דף קז - ב
בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים". ובמקום אחר כתיב: "בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים וגו'." והני ששה חדשים שהוזכרו כאן - לא קחשיב [לא הוזכרו] במקרא הראשון. שמע מינה - שנצטרע ששה חדשים, ולא היתה באותן חדשים מלכותו שלמה.
אמר לפניו דוד, לאחר שקיבל היסורין: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מחול לך.
אמר לו דוד: "עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבשו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני"! עשה אות שיראו כולם שנמחל לי עווני!
אמר ליה: בחייך - איני מודיע שנמחל עוונך. אבל אני מודיע זאת בחיי שלמה בנך.
והיכן הודיע זאת הקדוש ברוך הוא?
בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים. דבקו שערים זה בזה, ולא רצו להפתח [813].
אמר שלמה עשרים וארבעה רננות [814] - ולא נענה.
אמר: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה". ונאמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד וגו'" - ולא נענה.
כיון שאמר: "ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך", שהזכיר את חסדי דוד אביו - מיד נענה.
באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה [הושחרו פניהם כשולי הקדירה, שהם שחורים] מחמת בושתם, וידעו כל ישראל, שמחל לו הקדוש ברוך הוא לדוד על אותו העון.
גחזי - מנין לנו שאין לו חלק לעולם הבא?
דכתיב: "וילך אלישע דמשק", "ויבא אלישע". להיכא אזל [לאן הלך]? [815]
אמר רבי יוחנן: שהלך להחזיר את גחזי בתשובה. ולא חזר.
אמר לו לגחזי: חזור בך!
אמר לו: כך מקובלני ממך: החוטא ומחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה [816].
מאי עבד [מה עשה] גחזי? איכא דאמרי: אבן שואבת [מגנט] תלה לחטאת ירבעם [עגלי העבודה זרה שעשה ירבעם], ועל ידי כך העמידה בין שמים לארץ [817]. ובזה החטיא את הרבים, שהאמינו שיש באותה עבודה זרה ממש, ועבדוה.
ואיכא דאמרי: שם שמים חקק בפיה של העבודה זרה, ועל ידי כך היתה מכרזת ואומרת: "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך". וסברו השומעים שיש בה ממש, ועבדוה.
ואיכא דאמרי: רבנן דחה מקמיה [דחה תלמידים מלפני אלישע]. שנאמר לאחר ששילח אלישע את גיחזי מלשמשו: "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע: הנה נא המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך צר ממנו". מכלל [משמע], דעד השתא לא הוו צר [שעד עתה לא היה המקום צר].
והיינו מפני שעד עתה, כשהיה גיחזי משמש את אלישע, היה דוחה תלמידים מללמוד לפניו, ולכן היה המקום מספיק. ועתה, כשנסתלק מלפניו, באו תלמידים רבים, ונעשה המקום צר.
תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה - וימין מקרבת [818].
לא כאלישע, שדחפו לגחזי בשתי ידים, גם בשמאל וגם בימין [השמטת הצנזורה: ולא כיהושע בן פרחיא, שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו].
גחזי - מנין לנו שדחפו אלישע בשתי ידיו?
דכתיב לאחר שריפא אלישע את נעמן מצרעתו, שרצה לתת לאלישע מנחה, ואלישע סירב. ולאחר מכן בא גיחזי אל נעמן, ושיקר ואמר שאלישע שלחו שיקח ממנו ככר כסף ושתי חליפות בגדים: "ויאמר נעמן: הואל וקח ככרים, ויפרץ בו, ויצר ככרים כסף וגו'." ["הואל" - השבע לי שאכן אלישע שלחך. "ויפרץ בו" - הפציר בו גיחזי שיתן לו].
לאחר מכן, כשחזר גיחזי אל אלישע: "ויאמר אליו אלישע: מאין גחזי? ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה. ויאמר אליו: לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך, העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות" [819]. ["לא לבי הלך וגו'", היינו, וכי אתה חושב שלבי לא הלך עמך, וראה כאשר נעמן הפך מרכבתו לקראתך ונתן לך?].
ויש לתמוה: מה זה שנאמר בפסוק: "ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן וגו'"? ומי שקל כולי האי [וכי גיחזי נטל כל כך הרבה דברים]? הרי רק כסף ובגדים הוא דשקל [הם הדברים שנטל]! [820]
אמר רבי יצחק: באותה שעה, היה אלישע יושב ודורש בענין שמונה שרצים.
נעמן שר צבא מלך ארם היה מצורע.
אמרה ליה ההיא רביתא דאישתבאי מארעא ישראל [אותה נערה שנשבתה מארץ ישראל]: אי אזלת לגבי אלישע - מסי לך [אם תלך אל אלישע - ירפא אותך מצרעתך].
כי אתא [כשבא] נעמן אל אלישע, אמר ליה אלישע: זיל [לך] טבול בירדן.
אמר ליה נעמן: אחוכי קא מחייכת בי [וכי אתה לועג לי], שאתה אומר שאתרפא על ידי טבילה בירדן!?
אמרי ליה הנהו דהוו בהדיה [אמרו לו לנעמן אותם שהיו עמו]: מאי נפקא לך מינה? זיל נסי [מה אכפת לך, לך נסה את הדבר].
אזל וטבל בירדנא - ואיתסי [הלך נעמן וטבל בירדן - ונתרפא מצרעתו].
אתא, אייתי ליה כל הני דנקיט - לא צבי לקבולי מיניה [בא נעמן, והביא את כל מה שהיה עמו אל אלישע, לתת לו מתנה, ולא רצה אלישע לקבל ממנו דבר].
גחזי איפטר מקמיה אלישע [יצא מלפני אלישע], אזל שקל מאי דשקל [הלך ונטל מנעמן מה שנטל], ואפקיד [והפקיד את מה שנטל במקום כלשהו, כדי שלא ידע אלישע על כך].
כי אתא [כשחזר גיחזי אל אלישע], חזייה אלישע לצרעת, דהוה פרחה עלויה רישיה [ראה אלישע צרעת פורחת על ראשו].
אמר ליה אלישע: רשע! הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים. ולכן נקט כל אותם דברים: הכסף, בגדים, זיתים, כרמים, צאן, בקר, עבדים ושפחות, לומר: סבור אתה לקנות כל אותם דברים בשכר שמונה שרצים [821].
וסיים הכתוב, שאמר לו אלישע: "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ויצא מלפניו מצרע כשלג". וזהו שדחאו מלפניו בשתי ידיים [822].
וזהו שנאמר להלן: "וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער". אמר רבי יוחנן: אותם ארבעה מצורעים הם גחזי ושלשה בניו [823].
[השמטת הצנזורה: יהושע בן פרחיה שדחה בשתי ידיו - מאי היא?
כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן [כשהרג ינאי המלך את החכמים], אזל יהושע בן פרחיה וישו [שהיה תלמידו] לאלכסנדריא של מצרים.
כי הוה שלמא [כשחזר והיה שלום בין ינאי לחכמים, ולא היתה סכנה לחכמים להיות בארץ ישראל], שלח ליה שמעון בן שטח [הוא היה אח אשתו של ינאי, ולא ברח]: מיני [ממני] ירושלים עיר הקדש ליכי [אליך] אלכסנדריה של מצרים: אחותי! בעלי [היינו יהושע בן פרחיה] שרוי בתוכך, ואנכי יושבת שוממה [והרי זה כאילו אני יושבת אלמנה ושוממה].
קם רבי יהושע בן פרחיה ואתא. ואתרמי ליה ההוא אושפיזא [נזדמנה לו אכסניה אחת בדרך], עבדו ליה יקרא טובא [ועשו לו שם כבוד גדול].
אמר רבי יהושע: כמה יפה אכסניא זו. ונתכוין לומר שנאה במעשיה.
סבר ישו שנתכוין רבי יהושע לומר שבעלת האכסניא נאה, ולכן אמר ליה לרבי יהושע: רבי, עיניה טרוטות [עגולות [824]]!
אמר ליה: רשע! בכך אתה עוסק?
אפיק ארבע מאה שיפורי - ושמתיה [הוציא ארבע מאות שופרות - ונידהו].
אתא לקמיה כמה זימנין [בא ישו לפני רבי יהושע כמה פעמים], ואמר ליה: קבלן [קבל אותי שוב]!
לא הוי קא משגח ביה [לא היה רבי יהושע משגיח בדבריו].
יומא חד, הוה קא קרי קריאת שמע [יום אחד היה רבי יהושע קורא קריאת שמע]. ובאותו זמן אתא ישו לקמיה [בא ישו לפניו].
סבר לקבולי [סבר רבי יהושע באותה שעה לקבלו בתשובה], אחוי ליה בידיה [ועשה לו תנועה בידו, שימתין עד שיסיים].
אבל הוא, ישו, טעה בדבר, וסבר: מידחא דחי לי [בתנועת יד זו הוא מסמן ששוב הוא דוחה אותי מלפניו].
אזל [הלך ישו], זקף לבינתא [הרים לבינה על צידה], והשתחוה לה.
אמר ליה רבי יהושע: הדר בך [חזור בך]! אמר ליה: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה [825].
ואמר מר: ישו כישף והסית והדיח את ישראל [826]. עד כאן השמטת הצנזורה].
תניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: יצר, תינוק, ואשה, תהא שמאל דוחה אותם - וימין מקרבת.
יצר - לא ירחיקנו לגמרי ממנו. שאם כן, ממעט ישיבת עולם. ומצד שני, לא יקרבנו לגמרי. שאם כן, יבוא לידי איסור, כי לא יוכל לכבוש יצרו מדבר עבירה.
תינוק ואשה - דעתם קלה. אם יקרבם בשתי ידיו ולא ייסרם, יצאו לתרבות רעה. ואם ירחיקם לגמרי, יטרדם מן העולם.
תנו רבנן: שלשה חלאים חלה אלישע:
אחד - על שגירה דובים בתינוקות.
ואחד - על שדחפו לגחזי בשתי ידים.
ואחד - החולי שמת בו.
שנאמר: "ואלישע חלה את חליו וגו'" [וסוף המקרא: "אשר ימות בו". והיינו שלשה חלאים: "חלה", "חליו", "אשר ימות בו"].
עד זמנו של אברהם לא היה זקנה [לא היו סימני זיקנה באדם], אלא כשהגיע זמנו של אדם למות - היה מיד מת. ולפיכך, לא היה ניכר מי זקן ומי צעיר.
והיות וקלסתר פניו של יצחק היה כשל אברהם [827], כל דחזי לאברהם, אמר: האי יצחק. וכל דחזי ליצחק, אמר: האי אברהם [כל מי שראה את אברהם, טעה ואמר שזה יצחק, ולהיפך].
בעא אברהם רחמי דליהוי ליה זקנה [ביקש אברהם רחמים שתבוא עליו זקנה] [828], ובאה עליו. שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים" [829].
עד זמנו של יעקב לא הוה חולשא [לא היו מחלות]. והיות וכך, לא היה אדם יודע שהוא עומד למות, ולא היה יכול לקרוא לבניו שיבואו כל אחד ממקומו, להיות עליו בשעת מיתה.
בעא רחמי [ביקש יעקב רחמים] - והוה חולשא [ונהיתה מחלה]. שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חלה". שעל ידי ששמע שאביו חולה, ידע שעליו לבוא לבקרו, כדי שיצוה קודם מיתה.
עד אלישע, לא הוה איניש חליש דמיתפח [לא היה אדם חולה שנתרפא], אלא, כשחלה אדם - תמיד מת מאותו חולי. ואתא אלישע ובעא רחמי - ואיתפח [בא אלישע וביקש רחמים - ונתרפא]. שנאמר: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו". משמע, שהיה חולי אחר שלא מת ממנו, אלא נתרפא.
מתניתין:
דור המבול - אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין. שנאמר: "לא ידון רוחי באדם לעלם". וכך נדרש המקרא: שאין להם לא דין, שאינם עומדים לדין [וזהו "לא ידון"], ולא רוח להיות עם הצדיקים שיש להם חלק [וזהו "רוחי"] [830].
דור הפלגה - אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ". וכך דורשים את המקרא: "ויפץ ה' אתם" - בעולם הזה. "ומשם הפיצם ה'" - לעולם הבא [831].
אנשי סדום - אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד". וכך נדרש המקרא: "רעים" - בעולם הזה. "וחטאים" - לעולם הבא. אבל הם עומדין בדין [832].
רבי נחמיה אומר: אלו ואלו, גם אנשי דור המבול, וגם אנשי סדום - אין עומדין בדין.
הערות
[813] כאן משמע שמצד גודל הפתח היו יכולים להכניס את הארון, אלא שדבקו שערים זה בזה. והכי איתא בכמה מדרשים. אבל במדרש תנחומא [שמות אות ו, וכן איתא בילקוט שמעוני תהלים תרצ"ט בשינוי מעט] איתא, שהארון היה עשר אמות, והיות ופתח קדש הקדשים היה אף הוא עשר אמות, ועוד, שהיו צריכים להכנס גם נושאי הארון, לא יכול היה להכניסו. מה עשה שלמה, הלך והביא ארונו של דוד אביו, והיה מתפלל וכו'. עיי"ש. ועיי' ביפת תאר [הובא בענף יוסף] מה שכתב בזה.
[814] ביד רמה כתב, דהיינו כל המזמורים שמתחילים בלשון צעקה או שועה או תפילה או תחינה, וכיוצא באלו. ורש"י במס' שבת [ל א] כתב, דהיינו כ"ד לשונות רינה ותחינה דאיתא בתפלת שלמה.
[815] כתב המהרש"א, שאין מקרא כזה "וילך אלישע דמשק". וגם אין מובן שאלת הגמרא: להיכן אזל? הרי כתוב שהלך לדמשק! אלא הכוונה לפסוק "ויבוא אלישע דמשק", שלא נאמר לפני כן שהלך לשם, כדרך הכתובים [כמו "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"]. משמע שלא הלך לשם כדי לבשר את חזאל שבן הדד ימות מחליו, כפי שמפורש באותה פרשה, אלא לסיבה אחרת הלך. ואגב שהיה שם, שלח אליו מלך ארם את חזאל. וזהו ששואלת הגמרא: להיכן אזל, לאיזה צורך הלך לשם?
[816] רש"י במס' אבות [פרק ה' משנה י"ח] פירש הטעם, כדי שלא יהיה הוא בגן עדן, ותלמידיו בגיהנם. והמהרש"א כתב, דהיינו משום שכל חטא בורא מלאך ורוח רע. והמחטיא את הרבים, כל הרוחות הרעות שנבראו מחטאן תלויין בו, והם עצמם מונעים ממנו התשובה. להיפך ממלאך טוב, שמסייע לאדם לדבר מצוה.
[817] וכך עשה: ציפה את העגל בברזל מכאן ומכאן, והעמיד שתי אבנים שואבות בשני כתלים שמכאן ומכאן, ועל ידי כך העמיד את העגל באויר באמצע. יד רמה.
[818] כתב ביד רמה, דהיינו שתהא מדת קירוב גדולה ממדת דחיה, ולכן נקט גבי קירוב ימין, וגבי דחיה - שמאל. והמהרש"א כתב, שתלה הדחיה בשמאל והקירוב בימין, כי בכל מקום השמאל מרמז למדת הדין, והימין מרמז למדת הרחמים.
[819] כי אין ראוי ליהנות מן הנס שלא במקום הדחק. מפרשים.
[820] עיי' במפרשים שם, שפירשו שכך אמר לו אלישע: אפילו אם היה נעמן רוצה ליתן לך כל כך הרבה, לא היה לך ליטול.
[821] המהרש"א מבאר, שאותם שמונה דברים, היינו שלקח גיחזי מנעמן כל כך הרבה כסף, עד שיכול לקנות כל אותם דברים. ואמר לו אלישע, שהזמין לו הקדוש ברוך הוא כל הכסף הזה, כדי שיקבל בעולם הזה שכר לימוד תורה של שמונה שרצים. עיי"ש.
[822] והיינו, שעל ידי שקללו בצרעת, צריך היה גיחזי להבדל מעתה והלאה מבני אדם, ואין לך ריחוק גדול מזה. שאילו קללו בעונש אחר, לא היה הולך מאצלו, והיה חוזר בתשובה [ענף יוסף בשם רי"ף במס' סוטה].
[823] כתב בכלי יקר, שלמד זה מדכתיב: "היו מצורעים פתח השער". שהיה לו לכתוב "וארבעה אנשים מצורעים היו פתח השער"! אלא על כרחך שמילת "היו" משתייכת ל"מצורעים". והיינו שהיתה לאותם ארבעה מצורעים הויה אחת, שנצטרעו על ידי קללת אלישע.
[824] כך פירש רש"י. ובערוך כתב: שעפעפיו סגורות, ואינן פתוחות אלא מעט.
[825] והיינו כדי שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם.
[826] ואשמועינן שלא טוב עשה יהושע בן פרחיה שדחאו בשתי ידים, שהרי גרם לו להסית ולהדיח את ישראל. יד רמה.
[827] כדאיתא ברש"י על החומש [בראשית כה יט, ד"ה אברהם הוליד]. עיי"ש.
[828] במדרש תנחומא [חיי שרה א'] איתא: אמר אברהם, רבונו של עולם, צריך אתה להפריש בין אב לבן ובין נער לזקן, שיתכבד הנער בזקן. אמר לו הקב"ה, חייך ממך אני מתחיל. הלך ולן באותו הלילה ועמד בבקר. כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו וכו"'.
[829] הקשה המהרש"א [במס' בבא מציעא פז א], הרי מצינו כבר כמה פעמים במקרא שנאמר לשון זקנה, כמו "ואבינו זקן", "מנער ועד זקן", וכן בעוד מקומות! וביאר, שזה ודאי שהיתה כבר קודם לכן זקנה בשנים, וזהו שנקט הכתוב באותם מקומות לשון זקנה. אבל סימנין זקנה לא היו. ועל זה ביקש אברהם רחמים, ועשה הקדוש ברוך הוא בקשתו. וילפינן לה מ"ואברהם זקן וגו"', כי הרי נאמר כבר קודם לידת יצחק "ואדוני זקן", "ואברהם ושרה זקנים", ומה בא פסוק זה ללמדנו? אלא על כרחך שעתה התחדש ענין סימני זקנה.
[830] כך כתב רש"י. וביד רמה כתב, ש"לא ידון רוחי באדם לעלם" היינו שלא תשוב רוחם לגופם לחיות לעולם. וכיון שאין רוחם שבה לגוף, נמצא שאין עומדין לדין. שאין הנפש והגוף נדונין אלא כאחד, כפי שהיו בשעת קלקולן. והטעם שאין עומדין לדין, לפי שדיין בעונש שקיבלו בעולם הזה, שהביא הקב"ה עליהם את המבול.
[831] שאם לא כן, לשם מה נאמר "ומשם הפיצם", הרי כבר כתוב "ויפץ ה' אתם"! מזרחי.
[832] כתב ביד רמה, דהיינו משום שהרבו להרשיע יותר מדור המבול, ולכן לא היה די בעונש הפיכת סדום.
דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה (תהלים כד, ז). הנה במדרש רבא (פרשת וארא פרק ח') איתא מה עשה שלמה הביא ארונו של דוד המלך ע"ה לבית המקדש ואמר (דברי הימים ב ו, מב) הֳ' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו באותה שעה חיה דוד המלך ע"ה שכן אמר דוד הֳ' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִּי מִיָּרְדִי בוֹר (תהלים ל, ד) עיין שם. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע (חלק א' על שבת דף למ"ד) כתבתי טעם נכון על נס זה שהיה לדוד המלך ע"ה שחיה באותה שעה עיין שם.
ונמצא שנפתחו הדלתות בשעה שחיה וזה נרמז בשמו הטוב כי ב' פעמים ד' שבשמו הטוב הם ב' דלתות והוא"ו בנתים רומז לחיים כמו שכתב רבינו חיד"א ז"ל בשם הזוהר על פסוק וַיָּשֶׂם הֳ' לְקַיִן אוֹת (בראשית ד, טו) דעשה לו אות וא"ו במצחו כי הוא"ו רומז לחיים ונרמז בשמו הטוב כי הדלתות נפתחו בעת שחיה.
אֶבֶן הַשׁוֹאֶבֶת תָּלָה לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידָהּ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. כתב הרמ"ה ז"ל וזה לשונו מה עבד אבן שואבת את הברזל שנקראת בלשון ערב מגנ"טיס תלה לעגלון של ירבעם והעמידו באויר ויתעו אחריו, כיצד? תלה לה כיפה את העגל ברזל מכאן וברזל מכאן והעמיד שני אבנים שואבות בשתי כתלים שמכאן ומכאן והעמיד את העגל באמצע. ואיכא דאמרי 'שֵׁם חָקַק לָהּ בְּפִיהָ' והיתה מכרזת במעשה נס ואומרת שני פסוקים הללו 'אָנֹכִי הֳ' אֱלֹקֶיךָ לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' (שמות כ, ב) והיו העם חושבין שכנגד עצמה היא אומרת והשם המפורש לא גרם לומר אלא כנגד המקום ברוך הוא עד כאן לשונו עיין שם.
ונראה לי אותה אבן השואבת שהביא גחזי היתה גדולה הרבה לכן טבעה היה חזק מאד להעמיד העגלון של ירבעם שהיה מחופה בברזל אף על פי שהיה כבד ואבן השנית שכנגדה בכותל השני גם כן היתה גדולה וטבעה חזק כמו זאת במשקל אחד ולכן בכוחם העמידו את העגל באמצע באויר שלא יפול לארץ ונשאר ממוצע שלא נטה ונמשך לצד אחד יותר מצד שכנגדו ושתי אבנים גדולות אלו של מגנט"ס לא נמצאו ביד אדם אלא השטן הזמינם לו להתעות בהם את ההמון שלא ידעו טבעם ועניינם.
ומה שאמר בענין השם המפורש הכונה הוא כי הוא כתב שם המפורש בדבר אחד עור או חתיכת נחושת והניחו בפיו של עגל ובעת שהניחו השביעו שיאמר פסוקים של 'אָנֹכִי' לכבוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואז כיון שהשביעו בשם המפורש מוכרח שיעשה פעולתו אבל המון העם כשהיו שומעים דברים אלו יוצאים מפיו של העגל היו חושבין שהעגל על עצמו הוא אומר כן.
ונראה לרמוז אם נקרא שם גֵּיחֲזִי ביו"ד למפרע הוא 'יזח י"ג' שהוא מספר אחד [13] רצונו לומר יזח יחוד של אחד מישראל בהטעותו אותם במעשיו.
לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת. ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בזה הפסוק אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ (שיר השירים ח, ח) כי שָׁדַיִם ראשי תיבות שְׂמֹאל דּוֹחָה יָמִין מְקָרֶבֶת, ונראה לרמוז ראשי תיבות (אשה) אשה תנוק יצר 'אתי' שהוא תרגום של הובאה וביאה שהוא ענין קירוב, אך סופי תיבות תנוק יצר אשה הוא 'קרה' לשון קירוי וכל קירוי ענינו דחיה כי הקרוי דוחה השמש והרוחות והמטר מלבא לתוך הבית המקורה. גם יש לרמוז באותיות 'אָחוֹת' אשה תינוק ויצר חוטא.
וְלֹא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדָּחָה לְתַלְמִידוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם (מלכים ב ה, כג). כך הוא לשון הגמרא (סוטה מז.) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא? כְּדַהֲוָה קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח הֶחְבִּיאַתּוּ אֲחוֹתוֹ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל וְעֲרַק לְאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם כִּי הֲוָה שְׁלָמָא שָׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח מִנִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לָךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעְלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה. אָמַר שְׁמַע מִינָּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא כִּי אֲתָא אִקְלַע לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר, עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אָמַר לֵיהּ תַּלְמִידוֹ [יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי] רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת אָמַר לֵיהּ רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק וּמִסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ! אַפֵּיק אַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְתֵּיהּ כָּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוּלֵיהּ אַחֲוֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ סָבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ אֲזַל זָקַף לְבֵינְתָא פְּלָחָא לְסוֹף אָמַר לֵיהּ חֲזוֹר בְּךָ! אָמַר לֵיהּ כָּךְ מְקוּבְּלַנִּי מִמְּךָ, כָּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עיין שם.
אַחוּכִי קָא מְחַיַכַתְּ בָּן. נראה לי בס"ד כפל הלשון רצונו לומר יהיה הצחוק בכפלים האחת על כי הוא שב בידים רקניות לעירו שלא הועיל בהליכתו. והשניה יאמרו כמה שוטה שהאמין שטבילתו בירדן תרפאהו וירד וטבל.
כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ אֱלִישָׁע לַצָּרַעַת דְּקָא פֹּרַחַת פָּרְחָה עִלָּוֵיהּ רֵישֵׁיהּ אָמַר לֵיהּ רָשָׁע. מכאן נראה דשלחו מן השמים אליו את הצרעת קודם שיקללנו אלישע ורק לא שרתה עליו ממש אלא עד שקללו ונמצא מן השמים הראו לו שיקלל בכך ונראה דפיו הכשילו לרמוז דבר זה על עצמו דניבא ולא ידע מה ניבא כי אמר חַי הֳ' אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מִיָּדוֹ מְאוּמָה (מלכים ב' ה, כ) ואותיות מְאוּמָה הם אותיות 'מום ה"א' כי חמשה הם מיני מיתה הא' מיתה ממש הב' עני הג' מצורע הד' סומא הה' מי שאין לו בנים וזהו מום אחד מן ה"א מומין וזהו מִיָּדוֹ ממקומו ולכן אמר לו וצרעת נעמן תדבק בו כאשר לקחתי מידו (מלכים ב' ה, כז).
אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בְּתִינוֹקוֹת. יש להקשות והלא אתמר בגמרא (סוטה מו:) ראה שאין בהם לחלוחית של מצוה לא בהם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות וגם ראה שהיו רשעים גמורים ואמאי נענש?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב כלי יקר בשם רבינו האר"י ז"ל דאותם מ"ב קרבנות שהקריב בלק גרמו שעשתה הסטרא אחרא מ"ב נשמות קדושות ולא תחזיר אותם הקליפה עד שתמצא מקום מוכן לפרענות והוא ביאה אסורה שאז נותנת שם אותם הנשמות העשוקות ולכן אותם מ"ב נשמות היו במ"ב ביאות אסורות שנבעלו ביום הכפורים ועתה כשהענישם אלישע הנביא ע"ה וקללם בשם ה' הוא שם מ"ב כנגד מ"ב ילדים כי שם בן מ"ב מסוגל מאד להעלות התפילות וכן הניצוצות של הקדושה העשוקות לא יתעלו אלא בשם מ"ב ולזה אמר לגמור תיקונם של אלו המ"ב נערים קטנים שהיו עשוקים מכח מ"ב קרבנות קללם עתה בשם בן מ"ב והיינו שקלל את הגופים ההם שהיו יסוד רעוע אשר נבנה ביום הכפורים וחזרו המ"ב נשמות הקדושות שבהם לשורש הקדושה ונתקנו עד כאן לשונו.
ולפי זה אלישע הנביא ע"ה עשה מצוה גדולה שהציל עשוק מיד עושקו ויש לו שכר גדול על זאת, אך לא חלה בתורת עונש ח"ו אלא חלה להשביע עיניו של שטן ועיני הסטרא אחרא שחטף מהם מרגליות אלו וביטל יניקתם מהם ומחמת כן מתקנאים ורוצים להתגרות בו מקנאתם ששלל מהם שלל רב ולהשביע עיניהם חלה.
ודוגמא לזה אמרו רבותינו ז"ל טעם בשעיר שנותנים לעזאזל ביום הכיפורים שזה המוליכו להמיתו מוכרח שימות באותה שנה כי אחר יום הכיפורים ירגישו השטן והקליפה ההפסד שנעשה להם על ידו ויתגרו בו להמיתו.
אך כאן אצל אלישע ודאי אין יכולת לעשות לו רעה ממש, עם כל זה היו רודפים אחריו וכאשר ראו שחלה על ידם אז אויביו ישלימו אתו שתשבע עיניהם ששמחים בצער שהיה לו בחליו על ידם ואדרבה הוא יגבר עליהם בכך! והיינו דכתיב אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ (קהלת ח, ט) ופירש רבינו האר"י ז"ל אשר שלט האדם בליעל באדם התחתון לרע לו לאדם בליעל עצמו, וכן כאן השביע הקדוש ברוך הוא את עיני שטן וסטרא אחרא להביא חולי על אלישע הנביא ע"ה כי כל חולאים באים על ידם ושמחו בזה.
אך היה דבר זה לרע להם יען כי עד אלישע לא הוה גברא דחלה ואתפח ובזאת הפעם שחלה אלישע הנביא ע"ה בעבור שגירה הדובים בעי רחמי ואתפח ועל ידי כך פתח אלישע הנביא ע"ה שערי תפלה לרפאות את החולה וניטלה אותה שליטה שהיה לסטרא אחרא מקודם שכל חולי שתביא על אדם אין לו תקנה ורפואה ועתה בטלה שליטה זו מהם.
ועתה פוק חזי כמה הפסידה הסטרא אחרא מהחולי שבא לאלישע הנביא ע"ה בתפילתו על דבר חדש הזה שיתרפא החולי אחר שהיה כלל חזק שאין רפואה לכל חולי שיחלה האדם ונמצא אף על פי ששמחה הסטרא אחרא בחליו של אלישע הנביא ע"ה לא לה יאות השמחה אלא השמחה היא ראויה לסטרא דקדושה.
וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם (מלכים ב יג, יד). קשא והלא חזה צרעת פרחה עלויה רישיה אם כן מן השמים רמזו לו שיקללו בצרעת? ויש לומר שקלל בצרעת גם את בניו ובזה נמצא דחפו בשתי ידים דאם לא היו בניו מצורעים אפשר שלא היו מניחים אותו לפקור.
ואם תאמר באמת כיון דחזה הסימן עליו דוקא למה קלל את בניו גם כן בצרעת? ויש לומר כיון דחזה פרחה על ראשו דן שבניו גם כן בכלל כי זרע הבן נמשך מן המוח שבראש אם כן יתייחס לראש אביו ולכך קלל גם את בניו. מיהו כיון דדבר זה לא נתפרש להדיה בסימן לכך נענש. אי נמי נענש משום דהיה לו להחזירו אחר איזה ימים מועטים והוא לא הלך להחזירו אלא אחר ימים מרובים דדש בפקרות שפקר.
בְּעָא אַבְרָהָם רַחֲמֵי וַהֲוָה זִקְנָה (בראשית כד, א). נראה לי בס"ד רמז הכתוב נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס (תהלים ס, ו) כי זה הנס של הזקנה נולד ונעשה מכח נס הראשון דצר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם וזהו נס של הפנים כדי להתנוסס בנס הזקנה.
ונראה לי בס"ד כי נס זה של הזקנה ראוי להתחדש באברהם אבינו ע"ה כי הוא עשה תיקון ביסוד דעל ידו נתגלה היסוד בפרצוף המוחין בסוד שם אברהם שהוא אבר מה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים וגוף הזקן נעשה מן הארת היסוד ולכן הסריס אין לו זקן ולכן ב' פעמים זקן גימטריא שד־י [157×2=314] שהוא ביסוד וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות.
דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם" לֹא דִּין וְלֹא רוּחַ (בראשית ו, ג). נראה לי בס"ד דריש יָדוֹן כפשוטו וזהו 'לֹא דִּין' ועוד דריש יָדוֹן לשון מקום כמו יַד אַבְשָׁלֹם (שמואל ב' יח, יח) וכן מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב) וכאלה רבים, פירוש בזה הגוף שלהם שנקרא אדם לא יהיה מקום לרוח שלהם אשר בראתיו לשכון בי. ואמר רוּחִי כמו וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) שהוא רצונו לומר מלך אשר עשיתיו. או רוּחִי קאי על כוחות הצדיקים לא יהיה להם מקום עם בני אדם אלו.
225ימים לסיום הש״ס