סנהדרין קיג ע"א

דף קיג - א

ומקשינן ועדיין ליפרקיה [יפדנו], דתנן: הלקוח בכסף מעשר שנטמא - יפדה!

ואמרינן: הברייתא כשיטת רבי יהודה היא, דאמר שהלקוח בכסף מעשר שני שנטמא - יקבר.

ועתה מקשה הגמרא על עצם התירוץ, שמדובר במעשר שני שנטמא:

אי הכי, אם מדובר במעשר שני שנטמא, מאי איריא, למה צריכיה הברייתא לומר דין זה, שיגנזו, דווקא בעיר הנדחת? הרי אפילו מעשר שני שנטמא דעלמא, של עיר סתם, נמי יגנזו!

אלא, לעולם מדובר במעשר שני טהור, וכגון דנפול מחיצות, וכדרבא. דאמר רבא: מחיצה לאכול - דאורייתא. לקלוט - דרבנן. וכי גזור רבנן - כי אתנהו למחיצה. כי ליתנהו למחיצה - לא.

שנינו בברייתא: כתבי הקדש יגנזו.

מתניתין דלא כרבי אליעזר.

דתניא, רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת - אינה נעשית עיר הנדחת. שנאמר: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל". והיכא דאיכא מזוזה - לא אפשר לשרוף את העיר וכל מה שבתוכה, שהרי אז תשרף גם המזוזה, שכתובים בה כמה אזכרות [שם השם]. ואסור לעשות כן, דכתיב: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלהיכם". וממקרא זה אנו דורשים שאסור לאבד דבר שכתוב עליו שמו של הקדוש ברוך הוא.

שנינו במשנתנו: רבי שמעון אומר: אמר הקדוש ברוך הוא וכו' [אם אתם עושין עיר הנדחת, מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני].

ובהמשך המשנה נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, אם אפשר לעשות במקום העיר הנדחת גינות ופרדסין, או לו.

לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי.

דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שאתה מוצא כלל בעשה, כגון מה שנאמר בענין עיר הנדחת "והיתה תל עולם", שזהו כלל, שמקום העיר יהיה שממה, ולא יהיו שם אפילו גנות ופרדסים, ונאמר ציווי זה בלשון עשה. ופרט - בלשון לא תעשה, "לא תבנה עוד", שכאן פירט לך הכתוב בלשון לאו, שלא תבנה שם בתים -

אין דנין אותו ב"כלל ופרט", שהוא אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ואז הכלל הוא שאומרים: אין בכלל - אלא מה שבפרט, משום שהפרט - פירושו של הכלל הוא. כלומר, מה שאמר הכתוב "והיתה תל עולם", היינו "לא תבנה עוד". שלא תעשה שם בתים. אבל גנות ופרדסים - מותר.

אלא אנו אומרים שהכתוב אמר כאן שני דברים: "והיתה תל עולם" - שלא תיעשה גנות ופרדסים. "לא תבנה עוד" - כל בנינין שבעולם, ואפילו גנות ופרדסין - לא תבנה עוד.

ודורשין את המקרא על פי כלל זה: כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

אף כאן, הרי איסור בניית בתים בכלל "והיתה תל עולם" היה. ולמה יצא, למה כתבה הכתוב בפירוש "לא תבנה עוד"?

להקיש לך בנין לאיסור הכללי של "והיתה תל עולם", ולומר לך: מה בנין מיוחד - שהוא ישוב בני אדם, אף כל בנין, כגון גנות ופרדסים - לא. ור' יוסי הגלילי סבר אין דנין כר' אבין, ודריש הכי: והיתה תל עולם - מכל מילי, שלא יעשה בה שום דבר ולא תבנה עוד - דמשמע בנין בתים, אשמועינן לאו בבנין בתים, וגנות ופרדסים - איסור עשה הוא דאיכא, כך שמעתי.

דמר, רבי יוסי הגלילי - אית ליה דרבי אבין [הוא סובר כרבי אבין], ולכן אסור לעשות בה אף גינות ופרדסין.

ומר, רבי עקיבא - לית ליה דרבי אבין, ולכן הוא סובר שמותר לעשות בה גינות ופרדסין.

ודחינן: לא. באמת אפשר לומר דכולי עלמא אית להו דרבי אבין. והכא בהא קמיפלגי:

מר, רבי יוסי הגלילי, סבר: כתוב "לא תבנה עוד". ולשון "עוד" - לגמרי משמע, שלא תבנה בעתיד לשום דבר, אף לגינות ופרדסין ^[997].

ומר, רבי עקיבא, סבר, ש"לא תבנה עוד" - היינו לכמה שהיתה אינה נבנית, שלא יבנו שם שוב בתים. אבל נעשית היא גנות ופרדסים.

תנו רבנן: היו בה בעיר הנדחת אילנות תלושין - אסורין. אבל אם היו בה אילנות מחוברין - מותרין.

והטעם, משום שנאמר "תקבוץ ושרפת", משמע, דבר שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה. יצאו אילנות מחוברים, שמחוסרים אף תלישה מהקרקע.

של עיר אחרת, בין תלושין בין מחוברין - אסור.

מאי עיר אחרת?

אמר רב חסדא: העיר יריחו.

דכתיב: "והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה', וישבע יהושע בעת ההיא לאמר: ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכרו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה". "היא וכל אשר בה" משמע, שאף אילנות המחוברים שבה - אסורים.

תניא: לא יבנה את העיר יריחו, ויקראנה על שם עיר אחרת.

ואף לא יבנה עיר אחרת, ויקראנה על שם יריחו. כדי שהשם "יריחו" ימחה מן העולם.

דכתיב: "בנה חיאל בית האלי את יריחה. באבירם בכרו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה". והיינו, שבנה חיאל עיר אחרת על שם יריחו ^[998], ועבר בכך על אלתו של יהושע. וזהו שנאמר "בית האלי", שעבר חיאל על האלה.

תניא: במות אבירם בכורו, שהיה רשע, לא היה לו לחיאל ללמוד שלא להמשיך לבנות את העיר, כי היה יכול לתלות מיתתו ברשעו של אבירם, ולא בקללת יהושע.

אבל במות שגוב צעירו - היה לו ללמוד.

והוינן בה: אבירם ושגוב - מאי עבוד [מה עשו]? למה קורא להם התנא רשעים? ^[999] ומבארינן: באמת אין אנו יודעים אם אבירם ושגוב היו רשעים או לא, ולא על כך דיבר התנא.

והכי קאמר התנא: באבירם בכורו היה לו ללמוד לאותו רשע, לחיאל. שהיה לו ללמוד ממות אבירם בכורו, שבא לו עונש זה מחמת קללת יהושע.

כתוב בפסוק שהבאנו לעיל: "בשגוב צעירו". ויש לתמוה, ממשמע שנאמר "באבירם בכורו", איני יודע ששגוב - צעירו הוא?

מה תלמוד לומר "שגוב צעירו"?

מלמד שהיה חיאל מקבר והולך [תוך כדי בניית אותה עיר] את כל בניו. מאבירם בכורו - עד שגוב, שהיה צעיר בניו.

אחאב - שושביניה הוה [ידידו ואוהבו של חיאל היה].

אתא איהו ואליהו [באו הוא ואליהו] למשאל בשלמא בי טמיא ^[1000] [לשאול בשלום חיאל, שהיה יושב אבל על בניו].

יתיב אחאב וקאמר: דילמא כי מילט יהושע, הכי לט [שמא כשקילל יהושע - כך קילל]: לא יבנו את יריחו על שם עיר אחרת [אף אם יקראו לה בשם אחר], ולא יבנו עיר אחרת - על שם יריחו? אמר ליה אליהו: אין. אכן כך.

אמר ליה אחאב: השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא [עתה אפילו קללת משה לא מתקיימת], דהרי כתיב: "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו'", וכתיב בהמשך: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו'", הרי שקלל משה שאם יעבדו עבודה זרה - לא יהיה מטר.

וההוא גברא [ואותו אדם, על עצמו היה אומר] אוקים ליה עבודה זרה על כל תלם ותלם [עשה כל כך הרבה עבודה זרה, עד שהעמידה על כל תלם ותלם ^[1001]], ובכל זאת יורד כל כך הרבה גשם, ומקלקל את הדרכים, עד שלא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה [עד שמחמת הגשם אין יכול ללכת לעבוד לעבודה זרה]!

ואם קללתו של משה אינה מתקיימת, לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא [קללתו של יהושע תלמידו תתקיים]?!

מיד: "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו'." [מקרא זה סמוך למקרא של חיאל בת האלי שהובא לעיל].

בעי רחמי [ביקש אליהו רחמים], והבו ליה אקלידא דמטרא [ונתנו לו מן השמים מפתח של מטר ^[1002]], וקם ואזל [וקם משם, והלך לו].

כתוב לאחר מכן: "ויהי דבר ה' אליו [אל אליהו] לאמר: לך מזה, ופנית לך קדמה, ונסתרת בנחל כרית". וכתוב להלן: "והערבים מביאים לו [לאליהו] לחם ובשר בבקר וגו'."

מהיכא [מהיכן הביאו לו העורבים]?

אמר רב יהודה אמר רב: מבי טבחי דאחאב [ממטבחו של אחאב] ^[1003].

כתוב להלן: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל, כי לא היה גשם בארץ".

כיון דחזא [כיון שראה] הקדוש ברוך הוא דאיכא צערא בעלמא משום שלא ירד גשם, רצה שיחזיר לו אליהו את מפתח הגשמים כדי להוריד מטר. וגילגל הדבר שיחזיר לו, כדלהלן.

כתיב: "ויהי דבר ה' אליו לאמר קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם, הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך". ואכן כך היה, כפי שמסופר שם.

וכתיב להלן: "ויהי אחר הדברים האלה, חלה בן האשה בעלת הבית, ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה".

"ותאמר אל אליהו: מה לי ולך איש האלקים באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני"?

בעא אליהו רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים [ביקש אליהו שיתנו לו מן השמים את המפתח של תחיית המתים], כדי להחיות את בנה של אותה אלמנה.

אמרי ליה מן השמים: כל מפתחות אוצרותיו של הקדוש ברוך הוא נמסרו ביד שלוחים ממונים. אבל שלש מפתחות - לא נמסרו מעולם לשליח, ואלו הם:

של חיה [יולדת], ושל גשמים, ושל תחיית המתים.

ואם ניתן לך עתה גם את מפתח תחיית המתים, בנוסף למפתח גשמים שכבר נמצא בידך, יתמהו ויאמרו: שתים [שני מפתחות] ביד תלמיד, ורק אחת ביד הרב!?

אייתי הא - ושקיל האי [הבא את מפתח גשמים, וניתן לך את מפתח תחיית המתים].

ומנין לנו שכך היה?

דכתיב שאמר אחר כך הקדוש ברוך הוא לאליהו: "לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר". לא אמר לו הקדוש ברוך הוא "ותן מטר", אלא "ואתנה מטר". הרי שנטל הקדוש ברוך הוא מידו את מפתח הגשמים, ונתן מטר.

דרש ההוא גלילאה קמיה דרב חסדא: משל דאליהו, למה הדבר דומה?

לגברא דטרקיה לגליה, ואבדיה למפתחיה [לאדם שטרק ונעל את השער שלו, ואיבד את מפתח השער]. כך אליהו, נעל שערי מטר, ולבסוף איבד את מפתח הגשמים. שלא נפתח השער על ידו.

המזוזות והתפילין וספרי תורה שבעיר הנדחת הרי הן בכלל כתבי הקודש וכלן יגנזו ולשרפם אי אפשר שהרי אזכרות שבהן בקדושה נכתבו וכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן לי"י אלהיכם כמו שהתבאר:

פירות המחוברים שבעיר הנדחת מותרין שהרי מחוסרים תלישה הם וכל שכן האילנות עצמם והתלושים אסורים מ"מ כל עיר שהחרימוה בית דין והזכירו בכלל החרם כל אשר בה אף האילנות המחוברים בכלל והוא שאמרו של יריחו בין תלושים בין מחוברים אסורים שנאמר והיתה העיר חרם וכל אשר בה לי"י וכן הכל כפי מה מתנים אם להקל אם להחמיר:

פיסקא וכתבי הקדש יגנזו מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אין נעשי' עיר הנדח' דכתיב כל שללה וכתבי הקדש בכלל שללה נינהו וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר לקיומי בה מצות כל שללה אי נמי תעשה עיר הנדחת ורבנן היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר:

פיסקא והיתה תל עולם כו' ודייקי' לימא בדר' אבין קמיפלגי דאמר רבי אבין אמר רבי אלעאי כל מקום שאתה מוצא כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט כגון הא דכתיב והיתה תל עולם כלל שלא תעשה אפי' גנות ופרדסים ומצות עשה היא דהא והיתה מצות עשה משמע וכתיב לא תבנה עוד פרט בלא תעשה רבי יוסי הגלילי סבר אין דנין אותו בכלל ופרט אלא מניחים את הכלל כמות שהוא דכתיב תל עולם דמשמע לא תעשה אפי' גנות ופרדסים ודורשין את הפרט מעין הכלל ומוקמי' ליה להאי לא תבנה עוד בכל בנין שבעולם ואפי' בגנות ופרדסים דדרשי' ליה לא תבנה עוד בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל דלימא הכי אף בנין בכלל והיתה תל עולם היה ולמה יצא להקיש אליו לומר לך מה בנין מיוחד יישוב בני אדם אף כל יישוב בני אדם אפי' גנות ופרדסים ור' עקיבא סבר דנין אותו בכלל ופרט תל עולם כלל לא תבנה עוד [פרט] כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט לכמות שהיתה אינה נבנת אבל נעשית היא גנות ופרדסים. לא דכ"ע אית להו דר' אבין ושאני הכא דכתיב עוד קרא יתירה לבד מפרטא ומשמע ליה לר"ע עוד כמו שהיתה והשתא לא יכיל למדרשיה בדבר שהיה בכלל דהא בהדיא פריש לה קרא דלכמות שהיתה אינה נבנת אבל נעשית היא גנות ופרדסים ובהא קא מפלגי מר סבר עוד לגמרי משמע כדכתיב אין עוד מלבדו וכתיב כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ור"ע סבר עוד פעם אחרת כבתחילה משמע כדכתיב לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד אל תוסף דבר אלי עוד:

ת"ר היו בה אילנות תלושין אסורין דאיתינהו בכלל כל שללה תקבץ ושרפת מחוברין מותרין תקבץ ושרפת מי שאין מחוסר אלא קביצה ושריפה יצאו אלו שמחוסרין תלישה קביצה ושריפה. ושל יריחו בין תלושין בין מחוברין אסורין דכתיב והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה:

בימיו בנה חיאל בית האלי כו' מלמד שהיה מקבר והולך מאבירם ועד שגוב. אתא אחאב ואליהו למשאל טעמא לשאול מזון להטעים את האבל ד"א לנחמו ולהטעימו דברי תנחומין ד"א לשאול את האבל מה טעם באו עליו רבות רעות כאלו ומה עונו ומה חטאתו. יתיב אחאב וקאמר דילמא כי מילט יהושע הכי לט לא יריחו ועל שום אחרת ולא אחרת על שום יריחו ומשום הכי איענש חיאל ומשמע מהכא דחיאל לאו יריחו בנה על שום [יריחו] אלא או יריחו על שום אחרת או אחרת על שום יריחו. א"ל אליהו אין. א"ל אחאב היכי ס"ד דמשום ליטותא דיהושע איענש חיאל השתא ליטותיה דמשה רביה לא מיקיימא דכתיב וסרתם ועבדתם ועצר את השמים וההוא גברא קיים ליה ע"ג על כל תלם ותלם ולא קא שביק ליה מיטרא למיזל ומסגד לע"ג מרוב הגשמים ליטותא דיהושע תלמידיה מיקיימא אלא ודאי האי מילתא דחיאל אקראי בעלמא הוא ולאו משום ליטותא דידיה איענש. מיד

ויאמר אליהו התשבי כו' שקל אקלידא דמיטרא וקם אזל נטל מפתח של מטר וקם והלך לו ולשון משל הוא לפי שהיה המטר תלוי בו והוא היה ממונה עליו וכיון שנשבע שלא להיות מטר והלך לו דומה לאדם שנסגר אוצרו במנעול ונטל מפתחות בידו וכל היכא דאמרי' אקלידי בהא שמעתחא אהדין עיקרא גריר דחק עלמא טובא כיון דחזא הקב"ה דלית לאליהו צערא מדוחק דעלמא מיד חלה בן האשה האלמנה ומת בעא רחמי כו' בקש רחמים ליתן לו מפתחות של תחיית המתים אמרו ליה שלש מפתחות לא נמסרו כולן ביד שליח ואתה יש בידיך של חיה ושל גשמים ואי אפשר למסור לך את השלישי אמר לפני המקום יאמרו שנים ביד תלמיד ואחד ביד הרב תן לי מפתח אחד שבידך וטול שני אלה שבידי. פירוש אחרינא א"ל קב"ה לאליהו שלש מפתחות לא נמסרו בידי שליח מימי בראשית ואתה כבר נמסר לך אחד מהם ואתה מבקש עוד למסור לך מפתח שניה יאמרו שנים ביד תלמיד ואחד ביד הרב אמר ליה אליהו איתו הך דתחיית המתים ושקול הא דגשמים (מיד) והכי מסתבר. מיד כיון שניטל ממנו מפתח של גשמים אמר לו לך הראה את אחאב ואתנה מטר על פני האדמה:

דרש ההוא גלילאה משל דאליהו שננעלו אוצרות של גשמים על ידו ולא נפתחו על ידו למה הדבר דומה לאדם שנעל לשערי אוצרו ואבדו ממנו המפתח:

גמרא כגון דנפל מחיצות וכדרבא כו' לקלוט דרבנן וכי גזר כו' מה שיש לדקדק בזה עיין באורך בדברי בעל המאור גם עיין בתוספות בפרק הזהב:

בפירש"י בד"ה ולפרקיה כו' ומשני כר' יהודה כו' ובד"ה דכתיב ואבדתם את כו' שלל שמים הס"ד ואח"כ מ"ה כלל בעשה כו' ודרשינן ליה לדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' ולא תבנה עוד דמשמע בנין בתים אשמעי' לאו בבנין בתים וגנות ופרדסים דאיסור עשה כו' עכ"ל דבריו אינן מובנים לי דאם נאמר דיצא בנין בתים מן הכלל ללמד על הכלל כולו שהוא יישוב בני אדם א"כ בגנות ופרדסים הוה נמי בלאו ואם נימא דלא הוה בגנות ופרדסים רק איסור עשה והיתה תל עולם א"כ לל"ל דיצא בנין בתים מן הכלל ללמד כו' דהא איכא למימר דלא בא רק ללמד על עצמו שהוא בלאו דלא תבנה אבל גנות ופרדסים לא הוה רק בעשה דוהיתה תל עולם ואפשר שהן ב' פירושים וחסר מפירושו לשון אחר ודו"ק:

בד"ה אית כו' ולא תבנה עוד לא משמע ליה בכל בנינים דקסבר עוד כו' כצ"ל:

ולא עיר אחרת ע"ש יריחו דכתיב בנה חיאל בית האלי את יריחו כו'. עיין פירש"י ולא אתפרש כו' ול"נ דלא עיר אחרת ע"ש יריחו הוא בכלל השבועה דיליף מקרא וישבע יהושע וגו' ובנה את העיר הזאת את יריחו וגו' דלא ה"ל למכתב רק ובנה את יריחו וע"כ דרשו דתרתי קאמר קרא דעיר הזאת אסור אפילו ע"ש אחרת ואת יריחו אסור אפילו אינו עיר הזאת והשתא ניחא הא דכתיב בנה חיאל בית האלי את יריחו מיירי נמי בהכי עיר אחרת ע"ש יריחו וק"ל:

מאי עביד ה"ק באבירם בכורו היה לו ללמוד כו'. עיין פירש"י וק"ק לפירושו דהא גבי שגוב לא קאמר רשע ונ"ל דמשמע ליה באבירם בכורו שהיה רשע לא היה לו ללמוד שמת מקללת יהושע אלא שתלה מיתתו ברשעו אבל בשגוב צעירו שלא היה רשע היה לו ללמוד שמת מקללת יהושע ופריך אבירם ושגוב מאי עביד מהיכא פסיקא ליה במעשיהם דאבירם היה רשע ומעשיו רעים ושגוב לא היה רשע וקאמר דרשע לא קאי על אבירם אלא על אביהם חיאל שהיה רשע דאל"כ מאבירם בכורו שמת היה לו ללמוד שיתקיים קללות יהושע גם בבנו הצעיר ולא למד שלא לבנות עוד ולהביא לידי הצבת דלתות והשתא ניחא הא דקאמר איני יודע לאו מילתא באנפי נפשיה כפירש"י אלא שהפליג ברשעו שכמה בנים מתו לו שהיה מקבר והולך ולא השגיח בדבר ולא חזר עד שמת שגוב צעירו ודו"ק:

אחאב שושבינו הוה אתא איהו ואליהו כו'. כל דברי המאמר יצא להם מסמיכות הכתובים ושאמר ויעש אחאב את האשרה ויוסף וגו' בימיו בנה חיאל וגו' כדבר ה' ביד יהושע בן נון ויאמר אליהו וגו' אל אחאב חי ה' וגו' אם יהיה השנים האלה מטר וגו' שהפסיק בענין חיאל דודאי על גודל חטא של אחאב שהזכיר לעיל מיניה קאמר אליהו אל אחאב אם יהיה השנים האלה וגו' אבל הפסיק בענין חיאל דע"י שהלכו למשאל בשלמא לחיאל ולנחמו נתגלגל שנשבע אליהו וא"ל לאחאב אם יהיה השנים וגו' כדמסיק א"ל השתא לווטתא דמשה כו' ועצר את השמים וגו' והוא לא יאמין כי הכל נמשך לואבדתם מהרה מעל הארץ וגו' ומהרה דמריה עלמא כמנין ונושנתם כדאמרי' פ"ב דגיטין ולא נעצר המטר בזמן אחאב רק ע"י תפלת אליהו כמ"ש חי ה' וגו' אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים וגו' כ"א לפי דברי וכמ"ש רצון יראיו יעשה וכדי לקיים שבועתו:

והעורבים מביאים לו וגו'. הפסיק בענין שאין לזה מקום כאן ועיקר מלתא בפ"ק דחולין גבי שחיטת מומר אלא הכא מייתי לקרא אגב דאייתי קראי אחריני דבהאי ענינא ואפשר לפרש שזכר זה כאן משום שא"ל לך ונסתרת בנחל כרית וגו' אשר משם יהיה לו לשתות לאליהו מימיו עד שיבש הנחל והיה רואה צער בעלמא ואמר דגם מאין היה לו מזונותיו והעורבים מביאים לו לחם וגו' דהיינו מבי טבחי דאחאב ואחר שיבש הנחל שהיה צער בעלמא גם הלחם ובשר היה חסר לו שלא מצאו לו העורבים לחם בבית אחאב כמפורש בקרא שהיה כבד הרעב שם כדי שיראה בצער העולם ולפ"ז י"ל כיון דחזי דאיכא צער בעלמא היינו אליהו שע"י שיבש הנחל ולא הביאו עוד לחם ובשר ראה דאיכא רעב בעלמא דאפי' משלחן מלכים כגון אחאב היה חסר ובכל זאת לא השגיח אליהו מלעבור על שבועתו עד ויהי דבר ה' וגו' לך צרפתה וגו' בעא רחמי ליתן ליה אקלידא דתחייה כו' ואמר ג' מפתחות לא נמסרו כו' ברפ"ק דתענית יליף להו מקרא והא ודאי דנמסרו לפעמים כי הכא באליהו אלא לא נמסרו לשליח להיות לעולם ממונה עליהם כ"כ התוס' ברפ"ק דתענית ע"ש:

דטרקיה לגליה ואבד כו'. לכאורה אין המשל דומה לנמשל דהכא לא אבד אליהו מפתח של גשמים אלא שהחזיר אותו להקב"ה ושמא כיון שאמר מתחלה כי אם לפי דברי דמשמע שעל ידו יפתח שער המטר ושוב הוצרך להחזיר המפתח ולא נפתח על ידו כמ"ש ואתנה מטר ה"ל כאלו אבד המפתח ממנו:

גמ' בנוהור וכגון דנפיל כו' מאי עביד מאי קאמר ה"ק כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וליפרקיה כו' ומשני כר"י כו' כצ"ל:

בד"ה ואבדתם כו' שמים הס"ד:

בד"ה כלל בעשה כו' ופרדסים לא ור' יוסי כו' דאיכא כ"ש כצ"ל והס"ד:

בד"ה דכולי עלמא כו' דבעלמא לית ליה כו' בכל בנייני כדקס"ד אלא עוד לכמו כו' כצ"ל:

בד"ה מחוברין ושריפה יצא זה כו' כצ"ל:

בד"ה לא יריחו כו' אחאב ועל שעבר כו' כצ"ל:

בד"ה אבירם ושגוב כו' דקרי להו כו'. נ"ב נראה לי לפי סלקא דעתא דמקשה ודו"ק:

בד"ה בי טמיא כו' לשון אבל. נ"ב באטב"ח ובאלב"ם:

גמרא והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'. כצ"ל:

שם ויהי דבר ה' אליו כו'. כצ"ל וכן לקמן:

שם אמר ליה שלש מפתחות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וליפרקי' וכו'. ומשני כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דכתיב ואבדתם (בסופו). דהאי לאו שלל שמים הוא. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה דכ"ע. והא דקאמר כו' דודאי מילתא קא מפרשי כו' דל"ת עוד לא משמע ליה כו'. כצ"ל ור"ל לכן לא אפשר לדונו בדבר שיצא מה"כ כו' ונלמד דאף כל בנין כגון גנות ופרדסים:

רש"י ד"ה לא יריחו. דכתיב בימיו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שלש מפתחות. על אוצרות כו' ולא רצה למנות שליח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דטרקי' וד"ה דכתיב. (כצ"ל) הד"א וכ"ה בע"י:

גמ' מבי טבחי דאחאב. נ"ב דזבח עובדיהו כדאיתא בשחיטת חולין [ע"ש ד' ב' ה' א' וברש"א בח"א שם] וזכה בו מן ההפקר כעובדא דדיו דפא"מ [ב"מ כד:]:

רש"י ד"ה את יריחו כו' ולא אתפרש הא מנ"ל. נ"ב נ"ל מדשני קרא יריחה בה"א:

מָשָׁל אֵלִיָּהוּ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְגַבְרָא דְּטַרְקֵיהּ לְגַלֵּיהּ וְאַבְּדֵיהּ לְמַפְתְּחֵיהּ (מלכים א יח, א). יש להקשות דאין המשל דומה לנמשל וכאשר העיר מהרש"א בזה. ונראה לי בס"ד מה שאמר במשל 'אַבְּדֵיהּ לְמַפְתְּחֵיהּ' אין הכונה שאבדו מן העולם אלא רצונו לומר אבד מידו שיצא מתחת ידו ובא לרשות אחר שאין ידו מגעת שם להשיגו דהיינו באופן שהוא סגר שער החצר ויצא לחוץ ואחר שסגר השער נפל המפתח מידו ונתגלגל דרך חור או חלון ובא בתוך החצר דהשער סגור ואין ידו משגת את המפתח שהוא בפנים שיקחנו ויפתח בו יען כי האדם בחוץ והמפתח בפנים ורק העומד בפנים יכול ליקח המפתח לפתוח בו השער זה הוא המשל.
וכן הוא הנמשל דמפתח של גשמים הוא כח רוחני אשר בו נפתח ההסגר שיש בעבים ויורד המטר על פני חוצות והנה אליהו זכור לטוב היה באותו זמן חוץ לשמים כי היה עודנו בארץ התחתונה והעבים הם פרושים תחת השמים על פני הארץ והגשם עצור בקרבם ויש הסגר סגור עליהם ועל ידי זה המפתח שהוא כח רוחני נפתח ההסגר ואז ירד הגשם לארץ וכשהיה מפתח זה מסור ביד אליהו זכור לטוב בהיותו עומד בחוץ על הארץ היה אליהו זכור לטוב והמפתח בחוץ מאחר שהמפתח בידו אבל אחר שהוכרח לעזוב המפתח הזה של הגשמים מידו כדי לקבל מפתח של תחיית המתים אז מפתח זה של גשמים עלה למקומו לפנים בשמים ונמצא אבד מפתח זה מידו של אליהו זכור לטוב כיון דחזר להיות בשמים בפנים מעבר השני של העבים ואז אור שכינתו יתברך השוכן בפנים הוא פותח מסגר הגשם במפתח שהוא בא בפנים.

בגמרא ר"א אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת: לר"א צ"ל דלית ליה דרשה דשללה למעט שלל גבוה ולכן גם מזוזה הוי בכלל שלל עיה"נ ובעי עמה שריפה אבל לדידן דדרשינן שללה למעט שלל גבוה לא מעכבא מזוזה שיש בה דין עיה"נ וזה שכ' רש"י ואנן בעינן שללה וליכא דהא שלל שמים הוא עכ"ל וא"כ ודאי דקשה מה שהקשה בת"ח לעיל (ע"א) דמ"ט דאין שורפין מזוזה לר"א ליתי עשה ולידחי ל"ת דלא תעשון כן ולכאורה היה נ"ל דכיון דכתיב עשה לאבוד ע"ז דכתיב ואבדתם את שמם א"כ דרשינן שמם ולא שם שמים וה"ל עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה ולכן אינו דוחה ואפילו לדעת הרשב"א הביאו הש"מ בכתובות (דף מ' ע"א) דלאו הבא מעשה נדחה מפני עשה צ"ל דכשיש לאו אצלו אינו נדחה כדמוכח מהא דאמרינן ביבמות (דף ק' ע"א) בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ע"ש אכן הא ק"ל מה בכך דלא יכולים לקיים כל שללה כשיש מזוזה אחת שם אי לא בעינן קרא כדכתיב א"כ נימא דקרא דוקא איירי היכא דאיכא לקיים כל שללה כשלא יש שם דבר הקדוש אבל כשיש שם דבר קדוש באמת לא בעינן כל שללה והרי לעיל (דף מ"ה ע"ב) אמרינן דפליגי תנאי אי בעינן קרא כדכתיב ור"א ס"ל שם דלא בעינן קרא כדכתיב דס"ל נתן על מקומו ודיו ע"ש ואף דמסוגיות הפוכות היא ובנזיר ס"ל ר"א אפכא דבעינן קרא כדכתיב מכ"מ קשה מרבי אליעזר דהכא אסוגיא דלעיל איך אפשר לומר דר"א לא ס"ל דבעינן קרא כדכתיב וצ"ע. שוב נלע"ד שבמה שכ' רש"י ואנן בעינן שללה וכו' רצה ליישב קושית הת"ח דהיינו ודאי אי משום לאו לחוד הוי אמרינן עשה דוחה ל"ת והא דאמר ר"א אין נעשית עיה"נ היינו טעמא כיון דבקרא דלא תעשון גלי קרא שאסור לשרוף מזוזה א"כ שלל שמים הוא ור"א דריש רק היכא שיש לקיים כל שללה שאין בה רק שללה אז נעשית עיה"נ אבל כשיש בה גם שלל שמים אין נעשית עיה"נ כלל וממילא מתורץ ג"כ מה שהקשינו לר"א הא לא בעינן קרא כדכתיב די"ל דהא דרש כל שללה דוקא אם הכל שללה וא"כ מיעט קרא בפי':

מר סבר עוד לכמו שהיתה: כן פסק גם הרמב"ם וק"ל כיון דזה פשוט דטעם דרשה זו דעוד לא מצרכינן אלא אי אית לן דרבי אבין דאי לית לן דרבי אבין בלא"ה דרשינן אין בכלל אלא מה שבפרט. והנה במ"ק (דף ג' ע"א) אמרינן אתמר החורש בשביעית ר"י ור"א חד אמר לוקה כו' מ"ד לוקה לית ליה דר' אבין כו' לא דכ"ע לית ליה דר' אבין כו' ע"ש ולפי המבואר שם לא מצרכינן טעמא דמכדי זמירה בכלל זריעה וכו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא אלא למ"ד אין לוקין ואי לית ליה דר' אבין והנה הרמב"ם (ריש ה' שמיטה) פסק דאין לוקין וביאר הטעם דמדכתיב זמירה ובצירה וא"כ ע"כ פסק כמסקנת הש"ס דכ"ע לית ליה דר' אבין וא"כ למה מצריך הכא טעמא דעוד הא בלא"ה ממעטינן גנות ופרדסים כיון דלית לי' דר' אבין א"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ועוד ק"ל לפמש"כ רש"י שם דר' אבין לא קאמר אלא דכלל בעשה ופרט בל"ת לא דרשינן במדת כלל ופרט וכלל אלא במדת כלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט והרי הכא אדרבה אמרינן דמאן דלית לי' דר' אבין ס"ל הכי דאין בכלל אלא מה שבפרט ואף דהתם הוי כלל ופרט וכלל והכא לא הוי רק כלל ופרט כש"כ הוא דאי כלל ופרט וכלל דרשינן במדת כלל ופרט למעט הכל כש"כ בכלל ופרט הוה לן למידרש הכי גם יש להבין במאי פליגי ב' לשונות של רש"י הכא למה אמרינן ללשנא קמא דלריה"ג דאית לי' דר' אבין מרבינן גנות ופרדסים אפילו לל"ת דדרשינן במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וללישנא בתרא לא אמרינן הכי אלא דגנות ופרדסים הם בעשה דוקא ובתים בל"ת. ונ"ל דהנה התוס' הקשו שם על פי' רש"י וגרסו ע"פ הירושלמי אפכא דכ"ע אית להו דר' אבין ומ"ד לוקה שפיר דלא אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט אלא דרשינן במדת דבר שהיה בכלל כן כ' הריטב"א בפי' לדעתם ומ"ד אינו לוקה הטעם משום דיצא זמירה ובצירה והריטב"א הסכים עם פי' רש"י וגירסתו אכן הרמב"ם י"ל דסבר כפירוש התוס' וגרסתם ושפיר פסק כמ"ד דאית לי' דר' אבין ואעפ"כ מצריך הטעם דיצא זמירה ובצירה הא דאין לוקין ולכן מצריך גם הכא דרשה דעוד ובזה י"ל דפליגי ב' לשונות של רש"י הכא דלישנא קמא סבר כשיטת התוס' במ"ק דלר' אבין אין דנין במדת כלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט אלא במדת דבר שהיה בכלל ולכן ל"ק מה שהקשינו לעיל עליו אבל לישנא בתרא סבר כשיטת רש"י במ"ק דלר' אבין דנין במדת אין בכלל אלא מה שבפרט ולכן לא מרבינן לל"ת אלא מה שבפרטה אבל העשה ודאי קיימת דלגבי' אין פרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ולפי שיטה זו מתורץ ג"כ מה שהקשה הראב"ד הביאו הר"ן דלריה"ג ל"ל עוד כיון דבלא עוד ג"כ מרבינן גנות ופרדסים ולפי"ז א"ש דבלא עוד לא הוי מרבינן גנות ופרדסים רק לע' וכמו שפי' רש"י לפי שיטה זו אבל מדרשא דעוד מרבינן גו"פ גם בכלל ל"ת דלא תבנה וכמו שכתב רש"י שלא תבנה לעולם לשם דבר לא לבנין בתים ולא לגנות ופרדסים לא תבנה עוד עכ"ל ולהכי מצרכינן עוד גם לריה"ג והא ל"ק לפי שיטה זו כיון דלריה"ג אמרינן בהקושיא דאית לי' דר' אבין ולכן נשאר העשה לחוד לגו"פ והל"ת לבתים וא"כ כי מתרץ דגם ר"ע ס"ל דר"א מה בכך דכתיב ג"כ ל"ת עוד דלכמו שהיתה אינה נבנית הא גבי עשה לא כתיב ואכתי נימא דעוד לא ממעט רק ל"ת בגו"פ אבל לעולם הע' לענין גו"פ כדקאי קאי דז"א דע"כ דעוד דכתיב גבי ל"ת אתי למעט גו"פ מעשה דלל"ת לא צריך דמהיכי תיתי לרבות גו"פ בכלל ל"ת כיון דאית לן דר' אבין אכן הראב"ד דהוקשה לו כן צ"ל דס"ל ג"כ כלישנא קמא דרש"י הכא שהוא שיטת התוס' דמ"ק ולכן הוצרך לגרוס אפכא דכ"ע לית לי' דר' אבין וכמש"כ הר"ן ולפי"ז י"ל עוד דהרמב"ם סבר שפיר כגירסת רש"י במ"ק רק שגם הכא גרס כגירסת הראב"ד ולכן ג"כ לא קשיא עליו מה שהקשינו לעיל וכמובן אלא שזה אינו נ"ל כיון דלפי מה שהוכחנו שיטת רש"י שם סבר ע"כ כלישנא בתרא דהכא וגרסת הראב"ד לא מצרכינן ללישנא זה א"כ אי יסבור הרמב"ם כשיטת רש"י דמ"ק וגרס הכא כגרסת הראב"ד תפס החבל בשני ראשין לכן ודאי עיקר כמו שכתבנו דהרמב"ם סבר כשיטת התוס' דמ"ק וכלשנא בתרא דהכא. ובזה א"ש מה דקשה לכאורה עוד על הרמב"ם דכ' דהבונה עיה"נ לוקה מל"ת דלא תבנה עוד ולא כ' ג"כ דעובר אעשה דוהיתה תל עולם כדרכו בכ"מ והרי הכא קרי לי' הכלל בפ"ע הרי דוהיתה תל עולם עשה הוא ולפ"ז א"ש דדוקא ללישנא בתרא דרש"י אמרינן דהוי והיתה תל עולם עשה גמור לענין גו"פ וממילא ג"כ לענין בתים אבל ללישנא קמא דדרשינן במדת דבר שהיה בכלל אמרינן דהל"ת גלי על הכלל שנכתב בלשון עשה שלוקין עליו א"כ הוי ל"ת ולא נשאר עשה כלל וכיון דהרמב"ם פסק כלישנא קמא כדהוכחנו שפיר השמיט הך עשה דוהיתה תל עולם ואף דהרמב"ם פסק דאין לוקין אגנות ופרדסים היינו מדכתיב עוד וכר"ע אבל לעולם עיקר דרשת הקרא ע"כ גם לר"ע כך הוי במדת דבר שהיה בכלל דאל"כ עוד ל"ל והראיה לזה דגם בריש ה' שמיטה לא הביא הרמב"ם רק עשה דושבתה הארץ שבתון ועשה דבחריש ובקציר תשבות והשמיט עשה דשבת שבתון יהיה לארץ דקרי בש"ס לעשה בכלל ולפ"ז א"ש כיון דאית לי' דר"א דדריש דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל נכללה העשה בל"ת:

ברש"י ד"ה כלל בעשה. ולומר בנין בכלל היה ולמה יצא: א"ל הא צריך להוציא ללאו דמוהיתה תל עולם אין לוקין די"ל דלשון בנין לא הל"ל אלא הל"ת ג"כ בלשון כלל כמו העשה כגון לא תוקם עוד וכדומה: מה שאמרתי לסיום המסכתא בק"ק קארלסרוהע יום ד' י' א"ש שנת תקפ"ד לפ"ק: במדרש שה"ש בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים שאל מה אתן לך אמר שלמה אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל הה"ד ונתת לעבדך לב שומע א"ל הקב"ה שלמה חכמה שאלת לך ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך חייך החכמה והמדע נתון לך ועי"כ עושר ונכסים אתן לך מיד ויקץ שלמה והנה חלום א"ר יצחק חלום היה עומד על כנו חמור נוהק והוא יודע מה נוהק צפור מציץ והוא יודע מה מצוצו מיד ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' וגו' אמר רבי אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה א"ר יודן ללמדך שכל מי שמלמד תורה ברבים זוכה ושורה עליו רוח הקודש שכך עשה שלמה שלמד ושרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים משלי וקהלת ושה"ש ע"כ. אמרינן במ"ק (דף כ') בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא והקשו התוס' שם א"כ מאין להם לישראל הא אמרינן דאין מזל לישראל ותירצו דלפעמים ע"י זכות רב נשתנה המזל אכן ע"ז הקשו מר"א בן פדת שהראו לו בחלום שאם ירצה מזונות יצטרך להפוך הקב"ה עולמו לתוהו ובוהו והוא ודאי צדיק גמור היה ונלענ"ד ליישב קושית התוס' ע"פ מה שהובא בילקוט ראובני כי מן י"ה של שם הוי"ה ב"ה נשפעים בנים ומהו' חיי ומהה' מזוני והנה ענין בנים לי"ה נ"ל הוא ע"פ מה דאמרינן בסוטה כי כשיש שלום בין איש לאשה הקב"ה מטיל שמו ביניהם דהיינו י' לאיש וה' לאשה וא"ל נוטל שמו ונשאר אש ועיקר תכלית איש ואשה הוא להעמיד תולדות ואם לאו נשאר אש יצר הרע א"כ בנים נשפעים מצד הקדושה דאיש ואשה שהוא י"ה וחיי מו' נ"ל לבאר בזה מה שאמרינן בפרקי ר"א וישם ה' לקין אות שחקק אות ו' על מצחו והמפרשים תמהו למה אות ו' דוקא ולפ"ז א"ש כי הוא הרג להבל ופגם באות ו' של שם הוי' ב"ה אשר ממנו נשפע חיים ולכן כשמחל לו הקב"ה חקק אות ו' על מצחו להודיע שכבר תקן את אשר עוות ומזוני הנתלים בה' כבר כתב הילקוט בעצמו שמרומז בפסוק המאכילך מן במדבר ה' מאכילך וא"כ רק להאומות באים בני חיי ומזוני מכח מזל ולא מצד הקדושה של שם הוי"ה ב"ה אבל ישראל אשר אינם תחת המזל מקבלים השפע מהקב"ה גופא ומשמו הגדול וזה הענין מה דאמרינן סוף הענין ג' מפתחות הם ביד הקב"ה ולא נמסרו לשליח של חיי ושל גשמים ושל תחית המתים דשל חיי הוא לפקוד עקרות דהיינו בני ושל תחה"מ הוא חיי ושל גשמים הוא מזוני והם באים משפע שם הקב"ה לישראל בלא אמצעות מזל ושליח אכן זה דוקא בזמן שבהמ"ק קיים וישראל שרויים על אדמתם שאז נשלם ה' במלואו אבל כשאין בהמ"ק קיים ידוע מה דאמרינן בגמרא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם ולא נשאר רק י"ה ולכן תמה ר"י כשראה דאיכא סבי בבבל דלמען ירבו ימיכם על האדמה כתיב וגם לענין מזונות אמרינן בגמ' דכשבהמ"ק קיים ישראל נזונים מהעיקר והאומות מתמצית ועכשיו הוי איפכא דעתה גם לישראל לא בא רק מכח מזל כיון דאזיל השפע של ו"ה והמזל מתנגד לישראל דע"פ המזל לא יהיו ישראל כשכבר ראה אברהם באצטגנינות ע"פ המזל כי לא יהיו לו בנים ולכן ר"א בן פדת שהיה לאחר החורבן שפיר השיבו לו כי יצטרך הקב"ה להחזיר העולם לתוהו ובוהו אולי ישתנה מזלו ומתורץ מה שהקשו התוס'. ועפ"ז נ"ל לבאר ג"כ גמרא דכתובות (דף ח' ע"ב) ר"ח בר אבא מקרי דדרדקי דרשב"ל הוי שכיב ליה ינוקא כו' דור שהאבות מנאצים להקב"ה כו' הכי קאמינא לי' חשיב את לאתפוסי אדרא ע"ש ולכאורה איך רמז לי' רשב"ל דלא קאמר ליה רק שמתו בעון הדור ולא בעון עצמו ונ"ל דבגמרא דברכות אמרינן דג' דברים מכפרין עונותיו של אדם והא' כשמתו בניו ומייתי ע"ז קרא דמשלם עון אבותם אל חיק בניהם וי"ל למה הכא בכתובות מייתי קרא אחרינא דוירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ונ"ל דהדבר כך הוא דאם האבות חוטאים באיזה עבירה שיהיו לפעמים מתים בניהם לכפר עליהם כדקאמר קרא דמשלם עון אבותם אבל אם מתים בלא עון אבותם אלא בעון הדור בזה לא נענשים רק אם עון הדור הוא ע"ז או כפירה בהשגחת הקב"ה דזה הוא מדה כנגד מדה דעי"ז מסלק הקב"ה השגחתו ואזיל השפע של י"ה שהם בנים ולכן מתים הבנים לא שנענשים על עון אחרים אלא מכח המזל וזהו מקרא דוירא ה' וינאץ דאיירי בזה כדקאמר ותשכח אל מחוללך וגו' הם קנאוני בלא אל וגו' והנה ר"ל רצה לנחם לרחב"א דלא מתו בניו בעונו רק בעון הדור ולכן דייק לו דור שהאבות מנאצים להקב"ה ומייתי לו קרא דוירא ה' וינאץ דאיירי בעון ע"ז ומה שדומה לה מכפירה השגחה פרטית כי זה עיקר עון ע"ז כמו שביאר הרמב"ם ריש ה' ע"ז וזה ג"כ בזמן שאין בהמ"ק קיים כי אז לא נשאר מהשם הוי' ב"ה רק השפע מי"ה שהם בנים ולכן נענש הדור במיתת בנים אבל בזמן שבהמ"ק קיים שהשם במלואו אז מי שעובד ע"ז או כופר בהשגחת הקב"ה פוגם בכל השם והוי עונשו בבני חיי ומזוני ולכן אחאב וחיאל שושבינו נענשו בזה בחיי דשניהם מתו אחאב במלחמה וחיאל אצל מזבח הבעל בהר הכרמל כדאיתא במדרש ובני דבני חיאל מתו וגם בני אחאב כולם נהרגו ומזוני שהיה רעב בימיהם על הארץ: ובזה נבוא לבאר המשך המאמרים דסוף מסכת סנהדרין דקאמר תניא לא עיר אחרת על שם יריחו כו' תניא באבירם בכורו לא היה לו ללמוד כו' מלמד שהיה מקבר והולך מאבירם ועד שגוב וכבר הוקשה לרש"י המשך המאמרים עוד י"ל דקאמר בשגוב צעירו היה לו ללמוד מה היה לו ללמוד עוד אחר שכבר מת ונ"ל דהנה ידוע דטעות עובדי ע"ז אף שחכמים גדולים היו בהם הי' כמו שביאר הרמב"ם ריש ה' ע"ז שחשבו שרצון הקב"ה הוא ח"ו בעצמו לעבוד את הכחות שהציב למשול בעולם ושהם משגיחים על כל פרטי בני אדם ולא הוא וע"כ חשבו שכל מצות ע"ז שכתב בתורה כתב משה לעצמו ח"ו ולא דבר כן ה'. והנה יש לבאר עוד מ"ט לא יבנו גם עיר אחרת על שם יריחו ונ"ל דבירושלמי פ"ק דשבת הובא בילקוט קאמר הטעם דוהיתה תל עולם דיריחו דעיה"נ עשאה פי' מפני גודל כח הטומאה דכישוף וע"ז שהיה שם כדקאמר ויריחו סוגרת ומסוגרת ומפרש בש"ס ע"י כישוף עשאוהו כעיר הנדחת וכיון שבעיה"נ הקפידה התורה שלא ישאר ממנה דבר בעולם אשר יקרא שמו עליו כדאמרינן לקמן ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו וכאשר נבאר לכן גם שם יריחו לא יקרא עוד אכן חיאל ואחאב שכפרו באזהרת ע"ז א"כ ליכא דין עיה"נ אצלם וא"כ לא האמינו גם בזה שהזהיר הקב"ה שלא לבנות יריחו על שם עיה"נ ולכן תלה חיאל מיתת בניו במזל ולא לעונש על עברו את מצות ה' והיינו דקאמר תניא לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו והיינו מטעם עיה"נ וא"כ היה לו לאותו רשע להוכיח ע"י מיתת בניו שיש לפרוש מע"ז ועל זה קאתי ברייתא אחריתי באבירם בכורו לא היה לו לאותו רשע ללמוד פי' לפרוש מע"ז דזה היה יכול לתלות בטבע אבל בשגוב צעירו אחר שמת גם זה היה לו ללמוד שמת ע"י קללת יהושע בדבר ה' על שבנה עיר אחרת על שם יריחו ושיש לה דין עיה"נ אשר ע"כ יש ממש באזהרת ע"ז ושפי ה' דבר כן ואעפ"כ לא למד אכן לכאורה עדיין לא היה לו ללמוד דהא גם מיתת שניהם היה יכול לתלות בטבע ע"כ מייתי ברייתא שלישית דמלמד שהיה מקבר והולך מאבירם עד שגוב פי' בגדול החל ובקטן כלה ולא מת בכל בניו הקטן לפני הגדול ממנו וכולי האי ודאי אין לתלות בטבע אלא ודאי מאת ה' היתה זאת ואעפ"כ נשתרש בחטאו ולא שב: ולבאר זה יותר מייתי מימרא אחריתי אחאב שושביני' הוי כו' א"ל השתא לווטתא דמשה לא מקיימא כו' מיד ויאמר אליהו התשבי. וגם בזה יש לדקדק דקאמר השתא לווטתא דמשה דאיך תליא זה במה דאקדים ליה דלמא כי מילט יהושע הכי קלייט וכי אי לא מילט יהושע הכי לא הוי קשיא ליה השתא לווטתא דמשה כו' שנית למה נקט דוקא הך קללה דמשה ולא כל הנך קללות שבפרשת בחקותי שלא נתקיימו ג"כ אז והרי הם היו מפי ה'. ולפי דרכנו י"ל דיש ליתן טעם שתהיה העיר תל עולם ולא תבנה עוד אכן א"ש ע"פ הירושלמי הנ"ל דפליגי תנאי למה דהחרים יהושע את כל רכוש יריחו לחד מ"ד הא דעיה"נ עשאה וכמבואר לעיל ולחד מ"ד עשה כן כיון דנלכדה בשבת והרי מעשה שבת אסור בהנאה ולפי ב' הטעמים שייך ג"כ שלא לבנות עוד דאי עיה"נ עשה הרי מצות עיה"נ היא להיות תל עולם ואי משום דנלכדה בשבת ג"כ יש טעם שלא לבנות עוד דמה שנהרסה ונפלו חומותיה בשבת אין בזה חילול שבת דמקלקל הוא ופטור אכן אמרינן בשבת (פרק במה מדליקין) דהסותר ע"מ לבנות במקומו הוי מתקן וחייב וא"כ אי יבנו במקומו הוי למפרע ההרוס מתקן ונעשה חלול שבת בידי שמים ולכן נאסר לבנות עוד כי היכי דלהוי מקלקל לעולם אכן הנפקותא בין ב' טעמים אלו הוא לבנות עיר אחרת על שם יריחו דאי משום עיה"נ עשאה איכא איסורא אבל אי משום מעשה שבת לא שייך טעם שכתבנו שלא לבנות אלא בבונה יריחו עצמו מחרבותי' ולא בעיר אחרת על שם יריחו וכיון דחיאל נענש על עיר אחרת על שם יריחו מוכח ע"כ כאותו טעם דעיה"נ עשאה א"כ מוכח דלא בדה אותם משה מלבו אלא מפי ה' צוה על אזהרות ודינים:

כרבי יהודה דאמר יקבר. בספרי מסיק טעמא משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא"ת דבריש פרקין אמרינן כסף ראשון ואפילו כסף שני וי"ל דה"מ כסף על כסף אבל לחלל ב' פעמים פירות על כסף לא וא"ת דבפרק שלישי דמעשר שני תנן אמרו ליה לרבי יהודה ומה מעשר שנטמא נפדה לקוח לא כל שכן אמר להם לא אם אמרתם במעשר שנפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלוקח שאינו נפדה וכו' אם כן טעמא אחרינא אית ליה ולמה לי קרא בספרי וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא אי נמי טרח וכתב לה קרא כך כתבו התוספות בפרק הזהב:

כגון דנפול מחיצות וכו'. פירוש רוב מחיצות דאי נפל מקצתה אע"ג דאסור לטלטל בשבת מ"מ מיקרי מחיצה לענין אכילת מעשר וקדשים קלים כדאמרינן בריש פ' אלו דברים דההיא שמעתתא דהל"ל צריך להעמיד אחר שנפרצו בה פרצות לכן לא היו יכולין להוליך סכיניהם בשבת לעזרה לשחוט פסחיהם דקודם שנפרצו היו מותרים לטלטל כדאמר רבי יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיהם נעולות בלילה חייבין עליה משום ר"ה ואעפ"כ בלילה היו אוכלין פסחיהם כך כתבו התוספות בפרק הזהב:

וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצה כו'. וא"ת הלא בפרק הזהב מסיק הגמ' להיפך דלא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות כבר תירצו התוספות שם דלא קשה מידי דהכא קאי אמאי דקאמר אלא דעיר הנדחת ואסקיה לירושלים והיה שם בשעת גמר דין ליתאכיל דהא קלטוה ממחיצות והוה ליה שלל ירושלם בשעת גמר דין כולו ומסיק לעולם בטהור ואסקיה לירושלים ונגמר הדין דעיר הנדחת ודקא קשיא לך ליתאכיל כגון דנפול מחיצות אחר גמר דין וכדרבא דאמר מחיצה לקלוט דרבנן שלא לפדות אפילו נפל מחיצה דלא פלוג רבנן כדקאמר בשמעתין וכיון דלקלוט לא הוי אלא מדרבנן מן התורה חל עליו גמר דין אפילו לא נפל עליו מחיצה כלל כיון שיכול לאוכלו אם ירצה ולא מקרי נמי שלל ירושלים כיון שיכול להוציאו ולפדותו אלא דרבנן אמור מחיצה לקלוט אפילו לקרות שלל ירושלם ולאכול דהעמידו דבריהם על דברי תורה אהא מסיים כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות פירוש לא העמידו דבריהם על דין תורה למקרי שלל ירושלים ולאכול אלא כי איתנהו למחיצות ולא נפול כלל אבל נפול מחיצות אחר גמר דין לא גזור רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלים ולאכול אע"ג דבשעת גמר דין קלטוה מחיצות כיון דנפול מחיצות אחר גמר דין אבל אי נפול מחיצות קודם גמר דין אע"ג דלא הוי שלל ירושלים מ"מ לא חל עליו גמר דין דה"ל כגבולים וה"ל שלל שמים כיון שאינו ראוי לאכול ולא לפדות כדאמרי' בשמעתין דלא פלוג רבנן ויעלוהו כשיעשו מחיצות אי נמי דוקא מיירי בנפול מחיצות קודם גמר דין ולא הוי כמו בגבולי' דכיון שהיה ראוי לאכלו שעה אחת ה"ל ממון הדיוט ושלל ירושלים לא הוי כיון דנפול מחיצות בשעת גמר דין אבל נפול מחיצות אחר גמר דין כיון דהוי שלל ירושלם בשעת גמר דין תו לא פקע והשתא אתי שפיר טפי בפשיטות כי איתנהו מחיצות בשעת גמר דין גזור למהוי שלל ירושלים כי ליתנהו בשעת גמר דין לא גזור וא"ת דמשמע דיגנזו משום דחל עלייהו גמר דין אבל היכא דלא חל עלייהו גמר דין יאכלו אם תבנה החומה והא אמר בפרק קדשי הקדשים כשהיה מזבח שלם ונפגם ונבנה אין חוזרין ונראין וי"ל דדוקא זבחים שעושין מהם עבודות אבל מעשר או בשר זבח לאחר העבודה או שירי מנחה חוזרין ונראין:

כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת כו'. לעיל בפרק בן סורר ומורה פרש"י אפילו מזוזה אחת וכ"ש אחד מן החומשים או ספר מכל הנביאים שאזכרת השם כתובה שם ע"כ. אם אין טעות דלוג סופר בדבריו וצריך להיות שהרבה אזכרות השם כתובה שם צריך לומר על כרחך שזה היתה כוונתו וקצר במובן. ולי נראה לפרש אפילו מזוזה אחת וכ"ש הרבה מזוזות ונקט מזוזה משום דמסתמא כיון שהודחו ועובדים ע"א אין להם עוד תפלין וספרים לאפוקי מזוזה מניחין בבתיהם משום שמירה:

לא דכ"ע אית להו דרבי אבין וכו'. מכאן אני מביא ראיה לפירוש התוספות בפ"ק דמ"ק גבי לימא בדרבי אבין א"ר אילעאי קמיפלגי דאמר כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה כו':

מבי טבחא דאחאב כו'. אין ללמוד מכאן ישראל מומר לע"א מותר לאכול משחיטתו דכבר נדחה דעה זו בפרק קמא דחולין ואמר על פי הדבור שאני ופרש"י שהקב"ה התירו לפי שעה ומיהו קשה לי השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן:

שלש מפתחות לא נמסרו לשליח כו'. בפרק קמא דתענית פרש"י שלא נמסרו לשליח אחד ביחד ונ"ל שטעמיה שפירש ביחד משום שהוקשה לו והלא מצינו שנמסר מפתח של גשמים ושל תחיית המתים לאליהו וכן לאלישע אבל קשה לי שהרי כאן משמע שאפילו שנים מהם לא נמסרו ביד שליח ביחד מדקאמר יאמרו שנים ביד תלמיד כו' ושמא י"ל בדוחק דהכי קאמר שלש מפתחות הן ביד הקב"ה שאפילו שנים מהם לא נמסרו ביד שליח ביחד שכן מצינו באליהו אכן לישנא דגמרא שם בתענית משמע שאף אחד מהם אינו נמסר ביד שליח. ויש מתרצים מה שהוקשה לרש"י בדרך אחר שלא נמסר לאליהו מפתח של גשמים ושל תחית המתים כלל אלא שע"י תפלה של אליהו עצר הקב"ה את המטה והחיה את המת והתוס' בריש פ"ק דתענית תירצו בענין אחר דהא דקאמר שלא נמסרו לשליח ר"ל שלא נמסרו לשליח להיות לעולם ממונה עליהם כלומר שלא מינה עליהן שר לעולם כגון יורקמי שר הברד וגבריאל שר של אש ומיכאל שר של מים ורבים כאלה. ולי נראה לתרץ דהא דקאמר שלא נמסרו לשליח ר"ל שלא נמסרו לשליח להיות השליח עושה מה שהוא חפץ בלי רשות הקב"ה ותדע שהרי מצינו אפילו הנהו שלש מפתחות שנמסרו למלאכים כמו אף ברי שר המטר ולילה על ההריון ואע"ג שחילקו התוספות בין הריון ללידה בפרק כל היד אינו מוכרח אלא על כרחך כיון שאינם עושים כלום אלא ברשות הקב"ה אינם נמסרים ממש בידם וכן אליהו ואלישע לא עשו כלום אלא ברשות הקב"ה שהרי אליהו התפלל כדאמר הכא בעא רחמי והבו ליה אקלידי דמטרא כו' אכן הך אגדה שבכאן מתנגדת לכל הני תירוצים מלבד לתירוץ רש"י שהבאתי לעיל דוק ותשכח. ועוד יש תימא גדול במאמר הזה לא ראיתי מי ששת לבו אליו והוא אמאי לא קחשיב עוד מפתח אחד שלא נמסר לשליח והוא הסליחה כדכתיב כי עמך הסליחה ודרשו רז"ל לא מסרה אותה למלאך וי"ל דהיינו דוקא למלאך מן הנפרדים החוטאים שכתוב בהם ובמלאכיו ישים תהלה והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמה בענין סדום כשאמרו כי משחיתים אנחנו אבל אם המלאך הוא מן הנטיעות דהיינו מן הכת שאינן חוטאין והוא מטטרון שר הפנים יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו כמו שכתבו חכמי האמת בפסוק כי לא ישא לפשעכם: