סנהדרין קיא ע"א

דף קיא - א

מאי "אמן"? מהי משמעות המילה "אמן", שעונים אחר כל ברכה?

אמר רבי חנינא: "אמן" - ראשי תיבות של המילים: "אל מלך נאמן" היא. שעל ידי עניית אמן, מקבל ומאמין העונה את הקדוש ברוך הוא עליו.

"לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק". אמר ריש לקיש, כך נדרש המקרא: השאול, הגיהנם, פוערת פיה ומקבלת למי שמשייר אפילו חוק אחד מהתורה, שאינו שומרו.

אמר לו רבי יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי [לא נח לאדון, לקדוש ברוך הוא, שאתה דורש כך. כי אתה דן את ישראל לכף חובה ביותר].

אלא, כך נדרש המקרא: השאול פוערת פיה - לבלי חוק, למי שלא למד אפילו חוק אחד. משמע, אפילו לא למד אלא חוק אחד, כבר אינו נידון בגיהנם ^[953].

"והיה בכל הארץ נאם ה', פי שנים בה יכרתו יגועו, והשלישית יותר בה". דהיינו, שני שליש ימותו, ושליש ייותר וישאר.

אמר ריש לקיש: אותו שליש שישאר, היינו הבן השלישי של שם בנו של נח. שהרי שני חלקים של כל העולם יהיו נכרתים, וחלק שלישי ישאר. ויש לברר איזה שליש ישאר. ומסתבר, שכל שלישיות שיש לשלש - אנו משלשין. אם כן, מנח נפרדו כל העולם, ושלשה בנים היו לו. שלישי שבבניו - שם הוא. והבן השלישי של שם הוא ארפכשד, כפי שנאמר: "בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם" ^[954]. ומסתמא בזרעו של ארפכשד יהיה שארית, הואיל וישראל יוצאים ממנו. ושלישי של ארפכשד, שהוא שלישי של שם, שהוא שלישי של נח - ייוותר, וכל העולם יכרת.

ולדברי ריש לקיש, נמצאו ישראל מתמעטין ביותר. שמארפכשד יצאו ישראל, כדכתיב בפרשת נח: "ארפכשד הוליד את שלח ושלח הוליד את עבר ועבר הוליד את פלג" וכן הלאה עד אברהם. וכשאתה מחלק לשלשה חלקים את זרעו של ארפכשד, כגון בני ישראל וישמעאל שהן בני אברהם, ובני לוט ובני הרן, וכן שאר האומות שיצאו ממנו, לשלשה חלקים, שמא ישראל יהיו מרובין וקרובין להיות כנגד כולם, ולא יגיעו כל זרע ארפכשד להיות פי שנים, אלא אם כן ישראל משלימין רובן או חציין, ונמצאו ישראל מתמעטין בתוך אותם פי שנים [כי יצטרכו להשלים מהם את אותם שני חלקים].

אמר ליה רבי יוחנן: לא ניחא למרייהו, לקדוש ברוך הוא, דאמרת להו הכי. שאם כן, אתה ממעט את ישראל ביותר!

אלא: אפילו שלישי של נח. כלומר שליש מכל בני נח, דהיינו שייותר שליש מכל העולם כולו. ומסתמא אותו חלק השלישי שישראל בו יהיה השארית. ואם אין ישראל מרובין כל כך להיות אחד משלש שבעולם, יהיו הגרים וחסידי אומות העולם להשלים לשליש. ואם ישראל מרובין, והם יותר משליש העולם, אזי יתמעטו קצת. ומכל מקום לר' יוחנן אין ישראל מתמעטין כל כך כמו לדברי ר' שמעון בן לקיש ^[955].

"כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה". אמר ריש לקיש: הדברים שנאמרו בפסוק זה - ככתבן [כפי שהם כתובים, כפשוטן]. שאכן לא ימלטו אלא אחד מעיר, ושנים ממשפחה.

אמר ליה רבי יוחנן: לא ניחא ליה למרייהו דאמרת להו הכי [לא נוח לקדוש ברוך הוא שאתה אומר על ישראל כך].

אלא, כך הוא פירוש הפסוק: חסיד אחד מעיר - מזכה את כל העיר כולה, שיקחה הקדוש ברוך הוא ויקרבנה אליו [וזהו "ולקחתי אתכם אחד מעיר וגו'"]. ושנים צדיקים ממשפחה - מזכין כל המשפחה כולה ^[956]. יתיב רב כהנא קמיה דרב [ישב רב כהנא לפני רב], ויתיב וקאמר: דברים ככתבן.

אמר ליה רב: לא ניחא ליה למרייהו דאמרת להו הכי. אלא: אחד מעיר - מזכה כל העיר, ושנים ממשפחה - מזכין כל המשפחה.

חזייה דהוה קא חייף רישיה [ראה רב שרב כהנא חופף ראשו ומעדן עצמו], בשעה שהיה לו ללמוד תורה, ולאחר מכן סליק ויתיב קמיה דרב [עלה וישב לפני רב].

אמר ליה: "ולא תמצא בארץ החיים".

הבין רב כהנא שרב מקללו, שלא יבוא לחיי עולם הבא.

ולכן תמה ואמר ליה: מילט קא לייטת לי [וכי אתה מקלל אותי]?

אמר ליה: לא. אלא רק קרא קאמינא [ציטטתי פסוק]. ולמדים מפסוק זה, שלא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה, אלא במי שמצער עצמו עליה, ואינו דואג לתפנוקי עצמו.

תניא, רב סימאי אומר: נאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם", ונאמר: "והבאתי אתכם". מקיש יציאתן ממצרים - לביאתן לארץ.

מה בביאתן לארץ - נכנסו רק שנים מאותם ששים ריבוא שיצאו ממצרים, שהרי רק יהושע וכלב נכנסו לארץ [וכל יתר היוצאים ממצרים מתו במדבר],

אף ביציאתן ממצרים, יצאו באותו יחס - שנים מכל ששים ריבוא שהיו במצרים. שמתחילה היו במצרים פי שלושים ריבוא מאלו שיצאו, אלא שמתו בשלשת ימי אפילה, כדי שלא יראו המצריים במפלתן של ישראל.

אמר רבא: וכן לימות המשיח, ישארו רק אחד מששים ריבוא. שנאמר: "וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים". שיהיו ישראל עניים ושפלים, כימי צאתם ממצרים.

תניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים. מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא ואראך ^[957] מה עשו אבותי המצרים לאבותיך כשהיו במצרים:

חלק מהם - טבעו אבותי בים,

חלק מהם - הרגו בחרב,

וחלק מהם - מעכו בבנין [שהיו בונים אותם במקום לבנים].

וכשראה משה שנעשים דברים אלו לישראל, החל להתרעם ולהרהר לפני הקדוש ברוך הוא, ועל דבר זה נענש משה רבינו.

שנאמר שאמר משה לקדוש ברוך הוא: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה".

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין [חבל על אותם שמתו ואבדו כבר, ואין למצוא כמותם עתה]! שאין אתה כאברהם יצחק ויעקב, שלא הרהרו אחרי מדותי.

הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי [כפי שנאמר: "אני א-ל שדי פרה ורבה וגו'", "אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים" ^[958]], ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי: מה שמך.

אמרתי לאברהם: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה".

ולבסוף, למרות שהובטח לאברהם שיקבל את כל הארץ, בקש מקום לקבור את שרה - ולא מצא, עד שקנה את מערת המכפלה בארבע מאות שקל כסף, ובכל זאת לא הרהר על מדותי, שאמרתי לו שאתן לו את כל הארץ, ועתה הוא צריך לשלם כל כך הרבה על כברת ארץ.

אמרתי ליצחק: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך".

ולבסוף, למרות שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שהארץ תהיה שלו, בקשו עבדיו מים לשתות - ולא מצאו, שכל פעם שחפרו ומצאו מים, אמרו להם רועי גרר שהמים שלהם, עד שעשו עמם מריבה. שנאמר: "ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים". ובכל זאת לא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב: "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה".

ולבסוף, כשבא לשכם וביקש מקום לנטוע ^[959] אהלו - ולא מצא, עד שקנה מבני חמור אבי שכם במאה קשיטה, ובכל זאת לא הרהר אחר מדותי.

ולמרות שהיה להם מה להרהר אחר מידותי, לא אמרו לי: מה שמך.

ואתה אמרת לי מה שמך ^[960] בתחלה, ועכשיו אתה מהרהר אחר מידותי ואומר לי: "והצל לא הצלת את עמך"!

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה".

מהו לשון "עתה"?

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: הפעם, במלחמת פרעה - אתה רואה. אבל, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, שיכבשום ישראל כשיכנסו לארץ, כי אתה לא תעבור את הירדן, ולא תכנס לארץ.

כתוב כשעלה משה אל הר סיני עם הלוחות השניים: "ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת: נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה וגו'".

הוזכרו בפסוק זה שלש עשרה מדות של רחמים.

וכתוב בהמשך: "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו".

מה ראה משה, איזו מדה משלש עשרה מדות ראה והשתחוה? ^[961]

רבי חנינא בן גמלא אמר: מדת ארך אפים ראה.

ורבנן אמרי: מדת אמת ראה. וחשש משה, שאם ידון הקדוש ברוך הוא את ישראל כפי האמת, הרי שיתחייבו כליה חס ושלום. ולכן מיהר והתפלל עליהם שלא ידונם הקדוש ברוך הוא לפי מעשיהם ^[962].

תניא כמאן דאמר שמדת ארך אפים ראה. דתניא: כשעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וכותב: "ארך אפים".

אמר לפניו: רבונו של עולם, ארך אפים רק לצדיקים? ^[963]

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אף לרשעים אהיה ארך אפים.

אמר ליה משה: רשעים יאבדו, ולא תהא ארך אפים כלפיהם!

אמר ליה: השתא חזית מאי דמבעי לך [עתה תראה, שאתה תצטרך לכך, שאהיה ארך אפים אף לרשעים].

כשחטאו ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: וכי לא כך אמרת לי, ארך אפים רק לצדיקים, ורשעים יאבדו?

הרוצה להשלים עצמו בתורה ובחכמה ראוי לו שלא לעדן עצמו ושלא לבקש התענוגים שנאמר לא תמצא בארץ החיים לא תמצא במי שמחיה עצמו עליה:

ופערה פיה לבלי חק חד משמע למי שמשייר אפילו חק אחד ור' יוחנן אמר למי שאינו עושה אפילו חק אחד אבל עשה אפילו חק אחד לא: והיה בכל הארץ נאום ה' פי שנים בה יכרתו יגועו [כו'] אמר ר' שמעון בן לקיש שלישית זרעו של שם בן נח והיינו זרעו של ארפכשד שיצא הימנו אברהם ואע"ג דארפכשד חומשא הוי דכתיב בני שם עילם ואשור כו' אפ"ה נפיש ליה זרעיה טפי מחד מהנך והו"ל תולתא ועל האי תולתא כתיב (שם) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף כו' ואשתכח דמימעטי ליה זרעו של ארפכשד טובא וקא מימעטי ישראל משום דישראל נפישי טפי מחד מתלתא בזרעיה. אמר ליה ר' יוחנן לא ניחא ליה למריהו דתימא להו הכי לצרפינהו לישראל (כוליה) [כולי האי] אלא שלישית של נח והיינו שם שיצא ממנו אברהם ואשם כתיב והבאתי את השלישית באש וכיון שצרף זרעו של שם ככסף וכזהב (ומצאו) [ויצאו] עילם ואשור ולוד וארם וגם אדום וישמעאל שבאין מזרעו של אברהם לסיגים וישראל לזהב סגור וכסף צרוף מזוקק שבעתים. ויש לפרש דר' יוחנן לאו אישראל לחודיהו קא קפיד אלא אאומות העולם קא קפיד נמי והכי מסתבר:

ולקחתי אתכם אחד מעיר. יתיב רב כהנא קמיה דרב ויתיב קאמר דברים ככתבן כו' חזייה רב לרב כהנא דקא חייף רישיה חופף ראשו ומעדן עצמו אמר ליה לא תמצא התורה במי שמחיה את עצמו עליה אלא במי שמצער עצמו עליה ואינו חושש בתפנוקי עצמו אלא לעסוק בתורה, והיינו דדרשינן התם (ברכות ס"ג:) זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו באהל:

תניא ר' סימאי נאמר ולקחתי אתכם לי לעם ונאמר והבאתי אתכם אל הארץ מקיש יציאתן של מצרים לביאתן לארץ מה ביאתם לארץ לא נכנסו לארץ מששים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים ועד בן ששים אלא שנים בלבד יהושע וכלב אף יציאתן ממצרים לא יצאו מאותן שהיו במצרים אלא שנים מכל ששים רבוא ואותן שנים עלו לששים רבוא והשאר רשעים היו לפיכך מתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתן אמר רבא וכן לימות המשיח אין זוכין לינצל אלא שנים מששים רבוא שנאמר וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים מפשטיה דקרא שמעת לה דכתיב וכיום עלותה מארץ מצרים ואית דדרשי לה מדכתיב וענתה לשון עניות ודלות ומיעוט:

וימהר משה ויקד ארצה וישתחו מה ראה באותן י"ג מדות שמיהר והשתחוה בשמחה רבי חנינא בן גמליאל אמר ארך אפים ראה ראה מדתו של מקום שהוא ארך אפים ושמח ומיהר והשתחוה דרך הודאה ר' אמר אמת דכתיב רב חסד ואמת ראה מדתו של קב"ה שהוא אמת ואין דברו חוזר ריקם וידע שסופו לקיים הבטחתו לישראל לפיכך מיהר להשתחוות בשמחה וי"א ראה מדתו של קב"ה שדן את האדם באמת ונתיירא שלא יתחייבו ישראל כלייה כשהוא דן אותם בדין גמור ומיהר והשתחוה לקב"ה להתפלל שלא יהא דן אותם לפי מעשיהם: תניא כמ"ד ארך אפים ראה דתניא כשעלה משה למרום כו' מדקא טרח משה לאוקומי מדת ארך אפים לרשעים ש"מ ארך אפים ראה והשתחוה:

אר"ל למי שמשייר כו' אלא למי שלא למד אפי' חק אחד כו'. כן הוא בילקוט ולכאורה לפי משמעו קשה לר"ל וכי משום עבירה אחת נופל בגיהנם ולר"י נמי וכי מצוה אחת מצלת האדם מן הגיהנם ונראה לפרש ע"פ הירושל' דרש ר"ע לכן הרחיבה וגו' לבלי חק לבלי חקים אין כתיב כאן אלא לבלי חק למי שאין בידו מצוה אחת שיכריעו לכף זכות ה"ה לעה"ב אבל בעה"ז אפילו תתקצ"ט מלאכים כו' הוא מבואר שכל מצוה שאדם עושה קונה לו פרקליט אחד וכן בעבירה קונה לו קטיגור אחד וקאמר דבעה"ב הדין הוא דין אמת ובחציו זכאי ובחציו חייב צריך מצוה אחת שיכריעו לכף זכות משא"כ בעה"ז שא"א לאדם שיהיה נידון בחציו זכאי וחציו חייב אלא אפילו אם יהיה מליץ אחד מיני אלף דהיינו אפי' מצוה אחת אם אין לו עבירות יזכה לעה"ב והשתא יש לפרש בשמעתין דר"ל קאמר למי שמשייר כו' דהיינו מי שחציו זכאי וחציו חייב ובמצוה אחת מכריעו ומשייר אח"כ מצוה אחת יפול בשאול הגיהנם והיינו כדדרש ר"ע וא"ל ר"י לא ניחא ליה למרייהו דלימא הכי אפי' בדין עה"ב אלא אפי' לא למד אלא חק א' אותה מצוה אחת היא לו לפרקליט להצילו מגיהנם:

שלישי של שם כו'. ופירש"י לדברי ר"ל נמצאו ישראל מתמעטין כו' ע"ש ולולי פירושו נראה דודאי גם הנשארים מן העובדי כוכבים הכשרים שבהם כמ"ש אח"כ והבאתי את השלישית באש ובחנתים וגו' ולא יותר מכלם בין מישראל בין מכשרי עובדי כוכבים אלא שלישית של שם וא"ל ר"י לא ניחא למרייהו דישראל ודכשרי עובדי כוכבים דלימא להו הכי שיתמעטו כ"כ וק"ל:

אחד מעיר ושנים ממשפחה אר"ל דברים ככתבן לשיטתו שיתמעטו ישראל ור"י לשיטתו שלא יתמעטו אבל אחד מעיר מזכה כו' כמ"ש באברהם שבזכותו נצלת עיר צוער ושנים מזכין וכו' כמ"ש במשה ואהרן שבזכותם נבחרו כל שבט לוי לעם קדוש:

לא תמצא בארץ וגו'. לעיל מיניה כתיב והחכמה מאין תמצא וגו' ואמר כי לא תמצא בארץ החיים והוא מקום שווקים למצוא בו תענוגי עולם כמ"ש ביומא בארצות החיים זה מקום שווקים והיינו דקאמר במי שמחיה עצמו עליה:

שנאמר וענתה כימי נעוריה וגו'. כלומר שיתמעטו בגלות כמו שנתמעטו בימי נעוריה דהיינו הליכותיה במדבר שלא נשארו רק שנים מהם כלב ויהושע וכן כימי עלותה וגו' ואולי שאלו הב' שנשארו שהם כלב מיהודה ויהושע מאפרים הוא רמז על הב' לעתיד משיח בן דוד מיהודה ומשיח בן יוסף מאפרים:

בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך וכו'. נראה דודאי שלא היה יכול להראות לו עתה מה שכבר טבעו מהם כו' בזמן שהיה קודם זה כמה שנים אבל אפשר שהראה לו זקן ספר זכרונות שלהם שיש לכל מלכות ספר זכרונות בכל שנעשו מקדם:

ועד"ז נענש משה שנאמר ומאז באתי כו'. נראה דלא קאי אמהם טבעו בים דגזירת השלכה ליאור כבר היה קודם שנולד משה אלא דמהם הרגו בחרב ומהם מעכו כו' אפשר שהיה אחרי שליחותו של משה וקאי שפיר עליהו ועד"ז נענש משה וגו' אמנם מתוך הכתובים נראה שלא הכביד פרעה בשום דבר על ישראל אחר שליחותו של משה אלא שלא נתן להם תבן ותוכן הלבנים יתנו ועלה קאי כל הענין ויראו שוטרי וגו' ויאמרו ירא ה' וגו' ויאמר למה הרעות וגו' ומאז באתי וגו' ואולי מ"ש ע"ז נענש משה כו' לא קאי אלא אמהם מעכו בבנין ויצא להם לומר כן ממלת לבנים ומלבניכם שהוא מלשון בנים כדאמרינן בעלמא לבנים לבני בנים שא"ל פרעה תבן לא ינתן להם ואעפ"כ תוכן לבנים תתנו כי יתנו בניהם במקומן בתוכו ומספר גרעון הלבנים כדאמרינן באגדה שא"ל משה להקב"ה למה הרעות וגו' עכשיו שאין לבנים משימין בניהם של ישראל בבנין א"ל הקב"ה קוצים כו' ונראה עוד דקאי נמי אמהם הרגו בחרב ממה שאמר בענין לתת חרב בידם להרגנו כי עד היום ההוא שהיה דן אותם במים לפי שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם אבל בחרב לא היה דן אותם כמ"ש אם נידונם בחרב הרי חרבו שלופה בידו אבל ע"י שליחותו של משה הוכבד עליהם העבודה לכופם במכת חרב כמ"ש לתת חרב בידם וגו' וז"ש משה למה זה שלחתני וגו' שאפשר שע"י שאני הייתי השליח גרם הדבר לפי שכבר הרגתי מצרי בחרב הם נחשבים עצמם לנגדי כנרדפים ובזה אני נותן להם פתחון פה לתת חרב בידם להרגני:

הרבה פעמים כו'. באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא א"ל מה שמך כו' ואתה אמרת לי מה שמך ועכשיו אתה אומר והצל לא הצלת וגו' למדו לומר שהוכיחו על דברים הללו מתחלת פ' שלמטה הנסמך לכאן שא"ל הקב"ה וארא גו' באל שדי ושמי ה' וגו' וגם הקמותי את בריתי לתת וגו' כמפורש בש"ר ע"ש וכן פירש"י בחומש אלא שרש"י בחומש נקט קרא דלמה הרעות במקום שהזכיר כאן קרא ומאז באתי לדבר וגו' ואין לחוש אלא דנקט תחלת הענין של דברי משה וכן בסוגיא דילן נקט תלמודא בתחלה שנאמר ומאז באתי לדבר וגו' וסיים בסוף בקרא דהצל לא הצלת וגו' אבל הרא"ם לא כ"כ ע"ש ומתוך שמעתין מוכח כמ"ש דעניינא אחד הוא ויש לדקדק לפי פירש"י בחומש דלמה הרעות וגו' היה ג"כ הרהור הא אמרינן פרק נגמר הדין ועשיר יענה עזות זה יהושע כו' אילימא מהכא למה העברת העביר משה נמי מימר אמר למה הרעות וגו' וי"ל דודאי שניהם ל' הרהור משמע אלא ה"ק דאם נקרא יהושע ועשיר יענה וגו' בשביל דבור זה א"כ משה נמי אמר הכי ואמאי נקרא תחנונים ידבר וגם מוכח לשון תנחומא דלמה הרעות וגו' הרהור משמע ועי' בש"ר ועיין בזה ברא"ם ובביאורי מהר"ן וכתב רש"י בפירוש החומש ואין מדרש זה מתיישב אחר המקרא כו' עכ"ל ע"ש באורך ועיין בפירוש דבריו בעקידה ובחזקוני וברא"ם ועיין בזה תשובת הרמב"ן והרא"ם טען עליו ע"ש ואין להאריך בדבריהם והנ"ל לקיים דברי המאמר ע"פ דברי הרמב"ן לפי שההבטחה שהיא בשם הגדול היא יותר גדולה מהבטחה שהיא בשמות אחרים ולאבות ג"כ נגלה לפעמים בשם הגדול באברהם בברית בין הבתרים וביעקב במראה החלום אלא שלפעמים לא נגלה להם רק באל שדי וענין ולא הרהרו אחר מדותי ולא אמרו לי מה שמך הוא אחר דכמה פעמים נגליתי להם רק באל שדי ולא שאלו ממני להבטיחם בשם הגדול ולא הרהרו אחרי מדותי כשלא נתקיימה ההבטחה להם בעצמם להבטיחם בשם הגדול אבל האמינו בי שיתקיים ההבטחה לדורותם ואתה שאלת להבטיחך בשם הגדול ואעפ"כ הרהרת אחר מדותי כשלא נתקיימה ההבטחה מיד ואמרת למה הרעות וגו' ויתישב לפ"ז שלא הוכיחו הש"י מיד כששאל ואמר מה שמך וגו' שלא הוכיחו רק על ההרהור שעכשיו אחר שהבטיחו כבר בשם הגדול היה לו להאמין ולא להרהר ולומר למה הרעות וגו' וכ"נ מדברי התנחומא שלא הוכיחו כלל על שא"ל מה שמך וגו' דאיתא שם שאסור לאדם לקרוא השם באותיותיו תדע לך שלא גילה אותו לאבות ולמה גילה אותו למשה על שהלך לגאול ישראל כו' ובתר הכי מייתי דרשה דהכא שהוכיחו על שהרהר אחר מדותיו והשתא שפיר נמשך וגם אני שמעתי וגו' שהיא תוספת הוכחה למשה מאחר שגם ראית שאני שמעתי נאקת וגו' כדי לקיים הבטחת אבותיהם שלא היה רק באל שדי והיה לך לישא ק"ו בהבטחתי לך בשם הגדול ולא היה לך להרהר ולומר למה הרעות וגו' כ"נ לקיים דברי הרמב"ן ויבואו דברי הדרש על נכון ע"ש:

אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה וגו'. יראה דכמה קראי בפרשת לך לך דלקמיה מהאי קרא דאית בהו בשורת הארץ משום דהנהו קראי קרובים לפרש כפשוטו שנתבשר אברהם שנתנה הארץ לזרעו והם יקנו אותה בחזקה מה שלא היה אברהם יכול לעשות כן אבל מהאי קרא התהלך בארץ לארכה וגו' דגמרינן מינה פרק המוכר פירות שנקנית הקרקע לאברהם בהילוך באורך ורוחב היה אפשר לאברהם להרהר כשבקש מקום לקבור כו' ואע"ג דאיש אחר אינו קונה כל הקרקע בהילוך אורך רק הדרך משום חשיבותו דאברהם קנה כל ארץ ישראל כדאמר שם וכן ביצחק גור בארץ הזאת וגו' אליו נאמרה הבטחה זו ואעפ"כ לא הרהר כשגירש אותו אבימלך וא"ל לך מעמנו וכן ביעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' שקיפל לו הקב"ה כל א"י תחתיו וקנה אותה כדאמרינן פרק ג"ה ואעפ"כ לא הרהר כשבקש מקום לנטוע אהלו בא"י:

במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמות ל"א כו'. כתב הרא"ם אין זה סותר מאמר יען לא האמנתם בי וגו' דמשמע דלולא אותו חטא היו מביאין את ישראל לארץ כי יתכן כו' י"ל שלא ידע בנבואתו רק שלא יכנס בה כמו מנהיג כו' ולפיכך שיתף עצמו עמהם ואמר נוסעים אנחנו וגו' וההיא דש"ר כו' עכ"ל והאריך ע"ש והדברים דחוקים שיהיה משה נכנס לארץ ישראל ויהושע תלמידו יהיה מנהיג בחיי משה ואין המלכות נוגעת בחברתה ואין אלו אלא דברי נביאות שלא ידע משה בנבואתו רק שלא יכניסם כמו מנהיג וההיא דש"ר לא משמע כדבריו וע"כ הנראה דודאי ידע משה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ אבל חשב משה שאפשר לבטל הגזירה בתפלה שלא היה באותה גזירה שבועה אבל בגזרת מי מריבה היה בו גזר דין שיש עמו שבועה כפירש"י בפרשת חקת לכן לא תביאו וגו' בשבועה כמו לכן נשבעתי כו' עכ"ל ע"ש וכדאי' פ"ק דר"ה והשתא דנוסעים אנחנו ששיתף עצמו עמהם א"ש דקודם מי מריבה חשב משה לבטל הגזירה וכתב הרא"ם עוד לשיטתו וההיא דתביאמו ותטעמו שנתנבא שלא יכנס לארץ ואפילו קודם גזירה ההיא כניבא ואינו יודע מה ניבא עכ"ל ודאי דהכי מוקמינן האי קרא בפרק יש נוחלין אבל אין הפי' כמו שחשב הרא"ם דהתם לאו אמשה קאמר דניבא ואינו יודע מה ניבא דמשה ודאי ידע בנבואה שלא יכנס לארץ אבל משום דכל בני ישראל אמרו השירה ואמרו תביאמו ותטעמו ולא אמרו תביאנו ותטענו שהיו מתנבאין ואינן יודעין מה קאמרי על גזירת מרגלים שלא יכנסו לארץ והכי משמע לישנא דתלמודא מתנבאין כו' וכ"ה בהדיא במכילת' וכפי' רשב"ם בהדיא התם ודו"ק:

וימהר ויקוד גו' מה ראה משה כו'. דמשמע להו שהתעורר משה להשתחוות ע"י קריאת המדות ששמע מלפניו ובודאי ידע כבר מדותיו יתברך אבל עתה נתעורר יותר באחד מהי"ג מדות ופליגי מר אמר ארך אפים כדמסיק ומר אמר אמת כפירש"י כי זו המדה מנגדת בריאת האדם כמ"ש אמת אומר אל יברא שכולו שקר:

וכותב ארך אפים א"ל רבש"ע ארך אפים לצדיקים כו'. בפ' עושין פסין ובפ' שור שנגח אמרינן ארך אפים ולא כתיב ארך אף ארך אפים לצדיקים ולרשעים לפי זה ה"ל למשה למימר ארך אף לצדיקים וי"ל לפי דעת משה דאין ארך אף לרשעים משה נמי ה"ק לה בלשון קושיא מאי ארך אפים בלשון רבים לצדיקים והשיב לו הקב"ה לצדיקים ולרשעים וכתבו התוספות פרק עושין פסין אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד וזעומות לרשעים מאחר פורענות עד לעה"ב וגם זה לטובה שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק דהוי נמי לטובה עכ"ל ואמר כשחטאו ישראל במרגלים א"ל לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים א"ל ולא כך אמרת לי אף לרשעים כו' דבמעשה העגל לא היה צריך למדה זו שהיה להם חטא הראשון ונחשבו עדיין לצדיקים כמ"ש מעביר ראשון ראשון אבל במרגלים כבר חטאי כמה פעמים כמ"ש בענין וינסו אותי זה עשר פעמים ונחשבו כרשעים ולכך הוצרך למדה זו ארך אף גם לרשעים והיינו דכתיב כאשר דברת לאמר כמ"ש הרא"ם שאיני מבקש ממך בקשה חדשה רק לקיים מה שאמרת דאל"כ מאי כאשר דברת עכ"ל ולפי כונה זו יש לישב שהתחיל משה להתפלל גבי מרגלים במדת ארך אפים שהוצרך לה ביותר ולא הזכיר מדת אמת כי לפי מדת אמת היו חייבים כליה כמ"ש אכנו בדבר וגו' אבל במדת ארך אפים אף לרשעים בא להתפלל עליהם ויש לכוין גם שאר מדות מהי"ג שלא נזכרו שם רק אלו שהיה צריך להם אז ארך אפים כמ"ש אף לרשעים ורב חסד ליתן בחסדו לכל בריה די מחסורו והם היו מקטני אמנה כמ"ש בענין עד אנה לא יאמינו לי ואמר נושא עון אבל חטא לא הזכיר כי לא היה כאן שוגג כי העדה היה להם עון שהוא מזיד והמרגלים עשו פשע שהוא מרד ואמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים גו' ואם תהרגם כולם תהיה הפקידה יותר משלישים ורביעים:

גמ' ניחא למרייהו כו' אמר לו אף לרשעים א"ל רשעים יאבדו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לא ניחא כו' מ"ר לישנא אחרינא שלישי של שם כו' כצ"ל:

בד"ה חזייה רב לרב כהנא כו' כצ"ל:

בד"ה וענתה כו' ושפלים יהיו כמי כו' כצ"ל:

בד"ה א"ל חבל כו' ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם כצ"ל:

בד"ה אמת ראה כו' שנקרא אמת ונתיירא אם יתחייבו כלייה ודן אותן כצ"ל:

גמרא ל"נ למרייהו דאמרת עלייהו הכי. כ"ה בע"י וכן לקמן:

שם אלא למי שלא למד אפי' חוק אחד. כ"ה גי' הילקוט הביאה הח"א:

שם עתה תראה אשר אעשה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אר"ל שלישי כו'. ובני לוט ובני נחור. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה לא ניחא. ל"א שלישית שלישי של שם. כצ"ל:

בא"ד והשלישית משמע שני שליש כו'. נראה משום דנוכל לקרות והשלישיות כאשר בכ"מ קרינן בחולם אף שח"ו:

רש"י ד"ה אף יציאתן ממצרים. שיצאו אחד משלשים רבוא כו'. כצ"ל:

גמ' אפילו לא למד אלא חוק א'. נ"ב ניצול ומאי ופערה פיה לבלי חק למי שלא למד אפילו חוק א'. ויש לקיים דברי שניהם ופערה פיה למי שמשייר אפילו חוק א' מחמת שבוזהו. ולא למי שלמד אפילו חוק א' מחמת שלא היה ספוק בידו יותר. א"נ הא לל"ת והא למ"ע. ותימה בין לר"י בין לר"ל אטו מי לא שמיע להו מתניתין דספ"ק דקידושין כל העושה מצוה אחת כו' ונוחל א"ה. בכל גוונא דמיפרשא:

שם אף יציאתן ממצרים שנים מששים רבוא. נ"ב מכל ס"ר שהיו במצרים משירדו לה עד שיצאו משם. כך נ"ל נכון. עד"ז אינו כ"כ זר וק"ל. וכן עד"ז לימות המשיח מאותן שיקומו בת"ה יש תקוה טובה לישראל:

מַאי 'אָמֵן'? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: 'אֵ‏‏־ל מֶלֶךְ נֶאֱמָן'. נראה לי בס"ד השואל יודע שיש רמז באותיות 'אָמֵן' לשלשה שמות הוי־ה דהיינו באות א רמזו יו"ד מכאן ויו"ד מכאן וא"ו באמצע הרי מספר שם הוי־ה שהוא כ"ו וכן אות מ צורתה כ"ף וא"ו שהוא מספר שם הוי־ה ברוך הוא אך אות נו"ן אם היתה נו"ן סתומה היה רמוז בה שם הוי־ה ברוך הוא יו"ד למעלה יו"ד למטה וא"ו באמצע אך נו"ן דאמן הוא ן' פתוחה שיש בה יו"ד אחד למעלה ואין כאן רמז לשם הוי־ה ברוך הוא, לכן שאל מַאי 'אָמֵן' כי הוא שמע שיש בכל אות מן אמן רמז לשם הוי־ה ברוך הוא ובאות נו"ן דאמן ליכא רמז זה והשיב אמר רבי חנינא 'אָמֵן' ראשי תיבות אל מלך נאמן ואם כן נו"ן דאמן הוא נו"ן סתומה שיש בה וא"ו ושני יודי"ן.

אֶחָד מֵעִיר מְזַכֶּה כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ, וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה מְזַכִּין כָּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ (ירמיהו ג, יד). קשא איך לעיר שיש בה הרבה בני אדם יספיק לה צדיק אחד ולמשפחה צריך שנים? ונראה לי בס"ד דהיא הנותנת שאם כל אנשי העיר רשעים שהם רבים ויש צדיק אחד ביניהם יגדל ערכו עשר ידות דאפילו בין רבוי רשעים אלו הוא צדיק ולא למד ממעשיהם אבל משפחה דאנשיה מועטים אין רבותא כל כך לצדיק אחד הנמצא בתוכם להגין עליהם ולכך צריך שנים צדיקים.
ועוד נראה לי בס"ד דאם המשפחה כולה בתוך העיר שדר שם הצדיק ודאי יספיק להם צדיק והא דאמר על כל המשפחה כולה היינו אפילו אם אין כל המשפחה יושבין בעיר אחת עם אותם שני צדיקים אלא הם מפוזרים בשלש וארבע עיירות אפילו הכי שני צדיקים שיש באותה משפחה מזכין אותם שמגינין עליהם אף על פי שאין דרים עמהם.
או יובן בס"ד מזכה את כל העיר דהיינו הארץ והגדל בה שהם צומח וחי בלתי מדבר כי אלו לא חטאו ולכך יספיק להגין עליהם מן הפורענות שלא תבא עליהם על ידי זכות צדיק אחד אבל בני אדם שחטאו לא יצילם צדיק אחד אלא צריך שבכל משפחה ומשפחה שבעיר יהיו שנים צדיקים שיגינו עליהם שאם יש בעיר חמשים משפחות צריך להם מאה צדיקים.

אָמַר לֵיהּ מֵילָט קָא לָייְטַת לִי (איוב כח, יג). קשא כפל הלשון דהוה ליה למימר 'אָמַר לֵיהּ קָא לָייְטַת לִי' ונראה לפרש יש קללה שהיא נראית מבחוץ קללה אך בתוך לבו מכוין לברכה כהך דתזרע ולא תחצד וכו' (מועד קטן ט:) ויש קללה שאין לה משמעות של ברכה אלא גם מבפנים היא קללה, ולכן נסתפק רב כהנא אם דברים אלו הם קללה חלוטה מבפנים ומבחוץ או דלמא היא קללה מבחוץ אבל בפנים בלב היא ברכה ולכן 'אָמַר לֵיהּ מֵילָט קָא לָייְטַת' קללה בפה וקללה בלב ואמר לו זו לא קללה ולא ברכה אלא היא עצה טובה.

אַף יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם שְׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹא (שמות ו, ז). פירש רש"י ז"ל שמתו בימי החשך וזה פלא דכל כך היו רבים בימי החשך! ונראה לי בס"ד דלאו על אותם שמתו בימי החשך קאי אלא על אותם שנולדו ומתו במשך רד"ו שנים שהיו במצרים שאם תחשוב כמה נפשות היו אז יעלו אלו היוצאים שנים מששים רבוא.

בֹּא וְאַרְאֲךָ מֶה עָשׂוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ, מֵהֶם טִבְּעוּ בַּיָּם, מֵהֶם הָרְגוּ בַּחֶרֶב, מֵהֶם מִעֲכוּ בַּבִּנְיָן. נראה לי בס"ד כונת אותו זקן בדברים אלו לומר אל תתרעמו על האומות כשעושין לכם צרות ונזקין כי כל זה הוא נגזר עליכם מן השמים בעבור תיקון עונות שאתם חייבים בהם ולטובתכם הם נעשים יען דאם עשו לכם בשאט הנפש ומה שלבם חפץ בלתי השגחה העליונה היו גוזרים גזרה שוה דהיינו חרב לכולם או שריפה לכולם ולמה עשו מהם בשריפה מהם בסקילה מהם בהרג מהם בחנק? אלא ודאי מיתות אלו נגזרו עליהם מן השמים על שעברו בגלגולים הקודמים בדברים שחייבין עליהם ארבע מיתות בית דין ולכן גלגלו עליהם מיני מיתות אלו על ידי האומה הזאת, דאם האומה עשתה להם רעה בשאט הנפש למה תעשה להם שינוי מיתות אלו!
ולכן הביא לו דוגמה מה שנעשה במצרים על ישראל מהם טבעו שמתו בחנק מהם הרגו שמתו בחרב מהם מעכו בבנין שזה הוא ענין סקילה ומוכרח לומר שמיתות אלו נעשו בהשגחה עליונה שנגזרו עליהם מן השמים שאם לא כן דכונתם להרע להם להמיתם יטביעו הכל או יהרגו הכל או ישקעו הכל בבנין ולכן גם באומות של עכשיו צריך לומר כן ולא תתרעמו עליהם דאין עושין רעות מלבם אלא בהשגחה.

וְאַתָּה אָמַרְתָּ לִי 'מַה שִּׁמְךָ' בַּתְּחִלָּה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' (שמות ה, כג) (שמות ו, א). נראה כי מחמת שאמר לו תחילה 'מַה שִּׁמְךָ' לכן תמיה עליו איך יאמר לו אחר כך 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ', וקשה מה תליא הא בהא?
ונראה לי בס"ד דידוע שכל השפעה של טובה שתהיה על ידי שם הוי־ה לא תהיה על ידי יסורין דכתיב בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) גם ידוע שאם נגזר טובה על ידי אותיות שם הוי־ה לא יתאחר השפע אלא יגיע במהרה לבעליו.
ובזה פרשתי רמז הכתוב הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ (תהלים קמז, טו) כל אמירה בלחישו ושם הוי־ה הוא בלחישו דכתיב זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם (שמות ג, טו) 'לְעֹלָם' כתיב וזהו הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ הם אותיות שם הוי־ה שהם בהעלם ובלחישו אָרֶץ אז עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ זהו הטוב שיגיע לבעליו.
ולכן משה רבינו ע"ה ביקש לידע שמו בעת ששלחו לגאל את ישראל דכתיב (שמות ג, יג) 'אֲנִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם' והשיב לו 'כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם' נמצא הודיעו שלא תהיה הגאולה בשם הוי־ה אלא בשם אהי־ה ומה שאמר לו אחר כך כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (שמות ג, טו) הא אמר זֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם ודרשו רבותינו ז"ל (קידושין עא.) 'לְעֹלָם' כתיב ששם זה תעלימו, נמצא גילה לו שלא תהיה הגאולה בשם הוי־ה אלא בשם אהי־ה.
וכונתו של משה רבינו ע"ה וכונת ישראל שרוצין לידע את שמו בנס זה הוא מפני שאם יאמר השם שבו תהיה הגאולה הזאת הוא שם הוי־ה אז ידעו שהגאולה תהיה תכף בביאה ראשונה שיבא משה רבינו ע"ה אל פרעה בדבר ה' ולא תתאחר כי אם נעשה הפועל בשם הוי־ה כתיב ביה 'עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ' וכנזכר לעיל וגם ידעו שלא תהיה על ידי תוספת יסורין ומאחר דהוא רצה לידע השם בשביל לידע אם תהיה ההצלה תכף בביאה ראשונה או תתאחר והשם יתברך גילה לו שלא תהיה אותיות שם הוי־ה אלא על ידי שם אהי־ה.
השתא נמצא תמיהה על משה רבינו ע"ה אחר שראה שלא נעשית במהרה בביאה ראשונה וגם ראה תוספת יסורין אמאי נתרעם 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' רצונו לומר לא הצלת תכף ומיד בביאה ראשונה שבאתי אל פרעה וגם נתרעם איך הרע לעם הזה בתוספת יסורין וזהו שאמר אמרת לי בתחילה 'מַה שִּׁמְךָ' כדי שתדע מכח השם אם יהיה יסורין וגם לדעת אם תהיה הגאולה תכף בביאה ראשונה השבותיך דבר על דבריך אלו ואחר שידעת דבר מזה איך עכשיו אתה אומר והצל לא הצלת במהרה בביאה ראשונה מאחר שהגדתי לך שמי אהי‏־ה? הרי הבנת שאין אני גואלם בשם הוי־ה כדי שתהיה הגאולה במהרה בביאה ראשונה!

בְּמִלְחֶמֶת פַּרְעֹה אַתָּה רוֹאֶה, וְאִי אַתָּה רוֹאֶה בְּמִלְחֶמֶת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים (שמות ו, א). נראה לי בס"ד הטעם שנולד דבר זה מכח שנתרעם על היסורין שנוספו עליהם וכמו שנאמר 'הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' (שמות ה, כג) והוא כי כובד העבודה שנוסף עליהם בביאה ראשונה היתה לטובתם להשלים בזה זמן הנשאר מן ארבע מאות שנה ואם היה הכובד הזה להם חמש או שש חדשים היה נשלם כל הזמן כולו ולא היה נשאר עליהם גלות בשעבוד מלכיות אך כיון שנתרעם ואמר 'הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ' אז תכף שלח השם יתברך את משה בחירו ביאה שניה ועל ידה אחר כך התחילו המכות וכיון שהתחילו המכות פסקה העבודה כמו שאמרו רבותינו ז"ל וכיון דלא נשלם הזמן נגזר שעבוד מלכיות וכיון דנגזר עליהם שיגלו הוצרך משה רבינו ע"ה להפטר במדבר ולא נכנס לארץ ישראל שאם היה נכנס לארץ ישראל היו באים על קברו וצועקים והיה מתפלל ומבטל הגלות ונמצא דברים אלו שדיבר הם גרמו שלא יראה במלחמת שלשים ואחד מלכים ונראה דזכר מניינא שהם ל"א מלכים לרמוז מה שאמר 'לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' גרם לו לא יראה בל"א מלכים שרמוזים בתיבת 'לֹא'.

"וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" מָה רָאָה משֶׁה (שמות לד, ח). פירש רש"י על איזה מדה מן שלש־עשרה מידות ראה והשתחוה. קשא כיון דפסוק ויקוד נאמר אחר הזכרת שלש־עשרה מידות כולם לימא את כולם ראה והשתחוה!
ונראה לי בס"ד דשאל כן משום דכתיב 'וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד' ואם אחר שראה כל שלש־עשרה מידות למה אומר 'וַיְמַהֵר'? אלא ודאי כי הוא לא המתין עד אחר כל שלש־עשרה מידות אלא מיהר ליקוד קודם שנשלמו כל שלש־עשרה מידות דעל זה שייך לומר 'וַיְמַהֵר' שהיה מן הראוי להמתין עד הסוף וליקוד ולכן שאל איזה מדה ראה ומיהר ליקוד בה? ומשני 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' ראה (שמות לד, ו).

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים, אָמַר לוֹ אַף לָרְשָׁעִים. אָמַר לֵיהּ רְשָׁעִים יֹאבְדוּ. נראה לי הכונה לומר אם אתה מאריך להם אף בעולם הזה אם כן יאבדו מעולם הבא דאחר שרואין שמצליחין במעשיהם הרעים ואין פרענות באה להם נטמעים בסטרא אחרא יותר ואין שמים לב לחזור בתשובה מה שאין כן אם יבאו עליהם יסורין ופרענות יתעוררו הם ואחרים בתשובה כמו שנאמר כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיה כו, ט) כשרואין שעושה הקדוש ברוך הוא משפט ברשעים יתעוררו הכל בתשובה שנקראת צֶדֶק אבל הצדיקים אין חשש מזה עליהם דמאחר שהם צדיקים גם אם לא יבאו עליהם יסורין בשביל איזה חטאים מועטים שנכשלים בהם אז אם תאריך אפך עמהם לא יאבדו כי בלי ספק יתעוררו מאליהם בתשובה.

למי שמשייר אפילו חק אחד וכו'. הרב בעל העקרים במאמר ג' פרק כ"ט הביא מימרא זו ופירש שריש לקיש ורבי יוחנן חולקים אם תורתנו הקדושה נותנת השלימות בכללה או בחלקיה ושדעת ריש לקיש היא שנותנת השלימות בכללה ולא בחלקיה ולפיכך אמר שאפילו מי ששמר כל התורה כולה ולא שייר אלא חק אחד יורד לגיהנם ושדעת רבי יוחנן היא שנותנת השלימות בחלקיה כלומר שקיום מצוה אחת בלבד תספיק להקנות השלימות ולפיכך אמר שפירוש הפסוק ופערה פיה לבלי חק למי שלא קיים אפילו חק אחד והקשה שם הרב הנזכר על ריש לקיש א"כ אי אפשר לשום אדם שיזכה לחיי העוה"ב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ותהיה אם כן התורה שניתנה לישראל דרך חסד להביאם כלם לחיי העוה"ב היא בעצמה המונעת אותם מלזכות בחיי עוה"ב ויהיו לפי זה כל ישראל יורדים לבאר שחת חלילה הפך מה שכוון ממנה והפך המקובל שהרי אמרו במשנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב והעלה שם הרב הנזכר כי מצוה אחת בלבד אשר יעשה האדם על מתכונתה ושלמותה תספיק להקנות לו חיי העוה"ב והיא דעת רבי יוחנן ומה שנמצא בתורה מצות רבות לא היה זה על צד ההכרח להקנות חיי העוה"ב כדעת ריש לקיש אלא על צד היותר טוב כדי שלא ימלט אדם מישראל שלא יזכה לעוה"ב על ידי אחת מהן והיא כוונת רבי חנניא בן עקשיא במה שאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכמו שכתב הרמב"ם בפי' משנה זו וז"ל מעקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כונה מכונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העוה"ב ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל רבי חנניה בן תרדיון מה אני לחיי העוה"ב והשיבו המשיב כלום בא מעשה לידך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העוה"ב ופירוש הפסוק ה' חפץ למען צדקו לצדק את ישראל וכו' ע"כ. עוד האריך הרב הנזכר בסתירת הסברא של ריש לקיש וכתב וגדולה מזו נמצא לרז"ל בהרבה מקומות שאפילו בעשיית פועל אחד שאינו מצוה ואינו אזהרה אם יכוין העושה בעשייתו לשם שמים יזכה בה לחיי העוה"ב כלומר למדרגה מה ממדרגות העוה"ב כמו שאמרו בכתובות פרק הנושא על ההוא כובס דסליק לאגרא ונפל שיצאה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחיי העוה"ב וכן בפ"ק דע"א על ההוא קליסטינרי של רבי חנינא בן תרדיון יצתה בת קול ואמרה שהוא מזומן לחיי העולם הבא וכן במסכת תענית מביא הרבה מעשים מאנשים שאמר אליהו עליהם שהם מזומנים לחיי העוה"ב ואע"פ שלא היו עושים מעשים שיהיו מצוה או אזהרה אלא פעולות טובות כו' עכ"ל הרב בעל העקרים. והרב מהר"י ז"ל תמה מאד עליו היאך חשד לריש לקיש מריה דגמרא בדעה נפסדת כזו שאפילו מי ששמר כל התורה כולה ולא שייר אלא חק אחד מהתורה שלא ישיג העוה"ב הפך מה שאמרו במשנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב והפך מה שאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו' ואיך לא הביא רבי יוחנן או בעל הגמרא משניות אלו להקשות על ריש לקיש ועוד שהרי בפ"ק דר"ה תניא ב"ש אומרים ג' כתות הן ליום הדין אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העוה"ב רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם וכו' בינונים ב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד וכו' וכתבו התוספות מדקא חשיב בינונים שעונותיהם וזכיותיהם שקולים משמע דצדיקים גמורים דקאמר היינו מי שזכיותיו מרובים ורשעים גמורים דקאמר היינו מי שעונותיו מרובים וא"כ קשה מברייתא זו אתרוייהו אריש לקיש ורבי יוחנן לפי מה שפירש הרב בעל העקרים את דבריהם דריש לקיש אמר דאפילו מי ששמר כל התורה כולה ולא שייר אלא חק אחד יורד לגיהנם ובברייתא הנזכרת אמר דמי שרובו זכיות נכתב ונחתם לאלתר לחיי העוה"ב ורבי יוחנן אמר דאם קיים רק חק אחד בלבד אינו יורד לגיהנם וזה הפך ממה ששנו בברייתא הנזכרת רשעים גמורים דהיינו מי שרובו עבירות נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם ואין ספק כי לדעת הרב בעל העקרים בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן פירושא דפערה פיה היינו דיורד לבאר שחת ונדון בה לדורי דורות דאי הוה סבר דריש לקיש מפרש ליה דיורד לגיהנם על זמן מה ואחר כך הוא זוכה לחיי העוה"ב לא הוה מקשה מידי עליה ממתני' דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב והא נמי ודאי כי דין ג' כתות הנזכר אחד הוא בין ליום הדין הגדול אחר תחיית המתים בין בעולם הנשמות תיכף אחר פטירת האדם כמו שנתבאר באור רחב בשער הגמול להרמב"ן ז"ל ואין לומר כשם דפליגי ריש לקיש ורבי יוחנן בפירוש לבלי חק פליגי נמי בפירוש פערה פיה דקאמר קרא ריש לקיש מפרש פערה פיה ר"ל דיורד לגיהנם על זמן מה ואחר כך הוא זוכה לחיי עוה"ב וסבר ריש לקיש דברייתא דקתני בה דרובו זכיות ומיעוטו עבירות נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עוה"ב מיירי במי שעשה מיעוט עבירות ההם זמן מה טרם שקרבה עת פקודתו ושקל למטרפסיה בהאי עלמא וכשימות זוכה הוא תכף לחיי עוה"ב וכמו שאמר רובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעים ממנו על עבירות שעשה בעוה"ז בשביל ליתן לו שכר משלם בעוה"ב אבל ריש לקיש איירי במי שעשה עבירה אחת סמוך למיתתו ולא נזכר להתחרט עליה ולשוב בתשובה על איש כזה דריש קרא דפערה פיה למי שמשייר אפילו חק אחד דכיון דלא נפרעו ממנו מעבירה זו בעודו בחיים חייתו לא ימלט מלירד לגיהנם על זמן מה ולהיות נדון שם בעונש מתייחס ונערך אל איכות ומהות העבירה אשר עשה ואחר מירוק העון ההוא כפי אשר תשערהו חכמתו יתברך הוא זוכה לחיי עוה"ב ורבי יוחנן פליג עליה וקאמר לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי דאיהו סבר רובו זכיות ומיעוטו עבירות סמוך למיתתו מוחלין לו על מיעוט עבירות שבידו וזוכה תכף לגן עדן ולחיי העוה"ב אלא שמיעוט עבירות ההם גורעין לו חלקו מג"ע ומחיי עוה"ב מאחר שלא קבל עליהם ענשם בעוה"ז ולא נצטרך לומר לפי זה דרבי יוחנן דמוקי להאי קרא במי שלא קיים אפילו חק אחד סבר דדוקא מי שלא קיים אפילו חק אחד הוא דיורד לגיהנם על זמן מה אבל מי שקיים חק אחד אע"פ שעבר על כל שאר מצות שבתורה אינו יורד לגיהנם כלל ויקשה עליו מברייתא דקתני בה דרובו עבירות נכתב ונחתם לאלתר לגיהנם מפני שיש לומר לר' יוחנן מפרש פערה פיה דקאמר קרא היינו דיורד לבאר שחת ונדון בה לדורי דורות ומוקי רבי יוחנן להאי קרא למי שלא קיים אפילו חק אחד. ומעתה אין להקשות עליו מברייתא הנזכרת דקתני בה רשעים גמורים דהיינו מי שרובו עבירות נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם דאיהו הכי קאמר מי שלא קיים אפילו חק אחד נדון בגיהנם לדורי דורות אבל מי שקיים חק א' אע"פ שעבר על כל שאר המצות שבתורה אינו יורד לגיהנם להיות נדון בו לדורי דורות אבל נדון הוא שם י"ב חדש כדקתני בברייתא ולא יהיה קשה מידי ארבי יוחנן וריש לקיש כי כל חד מינייהו מפרש פערה פיה דקאמר קרא על פי דרכו וברייתא מתרצא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כמו שפירשנו אבל לא יתכן לומר כן דמלשון המימרא משמע דריש לקיש ור' יוחנן לא פליגי אלא בפירוש לבלי חק ואי הוו פליגי נמי בפירוש פערה פיה לא הוה שתיק הגמרא מלבאר פירושו דפערה פיה המתחלף להני אמוראי לכל חד על פי דרכו בפירוש לבלי חק ומה שנראה בעיני טוב וישר בביאור דברי הני אמוראי הוא דבין לריש לקיש בין לרבי יוחנן פירושא דפערה פיה הוא דיורד לבאר שחת ונדון שם לדורי דורות ותרוייהו דרשי לבלי חק במי ששמר כל מצות שבתורה ולא עבר אלא על חק אחד ובהא הוא דפליגי ריש לקיש מוקי ליה לקרא במי שעבר ולא נזכר מעולם כלל בחק אחד כקץ ומזלזל במצוה ההיא כאלו תאמר שעבר ולא נזהר מעולם בלבישת שעטנז או שאר מצות לא תעשה וזהו מה שאמר למי שמשייר אפילו חק אחד שעשה החק ההוא שיור ופאה ואע"ג דברייתא הנזכרת קתני היו בכלל מחצה עונות שלהן עון פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנח תפלין יורדין לגיהנם ומצפצפים ועולים וכו' עד אבל מי שעונותיו מרובים מזכיותיו ובכלל אותן עונות עון פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונים בו י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת וגיהנם פולטתן ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' דשמעינן מינה דמי שזלזל ולא נזהר במצוה אחת אפילו אם היה מרובה עונות אינו נדון בגיהנם כי אם י"ב חדש סבר ריש לקיש דהיינו דוקא במי שעבר על אחת ממצות עשה שזלזל בה בשב ואל תעשה כגון קרקפתא דלא מנח תפלין דמפרש בברייתא וכדומה לה אבל מי שלא נזהר מעולם באחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ומזלזל בה בשאט בנפש בקום עשה האיש הזה גדול עונו מנשוא וסבר ריש לקיש דיורד הוא לבאר שחת ונדון בה לדורי דורות וקאמר ליה רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי דנהי דעון פלילי הוא וראוי לעונש גדול בלי ספק מ"מ אינו נדון עליו לדורי דורות אלא מאי לבלי חק למי שלא קיים אפילו חק א' מן התורה פירוש שלא קיים וקבל עליו אפילו חק אחד למצוה שהוא מכחש וכופר בחק ההוא היותו מן התורה דאיש הזה יקרא כופר בתורה מן השמים וכמו שאמרו חז"ל כל האומר כל התורה כולה מפי הקב"ה חוץ מפסוק אחד וכו' עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה ומי שלא קיים הוא מלשון קיימו עליהם היהודים וכן פירש הרמב"ן ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם דהיינו אשר לא יקבל עליו שהוא חייב לעשות את כולם זהו מה שנראה לי בביאור ופירוש הך מימרא והפירוש נחמד ונעים מאד מצד הענין המכוון בעצמו ומסכים אל הלשון מכל צד עכ"ל הרב מהר"י ז"ל. ועם כל השבח הזה שהוא משבח פירושו אומר אני אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי חס ושלום פה קדוש יאמר דבר זה הלא פירוש זה אין לו קיום והעמדה כלל ועיקר לא מצד הענין ולא מצד הלשון מכמה ספיקות עצומות וקושיות חזקות הרבה מאד דלית נגר ובר נגר דיפרקינהו לפי עניות דעתי לא מצד הענין שפירש דלדעת ריש לקיש מי שלא נזהר מעולם באחת ממצות לא תעשה ועבר עליה בזדון לבבו מחמת שמזלזל בה הוא יורד לבאר שחת ונדון בה לדורי דורות ורבי יוחנן פליג עליה וקאמר שאינו נדון עליו לדורי דורות וזה אי אפשר בשום פנים דממה נפשך קשה אי מיירי שלא נזהר מעולם באחת ממצות לא תעשה ועבר עליה בזדון לבבו להכעיס ולא לתיאבון א"כ פשיטא דלא הוה פליג רבי יוחנן בזה על ריש לקיש שהרי רבי יוחנן גופיה אמר בהדיא דמומר לדבר א' להכעיס נקרא מין ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות אמר כן בהדיא הא' הוא בפרק בתרא דהוריות ת"ר אכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אכל נבלות וטריפות וכו' רבי יהודה אומר אף הלובש כלאים אמר מר אכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אכל נבלות וטריפות כו' מאי קאמר אמר רבה בב"ח אמר רבי יוחנן הכי קאמר אכל חלב לתיאבון הרי זה מומר להכעיס הרי זה מין ואיזהו מומר דבסתמא מין הוי אומר אוכל נבלות וטרפות כו'. והב' הוא בע"א פרק אין מעמידין תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן העכו"ם והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל המינין והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ולישני ליה כאן במומר אוכל נבלות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס מין הוא כלומר והא תנא ליה רישא והא ודאי דלאו דוקא אוכל נבלות וחלב להכעיס קאמר רבי יוחנן שנקרא מין אלא ה"ה הלובש כלאים כמפורש בברייתא הנזכר וכל שאר מצות לא תעשה כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ד דהלכות רוצח וז"ל המינין והם ע"א או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין מצוה להורגן כו' ע"כ. וכן פסק בפ"ג דהלכות תשובה וז"ל המומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון ונתפרסם בה והורגל אפילו היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה מומר לאותו דבר והוא שיעשה להכעיס כו' כלומר ואין לו חלק לעוה"ב אלא נידון בגיהנם לדורי דורות לעולם ולעולמי עולמים (הגה"ה צ"ע אמאי פסק הרמב"ם בפ"ד דהלכות רוצח שהבאתי כרבי יוחנן דמומר לדבר אחד להכעיס נקרא מין ובפ"ג דהלכות תשובה שהבאתי פסק כדברי המיקל בפלוגתא דרב אחא ורבינא דאפי' להכעיס נקרא מומר ולא מין ושמא י"ל דלענין שאין לו חלק לעוה"ב לא קפיד לקרותו מין מאחר שמין ומומר תרוייהו שוים שאין להם חלק לעוה"ב. ע"כ הגה"ה) אם כן כיון דקסבר רבי יוחנן גופיה דמומר לדבר אחד להכעיס נקרא מין היאך אפשר לומר דפליג הכא על ריש לקיש וס"ל שאינו נידון בגיהנם לדורי דורות הלא בברייתא דפ"ק דר"ה הנזכר אמר המינין והמומרים יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וגיהנם כלה והם אינם כלים כו' וגדולה מזו כתבו התוס' בפ' א"מ גבי סמי מכאן מומר כו' דדוקא לגבי הורדה לבור מסמי ר"י מומר מלמתנייה בהדי מינים אבל לדברים אחרים מצינו בכמה מקומות שונה מינים ומומרים יחד בפ"ק דר"ה המינים והמומרים יורדים לגיהנם כו' משמע בהדיא מדבריהם דהא דקתני הברייתא בפ"ק דר"ה והמומרים ע"א יורדים לגיהנם לדורי דורות כו' היינו אפילו מומר לתיאבון ואפילו ר"י מודה בזה שהרי ר"י לא מסמי מומר מלמתנייה בהדי מינים לגבי הורדה לבוא אלא דוקא מומר לתיאבון ואין להקשות על התוספות היאך אפשר להו לומר הכי הלא בפ"ק דחולין מבואר בהדיא דמומר לדבר אחד לתיאבון ישראל מעליא הוא די"ל דהיינו דוקא כשאינו עומד ברשעו ושונה באולתו תמיד אבל התוספות ר"ל במומר לתיאבון שעומד ברשעו ושונה באולתו תמיד דומיא לקרקפתא דלא מנח תפלין מעולם דמפרש בברייתא הנזכר וכי תימא דפלוגתא דר"י ור"ל מיירי במי שמשייר חק אחד שעבר עליו בזדון לבו לתיאבון ולא להכעיס והא דקתני הברייתא בפ"ק דר"ה מומרי ע"א יורדין לגיהנם לדורי דורות כו' מיירי דוקא במומר להכעיס וכמו שכתב בהדיא הרמב"ם בפ"ג דהלכות תשובה שהבאתי ולא כדמשמע מדברי התוס' דמיירי אפילו במומר לתיאבון כמו שפירשנו א"כ קשה על ר"ל היאך קאמר שנידון בגיהנם לדורי דורות הלא הברייתא בפ"ק דר"ה דקתני מומרי ע"א יורדין לגיהנם לדורי דורות כו' לא מיירי אלא דוקא במומר להכעיס. ועוד קשה לפי האי פירושא דמשמע דר"י ס"ל שאפי' מי שלא נזהר מעולם ועובר בזדון לבבו על חק א' איזה שיהיה מכל מצות ל"ת שבתורה אינו נידון בגיהנם לדורי דורות מדקאמר הקרא לבלי חק סתם וכן ר"ל אמר חק סתם משמע שר"ל איזה חק שיהיה מכל מצות ל"ת שבתורה וכן כתב הרב הזה בהדיא באחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וזה א"א שהרי אשכחן הרבה מצות ל"ת שמי שעובר על א' מהם בלבד הוי כמי שכופר בכל התורה כולה ונידון בגיהנם לדורי דורות כמו מומר לע"א והמחלל שבת בפרהסיא כדאיתא בריש חולין וכן כל הנך שאמר ר"א המודעי לעיל בפרקין המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו כו' ולפיכך אומר אני שהפי' הזה אין לו קיום והעמדה כלל ועיקר מצד הענין וגם לא מצד הלשון כי איך יעלה על הדעת לפרש הא דקאמר ר"ל למי שמשייר אפי' חק א' קאי דוקא על מצות ל"ת שבתורה ולא על מ"ע והלא מדקאמר קרא וגם ר"ל חק סתם משמע שר"ל כל מצות מתרי"ג מצות ולא עוד אלא שהרב הזה בעצמו כתב שר"י מפרש קרא לבלי חק למי שלא קיים אפילו חק א' היינו שלא קבל עליו אפי' חק א' למצוה שהוא מכחש וכופר בחק ההוא היותו מן התורה כו'. ולפ"ז יהיה פירושא של חק דקאמר קרא וגם ר"י כל מצוה מתרי"ג מצות ומלשון המימרא משמע דר"ל ור"י לא פליגי רק בפי' לבלי חק אם פירושו למי שמשייר אפי' חק אחד או למי שלא קיים אפי' חק א' אבל בפי' תיבת חק גופיה דקאמר קרא לא פליגי וכן מה שפי' דר"י אמר אלא מאי לבלי חק למי שלא קיים אפי' חק א' פי' שלא קיים וקבל עליו למצוה כו' אין לו שחר מכמה טעמים חדא שהרי ברוב ספרים שבידינו גרסינן אלא אפילו לא למד אלא חק א' ובמקצת ספרים גרסינן אלא אפילו לא עשה אלא חק אחד כו' אבל מיהא בכל הספרים גרסינן אלא חק א' ולא כמו שכתב הרב הזה אפילו חק א' ולפי גירסא זו אין שום מקום לפירושו ואפי' לפי גירסתו שהביא הרב הזה אלא למי שלא קיים אפי' חק א' לא יתכן לפרש מלת קיים קיבל עליו למצוה מפני שמלת קיים שבכל הגמרא פירושו שמר ועשה כמו קיים זה מה שכתוב בזה אמרינן לימד לא אמרינן כו' בפ"ק דב"ק וכהנה רבות ואין ראיה מקרא קיימו עליהם היהודים כו' דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ובאמת תמיה אני מאד על הרב הזה היאך לא שת לבו להרגיש שהקושיא שהקשה הוא על ר"י לפי מה שפירש הרב בעל העיקרים מהברייתא דפ"ק דר"ה דקתני הרשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם נופלת ג"כ על המשנה ר"ח בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' כפי מה שפירש הרמב"ם שהבאתי וכבר היה אפשר לי לומר שהרמב"ם נשמר מזאת הקושיא ולפיכך דקדק לומר כי כשקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כונה מכוונת העולם בשום פנים כו' והא דקתני הברייתא בפ"ק דר"ה שדוקא מי שרובו זכיות זוכה לעוה"ב היינו דוקא מי שלא עשה שום מצוה על מתכנתה ושלימותה כראוי וכהוגן אלא כמו מצות אנשים מלומדה ולפיכך צריך רבוי גדול מן המצות כדי שיזכה לחיי עוה"ב אמנם לפי האמת בלאו הכי לא קשיא מידי לדעת הרמב"ם שכבר גילה דעתו מבוארת ומבוררת בפ"ג דהלכות תשובה דהא דקתני הברייתא בפ"ק דר"ה והבינונים כו' דשקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם יש זכות שהוא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנא' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ואין שוקלים אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות ע"כ. וכבר ראיתי מי שפי' הך מימרא ע"ד אחר וז"ל כי שני מצות גדולות הם הנקראים חק המילה היא נקראת חק כדכתיב ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם וכן אמרו בברכת מילה חק בשארו שם ותפלין ג"כ נקראים חק דכתיב בהו ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ודרשו בס"פ הקומץ מחוקת תפלין ואמרינן נמי בפרק בא סימן ובפרק כיצד מברכין דבני מערבא מברכין בתר דמסלקי תפלייהו לשמור חקיו ועד"ז יהיה מחלוקת ר"ל ור"י והנה דעת ר"ל שהגיהנם הוא פתוח למי שמשייר אפי' חק א' דהיינו א' מהשתי מצות הנזכרים דאם קיים כה"ת כולה רק שמשייר מצות תפלין שלא קיים נופל בגיהנם כדאיתא בפ"ק דר"ה פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בו י"ב חדש וכו' ומפרש בגמרא פושעי ישראל בגופן מאי נינהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפלין וכן אם קיים כל התורה כולה ולא קיים מצות מילה נופל בגיהנם כדאיתא במדרש לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק למי פערה למי שאין לו חק שנאמר ויעמידה ליעקב לחק וכו' ור' יוחנן אמר לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי דאפי' קיים כה"ת כולה זולת חק אחד מהשני חקים הנזכרים נופל בגיהנם אלא לא אמר הכתוב אלא למי שלא קיים אפילו חק אחד אבל אם קיים חק אחד מהשני חקים הנזכרים אע"פ שלא קיים חק השני איזה שיהיה אינו נופל בגיהנם כו' עכ"ל. ואני אומר שהפירוש הזה בודאי ליתא על דרך הפשט מכמה קושיות חזקות שהקשיתי לעיל על הפירוש הרב מהר"י ז"ל הנזכר ואפילו דרך דרשא בעלמא לא יצדק לומר כן מפני שהוא הפך המשנה כי הוא מפרש דרבי יוחנן אמר אע"ג שלא קיים מצות מילה רק מצות תפלין אינו נופל בגיהנם והא ליתא שהרי במשנה א"ר אלעזר המודעי המפר בריתו של אברהם אבינו אע"פ שיש בידו תורה ומע"ט אין לו חלק לעוה"ב על כן נ"ל לפרש הך מימרא ע"ד אחר על פי הגירסא הכתובה ברוב הספרים שבידינו אלא אפי' לא למד אלא חק אחד וקודם כל ראיתי להקשות קושיא אחת חזקה מאד לא ראיתי מי ששת לבו עליה והיא זאת איך אמר ר"ל למי שמשייר אפילו חק אחד וכה"ג אמר ר' אליעזר לר"ע כלום חסרתי מן התורה כולה לעיל בפרקין שנראה שאפשר לאיש אחד לקיים מן תרי"ג מצות ושהוא מתחייב בכולן וזה אינו כי אם נחפש המצות אחת לאחת למצוא חשבון נמצא כמה מצות שאינה על כל איש ואיש אלא על הצבור כבנין בית המקדש והקמת מלך וזולתן וכמה מצות שהם חובה אם יעשה פעולה פלונית או ימצאהו דבר פלוני ולפעמים איש אחד כל ימיו לא יעשה פעולה ההיא או לא ימצאהו הענין ההוא כמו עבד עברי ועבד כנעני ודין ארבעה שומרים וכמו העשין ולא תעשה דנזיר ומצורע ומצות הכהנים וטמאים וזולתן אלו הרבה מצות שאין האדם בא לידי חיובן וכבר כתב הרמב"ם שאם נסתכל בכל רמ"ח מצות עשה לא נמצא מהם מצות הכרחיות אלא ששים וכן במצות לא תעשה יש כמה אזהרות שאין האדם מחויב בהם אלא אמר שימצאו בו ענינים מחולפים כנזיר וכהן ומלך וכיוצא בזה ודוחק לומר הא דאמר ר"ל למי שמשייר אפילו חק אחד וכן הא דאמר רבי אליעזר לעיל כלום חיסרתי מן התורה כולה לאו למימרא בכל תרי"ג מצות אלא מן המצות שמתחייב האדם בהם ויכול לקיים כי מלשון התנחומא בפרשת ויצא שאמר רמ"ח מצות עשה הם כנגד אבריו של אדם שכל אבר ואבר אומר לו עשה בי מצוה ושס"ה מצות ל"ת הם כנגד ימות החמה שכל יום ויום אומר לו אל תעשה בי עבירה נראה שהוא מתחייב בכולן ולכן כל אבר וכל יום אומר שיעשה בו מה שמגיע לחלקו או שלא יעשה מה שהוא בחלקו ועוד שהרי ארז"ל על פסוק עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ואע"פ שהאבות שמרו כל התורה אפ"ה יש הרבה מצות שלא יכלו לקיימה כמו שכתבתי א"כ היאך אמר תרי"ג מצות שמרתי וכבר הרגיש בקושיא זו הרב ר"מ ז"ל בקרית ספר וכתב כי אפשר לכל אדם לקיים כל תרי"ג מצות והוא ע"י הקריאה בתורה כל מצוה ומצוה תחשב כמעשה כמ"ש בספרי וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה' מכאן שהזכירה כמעשה א"כ עד"ז יוכל כל אדם לקיים כל התרי"ג מצות שיעשה אותם שאפשר לו לעשותם ויקבל על עצמו לעשות אותם שלא הגיעו עדיין לידו והמצות שא"א לו לעשותם שאינו מצווה בהם כמצות כהנים וזולתן בקריאה בהם ובקבלתם אלו נצטוה נחשב לו כאלו עשאם וזה"ד כולל כל המצות אף בזמן שאין ב"ה קיים וכמ"ש זאת התורה לעולה למנחה וגו' כי בקריאה תורת עולה ומנחה נחשבת כאלו עשאם ואפי' הוא ישראל וכן אותן המצות שלא היו ולא עתידים להיות כגון עיר הנדחת ובית המנוגע וכיוצא בזה בקריאה בהם נחשב כעשיה ויש שבקריאתה שכר יותר מעוסק בתורה אלא כעוסק באותה המצוה עצמה כמ"ש לא ניתנו אלא לדרוש ואם הוא מפני היותו עוסק בתורה בלבד הרי התורה רחבה מני ים ויכול לדרוש בה כל הימים אלא נראה שיש בהן שכר כעוסק באותה מצוה וזה ר"ל בדרוש וקבל שכר כלו' בדרישה תקבל שכר כעשייה וזהו כל אבר ואבר אומר עשה בי מצוה כי לכולם יגיע מנה יפה במה שיעשה בפועל ובמה שיקבל על עצמו בקריאה והשתא שפיר אמר ר"ל למי שמשייר אפי' חק א' ומיניה דר' יוחנן נשמע לר"ל דמדאמר ר"י אלא אפי' לא למד אלא חק א' אלמא דר"ל נמי מיירי בלמד לא לעשות בפועל ור"ל כשלא למד כל תרי"ג מצות אע"פ שלא שייר מללמוד אלא חק א' נידון בגיהנם תכף אחר פטירתו על זמן מה ואח"כ זוכה הוא לעוה"ב ע"פ התנאים המפורשים בברייתא בפ"ק דר"ה ג' כתות הן ליום הדין כו' וכדתנן במשנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דבין לר"ל בין לר"י פירושא דפערה פיה הוא דיורד לגיהנם תכף אחר פטירת האדם על זמן מה אבל המשנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וכן הברייתא בפ"ק דר"ה הנזכר לא מיירי בעולם הנשמות תכף אחר פטירת האדם אלא ביום הדין הגדול אחר תחיית המתים ובהא הוא דפליגי ר"ל מוקי ליה לקרא דפערה פיה במי שמשייר מללמוד אפילו חק א' מאחר שנצטווה כל איש ואיש לקיים כל תרי"ג מצות לכל הפחות בקבלה ע"י הקריאה שתחשב לו הקריאה כמעשה כמו שנתבאר וקאמר ליה ר"י לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי לדונם כ"כ לכף חובה אלא מאי לבלי חק למי שלא למד אפי' חק א' אבל אם למד חק אחד ועשה בפועל הרבה מצות אינו יורד לגיהנם ומיהו כשלא למד כלל אע"פ שעשה הרבה מצות לא ינקה מדינה של גיהנם כדאיתא בפ"ק דסנהדרין אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה ובפ' במה מדליקין אמר רבא בשעה שמכניסין האדם לדין אומרים לו קבעת עתים לתורה ותו לא מידי כן נ"ל:

שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כו'. כאן משמע בהדיא שלא חטא משה בדבור למה הרעותה אלא במ"ש ומאז באתי אל פרעה וגו' שהרי לא זכר ולא פקד כלל כאן בכל הסוגיא לא בתחלה ולא בסוף דבור למה הרעותה וכן אמרו במדרש אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע באז חטאתי באז אני מקלסך באז חטאתי ומאז באתי אל פרעה באז אני מקלסך אז ישיר משה כו' כי דבור למה הרעותה לא אמר משה דרך הרהור אלא שאלה למה נשתעבדו ישראל לפרעה יותר מעשו וישמעאל כו' כדאיתא בב"ר ומה שנמצא כתוב בקצת מדרשים וכן ברש"י בחומש למה הרעותה לעם הזה אמר הקב"ה למשה חבל על דאבדין כו' אפשר לפי שהוא תחלת הדברים למשה הזכירו למה הרעותה אבל אין כוונתם שיהיה הוא החטא כן נ"ל:

הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי כו'. המאמר הזה אומר דרשני ע"ד הנסתר מפני שע"ד הפשט קשה טובא חדא שהרי לא אשכחן בקרא שנגלה באל שדי לא על אברהם ולא על יעקב כי אם פעם אחת בלבד לאברהם בפרשת מילה נאמר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ליעקב בפרשת וישלח נאמר אני אל שדי פרה ורבה וגו' א"כ היאך קאמר הרי כמה פעמים ועוד שהרי על יצחק לא נגלה כלל באל שדי ומ"ש הפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי כבר תירץ הציוני שעל אברהם ועל יעקב מוסב המקרא כטעם אלה אשר יולד לו בפדן ארם ובנימן לא נולד שם ועוד קשה היאך קאמר ולא אמרו לי מה שמך שהרי הרבה פעמים כתיב בפרשת לך לך ובפרשת וירא ויקרא בשם ה' וכתיב ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי וגו' ש"מ בהדיא שידע אברהם שם המיוחד בלי ששאל להקב"ה מה שמו והיינו ע"כ מטעם כיון שנתייחד אליו הדבור בתחלה בשם המיוחד כדכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' ואח"כ כתיב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך וגו' וכהנה רבות משם ידע אברהם שם המיוחד וכן יצחק ויעקב ממה שנגלה הקב"ה עליהם בתחלה בשם המיוחד ידעו שם המיוחד בלי ששאלו להקב"ה מה שמו א"כ מה היה להם לשאל מה שמו מאחר שהודיעם שכך שמו ממה שנגלה עליהם בתחלה בשם המיוחד שהרי אין דרכו של אדם לישאל מה שהוא יודע ובמה היה להקב"ה לשבח בהם ומה ששאל משה מה שמו היינו משום שלא נגלה עליו הקב"ה בעצמו בתחלה רק מלאך כדכתיב וירא אליו מלאך ה' וגם אח"כ כשדבר הקב"ה בעצמו עמו אל תקרב הלום וגו' לא נגלה עליו בשם המיוחד שהרי לא כתיב וירא ה' אל משה וכ"ש לדעת המפרשים שהקב"ה בעצמו לא דבר כלל בתחלה עם משה רק עם המלאך שהוא יאמר למשה אל תקרב הלום וכו' ויאמר אנכי אלהי אביך וגו' ומפני זה הוצרך משה לשאל מה שמו מאחר שלא הודיעו שום שם משמותיו רק אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ועוד שהרי גם משה לא הוה שאל מה שמו אי לאו שהיה חושש שישראל יאמרו לו מה שמו ואם לא יהיה יודע להשיב להם מה שמו אז יאמרו ישראל איך אתה אינך יודע שמו של המשלח אותך אלא ודאי אתה בדאי וכי תימא דאע"פ שהקב"ה נגלה על אברהם יצחק ויעקב בתחלה בשם המיוחד אפ"ה היה מקום להם לשאל מה שמו א"כ קשה מה תולה התרעומות על משה במה שנגלה כמה פעמים על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא שאלו מה שמו הלא אף אם לא היה נגלה עליהם באל שדי כלל ועקר כי אם בשם המיוחד עדיין היה לו להקב"ה להשתבח בהם שלא שאלו מה שמו ועוד קשה למה לא הוכיחו הקב"ה למשה תכף כשאמר לו ואמרו לי מה שמו ולמה המתין עד עכשיו שאמר ומאז באתי אל פרעה וגו' והרבה יותר קשה מאד היאך קאמר ולא הרהרו על מדותי אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ וגו' ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף כו' שהרי אחר שנאמר לו קום התהלך בארץ וגו' נאמר לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ת' שנה והיינו משנולד יצחק וכתיב ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה הרי לא הובטחו אבותינו אברהם יצחק ויעקב אחר גזירת השעבוד שיתן להם א"י אלא אדרבה נגזר עליהם גרות ולכן כתיב אח"כ גבי אברהם ויגר בגרר וגו' ויגר יצחק בגרר וגו' ועל זרעם נגזר עבדות ושלא יזכו בא"י עד אחר ת' שנה משנולד יצחק ולעיל בריש פרקין נמי אמרינן תניא ר' סימאי אומר מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר וגם הקימותי אתם לתת להם ארץ כנען לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה ובב"ר בפרשת לך לך בפסוק והכנעני והפרזי אז יושב בארץ אמרו שזה השיב הקב"ה לרועי לוט שהיו אומרים ניתנה הארץ לאברם ולוט יורשו כו' שלא זכה בה אברהם עדיין עד שיעקרו ז' עממין הימנה א"כ מה היה מקום לאבותינו אברהם יצחק ויעקב להרהר. ומיהו בהא י"ל בדוחק דאע"פ שידעו שנגזר עליהם גרות ושלא יזכו זרעם בארץ ישראל עד אחר ת' שנה מכל מקום היה להם מקום להרהר מכמה פנים שונים חדא שהרי כמה פעמים הבטיח הקב"ה לאברהם על נתינת הארץ בשם המיוחד בלא תנאי וכן ליצחק וליעקב אחר גזרת השעבוד אם כן נהי שלא יזכו בכל הארץ מחמת גזרת השעבוד מכל מקום יזכו לכל הפחות מעט מזער בארץ כפי צרכם ההכרחי ועוד שהרי אמרינן בפרק קמא דברכות כל דבור שיוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר ריקם אבל כל הקושיות קמייתי אכתי קשה ובקרא גופיה הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו קשה וכי משה לא ידע כבר שם המיוחד הלא אמרו בשמות רבה בפסוק הלהרגני אתה אומר מלמד שהרגו בשם המפורש א"כ מה הוצרך משה לישאל מה שמו וכבר נתחבטו המפרשים בזה והרמב"ן ז"ל הביא כלם וסלקם ובחר לו דרך אחרת על דרך נסתר. ולי נראה לפרש על דרך הפשט שודאי כבר ידע משה גם האבות סוד שם המיוחד אבל לא ידעו רק כמו שאנו קוראים אותו בכינויו באל"ף דל"ת אבל לא ידעו סוד שם המיוחד ככתבו באותיותיו ומה ששאל משה מה שמו היינו סוד שם המיוחד ככתבו באותיותיו וזה גילה הקב"ה למשה כמו שנאמר זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור ודרשו בסוף פ' אלו עוברין שלמדו ב' שמות שם הקריאה ושם הכתיבה אבל לאבות לא גילה הקב"ה להם סוד שם הכתיבה וכן משמע בהדיא בתנחומא ריש פרשת וארא וז"ל ילמדנו רבינו מהו שיקרא אדם את השם באותיותיו כך שנו רז"ל ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחית המתים כו' אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו כו' רשב"י אומר משה לא הזכיר את השם עד שאמר כ"א תיבות האזינו השמים ואדברה ואח"כ כי שם ה' אקרא תדע לך שלא גילה אותו לאבות העולם כו' מדמייתי הא דאמר רשב"י תדע לך שלא גילה אותו לאבות העולם כו' על הא דתנן אף ההוגה את השם באותיותיו משמע כדפי'. ועוד שהרי דרשו בפסוק כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו מכאן שעונין בשכמל"ו אחר ברכה שבמקדש ובמקדש היו אומרים את השם ככתבו באותיותיו כדתנן בפרק אלו נאמרין ובסוף מסכת תמיד וזהו שאמרו בשמות רבה בפרשת וארא במאמר הזה חבל על דאבדין ולא משתכחין כו' ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך כו' כלומר ולא הודעתי להם ששמי ה' ככתבו באותיותיו כשם שאמרתי לך זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור וגו' שלמדתיך ב' שמות שם הקריאה ושם הכתיבה והרמב"ן בפרשת וארא פי' בדרך אחר ודבריו לקוחים מספר הזוהר כי האבות ידעו השם המיוחד אבל לא נודע להם בנבואת פנים אל פנים באספקלריא המאירה רק באספקלריא של אל שדי מתוך גלוי שכינה כטעם במראה אליו אתודע ולכן כשיזכיר אברהם השם יזכיר השם המיוחד עם אל"ף דל"ת או אל"ף דל"ת לבדו ורבינו בחיי נגרר אחריו ובחר בדרך זה ולפיכך כתב בפרשת וירא וז"ל וע"ד הקבלה והוא יושב פתח האהל ירמוז לכנסת ישראל שהיה מישב דעתו ורואה בה כי מפני שהתחיל בה וירא אליו ה' ואנו יודעים כי השם המיוחד לא נראה לאבות כי אם באל שדי ע"כ הוצרך לומר והוא יושב פתח האהל והבן זה עכ"ל. ביאור דבריו דאע"פ שכתוב וירא אליו ה' שהוא שם המיוחד מ"מ אינו אלא תואר של אל שדי מתוך גילוי שכינה הנקראת כנסת ישראל כי השם המיוחד לא נראה לאבות בנבואה רק מתוך גילוי שכינה שהוא אספקלריא שאינה מאירה ע"כ הוצרך לומר והוא יושב פתח האהל כלומר יושב פתח האהל אבל לא יושב באהל עצמו לפנים לאפוקי משה רבינו ראה באספקלריא המאירה כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים ועל זה הדרך הלך בעל המאמר הזה באמרו הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי כו' ואל תתמה שהרי המקרא מלא על כל גדותיו דכתיב ה' שם המיוחד ור"ל מלאך שהשליח נקרא בשם שולחו כטעם כי שמי בקרבו ה"נ י"ל שבכל המקומות שכתוב ה' שם המיוחד גבי האבות אברהם יצחק ויעקב ר"ל תואר אל שדי ותו לא מידי כן נ"ל. (הגה"ה וכאשר תתבונן היטב בשטח המאמר זה ובפירושי תמצא הרבה קושיות חזקות על פרש"י בחומש בריש פרשת וארא שהביא מאמר זה ושם הארכתי עד כאן הגה"ה):

ואי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים אין זה סותר מאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ דמשמע שלולי אותו החטא היו מביאים את ישראל אל הארץ כי יתכן שהיו מביאין אותם אל הארץ אבל לא היה זוכה לראות העשוי למלכי ז' האומות שהיה מת קודם מלחמתן וכ"כ רש"י גבי יען לא האמנתם בי גלה הכתוב שאלולי חטא זה היו נכנסים בארץ כדי שלא יאמרו כו' אבל לא שהיה רואה העשוי למלכי ז' אומות. ומה שכתב רש"י גבי שלח נא ביד תשלח ביד אחר שתרצה לשלח שאני אין סופי להכניסם לארץ אע"פ שעדיין לא נגזרה עליו לא הגזרה הזאת ולא גזרת מי מריבה. י"ל שידע זאת בנבואתו שרמז לו הקב"ה על זה קודם שליחותו לפרעה כדאיתא באלה שמות רבה ומה שכתב בפרשת בהעלותך גבי נוסעים אנחנו ומפני מה שתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהי' נכנס דמשמע שעד שנגזרה עליו גזרה מי מריבה אע"פ שכבר נגזרה עליו גזרת עתה תראה עדיין היה סבור שיכנס ולא שידע בנבואתו שלא יכנס י"ל שלא הודיעוהו בנבואתו רק שלא יכניסם כמו מנהיג כדמשמע מלשון אני אין סופי להכניסם והיה סבור שלפחות יכנס שם כאחד משאר העם ולפיכך שתף עצמו עמהם ואמר נוסעים אנחנו וההיא דש"ר דקאמר גבי עתה תראה מכאן אתה למד שנטל משה את הדין שלא יכנס לארץ צ"ל דמיירי בכבוש הארץ כאלו אמר שלא ליכנס עמהם בכבוש הארץ דהיינו מלחמת ל"א מלכים דקאמר ברישא אך קשה שאע"פ שנגזרה עליו הגזרה של מי מריבה למה לא היה סבור שיכנס כשאר העם והלא הגזרה לא היתה רק שלא יביאו את הקהל כדכתיב לכן לא תביאו את הקהל הזה דמשמע שלא יכניסום כמו מנהיגים אבל יכנסו כשאר העם י"ל מדהוצרך הכתוב להודיע חטאם לומר שאלו לא חטאו חטא זה היו נכנסים לארץ כדי שלא יאמרו עליהם בעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך היה עון משה ואהרן מיד הבין משה שהגזרה היתה שלא יכנס לארץ אפי' כאחד משאר העם אלא שהכתוב חלק להם כבוד לומר שלא יביאו הקהל לארץ כמו מנהיגים לפי כבודם וההיא דתבאמו ותטעמו שנתנבא שלא יכנס לארץ ואפילו קודם הגזרה הוא כנבא ולא ידע מה נבא כך כתב הרב המזרחי:

רבונו של עולם ארך אפים לצדיקים. פירוש משה הרגיש מדקאמר ארך אפים ולא אמר ארך אף שר"ל ארך אפים לצדיקים ולרשעים ולפי' אמר משה רבש"ע ארך אפים לצדיקים כלומר ולמה לא תכתוב ארך אף וכן כתוב בפירוש בדוכתי טובא:

א"ר יוחנן לא ניחא למרייהו וכו'. פירוש כי הקב"ה רצונו במי שמלמד זכות על ישראל. וכשצדיק א' מלמד זכות נדחין כמה קטיגורין ובא וראה גדעון על שלמד זכות על ישראל א"ל לך בכחך זה וכמו שאמרו רז"ל והיינו דאמר רבי יוחנן לר"ל דצריך לדרוש לזכות לישראל ונקיט בידיה תרתי שלומד זכות על ישראל ועושה נ"ר להקב"ה:

אלא אפילו לא עשה אלא חק אחד. פירוש בזה ניצול מגהנם וזוכה לעוה"ב ואפשר דמתבאר עפ"י מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה סוף מכות וז"ל מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כונה מכונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה הנה זכה בה לחיי העולם הבא וכו' ע"ש והטעם נראה דכל מצוה מרמ"ח מ"ע כלולה מכלם. וזה אפשר דאמר רבי יוחנן אפילו לא עשה אלא חק אחד ניצול מגהנם וזוכה לעה"ב כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומייתי ממ"ש גבי ר' חנינא בן תרדיון כלום מעשה בא לידך וכו' ע"ש:

הרבה פעמים נגליתי לאברהם ליצחק וליעקב באל שדי. פירוש שס"ת אברהם יצחק יעקב מק"ב והוא בא"ת ב"ש שדי ולא הרהרו אחר מדותי ואתה שמך לבד משה גימטריא אל שדי ואמרת מה שמו וכו' והרהרת וכו':

אר"ל למי שמשייר אפילו חק אחד. פירוש כי גיהנם גימטריא חק ואפילו מי שמשייר חק נופל גיהנם שהוא גימטריא חק ור' יוחנן אמר לא ניחא למרייהו וכו' אלא הכי קאמר לבלי חק למי שלא עשה אפילו ח"ק נופל גהינם גימטריא חק לפי שלא עשה חק לינצל ממנו ועמ"ש בקונטריס חדרי בטן פרשת ראה בס"ד:

מה ביאתן לארץ שנים מס' רבוא. אע"ג דעיילי טובא ממי שהיו יותר מבן ס' בשעת הגזרה כדאמרינן בבתרא דף קכ"א. מ"מ נקוט מיהא דמס"ר לא נכנסו אלא יהושע וכלב והוא פשוט והוזקקתי לזה לפי ששמעתי מי שנתקשה בזה וריח דקדוק לא עדת ביה: