סנהדרין קו ע"ב

דף קו - ב

כתוב בהמשך אותו מקרא: "הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם". משמע שעשו בו מיתות הרבה ^[777].

אמר רב: שקיימו בו ישראל ארבע מיתות, סקילה ושריפה הרג וחנק ^[778].

וכך עשו: תלו אותו, והציתו אש תחת הצליבה. ואז חתכו את ראשו, ונפל לתוך האש ^[779].

ובכך נתקיימו בו ארבע מיתות: חנק - על ידי התליה. הרג - שחתכו את ראשו. סקילה - על ידי שנפל לארץ. שריפה - שנפל לאור ונשרף.

אמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא: מי שמיע לך, בלעם בר כמה הוה [האם ידוע לך, בן כמה היה בלעם כשנהרג]?

אמר ליה: מיכתב לא כתיב [אין זה כתוב בפירוש]. אלא, אפשר ללמוד דבר זה מדכתיב: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", דהיינו, שאין אותם אנשים עוברים את חצי ימיהם ^[780], וימי חייו של אדם - שבעים הם, הרי שבלעם היה בר תלתין ותלת שנין, או בר תלתין וארבע [בן שלושים ושלוש או בן שלושים וארבע]. שלא הגיע לשלושים וחמש שנים, שהם חצי ימיו ^[781].

אמר ליה אותו מין: שפיר קאמרת [דבר נכון אמרת] ! לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם [אני ראיתי את פנקסו של בלעם], והוה כתיב ביה: בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה [בן שלושים ושלוש היה בלעם הפיסח, כשהרג אותו פנחס ^[782] שר הצבא].

אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: בכולהו, בכל אותם מלכים והדיוטות ששנינו שאין להם חלק לעולם הבא, לא תפיש למדרש [אל תרבה לדרוש בעניינם]. לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה - דרוש ביה [חוץ מבלעם הרשע, שכל מה שתמצא לדרוש עליו לגנאי, דרוש בו].

כתיב "דואג האדומי", ולאחר מכן כתיב על אותו אדם את השם "דוייג".

אמר רבי יוחנן: בתחילה, יושב הקדוש ברוך הוא ודואג, שמא יצא זה לתרבות רעה ^[783]. לכן נקרא שמו מתחילה "דואג".

לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר הקדוש ברוך הוא: ווי שיצא זה ^[784]. ולכן נקרא "דויג".

(סימן: גבור רשע וצדיק חיל וסופר).

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום"?

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג: וכי לא גבור בתורה אתה? מה תתהלל ברעה [למה תתהלל לספר לשון הרע על דוד]? לא חסד אל נטוי עליך כל היום [לא חכם בתורה אתה. שתורה נקראת חסד, כפי שכתוב: "ותורת חסד על לשונה"].

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי"?

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע: מה לך לספר חקי [מה לך וללימוד חוקי התורה]?

כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בהם? הרי אתה הרגת את אנשי נוב, וסיפרת לשון הרע על דוד! וכתוב בהמשך המקרא: "ותשא בריתי עלי פיך". אמר רבי אמי: נאמר "עלי פיך", ולא "בלבך". שאין תורתו של דואג - אלא משפה ולחוץ, ואינה יושבת על ליבו.

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו"?

בתחילה, כשהצדיקים רואים שדרכו של הרשע מצלחת - ייראו. ולבסוף, כשמת בחצי ימיו, ושב גמולו בראשו - ישחקו.

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו אל"?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ימות דואג!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חיל בלע ויקיאנו" [כלומר, המתן עד שיקיא את התורה שבלע, שישכחנה].

אמר דוד לפניו: "מבטנו יורישנו אל" [אל תמתין עד שישכחנה מעצמו, אלא תמהר ותשכיחנו].

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "גם אל יתצך לנ צח"?

אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: ניתי דואג לעלמא דאתי [יבוא דואג לחיי עולם הבא].

אמר לפניו: "גם אל יתצך לנצח". "יתצך"

- לשון נתיצה והחרבה הוא. "לנצח" היינו לחיי הנצח של עולם הבא. וזהו שאמר דוד, שלא יבוא דואג לחיי עולם הבא.

מאי דכתיב: "יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה"?

אמר הקדוש ברוך הוא: לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה [יאמרו שמועות בבית המדרש בשמו של דואג].

אמר דוד לפניו: "יחתך ויסחך מאהל". "יחתך ויסחך" לשון שבירה ועקירה הם. ו"אהל" זהו בית המדרש.

אמר הקדוש ברוך הוא: ליהוי ליה בנין רבנן [יהיו לו לדואג בנים תלמידי חכמים].

אמר דוד לפניו: "ושרשך מארץ חיים סלה". הוצא ועקור את שרשיו מארץ חיים. שלא יהיו לו בנים תלמידי חכמים.

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "איה ספר איה שקל, איה ספר את המגדלים, איה ספר כל אותיות שבתורה"?

"איה שקל" - ששוקל כל קלים וחמורים שבתורה. שיודע לדרוש בקל וחומר.

"איה ספר את המגדלים" - שהיה סופר שלש מאות הלכות פסוקות בענין מגדל הפורח באויר. והיינו, מפני מה המתג העליון שעל האות למ"ד כפוף כלפי מטה ^[785].

אמר רבי: ארבע מאה בעייא [בעיות] בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ולא איפשט להו חד [ולא נפשטה להם אפילו אחת מהן ^[786]].

אמר רבא: וכי רבותא היא למבעי בעיי?

והרי בשני [בימי] דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין [כל לימודם היה בסדר נזיקין, כי לא היו מרבין כל כך לדרוש]. ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין [ואילו אנו שנינו הרבה בעוקצין].

וכי הוה מטי [וכאשר הגיע] רב יהודה בסדר לימודו לענין אשה שכובשת ירק עם עוקציו [שרשיו] בחומץ או בציר בתוך קדירה, ואמרי לה [ויש אומרים], לענין זיתים שכבשן בטרפיהן [עם העלים שלהם] - הרי הם טהורים ^[787], אמר [היה רב יהודה אומר]: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא! כלומר, הלכה קשה היא זו, וצריכה יגיעה כמו הויות דרב ושמואל ^[788] [לפי שלא היה יודע את טעם הדבר].

ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא [בשלוש עשרה ישיבות, שכולן עוסקין במסכת עוקצין, ויודעין אותה יפה]!

ובכל זאת, למרות שהיינו לומדים יותר מרב יהודה, כאשר היתה עצירת גשמים, רב יהודה שליף מסאני ^[789] [היה חולץ נעלו אחת] - ולא היה מספיק להוריד נעלו השניה עד דאתא מטרא [שבא הגשם].

ואילו אנן צוחינן [צועקים] - וליכא דמשגח בן [ואין מי ששם ליבו אלינו].

אלא, הקדוש ברוך הוא ליבא בעי [חפץ בטהרת הלב] ^[790]. דכתיב: "וה' יראה ללבב". ולכן, היות והם היו חסידים יותר, נענה להם הקדוש ברוך הוא.

אמר רב משרשיא: דואג ואחיתופל לא הוו סברי שמעתא [לא היו יודעים לפרש הלכה כתקנה וכטעמה].

מתקיף לה מר זוטרא: מאן דכתיב ביה "איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים", ואת אמרת לא הוו סברי שמעתא?

אלא, ללמוד ולפרש ההלכה היו יודעים, אלא דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא [לא זכו לכך שתיקבע הלכה כמותם]. דכתיב: "סוד ה' ליראיו". והם לא היו יראי שמים.

אמר רבי אמי: לא מת דואג - עד ששכח את תלמודו. שנאמר: "הוא ימות באין מוסר, וברב אולתו ישגה".

רב אמר: נצטרע דואג לבסוף ^[791]. שנאמר: "הצמתה כל זונה ממך", וכתיב התם, בענין בתי ערי חומה: "לצמתת", ומתרגמינן "לחלוטין", ותנן בענין מצורע: אין בין מוסגר ומוחלט - אלא פריעה ופרימה. הרי שנאמר לשון "חלוטין" גבי מצורע, ואף גב דואג נאמר "הצמתה", שתרגומו "לחלוטין".

(סימן: שלשה ראו וחצי וקראו).

אמר רבי יוחנן: שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג. אחד ששכח תלמודו, ואחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ^[792]. ואמר ר' יוחנן: דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה. דואג היה בימי שאול, ואחיתופל - בימי דוד ^[793].

ואמר רבי יוחנן: דואג ואחיתופל לא חצו ימיהם [מתו לפני חצי ימיהם. שחצי ימיו של אדם - שלושים וחמש שנים הם].

תניא נמי הכי: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". "אנשי דמים" זהו דואג, שהרג את כהני נוב. "ומרמה" זו עצת אחיתופל.

והיינו, שכל שנותיו של דואג לא היו אלא שלשים וארבע, ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.

ואמר רבי יוחנן: בתחלה קרא דוד לאחיתופל רבו, ולבסוף קראו חבירו, ולבסוף קראו תלמידו ^[794].

בתחלה קראו רבו: "ואתה אנוש כערכי, אלופי ומידעי". [ו"אלופי" - היינו רבי].

ירק שכבשוהו בקדירה או זיתים שכבשום בטרפיהן טהורים מטומאת יד ר"ל שאע"פ שידות האוכלין מביאות טומאה לאוכלין ר"ל שאם נטמאת היד נטמא האוכל באותה טומאה עצמה כאילו נגעה באוכל מ"מ כל שנכבש היד או נשלק עם האוכל הואיל ואינה ראויה לאחוז בה עוד את האוכל בטלה לה מתורת יד ולא נטמא האוכל בטומאתה אלא מתורת מגע שמזה לזה מראשון לשני ומשני לשלישי ולא באותה טומאה עצמה וכבר בארנוהו במסכת ברכות:

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה שהמוחלט בפריעה ופרימה ולא המוסגר הא לענין טומאה זה וזה שוים וכבר בארנו שמועה זו ומה שיש לפקפק בה במסכת מגילה:

אמר ליה [מר] בריה דרבינא לבריה בכולהו הני דאין להם חלק לעוה"ב לא תפיס אל תרבה לדרוש בהן לגנאי חוץ מבלעם שכל זמן שאתה מוצא לדרוש בו לגנאי דרוש ביה.

והשתא נקיטי' למדרש בדואג כתיב דואג באל"ף וכתיב דוייג ביו"ד בתחלה קודם לידתו של דואג היה יושב הקב"ה ודואג שמא יצא רשע זה לעולם לאחר שיצא אמר ווי שיצא זה. ח"ו שיש דאגה ויללה לפניו אלא דברה תורה כלשון בני אדם והאי דאגה ויללה דקאמרינן כלפי דואג נינהו אי נמי כלפי דידיה ועיקר הדברים הללו שאע"פ שאין הקב"ה גוזר על הצדיקים להיות צדיקים ולא על הרשעים להיות רשעים אלא נותן כח ביד כל אדם לטוב ולרע כדאמרינן (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והדין נותן יודע הוא מי שעתידין להיות צדיקים ומי שעתידין להיות רשעים ואל יקשה לך הואיל ואפשר שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע כיצד אפשר שיודע לו מתחלה אם עתיד להיות רשע והרי אפשר שיהיה צדיק ונמצא שלא ידע דבר על בוריו ואם גלוי לפניו שאי אפשר שיהיה צדיק מפני מה הוא עונשו והרי אי אפשר לו שיהא צדיק והואי ליה אנוס אל תעלה כיוצא בדברים הללו על לבך לפי שידיעת המקום לכל דבר שהוא רוצה לידע אינה כידיעת שאר הנמצאות לפי שהוא יודע את הכל מחמת שהוא סבת הכל וכיון שהוא יודע את עצמו נמצא יודע את הכל בלי שליחות ד"א שיהא מתמצע בנתים וכי תימא כיון דידע דעתיד האי גברא למהוי רשע אמאי קא בארי ליה מפני שאין הקב"ה דן את בריותיו על העתיד להיות עד שיצא הדבר לידי מעשה וכי תימא כיון דידע וקא בארי ליה אמאי דואג לא תיקשי לך דהאי דאגה לאו כלפי שכינה אלא כלפי דואג וכלפי העולם שנתחייב בעבורו שאין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים שנאמר (יחזקאל ל״ג:י״א) חי אני נאום ה' אם אחפץ במות הרשע והדין נותן אלא רוצה הוא שישובו מחמת עצמן כיון שיודע שאינן שבין הוא דואג להן ולא שדאגה שולטת בו כדרך ששולטת בכל הנבראות אלא דרך משל היא למי שדעת אחרים קשה לפניו אע"פ שאין מגעת אליו וכי תימא מאי שמא יצא זה מי איכא ספיקא קמיה גם לשון זה משל הוא כדרך שנאמרו בו איברים שמצויין באדם אע"פ שאין לו איברים כך נאמר בו לשון ספק שנופל על בני אדם אע"פ שאין לפניו ספק וכן דרך בני אדם כשהן דואגין על דבר שעתיד להיות אומרים לשון שמא לפי שספק הוא להן אם יהיה ואם לאו: אמר רב יצחק מאי דכתיב מה תתהלל ברעה הגבור כו' אמר לו הקב"ה לדואג מה תתהלל ברעה מפני מה אתה מדבר לשון הרע על דוד ואתה גבור בתורה אי נמי מה תתהלל ברעה הגבור בכחך שהרגת את הכהנים והלא חסד אל נטוי עליך כל היום שאתה עוסק כל היום בתורה שנאמר בה ותורת חסד על לשונה. מה לך לספר חוקי כשאתה מגיע לפרשת מרצחים, טובא איכא באורייתא, ופרשת מספרי לשון הרע דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה וכתיב זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים מה אתה דורש בהן. א"ר יצחק מאי דכתיב יראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו בתחלה כשרואין אותו שחוטא והולך ומצליח ייראו שמא חס ושלום ניתנה רשות לרשעים לשלוט בצדיקים ולבסוף כשמת בחצי ימיו ישמחו. ויש אומרים ייראו שלא ילמד אדם ממעשיו מתוך שחוטא והולך ומצליח. ואמ"ר יצחק מאי דכתיב חיל בלע ויקיאנו, אמר דוד לפני הקב"ה ימות רשע זה, א"ל חיל בלע ויקיאנו אי אפשר שימות בלא ימיו עד שתשכח תורתו אמר לפניו מבטנו יורשנו אל, אל תמתין לו עד שיקאנו מאליו אלא ימהר אל ויורישנו מבטנו:

ואמר רב יצחק מאי דכתיב איה סופר ואיה שוקל איה סופר שסופר כל אותיות שבתורה כלומר שבקי בחסירות ויתרות שוקל ששוקל כל הקלין וחמורין לידע איזה קל מחבירו ואיזה חמור כדי לדון ק"ו וגז"ש זה מזה איה סופר את המגדלים שהיה שונה שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר. רב האיי גאון ז"ל, הוי יודע כי זה המגדל האמור כאן אינו מגדל של בנין אלא מגדל של עץ הוא הנקרא בלשון ישמעאל כאזנה וכי ההיא דתנן בעירובין (ל"ה.) נתנו במגדל ונעל ואוקי' במגדל של עץ ובאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים קא מפלגי וזה אשר נאמר כי היא פורח באויר אינו מצוי אלא בתורת מעשה נס או בשם או כשם שמעמידין את הברזל באבן שואבת הנקראת מגניטס ומגדל הפורח באויר שהיו דואג ואחיתופל שונין בו כמה הלכות משנה היא באהילות פ"ד מגדל שעומד באויר טומאה בתוכו כלים שבעביו טהורין טומאה בעביו כלים שבתוכו טהורים ר' יוסי אומר מחצה על מחצה היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס כלים שבינו לבין הארץ ושבינו לבין הכותל ושבינו לבין הקורות אם יש פותח טפח טמאין ואם לאו טהורין טומאה שם הבית טמא. אלו עיקרים גדולים שיכולין דואג ואחיתופל וכיוצא בהן להוציא בהן ספיקות וענפים וענפי ענפים וזה שאמרנו מגדל הפורח באויר לפי שכל דבר שהוא באויר שלא על עמוד ולא תלוי בחוט ולא בשלשלת נקרא פורח באויר כדרך שהעוף פורח ועומד באויר תדע דתנן (חגיגה י'.) היתר נדרים פורחין באויר אין להן על מה שיסמוכו ובסופה שנינו הלכות שבת וחגיגות ומעילות כהררים תלויין בשערה מכלל דרישא אין להן אפי' מסמך קטן. ולמדנו שכל מקום שאומר פורח באויר לכך הן מתכוונין. ועוד כתב גאון ז"ל דהאי מגדל דאיירי ביה היינו כי ההיא דתנן בעירובין נתנו במגדל ונעל לפניו כו' וזה שהיו דואג ואחיתופל מוציאין ענפים ושאלות כגון חלוקות אלו של רבה ודר"י ואביי (שם) לענין אהל או כלי ולענין היסט מחמת כחו או רעדה מחמת כחו. מיהו קשיא עלן אהאי פירושא דהא התם לא קא מיירי בפורח באויר. ואיכא למימר דכי קא מדמי להן לאשמועינן דהאי מגדל הפורח באויר לאו של בנין הוא אלא כי ההיא דעירובין דמיירי בשל עץ ולעולם כשפורח באויר ולענין טומאה וטהרה קאי. ואיכא דאמרי דהאי פורח באויר דקאמר לאו שעומד באויר ממש כדאמרי' באהילות הוא אלא במגדל שמונח על גבי קרקע ומאי פורח באויר דקאמרינן שאין לו עיקר בתורה על מה שיסמך כענין ששנינו היתר נדרים פורחין באויר אין להן על מה שיסמוכו. ויש אומרים שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר לעשות כישוף להעמיד מגדל באויר כגון שלש מאות הלכות בנטיעת קישואין (לעיל סנהדרין ס"ח.) ולאו מילתא היא חדא דא"כ מאי הלכות פסוקות דקאמרינן ותו בעיי למה לי. וכתב רבינו שלמה ז"ל משום רבו שאמר מפי השמועה מגדל הפורח באויר מחוגה עליונה של למ"ד מפני מה כפופה למטה ולאו מילתא היא דמאי שנא הא משאר אותיות דלא מיירו בגווייהו ותו מאחר דתנו בה תלת מאה טעמי בעיי למה לי:

אמר רב אמי ארבע מאה בעיי הוו בעו דואג ואחיתופל כו' ואיתימא רבא רבותא למבעי בעיי והא בשני רב יהודה כל תנויי בנזקין הות כל תלמוד שלהן לא היה אלא בסדר נזקין שלנו לפי שלא היו' מרבין להעמיק ואנן קא מתנינן ש"ס ואנו לומדין כל ש"ס מתלמוד שלנו שהוא גדול ויש לפרש בשני רב יהודה כל תנויי בנזיקין הוה לא היו מרבין להעתיק ולדרוש ולהקשות אלא בסדר נזיקין בלבד מפני מעשים הבאים לפניהם בכל יום אבל בשאר סדרים לא היה איכפת לן להעמיק אלא לישב את המשנה ולסדר שמועות שנאמרו מפני האמוראין בלבד ואנן קא מתנינן ש"ס אנו מרבין לדרוש ולהעמיק בכל ששה סדרים. ואלו רב יהודה כלומר ועוד דאלו רב יהודה כי הוה מטי במס' טהרות בתחלת פ"ב גבי האשה שכובשת ירק בקדרה ונגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב אעפ"י שיש בו כביצה הוא טמא והכל טהור נגעה במקום המשקה אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור חזר לקדירה הכל טמא אי נמי כי הוה מטי במס' עוקצין תחילת פ"ב גבי זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין לפי שלא כבשן אלא למראה לא הוה מיתבן להו הני מתניתא שפיר. ואמרו הויא דרב ושמואל קא חזינא הכא עומק גדול אני רואה שצריך כאן כהויא דרב ושמואל וקושיות שהיו מקשין זל"ז. ואנן קא מתנינן התם בהני מתניתא תליסר מתיבתא י"ג קושיות. ואלו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה כשהיה שולף נעלו האחד ללכת יחף כדי שירדו גשמים לא היה מספיק לשלוף את השני עד שהגשמים יורדין כדאיתא בתעניות ואנן מצערינן נפשין בתענית והולכין יחפין כל היום ואין המקום משגיח בנו אלא קב"ה ליבא בעי הכא נמי גבי דואג ואחיתופל אע"פ שהיו מפלפלין בתורה משאר בני אדם הואיל ולא היה לבם שלם עם המקום אין להן מעלה יתירה בכך.

והני מתניתא הואיל ואתו לידן מפרשינן להו לפום מאי דאחזו לנא מן שמיא משום דחזינן מקצת רבוותא דלא הוה מידכר האי מתניתא דהאשה שכובשת ירק בקדירה היכא תנינן וסלקא דעתי' דבמס' עוקצין היא ופירשה אגררא דמס' עוקצין כגון שנגעה בשרשין ואפ"ה הוה תמיהא ליה משום דלא אשכחיתה במס' עוקצין ואנן בדקינן בתרה ואשכחנן לה במס' טהרות בתחילת פ"ב ולא שייכא בההוא פירושא דידיה כלל והשתא מפרשינן לה בסייעתא דשמיא והדין פירושא, האשה שהיתה ראשון לטומאה והיתה כובשת ירק של חולין בקדירה בחומץ או בשאר משקין שמכשירין את האוכל לקבל טומאה ונגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב כלומר שהוכשר תחילה במשקה ואח"כ נגב אעפ"י שיש בעלה כביצה שמטמא טומאת אוכלין הוא טמא והכל טהור שהרי הוכשר מתחילה ואעפ"י שחזר ונגב מקבל טומאה לעצמו אבל לטמא את השאר לא דהו"ל שני ואין שני עושה שלישי בחולין, נגעה במקום המשקה חוץ לקדרה אם יש בו כביצה הכל טמא שהרי ראוי לטמא אוכלין ומשקין ומטמא כל המשקין שעליו וכיון שנטמאו משקין שעליו נעשו תחילה והן חוזרין ומטמאין את הקלח הסמוך להן ונעשה הקלח שני והוא חוזר ומטמא משקין שבקדירה להיות תחילה ונמצא הכל טמא מחמת משקין שבקדירה וכי תימא ותיפוק לי דהא נגע במשקה עצמו ניטמא המשקה מחמת מגעה ואפי' אין בו כביצה נמי הכל טמא אמרי נהי דאיטמי מחמת מגעה מקום מגעה אבל אידך לא דהו"ל משקה טופח ואינו חיבור, ואם אין בו כביצה הוא טמא שאין צריך כביצה אלא לטמא אחרים אבל טומאת עצמו אפי' בפחות מכביצה טמא והכל טהור שהרי אין ראוי לטמא משקין שבו כדי שיחזורו המשקין ויטמאו את השאר ואי משום דנגעה איהי במשקה כיון דלא נגעה איהי במשקה דנגע ביה בקלח [לא] מיטמי ההוא משקה דנגע ביה בקלח כדאמרן ולא מיטמי קלח, חזר לקדירה אע"פ שאין בו כביצה הכל טמא דהא איטמו להו משקין דנגעה בהו והדרי מטמו להו למשקין דאיתינהו בקדירה דכי אמרינן משקה טופח לא הוי חיבור טופח לטמא משקה טופח הסמוך לו אבל לטמא משקין הרבה הנוגעין בו ודאי מטמא אוכל כדתנן בסוף פירקא קמא דמסכת טהרות ואם יש ביניהן משקה טופח אף בתרומה הכל טמא, ואם תשאל וכיון דנגעה ביה בעלה אמאי לא איטמי כוליה קלח דאדיק ביה והו"ל שני ולהדר קלח וליטמינהו למשקין שבקדירה אמרי משום הכי מיירי תנא בכובשת משום דכבוש דרכו לימוח וכיון שאלו היה מגביה את העלה היה נפרד ולא היה הקלח עולה עמו לא הוי חיבור:

ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום כלומר ששימש מיטתו ביום כדי שיהא לבו שבע ולא יהרהר אחר אשה אחרת ויכשל בנסיון ונתעלמה ממנו הלכה אבר קטן יש בו באדם בזמן שמשביעו ונותן לו רצונו הוא רעב ומתאוה יותר ובזמן שהוא מרעיבו סרה תאותו והוא שבע:

ד' מיתות סקילה כו'. פירש"י הוא דחוק שהסקילה והשריפה היו בו לאחר מיתתו שכבר נחתך ראשו גם אין זה דין שריפה שבתורה דהיינו פתילה של אבר לתוך פיו ונ"ל דבתחלה סקלוהו באבנים קצת ולא עד למיתה וכן בפתילה של אבר נתנו מעט לתוך פיו שלא מת עדיין וכן בחנק שחנקוהו מעט ולא למיתה ואח"כ חתכו ראשו בסייף דהיינו הרג ומקרי שפיר ד' מיתות כדאמרי' בעלמא מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא ויהיה לפי דרש זה כינוי חלליהם על בני ישראל ר"ל שהרגוהו על חלליהם ומיתות שלהם בדין תורה ואפשר דהוו ידעי דבכל הד' מיתות היה חייב דכולהו איתנהו ביה דמה"ט קאמר לבר מבלעם הרשע דכמה דמשכחת ביה דרוש ביה:

או בר ל"ד שנין כו'. דהיינו קרוב לחצי שנותיו שיהא ניכר שע"כ הוא מת שלא יגיע לחצי שנותיו והטעם דכיון שאינו חוזר ממעשיו הרעים עד חצי שנותיו שוב אינו חוזר ואינו ראוי להיות עוד חי וכן בהפך במדת הצדיקים כדאמרינן ביומא כיון שהגיע לרוב שנותיו ואינו חוטא שוב אינו חוטא. ושאמר דואג שמא יצא כו' דואג לאחר שיצא אמר ווי כו'. שהשכינה מצטערת על אבדן של רשעים כדאמרינן פרק נ"ה שהשכינה אומרת קלני מראשי כו':

לא גבור כו' מה תתהלל כו'. ר"ל שאתה גבור בתורה ואין זה תהלתך שאתה עוסק בלשון הרע לא חסד אל שהיא מדתו הטובה נטויה עליך כל היום לקבל תשובתך. ושאמר מה לך לספר חוקי כו'. כדלקמן שהיה סופר שלש מאות הלכות כו' ומינה דכ"ש שהיה סופר מנין המצות שהם תרי"ג וע"ז אמר מה לך לספירתם ולמניינם שהרי בידך חסרו כמה וממניניהם דהיינו פרשת מרצחים כולה ופרשת מספרי לשה"ר שאתה עובר עליהם לפי פשוטיהם ומה אתה דורש בהם להוציאם מפשט הכתוב. ושאמר ותשא בריתי עלי פיך כו'. פירש"י בלא לב ועוד נראה לפרש למאי דמפרש לה מן השפה ולחוץ דר"ל אף שאר כלים הפנימים כוחי הדבור כגון החיך והגרון לא היה משתמש בהם בדברי תורה רק משפה ולחוץ ולא היה משמיע קולו בדבורו בד"ת כענין שנאמר בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע דכן הדין בתפלה מה שאין כן בדברי תורה דצריך האדם להשמיע קולו בגירסתו. ואמר. בתחלה יראו כו'. ר"ל בתחלה יראו ממנו בעבור לשה"ר שהיה עושה בצדיקים כמו שעשה בנוב עיר הכהנים ובדוד ולבסוף כשמת קודם זמנו ישחקו כמ"ש באבוד רשעים רנה דהיינו אבוד קודם זמנו. חיל בלע ויקיאנו כו'. האי קרא באיוב אמרו צופר הנעמתי על הרשעים החנפים ובעלי לשון הרע ודרשוהו על דואג שאמר ליה הקב"ה לדוד שחיל בלע ר"ל שהתורה שיש בו דרך בליעה בעלמא ולא דרך אכילה יקיאנו מאליו דהיינו שישכח אותה קודם מותו וקאמר ליה מבטנו יורישנו דהיינו שיורישנו מגופו ע"י אחר כדלקמן שנזדמן לו מלאך אחד ששיכח תלמודו וקאמר אמר לפניו גם אל יתצך וגו' שאמרו דוד על דואג וכתיב ביה כהאי לישנא אהבת כל דברי בלע וגו' ויש לפרש אהבת כל דברי בלע דהיינו דבריו של בלעם שנקרא בלע בן בעור שהוא היה ג"כ בעל לשון הרע ועין רעה ואמר דניתי דואג לעלמא דאתי וישקול למטרפסיה בהאי עלמא ואמר גם לעולם הבא לא יזכה דהיינו יתצך לנצח שהוא לעולם הנצחי וקאמר לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה כו' משום דנענה בתפלתו דדוד מלפניו שיאבד דואג משני עולמות רצה הקב"ה ברחמיו לזכותו במקצת משני עולמות דהיינו דלימרו שמעתא בי מדרשא משמיה דאמרינן פרק האשה רבה אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם י"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה כו' עי' שם ע"ז התפלל דוד שלא יזכה דואג גם לזה ואמר יחתך ויסתך וגו' בלשון כפל דהיינו שלא יהיה דר בשני עולמות:

בנין רבנן כו'. אפשר שהיה דואג אוהב בע"ת ואמרי' פרק ב"מ דרחים רבנן ה"ל בנין רבנן גם על זה התפלל דוד שלא יזכה גם לכך ואמר ושרשך מארץ חיים שהתורה שהיא עץ חיים תשרש אחריו מן הארץ וק"ל:

כל אותיות כו'. כדאמרינן פרק קמא דקידושין למה נקראו ראשונים סופרים לפי שהיו סופרים כל אותיות שבתורה שהיו אומרים וי"ו דגחון חציין כו' ואיה שוקל ק"ו פירש"י יודע לדרוש בק"ו עכ"ל ומלשון שוקל נראה דבר נוסף שהיו יודעין לשקול בק"ו שהם מתהפכים לאיזה צד נוטה לפי הסברות והפרכות. ואמר שהיה סופר ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר כו'. עיין פירושו בפירש"י ועוד נ"ל לפרש על פי מה שכתוב בפרק איזהו מקומן שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם כו' לא ידעי דוכתא היכא אמרי נחתי ביה קליל דכתיב ובין כתפיו שכן כו' ועד"ז נתקנא דואג האדומי דכתיב כי קנאת ביתך אכלתני וגו' וכתיב זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו' ע"ש שפירשו זה על דואג דכתיב לעיל מיניה מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי דהיינו שבעיני דואג היה דוד נחשב לנכרי כדאמרינן פרק הערל שאמר דואג על דוד שאל נא אם ראוי לבא בקהל ולפי שהמקדש קרוי מגדל כמ"ש כמגדל דויד צוארך וגו' ע"כ אמר שדואג היה סופר ולמד ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר שעל שם שלא ידעו מקומו של בית המקדש קראו כמגדל הפורח באויר והוא למד שלש מאות הלכות היכן הוא מקומו ולא ידע שפיר עד כי בא דוד כמ"ש שם ואמר מגדלים בלשון רבים ע"ש הלשכות רבים שהיו שם א"נ ע"ש מקומותיו רבים שהיו מסופקין בו דואג ואחיתופל וארבע מאה בעיי דבעו דואג ואחיתופל במגדל כו' היינו נמי שהיו מסופקים במקומו. וזה שאמר רבותא למבעי בעיי כו'. שהיו מסופקים בדבר ולא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ומסיק אלא הקב"ה לבא בעי דכתיב וה' יראה ללבב דהיינו קרא דכתיב גבי דוד שהוא היה מתכוין בדבר ההוא דסלקא ליה אליבא דהלכתא כדמסיק. וענין כי מטא רב יהודה אשה כו' ואנן מתנינן בעוקצין כו' מבואר בסוף הוריות ע"ש:

הוא ימות באין וגו'. ברשע איירי דכתיב לעיל מיניה עונותיו ילכדנו הרשע וגו'. ואמר אף שבחייו היה לו מוסר ותורה הוא ימות באין מוסר שבשעת מיתתו לא יהיה לו מוסר ואמר וברוב אולתו בד"ת שאמר על דוד לפוסלו מן הקהל ישגה ולא נתכוון אל האמת כדאמרינן פרק הערל:

שנצטרע כו'. כדאמרי' פ' יש בערכין כל המספר לשון הרע נגעים באין עליו שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וכתיב התם לצמיתות ומתרגמינן כו' ומיהו ק"ק דהכי נמי טפי ה"ל לאתויי האי קרא דמלשני בסתר רעהו אותו אצמית וגו' דמפורש בו לשון הרע וק"ל:

ג' מלאכי חבלה נזדמנו לו כו'. יש לפרש דהיינו הג' כיתות של מלאכי חבלה שיוצאים לקראת הרשע כשנאבד מן העולם כדאמרינן פרק הנושא אחת אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים והיינו האחד שע"י שכח דואג תלמודו שהתורה נותנת שלום והא' שאומרת לו למעצבה ישכבון היינו ששרף נשמתו שאף הנשמה נשכבה למעצבים והאחת שאומרת לו רדה ושכב את ערלים היינו שפיזר עפרו כו' שבערלים נאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וגו' וק"ל:

לא ראו זה את זה כו'. דכיון דדואג במלכות שאול היה ואחיתופל במלכות דוד ע"כ שלא ראו זה את זה שהרי דואג היה במלכות שאול בסנהד' ודוד היה אז עדיין נער וחיה דוד ע' שנים ואחיתופל היה במלכות דוד קצת בסוף מלכותו שנמשך מ' שנים והם לא חצו ימיהם כדלקמן ואשמעינן שאלו היה בזמן אחד אפשר לא היה יכול דוד לקום מפני עצתם הרעה עליו. ואמר שלא חצו ימיהם שנאמר אנשי דמים שהוא דואג שהרג אנשי נוב עיר הכהנים ומרמה הוא עצת אחיתופל וק"ל:

תלמידו גם איש שלומי כו'. הני קראי אינן כתובין בסדר הזה בספר תהלים דקרא דגם איש שלומי וגו' כתיב מקמיה דהני קראי אחרינא אלא דמסתמא אחיתופל שהוא רשע תורתו היתה משתכחת ממנו ודוד בזקנותו היה מוסיף בתורה כדמוכח בכמה דוכתין ולפי המדרש שאמרו כי דוד מלך ישראל למד מאחיתופל ב' דברים היינו מהאי קרא דאשר יחדיו גו' דכתיב בתר האי קרא דקראו אלופי ומיודעי לפי שמצא אחיתופל את דוד שהיה לומד תורה ביחידי א"ל אשר יחדיו נמתיק סוד ושוב ראה אותו שהלך בנחת לב"ה א"ל בבית אלהים נהלך ברגש וקשה היאך יליף הכא תלמודא מהאי קרא שקראו דוד חברו דאדרבה אחיתופל קאמר הכי לדוד וע"י כך קראו רבו ויש מדרשים חלוקות מה שלמד דוד ממנו ובפרק אלו הן הגולין אמרינן בהאי דכרה דוד שיתין קפא תהומא כו' ולמדו אחיתופל בק"ו לכתוב שם אחספא כו' ועד"ז יש לפרש האי קרא ואתה אנוש וגו' שאחר שראית בתהום שיהיה העולם כדור אנוש שהציף התהום את שליש העולם נעשית אלופי ומיודעי וגו' להודיעני דבר זה לכתוב שם אחספא כו' שיהיה העולם קיים ודרש איש שלומי וגו' על אחיתופל שהוא ודאי היה איש שלומי שהיה דוד נשוי לבת בנו של אחיתופל שהיא בת שבע בת אליעם בן אחיתופל ועליו היה בטח דוד שלא יהיה עוזר ליתן עצה לשונאו ואוכל לחמי שהיה ג"כ תלמידו ואעפ"כ הגדיל עלי עקב ר"ל שהגדיל אחיתופל בעצתו על דוד את בנו אבשלום שהוא עקבו וסופו של דוד וק"ל:

גמ' דבלעם דהוה כתיב ביה כו' אמר ווי שיצא זה כו'. יורישנו אל ואמר ר' יצחק מאי דכתיב גם אל יתצך לנצח אמר הקב"ה לדוד ניתי דואג לעלמא דאתי אמר לפניו גם אל יתצך לנצח מאי דכתיב יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה אמר הקב"ה לימרו שמעתתא בי מדרשא משמיה אמר לפניו יחתך ויסחך מאהל כו'. אמר ר' אמי ארבע מאה בעי כו':

מתנינן טובא בעוקצין וכי הוה כו' שכבשן בטרפיהן טהורין אמר הויה כו' ואליבא דהלכתא דכתיב סוד ה' ליראיו כו'. ואמר רבי יוחנן בתחלה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בר תלתין כו' יותר מן מאתים ועשר שנים כו'. נ"ב זה אינו דהא לא היתה הגזרה כי אם משנולדה מרים ועוד בעל כרחך לא התחיל הגלות כ"א אחר מות יוסף והו' חיה בתוך רד"ו ע"א שנה אלא צ"ל שאותו עצה התחיל מתחלת ירידתם למצרים אבל לא נגמרה הגזירה והפורענות כי אם ממרים ודו"ק:

בד"ה חגירא תרגום של פסח הס"ד:

בד"ה שמא יצא זה לתרבות רעה הוא נמחק ומתחיל הדבור לאחר שיצא כו':

גמרא בלעם בר כמה כו' בר ל"ג שנין או בר ל"ד. נראה דמספקא ליה בהנך שני מפני דאמרינן לקמן שנותיו של דואג ל"ד ודאחיתופל ל"ג:

שם סימן גבור כו'. הם סימני דרשות דרי"צ ונשמט סימן דרשה דקרא דגם אל כו':

שם וכי הוה מטי ר"י בעוקצין אשה כו'. כצ"ל:

שם ולבסוף קראו תלמידו. כצ"ל:

רש"י ד"ה הרגו אל חלליהם. והציתו אש כו' ונפל לתוך האש. מה שגמגם עליו הרש"א ששריפת ב"ד איננה אלא ע"י פתילה של אבר עמש"כ בישובו בב"ר ס"פ ס"ה במ"ת בס"ד:

רש"י ד"ה בר ל"ג. דלר"ס בלעם חי' יותר מן ר"י שנה כו'. עמש"כ במ"ר פרשת בלק אות כ"ג במ"ק בס"ד:

רש"י ד"ה במגדל. ומשנה א' באהלות כו' מגדל העומד באויר טומאה בתוכו כלים שבעוביו טהורים. כצ"ל:

רש"י ד"ה שכובשת ירק. דא"מ טומאה ע"י עוקצין כו'. בטהרות רפ"ב לא משתעי בהכי ע"ש:

גמ' בכולהו לא תפיש. נ"ב תרבה (וברש"י צ"ל תפיש בשי"ן):

שם מאי דכתיב "יראו". צ"ל ויראו:

רש"י ד"ה במגדל הפורח כו' מגדל העומד. נ"ב באויר:

בַּר תְּלָתִין וּתְלַת שְׁנִין בִּלְעָם חֲגִירָא כַּד קָטֵיל יָתֵיהּ פִּנְחָס לִיסְטָאָה (שמות א, י) (תהלים נה, כד). זה המאמר הפך מאמר רבי סמון שאמר בלעם היה מיועצי פרעה שיעץ על ישראל בהיותם במצרים קודם שנולד משה רבינו ע"ה. ואם נאמר מדרשים חלוקים הן ואיכא טובא כהאי גונא מדרשים חלוקים מכל מקום הדבר יפלא כי בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף כב) כתוב להדיה יונו"ס ויומברו"ס בני בלעם הרשע עשו את העגל בחודש תמוז עיין שם. וגם בשער הגלגולים הנזכר (הקדמה לו דף מה) מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ (ירמיה יז, יא) על בלעם הרשע דהיה בר ל"ג שנה כשנהרג ועיין בשער הפסוקים פרשת ויצא בפסוק וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (בראשית לא, א) ושם בפרשת בלק בפסוק תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים (במדבר כג, י) והרי דברים אלו סתרי אהדדי דאם בשנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים שעשו את העגל היו בניו של בלעם איך אפשר לומר שנהרג בן ל"ג שנים בסוף הארבעים שנה שיצאו ממצרים? ואי אפשר ליישב בדברי רבינו האר"י ז"ל לומר 'תרי בלעם הוו' ובזוהר הקדוש (פרשת בלק דף קצד) מפורש דבני בלעם עשו את העגל אך יש לומר דלא סבר הזוהר דהיה בן ל"ג שנה כשנהרג.
ונראה ליישב בס"ד דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דאף על גב דכל גלגול הוא משעת לידה עם כל זה יזדמן וימצא שתתגלגל נפש בגוף האדם אחר שנולד בכמה שנים וזה נקרא 'גלגול בחיים' ומבואר אצלי במקום אחר דנראה מדברי רבינו האר"י ז"ל כאשר תתגלגל הנפש בגוף האדם אחר שנולד שזה נקרא גלגול בחיים יפסקו לה חיים חדשים על היותה בגוף האדם ורק אם תבא הנפש בגוף האדם בסוד העיבור אין פוסקים לה חיים אבל אם תכנס בגוף בסוד הגלגול מוכרח שיפסקו לה חיים חדשים כמה תהיה בגוף זה יען כי כל הנכנסת בגוף בסוד הגלגול אינה נפרדת מן הגוף אלא בשעת מיתה שצריך שתראה היא צער מיתה ולא סגי בלאו הכי כיון שהיא נכנסה בסוד הגלגול אינה נתקנת אלא רק אם תראה צער מיתת הגוף וזה ברור.
והנה מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דלבן הארמי נתגלגל תחילה בבעור אביו של בלעם ואחר כך נתגלגל בבלעם ואחר כך בנבל הכרמלי ועל גלגול זה של נבל הכרמלי נתנבא בלעם תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים כנזכר בדברי קדשו ז"ל.
ולפי זה יש לומר לעולם לבן מיועצי פרעה היה קודם שנולד משה רבינו ע"ה אך עדיין נתגלגלה בו נפש לבן הארמי ואחר שיצא ממצרים בשש או שבע שנים נתגלגלה בו נפש לבן הארמי גלגול בחיים וכיון שנתגלגלה בו נפש לבן קצבו לו שנים מחדש שבעים שנה ועונותיו ילכדוהו את הרשע שנהרג בן ל"ג שנה מחיים שקצבו לנפשו מחדש הואיל והיה איש דמים ומרמה לא חצה ימיו ובניו שעשו את העגל הוליד אותם קודם כמה שנים שנתגלגלה בו נפש לבן הארמי שהיתה בו גלגול בחיים, ונראה דעל אלו ל"ג שנים שחי מן קצבה החדשה שקצבו לבלעם בעבור נפש לבן שנכנסה בו גלגול בחיים אמר לבן ליעקב אבינו ע"ה אִם תַעֲבֹר עָלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וכו' (בראשית לא, נב).
ודע כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דנבל הכרמלי שהיה גלגול בלעם דעליו נתנבא 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים' הנה הוא נתגלגל אחר מותו בברזלי הגלעדי וידוע דברזלי הגלעדי היה כבר בעולם בזמן שהיה נבל הכרמלי בעולם ומוכרח לומר דמה שאמר רבינו האר"י ז"ל דנבל הכרמלי היה גלגול בחיים וכן הדבר הזה שאנחנו אומרים על בלעם ונמצא אין סתירה בדברי רבינו האר"י ז"ל ולא בזוהר הקדוש ואין צריכין לומר 'תרי בלעם הוו' ולא פליג זוהר הקדוש אהא דל"ג שנים.

כַּד קָטֵיל יָתֵיהּ פִּנְחָס לִסְטָאָה (במדבר לא, ח) (תהלים נה, כד). פירוש לִסְטָאָה רצונו לומר מזויין כי הואיל והיה הוא שר הצבא קרי ליה לִסְטָאָה כלומר מזויין בכלי זיין. ונראה ניבא ולא ידע מה ניבא שהיה מזויין בשתי נשמות של נדב ואביהו שלקחם כשהרג את זמרי.

דְּכַּמָּה דְּמַשְׁכְּחַתְּ בֵּיהּ דׇרִישּ בֵּיהּ. נראה לי בס"ד הכונה דאותם שמנאום רבותינו ז"ל לעיל הנה באמת כולם נתקנו וכמו שאמרו דורשי רשומות על פסוק לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וכו' (תהלים ס, ט) וכדאמרינן לעיל [דף קד:] ולא כתבו רבותינו ז"ל עליהם דברים המגונים אלא בעבור שיהיה להם כפרה ורוח ה' בדברי רבותינו ז"ל שיזכירו דברים המגונים שהיה בהם שיספיקו לכפרה עליהם בבזיון זה שנכתב עליהם, ועל כן אם תמצא לדרוש בהם דברים מגונים יותר ממה שדרשו ופרשו בהם רבותינו ז"ל אל תעשה כן כי רבותינו ז"ל כתבו דברים המספיקים בעבור כפרתם בשלימות אך בלעם לא נתקן ונשאר אבוד ולכן כל מה שתמצא לדרוש בו מן הגנות דרוש וקבל שכר.

כְּתִיב "דּוֹאֵג" וּכְתִיב "דּוֹיֵג" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּתְחִילָּה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדוֹאֵג שֶׁמָּא יֵצֵא זֶה לְתַרְבּוּת רָעָה. אין הכונה ח"ו למעלה אלא הוא משל כלשון בני אדם והא דאמר 'שֶׁמָּא יֵצֵא זֶה לְתַרְבּוּת רָעָה' הנה בודאי ליכא ספיקא קמי שמייא וידע מעיקרא שיצא לתרבות רעה אך אם יאמר דבר זה בלשון ברור יאמרו אין זה חייב ברשעו דמוכרח להרשיע כיון שאמר הקדוש ברוך הוא כך, על כן אמר בלשון ספק 'שֶׁמָּא יֵצֵא' דידיעתו בלבד אינה מוכרחת.
ומה שאמר דלכך כתיב דויג מפני שאמר 'וַי שֶׁיָּצָא זֶה' נראה לפרש כי אות א' צורתה וא"ו ושני יודי"ן ואם תסלק ממנה ו"י ישאר יו"ד אחת בלבד נמצא דּוֹאֵג נעשה 'דּוֹיֵג' ולזה אמר אחר שאמר 'וַי שֶׁיָּצָא זֶה' נכתב 'דּוֹיֵג' אך עם כל זה בגופו נתקן כאשר דרשו לעיל.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: לֹא גִבּוֹר בַּתּוֹרָה אַתָּה. נראה לי בס"ד תלמיד חכם השלם דולה תורה וחכמה משלשה מיני 'בּוֹר' שהם האחד בור רבותיו והשני בור חביריו והשלישי בור תלמידיו וכמו שאמרו (מכות י.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם
ובזה יובן הטעם שנקראת אוריין תליתאי (שבת פח.) ולזה אמר 'לֹא גִבּוֹר בַּתּוֹרָה אַתָּה' תיבת גִבּוֹר תחלקה לשתים וקרי בה 'ג' בּוֹר' כלומר וכי לא יש לך ג' בּוֹר בתורה שאתה דולה מהם שעל ידי כך אתה שלם בתורה מאחר שדלית מן ג' בּוֹר ולמה יצאת חוץ לשורת התורה ונפלת במדרגה התחתונה של הרע.
ואמר עוד 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה?' (תהלים נב, ג) כי דואג היה ערמן שבא להגדיל שבחו של דוד המלך ע"ה לפני שאול המלך ע"ה שאמר לו הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַהֳ' עִמּוֹ (שמואל א' טז, יח) ואמרו רבותינו ז"ל שנתכון בדברים אלו להרע בעין רעה ולמראה עינים הוא לשבחו ובערמה דבר ואם תניח אותיות 'מה' באותיות 'רָעָה' יהיה צירוף 'עָרְמָה' ותיבת 'מה' היא לשון שבח כמו מָה רַב טוּבְךָ (תהלים לא, כ) וזה השבח כונתו להרע בו וזהו שאמר 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה' כי צרוף 'מה' שהוא השבח שאתה משבח בו עם אותיות 'רָעָה' הוא 'עָרְמָה' שאתה מערים לשבח הרבה כדי שתטיל עין רעה בר מינן.
ומה שאמר 'לֹא חֶסֶד אֵ־ל נָטוּי עָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם' נראה הכונה כי חכם גדול שבדור נקרא 'ברבי' שהוא תואר עדיף מן תואר 'רבי' וכנזכר ברש"י ז"ל ומספר 'חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם' [214] עולה מספר 'ברבי' [214] כלומר אתה גדול בתורה שראוי לומר עליך תואר ברבי.

תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג מִשָּׂפָה וְלַחוּץ (תהלים נ, טז). נראה לי בס"ד תלמידי חכמים נקראים בנאין שעוסקים בבניינו של עולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) אל תקרי בָּנַיִךְ אלא בּוֹנַיִךְ (ברכות סד.) ודואג היה מחריב העולם בתורתו ונותץ הבנין וחוץ לאותיות שָּׂפָה יש אותיות תּוֹץ שהוא לשון נתיצה וזהו שאמר תורתו היתה 'מִשָּׂפָה וְלַחוּץ' כלומר עושה נתיצה הרמוזה חוץ לאותיות שפה.
או יובן חוץ לאותיות שָּׂפָה יש צֶוֶת שהוא לשון צוותא כי לומד לצוותא בעלמא ואינו לשם שמים.
או יובן בס"ד שָּׂפָה [385] גימטריא שְׁכִינָה [385] וחוץ ממדור השכינה יש מדור הקליפות ושם היתה טרופה תורתו בחלקו של טורף.

מַאי דִּכְתִיב "וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ" בַּתְּחִילָּה יִרָאוּ וּלְבַסּוֹף יִשְׂחֲקוּ (תהלים נב, ח). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.) למיימינים בה אורך איכא וכל שכן עושר אבל למשמאילים שאין לומדים לשמה ליכא אורך ימים (משלי ג, טז) ולכן החכמים הצדיקים כשראו בתחילה שחטא דואג ולא הגינה עליו תורתו שלא יחטא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא.) על התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא מן יצר הרע יראו לעצמם כי חשבו שגם עליהם לא תגין התורה מן היצר הרע דלא ידעו שהיה לומד תורה שלא לשמה ולכך לא הגינה עליו מן יצר הרע אך אחר שראו שמת בחצי ימיו הבינו וידעו בזה שלא היה לומד תורה לשמה, כי למיימינים בה שלומדים לשמה איכא אורך ימים אבל למשמאילים שלומדים שלא לשמה ליכא אורך ימים, וכיון דידעו שהיה לומד שלא לשמה אז שחקו כי עתה הבינו הטעם שלא הגינה עליו מן יצר הרע דאין התורה מגנא ומצלה מן יצר הרע כי אם רק תורה שלומד האדם לשמה ואם כן הם שלומדים תורה לשמה מגינה עליהם מן יצר הרע ולכן שחקו.

מַאי דִּכְתִיב "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יֹרִשֶׁנּוּ אֵ‏־ל" (איוב כ, טו). נראה לי בס"ד הטעם דקרי לתורה בשם חַיִל כי היא נקנית במ"ח מעלות כמו שאמרו רבותינו ז"ל בברייתא דאבות (משנה אבות ו, ו) כמנין חַיִל. ואמר בָּלַע ולא אמר אָכַל כי בָּלַע בהפוך אתוון 'עלב' שעשה עלבון לתורה כמו שנאמר התנא (משנה אבות ו, ב) אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, ועלב שעסק בה בפיו אשר טמאו בלשון הרע ושפך בו דמים.

אָמַר לְפָנָיו "מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵ־ל" (איוב כ, טו). פירש רש"י ז"ל אל תמתין לו עד שתשתכח אלא תמהר ותשכחנו נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל כי זו"ן [זעיר ונוקבא] דקליפה שהם פלוני ופלונית נקראים 'אֱלִילִים' ועליהם נאמר כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים (תהלים צו, ה) ועל זה אנו מתפללים וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּ־י.
וידוע יש יצר הרע נמשך מן זכר דקליפה ויש יצר הרע נמשך מן נוקבא דקליפה ועון שפיכות דמים זה נעשה על ידי יצר הרע הנמשך מן זכר דקליפה כי הזכר דקליפה הוא הרוצח כנודע אבל עון של זנות ועון של לשון הרע על ידי יצר הרע שהוא מנוקבא דקליפה דעליה אמר שלמה המלך ע"ה לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה (משלי ב, טז) וכן אמר נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ (משלי ה, ג) ובעל לשון הרע אמריו מחליק וחלק משמן חכו שמטעים דבריו כדי שיתקבלו. ולכן קללם דוד המלך ע"ה ואמר יַכְרֵת הֳ' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת (תהלים יב, ד).
ולפי זה דואג שהיה לו שני מיני עונות אחד שפיכות דם ששפך דם הכהנים ורצח אותם וגם היה לו לשון הרע בשפתי חלקות אשר דבר על דוד המלך ע"ה ועל אחימלך לפני שאול.
נמצא היה לו יצר הרע מצד פלוני ויצר הרע מצד פלונית שנקראו 'אֱלִילִים' וידוע כי השכחה באה מן פלוני ופלונית שהם מקור השכחה בר מינן ולכן נרמזו במילוי אותיות 'דּוֹאֵג' כזה דל"ת וא"ו אל"ף גימ"ל שיש במלוי אותיות 'אֱלִילִים' שהם זו"ן [זעיר ונוקבא] דקליפה שנקראו 'אֱלִילִים' שמהם באה השכחה בר מינן, והם מקור השכחה והם רמוזים 'בְּבִטְנוֹ שֶׁל דּוֹאֵג' רצונו לומר בתוך ובטן של אותיות שמו, ולזה אמר 'מִבִּטְנוֹ יוֹרִשֶׁנּוּ אֵ־ל' תמהר להשכיחו את התורה על ידי אלילים שהם רמוזים בבטנו.

שֶׁהָיָה סוֹפֵר שְׁלשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר. נראה לי בס"ד הטעם שהשיג שלש מאות הלכות פסוקות שהם כמנין יצר [300] לרמוז אף על פי שהשיג בלימודו שלש מאות הנזכר שהם מספר יצר לא הועילו להגין עליו מן היצר מפני שהיה למודו שלא לשמה.
והנה ביאור 'מִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר' כתב הרמ"ה ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל כי משנה היא באהלות (משנה אהלות ד, א) מגדל שעומד באויר טומאה בתוכו כלים שבעביו טהורין טומאה בעוביו כלים שבתוכו טהורין רבי יוסי אומר מחצה על מחצה וכו' אלו עקרים גדולים שיכולין דואג ואחיתופל וכיוצא בהן להמציא בהן ספירות וענפים וענפי ענפים וכו' וזה שהוא באויר הוא על ידי מעשה נס או בשם או על דרך שמעמידין את הברזל באבן שואבת הנקראת 'מגניטס' עד כאן דבריו.
ואני אומר אין מדברים בהלכות מרובות בדבר הנעשה על ידי נס או בשם אך נראה כי מה שנמצא בזמן הזה מגדל פורח באויר שקורין (מרכב אל הוו"א) העשוי ומתוקן על פי חכמה נפלאה אף על פי שזה נתחדש מכמה שנים הנה בודאי היה מצוי ביד הראשונים קודם זמן דואג ואחיתופל וגם אחריהם ואפשר שהיה גם כן בדורות התנאים אלא שאחר כך נשתכחה חכמה של המגדל הזה וחזר ונתחדש על ידי חכמי אירופא ובזמן הקדמון שהיה מצוי זה אצלם נתחדש במציאות המגדל הזה אצל דואג ואחיתופל שלש מאות הלכות הן בענין הנוגע לטומאה וטהרה כמו שאמרו במשנה דאהלות הנזכר הן בענין הנוגע להלכות שבת בכניסה ויציאה והושטה ותחומין הן בעניינים אחרים אשר הם בנויים על ספיקות הנופלים במגדל וסך הכל של מיני ההלכות המה שלש מאות.

אָמַר רָבָא: רְבוּתָא לְמִבָּעֵי בָּעֵי בִּשְׁנֵי רַב יְהוּדָה כּוּלֵּי תְּנוּיֵי בּנְזִיקִין וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן טוּבָא בְּעוּקְצִין. יש להבין, טענה גדולה טוען רבא בזה ותקשי לרבי אמי מאי סלקא דעתיה לשבחם בדבר זה? ונראה לי בס"ד דרבי אמי לא בא לשבחם אלא בא להודיע איך היו חכמים גדולים ולא הגינה עליהם תורתם להצילם מן החטא, לכך הודענו שהיה להם ארבע מאות ספיקות ולא נפשט להם חד מנייהו. וזה תימא איך חכמים גדולים שכמותם לא יהיו יכולים להשיג סברה לפשוט ולתרץ חד מכל הארבע מאות?! וגם איך אתרמי סך גדול כזה שהוא ארבע מאות לא פחות ולא יותר?
אך ידוע כי הסטרא אחרא יש לה ארבע מאות כוחות של רע בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) וידוע כל קושיא שאין לה תירוץ וכל בעיא שאין לה פשטה הסיבה היא מחמת תגבורת הקליפות שאין מניחים את האדם להשיג התירוץ ולהשיג הפשטה ונשאר הדבר תלוי ועומד ולכן יש בתלמוד כמה קשיות וכמה בעיות דלא אשתכח להו פתרי ואסיקו בתיקו עד זמן הגאולה שתמחה הקליפה ואז ימצא להם פתרי לכולהו קושיות ולכולהו בעיות וכאשר רמזו המפרשים ז"ל בראשי תיבות 'תיקו' שהוא רצונו לומר 'תשבי יתרץ קושיות ובעיות' ולכן דואג ואחיתופל ששלטה הקליפה בתורתם מחמת חטאם אתרמי להו ארבע מאות בעיות כנגד ארבע מאות כוחות דקליפה שלא היו יכולים לפשוט אפילו חד מנייהו מחמת תגבורת הקליפה עליהם בר מינן. וזו היתה כונת רבי אמי שבא להודיענו בדברים אלו ענין זה ולומר אל תתמה איך לא הגינה עליהם תורתם? כי מאחר ששלטה הקליפה בתורתם לכך לא הגינה עליהם.

לֹא הֲוָה סָלְקָא לְהוּ שְׁמַעְתְּתָא אַלִּיבָּא דְּהִלְכְתָא דִּכְתִיב "סוֹד הֳ' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד). נראה לי בס"ד ראשי תיבות 'סוֹד יְיָ לִירֵאָיו' לס"י שהוא 'לְפוּרְקָנָךְ סַבַּרִית יְיָ' שהוא תרגום של לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי הֳ' (בראשית מט, יח) וסופי תיבות 'סוֹד הֳ' לִירֵאָיו' הו"ד הוא הוֹד דאריך שממנו נשיג החכמה בגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שתהיה בזכות שמעתתא אליבא דהלכתא.

לֹא מֵת דּוֹאֵג עַד שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (משלי ה, כג). נראה דבר זה נרמז במילוי שמו שהם דל"ת וא"ו אל"ף גימ"ל דאותיות המילוי הם 'אולת פלגים' כלומר על ידי אולת שהיתה בו נעשית תורתו פלגים לשון בלבול שנתבלבלה ונחלקה ממנו כמו בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ (בראשית י, כה) שנתבלבל לשונם שלא יכירו איש שפת רעהו ודומה לזה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עא.) וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה (משלי כג, כא) הישן בבית המדרש תורתו נעשית לו קרעים קרעים, כי נשכחת ממנו בר מינן.

שְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה נִזְדַּמְּנוּ לוֹ לְדוֹאֵג. נראה הטעם בשביל שחטא בלשון הרע ששקול כנגד שלשה עבירות עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים ואמרו רבותינו ז"ל (ערכין טו:) לישנא תלתא קטיל תלתא. וכיון ששקול כנגד שלשה עבירות נמצא במספר לשון הרע נחשב לו שחטא בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולכן ברא שלשה משחיתים אחד מעון עבודה זרה ואחד מעון גילוי עריות ואחד מעון שפיכות דמים ואותם שלשה מלאכי חבלה אשר ברא אותם הם נזדמנו להענישו בשלשה.
או יובן נזדמנו לו שלשה בשביל כבודו של דוד המלך ע"ה אשר שמו משולש בשלש אותיות. אי נמי בשביל שעשה עלבון לתורה שנקראת אוריין תליתאי (שבת פח.).

דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל לֹא רָאוּ זֶה אֶת זֶה, דּוֹאֵג בִּימֵי שָׁאוּל וַאֲחִיתוֹפֶל בִּימֵי דָוִד. ודאי היה כך לטובת דוד המלך ע"ה שלא ילחמו עמו שנים ביחד וקשה להנצל והנה אחיתופל הוא היה אויב השני לכך נקרא אחי תופל רצונו לומר אחיו של דואג שתיפל על דוד המלך ע"ה ועצה רעה שלו היתה קשה מן דואג לכך נחסר שנה אחת מימיו של דואג כי זה ל"ד וזה ל"ג.

בַּתְּחִלָּה קְרָאוֹ [דָּוִד לַאֲחִיתוֹפֶל] "רַבּוֹ", וּלְבַסּוֹף "חֲבֵירוֹ" וּלְבַסּוֹף "תַּלְמִידוֹ" (תהלים נה, יד). רמז לדבר וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן (בראשית יא, לב) תֶּרַח 'תלמיד רב חבר' בְּחָרָן שחנק עצמו ומת ושלשה תוארים אלו נרמזו בשם אֲחִיתוֹפֶל שהוא אותיות 'אַחַת יִפּוֹל' והיינו אַחַת ראשי תיבות 'אלוף חבר תלמיד'.

בתחלה יושב הקב"ה ודואג שמא וכו'. דרך משל אמר כן ובמדרש דריש בענין אחר נשתנה שמו דויג אמר לו שאול נתפסת כדג אתה הלשנת על נוב עיר הכהנים אתה הרוג אותם:

במגדל הפורח באויר כו'. בערוך ערך גוזמא כתוב דגוזמא הוא:

כולהו תנויי בנזיקין כו'. נ"ל ליתן ב' טעמים למה כולהו תנויי בנזיקין דוקא אחד משום דתנן בסוף מסכת בבא בתרא הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעין הנובע כו' והשני משום דאמרינן בפרק המניח אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות כו'. ומסכת אבות מסדר נזיקין והלימוד מביא לידי מעשה הלכך לא הוה עיקר כל הלימוד שלהן אלא בסדר נזיקין:

ואנן קא מתנינן בעוקצין טובא כו'. בס"א גרסינן ואנן קא מתנינן בשיתא סדרי:

האשה שכובשת ירק בקדירה כו'. פרש"י לא אשכחתיה במס' עוקצין נראה מדבריו שהיה כתוב בספרו וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת וכו' וכמו שכתוב בספרים שבידינו בפרק מי שמתו ובפרק סדר תעניות אלו ושם בפרק מי שמתו פרש"י האשה שכובשת ירק בקדירה וכו' משנה היא במסכת עוקצין ואני אומר שטעות הוא כי לא היה ולא נברא הך משנה במסכת עוקצין אלא במסכת טהרות בפרק שני ואידך משנה זיתים שכבשן בטרפיהן היא במסכת עוקצין בפרק שני וכן פרש"י בפרק סדר תעניות אלו אלא שכתוב שם בשבוש וטעות המעתיקים. ומה שהקשו התוספות בפרק מי שמתו על פרש"י מתישב יפה מתוך פירוש רבינו שמשון בפירוש המשניות הללו דוק ותשכח ואין כאן מקום להאריך:

ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. נראה לי הטעם משום דאמרינן בפ"ק דר"ה פושעי ישראל יורדין בגיהנם ונדונין בה י"ב חדש ולאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים ואף ע"ג דהתם מיירי תחת כפות רגלי הצדיקים בגן עדן מ"מ זה הרשע לא זכה לכך להעשות אפר תחת כפות רגלי הצדיקים בגן עדן והמשכיל יבין:

אלא הקב"ה לבא בעי וכו'. דהלב מלך באיברים ועיקר העבודה לה' בלב. והנה רבים שט"ו והם מתנחמים ואומרים רחמנא לבא בעי. ומסוגיא זו מוכח דאדרבא יש להצטער מאד על זה דהרי רבא גדול הדור דהלכתא כוותיה והוה מתני תליסר מתיבתא בעוקצין והיה אומר דרב יהודה כי שליף חד מסאנא אתי מטרא ואינהו צוחי ולית דמשגח ונתן טעם דרחמנא לבא בעי ורב יהודה לבו שלם לעבודת ה' משא"כ אינהו ח"ו וזה מענותנותו. הא מיהא למדנו דהא מילתא דרחמנא לבא בעי הוא דבר חמור מאד לעבוד ה' בלב שלם בלי שום פניה כלל. ומה שאומרים העולם שגו ברואה כי הוא עיקר יקר מאד מאד. ואם רבא היה מתאונן על זה דלא זכה למדרגה זו אנן עלוביא מה נענה ומה נאמר ואין צריך להאריך דהדבר מבואר נגלה. ואפשר דזה רמז תחלת התורה וסופה בית בראשית למד ישראל לב דעיקר התורה והמצוה לב וכמש"ה ולעבדו בכל לבבכם. ואפשר לרמוז רחמנא לבא בעי (יש גירסא זו) רחמנא רמז לקב"ה מדת הרחמים לבא מ' בעי וזה על ידי המשכת עסמ"כ גימטריא רל"ב ר"ת רחמנא לבא בעי גם בעי ע"כ י' סוד החכמה בסוד אחותי בת אבי וא"ש ההי"ב:

דארחב"א אמר ר' סימאי ג' היו באותה עצה אלו הן בלעם וכו'. הכי אמרו בסוטה דף י"א וכתב עלה מהר"ימט בדרשותיו ריש פרשת שמות וצל"ע דאמרינן בחלק ל"ג שנים הוה בלעם חגירא וכו' ע"ש ושמעתי משיג על הרב דלא זכר מ"ש רש"י כאן בדף זה ע"ב אההיא דבר ל"ג דר"ח לית ליה דר' סימאי דאמר ג' היו באותה עצה וכו'. ותו יש להרגיש על הרב דמקשי ורמי מאי דאמרו בסוטה עם מ"ש בפרקין ולא היה צריך להרחיק עדיו כי שני המאמרים הם בדף זה. ואחר זמן רב ראיתי שהרב ישרש יעקב בסוטה השיג על מהר"ימט מלשון רש"י ע"ש דף קל"א:

ועדיין לא נאסר יין של גוים. מכאן הביא ראיה הרמב"ם ז"ל בספר המצות לאוין קצ"ב דיין נסך אסור מן התורה והרמב"ן השיג עליו באורך. והרב באר שבע יישב דגם הרמב"ם סבר דעל סתם יינן הדברים אמורים אלא דמייתי ראיה דאלמלא יין נסך אסור דאוריתא לא היו אוסרים סתם יינן כיין נסך ממש עכ"ד והרואה דברי הרמב"ם שם בעיניו יראה דמפרשה ביין נסך ממש. ותו אם כונת ראיתו כדפירש הרב ב"ש מאי שיאטיה להזכיר סוגיין והרי ראיה זו היא בכללות מסתם יינן שהחמירו בו כיי"נ. וכבר במגילת אסתר שם ובספר דברי אמת בקונטרס דף צ"א הליצו בעד הרמב"ם. ומיהו גם הרמב"ן מודה שהוא מן התורה וכ"כ בחינוך סימן קי"ב ובספר דינא דחיי לאוין קמ"ח:

אמר רב שקיימו בו ד' מיתות וכו'. פירש"י תלאוהו והציתו אש תחת הצליבה וחתכו ראשו ונפל לתוך האש וכו' והקשה מהרש"א דהסקילה והשריפה היו לאחר מותו גם אין זה דין שריפה אלא בפתילה של אבר וכו' ולכן פירש שהיו מקיימים סקילה שריפה חנק ומניחין בו חיות וכו' ע"ש וכדברי רש"י אמרו בב"ר פרשה ס"ה על יקים איש צרורות שקיים בו ד' מיתות ב"ד הביא קורה נעצה בארץ וקשר נימא וערך עצים והקיפן גדר ומדורה לפניה ונעץ החרב באמצע והצית האור וכו' ונתלה בקורה ונחנק קדמתו אש נפסקה נימא נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף. ויש קצת שינוי בין זו למ"ש רש"י. אמנם נתחוורו דברי רש"י שזה קרו ליה רז"ל שנתקיים בו ד' מיתות:

(קו רע"ב) לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה וכו'.—אי אפשר להעלות על הדעת, שבלעם בעצמו כתב כן בעצם ידו. אלא שהפנקס הזה הוא תולדות בלעם שכתב איזה סופר, והעתקת ספר זה בא לידי צדוקי זה.