סנהדרין עה ע"א

דף עה - א

ואם איתא ואם יש לבן נח חיוב למסור את עצמו להריגה - לא לימא ליה, לא יאמר לו: "לך לשלום", ולמה הודה לו? מוכח שאין על בן נח חיוב למסור את עצמו על קדושת ה'.

הגמרא דוחה את הראיה: כיון שנעמן ה"אנוס" השתחווה בצינעה, כי לא היו ישראלים בבית רימון, ואף בני ישראל לא נצטוו אלא לקדש את ה' בתוך בני ישראל, ולא בין גוים ^[1].

הא בצינעה נעמן עשה כן בצינעה, לכן לא היה חייב למסור עצמו להריגה, הא בפרהסיה, שאלתינו היתה על פרהסיה, אם חייב למסור את עצמו, ואי אפשר לפשוט מנעמן שהשתחווה בצינעה ^[2].

הגמרא חוזרת לדין ישראל.

שנינו שאחת המצוות שחייבים למסור עליהם את הנפש היא גילוי עריות. ועל כך מספרת הגמרא עובדא.

אמר רב יהודא אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, לבעול אותה, וחלה מרוב אהבה, עד שהעלה לבו טינא נטמטם לבו ונימוק -

ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו הרופאים: אין לו תקנה להתרפאות עד שתבעל לו! ובאו ושאלו לחכמים. אמרו חכמים: ימות! ואל תבעל לו!

אמרו הרופאים: לפחות, תעמוד לפניו ערומה!

אמרו חכמים: ימות! ואל תעמוד לפניו ערומה!

אמרו הרופאים: לפחות תספר תשוחח עמו, והיא תעמוד מאחורי הגדר ולא יראנה!

אמרו חכמים: ימות! ולא תספר עמו מאחורי הגדר!

בביאור עובדא זו פליגי בה שני אמוראים, והם רבי יעקב בר אידי, ורבי שמואל בר נחמני -

חד אחד משניהם אמר: האשה אשת איש היתה, לכן אסרו עליה לעשות כן.

וחד והשני אמר: פנויה היתה, ובכל זאת אסרו חכמים עליה לעשות כן. [כמו שיבואר].

ומבררינן: בשלמא למאן דאמר: אשת איש היתה - שפיר מובן למה אסרו עליה חכמים לעשות כן, מפני שהוא איסור גילוי עריות, שלא הותר אף במקום נטילת נפש מישראל.

אלא, קשה, למאן דאמר: פנויה היתה, מאי כולי האי, למה החמירו כל כך?

ומתרצינן: רב פפא אמר: משום פגם משפחה משפחת האשה, החמירו חכמים. שמשפחתה מתביישים בכך.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: לכן החמירו כל כך, כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, לעשות דברים מכוערין אלו.

ומקשינן למאן דאמר: פנויה היתה, ולינסבה מינסב, שיתנוה לו בהיתר, בנשואין, ואין חשש על בנות ישראל, אם נאמר בכולן שבמקרה מיוחד זה - במקום חולי, יתנו אותן להם בנישואין, ונציל נפש מישראל.

ומתרצינן: לא יועיל, ולא יתרפא, כי לא מייתבא דעתיה לא תתיישב דעתו, כי תאווה גדולה זו ניתנה לעוברי עבירה, ויתרפא ממחלתו רק אם תעשה כן באיסור -

כמו דאמר רב יצחק -

דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש כשל הכח מרוב דאגות, ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו המותרת לו, לפיכך ניטלה טעם ביאה - וניתנה לעוברי עבירה שיצר הרע תוקף אותן ומרבה להן תאוותן, שנאמר (משלי ט): "מים גנובים ימתוקו ולחם סתרים ינעם", דהיינו לחם שהוא כינויי לאשה, כמו שנאמר אצל פוטיפר (בראשית לט): "כי אם הלחם אשר הוא אוכל". וכשהוא נעשה ב"סתרים" - ינעם.

הדרן עלך פרק בן סורר ומורה

פרק תשיעי - הנשרפין

מתניתין:

ואלו הן הנשרפין:

הבא על אשה ובתה.

הגמרא מביאה מחלוקת של אביי ורבא במה מדברת המשנה.

לפי רבא, יש לגרוס "הבא על אשה שנשא את בתה", והיינו הבא על חמותו.

ואילו אביי מעמיד את גירסת המשנה כמו שהיא. ולפיו, מדברת המשנה במי שבא על אם חמותו ["אשה"], וכן מי שבא על חמותו ["בתה"], שלגביהן שתיהן אמר הכתוב במפורש ["ישרפו אותו ואתהן"] שהבא על כל אחת מהן דינו בשריפה.

וכן חייבת שריפה בת כהן שזנתה. ^[2]

ועתה חוזרת המשנה להלכה הראשונה, של חיוב שריפה למי שבא על "אשה, ובתה", ומבארת אותה: לפי הגירסא במשנתנו, מסביר אביי [בגמרא] את דברי המשנה כך: ^[3]

יש בכלל הנשרפים על עבירת האיסור של הבא על "אשה ובתה", דהיינו אם חמותו וחמותו [המפורשות בתורה, שהבא על כל אחת מהן דינו בשריפה], גם נשרפים נוספים, הנכללים גם הם באיסור "אשה ובתה". וזאת, על אף שלא נאמר במפורש בתורה שדינם בשריפה. ואלו הם: ^[4]

א. הבא על בתו, שאינה מאשתו, אלא היא בת אנוסתו. ^[5]

ב. וכן הבא על בת בתו, ועל בת בנו, דהיינו, הבא על נכדותיו שהיו לו מאנוסתו.

ג. וכן הבא על בת אשתו, בין שהיא בתו, ^[6] ובין שהיא בת שיש לאשתו מאדם אחר [שהיא בת חורגת].

ד. וכן הבא על בת בתה, וכן הבא על בת בנה.

ה. וכן הבא על חמותו, וכן הבא על אם חמותו.

ז. וכן הבא על אם חמיו. והגמרא תבאר את הקטע הזה.

גמרא:

שנינו במשנה: הבא על אשה ובתה.

מדייקת עתה הגמרא מלשון המשנה, שבהכרח, מה שאמר התנא "אשה ובתה", כוונתו היא לשתי נשים, שהבא על כל אחת ואחת מהן חייב שריפה. ושתי הנשים הללו הן "אם חמותו", ו"חמותו". ולפי זה, אין אשתו של האדם נכללת בלשון התנא "אשה ובתה".

ודיוק זה בנוי על שלשה דברים:

האחד, על כך שבהמשך המשנה אומר התנא, שכל שאר הנשים הנזכרות במשנה נכללות ב"אשה ובתה". ומזה משמע, שיש "אשה ובתה" הנאמרות במפורש בתורה לחיוב שריפה, והיינו אם חמותו וחמותו, ומהן נלמדות שאר הנשים הנזכרות. ולכן אי אפשר לומר ש"אשה ובתה" היא אשתו ובת אשתו, שהרי לגבי בת אשתו לא נאמר בתורה במפורש חיוב שריפה. ובהכרח, שכונת התנא לחמותו, שנאמר בה שריפה במפורש.

השני, על כך שלא יתכן לומר כי "אשה ובתה" הכונה היא לאשתו ולחמותו, כי אם כן, היה התנא צריך לומר "הבא על אשה ואמה".

והשלישי, על כך שלא יתכן לומר כי "אשה ובתה" היא למי שבא על חמותו ועל אשתו, כי אם כן היה התנא צריך לומר: הבא על אשה שנשא את בתה, ולא לומר "הבא על אשה ובתה", שהרי על ביאת אשתו [בת חמותו] הוא לא חייב כלום.

אלא שבהכרח, כך אמר התנא: הבא על "אשה" שהיא אם חמותו, או הבא על "בתה" שהיא חמותו, על כל אחת ואחת מהן הוא חייב שריפה.

"הבא על אשה, שנשא בתה", דהיינו, הבא על חמותו, לא קתני.

אלא הכי קתני: "הבא על אשה ובתה".

והרי מכלל הלשון הזה למד דתרוייהו לאיסורא. דהיינו, משמעות הלשון הזאת אומרת, שכל אחת משתי הנשים הללו אסורות עליו. ולא מדובר בחמותו שהיא אשה אחת בלבד האסורה, אלא בשתי נשים אסורות, שעל כל אחת משתיהן הוא חייב שריפה.

ומאן נינהו, מי הן שתי הנשים האסורות, כל אחת ואחת באיסור "אשה ובתה" שנאמר בתורה במפורש שחייבים עליהן שריפה?

בהכרח, שהן חמותו, ואם חמותו. שהרי רק בהן אמר הכתוב במפורש שחייבים עליהן שריפה, בעוד שכל שאר הנשים שבמשנה לא נאמר חיוב שריפה במפורש, אלא הוא נלמד מחמותו ואם חמותו.

וקתני "יש בכלל אשה ובתה", מהן נלמד לכל שאר הנשים השנויות במשנה, שחייבים עליהן שריפה.

ומכלל זה אתה למד, דתרוייהו, שתי הנשים הללו, חמותו ואם חמותו, הן כתיבי בהדיא, נאמרו בכתוב במפורש, ואילו הנך, שאר הנשים הנכרות במשנה, חיוב השריפה עליהן מדרשא אתיא, נלמד מגזירה שוה.

ומעתה, דנה הגמרא:

הניחא לאביי, דאמר להלן לגבי מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, "משמעות דורשין", כיצד לדרוש את הכתוב "אתהן", איכא בינייהו. שהוא סובר כי לדברי הכל אם חמותו חיובה הוא בשריפה, אלא שרבי עקיבא סובר שאם חמותו נאמרה במפורש בדברי הכתוב ["אתהן"], ואילו רבי ישמעאל סובר שהיא לא נאמרה בכתוב, אלא היא נלמדת מדרשה [וכפי שיבואר להלן], לפיו שפיר ניתן לומר כי מתניתין מני, משנתנו בשיטת מי אמורה? - רבי עקיבא היא.

אלא לרבא, דאמר להלן כי לדברי הכל לא נאמרה אם חמותו במפורש בתורה, ורק דין חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו, שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אך ורק בשאלה אם ממשיך חיוב המיתה בשריפה בחמותו גם לאחר מיתת אשתו של חמותו, או שלאחר מיתת אשתו אין חיוב מיתה בחמותו, אלא היא אסורה עליו מעתה רק באיסור בעלמא. אם כן, שלדברי הכל אין חיוב שריפה של אם חמותו מפורש בתורה, מתניתין, שמוכח ממנה שחיוב שריפה באם חמותו מפורש בתורה - מני!? כשיטת מי היא אמורה!?

אמר לך רבא, אכן אין שיטה שכזאת, ולכן יש לשנות את המשנה באופן אחר: תני: הבא על אשה שנשא בתה. והיינו הבא על חמותו, שרק בה בלבד נאמר דין שריפה במפורש.

וממשיכה הגמרא לדון ולבאר:

שנינו בהמשך המשנה, כי יש בכלל "אשה ובתה", דהיינו, שיש נשים שלא נאמר בהן עונש שריפה במפורש, אלא הוא נלמד בגזירה שוה מ"אשה ובתה" האמורות בתורה במפורש, ואלו הן חמותו ואם חמותו ואם חמיו.

ולשון זו, קשה בין לאביי ובין לרבא.

לאביי, הרי "אשה ובתה" הן חמותו ואם חמותו עצמן, המפורשות בתורה, ואי אפשר לומר עליהן שהן "בכלל אשה ובתה".

ולרבא שתיקן את לשון המשנה, ושנה בה "הבא על אשה שנשא את בתה" [דהיינו הבא על חמותו], יקשה, כיצד אמר התנא בהמשך המשנה שחמותו היא בכלל הנשים הנלמדות מ"הבא על אשה שנשא את בתה".

ומבארת הגמרא: לאביי, איידי, אגב דקא בעי למיתנא, כיון שהיה התנא צריך לשנות את אם חמיו, שחיוב שריפה שלה לא נאמר בתורה במפורש, תני נמי בדרך אגב, גם את חמותו ואם חמותו.

ואילו לרבא יש לתרץ ולומר, כי איידי דקא בעי למיתנא "אם חמיו, ואם חמותו" שאינן מפורשות בתורה - תני נמי אגב כך, גם את חמותו.

ועתה דנה הגמרא במקור לחיוב השריפה באותן הנשים שלא נאמר בתורה במפורש שעונשן בשריפה:

מנהני מילי? דתנו רבנן: נאמר בפרשת קדושים [ויקרא כ יד] "איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא, באש ישרפו אותו ואתהן".

אין לי חיוב שריפה אלא במי שבא על אשה ואמה.

הבא על בת אשה, ובת בתה ובת בנה, מנין שגם הוא חייב שריפה?

נאמר כאן, בעונש שריפה על חמותו, "זמה".

ונאמר להלן, באזהרת בת אשתו, "ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה, שארה הנה, זמה היא". ולכן יש ללמוד בגזירה שוה של "זמה זמה" שכל איסורי קורבה מחמת בת אשתו דינן בשריפה, כמו חמותו:

מה להלן, באזהרת בת אשתו, בתה ובת בתה ובת בנה נאמרו בפסוק. אף כאן, לגבי עונש השריפה [הנלמד בגזירה שוה של זמה זמה] - בתה, ובת בתה, ובת בנה, כולן בשריפה.

ועתה אומרת הברייתא שלשה דברים סתומים, שתבארם הגמרא:

א. מנין לעשות זכרים כנקבות? -

נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה, מה להלן - זכרים כנקבות, אף כאן - זכרים כנקבות.

ב. מנין לעשות למטה כלמעלה? -

נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה, מה להלן - למטה כלמעלה, אף כאן - למטה כלמעלה. ג. ומה כאן למעלה כלמטה - אף להלן למעלה כלמטה.

ועתה מבארת הגמרא את שלשת הדברים הסתומים שאמרה הברייתא:

א. אמר מר בברייתא: מנין לעשות זכרים כנקבות.

ודנה הגמרא: מאי, מהו הביאור ב"זכרים כנקבות"?

אילימא, אם נאמר שכונת הברייתא באומרה "זכרים כנקבות", היא לומר, מנין לנו חיוב שריפה על בת בנה ["זכרים"] של אשתו כבת בתה ["נקבות"],

הרי אי אפשר לומר כן! שהרי חיובי השריפה על בת בנה ועל בת בתה - בהדי הדדי קאתיאן! שניהם נלמדים כאחד, מכך ששניהם נכללים בפסוק יחד עם בת אשתו, שנאמר בו זמה, ולמדים את העונש בגזירה שוה של "זמה זמה" מחמותו.

אלא, שמא תאמר, שכונת התנא לומר, מנין לנו המקור לעונש שריפה על אם חמיו ["זכרים"] כאם חמותו ["נקבות"].

הרי גם זה לא ניתן לומר! כי השתא, הרי עתה, עדיין חיוב השריפה של אם חמותו לא קמה לן, דין זה עדיין לא "קם" לו לתנא שהוא מפורש בתורה, כי משמע מתחילת דבריו, שהפסוק "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה", מדבר כפשוטו, במי שלוקח אשה, ואחר כך לוקח את אמה של אשתו [חמותו], ואין לנו מקור מפורש לאם חמותו. ^[7] ואם כן, היתכן לומר כי אם חמיו מיהדר עלה!? הרי לא יתכן שעוד לפני שיודע התנא את המקור לשריפת אם חמותו, הוא מחזר לדעת מהו המקור לשריפת אם חמיו כמו אם חמותו!

אלו הן הנשרפין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על חלק חמישי שבה שהוא אמנם בא לבאר במחויבי מיתות בית דין איזה מהם בסקילה ואיזה מהם בשריפה ואיזה מהם בהרג ואיזה מהם בחנק וכן ביארנו בפרק שביעי שהותחל בו זה החלק בענין הנסקלים והושלם ענינם בין השביעי והשמיני ובא עכשיו זה הפרק בעניני זה החלק גם כן ובפרט בבאור עניני הנשרפים ועניני הנהרגים והאריך בו הרבה בעניני הרציחה על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור ונתגלגל בו ברוצח שנתערב עם אחרים כיצד עושין בו וכן נתגלגל על ידי זה במחוייבי מיתות שנתערבו ובמחוייבי שתי מיתות באיזו מהן הוא נדון והשלים הענין במיתה שאינה מסורה לבית דין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במנין פרטי הנשרפים השני במנין פרטי הנהרגים ועניני רציחתם על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור השלישי במחוייב מיתה שנתערב עם אחרים או מחוייבי מיתות שנתערבו או במחוייבי שתי מיתות כיצד דנין בהם הרביעי במי שהורג שלא בעדים והתראה שאין בית דין יכולין להמיתו כיצד עושין בו ונתגלגל על ידי דבר זה בהרבה דברים שלא נמסרה מיתתם לבית דין אלא שהקנאין פוגעין בו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה בענין סוגיית התלמוד על הדרך שכבר התבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר אלו הן הנשרפין ומנה מהם שנים הבא על אשה ובתה ר"ל שהאחת נשואה לו והוא בא על אחרת ובת כהן שזינתה כשהיא אשת איש ואח"כ ביאר שאשה ובתה האמורה בתורה לשריפה וכדכתיב ואיש כי יקח את אשה ואת אמה באש ישרפו וכו' כוללת לדין שריפה תשעה פרטים שכלן למדים אותן מאשה ובתה אם בגזירות שוות אם שהיא נכללת במלת אשה ובתה והם בתו אפילו מאנוסתו ובת בתו ובת בנו שהיו לו הבת והבן מאנוסתו בת אשתו אע"פ שאינה בתו שלו ובת בנה ובת בתה חמותו ואם חמותו ואם חמיו ונמצא מנין הנשרפים עשרה אלו התשעה ובת כהן ואלו הששה הבאים מצד זיקת האשה לא נאמר עליהן שהן בשריפה אלא כשבא על אותה של עבירה בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו אין כאן מיתה ומ"מ י"א שהיא בכרת כשאר עריות ואע"פ שבגמ' אמרו לדעת ר' עקיבא בחמותו לאחר מיתה איסורא בעלמא לא נאמר כן להפקעת כרת אלא להפקעת מיתה וכן מצינו שנאמר בקדושין בשמועת בני גד דרך סוגיא סד"א אם לא שכב הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא ומ"מ במסכת יבמות פרק האשה רבה כתבו רוב מפרשים בחמות לאחר מיתה שיש בו איסור תורה דוקא בלאו אבל לא בכרת וקידושין תופסין בה אלא שגדולי המפרשים כתבו שם נהי דממעטיה משריפה מאיסורא כלומר מכרת מי מיעטה וכמו שכתבנוה כאן וכן כתבוה גדולי המחברים ולדעת גדולי הדור ראיתי בפרק האשה רבה שהבאים מחמת אישות ענינם אף לאחר מיתת האשה ולא נאמר להפקיע הדין לאחר מיתה אלא בחמותו והוא הדין לאם חמותו ואם חמיו אבל בתה ובת בתה ובת בנה אף לאחר מיתת אשתו בשריפה הן וכבר כתבנו טעם דבריהם במסכת יבמות פרק נושאין אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו וכן כתבוה גדולי המחברים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינה חלודה כלומר נטמטם לבו מרוב החשק שסבבו באו ושאלו לרופאים כו' ואיבעיא לן ולנסבה מנסב ומהדרינן לא מיתבא דעתיה דאמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה כלומר שאין יצרו של אדם מתאוה אלא לדבר עבירה וצד פורענות הוא שבא לעולם. ויש אומרים מיום שחרב בית המקדש תשות כח ביאה מדאגם הרבות ואין רוח קמה להיות תאב לאשתו לפיכך ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה שהיצר הרע תוקפן ומרבה תאותן שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם גבי דבר עבירה כתיב במשלי ודרך משל הוא ויש אומרים לחם סתרים כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לאו מילתא היא דהתם לאו איתתיה קאמר (דלא) [דהא] בלחם ממש קאי והכי קאמר ולא ידע *אתי מאומה כלומר מתוך שהאמינני על ממונו לא ידע אתי מאומה אינו יודע מאומה מכל ממוניה כי אם הלחם אשר הוא אוכל כשאני נותן את הלחם לפניו יודע בלבו שיש לו לחם לאכול תדע דקראי מוכחי דהכי קאמר דכתיב *מקמי הכי הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי:

פרק תשיעי

כיון דסליק מבן סורר ומורה וסיימניהו לכולהו נסקלין דפתח בהו ברישא ד' מיתות הדר לפרושי נשרפין דתני לה בתר סקילה וגרעא מיניה פורתא והיינו דקתני אלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה דכתיב באש ישרפו אותו ואתהן ובגמרא מפרש אמאי קתני לישנא דאשה ובתה ולא קתני אשה שנשא בתה. ובת כהן נשואה שזינתה בשריפה אבל בועלה לאו בשריפה הוא כדמפרש בסוף פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין צ'.). יש בכלל אשה ובתה לענין חיוב שריפה קאי דעיקר שריפה באשה ובתה כתיבא דכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו כו' ואשה ואמה היינו אשה ובתה [והנך] מדרשא אתיאן כדמפרש בגמרא לקמן וה"ק יש בכלל חיוב האמור באשה ובתה. בתו ובת בתו ובת בנו וכולהו מאנוסתו דאי מאשתו היינו בת אשתו ובת בתה ובת בנה אלא לאו מאנוסתו ובגמרא יליף לה לקמן בין לאיסורא בין לשריפה. בת אשתו ובת בתה ובת בנה ובת אשתו ובת בנה ובת בתה שהיו לה מאחר דאי מיניה היינו בתו ובת בתו ובת בנו. חמותו ואם חמותו ואם חמיו. ובגמרא מפרש היכי ילפי כולהו מאשה ובתה בין לאיסורא בין לשריפה:

ודייקינן בגמרא הבא על אשה שנשא בתה לא קתני דמשמע שבא על האם בלבד דכי קא מיחייב אאמא בלחוד קא מיחייב והיינו חמותו אלא הבא על אשה ובתה קתני דמשמע דבא על שתיהן ומשמע נמי דכי קא מיחייב אביאה דתרוייהו קא מיחייב דאי אביאה דחדא מינייהו ותו לא למה לי לאיירויי כשבא על שתיהן אי לשווייה לחדא אשתו על ידי ביאה ולחיוביה אביאה דאידך אי משום בת אשה הא לאו בביאה תליא מילתא אלא בנישואין תליא מילתא ואפשר לנשואין בלא ביאה ולשמעינן הבא על אשה שנשא בתה כדאמרן ואי בביאה גרידתא קאי לא מיתסר בקרובות דילה דהא תנן (יבמות צ"ז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה אלא על כרחיך כי איירי כשבא על שתיהן לאשמועינן דמיחייב אביאה דכל חדא מינייהו אלמא באשה ובתה דקיימי עליה תרוייהו באיסורא קא מיירי ומאן נינהי חמותו ואם חמותו וקתני יש בכלל אשה ובתה ובתו כו' מכלל דהני דתני ברישא כתיבא בהו שריפה בהדיא והנך מדרשא אתיאן אלמא קרא דכי יקח איש אשה ואת אמה בחמותו ואם חמותו קא מיירי. הניחא לאביי דאמר לקמן גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא משמעות דורשין איכא בינייהו כלומר דכולי עלמא חמותו ואם חמותו בשריפה מיהו ר' ישמעאל משמע ליה למדרשיה לקרא בחמותו ותו לא ומאי ואתהן את אחת מהן ואם חמותו אתיא ליה מדרשא ורבי עקיבא סבר אותו ואת שתיהן ואם חמותו הכא כתיבא מתניתין דהכא מני רבי עקיבא היא דאמר חמותו ואם חמותו בהדיא כתיבי אלא לרבא דאמר חמות לאחר מיתת אשתו איכא בינייהו רבי ישמעאל סבר אותו ואת אחת מהן אע"ג דליתא לאשתו מיחייב אחמותו ורבי עקיבא סבר אותו ואת שתיהן כלומר לא מיחייב עד דאיתנהו לתרוייהו בחיי' אבל אם חמותו בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא לא כתיבא בהדיא מתניתין דקתני הבא על אשה ובתה אלמא חמותו ואם חמותו תרוייהו בהדיא כתיבן מני לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא ומפרקינן אמר לך רבא תני הבא על אשה שנשא בתה והיינו חמותו ומתני' דברי הכל היא:

פיסקא יש בכלל אשה ובתה כו' והשתא קשיא לן בין לאביי בין לרבא מכדי כי קאתי השתא לפרושי הנך דאתיאן מדרשא דלא איירי בהן ברישא קא אתי אם כן אמאי אצטריך למתנא חמותו ואם חמותו לאביי היינו אשה ובתה לרבא חמותו היינו אשה שנשא בתה דאיירי בה רישא ותו הנך מכתב כתיבן בהדיא ואמאי תני להו בהדי הני דאתיאן מדרשא ופשטינן לאביי איידי דקא בעי למתנא אם חמיו דאתיא מדרשא תני נמי חמותו ואם חמותו דדמיא להו אע"ג דכתיבא בהדיא לרבא איידי דבעי מיתנא אם חמיו ואם חמותו תנא נמי חמותו.

ואמרי' מנא הני מילי דהבא על בתו בשריפה דתנו רבנן אשה ואמה אין לי אלא אשה ואמה בתה ובת בתה ובת בנה מנין נאמר כאן זמה ונאמר להלן ערות אשה ובתה לא תגלה כו' זמה היא מה להלן באזהרה בתה ובת בתה ובת בנה אף כאן בשריפה בתה ובת בתה ובת בנה.

מנין לעשות זכרים כנקבות כו'. ודייקינן מאי זכרים כנקבות אילימא בת בנה כבת בתה בהדי הדדי קא אתיאן מחד קרא אלא אם חמיו כאם חמותו השתא אם חמותו אכתי לא קיימא ליה לתנא לא לאיסורא ולא ולא לשריפה אם חמיו מהדר עלה לשווייה כאם חמותו. ואסקה אביי ה"ק הרי למדנו שאר הבא מן הנקבות כלומר מן הנשים כגון בת אשתו ובת בתה ובת בנה מנין לעשות שאר הבא מן הזכרים כלומר מן הבעלים לחייב את הבעל שריפה על שאר הבא ממנו כגון בתו ובת בתו ובת בנו כשאר הבא מאשתו ואבתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו קא מהדר דאי מן הנישואין היינו בת אשתו בת בתה ובת בנה ומהתם נמי לא אתיא לי דאישות כתיבא בהו דכתיב ערות אשה ובתה ובאשה על ידי קידושין משמע והכי מוקים לה ביבמות דגרסי' התם בפרק נושאין על האנוסה דרבא רמי כתיב ערות בת בנך או בת בתך הא בת בנה ובת בתה דידה דלא ילדה ממך גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה דמשמע בין שילדה לך בין שילדה לאיש אחר ומסיק לא קשיא כאן באונסין כאן בנישואין אם אנוסתך היא והוא הדין למפותה אי אתה מוזהר על בתה אלא אם כן נולדה ממך ואם אשתך היא אתה מוזהר על בתה אפי' מאיש אחר וכיון דקרא דאשה ובתה מן הנישואין קאי אצטריך השתא למידק אבתו מאנוסתו מנין שהיא בשריפה וקא מסיק נאמר כאן באשה ואמה זמה ונאמר להלן באשה ובתה זמה:

בפירש"י בד"ה הבא כו' מכדי מדקתני סיפא יש בכלל וכו' מכלל דהאי אשה ובתה בהנך דכתיבן מיירי ולאו באשתו כו' אלא בחמותו דשריפה כו' עכ"ל לכאורה דזו היא ההוכחה דלא איירי באשה ובתה ממש משום דמשמע דיש בכלל כו' דההיא כתיבא בהדיא טפי והיינו דשריפה כתיב בה בחמותו אבל באשה ובתה לא כתיבא בה שריפה בהדיא ולא אתיא אלא מג"ש אבל לפי זה דברי התוס' שכתבו למאי דמוקים לה בחמותו ואם חמותו דה"ה דהמ"ל בתה ובת בתה אלא כו' אין מקום לדבריהם דהא מעיקרא נמי דלא מוקמינן לה באשה ובתה ממש היינו משום דלא כתיב בה שריפה וכמה שכתב בזה גם מהרש"ל וע"כ נראה דודאי הא דקתני יש בכלל אשה ובתה כו' אע"ג דשריפה לא כתיבא בה בהדיא אלא בחמותו איכא לפרושי דיש בכלל אשה ובתה כו' דקתני קאי אאזהרה דכתיב' בה באשה ובתה ממש בהדיא אבל בחמותו אזהרה לא אתיא לה לחמותו אלא מג"ש אלא דליכא לפרושי הכי אהאי דמאי דס"ד השתא דאשה ובתה ממש ולא איירי בתרוייהו לאיסורא אי הוה מפרשינן יש בכלל אשה ובתה כו' אשה ובתה ממש דא"כ תקשי לך לישנא דחשיב דיש בכלל נמי אשה ובתה בת בתה לענין אזהרה דמאי אולמיה דבתה מבת בתה וכדפרכינן לקמן בהדי הדדי קאתיין ואזהרה מפורשת בבת בתה כמו בבתה וזה שכתב רש"י הכלל דקאמר יש בכלל דהנך אשה ובתה דכתיבן ומפורשת טפי איירי וכל הנך דחשיב אתיא מכללא וע"כ דלאו היינו אשתו ובת אשתו ממש קאמר דא"כ תקשי לך על בת בתה דחשיב דלאו ישנו בכלל בתה דמפורש בה אזהרה כמו בבתה אלא דהאי אשה ובתה דקתני בחמותו מיירי דכולהו הוויין בכלל חמותו לענין שריפה שאינו מפורש אלא בחמותו והשתא ניחא שכתבו התוס' למאי דמוקמינן לה בחמותו דתרוייהו לאיסורא דהמ"ל בתה ובת בתה בתרוייהו לאיסורא דאזהרה מפורשת בהן וכולהו הוו בכלל לענין אזהרה אלא תלמודא הכי נקט דכתיב בהו שריפה וניחא ליה לאוקמא לענין שריפה דאשה ובתה אואלו הן הנשרפין קאי ומיהו ק"ק אכתי לדברי התוספות דהשתא נמי דתרוייהו לאיסורא ליכא לאוקמא בבתה ובבת בתה משום דבת בנה אינו בכלל דאזהרה מפורשת בה כמו בבתה ובת בתה ויש ליישב דלא חש למתני בת בנה גבי יש בכלל כיון דקתני בת בתה דחד דרגא הוא ואלו הדברים ברורים הם באין גמגום ליישב דברי רש"י ותוספות אבל מהרש"ל כתב בזה דרך אחרת ואין להאריך בדחוקיו וגם אין דבריו כולם ברורים לי ודו"ק:

מיום שחרב בהמ"ק ניטלה טעם ביאה כו'. פירש"י בטל הכח מדאגות רבות כו' עכ"ל ואין צורך דגם שאר טעמים דלא שייך בהו דאגה נטלו כמ"ש בסוף סוטה מיום שחרב בהמ"ק כו' הטהרה נטלה הטעם ואת הריח כו' ושאמר וניתנה לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו האי קרא ודאי דלא אמרו שלמה אחר שחרב בית המקדש אלא דהכי קאמר דמתוך שהיצר הרע תוקף יותר בעוברי עבירה ומרבה תאותן כמה שנאמר מים גנובים ימתקו לא ניטל מהם הטעם:

סליק פרק בן סורר ומורה

רש"י בד"ה העלה לבו טינא נימוק כו'. נ"ב בספרים אחרים כתיב לימ"ן פירוש והוא לשון לע"ז וכן נראה לי דנימוק הוא ההיפך מטמטם וכן בספרים אחרים לא נאמר כלל:

רש"י ד"ה ואם איתא. מיהו אודויי כו'. נראה דהוא מטעם דלפני עור כו':

שם גמרא לאביי איידי כו' תני נמי חמותו ואם חמותו. כצ"ל. ואף דזה דוחק קצת לומר דתני תרתי איידי דחדא. וה"ל יותר דאתא כרי"ש. י"ל משום דלישנא דמתני' משמע טפי דתרוייהו לאיסורא:

שם ומה כאן למטה כלמעלה אף להלן למעלה כלמטה. כן הגיה המהרש"א לקמן:

תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר. קשא מה הנאה יש לו בזה מאחר דאין רואה אותה כלל? ונראה לי אחר שאמרו 'תַּעֲמֹד עֲרֻמָּה לְפָנָיו' ולא נתנו רשות, חזרו ואמרו 'תַּעֲמֹד עֲרֻמָּה אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר' ותדבר וכיון שהוא יודע שמדברת עמו בהיותה ערומה ומצייר דבר זה בדעתו יש לו הנאה.

רַב פָּפָּא אָמַר מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה. קשא מאי בינייהו? ונראה לי בס"ד דאיכא בינייהו היכא דזה החושק הוא גם כן מאותה משפחה כגון בן דודה או בן אחיה ואם ימות מאותו חולי של החשק יגיע פגם יותר למשפחתה כי יאמרו העולם למה מת זה? מפני שחשק את פלונית ובכהאי גונא לרב פפא היו מתירין אך לרב אחא אין הפרש.
אי נמי כגון דההיא אתתא כבר יצא עליה קול שזינתה קודם זה ואם כן בלאו הכי יש מצידה פגם משפחה טפי ומה יוסיף זה הפגם על הראשון, ולכן לרב פפא היו מתירין אבל לרב אחא אין מתירין גם בכהאי גוונא.
ואין לתרץ דאיכא בינייהו היכא דבני המשפחה מחלו, דבאמת אין בזה דין מחילה ואם אומרים שמחלו שופטני נינהו! ועוד דלא יבצר מהיות במשפחה ילדים קטנים דעתה לאו בני מחילה נינהו ואחר שיגדלו יגיע להם פגם.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִטְּלָה טַעַם בִּיאָה וְנִתְּנָה לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה (משלי ט, יז). אין הכוונה שנטלה וניתנה ביד שמים ח"ו אלא הכוונה הוא דכל טעם ביאה הן של היתר הן של איסור נמשך מן קליפת היצר הרע ובזמן שהיה בית המקדש קיים אז על ידי הקרבת הקטורת ועל ידי מכנסיים של בגדי כהונה נחלש כח טומאת הקליפה שממנה יצר הרע דערווה ובחורבן דליכא קטורת וליכא בגדי כהונה נתחזק כח הקליפה ומחמת כן נתגבר היצר הרע להחליש ולמעט כח התאוה של ביאה המותרת והגדיל והחזיק כח התאוה של ביאה אסורה.
ומה שהביא פסוק (משלי ט, יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' לאו למילף מהאי קרא שבחורבן בית המקדש תליא מילתא אלא הביא פסוק זה למילף מיניה שיש טעם בביאה אסורה טפי מן ביאה של היתר.
ומה שתלה דבר זה בבית המקדש הוא מסברה דנפשיה על דרך שבארתי בס"ד כי בזמן בית המקדש שיש קטורת ובגדי כהונה נחלשת הקליפה שממנה ימשך היצר הרע לטמא האדם בביאה האסורה מה שאין כן בחורבן גוברת.

בגמרא הא בצינעה הא בפרהסיא: א"ל לפמש"כ הרמב"ם (פ"ה מה' יסוה"ת) דמי שדינו ליהרג ואל יעבור ועבר חילל את השם ואם עשה כן בפני עשרה מישראל חילל את השם ברבים משמע דשייך ק"ה גם בצינעה י"ל דזה שייך דוקא אי בלאו ק"ה המצוה ליהרג א"כ כשעובר מחלל את השם אבל הכא גבי ב"נ דאין דינו ליהרג רק מכח ק"ה וק"ה לא שייך לענין זה רק בפרהסיא דאי בצנעה מאי ק"ה איכא דלענין שלא לעבור עבירה לא שייך דאין כאן עבירה כיון דאונס הוא:

ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר: הנימוקי יוסף כתב הטעם בזה דמיקרי ביזרייהו דעריות והוצרך לחלק בין הך דהכא לקוואקי ודימוניקי דלעיל דלא מקרי ביזרייהו דע"ז ולפענ"ד אפשר לומר דלענין דברים הללו לא רצו לסמוך עוד אדברי הרופאים דכבר הוחזקו לשקר דבתחלה אמרו אין לו תקנה עד שתבעל ואח"כ חזרו מדבריהם והש"ס לא שקיל וטרי אלא למה לא התירו חכמים בתחלה לבא עליה ובהכי א"ש מאי דקאמר משום פגם משפחה דלכאורה לא שייך זה לענין תספר מאחורי הגדר דאיזה פגם משפחה שייך בזה אלא ע"כ לא קאי רק אבא עליה דמעיקרא:

משום פגם משפחה: הא דלא קאמר משום פגמה דאיהי יכולה למחול אבל במשפחה לא שייך מחילה דדלמא איכא חד במדינת הים דלא מחיל ליה:

מים גנובים ימתקו: א"ל דכאן משמע דביאה על הפנויה נקרא מים גנובים ולעיל (דף נ"ו ע"ב) אמרינן מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב מים גנובים ימתקו משמע דדוקא גבי אשת איש שייך כן ולא גבי פנויה די"ל דאף דגבי פנויה שייך ג"כ מים גנובים מ"מ כשהיא א"א ניחא ליה טפי כיון דגדלה העבירה ולפי גודל העבירה רבתה הנאתו:

ברש"י ד"ה ואם איתא. ולא גר תושב: פי' ונעמן גר תושב היה כדאמרינן לקמן (דף צ"ו ע"ב).

ברש"י ד"ה ובת כהן. אבל בועלה לאו בשריפה: פי' דרצה לתרץ למה נקט בתרי לישני ולא כלל ותני הבא על אשה ובתה ובת כהן רק דאי הוי מתני הכי הוי משמע דגם הבועל בשריפה כמו בבא על אשה ובתה ולכן פרט ותני ב"כ לחוד:

בד"ה הבא על האשה. אלא בחמותו דשרפה כתיב בה: פי' דזה ודאי פשיטא ליה להגמרא דלא איירי באשה ובתה רק דהא צריך להסביר דלמא איירי באשה ובנשא בתה ואהא קאמר דא"כ הי"ל לפרש בפי' הכי אע"כ דאיירי באופן דתרוייהו לאיסורא דהיינו בחמותו ואם חמותו ואהא פריך הניחא אבל לא דמלשון המשנה מוכח דמיירי בתרוייהו לאיסורא ואי אפשר לפרש בענין אחר וע' במהרש"ל ומהרש"א שנדחקו בביאור דעת רש"י והנראה לפענ"ד כתבתי:

אמר רבי יצחק מיום שנחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. פירש הרב הגדול מהר"ר ברוך ברזילי ז"ל דדייק קרא לומר ימתק דשלמה הע"ה קאמר ימתקו לעתיד אחר החרבן. ותלמידו הרב הגדול מהר"ם גאלאנטי ז"ל פירש ולחם סתרים ינעם במ"ש שילהי קדושין ר' חייא בר אשי הוה אמר ה' יצילני מיצה"ר שמעה דביתהו אמרה הא כמה שני דפריש מינה חד יומא הוה גריס בגנתא קשטא נפשה וחלפה קמיה אמר מאן את א"ל חרותא תבעה וכו' א"כ אפילו אם נשתנית כשפחה יצרו תקפו וז"ש ולחם שהיא אשתו אם הוא סתרים שאינו מכירה ינעם עכ"ד:
ודברי הרבנים ז"ל הנזכרים על פי פשטן של דברים אמנם ראיתי להתוספות ז"ל בפ"ק דבתרא דף י"ב ע"א אמאי דאמרינן התם אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בה"מ ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא ה"ק אעפ"י שנטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה על זה כתבו התוספות וז"ל אטו חכם לאו נביא וא"ת פרק בן סורר דקאמר משחרב בה"מ ניטל טעם ביאה וכו' תקשי ליה נמי אטו קודם שנחרב לא הו"ל טעם לעוברי עבירה הא מפיק ליה מדכתיב מים גנובים ימתקו וי"ל דאיכא לשנויי התם כדמשני הכא ניטל טעם ביאה ומעוברי עבירה לא ניטל עכ"ל ודברי הרב מהרש"א באגדתיה הכא בסוגיין הם כדברי התוספות דפ"ק דבתרא. ואני עני בקונטריס פני דוד פרשת וישב אות כ"ז הבאתי דברי הרב מהרש"א הנזכר לסייע דרך הרב מהר"א ברודו ז"ל שהבאתי שם. ועתה אני רואה שהם דברי התוספות ז"ל ע"ש ודוק:

באו ושאלו לרופאים וכו'. עמ"ש הרשב"א בתשובה סימן אלף קפ"ח ועיין במאמרם ז"ל בשמות רבה פרשה ט"ז ומה שרמזתי בספרי הקטן דברים אחדים דף קט"ן:

חד אמר אשת איש וכו'. עיין בסדר הדורות במעשה חנה עם נתן דף קל"ו סוף אות נו"ן ע"ש באורך:

אמר רב פפא משום פגם משפחה ורב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות וכו'. כתב הרב ישרש יעקב איכא למידק דמאי בינייהו בשלמא אי לאו דר"י דאמר מים גנובים ה"א דנ"מ דבעי למסבא דליכא טעם דפרוצות ופגם איכא שלקחה ע"י חיבה וכתוב בת"ל דנ"מ היכא דהמשפחה פגומה כבר בעבירה דכוותה דמשום פגם משפחה ליכא ומשום פרוצות איכא וליתא דגם פגם איכא דאינו דומה פגומה מפ"א לפגומה פעמים הרבה וכמ"ש מרן בכ"מ פ"ה דיסודי התורה עכ"ל ומ"ש דאי לאו דר"י הו"א דנ"מ דבעי למסבא וכו' נראה דאכתי יש מקום לומר דהא דלא מיתבא דעתיה בנשואין ולא יתרפא ה"ד כשהעלה על לבו טינא ומסוכן בחולי אז לא יוכל להרפא. אמנם אם לא ארכו לו הימים וכשנתן עיניו אמרו שהרופאים אומרים שהוא מעותד לחולי ולא נתנו חכמים רשות אז יועיל ומה שדחה דברי הרב ת"ל מכח דברי מרן בכ"מ והם דברי הירושלמי פ"ח דתרומות. יש לישב דאמר לך הרב תאוה לעינים התם לטמאה אתמר אבל הכא לספר עמו מאחרי הגדר שהפגם הוא דמשפחתה בושין בדבר כמ"ש רש"י בכה"ג אם בני משפחתה אינם בושים וכבר נהיגי נשי המשפחה לדבר עם האנשים ולא יתבוששו אז בפנויה שרינן דליכא פגם לדידהו שאינם בושים ולא דמיא לההיא לטמאה עוד אחרי אשר הוטמאה. ועיין בירושלמי דשבת ס"פ שמנה שרצים: