [עייין במהרש"א]:

בא"ד דרוצח וגואל הדם כו' נ"ב פי' שאם אין לו גואל הדם שב"ד מעמידין לו גואל הדם דכתיב בפגעו בו מ"מ גמ':

בא"ד ודריש ליה מן קרא כו' נ"ב ע"כ אינו יתור גמור אלא שכך דרשינן האי קרא ודו"ק:

בד"ה זוממי בת כהן כו' דה"מ כשהבועל כו' נ"ב פי' שדנין הזוממין בחנק:

בא"ד שלא הכירו הבועל לא קרינן כו' כצ"ל ונ"ב לפי שכשהבועל נמי היה נדון דיכולין לקיים כאשר זמם לאחיו הוו שפיר בחנק ולא בשריפה דהא סוף סוף זממו נמי עליה וק"ל:

בא"ד קמ"ל היא כו' למעוטי זוממין בכל ענין אפילו היכא דלא מקיים בהו כאשר זמם לאחיו ואפ"ה אמרינן היא ולא זוממיה ואינם אלא בחנק ואף דלא מקיימינן כאשר מידי מ"מ חשבי' כאלו בועלה היה נידון דהוו בחנק השתא דאינו נידון לא חמירי עונשי דידהו טפי וחשבינן כאילו זממו במיתת הבועל ודו"ק:

בא"ד ושוב פשטה כו' נ"ב פי' כשהבועל לא היה נידון שמא העדים לא יתחייבו מיתה כי אם שריפה דבעינן לקיומי כאשר זמם לאחיו וליכא וא"כ בע"כ בדידה צריכין אנו לקיומי כאשר זמם א"כ ע"כ דינן בשריפה כדאיתא בסוגיא בעינן כאשר זמם וליכא וא"כ לפי זה בהכרח כאי שינויא דמשנינן דאתא היא למעוטי בכל ענין אינו אמת עד שפשטה ר"י כו' ודו"ק:

במשנה יעשה זה ב"ג כו' וכן בסיפא יגלה זה. הא דנקיט להו בל"י משום דכן גם לישנא דקרא בכה"פ:

רש"י ד"ה שהוא ב"ג. קודם שנולד. וכתב התוי"ט כלומר קודם שהולידו אביו דהיינו שעת ההריון. סוף דבריו אינם בדיוק דההריון יוכל להיות בסוף ג' ימים לביאתו:

תד"ה מעידין. וי"ל דהתם כיון שבאין לחייבה מיתה כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל הכא כו' דליכא כי אם לאו בעלמא. נראה דר"ל אם יאכל בתרומה או יעבוד עבודה:

תד"ה מעידין (הב'). לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה. ר"ל דאל"כ מאי אריא שונא אפילו אוהב נמי וז"פ ודברי התוי"ט בזה תמוהים ע"ש:

בא"ד ואמאי אינו גולה כיון כו' וי"ל כו'. הן לת"ק דר"ש משמע שם דאפילו שאין אנו יכולין לומר דלדעת הרגו אעפ"כ אינו גולה וכמש"כ שם בס"ד וא"כ ע"כ לא איירי הכא אלא לר"ש וקשה דבברייתא שם מפרש כיצד כו' נשמט (היינו החבל) אינו גולה מוכח דאוהב כה"ג גולה ואע"פ שאין בזה רגלים לדבר:

תוס' ד"ה מעידין כו' וי"ל כיון דלוקין. עי' שיטה מקובצת ב"ק דף עה ע"א ד"ה עדות שאי אתה יכול להזימה:

בא"ד ועי"ל דגבי עדות דב"נ. קשה לי בזה מסוגיא דכתובות דף לג ע"א רא"א עדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו. משמע דאי בני התראה ראוי לומר יותר דמלקי לקי והא אם יהיה הדין דממונא לא משלם בטלה כל העדות דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דבזה אין דומה לב"נ דהא קרא דהזמה קאי על הממון דהא משכחת בלא אתרו. וא"כ אדרבה אם ל"צ התראה אפשר לומר יותר דמלקי לקי ולא יהיה בממון כלל דין הזמה ולא קאי עלה ועשיתם כאשר זמם. עכ"פ אם צריכין התראה א"כ משכחת בממון כאשר זמם בלא אתרו. ובאתרו אם לא ישלמו ממון יהיה בכלל עדות שאי אתה יכול להזימה:

ד"ה בעינן כו' וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת. לכאורה עדיין קשה לר"י ביבמות דף סח דמצרי שני אינו פוסל את אשתו:

משנה כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו' ופירש"י שהוא בן גרושה בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל ופסול עכ"ל. ונראה שהוצרך לפרש כן דאל"כ לא שייך ענין הזמה בעדות זה שהרי עיקר הזמה היינו שהוזמו ע"י עדים שאמרו עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני וא"כ אם העידו סתם על פלוני שהוא בן גרושה כדי לעשותו חלל א"כ לא שייך הך מלתא כלל שאין זה תלוי בזמן לכך הוצרך רש"י לפרש שעיקר העדות היינו שאמרו בפנינו נתגרשה אמו וא"כ ע"כ איירי שנתגרשה בפנינו ביום פלוני במקום פלוני ונראה לכאורה דע"כ איירי בענין שאמו של זה כבר מתה דאל"כ בלא"ה לא שייך בכה"ג כאשר זמם שהרי יכולין לומר לאוסרה לכהונה באנו כדאיתא כה"ג פ' היו בודקין (סנהדרין דף מ"א) והובא בתוס' כאן מיהא השתא דאתינא להכי שפיר מצינן למימר דאיירי אפילו בשאמו קיימת ואפ"ה שייך שפיר דין הזמה לעשותן חללין דאי לאוסרה לכהונה באו היה להם להעיד שראו שנתגרשה לאחר שנולד זה הבן ובזה מדוקדק לשון רש"י במ"ש קודם שנולד אע"פ דלא הוי חלל אלא א"כ שנתגרשה קודם שנתעברה אפ"ה כיון שאין זמן ההריון ידוע מש"ה דיקדק וכתב שנולד דעיקר כוונתו דאי לאוסרה לכהונה באו הל"ל שנתגרשה לאחר שנולד כן נ"ל ועיין בתוספות י"ט. ועוד נראה דבלא"ה עיקר עדותן באמרם שהוא בן גרושה היינו שנתגרשה מבעלה הראשון ואח"כ נשאת לאביו של זה שהיה כהן דלפ"ז אפשר שהאיש והאשה היו שוגגין בדבר דאין לפרש שהעידו שנתגרשה מאביו של זה וחזר ונשאה דא"כ הרי יש חיוב מלקות בעדותן כדדרשינן בר"פ האשה רבה דהא דכתיב וקדשתו באיסורי כהונה היינו בע"כ שאם לא רצה דפנו ופירש"י שמכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לגרש וא"כ הרי שייך בהו שפיר כאשר זמם אפי' אם באו לאוסר' על בעלה וא"כ מהיכא תיתי נאמר שיעשו בן גרושה תחתיו אע"כ כדפרישית כן נ"ל ליישב מה שדקדק התוספות י"ט ע"ש ודוק היטיב:

שם או בן חלוצה כו' אין אומרין יעשו בן חלוצה תחתיו. אע"ג דבן חלוצה לא הוי אלא חלל מדרבנן אפ"ה סד"א דשייך בהו דין הזמה כיון שרצו לעשות זה הבן חלל דרבנן וכ"כ הר"ן ז"ל:

בתוספות בד"ה מעידין אנו באיש פלוני כו' ויש לדקדק אמאי לא נקיט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו' וי"ל משום דקאי כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם דחוק מיהו למאי דפרישית בסמוך נ"ל ליישב בפשיטות דבמעידין עליו שהוא ממזר לא שייך בהו ענין הזמה דמתניתין כיון דהזמה אינו אלא ע"י עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני וא"כ לפ"ז ע"כ שהעידו על אמו שראו שזינתה לחייבי כריתות או מיתת ב"ד ביום פלוני במקום פלוני ובענין זה נראה דלא משכחת לה הך מלתא בכה"ג שע"י עדותן יהא ממזר ודאי דאי בפנויה זינתה לא' מקרוביה לא הוי ממזר ודאי דמנא ידעי שנתעברה מאותה ביאה דלמא כי היכי דאפקרה לגבי דהאי אפקרה נמי לגבי אחרינא מרובא דעלמא שכשרין אצלה ובאשת איש שזינתה נמי ליכא לאוקמי דהא קי"ל דרוב בעילות אחר הבעל ועוד דאפי' את"ל דמשכחת לה כגון שבעלה במדינת הים או שמעידין שבעל בעצמה אסור עליה ופסול עליה בחייבי כריתות ומיתות ב"ד מצד קורבה אלא דאפ"ה לא שייך כאן דין הזמה כיון שמצד עדותן יש כאן חיוב מיתה במזיד וקרבן בשוגג ועוד שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולהפסידה כתובת' וכל תנאי כתובתה וכתובת בנין דיכרין כדאיתא ביבמות וא"כ משלמין ממון ואם נאמר דאיירי שהעידו שהוא ממשפחת ממזרים א"כ לא שייך לומר עמנו הייתם בזמן פלוני במקום פלוני שאין זה תלוי בזמן משא"כ בבן גרושה אתיא שפיר כדפרישית כן נראה לי ודו"ק:

בתוספות בד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות וא"ת היאך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן הא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אוכל חלב בפ"ק דב"מ כו' עס"ה. והקשה מהרש"א ז"ל ומאי קושיא הא אינו מהימן לומר מזיד הייתי דהא אין אדם משים עצמו רשע והא דמהימן גבי אכלת חלב היינו משום שעשה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה כמ"ש התוס' עצמן שם בפ"ק דב"מ עכ"ל מהרש"א והניח בקושי' ולענ"ד נראה דלק"מ דבלא"ה משמע מל' התוס' שכתבו היאך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן ולא קשי' להו בפשיטות אעיקר גלות דכתיב בקרא היכי משכחת לה הא יכול לומר מזיד הייתי אע"כ משום דאיכא למימר אה"נ עיקר גלות בקרא היינו עצה טובה להורג בשוגג שלא יהרגנו גואל הדם והא דכתיב נמי בתר הכי עד עמדו לפני העדה למשפט ואם בשנא' בלא איבה הדפו והשיבו אותו זקני העדה לעיר מקלטו דפשטא דקרא משמע שנתחייב גלות במשפט ע"פ העדים דבהם נמי איכא למימר דהוי משום עצה טובה שהרי אם יאמר מזיד הייתי כ"ש שיהרגנו גואל הדם אבל אלשון משנתינו דאיירי בדין הזמה מקשו התוס' שפיר מה הזמה שייך כאן כיון שאין החיוב גלות מצד עדותן שהרי הוא יכול לומר מזיד הייתי וא"כ לפ"ז אין מקום לקושית מהרש"א דכוונת התוס' דכיון דאיגלי מילתא שאלו העדים עדות שקר הן שלא הרג כלל אפי' בשוגג וא"כ מעיקרא כשהעידו נמי לא היו יכולין לחייבו גלות בעדותן דמסתמא יאמר האמת שלא הרג ואף לפי דבריכם שהרגתי אפ"ה איני חייב גלות בעדותכם שיכולני לומר מזיד הייתי ואע"ג דאפ"ה בדידיה תליא מילתא אם ירצה לגלות מעצמו מיראת גואל הדם אפ"ה כיון שאין זה מעיקר הדין אלא עצה טובה תו לא שייך הזמה בכה"ג שהרי אפי' אם לא העידו כן בב"ד אלא חוץ לב"ד אפ"ה אפשר שיגלה מעצמו מיראת גואל הדם וע"ז מתרצים התוס' שפיר בתירוצם הראשון ששייך שפיר הזמה כגון שהעדים העידו שהרג בשוגג ולא מזיד ובתירוצם השני כתבו דודאי אה"נ אם יטעון לפני ב"ד שהעידו שקר שלא הרג בשוגג והוא נאמן במגו דמזיד הייתי ודאי שאין הב"ד יכולין לחייבו גלות בעדותן אלא דאפ"ה א"ש הא דקתני שמעידין שחייב גלות והיינו היכא ששותק דכיון דהשתיקה כהודאה דמיא ממילא חייב גלות ע"פ הדין כנ"ל נכון ליישב התוס' ותו לא מידי:

בגמרא תנא התם קאי כו' ויש עדים זוממין אחרים שאין עושין בהם דין הזמה כו'. לכאורה לפ"ז אכתי לשון המשנה אינו מדוקדק וטפי הוי שייך למיתני כיצד אין העדים נעשין זוממין אלא לוקין ארבעים והנראה בזה דאיצטריך למיתני בהאי לישנא לאשמעינן דלא שייך מלקות לגבי עדות אלא כשהוא דרך הזמה גמורה אי הוי שייך הזמה והיינו דוקא שאומרין על העדים עצמן עמנו הייתם אבל אם אומרין שהאיש פלוני שהעידו עליו היה עמהן שאין עליהם תורת עדות זוממין וכ"ש בשאינו דרך הזמה כלל אלא שאומרים ששקר העידו לא שייך מלקות כלל כדמסקינן לקמן דלא תענה לאו שאין בו מעשה הוא:

אין אומרים יעשה זה בן גרושה. ק"ל הא אמרינן לקמן בפירקין (דף ה') אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין עד שיזומו שניהם ולקמן בשמעתין אמרינן דאין משלמין ממון עד שיזומו שניהם א"כ אין אומרים יעשו אלו בני גרושה ובני חלוצה הו"ל למיתני וכן בסיפא גבי גלות הו"ל למימר אין אומרים יגלו אלו תחתיו לשון רבים כיון דבע"כ מיירי בהוזמו שתיהן דאל"כ אמאי לוקה וי"ל דודאי אי לאו קרא דועשיתם לו ולא לזרעו דנ"ל מיניה בגמרא דאין אומרים שהעד יעשה ב"ג אם הוזם לא הוי ס"ד דעידי ב"ג צ"ל כהנים בדווקא אבל לא זרים משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דהא ליתא א"ו זרים נמי כשירים לעדות ולוקין מקרא דוהצדיקו את הצדיק כדאמרינן בגמרא דכל היכא דא"א לקיים בהם דין הזמה עדותן עדות ולוקין מהאי קרא אלא דה"א בעידי כהנים דאפשר לקיים בהו דין הזמה יעשו ב"ג תחתיו קמ"ל דלא משום לו ולא לזרעו והשתא אתי שפיר הא דנקט לשון יחיד אין אומרים יעשה זה ב"ג דקמ"ל דאם אחד מן העדים כהן והשני זר והוזמו שניהם דאף הכהן אין נעשה ב"ג ואיידי דתני רישא גבי ב"ג לשון יחיד דהא משכחת לה ביחיד תני נמי בסיפא גבי גלות כה"ג לשון יחיד אע"ג דלא משכחת לה ביחיד:

אלא לוקה ארבעים. הקשו התוס' תימה כיון דאם הוזמו אינם נעשים בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא הוזמו איך יעשה על פיהם ב"ג דהכי הוא האמת ואמאי הא הו"ל עדות שא"א יכול להזימה ואין זה עדות. ותירצו כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה. עוד תירצו דגבי עדות דב"ג וחלוצה לא חיישינן כלל בא"א יכול להזימה דמהיכא נפקא ליה דבעינן עדות שאתה יכול להזימה מכאשר זמם והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דב"ג ולא קאי כלל עליה בשום צד שבעולם. ומשמע להאי תירוצא בתרא דאפילו בלא קרא דוהצדיקו את הצדיק דממנו נ"ל בגמרא דעידי ב"ג וגלות לוקין אפ"ה עדותן קיימת אע"פ שא"א לקיים בהו דין הזמה כיון דכאשר זמם לא קאי עלייהו כלל. ולכאורה הכי משמע נמי בפ"ט דב"ב (דף קנ"ה) דרצה שם לומר הואיל ותנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ה"נ דעדותן קיימת ודחי התם בעינן ועמדו שני אנשים וליכא. ואיכא למידק למה ליה לאתויי דקטן פסול לעדות מקרא דועמדו שני אנשים ת"ל דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה דהא קטן לא בר עונשין הוא לאו בעונש גוף ולא בעונש ממון (ובאמת בפ"ח דב"ק (דף פ"ח) דרוצה ללמוד דעבד פסול לעדות מק"ו דאשה שראויה לבוא בקהל ופסולה לעדות ופריך מה לאשה שכן אינה ראויה למילה וקאמר קטן יוכיח שישנו במילה ופסול לעדות פרש"י שם דכתיב גבי עדים זוממין ועמדו שני אנשים ותניא בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים וקטן נמי מהכא נ"ל דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד דעדות שא"א יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא). אלא ע"כ דמשכחת לה לעדיות שבתורה אע"ג דאי אפשר לקיים בהן דין הזמה אפ"ה עדותן קיימת כגון עידי ב"ג ועידי גלות וה"א דבעדות כאלו יהי' קטן כשר אע"ג דלאו בר הזמה הוא דהא בהני לא בעינן עדות שא"א יכול להזימה קמ"ל בקרא דועמדו שני אנשים דלא. מיהו כד דייקת שפיר א"א לומר כן דהא בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) מוכיח אביי דעדים זוממין אין צריכין התראה דמי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם וליכא ופריך אלא מעתה בן גרושה וב"ח דלא מכאשר זמם קא מיתרבי ליבעי התראה אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם פרש"י כיון דרוב זוממין לאו בני התראה נינהו הני נמי לא בעי התראה ה"נ כיון דקטן פסול לרוב עדות משום שא"א יכול להזימה ולא קרינן ביה כאשר זמם בהני נמי פסול משום משפט אחד יהיה לכם וה"נ ילפינן בפ"ג דסנהדרין (דף כ"ח) דקרובין פסולין לעדות מלא יומתו אבות על בנים ואמרינן אשכחן דיני נפשות ד"מ מנלן דכתיב משפט אחד יהיה לכם [ורפ"ד דסנהדרין] תנן אחד ד"מ ואחד ד"נ בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהי' לכם אע"ג דלא כתיב דרישה וחקירה אלא בד"נ וה"ג דכוותיה אלא ודאי ליתא להאי טעמא דפרישית וכ"ת א"כ ל"ל למעט קטן מועמדו שני אנשים תיפוק ליה דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה י"ל לא מיבעי א"א דהפסול לעדות מחמת א"א יכול להזימה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות אלא אע"ג שהיה פסול בשעת ראי' מחמת א"א יכול להזימה כיון שהוא כשר בשעת הגדת העדים בב"ד שפיר דמי [ודאי א"ש] דמשום הכי איצטריך למעט קטן מקרא כדי שיהיה דינו כשאר פסולי עדות דאם הי' קטן בשעת ראיית עדות והגדיל בשעת הגדה אין עדותו עדות וכדתנן בספ"ב דכתובות (דף כ"ח) ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידי וכו' וטעמא משום כל הני דחשיב התם במתניתין מילי דרבנן נינהו אבל בשל תורה אינו נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנותו מה"ט דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וכדמסיק התם אלא אפילו אי נימא דהפסול מחמת עדות שא"א יכול להזימה בעינן נמי תחלתו וסופו בכשרות כמו שאכתוב לקמן בפרקין (דף ו') אפ"ה י"ל דנקט פסולי הקטנים מועמדו שני אנשים דדרשה פשוטה היא דהא קרא לאו מיותר הוא דהא נשים נמי אתמעטו מהאי קרא רפ"ד דשבועות (דף ל'):

כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה פר"י מקדימין ה"פ ודאי אתה צריך להמיתן במיתה שהמיתו אבל ודאי אם אינו יכול אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל כדתנן הכה תכה בב"מ (דף ל"א) וקשה דבפרק נגמר הדין (דף מ"ה) אמרינן דרוצח וגואל הדם הוי שני כתובין הבאין כאחד וכן קשה דבתוספתא תניא אבל הזוממין שאין אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתם בכל מיתה ודריש לי' מן קרא דובערת הרע מקרבך ואמאי הא הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובין הבאין כאחד ותירץ ה"ר יוסף דרוצח וגוה"ד הוי ב' כתובין הבאין כאחד לענין שלא ללמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד אבל מד' מיתות ב"ד פשיטא נמיתם ככל חייבי מיתות. וק"ל דאמרינן בפ"ט דסנהדרין (דף ע"ט) כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה ודייק עלה בגמרא ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל ומשני הב"ע כגון שהותרו בו כו' והשתא לפי' הר"י דבכל חייבי מיתות אם אי אתה יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם אתה ממיתם באחד משאר מיתות ובלבד שתהי' מד' מיתות ב"ד מאי דיוקא הוא דקאמר ש"מ מותרה כו' שאני התם דמש"ה נידון בקלה משום דא"א יכול לדונם בחמורה שנתחייבו בה דאי אתה רשאי להחמיר עליו ולמשכו לחמורה מספק דלמא לא נתחייב בה אלא בקלה אתה יכול להמיתם כיון שהיא מד' מיתות ב"ד אבל במיתה ומלקות דעלה שקיל וטרי הגמרא בפ"ג דכתובות אם מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל א"א לפשוט מכאן דהכא לאו מטעמא דמותרה לקל אתינן עלה דהא אפילו במיתה חמורה אתה רשאי להמיתם אם א"א יכול להמיתו במיתה שנתחייב בה ובלבד שיהא מד' מיתות ב"ד מש"ה חייבי מיתות ב"ד שנתערבו מספק א"א רשאי להחמיר עליהן אלא ידון בקלה הואיל והקלה ג"כ מד' מיתות ב"ד היא. שוב ראיתי להתוס' פרק נגמר הדין אהא דקאמר דהוי רוצח וגוה"ד ב' כתובים הבאים כאחד שהקשו מהא דדייק ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל דשאני התם דמיתתם בכל מיתות שאתה יכול כיון דחייב מיתה ותירצו דדייק מדקתני כל חייבי מיתות ב"ד אפי' בהני דלא דרשי הכי אבל לפי' הרר"י הא ליתא דלא שאני לן בין רוצח וגוה"ד דגלי בהו קרא להמיתם בכל מיתה לשאר חייבי מיתות דלא גלי בהו אלא במיתה שאינה מד' מב"ד אבל באחד מד' מיתות ב"ד כולן שוין שאתה יכול להמיתם בהם באם אינו יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם והיכא מוכח מהכא דהוי מותרה לדבר הקל. מ"מ נ"ל לפרש לישנא דמקדימין כפי' התוס' דהיינו שצריך להמיתם באותו מיתה ביכול ואם אינו יכול ממיתם בכל מיתה מיהו באינו יכול אין חילוק בא' מד' מיתות ב"ד לשאר מיתות שאינן מהן בכולן רשאי להמיתו ודלא כפי' הרר"י. מ"מ הנ"מ במיתה היותר קלה מאותו מיתה שנתחייב בה מדין תורה ואפילו אינה מד' מיתות ב"ד רשאי להמיתו דקלה בחמורה מישך שייכי כדאמרינן בפ"ח דסנהדרין (דף ע"א) גבי בן נח שבא על אשת ישראל ונתגייר ולזה אין צריך קרא ומסברא ידעינן לה דבכלל מאתים מנה אבל במיתה חמורה יותר ממה שנתחייב מדין תורה מסברא היכא דלא גלי קרא אי אתה רשאי להחמיר עליו אפילו באינו יכול להמיתו במה שנתחייב בה מדין תורה והשתא למ"ד מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל א"כ בכל חייבי מיתות לבד ברוצח ועיר הנדחת דלא גלי קרא לדונם בשאר מיתות באי אתה יכול מ"מ במיתה קלה ממה שנתחייב פשיטא שאתה יכול לדונם וגבי רוצח ועה"נ דגלי קרא להדיא אפי' לשאר מיתות היינו ע"כ אפי' מקלה לחמורה בין שהיא מד' מיתות ב"ד בין אינו מהן דאלו מחמורה לקלה לא צריך קרא סברא הוא אפי' בכל שאר חייבי מיתות נמי ולמאן דאמר מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לקל הא פירשו התוס' טעמא בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) משום דגזה"כ הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה בין קלה בין חמורה וא"כ כיון דה"ט הוא בעדים זוממין דאין צריך התראה כדאמרינן לקמן בפירקין (דף ד') ושם בפ"ג דכתובות וממילא דאין צריכין להתיר עצמם למיתה א"כ מסברא בלא קרא שמעינן ממילא דאם אי אתה יכול להמיתן במיתה שנתחייבו בה דהיינו בא' מד' מיתות ב"ד שרצו לחייב בה את הנידון שאתה יכול להמיתן בקלה אע"פ שאינו מד' מיתות ב"ד דקלה בחמורה מישך שייכא אבל בשאר חייבי מיתות שצריכין שיתיר עצמן למיתה להאי מ"ד דלא הוי מותרה לקל כיון דלא גלי בהו קרא מידי מסברא לחוד אפי' מחמורה לקלה אין לנו דגזה"כ הוא דבעי שיתיר עצמו למיתה והאי דבן נח שבא על אשת ישראל דאמרינן קלה בחמורה מישך שייכא ה"ט נמי דקיי"ל בבן נח אזהרתן זו היא מיתתן ואין צריך התראה ולא שיתיר עצמו למיתה ורוצח ועה"נ אע"ג דבעי התראה ויתירו עצמם למיתה שאני דגלי בהו קרא להדיא ולמאי דפרישית נ"ל דהאי גילוי קרא דרוצח ועה"נ תליא נמי בפלוגתא דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל או לא דלמ"ד הוי מותרה ולדידיה בכל חייבי מיתה אע"ג דלא גלי בהו קרא יכול אתה לדונם בקלה מהן מסברא דקלה בחמורה מישך שייכא [וא"כ] בע"כ הא דגלי קרא ברוצח ועה"נ שאתה יכול לדונם בכל מיתות היינו אפילו לחמורה מקלה דאלו מחמורה לקלה ל"צ קרא סברא הוא אבל למ"ד מותרה לחמור לא הוי מותרה לקל ברוצח ועה"נ דגלי קרא אין לנו אלא מחמורה לקלה משא"כ בשאר חייבי מיתות מגזה"כ דבעי שיתיר עצמו למיתה אבל מקלה לחמורה [ברוצח ועה"נ] מנין לנו דדי לן לאוקמי גילוי להו לדונם אפילו בשאר מיתות באינו יכול בקלה מהן אבל בחמורה מהן אי אתה רשאי להחמיר עליו:

והא דאמרינן בפ"ח דסנהדרין (דף ע"ב) גבי בא במחתרת והוכה בכל אדם ומת בכל מיתה שא"י להמיתו ופריך ל"ל קרא מרוצח נפקא דתניא מות יומת אין לי אלא במיתה הכתובה כו' והשתא למאי דפרישית לר"ה דאמר התם מחתרת לא בעי התראה דמיא לעדים זוממים ואפילו בלא ריבוי קרא דומת בכל מיתה שאתה יכול מסברא הוי אמרינן מחמורה לקלה דהא סתם מחתרת דינן בהכאה דהיינו סייף כדפרש"י שם ובע"כ כי רביא באינו יכול להמית בכל מיתות היינו אפילו מקלה לחמורה ואלו רוצח למ"ד מותרה לחמור אינו מותרה לקל כי רביא לרוצח בכל מיתות בע"כ אינו אלא מחמורה לקלה ולא מקלה לחמורה כדפי' וא"כ מאי קשיא ליה מרוצח נפקא הא תרווייהו צריכי דאי רבי קרא כל מיתות גבי מחתרת רוצח לא אתיא מיניה דאלו מחתרת לא בעי התראה אבל רוצח כיון דבעי התראה והתיר עצמו למיתה מגזה"כ ה"א דאינו יכול לדונו בשאר מיתות אפילו מחמורה לקלה ואי כתב רחמנא ברוצח אכתי מחתרת לא אתי' מיניה אלא מחמורה לקלה אבל מקלה לחמורה לא קמ"ל ומת בכל מיתה דאפילו מקלה לחמורה נמי שפיר דמי. י"ל דהאי סוגיא אזלא או אליבא דהאי תנא דס"ל דמחתרת בעי התראה וא"כ רוצח ומחתרת דינן שוין דאין לנו להקל באחד מהן ולהחמיר בחבירו דמאן מפיש א"נ אפי' למ"ד לא בעי [התראה] י"ל דהאי סוגיא אזלא [אליבא דמ"ד] דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לקל ואכתי רוצח ומחתרת שוים הן בדינם. ודע שהתוס' תירצו עוד התם בפרק נגמר הדין (דף מ"ה) על הא דהקשו האיך הוכיח הגמרא דמותרה לחמור הוי כו' דלמא שאני [התם] דכיון דאין יכולין להמית במיתתן ממיתין בכל מיתות ותירצו דבורח שאני דבריהם אינם מובנים וקרוב לומר שטעות סופר הוא לפיכך לא הארכתי בו:

חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. פירשו התוס' שר"י היה מסופק שאם אין הבועל נידון ע"פ עדותן כגון שהיה קטן בן ט' שנים או שלא הכירו הבועל דהשתא לא קרינן ביה לאחיו אי הזוממין נידונין בשריפה כמותה ופשטה מפרק נגמר הדין (דף מ"ו) מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או ב"כ וזוממי זוממין והשתא ל"ל זוממי זוממין ת"ל דמ"ל דאיכא ב' מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק אלא ש"מ דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה כגון שהוא קטן כדפי' ואפ"ה קאמרי זוממי זוממין בחנק. ואיני יודע מה ראיה היא זו דהא התם קאי אהא דאמר ר"ח דהא דתנן אין דנין שנים ביום אחד ל"ש אלא במיתה א' כעין ב' מיתות והיכי דמי כגון שתי עבירות אבל במיתה א' ועבירה א' דנין ופריך מהא דתניא אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת ומשני בב"כ ובועלה או בב"כ וזוממי זוממין. והשתא מאי ק"ל ת"ל דאיכא ב' מיתות בלא ז"ז משום הבועל דלמא מיירי [היכא] שברח הבועל לאחר שנגמר דינו קודם שהוזמו העדים הראשונים שהעידו על הב"כ והבועל וכיון שנגמר דינו ע"פ נידונים במיתת הבועל וה"נ נידונים המזימין אם הוזמו ע"י ז"ז. ועוד בלא"ה אין זה ראיה דהא דאין דנין שנים ביום אחד לאו שאין ממיתין אותן ביום א' קאמר דבהא לא איכפת לן אלא שאין גומרין דין ביום א' ואגמר דין קאי דהא ה"ט משום דא"א לעיוני בתרווייהו הוא כדפרש"י והא זה לא שייך אלא אגמ"ד דבעי עיוני והשתא משכחת לה כגון שגמ"ד של הבועל קודם להב"כ יום א' דהא ב"כ ובועלה אין דנין ביום אחד אלא בב' ימים ומיירי בע"כ שגמרו דינו של בועל קודם לה והשתא קמ"ל דב"כ וזוממי זוממין אין דנין ביום אחד ומשום לתא דזוממי זוממין אתינן עלה דאלו משום לתא דבועל לית לן בהא דהא כבר נגמר דינו מאתמול אבל היכא דליכא דין מיתה בבועל כגון שהוא קטן איכא למימר דנידונין בשריפה כמותה:

ולי נראה להביא ראיה דבע"כ אפילו היכא דליכא דין מיתה בבועל אפ"ה זוממיה בחנק דאלת"ה הא דמיעט רחמנא לאחיו ולא לאחותו ל"ל דהא ב"כ ובועלה אין דנין ביום אחד אלא בשתי ימים אחד היום והשני למחר או הבועל היום ואותה למחר או איפכא והא קיי"ל אין ע"ז נהרגין עד שיגמר הדין שנאמר נפש בנפש כדתנן לקמן (דף ה') וקיי"ל הרגו אין נהרגין שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה כדאמרינן לקמן שם וכיון דגמ"ד של ב"כ ובועלה א"א ביום אחד אלא בב' ימים בע"כ מי שנגמר דינו יום אחד קודם הורגין אותו בו ביום של גמ"ד וביום השני גומרין דין של השני והורגין אותו נמי בו ביום של גמ"ד דהא לא אפשר לגמ"ד היום ולהרגו למחר דא"כ נמצא אתה מענה את דינו אם אי אתה הורגו ביום גמ"ד כדאמרינן בסנהדרין (דף ל"ה) גבי אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט וכיון שכן קרא דלאחיו למעוטי אחותו אי אינו ממעט אא"כ קרינן ביה שיש לקיים בהן עונש הזמתן בשביל הבועל היכי דמי אי נגמ"ד הבועל קודם הב"כ יום א' ובע"כ הרגו אותו בו ביום וא"כ כשהוזמו אחר גמ"ד של ב"כ שלמחר אין נהרגין משום זוממי בועל דהא הרגו אין נהרגין והו"ל כאלו אין הבועל נידון ע"פ עדותן דמה לי אם הבועל נידון ע"פ עדותן אי הם אינם נידונין ע"פ עדות הבועל כמו בהרגו ודאי דא ודא א' הוא דבשניהם לא קרינן לאחיו ודינם בשרפה כמותה. ואי מיירי בנגמ"ד של הב"כ יום א' קודם הבועל ובע"כ הרגו אותה בו ביום וכי נגמר דין הבועל למחר הא כיון דב"כ נהרגה כבר הו"ל לגבי דידה [כאשר עשה] ואין נהרגין [משום] זוממי ב"כ אלא משום זוממי הבועל ומהשתא ל"ל קרא לאחיו ולא לאחותו פשיטא דהא אין חיובן משום אחותו שהרגו כבר אלא משום אחיו ופשיטא שנידונין במיתה דחיובן ע"י בא ולא ע"י אחותו. אלא ודאי אפילו היכא דחיובן בא ע"י אחותו ולא ע"י אחיו אפ"ה מיעטי' קרא מלאחיו ולא לאחותו והשתא מ"ל למיעוטי דקרא בנגמר דין הבועל יום א' קודם לב"כ והרגוהו בו ביום בע"כ משום עינוי הדין ואח"כ ביום שלאחריו נגמר דינה של ב"כ דאלו קודם גמ"ד אין נהרגין הזוממין וקמ"ל קרא אע"ג דאין נהרגין משום הבועל דהרגו אלא משום הב"כ דנגמר דינה ועדיין לא הרגוהו אפ"ה נידונים במיתת הבועל וממילא משמע דה"ה נמי דאם אין הבועל נדון על עדותן נמי משום לאחיו ולא לאחותו נדונים בחנק כדינם דמ"ש:

בעינן כאשר זמם לעשות וליכא. הקשו התוס' היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כ"א לפוסלו א"כ נפסול וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו. וקשה לי הא תינח לת"ק בפ"ד דקדושין (דף ע"ה) דס"ל מצרי שני פוסל בביאתו את האשה מכהונה הואיל וביאתו בעבירה אבל לר' יוסי ורשב"ג דס"ל התם דאינו פוסל הואיל ואין זרעו פסול מאי איכא למימר. ועוד ק"ל לר' יהודא דס"ל התם (דף ע"ז) בת גר זכר כבת חלל זכר ואמרינן בגמרא דאליבא דר"י גר פוסל בביאתו מן הכהונה א"כ אם העידו על גר דעלמא שהוא מצרי שני והוזמו נפסלו אותן העדים דהא נשותיהן אינן נפסלות ע"י זה דלא שייך לומר כאשר זמם דהא אף בלא עדותן ג"כ היה אשת זה האיש שהעידו עליו נפסלת בביאתו דביאת גר פוסל לר' יהודא ולא הועיל עדותן רק לגבי דידיה אבל אשתו בלא"ה נמי נפסלת. ולי נראה לפרש דקושייתם מעיקרא ליתא דודאי ליכא דין הזמה היכא דאפשר לבא חובה לאחרים ע"י זה [דכתיב] ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאחרים הלכך אם העידו על איזה אדם שהוא פסול לבוא בקהל ואפילו העידו שהוא מצרי שני והוזמו אם אתה פוסלן אתה מחייב לאחרים דשוב א"א לשום בת ישראל הכשירה לבוא בקהל להנשא לו וכל כה"ג חשיב ליה מחייב לאחרינא בפ"ג דקידושין (דף ס"ו) גבי הא דהמקדש בעד אחד דאין חוששין לקדושיו אפילו שניהם מודים דהוי מחייב לאחרינא דהוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו כדפרש"י התם ולפיכך א"א לפסול העדים מקהל מדין הזמה דכיון דמחייבינן עם אחרים הוי לו ולא לאחרים אבל בעידי ב"ג וחלוצה דלא מחייבינן לאחרינא בזה דהא קיי"ל לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים דהיינו כהנות לפסולים לכהונה כדאמרינן בפ"ד דקדושין (דף ע') ואי משום דחלל פוסל אשתו בביאתו הא ר' דוסתאי בן יהודא שם בפ"ד דקדושין דס"ל בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ואין פוסל אשתו [הלכך] אי לאו משום לו ולא לזרעו שפיר ה"א לקיים דין הזמה בעדים דהא לא מחייב לאחרינא בזה. ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוס' דאמאי נקט במתניתין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה שאינו אלא פסולי כהונה ולא נקט ממזר דהוי פסול בין בכהנים בין בישראלים ומה שתירצו התוס' דנקטי משום דקאי אזוממי בת כהן ולכך נקט פסולי כהונה הוא דוחק דמ"מ הו"ל למנקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא פסול סתמא דהוי בכלל בין פסולי כהונה בין פסולי ישראל ולמאי דפי' ניחא דקמ"ל רבותא אפילו בפסולי כהונה דלא מחייב לאחרינא דהא לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין אפ"ה אין לקיים בהו דין הזמה משום לו ולא לזרעו ואפילו אין לו עכשיו בנים בשעת הזמה מ"מ אם יהיה לו אח"כ בנים קרינן ביה לו ולא לזרעו ולכך אין לנו לקיים דין הזמה אפילו עכשיו משום בנים העתידין לבוא ולא מיבעי בפסולי קהל ישראל דלא שייכא דין הזמה דהוי מחייב לאחרינא אם אנו פוסלין אותן דאסורים [לבוא בקהל] תיכף בשעת הזמה אלא אפילו פסולי כהונה דלא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים ג"כ אין לקיים דין הזמה משום בנים העתידין להוולד והוי לו ולא לזרעו:

ובהכי ניחא לי הא דיש להקשות לפירוש תוס' דהיכא שהעידו על מצרית [שנית והוזמו] נפסול לדידהו ולא נפסול לנשותיהם דהשתא הוי שפיר כאשר זמם שהרי הן לא באו לפסול אלא אותה לבדה ולא לבעלה דאפילו אם הי' כהן לא נפסל [על ידי ביאת] אשתו הפסולה אבל למאי דפי' ניחא דבפסול לעצמו נמי מחייב לאחרינא [ובעינן לו] ולא לאחרים א"נ י"ל דלק"מ ממצרי שני דודאי עונש מלקות קילי מעונש לפוסלן בקהל דניחא ליה לאינש ללקות מלפסול לבא בקהל וכיון דגלי קרא לו ולא לזרעו אם העידו על איש אחד שהוא פסול לבא בקהל ישראל מחמת א' מפסולי קהל ובכללן מצרי ראשון דלוקה ואינו נפסל משום לו ולא לזרעו ולפסול לדידיה ולא לזרעו אי אפשר דהא בעינן כאשר זמם וליכא וא"כ אי אמרינן בהעידו על אחד שהוא מצרי שני לפסול העדים בהוזמו הוי ליה אתגורי איתגיר דהיכא דאם העידו לפגמו ולזרעו נידון במלקות שהיא קלה ולא נפסלו והיכא דלא הרשיעו כל כך דהיינו שהעידו על אחד שהוא מצרי שני דלא העידו לפגום זרעו רק אותו בלבד ידונו בחמורה ונפסלו מהיכא תיתי לומר כן וכי חוטא נשכר בהזידו וזוממו להרשיע כל כך עד שבקשו לפגמו ולזרעו יהיה יותר קל מפגמו לחוד אלא ודאי בפגמו לחוד נמי נדונו אלא במלקות הקלה. ובהכי ניחא נמי מה שהקשיתי ממצרית שניה:

תוספות ד"ה מעידין. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קצ"א ע"ב: