סנהדרין קי ע"ב

דף קי - ב

אמר ליה אותו ישמעאלי: כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם [חוזר הגיהנם לכאן], והרי הם כבשר בתוך קלחת, ואז יוצא עשן ממקום זה, ואמרי הכי: משה ותורתו אמת והן בדאים.

שנינו במשנתנו: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא וכו'.

תנו רבנן: דור המדבר - אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימתו". וכך נדרש המקרא: "יתמו" - בעולם הזה, "ושם ימתו" - בעולם הבא.

ואומר: "ארבעים שנה אקוט בדור וגו' אשר נשבעתי באפי, אם יבאון אל מנוחתי". הרי שנשבע ה', שלא יבואו אנשי דור המדבר אל המנוחה, והיינו עולם הבא ^[935]. דברי רבי עקי בא.

רבי אליעזר אומר: באין הן לעולם הבא ^[936] . שנאמר: "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח". ואותם חסידים - היינו אנשי דור המדבר, שכרתו ברית עם הקדוש ברוך הוא על זבחים ושלמים, כמו שנאמר: "ויזבחו זבחים שלמים", ונאמר: "ויזרוק [את דם הזבחים] על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם".

אלא מה אני מקיים "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי"?

באפי, מתוך כעסי באותו זמן, נשבעתי שלא יבואו אל המנוחה. ועתה - חוזרני בי ^[937]. רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה - אלא כנגד דורות הבאים:

"אספו לי חסידי" - אלו צדיקים שבכל דור ודור ^[938].

"כרתי בריתי" - אלו חנניה מישאל ועזריה ^[939], שמסרו עצמן לתוך כבשן האש בשביל בריתו של הקדוש ברוך הוא.

"עלי זבח" - אלו רבי עקיבא וחביריו, שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: דור המדבר באים הן לעולם הבא. שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה". "ופדויי ה'" הם דור המדבר, שנפדו ממצרים.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה [עזב רבי עקיבא את חסידותו], שהיה רגיל תמיד לדבר בזכותם של ישראל [כפי שמובא להלן בגמרא]. ואילו לגבי דור המדבר לא דיבר בזכותם, אלא אמר שאין להם חלק לעולם הבא.

שהרי ממה שנאמר: "הלך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", יכול היה רבי עקיבא לדרוש שיש להם חלק לעולם הבא.

שהרי אמר הנביא, שיזכור הקדוש ברוך הוא לירושלים חסד אבות, שהלכו אחריו במדבר.

אם כן, ומה אחרים, דורות הבאים, באים בזכותם של דור המדבר, הם עצמן [אנשי דור המדבר] - לא כל שכן שיבואו לחיי עולם הבא?

מתניתין:

עשרת השבטים שהגלה סנחריב [כפי שנאמר: "וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי"], אינן עתידין לחזור ממקום גלותם ^[940].

שנאמר: "וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה", שגזר עליהם הקדוש ברוך הוא שיגלו, כיון שעזבו את תורתו ^[941]. ואמר הכתוב: "כיום הזה". מה היום - עובר והולך ואינו חוזר שוב, אף הם - הולכים לגלות, ואינן חוזרים. דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: כך דורשים מהמילים "כיום הזה": מה יום - מאפיל ומאיר [שהיום חשוך מעט בבוקר, ומאיר יותר בצהרים ^[942]], אף עשרת השבטים, שעתה אפילה להן, כך עתידה להאיר להם לעתיד לבוא.

גמרא:

תנו רבנן: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא ^[943] . שנאמר: "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול".

וכך נדרש המקרא:

"ויתשם ה' מעל אדמתם" - בעולם הזה. "וישלכם אל ארץ אחרת" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: כך דורשים את המקרא "כיום הזה": אם מעשיהם כיום הזה, שלא חזרו בתשובה - אינן חוזרין. ואם לאו, אם יחזרו בתשובה - חוזרין הם מהגלות, ויש להם חלק לעולם הבא.

רבי אומר: באים הם לעולם הבא. שנאמר: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'" [וסוף המקרא: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם"]. "האובדים בארץ אשור" היינו עשרת השבטים ^[944], "הנדחים בארץ מצרים" הם דור המדבר. ואמר הכתוב, שלעתיד לבוא יבואו וישתחוו בירושלם.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכך שאמר רבי עקיבא שאין להם חלק לעולם הבא - שבקה רבי עקיבא לחסידותיה [עזב רבי עקיבא את חסידותו, שהיה תמיד מדבר בזכות עם ישראל]. שהרי יכול היה ללמוד ממקרא אחר שחוזרים לעתיד לבוא, ויש להם חלק לעולם הבא, כפי שנאמר: "הלך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משבה ישראל נאם ה' לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם". הרי שכל ישראל עתידים לחזור.

מאי חסידותיה של רבי עקיבא, שאמרנו לעיל שעזבה?

דתניא: קטני בני רשעי ישראל ^[945] - אין באין לעולם הבא. שנאמר: "כי הנה היום בא בער כתנור, והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש, ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות, אשר לא יעזב להם שרש וענף".

"שרש וענף", הם בניהם הקטנים של הרשעים.

וכך דורשים את המקרא:

"שרש" - בעולם הזה. והיינו, שימותו בניהם נפלים.

"וענף" - שלא יבואו אף לעולם הבא. דברי רבן גמליאל.

רבי עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא. שאף שאבותיהם היו רשעים, הם לא חטאו. שנאמר: "שמר פתאים ה'" ^[946], שכן קורין בכרכי הים לינוקא [לתינוק, ילד קטן] "פת יא".

ואומר: "גדו אילנא וחבלוהי, ברם עקר שרשוהי בארעא שבקו". והיינו, שאף שהאילן עצמו ייעקר, מכל מקום שרשיו, שהם הבנים הקטנים, ישארו בארץ. שיש להם תקנה.

ואלא מה אני מקיים: "לא יעזב להם שרש וע נף"?

שלא יניח להם לא שכר מצוה חמורה, ולא שכר שיורי מצוה [מצוה קלה], לשלם להם לעתיד לבוא. אלא, כל שכר מצוות שעשו, ישלם להם בעולם הזה, כדי לטרדן מן העולם הבא.

דבר אחר: "שרש" - זו נשמה, שמעמידה את הגוף. וזהו הדמיון לשורש, שהוא מעמיד את העץ.

"וענף" - זה הגוף.

אבל קטני בני רשעי אומות העולם - דברי הכל אין באין לעולם הבא ^[947].

ורבן גמליאל ^[948] נפקא ליה מ"ותאבד כל זכר למו", שאף לקטניהם אין חלק לעולם הבא.

אתמר: קטן, מאימתי בא לעולם הבא?

נחלקו בדבר רבי חייא ורבי שמעון בר רבי.

חד [אחד מהם] אמר: משעה שנולד.

וחד מהם אמר: משעה שסיפר [מזמן שהוא מתחיל לדבר]. אבל אם מת קודם לכן, אין לו חלק לעולם הבא.

מאן דאמר משעה שנולד, שנאמר: "יבא ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". והיינו, שיאמרו צדקתו של הקדוש ברוך הוא - משנולד ^[949].

ומאן דאמר משעה שסיפר, דכתיב: "זרע יעבדנו יספר לה' לדור". והיינו, שזרע המספר, יעבוד את ה' דור ודור. שיחזור ויחיה בעולם הבא.

אתמר: רבינא אמר: משעה שנזרע, דהיינו, מזמן שנקלט הזרע במעי אמו, אף שלבסוף הפילתו אמו ונמחה, יש לו חלק לעולם הבא ^[950]. דכתיב: "זרע יעבדנו". רבי נחמן בר יצחק אמר: משעה שנימול, יש לו חלק לעולם הבא. דכתיב: "עני אני וגוע מנער נשאתי אמיך אפונה". דהיינו, אף שאני עני וגוע מנער, מיתתי חשובה, וראוי לומר עלי "ויגוע ויאסף", לפי שזוכה אני לחיות לעתיד לבא, כמו הצדיקים, שנאמר בהן גויעה ^[951].

ומאימתי חשוב אני כך - משעה שאני נושא אמיך [אימתך] ופחדך. "אפונה" היינו, שאימתך מיושבת ומבוססת בליבי [לשון "דבר דבור על אפניו"]. והיינו מזמן שנימול, שהרי אנו מקיימים מצות מילה מאימתו של הקב"ה.

תנא משום רבי מאיר: משעה שיאמר הקטן אמן. שנאמר: "פתחו שערים, ויבא גוי צדיק שמר אמנים". אל תקרי "שמר אמנים", אלא "שאומר אמן" ^[952].

והיות והזכרנו ענין אמירת אמן, מדברת הגמרא על ענין זה עצמו:

מתני' דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב כו' ר' אליעזר אומר עליהם הוא אומר כורתי בריתי עלי זבח שנכרת להם ברית על עסקי זבחים וקרבנות והיינו דור המדבר שקיבלו את התורה ונכרת עמהן ברית על עסקי קרבנות ד"א עלי זבח דכתיב בהו וישחטם במדבר, וקמא דוקא. ר' שמעון בן מנסיא אומר באין הן לעוה"ב שנאמר ופדויי ה' ישובון פדויי ה' שצריכין השבה אלו דור המדבר שנפדו ולא נכנסו לארץ: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שבקה ר"ע לחסידותיה שהיה רגיל לדבר טוב על ישראל כדלקמן שהרי היה יכול לדרוש שיש להן חלק דכתיב זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר ולא דרש:

מתני' עשרת השבטים אינן עתידין לחזור ממקום שהגלה אותן מלך אשור כו' ואית דאמרי דוקא הך דרא אבל בניהם ודורות הבאין יש להן חלק רבי אומר באין הן לעוה"ב שנאמר ובאו האובדים בארץ אשור אלו עשרת השבטים: שבקיה ר"ע לחסידותיה דהו"ל לזכונייהו מהאי קרא דשובה משובה ישראל דמשמע אעשרת השבטים דקרי להו משובה ישראל דאי אשבט יהודה ובנימין בגדה קרי להו דכתיב צדקה נפשה משובה ישראל מבגדה יהודה. מאי חסידותיה דר"ע דתניא קטנים בני רשעי ישראל כו' ר"ע אומר באין הן לעוה"ב שנאמר שומר פתאים ואומר גדו אילנא וחבלוהי ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו בנבוכדנצר כתיב שנגזר עליו לטרדו ואעפ"כ נשאר בלשצר בנו במקומו אלמא אעפ"י שנגזרה גזרה על האבות לא נגזרה גזרה על הבנים אלא מה אני מקיים אשר לא יעזב להם שורש וענף שלא יניח להן לא מצוה ולא שיירי מצוה לעוה"ב אלא ישלם להם שכרם בעוה"ז לאלתר כדי לטרדם מן העוה"ב ד"א שלא יניח להן מצוה ולא שיירי מצוה להקל מעונשן אלא כל מצות שעשו אין מועילין להן מפני עונותיהן שרבו על זכיותיהן:

איתמר קטן מאימתי זוכה לעוה"ב ר' חייא ור' שמעון בר' חד אמר משעה שנולד דכתיב יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כלומר יגידו צדקה שעשה לעם נולד מאי נולד אילימא עם שהוא נולד מי איכא עם דלא הוי נולד אלא משנולד וחד אמר משעה שסיפר שנאמר זרע יעבדנו יסופר לה' לדור זרע שעתיד לעבדו לעוה"ב זה מספר צדקתו לדורות:

איתמר רבינא אמר משעה שנזרע במעי אמו אעפ"י שהפילתו יש לו חלק לעה"ב שנאמר זרע יעבדנו. רב נחמן בר יצחק אמר משעה שנימול שנאמר עני אני וגוע מנוער יש אומרים אפילו מנערותי ראוי אני לומר בי לשון גויעה דכתיב בצדיקים ויגוע ויאסף אל עמיו ולאו מילתא היא ומסתברא מפשטיה דקרא מדכתיב עני אני וגוע מנוער שאני עני ומת מנערותי מחמת צער המילה שאני סובל וכי תימא מנא ליה מהכא דאית [ליה] חולקא לעלמא דאתי מדקא משתבח דוד במילתא ש"מ מעליותא היא ולא סגיא דליכא אגרא:

דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב כו' אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי וכו'. לפי פשטיה מנוחתי היא ירושלים וב"ה כמו זאת מנוחתי עדי עד גו' אבל הדרש ימאן זה דלא שייך שבועה בזה דגם באי הארץ לא זכו לכך עד ימי דוד ושלמה ולכך דרשוהו מלשון מנוחה לעוה"ב שהיא המנוחה האמיתית. ואמר נשבעתי וחזרני כו'. ומתחרט אני דפותחין בחרטה וע"י הפרה ועיין בחידושינו ע"ד התוס' בזה פ' הספינה ודו"ק. ואמר אספו לי חסידי וגו'. היינו דור המדבר שנאמר בהו זכרתי לך חסד נעוריך וגו' כדלקמן והיינו אספו לי חסידי דמיתת צדיקים אינו אלא אסיפה בעלמא שיעמדו לעולם הבא וק"ל:

אלא נגד דורות הבאים אספו כו'. עלי זבח ר"ע כו' ויהיה מלת אספו קאי לג' אלו שזכר אספו לי חסידי הן צדיקים שבכל דור כו' כדאמרי' הקיבוץ והאסיפה טוב להם ולעולם ולרשעים רע להם ולעולם ואספו כורתי בריתי הן חנניה מישאל ועזריה מתוך שהיו ג' צדיקים בקיבוץ לא שלטה בהן האש כמו ששלטה ביהושע בן יהוצדק כ"ג שהיה יחיד כדאמרינן לעיל ואספו עלי זבח הן ר"ע וחביריו מתוך שהיו מאספים אסיפות ברבים לתורה נהרגו על קידוש השם כמו שמצינו בר"ע ובר"י בן בבא ור"ח בן תרדיון וק"ל:

באין הן לעוה"ב שנאמר ופדויי ה' ישובון וגו' דמשמע קודם שישובון לבא בציון קרוים פדויי ה' ע"ש שנפדו כבר במצרים וק"ל:

שבקיה כו' זכרתי לך חסד וגו'. ומסתמא על מתי מדבר בעון מרגלים קאמר הכי לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה דהיינו שלא באו מעולם לא"י אבל באי ארץ אע"ג שהיה בהם פחות מבני כ' בגזרת מרגלים והלכו ג"כ במדבר ל"ח שנים מ"מ זכו לבא לארץ זרועה בארץ ישראל וק"ל:

מה היום הולך ואינו חוזר כו'. כי היום והזמן העבר אינו חוזר לעולם א"נ יש לפרש על פי מ"ש בפרק מי שהיה דגלגל חוזר והמזלות קבועים ומלת כיום נאמר בכ"מ על אורו של יום דהיינו חמה כמו כי הנה היום בא בוער וגו' וז"ש שהיום דהיינו החמה אינו חוזר אלא הגלגל הוא חוזר ומ"ד מה היום מאפיל ומאיר כו' דהיינו היום בכלל דאפלה קודם לאור דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר וכן וחשך על פני תהום וגו' ויאמר אלהים יהי אור וגו' וק"ל:

ויתשם ה' מעל אדמתם בעוה"ז וישליכם וגו'. במתני' דריש לה ר"ע מכיום הזה אבל הכא דריש לה מכפל הענין וכיום הזה יתפרש טפי כפשטיה ר"ל כיום הזה דהיינו בעולם הזה נתשם מעל אדמתם כך וישליכם לארץ אחרת בעה"ב ומ"ד אם מעשיהם כהיום הזה כו' ס"ל דע"י תשובה חוזרין כר"א דס"ל הכי בפרקין לעיל א"נ דוקא בי' שבטים ס"ל הכי דאין חוזרין אלא בתשובה ודו"ק:

באין הן לעוה"ב שנאמר ביום ההוא יתקע וגו' האובדים בארץ אשור היינו עשרה שבטים שהגלם מלך אשור אשורה כמפורש בספר מלכים אבל גלות יהודה ובנימין הגלם מלך בבל לארץ בבל:

משובה ישראל וגו'. הרבה נבואות עתידות נאמרו ע"ש ישראל אבל בהאי קרא מוכח בהדיא דעם י' שבטים מדבר דכתיב לעיל מיניה משובה ישראל וגו' בגדה יהודה אחותה וגו':

קטני בני רשעי ישראל כו'. שנאמר הנה היום בא בוער וגו'. עיין פירש"י ונראה עוד דמשמע ליה דקרא איירי גם בקטנים שהם עצמם רשעים ג"כ דלפי מאי דכתיב לעיל מיניה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו' הל"ל והיו כל זדים וכל (עושי רשעה) [רשעים] קש וגו' אבל קרא גם בקטנים איירי הגם דלא שייך בהו רשע כיון דאינן בר דעת מכל מקום עושי רשעה מקרי:

באים לעולם הבא שנאמר שומר פתאים ה' כו'. דהיינו ששומר אותם מלהט יום הבא דכל ההוא מזמור ביורדי ועולי גיהנם איירי כדאמרינן בפרק קמא דראש השנה ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' וגו' דלותי ולי יהושיע וגו' ע"ש ודו"ק:

אבל קטני בני רשעי עכו"ם ד"ה אין באין לעה"ב כו'. י"ל דמשמע דר"ע נמי מודה בקטני בני רשעי עכו"ם דאין באין לעוה"ב וקשה דהא האי קרא דאייתי ר"ע לעיל ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו דמיניה נשמע דבאין לעוה"ב ברשעי עכו"ם הוא דכתיב בספר דניאל גבי נ"נ ואפשר שהראו לו כן בחלום דאין לך חלום דאין בו דברים בטלים ומ"מ כיון דהראו לו כן בחלום יש לנו לומר דכך היא המדה בקטני רשעי בני ישראל דאין מראין לאדם בחלום דבר שאינו כלל ומייתי מקטני בני רשעי עכו"ם מותאבד כל זכר למו דהאי קרא איירי בעה"ב דרישא דקרא מתים בל יחיו רפאים בל יקומו וגו' ותאבוד כל זכר למו:

משעה שנימל כו'. עיין פי' רש"י ופירושו דחוק דהא הכא גויעה לחוד כתיבה וזו מיתת רשעים כדאמרינן פרק קמא דב"ב מדכתיב גויעה בדור המבול וע"כ נראה דה"פ עני אני וגוע מנוער מעת שאני ננער ממעי אמי אני גוע כמיתת רשעים שאין להם חלק לעוה"ב עד שנשאתי אימיך שהיא המילה שאדם נושא בגופו אז אפונה כאופן בגלגול מחילות להיות חי בעוה"ב כמ"ש נבלתי יקומון לרבות נפלים:

משעה שאומר אמן כו'. עיין פירש"י ונראה לפרש הכא לפי ענינו כי מלת אמן בכ"מ על קיום הדבר ואמיתתו וכמ"ש בנזיר גדול העונה אמן יותר מן המברך כו' וזה הקטן בדבורו על שום ברכה מלה זו לקיים ולאמת הדבר זוכה לפתוח לו שערי ג"ע ועוה"ב ולזה אמר שומר אמונים בלשון רבים כי מצינו בספר תהלים כפל מלה זו אמן ואמן דהיינו רמז לאמת הדבר בעה"ז ובעוה"ב ע"כ אמר מאי אמן שאומרים אמן א' על שום ברכה מאי משמע קיום הדבר בעולם הזה ובעולם הבא ואמרו אל מלך נאמן דהיינו אל בעולם הזה ומלך לדון בכל באי עולם ביום הדין בעולם הבא ונאמן הוא לשלם שכר ועונש לכל איש כדרכיו ועוד יפורש פרק כל כתבי עיין שם:

גמ' גיהנם להכא כבשר כו' ר' אליעזר אומר כיום הזה מה היום כו' כצ"ל:

וענף לעולם הבא ר' עקיבא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה וא"ל ההוא טייעא הם"ד:

בד"ה כל תלתין כו' גיהנם להכא ואמרי כו' כצ"ל:

בד"ה שבקיה כו' ולקמן מפרש כו' כצ"ל:

בד"ה עשרת השבטים כו' מקצתן החזירן הס"ד:

בד"ה כיום הזה כו' ומזכין מר הס"ד:

בד"ה הכי גרסינן כו' עתידין לחזור הס"ד וכאן נרשם גמרא וקודם הדבור נמחק גמרא:

בד"ה תנו רבנן כו' נענשו מרגלים הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור ר' שמעון כו':

בד"ה ואם יחזרו כו' לעולם הבא הס"ד:

בד"ה שורש וענף כו' שלהם הס"ד:

בד"ה הכי גרס כו' למר כדאית ליה ומר כדאית ליה כצ"ל:

גמרא שורש בעה"ז וענף לעה"ב. ע"ז ד' א':

רש"י (במשנה) ד"ה מה היום. אף עשרת השבטים אין עתידים כו'. בד"ח סבבו מלת אין ול"נ דזהו דבור חדש ציון על רישא דמתניתין או להגיה במקומו כן:

רש"י ד"ה וישליכם. כדאמרי' שהוליכם למדינת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ת"ר עשרת השבטים. ואית דמפרשי כו' עד לעה"ב. ליתא בע"י:

רש"י ד"ה האובדים. ולא שמעתי עוד. הרי"ף בע"י כ' דמלת ולא הוא ר"ת ולשונות אחרים ע"ש:

רש"י ד"ה וענף לעוה"ב. נראה דהס"ד ומה"ד באים הם לעוה"ב שאע"פ כו':

בְאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְחוֹזְרַנִי בִּי . ודאי לא שייך חרטה גבי קודשא בריך הוא כי הוא צופה עתידות ויודע מה שעתיד להיות אך אומרו 'בְאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי' (תהלים צה, יא) כלומר השבועה היתה בזמן שאפי היא מדת הדין מתוחה שנשבעתי שימסרו ביד מדת הדין אך עתה אחר שקבלו יסורין נהפכה מדת הדין מאיליה ונעשית מדת הרחמים והיא רוצה עתה להטיב להם ונמצאת השבועה כדקיימא קיימא דהשבועה היתה שימסרו ביד מדה זו ותעשה בהם מה שתחפץ וגם עתה נמסרים בידה לעשות בהם שתחפץ ועתה חפצה להטיב להם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה יד.) מה עתר זה מהפך התבואה בגורן כן הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים. ולזה אמר 'וְחוֹזְרַנִי בִּי' כלומר המדה שהיתה דין חזרה למפרע להיות רחמים ואור חוזר נעשה אור ישר שהוא חסד.
והענין הוא כי שם הוי־ה בצירוף הוה־י הוא דין כי אות הנוקבה קודמת לאות הדוכרא ולא עוד אלא דאותיות ה"ו קודמים לאותיות ה"י נמצא צירוף זה הוא אור חוזר וכאשר תחזור צירוף זה של הוה‏־י למפרע יהיה סדר שם יהו־ה שהוא אור ישר וגם דאותיות הזכר קודמים לאותיות הנוקבא. וכן שם אדנ־י כשהוא דין גמור יתהפך לצירוף 'דינא' בסוד דינא דמלכותא דינא, וכשיהיה בסוד המיתוק יהיה צירוף אדנ־י דאות א' בראש הוא מסוד שם אהי־ה ואות יו"ד בסוף היא משם הוי־ה ואותיות ד"ן שהם דין גמור נכפפים ועקדים בתוכם. וזהו 'חוֹזְרַנִי בִּי' שיתהפך סדר אותיות השם מצירוף דין לצירוף רחמים.

"כֹּרְתֵי בְרִיתִי" אֵלּוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה (תהלים נ, ה). נראה הכונה שהם מסרו עצמן בעבור עבודה זרה שהיא ראש עשרת הדברות והעובר עליה עבר על כל יו"ד דברות וזהו כֹּרְתֵי בְרִיתִי בְּרִית יוֹ"ד.
'עֲלֵי זָבַח' אֵלּוּ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו שמסרו עצמן בעבור עסק התורה שבכתב היא ז' ספרים ומתחילת בבי"ת ותורה שבעל פה היא שמנה דרגין שהם כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי, וזהו עֲלֵי 'זָבַח' זי"ן בי"ת חי"ת.

שְׁבַקָהּ רַבִּי עֲקִיבָא לַחֲסִידוּתֵיהּ. נראה לי בס"ד דרבי עקיבה דרש ביומא על קבלת התשובה (משנה יומא ח, ט) 'אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם' שיש לכם דין בנים. ואחר שדרש דרשה זו של זכות שבקיה הכא דדריש להפך.
ואמר לשון חֲסִידוּתֵיהּ על דרך מה שאמר הכתוב זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ (ירמיה ב, ב) וכן מצינו שאמר לו אותו רשע על ישראל משל למלך שכעס על עבדו והשיב לו רבי עקיבה משל למלך שכעס על בנו (בבא בתרא י.) וידוע התשובה מקובלת אצל ישראל מדין בנים והיא עיקרה ניתנה בתורת חסד לכן אמור בתשובה 'יְמִינוֹ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים' ימין חסד הוא.

גמ' ר"א אומר הרי הן באין לעוה"ב. עיין ב"ב דף ע"ג ע"ב תוס' ד"ה ודמו:

עשרת השבטים אין להם חלק לעוה"ב כו'. פרש"י אית דמפרשי היינו לימות המשיח שלא יקבלם משיח עם שאר גליות לפי שספרו בגנות ארץ ישראל כדאמרן לעיל כי מטו שוש כו' ובדבר זה נענשו מרגלים ולפי פירוש זה הא דתנן לעיל מרגלים אין להם חלק לעוה"ב היינו לימות המשיח וקשה לי טובא חדא שהרי ימות המשיח ועולם הבא נזכרים בהדי הדדי לעיל בפרקין ובשאר דוכתי טובא כמו כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה כו' אלמא דימות המשיח אינם נקראים עולם הבא ועוד מדכייל מרגלים בהדי אינך שאין להם חלק לעוה"ב דהיינו עולם הנשמות או עולם התחיה למר כדאית ליה וכו' כמו שפירשתי לעיל אם כן דכוותיה עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא היינו נמי לעולם הבא ממש:

קטני בני רשעי ישראל אין באין לעוה"ב. פרש"י רשעי ישראל עצמן פשיטא דאין להם חלק לעוה"ב כדאמרינן בפרק בתרא דכתובות רפאים בל יקומו מי שמרפה עצמו מדברי תורה וכו'. תמיה אני פה קדוש יאמר דבר זה דאם כן מאי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו'. ועוד שהרי בפ"ק דר"ה אמרינן בהדיא שאפילו הרשעים גמורין שעונותיהן מרובים אם אין בכלל עונותיהן עון פושעי ישראל בגופן דהיינו שלא הניחו תפלין מעולם יש להם חלק לעוה"ב וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ג דהלכות תשובה ועוד שהרי בפרק בתרא דכתובות אמרינן על הא דאמר רבי אלעזר רפאים בל יקומו מי שמרפה עצמו מדברי תורה אמר ליה רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי ההוא במרפה עצמו לע"א הוא דכתיב ואף על גב דר"א יליף ליה אח"כ מקרא אחרינא דכתיב כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל וכו' מ"מ סוגיא דעלמא לא אזלא כוותיה דר"א דא"כ קשה אמאי לא חשיב מי שמרפה עצמו מד"ת לא בהאי פירקא ולא בפ"ק דר"ה בהדי אינך דקחשיב שאין להם חלק לעוה"ב ואין להקשות הא קרא קא דריש ר"א די"ל דקרא וארץ רפאים תפיל נמי במרפה עצמו לע"א הוא דכתיב. לכן נ"ל דהא דנקט קטני בני רשעי ישראל דמשמע אבל רשיעי ישראל עצמן פשיטא שאין להם חלק לעולם הבא מיירי ברשעים גמורים שהם פושעי ישראל בגופן כדמוכח מקרא שהביא ממנו ראיה וכל עושי רשעה קש וגו' היינו עושי רשעה עון פושעי ישראל בגופן דומיא להא דכתיב ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וגו' דמיירי ברשעים גמורים שהם פושעי ישראל בגופן כדאיתא בפרק קמא דראש השנה. כן נראה לי:

משעה שנמול וכו' ומפני זה תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן ח' מלין אותו על קברו. כן נראה לי:

רא"א הן באין לעה"ב שנאמר אספו לי חסידי וכו'. לא פורש בש"ס ר' אליעזר מאי דריש בפסוק ושם ימותו דדרשיה ר' עקיבא ושם ימותו לעה"ב. ובספר לב אריה פרשת בראשית כתב דר"א סבר ושם ימותו שלא יבואו בגלגול ע"ש ולפ"ז אפשר דזה חכמת רבי אליעזר להביא פסוק אספו לי חסידי וממילא הנה נדרש ושם ימותו דקרא אספו לי משמע אספו לי בג"ע וא"כ אינם באים בגלגול וממילא תשובה מוצאת דמ"ש ושם ימותו ר"ל שיהיו נוחים בג"ע ולא יתגלגלו. ובספרי הקטן ראש דוד תמצא ישובים מרווחים בס"ד:

ת"ר עשרת השבטים וכו'. עיין בחידושי הריטב"א לפרק חלק הנדפס ואני ראיתיו כ"י ומיוחס לרבינו דוד בונפיר תלמיד הרמב"ן ז"ל ונ"ל שהאמת כן ועמ"ש הר"ן בחידושיו:

(קי ע"ב) אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי וכו'.—הנה סתם ר"א כאן ולא השיב על ההוכחה הראשונה שהביא ר"ע מן הכתוב "במדבר הזה יתמו ושם ימותו". ושמעתי מאדוני אבי מורי זללה"ה שאמר בשם אביו זקנו הגאון ר' דוד אב"ד דק"ק מיר ז"ל ע"פ מה דאיתא בדב"ר פ"ב סי' ה: "א"ל הקב"ה למשה אם אתה נקבר במדבר אצלן הן באין בזכותך". ועוד בתנחומא פ' ואתחנן: "א"ל הקב"ה למשה ב' שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת לאבד את ישראל לבטל את שתיהן אי אפשר אם תרצה לחיות ויאבדו ישראל מוטב". עוד אמרו בקידושין (לח א), שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש. ולפ"ז ביאר ר"א את המקרא (במ' יד לד) באופן זה: "יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה וגו' אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים על ה'" פי' שאם תשאל למה אני מאריך את עונשם כל כך מה שאינה מן המדה, אני מפרש לך, כי אם אקצר זמן עונשם פחות מארבעים שנה סופם יהיה אשר "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" פי' שאז "יתמו בעוה"ז ושם ימותו לעוה"ב", שהרי בניהם אשר יקומו תחתם היו ראויים לבא לא"י מיד כאשר ימותו אבותיהם, ואז היה גם משה בא עמהם לא"י, כי עדיין לא הגיע זמנו למות, ומאחר שאין משה נקבר עמהם במדבר לא היו באים לעוה"ב כמו שנתבאר. ואולם אחרי אשר לטובתם האריך להם הקב"ה את עונשם יום לשנה יום לשנה וכבר הגיע זמנו של משה למות ונקבר עמהם במדבר הרי הם באים בזכותו לעוה"ב. וזה דרך דרוש. ודרך הפשט סבר ר"א דברה תורה כלשון בני אדם. או שודאי היתה הגזירה גם על עוה"ב אלא שחזר בו הקב"ה.

(קי ע"ב משנה רש"י) ד"ה מה היום וכו' אף עשרת השבטים אין עתידין לחזור וכו'.—צ"ל: עשרת השבטים עתידין לחזור. וכאן נשלם פירש"י למשנה, ומכאן ואילך מתחיל פירוש הגמרא: אין להם חלק לעוה"ב וכו' (כ"כ בספר המסלות).

(שם) ד"ה ה"ג מתני' וכו' גמרא ת"ר וכו'.—צ"ל: גמרא (באותיות קטנות של רש"י) ת"ר וכו' - פי' שבמשנה גרסינן "אינן עתידין לחזור" אבל בגמרא גרסינן "אין להם חלק לעוה"ב". (גם זה מספר המסלות).

א"ל. ההוא טייעא: כל תלתין יומין מהדר להו גיהנם. הכא: ואמרי הכי משה ותורתו אמת. שנסה כמה פעמים וראה שכל ל' יום עשן יוצא משם ושומע שאומרין משה ותורתו אמת וכו': באפי לא גרסי': שנאמר. לעיל מיניה קרא מ' שנה אקוט בדור דהיינו דור המדבר: כורתי בריתי עלי זבח. והיינו דור המדבר שכרתו ברית של מקום עלי זבחים ושלמים דכתיב (שמות כד) ויזבחו זבחים שלמים וכתיב (שם) ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם: נשבעתי וחוזרני בי. והיינו אשר נשבעתי באפי מפני כעסי נשבעתי ומתחרט אני: אלו חנניה מישאל ועזריה. שמסרו עצמן למיתה בשביל בריתו של מקום: ופדויי ה'. אלו דור המדבר שנפדו ממצרים: שבקיה ר"ע לחסידותיה. שרגיל לזכות את ישראל והשתא מחייב להו דאמר לעיל (דף קח.) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ולקמן מפרש מאי חסידותיה: שנאמר הלוך וקראת. כלומר שהרי היה יכול לדרוש שיש להם חלק [לעולם הבא] דכתיב הלוך וקראת וגו': מתני' עשרת השבטים. שהגלה סנחריב שנאמר (מלכים ב יח) וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי: אין עתידים לחזור. ממקום שגלו והא דאמרינן בגמ' דירמיה החזירן לא שהחזירן כולן אלא מקצתם החזיר: שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. שכך גזר להם הקב"ה שכיון שעוזבין את תורתו הוא מגלה אותן: כיום הזה מה היום מאפיל. בבקר אפל ובצהרים מאיר א"נ בערב אפל והולך ולמחרתו מאיר אף עשרת השבטים (אין) עתידין לחזור להיות להם חלק לעולם הבא לא בבניהם ובני בניהם קאמר אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק שרשעים גמורין הם אבל בניהם ודורות הבאים זוכין ומזכין. מ"ר: וישליכם. משמע שיהו כולם גולין במקום אחד אל ארץ אחרת והיינו עשרת השבטים שהגלם סנחריב והושיבם במקום אחד כדאמרינן (לעיל דף צד.) שהוליכם למדינת אפריקי אבל ב' השבטים לא גלו למקום אחד אלא נתפזרו בכל הארצות ועליהם הוא אומר אשרקה להם ואקבצם (זכריה י) : ה"ג מתני' עשרת השבטים אין עתידין לחזור: גמ' תנו רבנן עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ויתשם ה' מעל אדמתם וגו'. ואית דמפרשי עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא היינו לימות המשיח שלא יקבלם משיח עם שאר גליות לפי שספרו בגנות ארץ ישראל כדאמרן לעיל (שם) כי מטו שוש וכו' ובדבר הזה נענשו מרגלים: ר"ש אומר. מאי כהיום הזה לומר לך אם מעשיהם כהיום הזה לא יהא להם חלק לעוה"ב: ואם [לאו]. שיחזרו בתשובה יחזרו גם הם מגלות ויש להם חלק לעולם הבא: האובדים בארץ אשור. אלו י' השבטים והנדחים בארץ מצרים אלו דור המדבר וכן לשון התוספתא ולא שמעתי עוד: שובה משובה. שכל ישראל עתידין לחזור: קטני בני רשעי ישראל. רשעי ישראל עצמן פשיטא דאין להם חלק לעולם הבא כדאמרי' בפ' בתרא דכתובות (דף קיא:) רפאים בל יקומו מי שמרפה עצמו מדברי תורה אבל בנים שלהם קטנים ולא חטאו פליגי בהו: שורש וענף. אלו בנים קטנים שלהם: שורש בעולם הזה. שימותו נפלים: וענף לעולם הבא. שאף על פי שאבותיהם היו רשעים הם לא חטאו: עיקר שרשוהי בארעא שבוקו. אלו הבנים הקטנים שאע"פ שאבות אין להם חלק תקנה יש להם: שלא יניח. להם הקב"ה: לא מצוה ולא שיורי מצוה. לא מצוה חמורה ולא מצוה קלה הכל יהא מעביר ומשלם שכרם לאלתר כדי לטרדן מן העולם: זו נשמה. שמעמדת הגוף כשרש שמעמיד האילן: אבל קטני בני רשעי עובדי כוכבים. דוקא קאמר רשעי דאילו חסידי עובדי כוכבים פליגי בה ואיכא למ"ד הן עצמן באין ואיכא למ"ד אינן באין כדאמרן (ד' קה.) ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים מכאן שאין להם חלק אמר לו רבי יהושע וכי נאמר בכל גוים והלא לא נאמר אלא כל גוים שכחי אלהים הא אין שכחי אלהים יש להן חלק [לעוה"ב]: הכי גרסינן אבל קטני רשעי עובדי כוכבים דברי הכל אינן באין: מותאבד כל זכר למו נפקא ליה. כלומר לתנא דברייתא והאי דנפקא ליה דברי הכל היא דהא שורש וענף מיבעיא ליה למר כדאית ליה ומר כדאית ליה: זרע יעבדנו יסופר לה' לדור. זרע המסופר יעבדנו לה' לדור ודור שיחזור לו ויחיה: משעה שנזרע. משעה שנקלט הזרע במעי אשה אפילו הפילה אמו ונמחה יש לו חלק לעתיד דכתיב זרע יעבדנו והכי אמר בכתובות בפ' בתרא (דף קיא.) נבלתי יקומון לרבות נפלים: עני אני וגוע מנוער. אע"פ שאני עני גויעתי חשובה גויעה וראוי לומר עלי ויגוע ויאסף כלומר שזוכה אני לעתיד לבא כצדיקים שנאמר בהן גויעה ומאימתי משעה שאני נושא אמיך ופחדך אפונה מתגלגלת ושכונה עלי והיינו מילה שבבשרו שאנו משמרים מאימתו של הקב"ה: אפונה. לשון אופן:

אין תוס' לעמוד זה