דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - א

"יהודה מחקקי" - זה אחיתופל [719],  דקאתי מיהודה [שבא משבט יהודה [720]].

"מואב [721] סיר רחצי" - זה גחזי, שלקה על עסקי רחיצה [722].

"על אדום אשליך נעלי" - זה דואג האדומי [723].

"עלי פלשת התרועעי" - אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אם יבא דוד שהרג את הפלשתי, והוריש את בניך גת, ויטען על כך שאתה מנחיל לדואג ואחיתופל שונאיו חלק לעולם הבא, מה אתה עושה לו לפייסו?

אמר להן: עלי לעשותן ריעים זה לזה, ואז ימחל להם דוד על מה שעשו לו. וזהו שנאמר "התרועעי" - לשון ריעות.

כתוב בספר ירמיה: "מדוע שובבה העם הזה ירושלים משבה נצחת וגו'."

אמר רב: תשובה נצחת השיבה כנסת ישראל לנביא.

אמר להן נביא לישראל: חזרו בתשובה! שהרי אבותיכם שחטאו - היכן הם?

אמרו להן ישראל: ונביאיכם, שלא חטאו, היכן הם?

שנאמר: "אבותיכם איה הם, והנבאים הלעולם יחיו". והיינו טענת הנביא, ותשובת ישראל.

אמר להן הנביא: אבותיכם חזרו והודו. שנאמר: "אך דברי וחקי אשר צויתי את עבדי הנביאים וגו'" [וסוף הפסוק: "הלוא השיגו אבתיכם וישובו ויאמרו, כאשר זמם ה' צבאות לעשות לנו כדרכינו וכמעללינו, כן עשה אתנו"] [724].

שמואל אמר: באופן כזה השיבו לו תשובה ניצחת:

באו עשרה בני אדם [725] וישבו לפניו [לפני הנביא].

אמר להן: חזרו בתשובה!

אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?

כמו כן אנו, מאחר שמכרנו הקדוש ברוך הוא לנבוכדנצר, וגרשנו מעליו, שוב אין לו עלינו דבר!

אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להן: "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הן בעונותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שלחה אמכם".

והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "דוד עבדי", "נבוכדנצר עבדי"? היאך השווה ודימה הקדוש ברוך הוא את נבוכדנצר הרשע לדוד עבדו?!

אלא, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתידין ישראל לומר כך, שעתה עבדיו של נבוכדנצר הם, ואין לקדוש ברוך הוא עליהם דבר. לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא וקראו לנבוכדנצר עבדו.

ומעתה, אף אם אכן קנאם נבוכדנצר, הרי הוא עצמו עבדו של הקדוש ברוך הוא. ועבד שקנה נכסים, עבד למי, נכסים למי? הרי כל הנכסים שייכים לאדון!

"והעלה על רוחכם היו לא תהיה [מה שאתם סבורים - לא יהיה] [726], אשר אתם אמרים: נהיה כגוים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה' אלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם".

אמר רב נחמן: כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן [מי יתן, שיבוא עלינו הכעס הזה, המוזכר בפסוק דלעיל: "בחימה שפוכה אמלוך עליכם", שיגאלנו הקדוש ברוך הוא בעל כרחנו, וימלוך עלינו].

"ויסרו למשפט אלהיו יורנו". אמר רבה בר בר חנה, זוהי התשובה הנצחת שהשיבו ישראל לנביא:

אמר להן נביא לישראל: חזרו בתשובה!

אמרו לו: אין אנו יכולין, כי יצר הרע שולט בנו.

אמר להם: יסרו את יצריכם [זהו מה שנאמר "ויסרו למשפט"].

אמרו לו: "אלהיו יורנו". שאלוקיו של היצר יורנו היאך ליסרו ולנצחו [727].

שנינו במשנתנו: ארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי. "בלעם" - משמעו: בלא עם [728]. דהיינו, שאין לו חלק עם עם ישראל בעולם הבא.

דבר אחר: "בלעם" - שבלה עם. שבלבל את ישראל על ידי העצה שהשיא לבלק, ונהרגו על ידו עשרים וארבעה אלף מישראל.

"בן בעור" - בן שבא על בעיר [בהמה [729]]. שבא בלעם על אתונו.

תנא: הוא, אותו אדם, אביו של בלעם [730], נקרא בעור, וכן אותו אדם הוא כושן רשעתים, והוא זה שנקרא לבן הארמי.

ועתה מבארת הגמרא, למה נקרא בשמות אלו:

נקרא אותו אדם בעור - משום שבא על בעיר [בהמה] [731].

ונקרא אף כושן רשעתים - משום דעבד שתי רשעיות בישראל:

אחת בימי יעקב, שהרי הוא לבן הארמי, שביקש לעקור את הכל,

ואחת בימי שפוט השופטים, לאחר מות יהושע, שנאמר: "ויחר אף ה' בישראל, ויתנם ביד כושן רשעתים".

ומה שמו האמיתי - לבן הארמי שמו.

כתיב "בלעם בן בעור", ומצד שני כתיב "בנו בער", משמע שבנו של בלעם הוא בעור!

אמר רבי יוחנן: באמת בעור היה אביו של בלעם. ומכל מקום כינהו הכתוב "בנו בעור", שמשמע שהוא בנו של בלעם, משום שאביו של בלעם - בנו הוא לו בנביאות. שבלעם היה גדול יותר בנביאות.

ומזה שמנתה המשנה את בלעם עם אלו שאין להם חלק לעולם הבא, משמע שדווקא בלעם - הוא דלא אתי לעלמא דאתי. הא נכרים אחריני - אתו [באים לחיי עולם הבא]!

מתניתין מני - רבי יהושע היא.

דתניא, רבי אליעזר אומר: כתוב: "ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים".

וכך נדרש המקרא:

"ישובו רשעים לשאולה" - אלו פושעי ישראל.

"כל גוים שכחי אלהים" - אלו פושעי [732] גויים. דברי רבי אליעזר.

אמר לו רבי יהושע: וכי נאמר "ישובו רשעים לשאולה בכל גוים" [733], שאז באמת היה משמע כדבריך, שפושעי ישראל יהיו ככל הגויים, שאין להם חלק לעלם הבא?

והלא לא כך נאמר, אלא "כל גוים שכחי אלה ים"!

אלא, כך הוא פירוש הפסוק: "ישובו רשעים לשאולה", ומאן נינהו [ומיהם] אותם רשעים - "כל גוים שכחי אלהים", כגון בלעם ושאר רשעי אומות העולם. אבל שאר הגוים, יש להם חלק לעולם הבא.

ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו, אם יהיה לו חלק לעולם הבא. שכך אמר: "תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו".

אם תמות נפשי מות ישרים, שאמות מיתת עצמי, על מיטתי - תהא אחריתי כמוהו, כמו עם ישראל, שיהיה לי חלק לעולם הבא.

ואם לאו, אם לא אמות מיתה טבעית - הנני הולך לעמי, לגיהנם [734].

כתוב בפרשת בלק: "וילכו זקני מואב וזקני מדין". תנא: מדין ומואב, לא היה להם שלום מעולם.

משל לשני כלבים שהיו בעדר, והיו צהובין [כעוסים [735]] זה לזה.

בא זאב על האחד.

אמר האחד [הכלב השני]: אמנם אנו כועסים זה על זה. אבל אם איני עוזרו - היום הזאב הורג אותו, ולמחר בא עלי והורגני, כי לא יהיה מי שיעזרני.

לכן, למרות שלא היה שלום ביניהם, הלכו שניהם - והרגו את הזאב.

כך גם כאן. למרות שמעולם לא היה שלום בין מואב למדין, מכל מקום, מחמת פחדם מישראל, עשו שלום ביניהם.

אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: כרכושתא ושונרא [חולדה וחתול], שאין ביניהם שלום לעולם, עבדו הלולא מתרבא דביש גדא [עשו מסיבה מחלבו של ביש מזל].

כתוב בתחילת הענין: "וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק". "ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבתי אתכם דבר וגו'". ולבסוף כתוב: "וישבו שרי מואב עם בלעם". ושרי מדין, שבאו בתחילה עם שרי מואב אל בלעם, ואינם מוזכרים לבסוף - להיכן אזול [להיכן הלכו]?

כיון דאמר להו בלעם: "לינו פה הלילה והשיבתי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי", אמרו בליבם: אם כך, אם סובר בלעם לעשות רק מה שידבר ה' אליו, לא יועיל לנו כלום, כי ודאי לא ידבר ה' רע על ישראל. שהרי הקדוש ברוך הוא - אביהם של ישראל הוא ! כלום [וכי] יש אב ששונא את בנו?!

אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהני.

שהרי מעיקרא כתיב, שאמר הקדוש ברוך הוא לבלעם: "לא תלך עמהם". ולבסוף, לאחר שאמר בלעם: "לינו פה הלילה וגו'", שיש בכך חציפותא כלפי שמיא, שאמר בליבו: שמא אפתה את הקדוש ברוך הוא - ויתרצה, כתיב שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "קום לך אתם".

אמר רב ששת: חוצפא - מלכותא בלא תאגא היא [כלומר, שררה גדולה היא, שאינה חסרה אלא כתר מלכות]. דכתיב שאמר דוד: "ואנכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה, בני צרויה, קשים ממני וגו'." כלומר, איני גדול מהם - אלא בכך שאני משוח כמלך.

אמר רבי יוחנן: בלעם - חיגר [צולע] ברגלו אחת היה [736] . שנאמר: "וילך שפי" ["שפי" לשון הזזה הוא, כמו: "בוקא דאטמא דשף מדוכתיה" [חולין נד ב]. דהיינו - שיצא ממקומו. וכמו כן כאן, היינו שנקעה רגלו, ונעשה צולע].

שמשון - חיגר בשתי רגליו היה. שנאמר בברכת יעקב לדן: "שפיפן עלי ארח הנושך עקבי סוס" [שפיפן - משמעו פעמיים שפי], ושמשון משבט דן היה.

בלעם - סומא באחת מעיניו היה. שנאמר: "שתם העין" ["שתם" משמעו פתוח [737]. כפי שתרגם אונקלוס: "דשפיר חזי". כלומר, עינו אחת פתוחה. משמע שהעין האחרת סתומה].

בלעם - קוסם באמתו [כמו המעלה באוב בזכורו] היה. שהרי כתיב הכא, גבי בלעם: "נפל וגלוי עינים", וכתיב התם, במגילת אסתר: "והמן נפל על המטה וגו'", וכשראה זאת אחשורוש אמר: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית", והיינו ענין בעילה. משמע שגם בלעם עשה את קסמיו באמתו.

איתמר, מר זוטרא אמר: בלעם קוסם באמתו היה [738].

מר בריה דרבינא אמר: שבא בלעם על אתונו.

מאן דאמר קוסם באמתו היה - כדאמרן, שלמדים דבר זה מדכתיב הכא: "נפל וגלוי עינים", וגבי המן כתוב: "והמן נפל על המיטה".

הערות

[719] ונקרא מחוקקי, כי הוא היה רבו של דוד, שאמר מזמור זה.

[720] שהרי קראו דוד "מיודעי", דהיינו קרובי. שהיה משבט יהודה כדוד.

[721] פירש רש"י, דהאי "מואב" היינו דוד, שבא מרות המואביה. והמילה "מואב" היא המשך מה שאמר לעיל "יהודה מחקקי". והיינו כפי שכתבנו לעיל, שהוא היה זה שאמר "יהודה מחקקי". מהרש"א.

[722] במעשה נעמן, שהיה מצורע, ובא אל הנביא שיטהרנו מצרעתו. שאמר לו הנביא שילך לרחוץ בידרן ויטהר, ואכן כך היה. חזר נעמן אל הנביא, ורצה לתת לו מתנה, ולא רצה הנביא ליקח. לאחר מכן רץ גיחזי אחרי נעמן, ונטל ממנו את מתנתו. ואז אמר לו הנביא: "וצרעת נעמן תדבק בך וגו"'.

[723] והיינו כפי שהגמרא אומרת להלן, שמלאך חבלה פיזר את אפרו של דואג בבתי כנסיות וכו', ואמר דוד ש"על אדום", על אפרו של דואג האדומי, "אשליך נעלי", אדרוס עליו בנעלי. והיא כפרתו של דואג, להביאו לחיי עולם הבא. מה רש"א.

[724] ביאר המהרש"א, שכאשר טענו לו ישראל "והנביאים שלא חטאו - היכן הם", ענה להם הנביא שאין הדבר דומה. כי אמנם הנביאים מתו כשם שאבותיכם מתו, אבל הנביאים מתו על מיטתן כדרך כל הארץ, וניתנו לקבורה. ואבותיכם שחטאו מתו במיתות משונות, ולא ניתנו לקבורה. וזהו שאמר "אך דברי וחקי אשר צויתי את עבדי הנביאים הלא השיגו אבותיכם", דהיינו, כל אותה פורענות באה עליהם. ולכן "וישובו ויאמרו כאשר זמם ה' וכו' כן עשה אתנו", שהודו לנביא שאכן כך הוא. ואף שהודו לו לבסוף, מקרי "תשובה נצחת" לפי דעתם בתחילה.

[725] לפרסומי מלתא. עיון יעקב.

[726] מה שאתם סוברים, שדינכם כעבד כנעני, שאם מכרו רבו לנכרי, יצא לחרות. וזהו שאתם אומרים "נהיה כגוים". לא כן הוא. אלא דינכם דין עבד ישראל, שנמכרנו לקדוש ברוך הוא לעבד עולם, ואין כאן חירות כלל. עיון יעקב.

[727] כך משמע מרש"י. וביד רמה כתב שטענו לו לנביא, אם הקדוש ברוך הוא חפץ שנייסר את היצר, שיורנו בדרך ישרה. ואם אינו חפץ בכך, מה לנו לייסרו. ולא שמדת הדין נוהגת כך, אלא להודיעך רוע מחשבות רשעי ישראל. אבל באמת מדותיו של הקב"ה טובים ונכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת. שאין הקב"ה כופה על האדם להרע או להיטיב, אלא בדרך שאדם רוצה לילך - מוליכין אותו. ומסור הדבר בידו ליטמא או ליטהר. אלא שמדת טובה מרובה ממידת פורענות, שהבא ליטהר מסייעין לו.

[728] בערוך גרס "בלעם - בלע עם". והיינו שיעץ עצות לבלע את עם ישראל. דבר אחר: "בלעם - בלא עם". והיינו, שאין לו חלק עם ישראל. פירוש אחר: בלא עם - שיצא ממקומו ומעמו, והלך לעם אחר, אל בלעם.

[729] כדכתיב: "טענו את בעירכם".

[730] כך פירש רש"י. אבל בעץ יוסף כתב שמדובר על בלעם, שנקרא בן בעור, והוא כושן רשעתים וכו'. והכי איתא במדרש תנחומא: בלעם זה לבן. והביא, שבעל זקוקין דנורא כתב, שבלעם היה גלגול של לבן.

[731] הריא"ף תמה, היכן מצינו שבא אביו של בלעם על בהמה? ועיי' ביד רמה.

[732] ביד רמה לא גרס "פושעי". ופירש ש"כל גוים שכחי אלקים" היינו כל הגויים. שאם מדובר ברשעים, הרי כבר נאמר לעיל "ישובו רשעים לשאולה". ונראה שהמילה "פושעי" היא הוספה של הצנזור.

[733] כך היא הגירסא לפנינו. ובעין יעקב איתא "ככל גוים". וביד רמה כתב "וכל גוים", שאז היה משמע שכל גוים לאו היינו רשעים דרישא.

[734] עוד מפרש ביד רמה, שכך אמר: אם אפטר מן העולם בלא חטא - תהא אחריתי כמוהו. ואם לאו, הנני הולך לעמי, שיהא חלקי כמותם. והיינו שאמר לבלק: הנני הולך לעמי. שעתה, שאני עומד להשיאך עצה להכשיל את ישראל, יודע אני שסופי לילך לעמי.

[735] תרגום של "וכעסתה צרתה" - ומצהבא לה.

[736] ואשמועינן, שאף על פי שהיה חיגר, והיה קשה לו ללכת, בכל זאת, מחמת שנאתו הגדולה לישראל, הלך לקללם. וכן לגבי שמשון המובא להלן, אף שהיה חיגר בשתי רגליו, בכל זאת עשה את כל גבורותיו. מהרש"א.

[737] כדאיתא במסכת עבודה זרה [סט ב]: "שתומו ניכר". רש"י. עיי"ש.

[738] על ידי הוצאת זרע לבטלה. ענף יוסף.

דקאתי [שבא] משבט יהודה. "מואב סיר רחצי" — זה גחזי, שלקה על עסקי רחיצה של נעמן ולקח ממונו ונענש בצרעת. "על אדום אשליך נעלי" — זה דואג האדומי. "עלי פלשת התרועעי" — אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אם יבא דוד שהרג את הפלשתי, והוריש את בניך גת, ויטען על שאתה נותן חלק לדואג ואחיתופל שהיו שונאיו, מה אתה עושה לו, האם אתה מקבל לעולם הבא את אלה שהיו אויביו ושונאיו? אמר להן הקב"ה: עלי לעשותן ריעים זה לזה, שאף דוד יסכים לכך.

א על הנאמר "מדוע שובבה העם הזה ירושל ם משבה נצחת" (ירמיה ח, ה), אמר רב: תשובה נצחת השיבה כנסת ישראל לנביא. אמר להן נביא לישראל: חזרו בתשובה, שהרי אבותיכם שחטאו היכן הם? אמרו להן לנביאים: ונביאיכם שלא חטאו היכן הם? שהרי אף הם מתו! שנאמר ויכוח זה בקיצור: "אבותיכם איה הם והנבאים הלעולם יחיו" (זכריה א, ה). אמר להן הנביא לישראל: אבותיכם חזרו והודו שדברי הנביאים התקיימו, שנאמר: "אך דברי וחקי אשר צויתי את עבדי הנביאים הלוא השיגו אבותיכם וישובו ויאמרו כאשר זמם ה' צבאות לעשות לנו כדרכינו וכמעללינו כן עשה איתנו

"(זכריה א, ו). שמואל אמר, תשובה נצחת כך היתה: באו עשרה בני אדם וישבו לפניו לפני הנביא יחזקאל, אמר להן: חזרו בתשובה! אמרו לו: עבד שמכרו רבו (בעליו) לאדון אחר, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? וכיון שמסרנו ה' בידי אדונים אחרים, שוב אין בינינו לבינו כלום. אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא, לך אמור להן: "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם" (ישעיה נ, א), שלא נותקו היחסים בין ה' ובין ישראל.

והיינו [וזהו] שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "דוד עבדי" (שמואל ב' ג, יח) ונאמר: "נבוכדנצר עבדי" (ירמיה מג, י), ולכאורה מה מקום לקרוא לנבוכדנצר הרשע עבד ה' כמו שקרא לדוד? אלא שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך שמכרם ה' לגויים, ושוב אין להם קשר לקדוש ברוך הוא, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא וקראו לנבוכדנצר עבדו. ולפי ההלכה עבד שקנה נכסים, עבד למי, נכסים למי? — הכל שייך לאדון, ואם כן ברשות שמים הם עומדים.

על הנאמר "והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לב–לג), אמר רב נחמן: כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן [ולואי ככל הכעס הזה שיכעס ה' עלינו ויצילנו].

ועל הנאמר "ויסרו למשפט אלהיו יורנו" (ישעיה כח, כו), אמר רבה בר בר חנה: אמר להן נביא לישראל: חזרו בתשובה! אמרו לו: אין אנו יכולין, כי יצר הרע שולט בנו. אמר להם: יסרו יצריכם! אמרו לו: "אלהיו יורנו" כיצד לעשות זאת, ואנו לבדנו איננו מסוגלים אף לכך.

ב שנינו במשנה כי ארבעה הדיוטות שהיו גם גדולים בחכמה — בלעם, ודואג, ואחיתופל וגחזי — אין להם חלק בעולם הבא. ומעתה דורשים בהם. "בלעם" נדרש כנוטריקון — בלא עם, שאין לו חלק עם ישראל לעתיד. דבר אחר: "בלעם" — שבלה (השמיד, כילה) את עם ישראל. "בן בעור" — ללמד שבא על בעיר (בהמה).

תנא [שנה] החכם: הוא בעור אבי בלעם, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי. "בעור" קראו לו — משום שבא על בעיר, כושן רשעתים — משום דעבד [שעשה] שתי רשעיות בישראל, אחת בימי יעקב שרדף אחריו לאבדו, ואחת בימי שפוט השופטים. ומה שמו האמיתי? — לבן הארמי שמו.

והיכן אתה למד זאת — כתיב [נאמר] פעם אחת: "בן בעור" (במדבר כב, ה), וכתיב [ונאמר] פעם אחרת: "בנו בער" (במדבר כד, ג), וליישב זאת אמר ר' יוחנן: ללמד שאביו בנו הוא לו בנביאות, שלגבי נבואה בעור הוא כבנו של בלעם, שבלעם היה גדול מאביו.

מדברי המשנה מדייקים: בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי [שאינו בא לעולם הבא], הא אחריני אתו [הרי גויים אחרים באים] לעולם הבא. מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]?

— כשיטת ר' יהושע היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר "ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים" (תהלים ט, יח), וכוונת הכתוב: "ישובו רשעים לשאולה" — אלו פושעי ישראל הנידונים לשאול. "כל גוים שכחי אלהים" — אלו פושעי גוים, אלו דברי ר' אליעזר. אמר לו ר' יהושע: וכי נאמר "בכל גוים" שפושעי ישראל הם כשאר כל הגויים, והלא לא נאמר אלא "כל גוים שכחי אלהים", אלא כך יש לפרש "ישובו רשעים לשאולה" מאן נינהו [מי הם]? — "כל גוים שכחי אלהים", וגויים שהם יראי ה' יש להם חלק לעולם הבא.

ואף אותו רשע, בלעם, נתן סימן בעצמו, אמר: "תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג, י), אם תמות נפשי מות ישרים, שאמות כדרך הטבע — תהא אחריתי כמוהו, שיהיה לי חלק לעולם הבא כמו ישראל, ואם לאו [לא] אמות בדרך הטבע — "הנני הולך לעמי", כלומר, כשאר רשעים שבדורו שאין להם חלק בו.

על הנאמר "וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבואו אל בלעם" (במדבר כב, ז), תנא [שנה] החכם: מדין ומואב לא היה להם שלום מעולם, שהיו נלחמים זה בזה, ומפני מה השלימו בשעה זו? משל לשני כלבים שהיו בעדר, והיו צהובין (שונאים) זה לזה. בא זאב והתנפל על האחד. אמר האחד: אם איני עוזרו, היום הורג אותו ולמחר בא עלי. הלכו שניהם והרגו את הזאב. כך מואב ומדין השלימו לשעה כדי להלחם בישראל. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם העממי: "כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא" [החולדה והחתול עשו חתונה מן החלב של רע המזל], שאף ששניהם שונאים זה לזה עושים הם שלום ושמחה על חשבונו של אחר.

נאמר: "וישבו שרי מואב עם בלעם" (במדבר כב, ח), ושואלים: ושרי מדין להיכן אזול [הלכו]? מדוע לא נאמר דבר עליהם? ומשיבים: כיון שאמר להו [להם] "לינו פה הלילה והשיבתי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי" (במדבר כב, ח), אמרו זקני מדין: אם רצונו לקבל רשות מה' כלום יש אב ששונא את בנו? ובוודאי יסייע ה' לבני ישראל.

אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא [שמים] מהני [היא מועילה]. כיצד? מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר] שאמר לו ה' "לא תלך עמהם" (במדבר כב, יב), ולבסוף שהפציר וניסה שנית כתיב [נאמר] "קום לך אתם" (במדבר כב, כ). אמר רב ששת: חוצפא, מלכותא [מלכות] בלא תאגא [כתר] היא, שתוקפה ואימתה מרובים ואין חסר לה אלא כתר מלוכה, דכתיב [שנאמר] "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני" (שמואל ב' ג, לט), הרי שבני צרויה בתוקף חוצפתם חזקים היו כדוד עצמו.

אמר ר' יוחנן: בלעם חיגר ברגלו האחת היה, שנאמר בו: "וילך שפי" (במדבר כג, ג), ששפו (זזו) עצמות רגלו ממקומן. שמשון היה חיגר בשתי רגליו, שנאמר עליו בנבואת יעקב: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנושך עקבי סוס" (בראשית מט, יז), ו"שפיפון" הוא כפלים "שפי". בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר: "שתם העין" (במדבר כד, ג), שמשמעו שעין אחת פתוחה וגלויה, הרי שעינו האחרת עיורת היתה.

ועוד אומרים: בלעם קוסם באמתו (אבר הזכרות שלו) היה. ומהיכן אתה למד זאת — כתיב הכא [נאמר כאן] "נפל וגלוי עינים" (במדבר כד, ד), וכתיב התם [ונאמר שם] "והמן נפל על המטה" (אסתר ז, ח), משמע שנפילה זו קשורה בענייני משכב ואישות. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, מר זוטרא אמר: בלעם קוסם באמתו היה, מר בריה [בנו] של רבינא אמר: שבא על אתונו. מאן דאמר [מי שאומר] שקוסם באמתו היה — כדאמרן [כפי שאמרנו], ומאן דאמר [ומי שאומר] שבא על אתונו היה — כתיב הכא [נאמר כאן] "כרע שכב" (במדבר כד, ט), וכתיב התם [ונאמר שם] "בין רגליה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who comes from the tribe of Judah. “Moab is My washing pot”; this is referring to Gehazi, who was afflicted with leprosy over matters of washing, as he took money from Naaman, who he instructed to immerse in the Jordan River. “Over Edom I will cast My shoe”; this is referring to Doeg the Edomite. “Philistia, cry aloud [hitroa’i] because of Me”; this is referring to the fact that the ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, if David, who killed the Philistine and bequeathed the city of Gath to your sons, will come and complain that You gave a share in the World-to-Come to his enemies Doeg and Ahithophel, what will You do concerning him? Will you accept his complaint? God said to the ministering angels: It is upon me to render David and his enemies friends [re’im] with each other, and even David will agree.

§ With regard to the verse: “Why is this people of Jerusalem slid back in perpetual backsliding?” (Jeremiah 8:5), Rav says: The congregation of Israel answered with a convincing response to the prophet. The prophet said to the Jewish people: Repent, as your ancestors sinned, and where are they? They said to the prophets: And your prophets who did not sin, where are they? They too died, as it is stated: “Your fathers, where are they, and the prophets; do they live forever?” (Zechariah 1:5). The prophet said to the Jewish people: Your ancestors reconsidered and conceded that the admonitions of the prophets were fulfilled, as it is stated: “By my words and My statutes, which I commanded My servants the prophets, did they not overtake your fathers? And they repented and said: As the Lord of hosts intended to do to us, according to our ways, and according to our doings, so has He dealt with us” (Zechariah 1:6).

Shmuel says that this was the convincing answer: Ten people came and sat before the prophet Ezekiel. He said to them: Repent. They said to Ezekiel: In the case of a slave sold by his owner to another master, or a woman divorced by her husband, does this person have any claim upon that person? Since God gave the Jewish people to other masters, the ties that existed between Him and us were severed. The Holy One, Blessed be He, said to the prophet: Go say to them: “Where is your mother’s scroll of severance, with which I sent her away? Or to which of My creditors have I sold you? For your iniquities you sold yourselves and for your transgressions was your mother sent away” (Isaiah 50:1). Learn from this that God did not sever His ties to the Jewish people.

And that is what Reish Lakish says: What is the meaning of that which is written: “David, My slave” (II Samuel 3:18), and: “Nebuchadnezzar, my slave” (Jeremiah 43:10)? How can the wicked Nebuchadnezzar be depicted as a slave of God in the same manner that David was depicted? Rather, it is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being, that the Jewish people are destined to say that God sold them to the nations and they no longer have ties to Him. Therefore, the Holy One, Blessed be He, preemptively called Nebuchadnezzar His slave. With regard to the halakha concerning a slave who acquires property, the slave belongs to whom and the property belongs to whom? They both belong to the master, in this case, the Holy One, Blessed be He.

With regard to the verse: “And what comes into your mind shall never come to be, that you say: We will be like the nations, like the families of the countries, to serve wood and stone. As I live, says the Lord God, surely with a mighty hand, and an outstretched arm, and with wrath poured out, will I rule over you” (Ezekiel 20:32–33), Rav Naḥman says: Let the Merciful One become wrathful at us with all that wrath, and redeem us.

With regard to the verse: “And chastise in judgment; his God will instruct him” (Isaiah 28:26), Rabba bar bar Ḥana says that the prophet said to the Jewish people: Repent. They said to him: We cannot, since the evil inclination dominates us. He said to them: Chastise your inclinations. They said to him: “His God will instruct him,” i.e., God should instruct the evil inclination to allow us to overcome him, as we are incapable of doing so on our own.

§ The mishna teaches that four prominent commoners, Balaam, Doeg, Ahithophel, and Gehazi, have no share in the World-to-Come. The Gemara elaborates: The name Balaam is interpreted as a contraction of: Without a nation [belo am], or one who has no share in the World-to-Come with the Jewish nation. Alternatively, the name Balaam is interpreted as one who wore down the Jewish people [bila am]. He is the son of Beor, one who engaged in bestiality [be’ir].

It was taught in a baraita: He is Beor, father of Balaam, he is Cushan-Rishathaim, he is Laban the Aramean. He was called Beor because he engaged in bestiality. He was called Cushan-Rishathaim because he performed two evil deeds [rishiyyot] to the Jewish people, one during the time of Jacob, when he pursued him intending to kill him, and one during the time when the judges judged. And what was his actual name? His name was Laban the Aramean.

It is written: “Son of Beor” (Numbers 22:5), and it is written elsewhere: “His son Beor” (Numbers 24:3). Rabbi Yoḥanan says in resolving the apparent contradiction: Balaam’s father was his son in terms of prophecy, as Balaam was a much greater prophet.

The Gemara infers from the mishna: Balaam is the one who does not come into the World-to-Come; but other gentiles come into the World-to-Come. Whose opinion is expressed in the mishna?

It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: It is written: “The wicked shall be turned back to the netherworld, all that nations that forget God” (Psalms 9:18). “The wicked shall be turned back to the netherworld”; these are the sinners of the Jewish people, as only the sinners are sentenced to the netherworld. “All the gentiles that forget God”; these are the sinners of the gentiles. From the fact that it is written: “All the gentiles,” it is apparent that none of the gentiles have a share in the World-to-Come. This is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Yehoshua said to him: But is it stated in the verse that the sinners of the Jewish people will be like all of the gentiles? It is stated only: “All the gentiles that forget God.” Rather, the wicked shall be turned back to the netherworld, and who are they? They are all the gentiles that forget God. Gentiles who fear God do have a share in the World-to-Come.

And that wicked person, Balaam, also provided a sign with regard to himself. He said: “Let me die the death of the righteous, and let my end be like his” (Numbers 23:10). If I die the death of the righteous, by natural causes, my end will be like his, i.e., I will receive a share in the World-to-Come like the Jewish people. And if I do not die by natural causes: “I will go to my people” (Numbers 24:14), i.e., my fate will be that of the rest of the wicked people in my generation, who have no share in the World-to-Come.

With regard to the verse: “And the elders of Moab and the elders of Midian set out with their divinations in their hands, and they came to Balaam” (Numbers 22:7), it was taught in a baraita: Midian and Moab had previously never had peace between them, and they were always at war with each other. What led them to make peace at that time? There is a parable of two dogs that were with the flock, and they were hostile to one another. A wolf came and attacked one. The other one said: If I do not help him, today he kills him and tomorrow he comes to attack me. They both went and killed the wolf. Moab and Midian joined together to face the potential common threat, the Jewish people. Rav Pappa says that this is in accordance with the adage that people say: A weasel [karkushta] and a cat made a wedding from the fat of the luckless. Despite their hatred of one another, they join together for their mutual benefit at the expense of a third party.

It is written: “And the princes of Moab stayed with Balaam” (Numbers 22:8). The Gemara asks: And to where did the princes of Midian who accompanied the princes of Moab go? The Gemara answers: Once Balaam said to them: “Lodge here this night, and I will bring you word when the Lord speaks to me” (Numbers 22:8), the elders of Midian said: If he seeks permission from the Lord, he will not join us, as is there any father who hates his son? Certainly the Lord will help the Jewish people.

Rav Naḥman says: Impudence is effective even toward Heaven. How so? Initially, it is written that God said to Balaam: “You shall not go with them” (Numbers 22:12), and ultimately after Balaam persisted and asked, it is written: “Rise up and go with them” (Numbers 22:20). Rav Sheshet says: Impudence is monarchy without a crown, as it is an assertion of leadership and lacks only the official coronation as king, as it is written: “And I am this day weak, though anointed king; and these men the sons of Zeruiah are too hard for me” (II Samuel 3:39). The sons of Zeruiah, due to their impudence, were as formidable as David himself.

Rabbi Yoḥanan says: Balaam was disabled in one of his legs, as it is stated concerning him: “And he went limping [shefi]” (Numbers 23:3). Samson was disabled in both his legs, as it is stated with regard to Samson, who was from the tribe of Dan, in the prophetic blessing of Jacob: “Dan shall be a serpent by the way, an adder [shefifon] in the path that bites the horse’s heels” (Genesis 49:17). Rabbi Yoḥanan interprets shefifon as the plural of shefi, indicating disability in both legs. Balaam was blind in one of his eyes, as it is stated: “Whose eye is open” (Numbers 24:3), indicating that one eye was open and the other was blind.

The Gemara relates: Balaam was a diviner by using his penis. It is written here: “Fallen, yet with opened eyes” (Numbers 24:4), and it is written there: “And Haman was fallen upon the divan whereupon Esther was” (Esther 7:8), indicating that the verb fallen has sexual connotations. It was stated that there is an amoraic dispute with regard to this matter. Mar Zutra says: Balaam was a diviner by using his penis. Mar, son of Ravina, says: He engaged in bestiality with his donkey. The one who says that he was a diviner by using his penis derives it as we stated. And the one who says that he engaged in bestiality with his donkey derives it as follows: It is written here: “He crouched, he lay down” (Numbers 24:9), and it is written there: “Between her legs

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רשב"ל מאי דכתיב דוד עבדי וכתיב נבוכדנצר עבדי וכי הדדי נינהו אלא גלוי וידוע לפני המקום שעתידין ישראל לומר עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו שום שיעבוד לפיכך קדם וקרא לנבוכדנצר עבדי לומר לך עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי אף ישראל אעפ"י שמכרן המקום ביד נבוכדנצר ביד עבדו מכרן ולא נסתלקה זכותו מהן. ויסרו למשפט אלקיו אמר להן נביא לישראל יסרו יצרכם וכפו אותו למשפט אמרו לו אלקיו יורנו הוא יורה אותו בדרך ישרה אם הוא חפץ בכך ואם אינו חפץ בכך אנו מה לנו ליסרו ולא שמדת הדין נוהגת כך אלא להודיעך רוע מחשבות רשעי ישראל שהיו באין בעלילה לפני המקום ומחפאין על מדותיו דברים אשר לא כן דכתיב (מ"ב י"ז) ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם אבל מדותיו של קב"ה כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת שאין הקב"ה כופה את האדם להרע או להטיב אלא בדרך שאדם רוצה ללך בה מוליכין אותו והרי כחו מסור לו להטמא או ליטהר אלא שמדת הטובה מרובה ממדת הפורענות כיצד בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין לו ועוד אמרו חכמים (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

פיסקא ארבעה הדיוטות כו', בלעם בלא עם כלומר שאין לו חלק עם העם, ד"א בלעם שבלה ישראל בעצתו. בן בעור בן שבא על בעור על אתונו כדכתיב הלא אנכי אתונך, בעור לשון בהמה טענו את בעירכם, ויש לפרש בן בעור בן האיש אשר בא על בעור כלומר שאביו של בלעם בעור היה נקרא למה נקרא בעור לפי שבא על הבהמה והיינו דאמרינן כתיב בן בעור דמשמע ליה דאביו של בלעם בעור היה מיקרי, ולהאיך פירוש קמא (אי) מעיקרא קא דייק לפום משמעותא דדרשא ולבסוף דייק לפום פשטיה דקרא דבעור אביו של בלעם היה והיינו דכתיב בן בעור בלעם היה בנו של בעור ואמטול הכי קא קשיא לן כתיב בן בעור אלמא בלעם בנו של בעור הוה [וכתיב בנו בעור דמשמע בעור הוה] בנו של בלעם ופריק ר"י דהאי דכתיב בנו בעור לאו בנו ממש קאמר אלא שהיה בעור בנו של בלעם בנביאות כלומר קטן ממנו בנביאות. ודייקינן מדאיכפל תנא לאשמועינן גבי בלעם דהוה אתי מאומות העולם דלא אתי לעלמא דאתי מכלל דשאר עכו"ם אחריני דלא הוו רשעים אתו לעלמא דאתי מתני' מני רבי יהושע היא דתניא רבי אליעזר אומר ישובו רשעים לשאולה אלו פושעי ישראל כל גוים שכיחי אלהים אלו שבעה עממין כולן אע"פ שאינן רשעים דאי ברשעים היינו רישא וכי תימא הא שכיחי אלהים כתיב כי כתיב שכחי אלהים ארובא כתיב והכי קאמר וכל גוים שרובן שכחי אלהים והיינו שבעה עממין א"ל רבי יהושע וכי כלום נאמר וכל גוים דמשמע דכל גוים לאו היינו רשעים דרישא כי הכי דתידוק מינה דהאי דכתיב כל גוים דהיינו שבעה עממין אע"פ שאינן רשעים דאי ברשעים היינו רישא והלא [לא] נאמר אלא כל גוים דמשמע דלאו מילתא אחריתי קאמר אלא סיפא פירושא דרישא הוא אלא הכי קאמר ישובו רשעים לשאולה ומאן נינהו כל גוים שכחי אלהים אבל שאינן רשעים לא: ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו שחסידי אומות העולם יש להן חלק לעה"ב ורשעיהן אין להם חלק אמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו אם תמות נפשי מות ישרים שאפטר מן העולם בלא עון תהי אחריתי כמוהו בישראל ומינה ואם לאו אני הולך לעמי שיהא חלקי כחלק עמי והיינו דא"ל לבלק ועתה הנני הולך לעמי מאחר שאני משיאך עצה להכשיל את ישראל יודע אני שסופי לילך לעמי. ואית דמפרשי ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו שאין לו חלק לעה"ב אם תמות נפשי מות ישרים מיתת עצמי תהי אחריתי כמוהו ואם לאו שהוא מת מיתה אחרת הנני הולך לעמי לגיהנם וכתיב ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב: צהובין כעוסין. ברכשותא ושונרא עבדו הילולא מתרבא דבישא גובאהי עכבר והחתול אע"פ שאין להם שלום זה עם זה שניהם עשו משתה מחלבו: וישבו שרי מואב עם בלעם ושרי מדין להיכן אזול ומהדרינן כיון דאמר להו לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כו' אזול לנפשייהו אמרי אמאי ניתיב כלום יש אב ששונא את בנו והלא הב"ה מרחם עליהם כאב על בנו והיאך אפשר שיאמר לו לבלעם לך וקלל את בני. אמר רב ששת חוצפא מלכותא בלא תאגא, יש לה אימה על הבריות כאימת מלכות ואינה חסרה מן המלכות אלא כתר שנאמר ואנכי היום רך וכו' והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני שהיה דוד מתיירא מהם:

א"ר יוחנן בלעם חיגר ברגלו אחת היה [כו'] שנאמר שפיפון עלי אורח אשמשון קאמר דאתי מדן ושפיפון תרתי משמע. בלעם סומא באחת מעיניו היה שנאמר שתום העין לשון פתיחה כדאמרינן בע"ז בכדי שישתום ויגוף ותיגב ושתום העין חד עיניה משמע מכלל דאידך לאו פחוח הואי. בלעם קוסם באמתו היה סימנין היו לו באמתו לקסום בהן. שדיא ברטיבא במקום שיש בו לחלוחית של עשבים וצמחים לרעות בהן. לא זעם ה' וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימריה כדי לומר רגע. אימת רתח בתלת שעי קמייתא ולקמן מפרש טעמא. כי חורא כרבלתיה דתרנגלא כשמלבין כתרו של תרנגול וסרה אדמימותו כאדם שנבהל ופניו מלבינין וסימנא בעלמא הוא לההיא שעתא ולאו משום דידע תרנגול. ומקשי' כל שעתא נמי חורא רוב שעות הוא מלבנת ואינה בחוזק אדמימותה ומפרקי' כל שעתא אית בה שוריאקי סומקי רוב שעות אע"פ שהיא מלבנת יש בה גידים אדומים אבל אותה [שעה] אין נשאר בה אדמומית כלל. גם ענוש לצדיק לא טוב לא טוב לצדיק לענש לאחר. תאנא משמיה דרבי מאיר בשעה שכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה מיד כועם והיינו תלת שעי קמייתא שהן זמן אחרון [שדרך] מלכים לעמוד בו שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. זהו פשטן של דברים אלא שצריכין אנו לבאר (אנו) שכל מקום שאתה מוצא כעס אמור כלפי המקום לא שכעס שולט בו כלל אלא לפי שעונש שמלך בשר ודם גוזר על עבדיו בזמן שחוטאין לפניו על ידי כעס לפיכך נקרא העונש שהמקום גוזר על בריותיו כעס וחמה וחרון אף וקצף וזעף. אהבה מבטלת שורה של גדולה חומתה של גדולה כדאמרי' התם (ב"ב ח') לשורא ולפרשא שמאהבתו של אברהם במקום מחל על גדולתו וחבש חמורו הוא בעצמו ולא רצה להמתין לנעריו ושנאה מבטלת שורה של גדולה שנאמר ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו משנאתו בישראל:

ואמר סיר רחצי זה גיחזי שלקה כו'. ר"ל שמה שלקה על עסקי רחיצה של נעמן וצרעתו דבקה בו היא כפרתו לזכותו לעוה"ב. ואמר על אדום אשליך נעלי זה דואג כו'. ע"פ מ"ש לקמן שא' ממלאכי חבלה פיזר את אפרו בבתי כנסיות כו' ודוד קאמר לה שעליו דהיינו על אפרו אשליך נעלי לדרוך בנעלי עליו והיא כפרתו להביאו לעוה"ב. ואמר אמרו מה"ש כו' שהרג את הפלשתי והוריש את בניך גת כו'. עיקר התרעומות לגבי דואג וע"כ נסמך לכאן על אדום וגו' זה דואג אף שהיה לפני אחיתופל וז"ש שהרג את הפלשתי ובא גאולה שלמה ע"י שהוריש ע"י זה גת לבניך ודואג קטרג עליו אז כמ"ש בן מי זה העלם שא"ל דואג לשאול עד שאתה שואל אם הוא הגון למלכות שאל אם הוא ראוי לבא בקהל גם שהלשין על דוד נגד שאול בחרב הפלשתי שלקח מכהני נוב והיאך יבא לעה"ב. ואמר שא"ל עלי לעשותן רעים כו'. ר"ל כיון דאין עליו רק עבירות שבין אדם לחבירו שאינו נמחל עד שירצה חבירו כמו ששנינו פרק י"ה הרי עלי לעשותן רעים שיתרצה דוד לו וימחול לו ויבא לעוה"ב וק"ל:

מדוע שובבה העם הזה וגו' תשובה נצחת כו'. אע"פ שהודו אחר כך מקרי תשובה נצחת לפי דעתם ויש לדקדק דלמה הודו כיון שהיה להם תשובה נצחת ויש לפרש לפי שינוי הלשון באבותיכם איה הם ובנביאים הלעולם יחיו שאין זה לשון כ"י אלא לשון תשובת זכריה הנביא אלא דמתוך תשובתו זאת נראה כשאמר להם איה אבותיכם שחטאו השיבו לו והנביאים שלא חטאו היכן הם ואמר להן דאינו דומה דהנביאים שמתו כדרך כל הארץ ונתנו לקבורה יודעין אנו היכן הם וכי לעולם יחיו אבל אבותיכם שמתו במיתות משונות שלא על מטתן כנאמר בתוכחה ואף במותן לא ידעתן היכן הם וז"ש אח"כ אך דברי וחקי אשר צויתי את עבדי הנביאים הלא השיגו אבותיכם דהיינו כל פורעניות שנאמרו בתוכחה מפי משה ושאר נביאים מזה תראו שבחטאם מתו לא כמו הנביאים שמתו כדרך כל הארץ וע"ז הודו וישובו ואמרו כאשר זמם ה' צבאות לעשות לנו וגו' כן עשה אתנו דהיינו כל הפורענות שנאמרו ע"י הנביאים. ואמר עשה אתנו במקום לנו שאמר בתחלה י"ל ע"ד עמו אנכי בצרה גלו לבבל שכינה עמהם והיינו שהוא לא עשה לנו לבד כאשר זמם אבל מרחמיו שהוא עשה אתנו והוא עמנו בצרה:

ושמואל אמר באו עשרה בני כו' איזה ספר כריתות כו' וכן בפסוק שאחרי זה דרשו בפ"ק דברכות כשהקב"ה בא לבהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש וגו' דכל בי' י' שכינתא שריא וע"כ באו עשרה בני אדם לפרוק עול שכינה מעליהם וזה שא"ל עבד שמכרו כו' לפי שישראל נקראו בנים ועבדים לה' בכמה מקראות וע"כ אמרו אם כעבדים הרי מכרם לנבוכדנצר ואם כבנים הרי כבר גירש אמם ואלו הבנים שנולדו לה אחר הגירושין ואינן שלו יתברך ב"ה:

וא"ל איזה ספר כו'. ר"ל היא כאשה שמרדה בבעלה והלכה ממנו בלא גט דהיינו ובפשעיכם דהיינו מרדם ועדיין הוא בעלה והבנים שלו ואם כעבדים אמר או מי מנושי וגו' דודאי אין הקב"ה צריך למכור כלום כי עולם כולו שלו אבל אפשר שהוא חייב שכר לאומה אחת ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וע"כ הוא מוכר עבדו לו לשעבד בו בשכר ההוא שחייב לו וז"ש מי מנושי וגו' כי לנבוכדנצר אין אני חייב שכר כלום אבל בעונותיכם נמכרתם כי כן דרך העבד הפושע ברבו נותן אותו רבו ביד אחר גם ביד עבדו השני שהוא מיסרו בשעבודו כמ"ש נבוכדנצר עבדי כו':

חוצפא מלכותא בלא תאגא כו'. ר"ל שהמלך שיש לו תגא מנצחו בלא כח וקושי אבל המולך מעצמו אינו אלא בכח וחוצפא ומייתי מבני צרויה קשים ממני קשי פנים תרגום חציפי אפין וק"ל:

חיגר ברגלו אחת שנאמר וילך שפי כו'. מלשון גוממו עם השופי דפרק ג"ה והשוק והשופי דפרק אין מעמידין ע"ש ואשמועינן לבו הרעה על ישראל שהיה חיגר ברגל ואפשר שבא לו זה בעונש שהלך לקללן כמ"ש ותלחץ רגל בלעם וגו' ואעפ"כ לא נמנע מלומר ואלכה אולי יקרה ה' אף שהלך שפי וכן בסומא באחת מעיניו בעונש שרצה לקלל לישראל כדאיתא במדרש וכן בשמשון אשמועינן אע"פ שהיה נכה בב' רגלים עשה גבורתו בפלשתים:

כרע נפל וגו'. פירש"י מה כריעה דהתם דאית ביה נפילה כו' אף כריעה דהכא דכתיב נופל כו' עכ"ל ק"ק דבפשיטות מנפילה גופיה הוי מצי למילף הכי מה נפילה דהתם בעילה היא כדאמרי' דז' בעילות כו' אף נפילה דהכא כו' ודו"ק:

גמרא אמרו לו ונביאים שלא חטאו היכן הם שנאמר אבותיכם כו' כצ"ל. ונ"ב פי' זה קאי על דברי שניהם ודו"ק:

שם הלעולם יחיו א"ל אבותיכם חזרו והודו כו'. שמואל אמר באו כו'. רבה בר בר חנה אמר כו' ואף אותו רשע כו' כצ"ל:

כמוהו ואם לאו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר ר' אבא צ"ל ר' אבא בר כהנא אמר היינו כו':

בד"ה כלום יש כו' דקאמר בלעם לינו פה כצ"ל והס"ד. :

גמרא אם יבא דוד כו' והוריש את בניך גת. נ"ל דשגרת לישנא דלעיל (ק"ב) בדרשת קרא דלכן תתני שלוחים על מורשת גת נקיט הכא:

שם והנביאים הלעולם יחיו וחזרו והודו כו'. כצ"ל ומה שבינתיים מסובבים בע"י:

שם ויסרו למשפט כו'. ארבב"ח כו'. גי' רש"י א"ר אבא בר כהנא:

שם ר' אליעזר אומר ישובו כו'. כצ"ל בי':

שם והיו צהובין זל"ז. עפירש"י ומזה תמהתי על לשון רש"י בפיה"ת בנשא בפסוק יאר ה' פניו אליך יראה לך כו' פנים צהובות אכן גם בגמרא מצינו לשון זה לשמוש שמחה בחולין (ז' ב) ובנדרים (מט ב) ובש"מ ועי' בערוך:

שם ומ"ד בא על אתונו היה כתיב הכא כרע שכב כו'. הגרי"פ גמגם בראיית פסוק זה והגר"א ז"ל משבש ליה ולע"ד הכוונה מפני שתפס לשון שכיבה אשר מצאנוהו גבי בעילה כדמסיק ולא רבץ כלישנא דיעקב (ויחי) והוא ע"ד שאמרו במ"ר (בלק) על אמרו כי התעללת לשונו סרוח ופי' המ"כ שתפס לשון טומאה כד"א ויתעללו בה. וכן בב"ר פ' פ"ז בפסוק ותאמר שכבה עמי להלן ופרשת כנפיך כו' אבל זו כו' ע"ש:

רש"י ד"ה מואב סיר. דוד כו'. עיין ח"א:

רש"י ד"ה מאן נינהו. דמשום הכי בורר הקב"ה כו'. נראה דהיה כתוב בר"ת דמ"ה ור"ל דמכל הכותים עי' בע"י:

גמ' א"ל יסרו יצריכם. נ"ב כדאמרי' [בברכות ה' א'] לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצ"ר. א"ל אלהיו יורנו מלשון יורה ארץ ירה יירה כלומר ישליכנו וילקנו כי הוא עשהו לנו כמ"ש [מיכה ד] ואשר הרעותי:

שם הוא כושן רשעתים הוא לבן כו'. נ"ב מלבן שהיה בתחלת אלף השלישי עד כושן עברו יותר מת"ק שנים ולקמן [ק"ו ב'] אמרינן בבנו בלעם שכל שנותיו לא היו אלא ל"ג משום דכתיב אנשי דמים ומרמה וגו'. שמא כוונו בכאן על ענין הגלגול:

אָמַר לָהֶן עָלַי לַעֲשׂוֹתָם רֵיעִים זֶה לָזֶה (ירמיהו ח, ה). קשא איך יעשם ריעים, והלא בקש הקדוש ברוך הוא מדוד המלך ע"ה שיקבל ברצונו הטוב להביא את דואג לעולם הבא ולא רצה?
ונראה לי בס"ד גופו של דואג הוא העיקר בחטא שחטא לדוד המלך ע"ה בלשון הרע וממילא נפגמה גם נפש שלו והנה בתחיית המתים על ידי טל התחיה ישתנה הגוף למעליותא ויהיה בריה חדשה ואז גם הנפש תתחדש כי נקשרת עם גוף זה החדש ואז יאמר הקדוש ברוך הוא אין זה הגוף שחטא לך כי הוא חדש וגם הנפש הנקשרת בו תתחדש ממילא ועל כן יהיו רעים, ומאחר דחדוש זה יהיה על ידי טל התחייה הנמשך משם כוז"ו שהוא אותיות הסמוכים לשם הוי־ה לזה אמר 'עָלַי לַעֲשׂוֹתָם רֵיעִים' כלומר כשם שהוא עָלַי רצונו לומר הסמוך לשמי כי 'עַל' רצונו לומר סמוך שבו יתחדשו הגופים להיות בריה חדשה בו אעשם ריעים זה לזה.

תְּשׁוּבָה נִצַּחַת הֱשִׁיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְנָבִיא (ירמיהו ח, ה). הקשו מהרש"א והרי"ף ז"ל הא קאמר שחזרו והודו ואיך קרי לתשובתם 'תְּשׁוּבָה נִצַּחַת'?
ונראה לי בס"ד כי ישראל לא הבינו דברי הנביא בתחילה על אמיתותם ולפי הבנתם בדבריו השיבו לו תשובה נצחת שהבינו דברי הנביא דקאמר להו 'אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁחָטְאוּ הֵיכָן הֵם?' כלומר אינם חיים וקיימים בעולם הזה דהא מתו ונפטרו מעולם הזה כי לא לעולם חסן. והשיבו לו 'תְּשׁוּבָה נִצַּחַת' דגם נביאים שלא חטאו אינם חיים וקיימים בעולם הזה דהא מתו ונפטרו מעולם הזה. ואחר כך פירש הנביא דבריו ואמר להם, כונתי לאמר אבותיכם אף על פי שחטאו לא עמדו במרדם ולא מתו במרדם אלא בחיי חיותם חזרו והודו שהצדיקו עליהם את הדין ואיך אתם עודכם עומדים במרדכם ותביטו ותראו כי אבותיכם עומדים עתה בתשובה וכן תעשו אתם כמותם!
ומה שאמרו 'עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ וְאִשָּׁה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בַּעְלָהּ' צריך להבין למה נקטי תרי דמיונות לעבד ואשה, וסגי בחד? ונראה דנקטי עבד כנגד הגוף ואשה כנגד הנשמה שכונתם לפטור את שניהם מן הדין.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָבִיא, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶן: אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם (ישעיהו נ, א). מקשים והלא הם אמרו 'עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ' והוה ליה להשיב גם על זאת איזה שטר מכירה שמכרתי אתכם? ועוד קשא דהוה ליה למימר 'מִי נוֹשֶׁה בִּי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ' דלשון 'מִי מִנּוֹשַׁי' משמע שיש נושים בו ח"ו ואומר להם מי זה הוא מן הנושים? ועוד קשא כיון דאמר 'הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם' נמצא היה מכירה על כל פנים ואם כן הדרא טענת ישראל לדוכתא 'עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם'?
ונראה לי בס"ד דהא כתיב מַלְוֵה הֳ' חוֹנֵן דָּל (משלי יט, יז) נמצא כל אדם שעושה טובה לחבירו לכבוד השם יתברך נחשב כאלו עושה להקדוש ברוך הוא כביכול יען כי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר בריה וכיון שעשה האדם איזה דבר לכבודו יתברך גוזר לו שכר תכף ומיד וכיון שגוזר לו שכר אז מעת שגוזר לו השכר עד שיתנו לו נחשב 'מַלְוֵה' וכשנותן לו הטובה שגזר לו זה נקרא תשלומין שעל זה נאמר וּלְךָ אֲדֹנָ־י חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ (תהלים סב, יג) וכן אמר הכתוב וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (דברים ז, י).
והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל לעיל [דף צו.] בשכר ארבעה פסיעות שרץ נבוכדנצר בשביל כבודו יתברך להחזיר השליח כדי לתקן המכתב זכה שישלוט בישראל וישתעבדו תחת ידו. וכן אמרו על פרעה בשכר שלוה את אברהם אבינו ע"ה נשתעבדו ישראל אצלו. וכן כל מלך שנתן לו השם יתברך שליטה יתירה בעולם היה זה שילום בעבור איזה טוב שעשה וכל אלו נחשבים נושים מעת שגזר להם הטובה בשכרם עד זמן שיקבלו אותה.
וידוע כי ישעיה הנביא ע"ה וירמיה הנביא ע"ה שניהם נתנבאו בפירוש על נבוכדנצר שישלוט בישראל וישתעבדו תחת ידו ונכתבו בספר דברי נבואתם ואין לך שטר מכירה יותר מספרי הנביאים שכל נבואה זו שנכתבה בספר הנביא היא ביד נבוכדנצר כמו שטר מכירה.
ולכן לא אמר לו הקדוש ברוך הוא 'אֵיזֶה סֵפֶר מְכִירָה שֶׁמָּכַרְתִּי אִמְּכֶם' דהא מכירתם לנבוכדנצר כתובה בספרי הנביאים הנזכרים וכן לא אמר 'מִי נוֹשֶׁה בִּי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ' דהא נבוכדנצר חשיב נושה אחר שגזר הקדוש ברוך הוא שישלוט בישראל וישעבדם תחת ידו שדבר זה גזר אותו מעת שרץ ד' פסיעות לשלם לו שכרו ולכך לא אמר 'מִי נוֹשֶׁה בִּי'.
אלא אמר 'מִי מִנּוֹשַׁי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ' כלומר אף על פי שכל אותם שגזרתי להם שליטה עליכם נחשבים נּוֹשַׁי בשביל דבורי שהבטחתי אותם הנה הביטו וראו מי הוא זה מִנּוֹשַׁי שמכרתי אתכם לו? הלא הוא היה נבוכדנצר אשר גזרתי בדברי בספרי הנביאים שישעבד אתכם! ותראו שזה נבוכדנצר שמכרתי אתכם לו, קראתי לו 'עַבְדִּי' כדי להודיע שאף על פי שמכרתי אתכם לו אין כאן מכר גמור ולא קנה אתכם במכירה זו יען כי מאחר שהוא 'עַבְדִּי' חוזר הקנין אלי דכל מה שקונה העבד אין לעבד זכות באותו דבר אלא הזכות הוא לרבו לאדונו ונמצא 'שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם' אין כאן מכר.
וזהו שאמר הגמרא כדריש לקיש שלמה קרא הקדוש ברוך הוא 'נְבוּכַדְנֶצַּר עַבְדִּי'? להודיע 'עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, עֶבֶד לְמִי, נְכָסִים לְמִי?' והכונה דשאל בגמרא מאי נפקא מינה אם לזה נמכר או לזולתו? ומפרש כדריש לקיש וכו' והיינו להודיע להם שיבינו שאין מכירתם חשיבה מכר ואז אין יכולים לפטור עצמם מעבודתו יתברך בשביל מכר דעודם הם עבדים להשם יתברך ושייכים לקיים כל מצותיו.

כָּל כְּהַאי רִיתְחָא לִירְתַּח רַחֲמָנָא עֲלַן וְלִפְרוֹקִינַן. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל דהקדוש ברוך הוא מקבל את ישראל בתשובה מדין השבת אבדה ואף על גב דזקן ואינו לפי כבודו פטור מהשבת אבידה(בבא מציעא ל.) הדין הוא אם הכישה במקל חייב להשיב. וכן כאן על ידי היסורין שמביא הקדוש ברוך הוא על האדם חשיב הכישה במקל שאז צריך להשיב האבידה ולכך מקבלו בתשובה כדי להשיב אבידה. וזהו שאמר כָּל כְּהַאי רִיתְחָא לִירְתַּח רַחֲמָנָא להביא היסורין ועל ידי כך לִפְרוֹקִינַן כי מזה יוצא הדין שצריך לקבלנו בתשובה מדין השבת אבידה ולפרוקינן ממילא כי קבלת התשובה היא גאולתן של ישראל.
או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב גנזי יוסף שיש ד' קליפות שהם 'עון ומשחית ואף וחימה' הנזכרים בפסוק וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ (תהלים עח, לח) והם המאוחר קשה מן מה שנזכר לפניו וחימה קשה מכולם דרובה מזקת ורק מיעוט שלה מעביר אותו. ולכן כיון שאמר כאן 'וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם' אמר רב נחמן כל כהאי ריתחא של חימה שהיא קשה מכולם לירתח שנקבל זאת ורק אם יהיה לנו ישועה שיפרקינן שיהיו היסורין ישועה לנו שיגאלנו על ידם.

אָמַר לָהֶם: יַסְּרוּ יִצְרֵיכֶם! (ישעיהו כח, כו). פירוש אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר (ברכות לב.) ולכן אתם תעשו סגופים ותעניות ובזה תייסרו יצרכם המתלבש בחומר שלכם כדי שעל ידי כך יפרוש מכם.
או יובן בס"ד דאמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) והתורה רמוזה באות למ"ד שהוא לשון לימוד ומספרו שלשים ואם תחסר מן מספר 'יצר' שלשים דהצד"י יהיה סמ"ך אז היצר יהיה אותיות 'יסר' ותתגברו בזה על יצר.
או יובן יצר הטוב נקרא גַּרְזֶן כמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן (דברים כ, יט) דיצר הטוב נקרא גַּרְזֶן שהוא 'גר ז"ן' שנים אצל האדם לפי חשבון חיים הקצובים שבעים שנה כי יצר הטוב בא אחר שלש־עשרה שנה והאדם צריך לעשות את יצר הרע כמו יצר הטוב שנקרא גַּרְזֶן [260] שעולה מספר סר [260] ושורש 'יסורין' הוא 'סר' וזהו שאמר 'יַסְּרוּ יִצְרֵיכֶם' שתעשו אותו סר שהוא מספר גַּרְזֶן דהוא כנוי ליצר הרע.

"בִּלְעָם" בְּלֹא עָם (במדבר כב, ה). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים הטעם שהיה בלעם שונא את ישראל בתכלית כי הוא הסיגים שהפרישוהו מהם יען כי ישראל שבאותו הדור היו נשמותיהם מסוד הדעת ולכן גאלם משה רבינו ע"ה דהם שייכים לו שאותם הנשמות הובררו ונזדככו ונתלבנו כבר באותם ק"ל שנה הראשונים שהיו ישראל במצרים ואז מן הסיגים שנפרדו ונשתיירו מהם יצא בלעם ראשית המובחר שבכל הרע ההוא וכיון שהיה מן הסיגים שנפרדו מהם לכך היה שונא אותם מאד מחמת קנאה עד כאן דבריו עיין שם.
וזהו שאמר 'בִּלְעָם' בְּלֹא עָם פירוש שנפרד מן העם אלו ישראל שהיה מן הסיגים שנפרדו מהם באותם ק"ל שנה הראשונים שהיו בארץ מצרים. ובזה יובן הטעם שהיה בלעם רַע עָיִן (משלי כח, כב) בתכלית כי הוא היה מן הסיגים שנפרדו בק"ל שנה שהם כמנין עין [130] שהם כנגד ק"ל שנה שפירש אדם הראשון מאשתו והיה רואה בהם קרי ואותם ניצוצות של קרי היו נשמות ישראל שהם מסוד הדעת בסוד אין קישוי אלא לדעת (יבמות נג:) וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל ולכן בלעם שהיה מאותם הסיגים של ק"ל שנה היה רע עין כמנין ק"ל וזו השליטה שהיה לו במראה עין שלו נרמזה באותיות 'עם' שבשמו שהם ראשי תיבות 'מראה עינים' והיה לו כח להזיק במראה עין שלו, אך הקדוש ברוך הוא בחסדו הסיר כוחו הרע מעליו והוא הרמוז באותיות 'עם' שבשמו ולזה אמר כאן בִּלְעָם בְּלֹא 'עָם' שנשאר ערום וריקם מן כח הרמוז באותיות 'עם' והיה כלא היה.
ונראה לי בס"ד כוחותיו של בלעם רמוזים בשמו והיינו אות ב' רומז על כח שהיה לו מן ב' גבורות פומא וחוטמא שהיו בסוד הבל והוא היה רע של הבל ואותיות 'מל' [70] גימטריא עין [70] ועם אות ע' שבשמו הרי כאן 'עין עין' הם עין ימנית ועין שמאלית שלו שהיו רעים מאד אך עין אחת רמזה באותיות 'מל' שהוא לשון כריתה כי אחת נכרתה שהיה סמוי מעינו אחת. ובזה יובן בס"ד לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב (במדבר כג, כא) מכח אות ב' שבשם בלעם להזיק להם, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל הם אותיות 'עמל' הנשארים בשם 'בלעם' שהם 'עין עין' כי ה' אלקי ישראל עמהם להצילם.

"בִּלְעָם" בִּלָּהּ עָם (במדבר כב, ה). נראה לי בס"ד בִּלָּהּ אותיות הֶבֶל שהיה רע של הבל ולכך רצה להזיק לישראל ולכך בלה את העם בעצתו הרעה שיעץ להכשילם בזנות ונהרגו על ידי כך כ"ד אלף במגפה גם מחמתו נולד תוכחה לישראל 'עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם' (מיכה ו, ה) דאז כשאין ישראל עושין רצונו של מקום נולד קטרוג מחמת תוכחה זו ולכן תמצא בִּלְעָם 'בי"ת למ"ד עי"ן מ"ם' [696] המה כמנין צָרוֹת [696] כי הוא היה סיבה לצרות של ישראל וסוף אותיות שמו במילואם הם אותיות 'מת נד' והיינו מת בעולם הזה ונד מעולם הבא.
גם נראה לרמוז 'בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר' אם תסיר ג' אותיות בי"ת מהם ישאר אותיות 'מִנְעָל' כי היו דבוקים בו כוחות רעות של חיצונים כאשר דבוקים במנעל של אדם.
ועוד נראה לרמוז בשם 'בִּלְעָם' דאמרו רבותינו ז"ל (אבות דרבי נתן פרק ב) בלעם נולד מהול (במדבר כד, טו) ומקשים על רש"י ז"ל (במדבר כד, ד) שכתב שהיה נופל על פניו לפי שהיה ערל. ומתרצים דאחר שהיה קוסם באמתו נמשכה ערלתו ונכסית עטרה של אמתו ונראה ערל, וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש דהעטרה היא סוד מ"ם סתומה ולפי זה נקרא 'בִּלְעָם' אותיות 'בלע מ"ם' פירוש בלע לשון כסוי כמו כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ (במדבר ד, כ) כלומר העטרה שהיא סוד אות מ"ם סתומה.

תָּנָא הוּא בְּעוֹר הוּא כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם הוּא לָבָן הָאֲרַמִי (במדבר כב, ה). דע דאל תחשוב דברים כפשוטן ששלשה אלה הם גוף אחד שיש לו שלשה שמות הנזכרים דזה לא יתכן, ורבינו האר"י ז"ל אמר להדיה דבעור אביו של בלעם הוא בנו של לבן הארמי וכמו שאמר בשער הפסוקים בפסוק נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר (במדבר כד, ג).
אך כונת רבותינו ז"ל לומר שלשה אלה הם שורש אחד ולעולם היו בעולם הזה ג' גופים כל אחד בזמן אחר ולבן היה עיקר השורש, וכושן ובעור יוצאים ממנו כמו גוף אילן שיוצאים ממנו ענפים דודאי הענפים הם מובדלים מן גופו של אילן אך יאמר עליהם הכל הם אחד.
ובזה נתרץ דקדוק אחד דלא נקטינהו בעל המאמר כסדרן דנקיט לכושן רשעתים באמצע והוא היה בימי שפוט השופטים ובזה ניחא דנקיט להו כסדרן בשורשן למעלה. ונראה לי 'כּוּשָׁן לָבָן בְּעוֹר' ראשי תיבות 'כֶּלֶב' שהם כמו כלב הנובח אך בזכות אברהם אבינו ע"ה שנתברך באותיות 'בַּכֹּל' דכתיב וַהֳ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד, א) ניצולו ישראל מן ג' טומאות אלו שהם ראשי תיבות 'כֶּלֶב' כנגד אותיות בַּכֹּל כסדרן דנקיט להו כאן 'בְּעוֹר כּוּשָׁן לָבָן'.
ומה שכתבתי על שלשה הנזכרים הם שורש אחד, נמצא דבר זה מפורש על שנים מהם בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת כי תשא וזה לשונו גם הודעתיך בפסוק וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ (בראשית לא, יט) כי לבן הארמי נתגלגל בבלעם בן בעור כי בעור הוא בנו של לבן ואביו של בלעם והנה כל אותה המשפחה הם משרש אחד הנזכר שהם סיגי נשמת משה רבינו ע"ה והם לבן ובלעם ובעור וכו' עיין שם.
הרי כתב בעור ולבן הם שורש אחד אך הם גופים מוחלקים נמצא דברי הברייתא מובנים שפיר כאשר פרשנו לעיל. ואל תתמה למה לא מנה תנא דברייתא זו את בלעם עמהם? אפשר כי מאחר שלבן נתגלגל בבלעם ותנא דברייתא זכר את לבן לא הוצרך למנות את בלעם והרי הוא כאלו מנאו עמהם.
ודע דמה שאמר 'עָשָׂה שְׁתֵּי רִשְׁעִיּוֹת' לא קאי על הגוף אלא על הנפש דחלק ממנה עשה רשעה בימי יעקב אבינו ע"ה וחלק הנפש שבא לעולם הזה בימי שפוט השופטים עשה שתי רשעיות דאף על גב דהם היו גופים אחד מוחלקים אך מצד הנפש חשובים אחד מאחר דהם שורש אחד ודו"ק.

בִּלְעָם חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת הָיָה (במדבר כג, ג). נראה לי בס"ד הטעם שלקה ברגלו כשהלך לקלל את ישראל על ידי בהמתו כידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת בלק דעזה ועזאל היו מן אורות הדינין המכונים בשם רגלים ועקביים ועזה היה מן עקב ימין ועזאל מן עקב שמאל ובלעם היה מן מקום שבלוע בו האורות של הדינים האלו המכונים בשם רגלים ועקביים ולכך נקרא 'בִּלְעָם' לשון בליעה ולכן היה הולך להררי חושך למקום עזה ועזאל והיה לומד מהם כל חכמתו בכשופים וקסמים וכיוצא עד כאן דבריו עיין שם ועל כן כיון שהלך להזיק לישראל על ידי קסמיו וכשופיו שלמד מאלו שהם בחינת רגלים לכך לקה ברגליו על ידי בהמתו ונעשה חגר דקרו ליה בלעם חגרא.

בִּלְעָם קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה. הנה בזה יש לרמוז הפסוק שאמר בלעם לבלק מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ־ל (במדבר כג, ח) 'אֶקֹּב' ראשי תיבות 'אהיה קוסם באמה' כדי להרע לישראל מה יועיל זה מאחר ד'לֹא קַבֹּה אֵ־ל' ולכן לא יועיל הקסם כנגדן.

קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה דִּכְתִיב הָכָא "נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" וּכְתִיב הָתָם "וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה" (במדבר כד, ג) (אסתר ז, ח). קשא והלא 'קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה' רוצה לומר שהיה משחית זרעו לבטלה וקוסם בהשחתת זרעו, וענין זה של השחתת זרעו היכא נרמז בפסוק 'וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה'? ומה שייכות יש להשחתת זרעו שם?
ונראה לי בס"ד כי חקרנו במה שאמר אחשורוש 'הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת' (אסתר ז, ח) מה ראה לומר לו כן, והלא הוא היה נופל ומתחנן לפני אסתר על נפשו וביאה מאן דכר שמא הכא? ועוד הדבר יפלא למה שתק המן ולא השיב למלך שהוא מתחנן ונפל על רגליה לבקש ממנה הצלה, והיה אומר למלך תשאל מאסתר על זאת על מה באתי ותגיד לך ולמה שתק דמשמע שהודה לדברי אחשורוש שבא לכבוש המלכה?
ופרשתי בס"ד אף על פי שאסתר היתה יושבת במשתה היין על השלחן לא היו פניה נראין לפני המן משום דרך ארץ כי אשה מלכתא היא אלא המן היה נסוג אחור בישיבתו על השלחן באופן שאינו רואה פנים של אסתר, אך כאשר קם להתחנן על נפשו ממנה עמד לפניה ונפל על המטה לפניה ולכן כאשר בא אחשורוש וראהו לפני אסתר חשדו שבא לכבוש את המלכה כי נתעורר אצלו תאות התשמיש בראותו פניה המאירים כלבנה, לכן פשט אחשורוש על אבר התשמיש של המן לבדקו אם הוא מקושה ובא השטן ועשה אותו זב שזרעו נשפך על המטה וראהו מקושה וזב זרעו! ואז נתברר אצלו שבא לכבוש את המלכה ולכן כיון שאמר לו 'הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת' לא מצא המן פה להכחיש ולומר לאו! כי ראה שהמלך בדקו ומצא האבר שלו מקושה וזב זרעו ממנו והרי נתברר הדבר הזה על ידי שני דברים, קשוי ויציאת זרע.
ולפי זה שפיר יליף הכא על בלעם שהיה קוסם באמתו שמשחית זרעו לבטלה מגזרה שוה דנופל דכתיב בהמן 'נֹפֵל עַל הַמִּטָּה' שמצא אחשורוש בו השחתת זרע ולכן אמר שבא לכבוש המלכה.

וּמַאן דְּאָמַר בָּא עַל אֲתוֹנוֹ הָיָה כְּתִיב הָכָא "כָּרַע שָׁכַב" וּכְתִיב הָתָם כָּרַע נָפַל שָׁכָב" (במדבר כד, ט) (שופטים ה, כז). גרסה זו מוטעית היא מכמה קושיות והגרסא הנכונה היא מה שהביא בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד כְּתִיב הָכָא 'נֹפֵל' וּכְתִיב הָתָם 'כָּרַע נָפַל' ולמד מזה מה התם ענין בעילה גם כאן ענין בעילה ויליף שהיתה שכיבתו עם בהמה כי 'נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם' (במדבר כד, ג) ראשי תיבות 'עָוֹן' ואם שוכב עם אשתו מה עון יש לו בשכבו? אלא ודאי ששכב עם בהמתו כאשר הגידה חרפתו באומרה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי (במדבר כב, ל) שהוא לשון סוכנת כמו שאמרו רבותינו ז"ל.
או יליף לה מדקרי לבעילה בלשון נפילה דאם שוכב עם מינו אין זה נפילה אך בשכבו עם בהמה ודאי זו נפילה וירידה אליו. ומה שנאמר בסיסרא לשון נפילה מפני כי בעילתו היתה סיבת מפלתו שיכלה להרגו בשביל שתש כחו על ידי בעילות.

זה דואג האדומי עלי פלשת וכו'. במדבר רבה בפרשת נשא פרשה י"ד יש תוספת דברים בהגדה זו עיין שם:

בלעם בלא עם וכו'. כתב הרב עיון יעקב אפשר דדריש הני דרשות מדבסוף פרשת וישלח כתיב בלע בן בעור ונראה שהכל אחד עכ"ל ומשמע מדבריו דסברא דנפשיה קאמר דבלע בן בעור דפרשת וישלח הוא ניהו בלעם. ויש להרגיש דבלע מלך באדום ומת במלכותו והוא והמלכים שאחריו מלכו קודם אלופי עשו. ואלו בלעם מקרא כתוב דהוא מפתור ארם נהרים ונהרג. ופשוט מרז"ל דהיה מיועצי פרעה. אמנם ראיתי להרא"ם פרשת בלק ד"ה ארץ בני עמו שכתב משם הראב"ע דבדרש בלע הוא בלעם וטען כי זה ארמי וזה אדומי. ומה שהקשה הרא"ם שם על הראב"ע במה שפירש ארץ בני עמו והם ארמיים וכו' שנראה שהוא מפרש ארץ בני עמו של בלעם ומה בא הכתוב לומר דסתם כל אדם אנשי ארצו הם מבני עמו ועוד מי גילה זה לו עד שטען מזה על דרש רז"ל בלעם הוא בלע עכ"ד. ק"ק דלא זכר שהרמב"ן בפירושו פירש בהדיא ארץ בני עמו של בלעם והטעם להזכיר כן מפני שהיה קוסם מן הארץ שכלה קסמים כענין שכתוב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים עכ"ל ומה שהקשה עוד מי גילה לו וכו' לק"מ דאקרא דפרשת תצא סמיך דכתיב בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים:

דקא אתי מיהודה. דקאמר לו דוד ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי שהיה קורא לאחיתופל מיודעי קרובי שהיה משבט יהודה כדוד: מואב סיר רחצי. דוד דקא אתי ממואב: סיר רחצי: גחזי שסר ונצטרע על עסקי רחיצה: על אדום אשליך נעלי. אנעיל אותם בגן עדן: אם יבא דוד שהרג את הפלשתי. ויצעק לפניך על שאתה נותן חלק לדואג ואחיתופל לעוה''ב מה אתה עושה להפיס דעתו שהם היו שונאין אותו: אמר להם. עלי לפייסן ולעשותן ריעים ואהובים זה לזה והיינו התרועעי לשון ריעות: ושמואל אמר מאי תשובה נצחת . כה''ג [באו] עשרה בני אדם וכו': עבד שמכרו רבו. ומאחר שמכרנו הקב''ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו יש לו עלינו כלום: מאי דכתיב ודוד עבדי נבוכדנצר עבדי. שקראו לאותו רשע עבד כמו שקראו לדוד דכתיב בסוף ירמיה (מב) הנני שולח ולקחתי את נבוכדנצר עבדי לא מפני שדומה זה לזה אלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כבר מכרנו הקב''ה לנבוכדנצר לפיכך הקדים הקב''ה וקרא עבדי לנבוכדנצר כדי להחזיר להן תשובה: עבד למי נכסים למי. כלומר נבוכדנצר עבדי הוא וכל מה שקנה לי הוא ועדיין לא יצאתם מרשותי: והעולה על רוחכם היה לא תהיה. כל מה שאתם סבורים לא יהיה: כל כי האי ריתחא. מי יתן ויבא לנו זה הכעס בחימה שפוכה אמלוך עליכם שיגאלנו בעל כרחנו וימלוך עלינו: א''ר אבא בר כהנא. היינו תשובה נצחת דאמרו ליה אלהים יורנו שאין אנו יכולין ליסר אותו: בלא עם. שאין לו חלק עם עם: שבלה עם. שבלבל ישראל בעצתו שהשיאו לבלק כדבעינן למימר לקמן והפיל מהם כ''ד אלפים: בעור שבא על בעיר. שבא על אתונו כמו בהמה דמתרגמינן בעיר: תנא הוא בעור. אביו של בלעם הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי: אחת בימי יעקב. שרדף אחריו ובקש לעקור הכל: ואחת בימי שופטים. לאחר מיתת יהושע דכתיב (שופטים ג) ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד כושן רשעתים: בנו בעור. משמע בעור בנו של בלעם היה: בנו הוא. לבלעם בנביאות שבלעם גדול מאביו היה בנביאות: הא שאר נכרים אתו. כלומר מדקא חשיב תנא דמתניתין דבלעם שהיה נכרי בהדי הדיוטות וקאמר דאין לו חלק מכלל דשאר נכרים יש להם חלק: מתניתין מני וכו'. א''ל ר' יהושע אלו נאמר ישובו רשעים לשאולה בכל הגוים משמע כדקאמרת השתא דכתיב כל גוים שכחי אלהים לא משמע אלא אותן השוכחים אלוה כגון בלעם [ושכמותו] אבל אחריני אתו כדאמרינן בריש פרקין (דף צא:) ורעו זרים צאנכם ובני נכר אכריכם לעולם הבא: מאי נינהו כל גוים שכחי אלהים. דמשום הכי בורר הקב''ה הרשעים שבהם ונותן אותם בגיהנם ואין להם חלק לעתיד אבל השאר יש להם חלק: ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו. שאין לו חלק לעתיד: תמות נפשי מות ישרים. אם ימות מיתת עצמו תהא אחריתי כמוהו דודאי יש לו חלק עמהם: ואם לאו. דלא ימות אלא יהרג הנני הולך לעמי לגיהנם: לא היה להם שלום. דכתיב המכה את מדין בשדה מואב: צהובין. כעוסין כאדם שכועס פניו צהובין: כרכושתא. חולדה: כרכושתא ושונרא. אין להם שלום מעולם: ביש גדא. מזל רע: כלום יש אב ששונא את בנו. שהוא סבור שיאמר לו הקב''ה קלל את בני דקאמר בלעם לינו פה [הלילה]: חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני. דאהני ליה מה שהחציף פניו לומר לשלוחי בלק לינו פה שאמר לו הקב''ה בתחילה לא תלך והדר אמר לך: מלכותא בלא תגא. כלומר שררה גדולה ואינו חסר אלא כתר מלכות: אנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה קשים ממני. כלומר איני גדול מהם אלא משיחת מלכות: שפי. כמו (חולין דף נד:) בוקא דאטמא דשף מדוכתיה: שפיפון. משמעו שתים: שתום העין. שתום פתוח כמו שתומו ניכר כלומר עינו אחת פתוחה מכלל דהאחרת סתומה והכי נמי מתרגמינן דשפיר חזי אית דמפרשי שתום כמו סתום ולאו מילתא היא: קוסם באמתו. כגון מעלה בזכורו:
אין פירוש לקטע זה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד