סנהדרין עד ע"ב

דף עד - ב

אמר רבא בר רב יצחק אמר רב  אפילו אם הגוי אונסו לשנויי, לעשות שינוי בערקתא דמסאנא ^[18] בצורת שרוך הנעל, אף שאין בכך שום מצוה, אלא מנהג בעלמא, אבל כיון שהוא בפרהסיה בפני ישראל, ימסור נפשו ויקדש את ה', ואל ינהג מנהג גוים.

ומדובר, כגון שיש במנהג ישראל צד יהדות, ודרך ישראל להיות צנועים ^[19].

ומבררת הגמרא: וכמה בני אדם נקראת פרהסיה?

אמר רב יעקב אמר רבי יוחנן: אין נקראת פרהסיה - פחותה מעשרה בני אדם.

ומבררת הגמרא: הא פשיטא: שעשרה אלו ישראלים בעינן, דהרי כתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". והיות ומפסוק זה דרשינן מצוות "קידוש ה' ", לכן פשיטא שהם צריכים להיות ישראלים.

בעי רבי ירמיה: אם היו תשעה בני ישראל, ועוד נכרי אחד, מהו? האם נקראת פרהסיה?

תא שמע: דתני רב ינאי אחוה אחי דרבי חייא בר אבא: אתיא למדים גזירה שוה "תוך" "תוך", כתיב הכא בפרשת קידוש ה': "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם בפרשת קורח (במדבר טז): "הבדלו מתוך העדה הזאת", [ועדה היא עשרה, כי אתיא נלמד גזירה שוה "עדה" "עדה" ממרגלים, דכתיב (שם יד): "עד מתי לעדה הרעה הזאת"] מה להלן, וכמו שבמרגלים "העדה הרעה" היו עשרה, מתוך שתים עשרה המרגלים, כי יהושע וכלב לא נמנו בכלל "הרעה", וכולהו וכולם היו בני ישראל, אף כאן, בקידוש ה' - עשרה וכולהו ישראל.

הגמרא מקשה על מה שאמרו שבפרהסיה חייבים למסור את הנפש, למה לא מסרה עצמה אסתר למיתה, בעת שלוקחה לאחשוורוש הגוי.

והא אסתר פרהסיה הואי? ^{[20] [21]} ומתרצינן: אמר אביי: אסתר לא עשתה דבר, אלא אחשוורוש עשה בה מעשה, והיא קרקע עולם היתה. והוא משל, כשם שקרקע - דורכים עליה ואין הקרקע עושה דבר - כן אסתר ^[22].

רבא אמר: אחשוורוש לא רצה להעבירה על הדת, אלא עשה כן משום הנאת עצמו, ובאופן זה - שאני שונה הדין, כי אין כאן חילול ה', ולכן לא חייבים ליהרג על כך ^[23].

ורבא מוכיח כן, מעובדא שהיה נהוג בימיו, שהפרסיים, שליטי בבל בימיו, שלחו משרתיהם - משרתי עבודת אלילים - להביא אור מכל בית ובית להעמיד בבית אלילים להתחמם העם נגדם, ולקחו אף מבני ישראל - דאי לא תימא הכי, אם לא תחלק בין כשהגוי מתכוין להעביר על הדת, לבין כשמתכוין להנאת עצמו, קשה -

הני קוואקי ודימוניקי מיני כלי נחושת, שנותנים בהם גחלים גבוהין, ועומדין לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן -

היכי יהיבינן להו איך אנו נוהגים לתת להם, הרי הפרסיים צריכים אותם לחוק עבודת כוכבים, ולמה אין אנו מקדשים את ה', למסור את הנפש -

אלא, מוכרח לומר, כיון שאינם מתכוונין להעביר על הדת, ואינם מצווים עלינו לעבוד עבודת כוכבים אתם, אלא עושים כן להנאת עצמן שצריכים לאותו הכלי לצורך פולחנם, ואופן זה שאני, שונה, ואין חייבים למסור את הנפש -

הכא נמי כן הדבר באסתר, כיון שהתכוון להנאת עצמן [עצמו] - שאני, ולא היתה חייבת למסור את נפשה.

וחילוק זה - אזדא הולך רבא לטעמיה לשיטתו, שאמר כן בענין אחר.

דאמר רבא: עכו"ם גוי דאמר ליה להאי ישראל: "קטול אספסתא בשבתא קצור עשב מאכל בהמה בשבת [שהיא מלאכת קוצר] ושדי לחיותא ותן לבהמותי, [כלומר, שמתכוין להנאת עצמו] ואי לא תעשה כן - קטילנא לך "אהרגך"!

פוסק לו רבא: ליקטיל, יקצור האספסת, ולא לקטליה ולא ייהרג. ואינו מוסר את נפשו.

אבל, אם הגוי אומר לו: "קצור אספסת ושדי לנהרא וזרוק אותה לנהר! ואם לא אהרגך", אז, ליקטליה ימסור עצמו למיתה, ולא ליקטול ואל יקצור.

מאי טעמא? אין הגוי מתכוין להנאת עצמו, אלא, לעבורי מילתא קא בעי רוצה להעבירו על הדת. ואם היה באופן שחייבים למסור את הנפש על שאר עבירות, כגון: פרהסיה, או שעת השמד חייב למסור את הנפש.

בן נח - גוי, מצווה על איסור עבודת כוכבים, והוא אחד משבע מצוות בני נח.

הגמרא מבררת, אם חייב למסור את עצמו להריגה, אם אונסים אותו לעבוד עבודת כוכבים ^[24].

בעו מיניה שאלו תלמידיו מרבי אמי:

בן נח - מצווה על קדושת השם, או - אין מצווה על קדושת השם?

ופשטינן: אמר אביי: תא שמע שנינו ברייתא: שבע מצות נצטוו בני נח.

ואם איתא אם אכן מצווה בן נח על קדושת ה' - תמני הויין, ישנן שמונה מצוות, כי ניתוסף עליהן מצות קידוש ה'.

הרי שאינו מצווה על קדושת ה'.

ודחינן: אמר ליה רבא: אין מברייתא ההיא ראיה, ויתכן לומר כי מה שבני נח מצווים על שבעת המצוות, אינהו הן וכל אבזרייהו פרטיהם, כלומר, על כל פרטי המצווה נצטוו, וכשם שנצטוו על עבודת כוכבים, כן נצטוו על קדושת ה', שהיא חלק מחלקי המצוה.

וכן בעריות ושפיכות דמים שבני נח נצטוו עליהם, ושייך בהם קידוש ה', נצטוו בכל פרטיהם, וחייבים לקיימם, ואסור להם לבטלם אף אם ייהרגו עליהם.

ומהברייתא אין ראיה.

ומבררת הגמרא: מאי הוי עלה, מה יש להביא ראיה לפשוט את האיבעיא.

ופשטינן: אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי בישיבת רב:

כתיב (מלכים ב ה): בעת שאלישע ריפא את נעמן שר צבא מלך ארם מצרעתו, ונעמן קיבל על עצמו לא לעבוד עבודת כוכבים, אמר לאלישע:

"לדבר הזה יסלח ה' לעבדך, בבוא אדוני [מלך ארם] בית רימון להשתחוות שמה, והוא נשען על ידי והשתחויתי [והנני אנוס להשתחוות עמו]".

היינו, נעמן התנצל על שהוא "אנוס" לעשות כן.

וכתיב וכתוב שם: "ויאמר לו [אלישע]: לך לש לום".

כלומר: שהסכים לו.

ואף שלא היה מחוייב להתנגד לו ולהוכיחו, כי מצות תוכחה שייכת רק בישראל, כמו שנאמר (ויקרא יט): "הוכח תוכיח את עמיתך" - ולא את הגוי -

מכל מקום, למה הסכים לו?

מי שאנסוהו גוים או איזה אנס לעבור עבירה עד שגיזם לו שאם לא יעבור עבירה פלונית יהרגנו אין המדה שוה בענין זה בכל העבירות אלא יש מצות שהוא רשאי לעבור עליהן כדי שלא יהרג ועל זה נאמר וחי בהם ולא שימות בהם ויש מהן שיהרג ואל יעבר ועל זה נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וזהו קדוש השם על דרך האמת שיסבול שיהרגוהו ואל יעבור עבירות אלו ודברים אלו הן באותם שיהרג ואל יעבור הן באותם שיעבור ואל יהרג לא הדבר מוחלט בהם כל כך אלא יש בהם תנאים שעל פיהם מתפרשים ענינים אלו וכיצד הוא הדין כל שבעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצנעה ואפילו שלא בשעת השמד כל שהוא מתכוין להעביר יהרג ואל יעבור:

ע"ז שנאמר ואהבת את י"י אלהיך וכו' ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך וכן אמרו אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך אלא מפני שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו ויש לך אחר שגופו חביב עליו מממונו בא ללמדינו שיהא אוהב בחביב:

שפיכות דמים סברא היא וכמו שאמרו מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' כלומר שאין אומרין לדחות המצוה מחשש נפשו אלא בזמן שהעבירה עשויה והנפש ניצלת אבל כל שהעבירה עשויה ואף יש כאן נפש אבודה לא התירו:

עריות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכו' מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ושמא תאמר והאיך אתה מוצא אונס בערוה לבועל והרי אין קשוי אלא מדעת פרשוה ביבמות נ"ג ב' בשנתקשה לאשתו ובשאלתות פירשוה בסכנת חולי כגון שעלה בלבו טינא עליה וחשקו מתלהב עד שהוא בא לידי סכנה ור"ל ימות ואל יעבור ואע"פ שלשון הריגה מונח על הריגה ביד אדם כבר מצינו הרגני נא הרוג ואיני מבין מה היה קשה להם שאף כשאומרין לו לבא על נערה המאורסה או שיהרג אלו הותרה לו הרצועה היה מתיר עצמו ומתקשה לדעתו ובא להשמיענו שאסור לו וביבמות לא אמרוה אלא שהוא מדקדק האיך מטיל עליו לשון אנוס שהרי היו עוסקים שם באדם שאומרים לו הנח עצמך שיתקעוך בערוה אבל ללשון יהרג ואל יעבור אין כאן קושיא:

ויש גורסים מפני זה תהרג ואל תעבור אם רצה זה לאנסה ועל הנערה הוא אומר כן ואף זו לענין פסק כך הוא ואם תשיבנו אסתר על כרחה מוליכין אותה ודברינו אינן אלא למי שאומרין לה לכי מעצמך להבעל לפלוני ואם לאו אנו הורגין אותך אבל מי שמוליכין אותו על כרחו אינו ממין זה ולא אמרו עליה בענין זה תהרג וכו' והוא אצלי שאמר קרקע עולם היתה שלא היתה היא עושה כלום ואף שכר הליכה אין בידה שמוליכין היו אותה על כרחה אבל באיש אפילו הוליכוהו על כרחו הואיל ומעשה בידו או האשה בזמן שיאמרו לה לילך היא מעצמה יהרגו ואל יעבורו ואם תשיבני יעל שנשמעה לסיסרא אף ברצונה כמו שאמרו שבע בעילות בעל אותו רשע שנאמר בין רגליה כרע וכו' הצלת רבים שאני וזהו שהקשו עליה ברביעי של נזיר כ"ג ב' הא מתהניא מעבירה ר"ל ברצון ותירץ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים אלמא שלא היה קשה להם אלא על שנהנית מעבירה ברצון ולא על הליכתה אבל באונס עצמה כל שאומרין לה לילך מעצמה תיהרג וכו' הא כל שמוליכין אותה לא וכן ברוצח בלא שום מעשה אלו היו מעכבין אותו וזורקין עליו תינוק והתינוק מתמעך אין זה חייב להשמיט עצמו הואיל ומגזימים עליו במיתה שלא ישמט משם וכן אם היה ישראל מושלך בבור ואמר לו אנס הזהר שלא תעלהו שאם תעלהו אני אהרוג אותך אינו חייב להעלותו:

ומגדולי קדמונינו כתבו במסכת כתובות במה שאמרו שם ולדרוש להו דאונס בישראל משרי שרי שאין אומרים בגלוי עריות יהרג ואל יעבור אלא בבועל שלא יפגום את האשה אבל האשה תעבור ועל זה הקשה והא אסתר פרהסיא הואי ולא אמרו בהא אסתר גלוי עריות הואי ואין הדברים נראין אלא לא שנא איש ולא שנא אשה יהרגו ולא יעבורו וזו של אסתר כבר תירצנוה או שמא לרוחא דמלתא נאמרה כלומר גלוי עריות הואי ולא עוד אלא שהיה הענין בפרהסיא:

למדת שבשלש אלו אפילו בצנעה ואפילו שלא בשעת השמד יהרגו ואל יעבורו ולא סוף דבר בגוף העבירה אלא אף בחלקים דקים ממנה או בדומה לה והוא שאמרו בענין ע"ז שאין מתרפאין בעצי אשרה אפילו במקום סכנה וכן אמרו בגלוי עריות באחד שנתן עיניו באשה והעלה לבו טינא ושאלו לרופאים ואמרו אין לו רפואה עד שתבעל לו ואמרו חכמים ימות ואל תבעל לו ואמרו אח"כ תספר עמו מאחורי הגדר ואמרו ימות ואל תספר לו מאחורי הגדר ואע"פ שפירשו הטעם שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות לא נאמר אותו הטעם אלא למי שאומר פנויה היתה ומ"מ למי שאמר שאשת איש היתה לא הוצרך לכך והוא שאמרו בשלמא למאן דאמר אשת איש שפיר וכו':

שאר מצות שבתורה כל שבצנעה ושלא בשעת השמד אפילו מתכוין להעביר יעבור ואל יהרג אבל בפרהסיא אף שלא בשעת השמד או בשעת השמד אף בצנעה יהרג ואל יעבור מפני קדוש השם ודברים אלו כלם בשמתכוין להעביר על הדרך שבארנו אבל אם אינו מתכוין אלא להנאת עצמו אף בע"ז וגלוי עריות ואף בשעת שמד ובפרהסיא יעבור ואל יהרג והוא שאמרו באסתר להנאת עצמו שאני כלומר שאפילו לא היה בה טעם קרקע עולם כגון שהיו אומרים לה שתלך מעצמה ונמצא עונש הליכה מיהא בידה יש כאן צד אחר להתיר והוא מטעם הנאת עצמן אע"פ שהיה גלוי עריות ופרהסיא וכל שכן ביעל שהיה להנאת עצמו ובצנעה ודנה את עצמה כאנוסה להצלת רבים ונמצאו שני תירוצין אלו של קרקע עולם ושל הנאת עצמן שניהם הלכה פסוקה ונמצאו שכל שאנסתהו ערוה לבא עליה מחשש הריגה או אנס הוא ערוה אין לאנוס להתיר עצמו למיתה בכך:

וכן בע"ז אמרו בפסחים נ"ג ב' מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש אלמא שאע"פ שהיה ע"ז ופרהסיא מותר היה להם הואיל ולא עשאה אלא להנאת עצמו לעבוד מה שעשה להטיל אימתו ולא לעלוי יראתו ולהיות ע"ז וכן אמרו במגלה מפני מה נענשו ישראל שבאותו הדור מפני שהשתחוו לצלם ויש גורסין מפני שהשתחוו להמן ושאלו וכי משא פנים יש בדבר כלומר והאיך נצולו ותירץ הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים כלומר הואיל ולא היה הדבר עשוי אלא להנאת עצמו וכן אמר בכאן קוקי ודימוקני היכי יהבינן להו והם כלים שלנו שמתחממין בהם וביום אידם שואלין אותם להתחמם רוב העם בבתי עבודות זרות שלהם אלא שמאחר שלהתחמם הם רוצים בהם לא ניתנו ליהרג עליהם ולעכבם שלא יטלוהו ומ"מ בשפיכות דמים אף להנאת עצמו כגון שיש לו עליו דין נקמה אסור מסברא שכתבנו שהרי העבירה עשויה ויש שם נפש אבודה זהו הכלל הברור בדין זה לדעתי:

ולמדת שמה שאמרו האי גוי דאמר ליה לישראל קטול אספסתא בשבתא ואי לא קטילנא לך אי אמר שדי לחיותאי מותר ואי אמר ליה ושדי בנהרא אסור פירושו בפרהסיא או בשעת שמד אבל מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי יש לך לדון בה אם גלוי עריות היה שם וכגון שהיתה אשת איש מה הוצרך לומר פרהסיא הואי ואם לא היה שם דין גלוי עריות וכגון שהיתה פנויה מה עונש היה שם אף בפרהסיא יראה לי שפנויה היתה אלא שכל שבפרהסיא כבר ביארנו אפילו בחלקים ממנה יהרג ואל יעבור ופירשנו בה אפילו למפסק ערקתא דמסאנא כלומר אפילו שינוי חק שלנו לעשות כחוק שלהם שאנו רגילים להדביק המנעל ברגל על ידי רצועות והם על ידי חוטין ושלנו מורה צניעות יותר או שהם נוהגים ברצועות אדומית ואנו בשחורות וכל שכן בגלוי עריות שמישראלית לגוי אפילו לפנויה וכל שכן בנבעלת לגוי דרך אישות שיש כאן מלקות וכן לשטתנו אתה יכול לפרשה שאשת איש היתה וכמו שדרשו לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית אלא שכך פירושו גלוי עריות הואי ולא עוד אלא אף בפרהסיא ונמצא משני צדדין אתה בא להחמיר ואעפ"כ תירץ בה להנאת עצמו שאני אלמא שהנאת עצמו הותרה אף בגלוי עריות וא"כ הוא הדין לע"ז:

ויש מתרצים בקושיא זו שאע"פ שאשת איש הואי ביאת גוי אין שם מיתת בית דין אשת רעהו בעינן ומפני זה הוצרך להקשות פרהסיא הואי הא מ"מ אף בגלוי עריות היה תירוץ הנאת עצמן עולה על הדרך שכתבנו וזו מ"מ אינה ברורה לנו שכל שהיא אשת ישראל אף בנבעלת לגוי יש אומרים שיש שם מיתת בית דין ומ"מ לדבריהם אם לא שבפרהסיא היה היינו מתירין לעבור וקצת חכמי הצרפתים יצא להם מכאן שביאת הגוי אינה אוסרת אשה לבעלה וכבר השבנו עליהם במסכת כתובות:

ויש מחדשים בשטה זו לומר שבע"ז וגלוי עריות אף להנאת עצמו יהרג ואל יעבור ומפרשים בענין אסתר שפנויה היתה ולא הקשו אלא מפרהסיא דוקא וכדין שאר מצות וכן נראה מלשון גדולי המחברים ואף אני חוזרני לומר כן מצד שנערה המאורסה הנזכרת בכתובות אין ספק שלהנאת עצמו הוא כרוב עריות וכן זו שאמרו בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה הא עצי אשרה לאו להנאת עצמו הוא דהיינו לרפואה וכן מה שאמרו למעלה ימות ואל תבעל לו הנאת עצמו היתה וכן בעוברה שהריחה בשר קודש אמרו עליה שתוחבין לה בכוש שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וכו' אלמא שכלן אף להנאת עצמו עומדין בפני פקוח נפש ומ"מ אפשר לומר בכל אלו דדוקא במקום חולי דשמא לא ימות בכך אבל כל שבודאי ימות בכך ר"ל שיהרגוהו כל להנאת עצמו שרי ומה שאמרו בראשון של קידושין מ' ב' ברב כהנא דתבעיתיה ההיא מטרוניתא וסלק לאיגרא ונפל ומית בזה מ"מ מדת חסידות היתה והראייה שהרי אף היא לא גיזמה לו להרוג והיה צריך להכין עצמו בלא גזום הריגה או שמא יצא לה מזה עליו חלול השם ותגרר בו כונת העבירה ועוד אני אומר שלא חלקו בין הנאת עצמן לכונת העבירה אלא בגוי הבא לאנס את ישראל אבל ישראל בחברו או לעצמו אע"פ שטבעו מביאו לכך הכל אצלו כונת העבירה הא בגוי אצל ישראל מיהא כל להנאת עצמו מותר ומעשה של רב כהנא מיהא כדרך שפרשנו והדברים ברורים ומ"מ לדעתם כל שבאונס ערוה אף להנאת עצמן יהרגו ואל יעבורו ואם תשיבני אסתר הם פירשו שבשאר מצות היא כמו שכתבנו ולא בגלוי עריות שפנויה היתה וגוי הבא על בת ישראל בזנות אין בו איסור תורה אלא שבית דינו של שם גזרו עליו כמו שיתבאר בשני על ע"ז וא"ת שאיסור חתון היה שם שהוא מן התורה אין חתון באונס וכן שאין בו אלא איסור לאו ואין גלוי עריות גמור לומר שיהרג ואל יעבור אלא בחייבי מיתות בית דין או כרת ואם תשיבנו מה שהקשו מה ראו חנניה וכו' שהטילו עצמם וכו' אין זו ע"ז גמורה אלא אנדרוטי של מלך להגדיל יראתו ובזו כל שלבו לשמים מותר ומה שכתבנו למעלה בקוקי ודמונקי דלהנאת עצמן מותר בזו אין בה איסור ע"ז אלא משום לפני עור וכל... ולהנאת עצמן מותר וכן כתבו שטה זו גדולי הצרפתים וכן יש חולקים לומר שבשעת השמד אף בכלן ולהנאת עצמן אסור ועיקר הדברים כדעת ראשון או אמצעי אלא שלענין ע"ז יראה לגדולי הדורות כשטה זו:

שעת השמד שכתבנו פירושו בשעה שיעמוד מלך אכזרי על ישראל כנבוכדנצר וחביריו ויגזור על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות ופרהסיא שכתבנו פירושה בעשרה בני אדם מישראל ואפילו תשעה ישראל ואחד גוי אינו כלום ולא שצריך בפני עשרה אלא בידיעת עשרה שהרי אסתר לא בפני עשרה היה אלא שכלם היו יודעים בכך או שמא רואים היו בשעה שהיו מולכין אותה:

כל שאמרנו עליו יעבור ואל יהרג אם מת ולא עבר מתחייב בנפשו ואין כאן קדוש השם כלל וכל שאמרנו עליו יהרג ואל יעבור ועבר ולא הניח עצמו ליהרג הרי זה מחלל את השם אלא שאין בית דין עונשין אותו לא במיתה כחייבי מיתות ולא במלקות כחייבי כרת אף בע"ז אמרו ונתתי פני באיש ההוא ההוא ולא אנוס ההוא ולא שוגג ההוא ולא מוטעה וכן חייבי כריתות אינן בכרת אלא שהוא בעונש חלול השם ומ"מ אם יכול לברוח ולהשמט מאותה עבירה ולא עשה הרי זה מזיד גמור אלא שאף בזו יש אומרים שאין בית דין ממיתין אותו ויש חולקין אף בראשונה לומר שממיתין אותו אם התרו בו לומר שהוא חייב מיתה אף באונס ולא יראה כן:

בני נח אין מצווין על קדוש השם כלל וכל שנאנסו בשבע מצות שלהם אפילו לעבוד ע"ז פטורים לגמרי ויעבור ואל יהרג:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

ומקשינן והא אסתר בפרהסיא הויא ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה לקטלא אפי' בגילוי עריות וכל שכן בשאר עבירות. ופריק אביי אסתר קרקע עולם הואי שהכל עושין בו מעשה בעל כרחו והוא אינו עושה כלום אף אסתר לא היתה עושה שום מעשה אלא הוא היה עושה בה מעשה בעל כרחה. רבא אמר הנאת עצמן שאני כל זמן שאין העכו"ם מתכוין להעבירו על דת אלא להנאת עצמו הוא מתכוין אין כאן חילול השם להמסר למיתה על כך. דאי לא תימא הכי הני קואקי ודמנקי היכי יהבינן להו ולא קא מסרינן נפשין אקדושת השם אלא הנאת עצמן שאני הכא נמי הנאת עצמן שאני. קוקאי ודמנקי יש אומרים מיני מחתות שמוציאין בהן אש ומוליכין לע"ג ביום אידם דכיון דלעבודה דידהו קא מכווני ולא לעובדיה לישראל קא מכוין היינו הנאת עצמן ושרי ויש אומרים שאין מתכוונין אלא להתחמם כנגדם בבית ע"ג שלהן ולפיכך מותר. ויש אומרים קואקי כלי של טיט ודומה לעציץ וכשמתחמם אדם כנגד המדורה ורוצה לישן כופה אותו על הגחלים כדי שלא תצת האור בבית. דמינקי כלי עשוי לחתות בו גחלים ממקום למקום ובמלכות פרס היו חברין שלהן מחזרין בכל בתי ישראל ומכבין הנרות וחותין הגחלים ומוליכין לבית האור שלהן שהיא ע"ג ולא היו עוזבין לא אש ולא גחלים שילינו בלילה חוץ לבית ע"ג שלהן שהוא בית האור כדאמרינן בהמביא גט (י"ז.) אתא ההוא חבארא שקליה לשרגא מקמייהו והיו מוליכין אותו בקואקי ודמינקי דהוו משמשי ע"ג ואע"ג דמשמשי ע"ג הן כיון דלאו לעבורי איסורא לישראל קא מיכווני אלא להנאת עצמן מותר לנו ליתן להם.

קטול איספסתא ושדי לחיותא קצור לי שחת של תבואה והשלך לפני בהמתי ואי לא קטילנא לך ליקטול אספסתא ולא לקטליה עכו"ם לדיליה מאי טעמא להנאתו קא בעי לצורך בהמתו ואי אמר ליה קטיל אספסתא בשבתא ושדי לנהרא לאיבוד ואי לא קטילנא לך לקטליה לדיליה ולא ליקטול איהו אספסתא בשבתא דכיון דאמר ליה שדי לנהרא לאיבוד גלי אדעתאי דלעבורי קא מכוין להעבירו על המצות הוא מתכוין ויהרג ואל יעבור ודוקא בפרהסיא או בשעת השמד. מיהא שמעינן דכל היכא דמיכוין עכו"ם להנאת עצמן ותו לא יעבור ואל יהרג ואפילו בגילוי עריות דהא אסתר ג"ע הוה וקאמר רבא הנאת עצמן שאני ואפילו ג"ע נמי מסתברא דאפי' להנאת עצמן דהני מילי דומיא דקרקע עולם אבל מעבד מעשה לא וקואקי ודמנקי דקאמרי' דיהבי' להו משום דלית בהו לגבן דידן אלא משום לפני עור לא תתן מכשול וכיון דלית בה ע"ג ולא גילוי עריות ולא ש"ד שרי למיתב להו בידן דלא עדיף לאו גרידא דלפני עור לא תתן מכשול מאיסור שבת דקאמרינן דגבי הנאת עצמן שרי ודוקא היכא דאיכא ספק נפשות:

בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם שאם אמרו לו עבור על שבע מצות ואם לאו תהרג יהרג ואל יעבר או אין מצווה על קדושת השם. אמר אביי ת"ש שבע מצות נצטוו בני נח ואם איתא דמצווה על קדושת השם תמאני הוו אמר רבא אינהו וכל אביזרייהו הן וכל תבליהן כלומר הן וכל הדברים הצריכים להם לחזקן כלן בכללן הן כתבלין הללו שניתן בתבשיל להטיב טעמו ואין נתבלין שם בפני עצמו אלא הרי הכל נקרא בשם התבשיל ותבלין נקראין בטיית אבזאר. ואמרינן מאי הוי עלה ואתינן למפשטה מנעמן דקביל עליה דלא למפלח לע"ג דכתיב כי לא יעשה עוד עולה זובחים לאלהים אחרים כי אם לה' ואמר לו לדבר הזה יסלח השם לעבדך כו' כלומר בזכות מה שקבלתי על עצמי יסלח לי השם כשאני משתחוה בית רמון שאני אנוס בדבר שהרי אדוני נשען על ידי ואי אפשר שלא אעשה כאשר אדוני עושה ואמר לו אלישע לך לשלום ואם איתא דבן נח מצווה על קדושת השם אמאי אמר ליה לך לשלום אלמא אודי ליה משום דאנוס היה לית ליה ולפני עור לא תתן מכשול ומפרקינן לא קשיא הא בצינעא אינו מצווה על קדושת השם כישראל אלא מיהו בפרהסיא לא הויא אלא בעשרה ישראל דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ונעמן כיון דלא הוו ישראל תמן צינעא קרי ליה ומשום הכי אודי ליה. והני מילי בבן נח אבל בישראל לא שנא בצינעא ולא שנא בפרהסיא יהרג ואל יעבור כדאמרינן לעיל דלא קמפליג רבי יוחנן בין צינעא לפרהסיא אלא בשאר עבירות אבל בע"ג וגילוי עריות ושפיכות דמים לא שנא הכי ולא שנא הכי יהרג ואל יעבור:

בד"ה להלן במרגלים עכ"ל ר"ל דמהאי קרא דכתיב גבי קרח הבדלו מתוך העדה אינו מפורש ביה דהיינו עשרה אלא דאתיא הך עדה מעדה דכתיב במרגלים עד מתי לעדה הרעה גו' דעשרה הוו והכי איתא במשנה בריש מכילתין גבי עדה שופטת כו' דילפינן ממרגלים ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין וק"ל:

תוס' בד"ה אפילו לשנויי כו' ומסאני אוכמי דבכל דוכתא היינו רצועות שחורות כו' עכ"ל והיו נראות כאבלות אף שלא היו משונות משל עובדי כוכבים כיון שהיה גם כן לבוש שחורים ומתכסה שחורים כך נראה מתוספות דפרק הכונס וק"ל:

בד"ה והא אסתר כו' דהוה ליה לאקשויי עריות כו' עכ"ל* (דליכא למתרץ) הך קושיא דפרהסיא הוה הנאת עצמן שאני דודאי לא מיתרצה הך קושיא דעריות דודאי במתכוין להנאת עצמן לא שייך חילול השם כפירש"י אבל אי הוה איסור עריות וחייב למסור עצמו אפילו בצנעא לא מהני הנאת עצמם וכן לפי מה שכתבו בתירוצם הא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני קרקע עולם לענין דלא מחייבה למסור עצמה משום עריות כו' אבל לענין חילול השם משום פרהסיא לא ס"ד דמהניא טעמא דקרקע עולם כו' לרבא אענין עריות קאי תירוצא משום דקרקע עולם הוה אלא דלענין חילול השם לא מהני טעמא דקרקע עולם וכסברת המקשה ומשני לה הנאת עצמן שאני וק"ל:

בא"ד ועוד דנראין הדברים שלא היתה אנוסה שהרי בורח כו' עכ"ל וליכא למימר דמשום הך מלתא דשלא היתה אנוסה פריך ליה התם והא קמתהנייא מעבירה טפי מהכא דאם כן לא הוה ליה לתלות הדבר במתהנייא מעבירה כיון דלא קשיא ליה הכא באנוסה משום דקרקע עולם הוה וק"ל:

בא"ד וא"ת כשנתרצית אסתר כו' כדי שתהא מותרת לחזור לו כו' עכ"ל וה"ה דהוה מצי להקשות למה לא גירשה מרדכי כדי שלא תעבור על איסור אשת איש וכ"ה הקושיא במרדכי ישן וק"ל:

בד"ה בן נח כו' וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב כו' עכ"ל יש לדקדק מנ"ל הא דוחי בהם בישראל דוקא כתיב הא אמרינן בפרק ד' מיתות דרישא דקרא אשר יעשה אותם האדם וחי גו' בעובד כוכבים נמי כתיב דהכי אמרינן התם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפילו עובד כוכבים כו' ע"ש וי"ל דמשמע להו דתלמודא ס"ל דלענין הך דרשא וחי בהם ולא שימות בהם לא הוי עובד כוכבים בכלל האי קרא דאל"כ מאי קמבעיא ליה אי מצווה בן נח על קידוש ה' הא ודאי דלא נצטוה מדכתיב וחי בהם דלא חילק הכתוב בין צינעא לפרהסיא ובישראל נמי אי לאו ונקדשתי וגו' דכתיב בישראל וודאי דהוה מוקמינן קרא דוחי בהם אפילו בפרהסיא אלא על כרחך דלית ליה לתלמודא דרשא דוחי בהם איירי בעובד כוכבים ולהכי קמבעיא ליה שפיר אי מצווה על קדוש השם משום דאינהו וכל אבזרייהו כדמסיק רבא או לא ואהא קשיא להו שפיר דאכתי מאי קא מבעיא ליה הא אפילו בצנעה חייב למסור עצמו מדאצטריך בישראל לכתוב וחי בהם ודו"ק:

בא"ד דאפילו בצנעה יהרג ואל יעבור לכ"ט עכ"ל ר"ל דרבי ישמעאל לא פליג אלא בעבודת כוכבים יעבור ולא יהרג בצנעה כמו בשאר עבירות מדכתיב וחי בהם ור"א פליג עליה בעבודת כוכבים מדכתיב בכל נפשך אבל בשאר עבירות מודה דלא יהרג בצנעא מדכתיב וחי בהם אבל ברוצח ונערה מאורסה לכ"ע אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור:

בתוס' ד"ה והא אסתר פרהסיא הואי וכו' ה"מ קודם שיהרוג בידים כצ"ל:

בא"ד לא בעי למימר דמהאי טעמא היה לה למסור עצמה וכו' ר"ל אין הפירוש שהמקשה מקשה הכי דכיון דקא מתהני מהעבירה היה לה למסור עצמה אין הפירוש כן דאם כן בשמעתין נמי הוה ליה לאקשויי הכי אלא התם הכי פריך למה הכתוב משבחה וכו':

בא"ד כדתנן הכל מודים שאין מתנה עמה וכו' לשון זה של התוס' אינו מדוקדק וע"ש:

גמ' פשיטא ישראלים בעינן כו' דתני רבינאי אחוה כו' כצ"ל:

שם הני קוואקי ודימונקי היכי יהבינן להו כו'. נ"ב פירוש לנורא וכן נמצא להדיא בס"א וכן פירש בערוך קווק דלא היו נוטלין האור רק מבית היהודים ומה שפירש רש"י שצריך לאותו כלי כו' על האור קאמר ודו"ק:

שם אמר ליה דהא אינהו וכל אבזרייהו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ערקתא דמסאני כו' ישראל והאי פרהסיא כו' כצ"ל:

בד"ה להלן במרגלים נ"ב כן מצאתי בספרים אחרים וכן בר"ן אבל מן התימה כי לא נאמר אלא גבי עדת קרח. ומסתפינא דלא דק (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה והא כו' המאורסה תהרג ואל תעבור כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה היכי יהבינן. הלא חוק כו'. ר"ל ועובר ישראל על לפני עור עי' נ"י:

[תד"ה והא (בסופו). עי' מהרש"א ועמש"כ עליו במגילה (טו)] :

תוס' סד"ה אפילו כו' היינו רצועות שחורות. נ"ב א"כ אלעזר זעירא הלך בחק הנכרים עמ"ש בפ"ג דתענית (דכ"ב א') בס"ד:

בגמרא תשעה ישראל וכותי א' מהו: פי' דקס"ד דטעמא דעשרה בעינן משום דסברא הוא דבהני מקרי פרהסיא ואף דפשיטא ליה ג"כ דישראל בעינן לגבי קדוש השם מ"מ אפשר דכותים משלימים מנין העשרה כיון דאיכא פרהסיא ואיכא ישראל ופשיט ליה דמגז"ש דתוך תוך ילפינן דעשרה בעינן ולכן דוקא בעינן ישראל וזה שכ' רש"י אתיא תוך דעשרה בעינן וכולהו ישראל דזה חידש לו דמתוך ילפינן דעשרה בעינן:

ברש"י ד"ה בן נח. מוזהר על ע"ז: הא דנקט רש"י ע"ז דוקא ולא סתם ז' מצות דהא בכולהו שייך משום קידוש השם נ"ל שרצה לפרש מהיכי תיתי שמצות ק"ה דכתיבי גבי ישראל תנהוג גם גבי ב"נ טפי משאר המצות ולהכי מפרש דס"ד דבכלל אזהרת ע"ז היא כיון דהטעם דק"ה הוא לפרסם יחוד השם וכמו שכתב הרמב"ם בחבורו וביותר ביאר כן בס' המצות וזה היפך ע"ז לכן שפיר שייך חילול השם לגבי ע"ז ובהכי א"ש מאי דפריך מז' מצות נצטוו ב"נ ואם איתא תמני הוויין ומאי קושיא דלמא לא קחשיב אלא הני דנצטוו ב"נ קודם מתן תורה אבל לא קידוש השם דלא שייך רק משעת מ"ת ואילך דקודם שנצטוו ישראל מהיכי תיתי בב"נ אבל לפ"ז א"ש דבכלל ביזרייהו דע"ז הוא:

בתוס' ד"ה אפילו לשנויי. וק' דבסוף פ"ק דביצה: ק"ק מאי ק"ל הא רק ר"י קאמר התם אף לא מנעל לבן ופי' הרמב"ם דבאתריה דר' יהודה לא היו רגילים לנעול מנעל לבן וכיון דת"ק לא קחשיב הך משמע דבאתריה היו רגילין ללבוש לבנים וא"כ מאי קשיא להו להתוס' מכל הני דלמא התם נמי איירי באתריה דלבשו לבנים:

ד"ה והא אסתר. ושוב נתגייר עמה לקיימה ביהדות: א"ל תיפוק ליה דלא שייך גבי' איסור לבועל כלל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי די"ל דמה שאסור לבועל נקרא דיני אדם ולא שייך בזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וע' בתוס' לעיל (דף ע"א ע"ב) וא"ע ראיתי שכבר הרגישו בזה בתוס' ישנים ביומא (דף פ"ב ע"ב) ע"ש וע' במרדכי שהתיר באמת מטעם זה:

בא"ד. אלמא אפילו גבי כותי שייך ונטמאה לאסור לבעל וה"ה לבועל: לפענ"ד י"ל דאדרבה משם ראיה לשיטת ר"ת דאי ס"ד דשייך ונטמאה לגבי בועל אחר שנתגייר א"כ מאי מתרץ מהו דתימא כי אמר ונסתרה והיא נטמאה כו' לאפוקי כותי דבלא"ה אסירא ליה הא גם גבי כותי שייך לענין אם נתגייר אח"כ אלא ע"כ דאי נתגייר לא אסירא ליה והיינו משום דביאתו ביאת בהמה והא דאסורה לבעל היינו משום דגבי בעל בהקפדה דידיה תליא מילתא והרי מקפיד ומה"ט בעינן מיעוט דשכבת זרע בסוטה (דף כ"ו ע"ב) דלא תיתסר בשקינא לה דרך אברים אבל בבהמה דאין דרכו להקפיד ולקנאות דלא נחשדו ישראל על הרביעה כדאמרינן (ר"פ אין מעמידין) בע"א לא נאסרה גם לבעל והא דנאסרה לתרומה ע"י ביאת נכרי היינו משום דילפינן בסוטה (שם) מקרא דבת כהן כי תהיה אלמנה אבל לעולם בעיקר הדבר י"ל דאין ביאת נכרי חשובה ביאה:

בא"ד. משום דהנאה חשיב כמעשה כדדריש בפ' המניח: לכאורה איפכא שמעינן מהתם דאמרינן בפי' דהנאה יש לשניהם אבל מעשה איהו דוקא הוא דקעביד וצ"ל דהתוס' כוונו למה שכתבו שם דלכך חייבת מלקות וחטאת אף דאינה עושה מעשה משום דהנאה חשובה כמעשה אך דלפ"ז יקשה לפי האמת איך קאמר הכא אסתר קרקע עולם היתה הא ההנאה חשובה כמעשה וי"ל דלא שייך לומר הנאה היא כמעשה אלא הנאה הבאה לה ברצונה היינו שנבעלה ברצון אבל כשנבעלה באונס הנאה זו באה לה בעל כרחה ואיך יחשב זה לה כמעשה כיון שאינה רוצה בה ולכן הכא גבי אסתר שהיתה אנוסה לא שייך דהנאה יחשב מעשה אבל לענין מלקות וחטאת שהיא מזידה או שוגגת שפיר מיחשב ההנאה מעשה כיון שרוצה היא בהך הנאה דכיון דברצונה באה לה מיחשב כאילו עשתה מעשה להביא הנאה זו עליה. ולפ"ז גבי יעל שלא היתה אנוסה כמו שהוכיחו התוס' שפיר י"ל דהקושיא היא דלא מיחשב קרקע עולם כיון שנהנית והנאה חשיבא כמעשה ואהא מתרץ דטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים וא"כ לא נהנית כלל ומיהו לפ"ז גם גבי אסתר א"ש דגם בה שייך הך טעמא ורק לפי שיטת המקשן שמקשה על יעל דוקא ולא על אסתר שייך לחלק חילוק הנ"ל בין אונס למזיד ושוגג:

בא"ד. וא"ת כשנתרצית אסתר לאחשורוש: ע' במהרש"א שהקשה דעדיפא מניה ה"ל להקשות מפני מה הניחה להיות נבעלת באונס לאחשורוש ולא גרשה מתחלה וראיתי ביומא (דף פ"ב) שהקשו התוס' באמת כן אכן הא דלא רצו התוספות להקשות כן הכא י"ל כיון דמצינו לפעמים דפליגי תנאי אאנשי כנה"ג ואפילו אדברי נביאים אחרונים כדאמרינן בקדושין (דף מ"ב ע"ב) שמאי אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב ולית הלכתא כוותיה וביבמות (ס"פ הבא על יבמתו) פליגי תנאי אי אשה מצווה על פריה ורביה או לא וא"כ י"ל דמרדכי ואסתר כהך מ"ד דחייבת ס"ל ולכן ע"כ היתה צריכה להנשא למרדכי משום פריה ורביה ולכן עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי כדאמרינן (פ"א דמגילה) וע"ש בתוס' אבל השתא שנכנסה ברצון וע"כ נאסרה למרדכי כמו שאמרה וכאשר אבדתי מבית אבי אבדתי ממך שפיר הקשו התוס' דה"ל לגרשה דאיכא תועלת גדול הא' שלא תהא נבעלת ברצון באיסור והב' שתהיה מותר לחזור למרדכי:

בד"ה בן נח. אי לא דכתיב וחי בהם: אפשר לומר דודאי לא מסתבר לומר דיהיה חייב למות ולא לעבור אמצות הכתוב כיון דאונס הוא ואינו עובר מדעתו אין כאן איסור כלל והא דאצטריך וחי בהם היינו מדכתיב בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ואי לאו וחי בהם הוי מוקמינן בכל המצות כמו בכל מאודך דכתיב שם ואיירי בכל המצות וכדעת הר"ן הנ"ל ולכן גבי ב"נ דלא כתיב בכל נפשך גם וחי בהם לא מצרכינן:

בא"ד. דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה: ברוצח דהוי הטעם דיהרג ואל יעבור משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ודאי מסתבר דגם בב"נ יהרג ואל יעבור דהא טעם זה שייך ג"כ גביה ולכן ע"כ אין כוונת התוס' דמרוצח ילפינן דא"כ גם גבי ב"נ נילף ואפילו בצינעה ואכתי מאי קמיבעיא ליה אלא ודאי מרוצח לא ילפינן דשאני רוצח דטעמא רבה הוא והתוס' לא נקטו רוצח אלא אגב גררא דנערה המאורסה דילפינן מניה ולכן לא נקטו ג"כ ע"ז דגם מע"ז לא שייך למילף שהיא מצוה החמורה בתורה ואין אנו צריכים למש"כ המהרש"א דמשום ר"י לא נקטו ע"ז: