סנהדרין קט ע"ב

דף קט - ב

אמר להו לבעלי השוורים:  דאית ליה תורא - נשקול חד משכא [מי שיש לו שור, יקבל עור אחד], דלית ליה תורא - נשקול תרי משכי [ומי שאין לו שור, יקבל שני עורות].

אמרו ליה: מאי האי?

אמר להו: סוף דינא - כתחילת דינא. מה תחילת דינא, דאית ליה תורא מרעי חד יומא, דלית ליה תורי - מרעי תרי יומי,

אף סוף דינא: דאית ליה חד תורא - לשקול חד, דלית ליה תורא - לשקול תרי.

עוד תקנה היתה בסדום: דעבר במברא [מי שעובר את הנהר על ידי המעבורת] - ניתיב חד זוזא [נותן לבעל המעבורת זוז אחד]. דלא עבר במברא - ניתיב תרי [ומי שלא עבר במעבורת, אלא הגיע בדרך אחרת - נותן שני זוזים ^[900]].

דהוה ליה דרא דלבני [מי שהיה מגבל לבנים, והיתה סדורה לפניו שורה של לבנים] - אתי כל חד וחד שקיל חדא [בא כל אחד ואחד מאנשי העיר, ונטל לבנה אחת]. אמר ליה כל אחד מהם לבעל השורה: וכי מה החסרתי אותך? אנא חדא דשקלי [אני נטלתי רק לבנה אחת ^[901]]!

דהוה שדי תומי או שמכי [מי שהיה מפזר ושוטח לפניו שומין או בצלים ליבשן], אתו כל חד וחד שקיל חדא [בא כל אחד ונטל אחד], אמר ליה: אנא חדא דשקלי.

ארבע דייני היו בסדום, ואלו שמותם: שקראי, ושקרוראי, זייפי [זייפן], ומצלי דינא [מעוות דין].

דמחי ליה לאיתתא דחבריה, ומפלא ליה [מי שהכה את אשת חבירו, והפילה ולדה], אמרי ליה [אומרים לו לבעל האשה]: יהבה ניהליה דניעברה ניהליך [תן למכה את אשתך, עד שתתעבר ממנו עבורך ^[902]].

דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה [מי שחתך אוזן חמורו של חבירו], אמרו ליה לבעל החמור: הבה ניהליה עד דקדחא [תן לו את החמור עד שיצמיח אוזן חדשה], כי אין זה ראוי שיחזיר לך את החמור כשאינו שלם.

דפדע ליה לחבריה [מי שפצע את חבירו], אמרי ליה למוכה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא [תן למכה שכר, שהרי הקיז לך דם].

דעבר במברא - יהיב ארבעה זוזי. ואילו דעבר במיא [מי שעבר במים, ולא השתמש במעבורת] - יהיב תמני [שמונה] זוזי ^[903].

זימנא חדא אתא ההוא כובס, אילקע להתם [פעם אחת בא כובס, ונקלע לשם, למקום שעוברים את המים במעבורת]. אמרו ליה: הב [תן] ארבע זוזי.

אמר להו: אנא במיא עברי [אני עברתי במים].

אמרו ליה: אם כן - הב תמניא, דעברת במיא.

לא יהיב [לא נתן להם]. פדיוהו [פצעוהו].

אתא לקמיה דדיינא [בא אותו כובס לפני הדיין שבסדום], לקבול על כך שפצעוהו.

אמר ליה הדיין לכובס: הב ליה אגרא, דשקיל לך דמא [תן לו שכר על כך שהקיז לך דם], ועוד תמניא זוזי - על כך דעברת במיא. אליעזר עבד אברהם איתרמי התם [נקרה בדרכו לשם]. פדיוהי [פצעוהו] אנשי סדום.

אתא לקמיה דיינא.

אמר ליה הדיין לאליעזר: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא!

שקל גללא [נטל אליעזר מקל ^[904]], ופדיוהי איהו לדיינא [ופצע הוא את הדיין].

אמר לו הדיין: מאי האי? מה זה שפצעתני?

אמר ליה אליעזר: אגרא דנפק לי מנך [השכר שמגיע לי ממך] על כך שהקזתי לך דם - הב ניהליה להאי [תן אותו לבעל דיני, שפצעני]. וזוזי דידי - כדקיימי קיימי [והכסף שלי ישאר במקומו].

הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין [היתה להם לאנשי סדום מיטה, שהיו מלינים עליה אורחים].

כי מאריך [כאשר היה האורח ארוך יותר מהמיטה] - גייזי ליה [היו חותכים אותו, כדי להתאימו לאורך המיטה].

כי [כאשר] היה האורח גוץ - מתחין ליה [היו מותחים אותו, כדי שיתאים לאורך המיטה, עד שהיו אבריו מתפרקין] ^[905].

אליעזר עבד אברהם אקלע להתם. אמרו ליה: קום גני אפוריא [בוא ולון על המיטה].

הבין אליעזר את כוונתם, ולכם אמר להון: נדרא נדרי מן יומא דמיתת אמא - לא גנינא אפוריא [נדר נדרתי מיום שמתה אמי, שלא אשן על מיטה].

כי הוה מתרמי להו עניא [כאשר היה נקלע עני לסדום], יהבו ליה כל חד וחד דינרא [נתנו לו כל אחד ואחד דינר], וכתיב שמיה עליה [ושם הנותן היה כתוב על המטבע], וריפתא לא הוו ממטי ליה [ופת לא היו נותנים לו, לעני], כדי שימות ברעב.

כי הוה מית [כאשר היה אותו עני מת ברעב], אתי כל חד וחד, שקיל דידיה [בא כל אחד ואחד מבני סדום, מזהה את מטבעו על פי השם שהיה כתוב עליה, ונוטלה].

הכי אתני בינייהו [כך התנו ביניהם] אנשי סדום: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא [כל מי שמזמין אורח לסעודת שמחה] - לשלח גלימא [יטלו ממנו את בגדו].

פעם אחת הוי האי הילולא [היתה שם שמחה], אקלע אליעזר להתם, ולא יהבו ליה נהמא [ולא נתנו לו פת].

כי בעי למסעד [כשרצו להתחיל לסעוד], אתא אליעזר, ויתיב לסיפא דכולהו [בא אליעזר, והתיישב בסוף הקרואים].

אמרו ליה: מאן אזמנך להכא [מי הזמינך לכאן]?

אמר ליה לההוא דיתיב [אמר אליעזר לזה שישב לצידו]: אתה זמנתן [הזמנתני].

אמר אותו אדם שישב לצידו בליבו: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה [שמא ישמעו הציבור את דבריו של אליעזר, שאני הזמנתיו], ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא [ויטלו ממני את בגדי]!

שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה [נטל אותו אדם את בגדו], ורהט לברא [וברח החוצה].

וכן עבד לכולהו [וכך עשה אליעזר לכולם, שאמר על כל אחד מהם שהוא הזמינו], עד דנפקי כולהו [עד שיצאו וברחו כולם], ואכלא איהו לסעודתא [ואכל הוא, אליעזר, את כל הסעודה].

הויא ההיא רביתא [היתה שם נערה] דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא [שהוציאה פת לעני בכד, כשהלכה לשאוב מים, כדי שלא יראו בני העיר].

איגלאי מלתא [נתגלה הדבר] לבני סדום.

שפיוה דובשא [משחו אותה בדבש], ואוקמוה על איגר שורא [והניחוה בראש החומה, שהוא מקום גבוה וגלוי].

אתא זיבורי [באו הדבורים] - ואכלוה.

והיינו דכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה", ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה [נערה]. שלשון "כי רבה" משמע - על עסקי ריבה ^[906].

שנינו במשנתינו: מרגלים אין להם חלק לעולם הבא.

שנאמר: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה". "וימתו" - בעולם הזה. "במגפה" - לעולם הבא ^[907].

שנינו במשנתנו: עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא.

שנאמר: "ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל". "ותכס עליהם הארץ" - בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: חיים הם לעולם הבא. שעליהם אמר הכתוב: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל". והיינו, שהקדוש ברוך הוא הורידם לשאול, שבלעתם הארץ, והוא יעלם לעתיד לבוא.

תנו רבנן: עדת קרח - אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" - בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

רבי יהודה בן בתירא אומר: עדת קרח הרי הן כאבידה המתבקשת [שמחפשים אחריה]. שנאמר: "תעיתי כשה אבד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי" ^[908].

שכך אמר דוד על בני קרח: "תעיתי כשה אבד" - הם, בני קרח, תעו כשה אובד. "בקש עבדך" - ואתה ברחמיך הרבים בקש את עבדיך, ותביאם לחיי עולם הבא. "מצותיך לא שכחתי" - שהרי הם קיימו כל מצותיך, כדכתיב: "כי כל העדה כולם קדושים".

כתוב בפסוק: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן".

"ויקח קרח". אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו [שהתחיל בקטטה ^[909]].

"קרח" - שנעשה קרחה בישראל [שנבלע בארץ עם עדתו ^[910]].

"בן יצהר" - בן שהרתיח [שהכעיס] עליו את כל העולם כצהרים [וזהו לשון "בן יצהר"] ^[911].

"בן קהת" - בן שהקהה שיני מולידיו [שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים, ונתקהו שיניהם].

"בן לוי" - בן שנעשה לויה בגיהנם ^[912].

ומקשינן: למה סיים הפסוק בייחוסו של קרח בלוי? וליחשוב נמי [שיאמר הפסוק גם] "בן יעקב", והיינו - בן שעקב עצמו לגיה נם!

אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב בקש רחמים על עצמו, שלא יוזכר במחלוקתו של קרח. שנאמר: "בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי".

ודורשין כך את המקרא:

"בסדם אל תבא נפשי" - אלו מרגלים [שגם בשמות המרגלים לא מוזכר שהיו מזרעו של יעקב] ^[913].

"בקהלם אל תחד כבדי" - זה עדת קרח. שביקש יעקב שלא יוזכר עמהם.

על שם מה נקראו דתן ואבירם בשמות אלו?

"דתן" - שעבר על דת אל.

"אבירם" - שאיבר עצמו [חיזק את לבבו. כמו "אבירי לב"] מעשות תשובה ^[914].

"ואון בן פלת" -

"ואון" - שישב באנינות. שלבסוף, לאחר שמנעה ממנו אשתו להשתתף בעדת קרח, כפי שמובא להלן, עשה תשובה על כך שהיה בתחילה עמהם בעיצה ^[915].

"בן פלת" - שנעשו לו פלאות, וניצל מעדת קרח ^[916].

"בן ראובן" - בן שראה והבין שאין עדת קרח נוהגין כשורה, ופירש מהם.

אמר רב: און בן פלת - אשתו הצילתו. אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה מי יהיה בראש, משה או קורח? אי מר רבה [אם משה יהיה הרב והגדול] - עדיין אנת תלמידא [אתה תשאר תלמיד]. ואי מר רבה [ואם קורח יהיה הגדול] - אנת תלמידא [גם אז אתה תשאר תלמיד]. אם כן, מה לך ולמחלוקת זו?

אמר לה: מאי אעביד [מה אעשה]? הואי בעצה [אני הייתי עם עדת קורח באותה עצה], ואשתבעי לי בהדייהו [ונשבעתי להם שאם יקראוני, אלך עמהם]!

אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו [יודעת אני שכל אנשי העדה קדושים וצנועים הם], ואין הם מסתכלים בערוה. דכתיב: "כי כל העדה כלם קדשים".

אמרה ליה: תוב [שב ואל תעשה דבר], דאנא מצילנא לך [כי אני אציל אותך מהמחלוקת].

אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי [השקתה אותו יין עד שנשתכר ^[917], והשכיבה אותו בתוך האוהל].

דעבר במעברא העובר את הנהר על הגשר נותן זוז אחד לאנשי העיר והעובר במים ברגליו נותן שנים מפני המים שהעלה מן הנהר ברגליו. דהוה רמי ליבני מי שהיה מסדר לבנים ומגבילן היו אנשי העיר באין וכל אחד מהן נוטל לבינה אחת והיה כל אחד אומר לו לא נטלתי אלא אחת ואין בה שוה פרוטה כדי שאתחייב להחזיר לך:

פיסקא עדת קרח אינה עתידה לעלות כו'. אמר רב און אשתו הצילתו אמרה לו מה לך להחזירך מחלוקת אם משה רב אתה תלמידו ואם קרח נעשה רב מ"מ אתה תלמידו אמר לה מה אעשה (שהראו לו) [שקראו לי] בעצה להסכים עמהן ונשבעתי עמהן שלא אחלוק עליהן אמרה לו יודעת אני שכל הישיבה קדושים הם ואין מסתכלין בערוה שב בביתך ואני אצילך השקתהו יין והשכיבתו כדי שיהא ישן בשעה שקוראין ולא ידע ולא יעבור על השבועה וישבה על פתח האהל וסתרה שערה כל מי שהיה בא לקרות את בעלה היה רואה אותה וחוזר לאחוריו כדי שלא יסתכל בה דקי"ל (ברכות כ"ד.) שער באשה ערוה בין כך ובין כך נבלע קרח ונמצא און ישן בביתו בשלום:

דאית ליה חד תורא כו'. הגם שאין לדון את הרשעים אלו לכף זכות מ"מ נראה מכל הנך עובדי שלא רצו לגזול להדיא אלא שבאו לרמות הבריות בשקר דינם ומשפטם וז"ש ההוא יתמא בר ארמלתא כי עיקר המרעה שלא יזיק במרעתו שדות אחרים וע"כ אמרו אחר שגזלו מאלמנה השור ואין לה שור אמרו כיון שאין לו שור ויש לו שדות הניזק צריך להרחיק עצמו יותר מן המזיק וצריך לרעות ב' ימים משום שדותיו אבל הם שיש להם שוורים הרבה אין להם לחוש כ"כ אם ירעו גם אחרים באותו יום בשדותיו ואין לו להיות רועה רק יום אחד אבל הכתוב מעיד על רשעותן גבולות ישיגו באותו יום אחד דהיינו גבול אלמנה ואותו עדר שגזלו ממנה ירעו בו. ואמר דעבר במברא כו'. שאמרו דלא עבר במברא הוא נותן כפל כדרך העובר המכס אבל הכתוב מעיד עליהן שכל עצמו של מכס דעבר במברא יתן חד זוזא כדי שלא יבא להן עובר ושב והולך דרך שהוא עני כדאמרינן לעיל:

ואמר דהוו ליה לבני כו'. דלא חסר מיניה רק דבר מועט ואע"ג דבן נח נהרג על פחות מש"פ מ"מ אמרו דדבר קל כזה ניתן למחול. ואמרו ד' דייני הוו כו'. חשיב ד' דייני מד' דיני דקאמר ולא ידענא מאי שקרוראי ואולי שיש לגרוס שקר ודאי דהראשון לענין דינא קאמר דאינו צריך לשלם לו דמי וולדות מטענתו שקר דאפשר דניעברה כו' אבל הב' שאמר גבי פסיקת אזן החמור הבה ניהליה עד כו' זהו שקר ודאי דלעולם אי אפשר שתצמח אזנו דהוא אחד מראשי אברים שאינן חוזרין והג' דאמר הב ליה אגרא דשקל לך דמא הוא דין מזויף שהרי לא היה צריך לכך ולא שקל ליה במקום הצריך והד' דעבר במיא ח' זוזי כההוא כובס כו' זהו מטה משפט לבני עירו ושלא יבואו להם עוברים ושבים וכן הך דהוה להו פורייתא כו' כי מאריך כו' וכי גוץ מתחי כו' אינו אלא למעט מהם עוברים ושבים וכן כי מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא כו' דהיינו הצדקה שנותנין אנשים אבל צדקה השייך לנשים שנותנין לחם ומזון דמקרבא הניית' כדאמרינן בכתובות לא רצו ליתן לעני ומיחו על כך כמו שדנו הך ריבה למיתה משונה על שהיתה נותנת לו מזונות. ומ"ש זעקת סדום וגו' כי רבה כו' על עסקי ריבה כו'. דרשו כן לפי שלשון זעקה היא בכ"מ ממי שנעשה עמו עול ולא ממי שעושה עול כמ"ש ויזעקו בני ישראל וגו' וע"כ פי' גם הכא זעקה על סדום מן הריבה שנעשו עמה עול וכן פירש הרמב"ן זעקת סדום וגו' זעקת עשוקים כו' ע"ש ובב"ר דרשו הכצעקתם לא נאמר אלא הכצעקתה זו דינה של נערה כו' עיין שם וק"ל:

הרי הן כאבידה המתבקשת שנאמר תעיתי כשה וגו'. על גלות ישראל נאמר האי קרא וכמ"ש במס' מכות ע"ש בחידושינו ולא מייתי מיניה הכא אלא דמצינו מלת אבידה אדבר המתבקש אבל רש"י הוסיף לפרש הכא האי קרא גם על קרח וק"ל:

ויקח וגו' אר"ל שלקח מקח כו'. דלפי פשוטו נדחק רש"י בפי' החומש שלקח את עצמו לצד אחד וע"כ דרשו מיניה כי זה בעושרו לא עשה כדרך העשירים שקונים המקח היותר טוב אבל קרח לקח בעושרו מקח רע כמ"ש לקמן עושר שמור וגו' ומדהא לדרשה דרשו כל המקרא לדרשה וכן דרכם במדרשות לדרוש השמות כפי ענינו במקום ההוא. ואמר קרח שנעשה קרחה בישראל ר"ל שמו נעשה קרחה בישראל שלא יקרא עוד אחר בשם זה כמ"ש ביומא מדכתיב שם רשעים ירקב ודקדק לומר בישראל דבבני עשו נשאר שם קרח באלופי עשו. ואמר בן יצהר שהרתיח כו'. שאיש אחד הביא חמה וקצף על כל ישראל כמ"ש הבדלו מתוך העדה וגו'. ואמר שהקהה שיני מולידיו. לענין המעלה והיחוס שהיו בני קהת היותר קדושים בכל ישראל. ואמר שנעשה לויה בגיהנם דהיינו וירדו חיים שאולה וכן בן שעקב כו' לגיהנם. ואמר בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים כו' י"ל מה ענין מרגלים לשבט לוי שהרי לא היה עם המרגלים משבט לוי ואם על שבט שמעון אמר קשה למה נקטו יותר משאר י' שבטים אבל רש"י בחומש פי' בסודם אל תבא וגו' זו מעשה זמרי שנאמר בו נשיא בית אב לשמעוני ולא נאמר בן יעקב ואולי קבלה היה בידם שהמרגל משבט שמעון הוא היה בעל המעשה ביניהם. ואמר דתן שעבר על דת כמ"ש רשע למה תכה רעך עליו נאמר והב' המוכה היה אבירם והיה לו לפרוש עצמו ממנו על שהכהו ואעפ"כ איבר לבו מלעשות תשובה והיה ידו עמו בכל רשעו כמ"ש הם שהותירו מן המן. ואמר ואון שנתחרט והיה מצטער כאונן ועי"ז נעשה בן פלאות שפי' מהם עכ"ל נראה מפירושו שהוא מלשון הפרשה והבדלה כמו והפליתי ביום וגו' ועוד נראה מל' פלא ממש שהיה פלא בעיני כל על שניצל הוא. ואמר בן שראה והבין ר"ל שראה במה שאמרה לו אשתו והבין דבריה כי נכונים הם:

ואמרה ליה ידענא דכולה כנישתא כו' דכתיב כי כל העדה כלם קדושים כו' פי' רש"י לענין צניעות שלא יכנסו כשאני פרועה עכ"ל אבל לא הוזכר זה כאן עד לקמן ועוד אם היא א"ל כך לא ה"ל לאשקוייה חמרא ויש לפרש לפי מה שא"ל מאי נפקא לך מינה אי מר רבה אנת כו' השיב בעצה אישתבעי בהדייהו שאני הוא כאחד מהם ואפשר שאני אהיה רבה וע"ז השיבה לו דידענא דכולה כנישתא קדישתא כמותך דכתיב כי כל העדה כו' ומי יימר דבתוך העדה כולה יפול הגורל עליך שתהיה רבה וא"כ מאי נ"מ אי מר רבה כו':

ואמר דאשקיתיה חמרא וארויתיה כו' כדי שלא יעבור על שבועתו אם יקראו אותו גם מבחוץ וסתרתה למזיה כו' כדי שלא ילכו לתוך אהלו לנערו:

גמ' דלית ליה תורא לשקול תרי כו' דעברת במיא לא יהיב פדיוהו אתא לקמיה דדיינא א"ל הב ליה אגרא דשקל לך דמא ותמניא זוזי דעברת במיא אליעזר עבד כו' פדיוהו כו' מגנו עלה אורחי כי מאריך גייזי ליה כי גווץ כו' שקיל דידיה הכי איתנו בינייהו כל מאן דמזמין גברא לבי הלולא לישלחו גלימא הוי ההוא הלולא איקלע אליעזר כו' איגר שורא אתאי זיבורי כו' ויקח קרח אמר ריש לקיש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דיתב גביה לסעודה נמחק כל זה והד"מ אזל אליעזר כו' כצ"ל:

אחר ד"ה א"ל מאן כו' צ"ל ד"ה דיתיב גבה לסעודה:

בד"ה כי אריך כו' גיידי ליה הס"ד:

בד"ה ורפתא לא כו' ברעב וכשמת כו' הד"א:

בד"ה מקח רע התחיל בקטטה הס"ד:

בד"ה נעשה לו בה פלאות כו' כצ"ל:

בד"ה אי מר רב כו' ואם קרח מנצח אתה תלמיד מה לך כו' כצ"ל. :

גמרא דעבר במברא יהיב ד' זוזי כו'. ולעיל אמר דניתב חד זוזי כו' ואולי דלעיל הוא לבני עירם ודכאן הוא לאורחים וכעובדא דכובס דמייתא עלה וכדי למונעם מבוא כדלעיל ועוד י"ל דהדיינים הגביהו השער:

שם בקהלם אל תחד כבודי. כצ"ל בל"ו:

שם אבירם שאיבר כו'. כצ"ל בר':

שם בן ראובן בן כו'. בקרא כתוב בני:

[שם קרח שנעשה קרחה כו'. עמש"כ במגילה (טו)] :

רש"י ד"ה א"ל. יתמא למרי דתורא. כצ"ל:

גמ' דעבר במברא. נ"ב כמו מעברא:

שם תורא לבני. נ"ב מלשון תורי זהב:

שם פדיוהו. נ"ב העי"ן מובלעת כמו מברא תחת מעברא וכן רבים בלשון ארמית גם כאן בתשלומו פדעוהו פצע ת"א פדעא:

פַּדְּיוֹהִי אִיהוּ לְדַיָּינָא אָמַר מַאי הַאי (בראשית יג, יג). קשא מה שאלה זו הלא המכוון מובן? ונראה לי כי הדיין נסתפק בדעתו של אליעזר אם פדעיה כדי ליקח מן הדיין מעות כאשר פסק הוא בדינו של זה או אין כונתו ליקח ממנו מעות אלא כונתו למחות לאותו האיש על הדיין ולכן שאל 'מַאי הַאי' והשיב שרצוני למחות את הבעל דין עליך שאתה תתן לו מה שאתה חייב לי אגרא דשקילנא מינך דמא.

כִּי הֲוָה אָרִיךְ גַּיְּצִי לֵיהּ גּוּץ מַתְּחִי לֵיהּ (בראשית יג, יג). קשה כל דברים רעים שעושים, דרכם לתלות מעשיהם הרעים באיזה טעם אפילו כל דהו וכאן בדבר זה מה טעם כל דהו יש להם?
ונראה לי כי הם עושים פוריה ארוכה ששוכבין עליה בני אדם זה תחת זה דהיינו ראשו של זה תחת רגליו של זה וקרקע המטה שהוא מקום גוף האדם השוכב עליה אין כולו ממולא בלוח אלא הם משערים על קומה בינונית שהיתה בזמנם, דרך משל היתה עשרים טפחים והם עושים מקום שכיבת הגוף במטה אורך עשרים טפחים ובאורך י"ד טפחים מניחים לוח בקרקע המטה לסתום החלל שלה שהאדם ישכב עליו ומן י"ד טפחים עד י"ח מניחים קרקע המטה חלול שאינו סתום בלוח ומן י"ח טפחים עד עשרים טפחים מניחין לוח כדי שיהיו קרסולי רגליו ועקביו מונחים ועומדים על הלוח ולא יהיו תלויין באויר החלל של המטה ובזה יכול לישן היטב כזה [הציור חסר].
[מלא בלוח מראש ועד סוף עקבותיו] [חלל] [מלא] [אדם שני מלא] [חלל] [מלא]וכן על זה הדרך ולכן אם היה האדם ארוך יותר משיעור עשרים טפח דהיינו יש לו כ"ב או כ"ג מוכרח שתהיה רגליו שוכבות על גוף אדם שתחתיו ששוכב במטה האחרת שתחתיה ולכך קוצצין רגליו ואם היה גוף דרך משל ארכו ט"ז טפחים או י"ז אז מוכרח שיהיו רגליו תלויים באויר החלל שבסוף מטתו כי אין מגיעים רגליו למקום התחתון שהוא מלא בלוח ואז הוו מתחי ליה כדי שיגיעו רגליו של [אל] מקום הסתום בלוח שהוא סוף המטה.

שַׁפְיוּהָ בְּדּוּבְשָׁא וְאוֹקְמוּהָ עַל אֵיגַר שׁוּרָא אֲתָא זִיבּוּרֵי וַאֲכַלוּהָ (בראשית יג, יג). נראה עשו לה מדה כנגד מדה היא היתה מחפה הרפתא בחצבא לכך חפו אותה בדובשא והיא היתה מתכונת לעשות צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) כדי להגין מן הפרענות כמו חומה כנגד הפרענות שלא תבא לכך הניחו אותה על החומה להמיתה שם.
ואומרו 'עַל עִיסְקֵי רִיבָה' נראה לי בס"ד דהצדקה תיקון שלה בה"א אחרונה והיא היתה משתדלת לעשות צדקה שתיקון שלה באות ה"א לכך אות ה"א תבעה עלבונה למעלה וזהו רִיבָה כלומר רִיב הֵ"א.

"קֹרַח" שֶׁנַּעֲשָׂה קָרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר טז, א). לפי פשוטו הוא שנשרפו ר"ן אנשים גדולים וגם נסתבב מזה מגיפה אחר כך. ועוד נראה לי ענין הקרחה כי ידוע שיש קליפה נקראת תוק"ל וישראל נצולין ממנה בזכות חמשה חומשי תורה לכך מספר ישראל [541] יתר על תוק"ל [536] מספר חמשה לרמוז בזכות חמשה חומשי תורה הם גוברים על תוק"ל. והנה קרח שחלק על משה רבינו ע"ה לומר שהוא מצוה מדעתו ולא בדבר השם יתברך נמצא כפר בכל חמשה חומשי תורה ולכך גברה קליפת תוק"ל אשר ישראל היו גוברים עליה בזכות חמשה חומשי תורה ולסילוק כח זה של חמשה חומשי תורה קרי ליה קָרְחָה שהוא קרח ה"א או רחק ה"א.

"וְאוֹן" שֶׁיָּשַׁב בַּאֲנִינוּת. פירוש כמו אונן שאינו אבל ממש וגם אינו עוסק במצות כן הוא לא הלך אצל משה רבינו ע"ה לבקש ממנו מחילה ולא הלך עם קורח ועדתו.
ואומרו 'שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ פְּלָאוֹת' כי אשתו עשתה דבר תפל לסתור שערה אך ודאי לא דבר זה מנע אותם מלכנס לתוך האהל שלו לבקש עליו אמנם מן השמים עשו לו פלאות בדבר זה שכל הבא ורואה דבר תפל זה שעשתה אשתו חוזר לאחריו ועל ידי כך ניצול שלא מצאוהו.

גמ' הרי הן כאבידה המתבקשת. עיין מכות דף כ"ד ע"א:

בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים בקהלם אל תחד כבודי זה עדת קרח: י"ל למה ייחס מרגלים לשמעון ולוי דוקא וגם למה קרי לזה בסודם ולזה קרי בקהלם ויש לבאר דמחלוקת שכל מגמתו הוא להפר השלום והסדר יפעל בב' אופנים או בהסתר ע"י עצת הקושרים או בגלוי ע"י הקהל בפומבי במרגלים התנהגו בחטאם ע"י עצה רעה שהביאו להם הנשיאים שהוציאו דבה רעה על א"י אבל בעדת קרח חטאו ע"י מרידה בפומבי ובהקהל כל עדת ישראל ובאופן הזה היו גם הב' חטאים שעליהם ענשם יעקב שמעון ולוי שבחמור בשכם היו המלחמה בפומבי כמו שאמר יעקב להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרזי ביוסף חטאו ע"י התנכלות עצה כדכתיב ויתנכלו אותו להמיתו וזהו פירוש בסודם אלו מרגלים שהיה בהתנכלות בקהלם זהו עדת קרח שהיה בפומבי ונותן טעם כי באפם הרגו איש זה נגד מרידה בפומבי וברצונם עקרו שור זה יוסף שנקרא בכור שורו הדר לו ועקרו אותו ע"י עצה רעה:

א"ל אנא חדא דשקלי כו'. נ"ל שזהו על דרך שעשו דור המבול כדאיתא בב"ר בפרשת נח וז"ל כך היו עושים אנשי דור המבול היה אחד מהם מוציא קופתו מלאה תרמוסים והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין אמר להו הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה כו':

ריפתא לעניא בחצבא. פירוש כדי שלא ירגישו בה כדאיתא בבראשית רבה:

שנאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך כו'. פרש"י כך אמר דוד על בני קרח תעיתי כשה אובד בקש עבדך הם תעו כשה אובד ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך כו'. ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר זה שהרי הפסוק זה תעיתי כשה אובד וגו' לא אמר דוד על קרח ועדתו כי אם על עצמו ור"י בן בתירה יליף בגזירה שוה אבידה מן אבידה וכן הוא מבואר באר היטב בב"ר וז"ל רבי יהודא בן בתירה שונה שיש להם חלק לעוה"ב שנאמר ויאבדו מתוך הקהל בדוד הוא אומר תעיתי כשה אובד וגו' מה אבידה שנאמר בדוד היא עתידה להתבקש אף כאן אבידה העתידה להתבקש כו':

בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים. בב"ר ובתנחומא בפרשת קרח דריש נמי הכי אבל בפרשת ויחי דריש ליה על מעשה זמרי:

ת"ר עדת קרח וכו' ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא דברי רבי עקיבא רבי יהודה בן בתירא אומר הרי הן כאבידה המתבקשת וכו'. עמ"ש בספר הקטן דברים אחדים דף קמ"ז ע"ג ושם הבאתי דיש ב' פירושים בלשון אבידה ממסכת מכות בסוף וא"כ יש להסתפק במ"ש ויאבדו מתוך הקהל ובזה פירש הרב הגדול מהר"א רוזאניס ז"ל מאמרם ז"ל מי שיעלה את השערים יעלה את אבא ע"ש. ועתה ראיתי להרב ישרש יעקב ז"ל פ"ק דקדושין שכתב דרך זה מפי השמועה דאסף נסתפק פי' ויאבדו ע"ש ועין רואה דהוא פלוגתא דרבי עקיבא ורבי יהודה בן בתירא בהאי קרא גופיה דויאבדו. ועמ"ש בדברים אחדים מה שמצאתי באגדה שבזה יתישב הדרך הנזכר הטב ועמ"ש הרב ישרש יעקב בסוגיין ודוק הטב:

ריב"ב אומר הרי הן כאבידה המתבקשת שנאמר תעיתי וכו'. הרב באר שבע מייתי דבבמדבר רבה פרשת קרח יליף ריב"ב ג"ש ולא כמו שפירש"י ע"ש. ושמעתי משם הרב הגדול מהר"ר אברהם רוזאניס הזקן זלה"ה שפירש מ"ש במדרש אמרו בני קרח מי שיעלה את השערים יעלה את אבא והביאוהו התוספות פ"ק דקדושין דף ל"א ע"ב דיש להסתפק ויאבדו מתוך הקהל מה פירושו אי כר"ע אי כריב"ב וכן בשילהי מכות אמרו הכי על ואבדתם בגוים. והנה כתיב טבעו בארץ שעריה איבד ושבר בריחיה והשערים יחזרו כי אבד ושבר היינו כאבידה המתבקשת וא"כ גם ויאבדו מתוך הקהל נפרש כריב"ב דהוי כאבידה המתבקשת וז"ש מי שיעלה את השערים אף דכתיב לשון אבידה דאינו אבידה גמורה הוא יעלה את אבא דגם ויאבדו מתוך הקהל אינו אבידה גמורה אלא כאבידה המתבקשת עכ"ד ואחר זמן רב ראיתי להרב ישרש יעקב בפ"ק דקדושין שכתב כן מפי השמועה:

(קט סע"ב) בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים.—מהרש"א נתקשה בזה. ועי' בס' מעשי ה' ח"ב פמ"ה שכתב, דהא דכתיב "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד ד) הם א' משבט שמעון וא' משבט לוי, שיעקב קראם אחים ולא גילה אותם הכתוב.