סנהדרין קי ע"א

דף קי - א

אותבה על בבא [ישבה היא בפתח האוהל],  וסתרתה למזיה [וסתרה את שערה].

כל דאתא, כל מי שבא לקרוא לאון בן פלת, חזיה [ראה את אשתו שהיא יושבת כשהיא פרועת ראש], והדר [וחזר לאחוריו], שהרי שיער באשה ערוה.

אדהכי והכי אבלעו להו [בין כך ובין כך, נבלעו עדת קורח בארץ].

איתתיה דקרח אמרה ליה: חזי מאי קעביד משה [ראה מה משה עושה]!

איהו הוה מלכא [הוא עצמו מלך], לאחוה שוויה כהנא רבא [את אחיו הוא מינה לכהן גדול], לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא [ואת בני אחיו מינה לסגני כהונה].

ראה איך הוא דואג רק לעצמו ולמקורביו:

אי אתיא תרומה [אם מביאים תרומה] - אמר משה: תיהוי לכהן.

אי אתו מעשר, דשקילתו אתון [אם מביאים מעשר, שאתם, בני לוי, נוטלין אותו], אמר משה: הבו [תנו] חד מעשרה לכהן [תרומת מעשר].

ועוד דבר הוא עושה לכם, דגייז ליה למזייכו [גוזז הוא את כל שערכם, כפי שנאמר: "והעבירו תער על כל בשרם"], ומיטלל לכו כי כופתא [ומשחק בכם כאילו הייתם שוטים, ואתם חשובים עליו כגלל], עינא יהב במזייכו [נותן הוא עיניו בשערכם, שלא יהיה בכם בעל צורה כמותו].

אמר לה: הא איהו נמי קא עביד [הרי גם משה עצמו גילח את כל שערו]!

אמרה ליה: כיון דכולהו רבותא דידיה [כיון שכל מה שאתם עושים, לגדולתו וכבודו אתם עושים, שאתם מקיימים אפילו דברים שמשימים אתכם כשוטים], אמר איהו נמי: "תמת נפשי עם פלשתים". כלומר, אגזוז גם אני עמהם עכשיו, כדי להפיס דעתם.

ועוד, דקאמר לכו משה: עבדיתו תכלתא [עשו פתיל תכלת על כנפי בגדיכם]. אי סלקא דעתך תכלתא חשיבא מצוה, למה אינו מצוה לעשות את כל הבגד תכלת?

אפיק גלימי דתכלתא [הוצא אתה בגדי תכלת], וכסינהו לכולהו מתיבתך [וכסה בהם את כל בני בית מדרשך]!

היינו דכתיב: "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידה תהרסנה".

"חכמות נשים בנתה ביתה" - זו אשתו של און בן פלת, שהצילה בחכמתה את ביתה.

"ואולת בידה תהרסנה" - זו אשתו של קרח, שהרסה את ביתה באיוולתה.

"ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" -

"אנשים" - היינו מיוחדים שבעדה.

"קראי מועד" - שהיו אנשים חכמים, שיודעים לעבר שנים, ולקבוע חדשים.

"אנשי שם" - שהיה להם שם בכל העולם. "וישמע משה ויפל על פניו". מה שמועה שמע, שנפל על פניו?

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש ^[918].

שנאמר בתהלים: "ויקנאו למשה במחנה", אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה. שאמר לה: אל תסתרי עם משה. שנאמר: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה". שיצא אל מחוץ למחנה, כדי שלא יחשדו בו עוד.

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", מחל משה על כבודו, והלך בעצמו אל בעלי המחלוקת. אמר ריש לקיש: מכאן - שאין מחזיקין במחלוקת.

דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת - עובר בלאו. שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו". דהיינו, שלא יעשו כקרח ועדתו, שהחזיקו במחלוקת.

רב אשי אמר: המחזיק במחלוקת - ראוי ליצטרע. כתיב הכא, גבי מעשה קורח: "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו" ^[919], וכתיב התם: "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו' ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג".

אמר רבי יוסי: כל החולק על מלכות בית דוד - ראוי להכישו נחש. כתיב הכא, כאשר אדניהו בן חגית התנשא לאמר "אני אמלוך" [וזהו שנחלק על מלכות בית דוד, שרצה למלוך במקום שלמה]: "ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת", וכתיב התם: "עם חמת זחלי עפר" ^[920].

אמר רב חסדא: כל החולק על רבו - כחולק על השכינה ^[921] . שנאמר במחלוקת קורח: "בהצתם על ה'." הרי שאף שנחלקו על משה, נחשב להם הדבר כאילו נחלקו על השכינה.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו [שמתקוטט עמו, ומפטפט נגדו דברים] - הרי הוא כעושה מריבה עם שכינה. שנאמר כאשר רבו בני ישראל עם משה ["וירב העם עם משה וגו'"]: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'."

אמר רבי חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו [שאומר על רבו שנוהג עמו מדת אכזריות] - כאילו מתרעם על השכינה. שנאמר כאשר התלוננו בני ישראל על משה ["וילונו כל עדת בני ישראל על משה וגו'"]: "לא עלינו תלנתיכם כי על ה'."

אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו [מחפה ומערים עליו דברים, שמבקש יותר ממה שראוי לו] - כאילו מהרהר אחר שכינה. שנאמר: "וידבר העם באלהים ובמשה" ^{[922] [923]}.

כתוב בספר קהלת: "עשר שמור לבעליו לרעתו". אמר ריש לקיש: זה עושרו של קרח. שעל ידי עשרו נתגאה, וסבר שהוא ראוי למעלת משה ואהרן.

"אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם וגו' ואת כל היקום אשר ברגליהם". מהו "היקום"?

אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו.

ואמר רבי לוי: משוי שלש מאות ^[924] פרדות לבנות ^[925] היו המפתחות של בית גנזיו של קרח. וכולהו, כל אותם מפתחות ומנעולים, אקלידי [מפתחות] וקילפי [ומנעולים] דגילדא [היו עשויים מעור ^[926]]. ואף על פי כן, אף שהיו אותם מפתחות ומנעולים קלים, שהרי היו עשויים מעור, ולא ממתכת, היו צריכים שלש מאות פרדות לשאתם. ללמדנו כמה עשיר היה קורח.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים: ^[927] אחת מהמטמוניות נתגלתה לקרח, וממנה נתעשר ביותר.

ואחת מהן נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס [קיסר שהיה בתקופתו של רבי, והיה אוהב ישראל].

ואחת - גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא.

ואמר רבי יוחנן: קרח, לא מן הבלועים [שנבלעו באדמה] היה - ואף לא מן השרופין [אותם מאתיים וחמישים איש שהקטירו קטורת, ונשרפו] היה. אלא, במגפה מת.

ומנין לנו שקרח לא היה מן הבלועין?

דכתיב: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע וגו' ואת כל האדם אשר לקרח". משמע שבלעה הארץ את אנשיו של קרח, ולא את קרח עצמו.

ומנין לנו שלא היה מן השרופין?

דכתיב: "באכל האש את חמשים ומאתים איש". משמע שהאש אכלה את מאתים וחמישים האנשים שהיו בעדתו של קרח, ולא את קרח עצמו [שהרי היו מאתים וחמישים איש חוץ מקרח. כפי שנאמר: "מאתים וחמשים מחתות, ואתה ואהרן איש מחתתו". שהיו מאתים וחמשים מחתות למאתים וחמשים איש, ועוד שתי מחתות, לקרח ואהרן].

במתניתא תנא: קרח מן גם השרופין, וגם מן הבלועין ^[928].

כיצד?

כאשר נשרפו אנשי עדתו, נשרפה נשמתו עמהן, אבל גופו נשאר קיים. לאחר מכן נתגלגל גופו עד מקום הבלועים, ונבלע שם עם כל אשר לו.

מן הבלועים מנין?

דכתיב: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח". הרי שהיה קורח מן הבלועים ^[929].

מן השרופין מנין?

דכתיב: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת", והרי אף קרח היה ממקריבי הקטרת! על כרחך שהוא נשרף בהדייהו [עימם].

אמר רבא: מאי דכתיב: "עריה תעור וגו' תבקע ארץ וגו' שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו"?

מלמד שבשעה שנבקעה הארץ, עלו שמש וירח לרקיע ששמו זבול. אמרו לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! אם אתה עושה דין לבן עמרם [למשה] - נצא להאיר על הארץ, ואם לאו - לא נצא! ^[930]

עד שזרק בהם הקדוש ברוך הוא חצים [וזהו שנאמר: "לאור חציך יהלכו"].

אמר להן לשמש ולירח: והרי בכל יום ויום מלכי מזרח ומערב משתחוים לחמה בשעה שמניחים כתריהם בראשם, ואינכם מוחים על כך ! בכבודי - לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם?!

ואף האידנא [עתה], לא נפקי עד דמחו להו [אין השמש והירח יוצאין להאיר, עד שמכים בהם בחצים ^[931]], שכך גזר עליהם המקום מאז אותו מעשה ^[932].

דרש רבא: מאי דכתיב: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה"? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אם בריאה [נבראה] כבר גיהנם - מוטב. ואם לאו - יברא ה' עתה גיהנם.

והוינן בה: למאי, למה נתכוין משה, כשאמר שיברא ה' עתה?

אילימא למבריה ממש, והא כתיב: "אין כל חדש תחת השמש"! דהיינו, שמאז בריאת העולם בששת ימי בראשית, לא נברא שום דבר חדש.

אלא לקרובי פיתחא [לקרב את פתח הגיהנם] למקומו של קרח, כדי שיפתח שם, ויבלעו בארץ.

"ובני קרח לא מתו". תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר [מלשון "עיר בצורה"] להם בגיהנם, שהתקין להם הקדוש ברוך הוא מקום גבוה בגיהנם, ולא העמיקו כל כך, ולכן לא מתו ^[933]. וישבו עליו [על אותו מקום], ואמרו שירה ^[934]. אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא [פעם אחת הייתי מהלך בדרך].

אמר לי ההוא טייעא [סוחר ישמעאלי]: תא ואחוי לך בלועי דקרח [בוא ואראה לך את המקום שנבלעו בו עדת קרח].

אזיל [הלך רבה בר בר חנה עמו], חזא תרי בזעי [ראה שני נקבים], דהוה קא נפק קיטרא מנייהו [שהיה יוצא מהם עשן].

שקל גבבא דעמרא [נטל גיזת צמר], אמשייה מיא [שרה אותה במים], ואותביה בריש רומחיה [והניחה בראש הרומח] ואחלפיה התם [והעבירה מעל אותם נקבים], ואיחרך [נשרף הצמר], לפי שהחום שם היה גדול ביותר.

אמר לי הסוחר הישמעאלי: אצית מה שמעת [הקשב מה אתה שומע] מתוך הנקב.

ושמעית דהוו קאמרי הכי [ושמעתי שכך היו אומרים]: משה ותורתו אמת, והן בדאים [על עצמם היו אומרים כן].

אע"פ שהמחלקת בכללו דבר שנוא ומשוקץ ודרך הערה אמרו עליו שהוא בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח מ"מ כשהוא חולק עם רבו או עם מי שהוא בראוי לקבל מרות מהם הוא שנוא ביותר והוא שאמרו כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש וכל החולק על רבו כאלו חלק על השכינה שנאמר בהצותם על י"י וכל המהרהר אחריו כאלו מהרהר אחר שכינה שנאמר באלהים ובמשה:

אשתו של קרח אמרה לו הראית מה עשה משה הוא נעשה מלך וגם לאהרן אחיו מנהו כ"ג וגם בני אהרן עשאן סגני כהונה ואם באת תרומה הוא אומר תהא לכהן ואף מעשר ראשון שאתם נוטלין אותו אינו מניחו לכם כולו אלא אומר לכם תנו ממנו מעשר לכהן ועוד שגוזז שער ראשיכם דכתיב והעבירו תער על כל בשרם והוא משחק בכם כדרך שמשחקין בכפותא אית דאמרי כפותא צואה כדאמרינן בפרקין בכפותא דחמרא. אמר לה גם הוא עושה כן שגוזז את שערו ונותן מעשר מן המעשר לכהן. א"ל כיון שכל הגדולה שלו היא שהרי הכל נעשה כמצותו נוח לו לבזות עצמו עמכם כדי שתשמעו לו לבזות אתכם כענין שנאמר תמות נפשי עם פלשתים ולא עוד אלא שאומר לכם תנו חוט א' של תכלת על כנפי בגדיהם ואם התכלת חשובה היא מפני מה אתה נותן חוט אחד בלבד (הוא) [הבא] טליתות שכולן צבועות תכלת וכסה בם כל בני ישיבתך:

ויקם משה וילך אל דתן שלא רצה לנהוג שררה לעצמו אלא הלך אצל מי שקטנים ממנו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת ואגררא דאין מחזיקין במחלוקת אייתינן נמי הא דר' יוסי בר חנינא דאמר כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש דכתיב ויזבח אדוניהו כו' אדוניהו חולק על בית דוד הוה דהא מקמיה הכין אשתבע דוד מלכא לבת שבע למנוייה לשלמה בריה בדוכתיה כדמוכח בתחילת מלכים דכתיב כי כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר:

אמר ר' אבהו כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה וכי תעלה על דעתך שישראל מהרהרין אחר שכינה אלא מתוך שהרהרו אחר משה מעלה עליהם הכתוב כאלו דברו בשכינה ובמשה ד"א אי ס"ד דאחר שכינה הרהרו למה להן להרהר אחר משה כלום מתרעמין על העבד שעשה מצות רבו.

ואמר רבי לוי משאוי ש' פרדות לבנות של מפתחות היו של בית גנזיו של קרח לשון הבאי הוא וכלן מפתחות של עור ומנעולין של עור הא קמ"ל דנפישי להו טובא טפי דאי הוה דפרזלא לא הוו כולי האי משום דתקיל ליה טעונה טפי וכולה מילתא לשון הבאי הוא.

אמ"ר יוחנן קרח לא מן הבלועין ולא מן השרופין [כו' במתניתא תנא קרח מן השרופין ומן הבלועין היה מן הבלועין] דכתיב ותבלע אותם ואת קרח מן השרופין דכתיב ואש ילאה ותאכל את החמשים את לרבות את קרח ד"א מדכתיב מקריבי הקטורת וקרח נמי הוה בהדייהו דכתיב ואתה ואהרן איש מחתתו. ור' יוחנן אמר לך כי כתיב ואת קרח לאו מוסיף על ענין ראשון הוא אלא ואת קרח אבמות העדה קאי ואידך קרא דאת לית ליה מ"ט דאת לא דריש.

דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה אית דאמרי לה משום דכתיב לעיל מיניה ותבקע ארץ כלומר בשעת ביקוע הארץ עלו שמש וירח לזבול ואני אומר ממקומו הוא מוכרע דכתיב שמש ירח עמד זבולה וכתיב יהלכו בתחילה עמד ולבסוף יהלכו מפני חיציו של מקום מלמד שעלו שמש וירח מרקיע שלהם לרקיע שעל גביו ששמו זבול כדאיתא בחגיגה (י"ב:) ואמרו לפני כו' אמר להן בכבודי לא מחיתם כשעשו ישראל את העגל וכמה עכו"ם שהיו מכעיסים לפני המקום בכבוד בשר ודם מחיתם. והאידנא עד דמחי להו לא נפקי, מאותה שעה גזר עליהן שלא יצאו בכל יום עד שיזרוק בהן חיציו ולאו חצים ממש אלא עונש בעלמא, ואית דגרס והאידנא עד דמחו לא נפקי אינן יוצאין עד שממחין בכבודו של מקום:

א"ל חזי מאי קעביד משה כו' ר"ל דמנפשיה קעביד ולא נצטווה על כך ואי אתיא תרומה אמר כו' שלא נצטווה על כך ולא נצטווה משה רק על י' דברות ששמעו בסיני כמ"ש כי כל העדה כלם קדושים וכ"ה במדרש ועוד דגיז למזייכו כו' לפי שדרך האדם לסלסל בשערו ונתגנה בהשחתתן כמ"ש לגבי נזיר מה ראית לשחת שער נאה שלך ע"כ אמרה כי אמר כן שתשחיתו שער שלכם לגנות שלא תהיו נראין נאים וכשער נזיר שהן נשחתין לשמים לתת במקדש על האש תחת זבח השלמים אין אתם חשובין אבל שעריכם נשלכים שלא במקדש בכ"מ כגלל הזה תחת רגלי בני אדם כי אין אתם חשובים בעיניו רק כגלל הזה:

כיון דכולהו רבותא דידיה כו'. ר"ל כיון דכל החשיבות שלו הוא אין לו גנאי כל כך כמו גנות שלכם ואמר תמות נפשי וגו' כמו ששמשון לא היה נחשב לו חיותו לגבי מיתת פלשתים כך משה לא היה חושש על גנותו לגבי גנותם ועוד דקא"ל עבדיתו תכלתא כו' מסמיכות פ' זו לפ' ציצית דרשו כן כדאיתא במדרש ואמר וה"ד חכמות נשים כו' ואולת בידה תהרסנה זו אשתו כו' כמ"ש ותבלע אותם ואת בתיהם וגו'. ואמר ואנשים מבני ישראל וגו' מיוחדים וכו'. דודאי שהיו בני ישראל אבל אשמועינן קרא שהיו מובחרים ומיוחדים מתוך בני ישראל בכמה מעלות בתורה ובחכמה הגם שמפורש בקרא שהיו נשיאי עדה לאו ממש נשיאי עדה של כל שבט ושבט שהם לא היו רק י"ב וכאן היו ר"ן אנשים אלא חשובי עדה היו ולזה אמר קריאי מועד שהיו יודעים כו' דקריאי עדה ממש כבר כתיב נשיאי עדה דהיינו חשיבותן לקרוא להן לכל דבר אבל דרשו בו קריאי מועד ממש דהיינו עיבור שנים כו' דבהן תלוי קביעות המועדים וע"כ כתיב מועד ולא עדה כדרך הכתוב בכל מקום ואמר אנשי שם הוא דבר נוסף על חשיבותן שהיה להן בבני ישראל גם בכל העולם היה להן שם בחשיבות ומעלה ואפשר דהיינו בעושר כמ"ש דקרח העשירן משלו. ואמר וישמע משה וגו' מה שמועה שמע כו'. דאמר על מה שאמרו רב לכם וגו' ומדוע תתנשאו וגו' אמר ששמע משה לא ה"ל להשמיט אהרן כדכתיב לעיל מיניה ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב וגו' והל"ל וישמעו משה ואהרן ויפלו על פניהם וע"כ דרשו שמיעה הזאת למשה לחוד שחשדוהו בא"א וכבר בארנו זה בפ"ק דב"ק בחידושינו שם לפי שפירש מן האשה ע"פ הדבור והיו ליצני הדור אומרים שאי אפשר לילוד אשה לפרוש מן האשה ע"ש ודרשו כן מדכתיב ויקנאו למשה במחנה דמשמע כ"ז שהיה במחנה קנאו לנשותיהם עד שנטה אהלו מחוץ למחנה וזהו ויפול על פניו מחמת כיסופא כמו שת"י:

ויקם משה וילך גו' מכאן שאין מחזיקים כו'. דמשום דיבור סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו' לא הוה אצטריך לילך אצלם שהיה אפשר ע"י שלוחו אבל גם אחר שא"ל הקב"ה למשה העלו מסביב למשכן קרח דתן וגו' הלך משה בעצמו אליהם לדבר עמם דברי רצוי אולי ישובו עוד ומכאן שאין כו':

כל המחזיק כו'. שנאמר ולא יהיה כקרח וגו' דאחר שכתב למען אשר לא יקרב איש זר וגו' ע"כ ולא יהיה כקרח כו' הוא ענין אחר דהיינו שלא יחזיק במחלוקת כמו שעשו קרח ועדתו. ואמר שראוי להצטרע כתיב הכא ביד משה וגו' ומפורש בפירוש רש"י בחומש בחולקים על הכהונה כינוי דלו על קרח ומהו ביד משה ולא כתיב אל משה רמז לחולקים על הכהונה כו' ע"ש:

כל החולק על מלכות בית דוד שנאמר ויזבח אדוניהו צאן וגו'. ואע"ג דאדוניהו נמי מבית דוד הוה כיון דכבר נתן דוד המלוכה לשלמה כמ"ש אתה נשבעת בה' אלהים וגו' שלמה בנך ימלוך וגו' מקרי שפיר חולק על מלכות בית דוד וענין ראוי להכישו נחש כמ"ש שהנחש היה מלך בחיות ונתקנא באדם היותר חשוב ממנו וע"י כך נתקלל כן המתקנא במלכות בית דוד וחולק עליו וע"כ ראוי להכישו נחש הזה שעשה כמדתו:

ומ"ש דחולק על רבו כו'. פירש"י על ישיבתו כו' ומייתי מקרח שהיה חולק על שררה של משה ובכללו על תורתו של משה כדאמרי' לעיל:

ומריבה עם רבו כו'. פירש"י תגר וקטטה כו' דהא דכתיב בהך ענינא ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות כו' אין זה מקרי מריבה אלא תרעומת ועד"ז ודאי לא נענשו משה ואהרן אלא על שהיו מריבים עמהם כשאמר להם המן הסלע הזה נוציא וגו' שהיו ישראל מתקוטטים וא"ל מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים לכך א"ל המורים כו' כפירש"י בחומש אשר ע"י קטטה זו נענשו משה ואהרן כדברי המפרשים:

המתרעם על רבו כו' כפירש"י שרבו נוהג עמו מדת אכזריות והיינו שהתרעמו ומתלוננים מי יתן מותנו ביד ה' וגו'. בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם וגו' אשר ע"ז השיב משה ונחנו מה לא עלינו וגו' ר"ל הגם שאתם מתלוננים עלינו כמ"ש וילונו כל עדת וגו' על משה וגו' ואין אתם חוששים אבל הוו יודעים כי לא עלינו וגו' כ"א על ה' כי המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה:

וכל המהרהר אחר רבו כו'. כפירש"י מהרהר מחפה עליו דברים דהיינו דבר נוסף דהתרעומת היינו דבר שנחסר לו עתה ממה שהיה לו מקודם כמ"ש לעיל אבל הרהור הוא המבקש יותר ממה שצריך לו כדכתיב ביה בההוא קרא אחר שהיה להם המן ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ולכך נענשו כאן יותר כי ההרהור הוא דבר נוסף על התרעומת והעונש היה נשיכת נחש כמ"ש לעיל דהמבקש ומתקנא ביותר ממה שראוי לו ראוי לנשכו נחש:

עושר שמור כו'. זה עושרו של קרח לפי שעושר זה של יוסף חלק ממנו הוא שמור וגנוז לטובת צדיקים בעה"ב כדמסיק קאמר דזה החלק ממנו לקרח היה שמור וטמון לו מאוצרו של יוסף לרעה לו בעה"ב כדאמרינן לעיל עדת קרח אין להם חלק לעה"ב שע"י עושרו נתקנא להיות ראוי למעלות משה ואהרן ובניו:

ואת כל היקום וגו' זה ממונו של אדם כו'. בפ' עקב כתיב גבי דתן ואבירם אחר שכתב ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם כתיב ואת כל היקום אשר ברגליהם דהיינו דבר נוסף שהוא עושר וממון שלהם שעל זה סמכו לחלוק עם משה ונסמך זה כאן שהעשירו ג"כ מעושרו של קרח כמ"ש ויקח קרח וגו' שלקחן בממון ובפרק ע"פ גרסינן שנאמר ואת כל היקום וגו' והוא ראיה אדלעיל וכמ"ש ודו"ק:

ג' מאות פרדות לבנות כו'. מפרש רשב"ם בפ' ע"פ לאו דוקא נקט ג' מאות אלא דכן דרך התלמוד מיהו הא דנקט דלבנות היו משמע דדוקא נקט ואפשר משום דמכת פרדה לבנה קשה כמ"ש בפ"ק דחולין לכך היה משאו על פרידות לבנות שלא יבא אחר לנגוע באותן מרצופים של עור ולגנוב מהן שהיה ירא ממכתן:

שלשה מטמוניות הטמין יוסף כו'. כדאמרינן בפרק ע"פ דיוסף ליקט כל כסף וזהב שבעולם שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא וגו' ע"ש ומסיים בההוא קרא ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה דמשמע ביתה מקום פנימי שהיה לו והיה קבלה בידם שעשה שלשה מטמוניות וההיא דאמרינן התם דישראל העלוהו ממצרים וכו' והיה מונח עד רחבעם בא שישק וכו' פליגא אדהכא וק"ל:

לא מן הבלועים כו'. דכתיב ואת כל האדם אשר לקרח ולא כו' כצ"ל הוא מבואר הר"ן איש לא חלקו רק על כהונה של אהרן כדכתיב איש מחתתו ר"ן מחתות ואתה ואהרן אבל דתן ואבירם חלקו גם על מעלות משה כי לא היו בכלל מקריבי הקטורת ולכך הר"ן איש לא נענשו רק בשריפת נשמה וגוף קיים על ידי מקריבי קטרת שהריח הוא דבר שנשמה נהנה ממנו אבל דתן ואבירם חטאו בכל גופם ומאודם וע"כ נבלעו בכל מכל כל והשתא למ"ד קרח עצמו לא מן השרופין ולא מן הבלועים היה כי לא חטא כל כך שטעה כדאמרינן שראה שלשלת יוחסין הבאה ממנו ולכך לא נענש בכל זה אלא שמת במגפה בעבור שהוציא דבה על משה ואהרן כמו שמתו המרגלים במגפה על שהוציאו דבה על ארץ ישראל ומאן דאמר שהיה מן הבלועים ומן השרופים לפי שהוא היה בעל המעשה וחטא הרבים תלוי בו ובמדרש תנחומא ולמה נעשה בו ב' דינין שאלו נשרף ולא נבלע היו הבלועים מתרעמים כו' עיין שם באורך:

וקרח בהדייהו. פירש רש"י מדכתיב ותאכל וגו' וקרח ממקריבי הקטורת הוה דכתיב כו'. לכאורה קשה דאדרבה כיון דעל כרחך קרח מקריב קטרת היה בזולת הר"ן איש כדמייתי ר"ן מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו ולגבי שרופים לא הזכיר רק הר"ן איש משמע דקרח לא היה מן השרופים ויש ליישב דה"ק וילמד סתום מן המפורש כיון דר"ן איש נשרפו משום שהיו מקריבי קטורת קרח נמי נשרף שהיה ג"כ מקריב קטורת וק"ל:

מלמד שעלו שמש וירח לזבול כו'. הטעם בזה עיין בחידושינו נדרים פ"ד והאי קרא שמש וירח עמד זבולה איירי במעשה קרח דכתיב לעיל מינה תבקע ארץ כו' כפירש"י ועיין בר"ן פ"ד פ"א:

בריאה גיהנם כו' והא אין חדש תחת השמש כו' בפ"ד נדרים איתא הסוגיא בע"א דאהא דאם בריאה גיהנם כו' פריך מהא דתניא ז' דברים נבראו קודם שנברא עולם וחשיב גיהנם ומשני אם איברי פומא כו' ואהא פריך והא אין כל חדש כו' ומה שיש לדקדק בסוגיא עיין בחידושינו שם:

ובני קרח לא מתו כו'. מקום נתבצר להם בגיהנם כו' למדו לומר כן דמדכתיב ותבלע אותם וגו' ואת כל האדם אשר לקרח אפילו למ"ד ולא קרח בניו ודאי בכלל כל האדם הן שגם הם מן הבלועים היו אלא אחר שהרהרו תשובה בלבם נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם כפי' רש"י בחומש ושאמרו שירה הוא בתהלים פ"ח שיר מזמור לבני קרח למנצח על מחלת לענות וגו' וחיי לשאול הגיעו נחשבתי עם יורדי בור וגו' שתני בבור וגו' שכל הענין מדבר שהתפללו לינצל מתוך הבליעה ואמרו בג' לשונות שיר מזמור למנצח נגד ג' בני קרח ועל מחלת שמחל להם הקב"ה ומזמור מ"ט אמרו על קרח אביהם הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו וגו':

אחוי לך בלועי דקרח כו' חזא תרי בזעי כו' כל דברי המאמר מפורש בחידושינו פ' הספינה:

גמ' אמרה ליה חזי מאי כו' אמר איהו נמי כו' דתכילתא וכסינהו לכולהו כו' מן השרופים ומן הבלועין מן הבלועין דכתיב כו' ותורתו אמת והן בדאין אמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר לה קרח כו' כצ"ל:

בד"ה קנא לאשתו כו' התראה הס"ד:

בד"ה חולק על כו' ישיבתו הס"ד בד"ה מהרהר מחפה עליו דברים הס"ד:

בד"ה אקלידי מפתחות הס"ד:

בד"ה וקולפי מנעולם הס"ד:

בד"ה מן הבלועין כו' קיים ואח"כ כו' כצ"ל:

בד"ה בכבודי כו' משתחוין לחמה הס"ד:

בד"ה נתבצר מל' עיר בצורה כו' ולא מתו הס"ד והשאר נמחק. נ"ב בס"א. :

גמרא ואולת בידיה תהרסנו. כצ"ל:

שם ויקומו כו' ומאתים נשיאי עדה מיוחדים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לקרובי פיתחא. ותפתח הארץ במקום שהן. ויל"פ בריאה דכאן מלשון וברא אותהן בחרבותם (יחזקאל כ״ג:מ״ז):

מטלל לכו. נ"ב לשון חוכא ואיטלולא:

שם משוי ג' מאות פרדות לבנות כו'. נ"ב שמא מפני שהן מסוכנות כמ"ש ר"ח [יומא מ"ט א' חולין ז' ב'] מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה. כדי שלא יקרבו גנבים לקחתם:

שם ואמרו שירה. נ"ב על שנצולו:

מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע (במדבר טז, ד). קשא הוה ליה למימר 'מַה שָׁמַע' ולא כפל לשונו ואמר 'מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע'? ונראה לי בס"ד דאם שמועה זו קאי על הדברים המפורשים בכתוב ועלה קאמר וישמע משה זאת כל העומדים שמעו אותם דקרח לא דבר עמו בלחישה אלא מוכרח לומר ששמע עוד שמועה אחרת מפי אחרים שהגידו לו על דברים אחרים של גנות.

כָּל הַחוֹלֵק עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ (מלכים א' א, ט). נראה לי בס"ד הטעם כי דוד המלך ע"ה הוא נקרא משיח ה' שמשחו שמואל הנביא ע"ה ולכן אמר נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב (שמואל ב' כג, א) ולכן החולק על מלכותו ראוי להכישו נָחָשׁ [358] כמנין מְשִׁיחַ [358]. גם יובן כי דוד המלך ע"ה היה גלגול אדם הראשון ותיקן פגם הנעשה מסיבת הנחש ולכן החולק על מלכותו ראוי להכישו נחש.
ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע שהאש הוא סימן ורמז למלכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל מה ראה אחיתופל לחלוק על דוד ראה אש יוצאה מאמתו וחשב שהוא יהיה מלך ולא ידע כי זה הסימן הוא על שלמה המלך ע"ה שהיה מן בת שבע שהיתה בת בנו של אחיתופל נמצא האש הוא סימן ורמז למלכות. ונראה לי הטעם כי בעולם התחתון יסוד האש הוא עליון בארבעה יסודות שסדרן הוא ארמ"ע [אש, רוח, מים, עפר] וגם האש עניינו עליה כי אם תדליק אש הוא עולה מאליו למעלה כן המלך הוא עליון על כל בני אדם, ולכן החולק על מלכות בית דוד מכישו נחש שארס שלו הוא אש שורף הגוף כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) המתחייב שריפה נופל לדליקה או מכישו נחש וכיון שחלק על מלכות שרמוזה באש לכך מכישו נחש שנשרף באש.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם הוא דאמרו בגמרא דשבת (שבת נה:) אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב (שמואל ב' יז, כה) וכי בת נחש הואי? והלא בת ישי הואי! אלא בת מי שמת בעטו של נחש, רצונו לומר היה צדיק גמור שלא היה לו שום חטא ורק מת מכח עצתו של נחש שסיבבה מיתה בעולם. נמצא לישי מכנהו הכתיב בשם נָחָשׁ בשביל שהיה צדיק גמור שלא חטא כלל. והנה החולק על מלכות בית דוד טענתו היא מכח דאתו מן רות המואביה ולכך אין ראויים למלוך על ישראל האסורים לבא בקהל וכמו שטען דואג נמצא הוא מטיל דופי גם בישי שהיה בן בנה של רות ועל כן בעבור כבוד ישי הצדיק שנקרא בשם נָחָשׁ מחמת צדקותו יכישו נחש לזה החולק ומטיל דופי.
או יובן בס"ד טעם לזה כי דוד המלך ע"ה תיקן תהלים שהם זמירות ועשה בכל זמר וזמר תיקון ויחוד עליון לזמר בו עריצים ופרשתי בס"ד לכן תמצא סמוך לאותיות 'זמר' יש אותיות 'נחש' דאותיות זמר הם למעלה מאותיות נחש שגוברים על הנחש ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר השם יתברך לנחש הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ (בראשית ג, טו) רצונו לומר ישופך בזמר שרמוז בראש אותיות שמך, ועל כן החולק על מלכות בית דוד שמטיל דופי ח"ו בדוד המלך ע"ה שתיקן זמר להכניע הנחש לכך ראוי כי יכישנו נחש לזה החולק.

זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו (דברים יא, ו). יובן בס"ד דאמרו בגמרא (עירובין סה.) דאמר רבי שמעון בר יוחאי יכולני לפטור העולם מדין תפלה על אשר אין מתפללים בכונה דלבם מבולבל מן צרות הגלות כשיכור דכתיב וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן (ישעיה נא, כא). והנה מי שיש לו ממון הרבה יהיה לו לב רחב תמיד ולא יתבלבל משום דבר כי הממון מרחיב הלב אם כן בעל הממון אינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה אלא הוא מתפלל בטוב. והנה אם תמלא אותיות אָדָם כזה אל"ף דל"ת מ"ם תמצא אותיות המלוי הם אותיות 'מִתְפַּלֵּל' והמלוי הוא רגלים של אותיות הפשוט ולזה אמר זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל 'אָדָם' דייקא שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו, שמעמידו בתפלה בשופי הרמוזה ברגליו של אָדָם דמלוי אָדָם הוא אותיות מִתְפַּלֵּל דהאדם צריך להיות מתפלל תמיד ואינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה.

מַשּׂאוֹי שְׁלשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת הָיוּ מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח (דברים יא, ו). הנה לפי פשוטן של דברים נקיט שלש מאות בלשון גוזמא וכמו שאמרו במסכת תמיד (תמיד כט.) אמר שמואל בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי ואלו הן תפוח וגפן ופרוכת עיין שם. אך נראה נקטי כאן לשון הבאי לפי פשוטן של דברים אך באמת יש להם רמז עמוק בדברים אלו.
ועוד אני אומר דגם לפי הפשט אין זה לשון הבאי אלא לשון מתוקן הוא והיינו אפשר כי תיבה שהיא מעור היו קורין אותה בשם מפתח ודרכם של הולכי דרכים אינם מניחים ממונם בתוך תיבות של קש אלא בתיבות העשויים מן העור כאשר נמצא עתה מפני הקלות, וקורח היה לו שש מאות תיבות מלאים נכסים וממון ומטלטלים והם קורין לתיבה של עור בשם מפתח והוא היה לו ת"ר תיבות מלאים שכל פרדה נושאה עליה שתי תיבות לכך היו משוי שלש מאות פרדות לבנות שנושאים עליהם שש מאות תיבות מלאים נכסים של קורח.

שָׁלשׁ מַטְמוֹנִיּוֹת הִטְמִין יוֹסֵף הַצַּדִּיק בְּמִצְרַיִם (דברים יא, ו). נראה לי בס"ד טעם לשלש מטמוניות אלו כי כל התבואה אשר נתקיימה באוצרות של יוסף הצדיק ע"ה ולא נתקלקלה כשאר תבואות העולם היתה זאת על ידי שפע עליון וקדוש הנשפע מלמעלה בזכותו של יוסף הצדיק ע"ה ועל כן העושר הוא של יוסף הצדיק ע"ה ואינו של פרעה.
אך הכסף הזה שקבל תמורת התבואה היה משלשה חלוקות האחד משל עובד עבודה זרה שהיה ממונם מאוס ומשוקץ שאינו ראוי לבא ולהיות בחלק הקדושה וכנגד כסף זה עשה יוסף הצדיק ע"ה מטמון אחד שהיה כל כסף זה של עובדי עבודה זרה הובא ונכנס למטמון זה בהשגחת שמים כי בידי שמים 'יש ברירה' בדרך נס להיות נבררים כספים אלו באים לאוצר זה ועל זה האוצר אמר כאן שנטלו קרח וסופו ירד לטמיון כי בלעתו הארץ.
ומין השני היה כסף שבא ונאסף מן אנשים שאינם עובדים עבודה זרה אך יש בידם גזל וגניבה דאינו מאוס כמו הכסף שהוא של עובדי עבודה זרה וכנגד כסף זה עשה יוסף הצדיק ע"ה אוצר שני כדי שעל ידי שמים יהיה ברירה לכספים של מין זה שכולם יבואו לאוצר זה וזה האוצר נגלה למלך רומי והביאו לאוצר הממשלה שלו.
ומין השלישי היה כסף של אנשים טובים שהיו שומרים שבע מצות בני נח דכספם נקי מאיסורא וראוי הוא לבא לחלק הקדושה כנגד זה עשה יוסף הצדיק אוצר שלישי ונבררו כספים של מין זה בידי שמים ובאו לאוצר השלישי וזה גנוז לצדיקים לעתיד לבוא כלומר אחר ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן].

קֹרַח לֹא מִן הַבְּלוּעִים וְלֹא מִן הַשְּׂרוּפִין (במדבר טז, לב). ופירש רש"י במגפה מת. והדבר יפלא איך יתכן קרח שהוא העיקר אב המחלוקת והוא אשר הסית והחטיא את כל עדתו לחלוק יהיה ניצול מן הבליעה אשר ברא השם יתברך לבעלי המחלוקת ההם ויהיו אשתו ובניו הקטנים וממונו נבלעים והוא ינצל מן הבליעה ומן השריפה וימות במגפה דאפילו עם השרופים לא ישרף? ועוד קשיא מלתא טובא מה יענה רבי יוחנן לפסוק (במדבר טז, לב) וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח?
ונראה לי בס"ד דרבי יוחנן יודה דקרח נשרף עם השרופים דהוה בהדייהו אך לא נשרף כמותם כי הם גם גופם נשרף אבל קרח לא נשרף גופו כלל אלא נשמתו נשרפה כשריפת בני אהרן שהיתה שריפת נשמה וגוף קיים ואחר שנשרפה נשמתו נתגלגל גופו ונבלע עם הבלועים והכי קאמר רבי יוחנן דקרח אין למנותו עם השרופים מפני שלא נשרף גופו דכתיב בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ (במדבר כו, י) וכיון דאמר 'בַּאֲכֹל' משמע דנשרף גופו שנאכל כמו עצים וקרח לא נאכל גופו באש ורק נשמתו נשרפה, וגם אין למנות קרח עם הבלועים כי כל הבלועים נבלעו חיים כמו שאמר הכתוב וַיֵּרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה (במדבר טז, לג) והוא נבלע מת ולכן כתיב אֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח (במדבר טז, לב) ולא קרח דאינו דומה להם כי הם נבלעו חיים שנקראים אדם והוא נבלע מת, אך על כל פנים מאחר שנבלע גופו אפילו שהוא מת מצי למימר הכתוב 'וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח' כל חד בדידיה, הם נבלעו חיים והוא נבלע מת אמנם במתניתא חשיב ליה עם הבלועים ועם הנשרפים דכיון שנבלע אף על פי שנבלע מת חשיב נבלע וכן אף על פי שנשרף נשמתו בלבד חשיב נשרף בסתם.

עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצִּים (חבקוק ג, יא). ענין החיצים אינו כפשוטו אלא הוא לשון מליצה שהוא ענין כוחות הדינין הקשים שבאים ממדת הגבורה של מעלה על דרך שאמרו באדרא זכו 'מֵצַח' לא זכו 'מָחַץ' פַּאֲתֵי מוֹאָב (במדבר כד, יז) וכן כאן חיצים בהפוך אתוון מחץ.

דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה לאור חציך יהלכו מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חצים אמרו להם לכבודי לא מחיתם לכבוד בו"ד מחיתם: והלא נראה תמוה ששמש וירח הנבראים יבקשו להכריע לבוראם ויתרו בהתראה שאם לא יעשה רצונם לא ישמשו עוד שמושם ומה גם שהקב"ה לא כעס עליהם על זה רק באשר שתלו תלונתם בכבוד משה ולא בכבודו. אכן ע"פ דברינו בספרי מנחת עני יפורש שהרי קרח ועדתו נתנו טעם למחלקותם על משה במה שאמרו כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' לומר אחרי שה' בתוכם והוא מנהיגם לא צריך למיצוע להנהגה אכן השקר נראה לכל ע"י השמש והירח כי הלא ה' הוא אור העולם והוא הנותן אור לשמש והשמש נותן אור לירח וכמו שבחר בהם להיות אמצעים לאור הגשמי המאיר על ידו כן בחר ג"כ באמצעי הרוחני להשפיע אור הקדושה שיוצא ממנו והוא משה ורק על זמן העתיד כשיתוקן העולם עליו נאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם וזה מה שטענו השמש והירח אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא ובזה לא מרדו בהקב"ה כי אמרו שאם אתה עושה דין לב"ע אז ראינו שצדק קרח בטענתו בתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' ועל כן גם לאורנו לא יצטרך העולם כי הלא אתה אור העולם ולכן הקב"ה הקפיד רק במה שתלו הדבר במשה כי הלא גם בו מרדו והיה להם לומר אם אתה עושה דין במורדים בך ולזה ירה בהם חצים:

כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו כו'. רוב מוני המצות לא מנו לאו זה במנין הלאוין כי ס"ל שאסמכתא בעלמא היא:

כל החולק על רבו כחולק על השכינה. פרש"י חולק על ישיבתו עכ"ל. דבריו סתומים וחתומים שלא פירש היאך חולק על ישיבתו וכבר היה אפשר לפרש שר"ל אע"פ שאין עיקר מחלוקת שלו על רבו גופיה רק על ישיבתו כלומר תלמידיו כעין מחלוקת קרח ועדתו דמייתי ראיה מיניה שלא היו חולקים על נשיאותו של משה גופיה שנתמנה מלך רק על הכהונה של אהרן ועל נשיאותו של אליצפן בן עזיאל. אמנם יותר נכון בעיני לפרש דברי רש"י שר"ל כדפירש הרמב"ם בפ"ה מהלכות תלמוד תורה וז"ל איזהו חולק על רבו זהו שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אע"פ שרבו במדינה אחרת כו' עכ"ל. אבל אין לפרש דברי רש"י שר"ל שחולק על רבו באיזה פסק או הוראה כי כבר פסק מהרא"י בפסקיו סימן רל"ח שמותר לתלמיד לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו וכתב שכך היתה דרכה של תורה מימי התנאים. רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ורבו רשב"ג. באמוראים רבא חולק בכמה מקומות על רבה שהיה רבו מובהק. בגאונים אשיר"י חולק בכמה מקומות על מהר"ם שהיה רבו מובהק עכ"ל. ואין דבריו צריכין חזוק שהרי כל הגמרא מלאה על כל גדותיה מזה שהתלמיד חולק על רבו בכל האופנים בין בפניו ובין שלא בפניו בין שהוא לבד חולק על רבו בין שאחרים חולקים עם רבו בין בזקנותו בין בילדותו כמו שכתבו התוספות בהדיא בנדה בפרק כל היד גבי מאי לאו בזקנותו וז"ל דמצינו הרבה תלמידים שחולקין על רבותיהן בילדותם עכ"ל. וכן אשכחן להרמב"ם שחלק על אביו ורבו בפי"א מהלכות שחיטה בדין סירכא וכן הטור אבן העזר חלק על אביו ורבו הרא"ש בסי' קמ"א וכן בטור ח"מ בסי' ע"ז ובסי' ר"מ אע"ג שכתב בסי' ק"ז על דברי הרא"ש אע"פ שנראה לחלק איני משיב על דבריו כו' וכן בסי' קע"ו כתב עליו ואלמלא שאין לי להכריע כו' כבר קרא עליו תגר הרב הגדול מהרש"ל ז"ל וכתב עליו וז"ל תימה למה נושא לו פנים הלא רבינו הקדוש לא נשא פנים לעולם לאביו ורבו רשב"ג וכל מקום שידע לחלוק עליו חלק עליו וכו' עכ"ל. ואני בעניי עדיפא מיניה תמיה אני על הטור הלא הרא"ש גופיה כתב בתשובותיו כלל וסימן נ"ה דין ט' וז"ל מי לנו גדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני הגולה בפירושו ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי ירכו ר"ת ור"י ז"ל וסתרו דבריו כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם עכ"ל. וכן אשכחן לרבי אלעזר בר' שמעון שאמר רואה אני דברי ר' יוסי מדברי אבא שזה קדוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם כו'. וכבר מצינו שאמר מר בר רב אשי על אביו ורבו ה"מ דקטנותא נינהו כו' והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען חולק על רבותיו בשיעור כפירת הטענה וכתב עליהם שטעו וכן בפ"ה מהלכות אישות כתב וז"ל ופרשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשומען כו' וגדולה מזו מצינו ברבי יוחנן דיהיב עיטא לקריביה וקאמר מילתא דלדעתיה הוי דינא דאורייתא וריש לקיש עבד עובדא דלא כותיה ואמר לבעל הדין אי לא צייתת מפיקנא רבי יוחנן מאוניך ורבי יוחנן לא איקפד כלל אדרבה קבל האמת ואמר לקריביה מה אעשה שכנגדי חלוק עלי וכאלה רבים אין מספר. ובהיות שכן הוא כאשר הוכחנו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני לפי שקשה לי מהא דתניא בפ"ק דקידושין איזהו מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו וכל הפוסקים כתבו דין זה נמי גבי תלמיד לרבו ופרש"י אם היה חולק אביו עם אחר בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני והטור י"ד כתב עליו בשם הרא"ה זה אין צריך דהיינו סותר את דבריו אלא אפילו נראין לו דברי אביו אין לו לומר נראין דברי אבא שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקין ישיב עכ"ל. וב"י כתב עליו שי"ל דתרי גווני סותר את דבריו קתני חד שהוא לבדו סותר את דבריו וחד שהוא מכריע כדברי החולק עליו וכו'. הרי משמע בהדיא שאין הבן או התלמיד רשאי לסתור את דברי אביו או רבו בדבר הלכה אף על פי שיש לו להשיב דאי לא שיש לו להשיב תשובה מהיכא תיתי וכמו שכתב בהדיא הטור ח"מ בסי' ק"ז על דברי אביו הרא"ש שהבאתי לעיל אף על פי שנראה לחלק איני משיב על דבריו ולא מסתבר לחלק סותר את דבריו של אביו או של רבו בדבר הלכה בין מחלוקת תלמיד על רבו שמצינו בכל הגמרא שהבאתי לעיל. ולכאורה היה נ"ל הא דתניא לא סותר את דבריו וכו' אין רצונו לומר שלא יחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה אלא ה"פ שלא יחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה בלשון סתירה כגון לא כי וכיוצא בזה אלא צריך לחלוק לו כבוד בדבורו כדאיתא בסנהדרין בפרק הנשרפין מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפין בנסקלין רבי שמעון אומר דינו בסקילה שהשריפה חמורה א"ל רב יהודה אבא לא תיתנייא הכי מאי איריא כו' אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תימא ליה לאבוך הכי דתניא הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה וכו' אלא אומר לו אבא מקרא כתוב בתורה כך הוא. ועדיין לבי מהסס. ולולא פיו הקדוש של רש"י וכל הנגררים אחריו הטור י"ד הרא"ה ובית יוסף שהבאתי לעיל הייתי מפרש הברייתא הנזכרת דקתני ולא סותר את דבריו לא איירי בדבר הלכה כלל ועיקר אלא מיירי דוקא במילי דעלמא וראיה מוכרחת לדברי מהא דאיתא בפ"ק דקידושין מאי דכתיב כי ידברו את אויבים בשער אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה וכו'. והא ודאי הא דקאמר אפי' ר"ל אע"ג שהבן חייב לחלוק כבוד לאביו שלא יסתור את דבריו ודכוותיה התלמיד לרבו אפ"ה לדבר הלכה נעשו אויבים זה לזה משום שא"צ לחלוק כבוד שלא יסתור את דבריו בדבר הלכה וטעמא רבה איכא במילתא כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה שהבאתי לעיל כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם אבל אי אפשר לפרש הא דקאמר אפילו האב ובנו וכו' אף ע"ג שהבן אוהב לאביו וכן התלמיד לרבו דא"כ מאי רבותי' אטו בשביל אהבה יחניף לאביו ולא יחלוק עליו כשהוא יודע שאינו אומר אמת ועוד דא"כ היה לו לומר סתם אפילו שני אוהבים שעוסקים בתורה וכו'. כן נראה לי:

ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא. לא ידעתי מה להם לצדיקים לעתיד לבא בממון ושמא יש לומר דזה מיירי לימות המשיח:

קרח מן השרופים ומן הבלועים וכו'. בב"ר נותן טעם למה נעשה בו ב' דינין שאלו נשרף ולא נבלע היו הבלועים מתרעמין ואומרים שלא הביא עלינו כל הפורענות הזו אלא קרח והרי הן נבלעים וקרח ניצול ואלו נבלע ולא נשרף היו השרופין מתרעמין וכו':

וסתרתה למזייה כל דאתא וכו'. פירש הרב ברית שלום במ"ש פרק הוציאו לו ז' בנים היו לקמחית וכלם שמשו בכהונה גדולה וא"ל חכמים מפני מה זכית לכך א"ל מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי ומשם נלמוד דהאשה שמגלה שערה אין בעלה ובניה כהנים גדולים ושער"א דגופה לא ניתן לימחל והכא עדת קרח היו רוצים להיות כהנים מה עשתה זאת האשה סתרתה למזייה ויתבא על בבא משום פרסומי כל השע"ר הגדול שנפתח ומעתה בעלה ובניה לא יהיו כהנים ואין עסק לבעלה במחלוקת עכ"ד. והטעם כי השער רומז לדין והכהן הוא חסד וכהן גדול הוא חסד שבחסד ולא יכונו יחדיו כשהדין גלוי ובחכמה עשתה אשתו של און ותצא דינ"א מפני מראית העין רואה שע"ר בת רבים וא"כ תו אין עסק לבעלה עמהם:

אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן שחשדוהו באשת איש. כתב הרב ישרש יעקב וז"ל והרי"ף נ"ט עמ"ש לא יתיחד איש א' עם ב' נשים ומשה יקח את האהל מחוץ למחנה ולא יבצר שהולכות נשים לדון ומתיחדות עמו והתורה העידה ויהושע בן נון נער לא ימיש והדין הוא דאשה מתיחדת עם ב' אנשים כשרים עכ"ל. ועוד הא קי"ל דבעלה בעיר אין בו משום יחוד והא חשיב כבעלה בעיר. ותו דעל הרוב היה פתח האהל פתוח לר"ה ואין בו משום יחוד ועוד דאין אוסרין על היחוד. אמנם ק' על דברי הרב דהרי אמרו בש"ס שנאמר ויקנאו למשה במחנה אמר רב שמואל בר יצחק מלמד שכל א' וא' קנא את אשתו ממשה שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה ופירש רש"י ז"ל יצא מחוץ שלא יחשדוהו עוד ומהרש"א ז"ל בח"א כתב דכל זמן שהיה במחנה קנאו לנשותיהם עד שנטה אהלו מחוץ למחנה עכ"ל. וכל זה נראה הפך דברי הרב ז"ל דהכתוב אומר ויקנאו למשה במחנה ובש"ס ורש"י מפורש דנטה מחוץ למחנה שלא יחשדוהו ודוק:

אמר רבי יוסי כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש. אפשר דרך דרש לומר כי דוד הע"ה היה אדם הראשון וזה שחולק על מלכות בית דוד הוא כמו הנחש שחלק על אדה"ר וגרם רעה לאדה"ר ולו. על כן יבא נחש שתפס אומנותו זה ולא ראה בכל הרעה שנמשכה אח"כ וינקם ממנו:

עושר שמור לבעליו לרעתו. אמר ריש לקיש זה עושרו של קרח. וסימן לדבר ולערב יחלק שלל יחלק יעשה זה מחלקת מסיבת שלל והלך חשכים וזהו ולערב. שלל ר"ת שמור לבעליו לרעתו:

ואת כל היקום אשר ברגליהם א"ר אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. פירשו המפרשים כי כל המעלות כמו חכמה ובינה וגבורה וענוה וכל מדות טובות הן דבקות בגוף האדם. אך העושר הוא לבר מגופו והוא בעפר הארץ. והן בעון בעושר יגבה לב האדם ומן הארץ ירום ונשא וגבה וז"ש ואת כל היקום שהוא העושר. אשר הוא ברגליהם בעפר וקימה היתה לו. וז"ש זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ובא וראה העושר שהוא שפל מהכל בזה מתגאה ועומד על רגליו:

תניא קטני בני רשעי ישראל וכו' רבי עקיבא אומר באין לעוה"ב וכו'. פירש"י ז"ל רשעי ישראל פשיטא דאין להם עוה"ב כמ"ש פרק בתרא דכתובות רפאים בל יקומו במרפה עצמו מד"ת ובבניהם פליגי וראיתי להרב ישרש יעקב ז"ל שכתב וז"ל כתב בספר באר שבע קשה דהתם אמרינן במרפה עצמו לע"ז הכתוב מדבר ויראה דמיירי בפושעי ישראל בגופן שאינו מניח תפילין דאין להם חלק לעוה"ב ובבניהם נחלקו עכ"ל הרב ישרש יעקב ז"ל ומי שרוצה לדחות יאמר דרש"י ז"ל הורה גבר מקור נפתח פרק בתרא דכתובות ונקט סברא ראשונה וה"ה לסברא השנית ורש"י לאו כי רוכלא הוא:
ואולם לפי האמת הרואה יראה דהכי הויא סוגיא דהתם דר"ל דריש במרפה לד"ת וא"ל רבי יוחנן ההוא במרפה עצמו לע"ז והשיבו ר"ל מקרא אחר אני דורש כי טל אורות טלך וכו' כיון דחזייה דקא מצטער א"ל ר' מצאתי להם רפואה מן התורה ואתם הדבקים וכו' ע"ש והמסתכל יפה עיניו ישר יחזו דרבי יוחנן הדר ביה וזו כונת ר"ל דאמר מקרא אחר אני דורש כלומר מה שאמרתי רפאים במרפה עצמו מד"ת לא אמרתי מכח פ' רפאים ולזה באת לומר דרפאים הוא מרפה עצמו לע"ז לא כן אבי רק דזה הדבר מוסכם וחזק אצלי ולכן אני דורשו במקרא אחר. ולכן רבי יוחנן לא השיבו כי קבל דבריו והיה מצטער ועל זה א"ל ר"ל מצאתי להם רפואה ורבי יוחנן שתק והודה לר"ל ומעתה פירוש רפאים כמ"ש ר"ל במרפה עצמו מד"ת וא"ש דברי רש"י דרבי יוחנן קבלה מר"ל דרפאים במרפה עצמו מד"ת כדבר האמור:

אמר רב כל המחזיק במחלקת עובר בלאו וכו'. ראיתי בספר רגל ישרה שכתב וז"ל תמוה דלא מנו בעלי מניני מצות לאו זה עכ"ל ב"ש ולעד"ן עפמ"ש מרן בב"ש בעצמו פ"ק דתמיד דכ"פ אמרו חז"ל עובר בלאו ואפ"ה אינה רק אסמכתא והאריך שם עכ"ל ומוכח מדבריו שהרב באר שבע תמה על מוני המצות וסלקא ליה בתימה ולכן הוא מישב ע"פ דברי הרב עצמו פ"ק דתמיד שכמה זימני אמור רבנן עובר על לאו והוא אסמכתא וא"כ ה"ה הכא נמי. ותימה עליו כי זה לשון הרב באר שבע עצמו כאן כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו וכו' כל מניני המצות לא מנו לאו זה במנין הלאוין כי ס"ל שאסמכתא בעלמא הוא עכ"ל הרב באר שבע. הרי דהרב באר שבע עצמו לא תמה ולא יישב רק בפשיטות קאמר דכל מוני המצות לא מנאוהו דס"ל דהוא אסמכתא ומאי קאמר. ותו דמאומרו על פי מ"ש בב"ש עצמו משמע דמדברי הרב ב"ש שם פ"ק דתמיד נתישב לו זה. והרי הרב ב"ש שם פ"ק דתמיד בשילהי פרקין בסוף דבריו כתב וכן הא דאמרינן פרק חלק כל המחזיק במחלקת וכו' נמי אסמכתא בעלמא ע"ש ונמצא דשם נמי אתיא זכירה להא דידן והרב ב"ש עצמו דיבר מזה דשמעתין:
ועל הרב ב"ש ק"ק דלא זכר שכ"כ הרמב"ם בי"ד שרשיו שהשריש למנין המצות בשרש השמיני כתב בהדיא דהא דאמרינן הכא כל המחזיק עובר וכו' הוא אסמכתא. ותו שכתב דכל מוני המצות לא מנו לאו זה והרי הרמב"ן כתב שם בשרש הח' דלא יהיה כקרח ימנה שלא לחלוק על הכהונה דזה דהוסיפו על כל מחלקת הוא אסמכתא דקרא לא אתא אלא שלא לחלוק על הכהונה והם סמכו לו שאר מחלוקות ע"ש. וכן כשהרמב"ן בא חשבון מנין המצות לפי דעתו בסוף הספר ד"ה ויש לי ענין מצוה מסתפק הכניס בכלל הלאוין לא יהיה כקרח ואיך הרב ב"ש כתב דכל מוני המצות לא מנו לאו זה והרי הרמב"ן מנה לאו זה ואף שמנאו למחלק' הכהונה לבד לא הול"ל לא מנו לאו זה:
ועוד הוסיף הרמב"ם בספר המצות לאוין מ"ה לומר דמ"ש כל המחזיק במחלקת עובר בלאו הוא על צד הדרש אמנם גופיה דקרא הוא להפחיד וכו' ע"ש:
א"ר אבהו כל המהרהר אחרי רבו וכו'.7 עמ"ש בספר הקטן ברכי יוסף י"ד ריש סימן רמ"ב בס"ד:

אמר רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה וכו'. במאמר זה יש לדקדק כמה דקדוקים וראיתי לכתוב אשר מצאתי בספר טל אורות כ"י להרב החסיד סוב"ר הרזי"ם מהר"ם פאפיראש כ"ץ זלה"ה פרשת קרח וזה תורף דבריו רבא הוקשה לו בכתוב דהול"ל שמש וירח עמדו. ותו מאי בעו בזבול ולישב זה דרש דרשה זו כי ארז"ל בזהר חדש כי שמש מזל יעקב וירח מזל עשו והקב"ה נתן את של זה בזה ירח ליעקב בעה"ז ושמש לעשו בעה"ז גם אמרו בחולין דשני מאורות היו שוים ואח"ך נתמעט הירח. ואמרו בחגיגה כי רקיע זבול בו מיכאל עומד ומקריב נשמות הצדיקים גם כתב האר"י זצ"ל בפסוק כי ה' נרא"ה אליכ"ם אותיות אהרן מיכאל כי כשהתחיל לשמש אהרן בכהונה התחיל מיכאל לשמש ברקיע ובזה נבא אל הביאור כי הוצרכו שמש וירח שניהם כאחד לבא והא בלא הא לא סגי דאמרי תרווייהו אם אתה עושה דין לבן עמרם כלומר אהרן ן' עמרם וכו' כי לכל אחד בפ"ע יש לדחותו. כי אם בא שמש לבדו ישיב לו מאי דעתך דאחרי שפסקתי גדולה לאהרן אין להורידו אין זה כי אם רצונך שינצח אהרן לכבודך שגם לך פסקתי לך גדולה שיהא יעקב בחלקך ואח"כ ניטל ממך ואתה רוצה ג"כ לזכות בחלקך ופתח פתוח מצאת לעשות סמוכים לטענתך והערם תערים להציע שאו"ל דבר זה שהוא דוגמת ענינך כדי שממילא תזכה גם אתה. וכן אם תבא הירח יאמר לה לכבוד עצמך את דורשת שפסקתי לך גדולה והיית מאירה כשמש ותקטן זאת והמכוון לזכות בדינך. לכן באו שניהם ואמרו אם אתה עושה דין וכו' לומר הביטה וראה כי אין כונתנו אלא לכבודך ולא לכבודנו שהרי טענותנו בענינים הנוגעים לנו סותרים זה את זה שאם תגדל הירח תפסיד השמש את כבודו ואת גודלו ואם יותן עשו לירח תפסיד הירח כבודה שיעקב עד עתה הוא מנת חלקה והואיל שבאנו כא' יצאנו מחשדא ועוד שכל גדולתנו בהיותנו מאירים ואנו אומרים שלא נצא. ועלו בזבול ששם מיכאל ורמזו שאם ינצח קרח ולא יהיה אהרן כהן גם מיכאל יהיה מנוצח. ויאמר ה' לכבודי לא מחיתם דעד עתה יש לכם תשובה שלא מחיתם בעע"ז דאטו יאבד עולמו מפני השוטים אבל עתה שמחיתם לכבוד אהרן ובאתם בזבול לכבוד מיכאל ואמרתם לא נצא. הי"ל למחות לכבוד שמים כיון דאין אתם חוששים לטענת יאבד עולמו מפני השוטים שהרי אתם אומרים לא נצא. וזרק בהם חיצים. וכל יום אינם יוצאים מפני עובדיהם וזורק בהם חיצים שלא יאבד עולמו מפני השוטים. זה תורף דבריו ז"ל: