סנהדרין עג ע"ב

דף עג - ב

משום דהאי נער - לאו אורחיה הוא, והא נערה - קא פגים לה ^[14] -

אבל שאר עריות, דאורחייהו שדרכן להיבעל, ולא נפיש פיגמייהו אין הפגם גדול כל כך כפגם "נערה המאורסה".

שאר עריות, אף שברור שיש בהם פגם, אין הפגם גדול כל כך, דאם הם פנויות [לא ארוסות] בתולות, ואף נשואות בעולות, אין פגמם דומה לפגם נערה המאורסה החביבה ויעלת חן על הארוס ["החתן"], ועתה שנפגמה, מתגנה עליו.

אימא היינו אומרים - לא ניתנו להצילן בנפשן -

לכן כתב רחמנא: "חטא" לרבות אף שאר עריות, שניתן להצילן בנפשן.

וכן, אי כתב רחמנא "חטא" - הוה אמינא היינו אומרים, כל "חטא" אפילו חייבי לאוין של עריות, שאין בהן מיתת בית דין, כגון אלמנה לכהן גדול, וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט -

לכן כתב רחמנא: "מות" להשמיענו "למעט" את חייבי לאווין, ו"לא" ניתנו להצילן בנפשן.

וכן, אי כתב רחמנא "מות" - הוה אמינא היינו אומרים, רק "מות" שהן חייבי מיתות בית דין - אין, אכן ניתן להצילן בנפשן, ואילו חייבי כריתות שאין בהן "מות" - שהיא מיתת בית דין - לא ניתנו להצילן בנפשן - לכן כתב רחמנא "חטא" "לרבות" אף חייבי כריתות, שניתנו להצילן בנפשן.

הרי דרשנו את כל הפסוק המיותר, ולמדנו כל דיני משנתינו שניתנו להצילן בנפשן.

ומקשינן: עדיין ישנם מלים מיותרות בפסוק זה. כי -

וליכתוב רחמנא די לנו אם התורה היתה כותבת, רק "חטא מות" ["אין לה חטא מות"], ולא בעי ואין צורך לכתוב "נער נערה". שהרי שניהם בסקילה, והתרבו במה שכתבה התורה "חטא מות"?

ומתרצינן: אין הכי נמי, אכן, אין צורך לדורשם -

ואלא, למה כתבה התורה "נער נערה" -

חד דרשה אחת משתיהן, בא למעוטי עובד עבודת כוכבים, למרות שהיא עבירה חמורה יותר מעריות, בכל זאת לא ניתנה להצילו בנפשו.

וחד ודרשה השניה, בא למעוטי את הרודף אחר בהמה, למרות שעבירתו דומה לעריות, והרודף לחלל שבת ^[15].

לקמן מבואר שרבי שמעון בן יוחי חולק על משנתינו וסובר שהרודף לעבוד עבודה זרה - ניתן להצילו בנפשו. וברודף אחר חילול שבת מודה שלא ניתן להצילו בנפשו.

ואילו רבי אלעזר ברבי שמעון סובר שאף הרודף אחר חילול שבת - ניתן להצילו בנפשו.

לכן מקשינן: ולדברי רבי שמעון בן יוחי דאמר: עובד עבודת כוכבים ניתן להצילו בנפשו, ולא נתמעט, ולא הוצרכה דרשה למעט, קשה -

למה לי למה כתבה התורה "נער נערה"?

ומתרצינן: לדברי רבי שמעון. חד, דרשה אחת באה למעוטי בהמה, כנ"ל, למרות שעבירתו דומה לעריות -

וחד והדרשה השנייה באה למעוטי שבת -

ולמה הוצרך למעטו -

סלקא דעתך - עלה על הדעת, אמינא לומר: תיתי נלמד חילול שבת מגזירה שוה "חילול חילול" מעבודת כוכבים, [כשם שרבי אלעזר ברבי שמעון אכן דורש כן בסוף הסוגיא, ויבואר שם] והיות שלדעת רבי שמעון הרודף לעבוד עבודת כוכבים ניתן להצילו בנפשו, נלמד, שהוא הדין לרודף אחר חילול שבת -

לכן באה הדרשה השנייה "למעט" חילול שבת, ולא ניתן להצילו בנפשו.

ומקשינן: ולדברי רבי אלעזר ברבי שמעון דאמר: אף מחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו -

משום דאתיא נלמד שבת מגזירה שוה "חילול חילול" מעבודת כוכבים -

מאי איכא למימר מה יש לתרץ. למה צריך לשתי הדרשות.

ומתרצינן: לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון, חד מיעוט דרשה אחת באה, למעוטי בהמה, כנ"ל -

ואידך והשנייה לא נכתבה לשם "דרשה" וכדי "למעט" -

אלא, איידי כיון שכתב רחמנא "נער" להשמיענו שאף הרודף אחר הזכר, למרות שלא שייך בו לומר שנפגם, ניתן להצילו בנפשו ^[16], לכן כתב נמי נערה. כלומר, מה שקרינן "נערה" אינו לשם "דרשה", אלא "נער" נכתב לרבות את הזכר, וקרינן "נערה", כפשוטו, כי הפרשה מדברת ב"נערה" המאורסה.

שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר: אף האומרת: "הניחו לו" שלא יהרגנה [אין מצילין אותה בנפשו].

משמע שהתנא קמא סובר, שמצילין אותה בנפשו.

ומבררת הגמרא: במאי קמיפלגי באיזה סברה נחלקו?

והנה, אם האשה אינה מקפדת כלל על פגמה, לא נחלקו חכמים על רבי יהודה, ומודים שאין מצילין אותה בנפשו, כיון שאין כאן פגם, אלא מעשה עבירה, וכבר מבואר שהתורה הקפידה על פגמה, ולא על מעשה עבירה, כי אפילו עבודה זרה וחילול שבת שהן עבירות יותר חמורות - אין מצילין אותן בנפשן.

ובודאי שמדובר באשה המקפידה על פגמה, אלא שמיראתה שמא יהרגנה, אומרת: "הניחו לו".

אמר רבא: נחלקו במקפדת על פיגמה, ומניחתו, כלומר, אומרת להניח לו, כדי שלא יהרגנה -

רבנן סברי אפיגמה על פגמה קפיד רחמנא, כמבואר, והרי מקפדת על פיגמה, לכן סוברים, שניתן להציל את כבודה בהריגת הרודף - ורבי יהודה חולק וסובר שאין טעם התורה שאמרה להרוג את הרודף אחר הערוה משום שהקפידה התורה על פיגמה, אלא -

האי דקאמר רחמנא: "קטליה" הרגהו להרודף ! משום דמסרה נפשה לקטלא שיש נשים צנועות המוסרות עצמן להריגה, שיהרגנה! ולא תבעל לו, לכן אמרה התורה, הרוג את הבועל והצל את האשה מ"הריגה"

-

ואילו הא אשה זו, האומרת: "הניחו לו" לבצע את העבירה - לא מסרה נפשה לקטלא, ומתוך אונסה מוכנה להתמסר לו ואיננה בסכנת מיתה, לכן לא אמרה התורה להצילה באמצעות הריגתו ^[17].

אמר ליה רב פפא לאביי: לדעת חכמים הסוברים שהטעם שאמרה התורה להרוג את הרודף, הוא משום פגם האשה, קשה -

אלמנה לכהן גדול - נמי קא פגים לה? ולמה מיעטה אותם התורה שלא ניתנו להצילן בנפשן, הרי נפגמת בבעילת איסור?

אמר ליה אביי לרב פפא: אפיגמה רבה על פגימה מרובה, כגון עריות החמורות שחייבין עליהן כרת ומיתת בית דין, וחרפת האשה מרובה ונעשית זונה אם תיבעל, ואם תוליד מבעילה זו - הולד ממזר, קפיד רחמנא -

אבל אפיגמה זוטא פגימה קטנה הימנה, כגון אלמנה לכהן גדול, שלא נעשית זונה, רק חללה, ואין הולד ממזר, על כך - לא קפיד רחמנא ^[18].

שנינו בברייתא לעיל: חטא אלו חייבי כריתות, שניתנו להצילן בנפשן.

ורמינהו: הרי ברייתא זו נסתרת מדברי המשנה במסכת כתובות, בדין ה"מאנס את הבתולה".

אמרה התורה (דברים כב): "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה, ותפשה ושכב עמה.

ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף, ולו תהיה לאשה, תחת אשר ענה, לא יוכל שלחה כל ימיו".

דהיינו, אם היא בתולה - "פנויה", ואינה אשת איש, ואינו חייב עליה מיתת בית דין - יש עליו שני עונשים: חייב לשלם "קנס", וצריך לשאתה בלי לגרשה.

ודרשו חכמים שאין הקנס [חמישים כסף לאביה] תלוי בהחיוב לשאתה, ואף במקום שאסור לשאתה, כגון המאנס את אחותו, מכל מקום משלם קנס.

וכן שנינו: ואלו נערות שיש להן קנס: הבא על אחותו.

והמשנה ההיא סוברת, שעד כאן לא אמרינן "קם ליה בדרבה מיניה", דהיינו, שבמקום שיש חיוב מיתה - פטור מתשלומים, אלא במקום שיש מיתה "ממשית" בידי אדם, מיתת בית דין, אבל בא על אחותו, שאין מיתת בית דין, אלא כרת שהיא בידי שמים, חייב בתשלומים.

ועתה קשה, אם חייבי כריתות ניתנו להצילן בנפשן, הרי הבא על אחותו ניתן נפשו למיתה בידי כל אדם, אם כן למה משלם קנס, ולמה לא נפטרנו מטעם "קם ליה בדרבה מיניה"?

[ואף שלא נהרג ועתה הוא לפנינו, מכל מקום כיון שהיה "חייב" מיתה - גם כן פטור מתשלומים, כמבואר לעיל (דף עב א) לגבי בא במחתרת].

הגמרא מתרצת כמה תירוצים.

אמרוה רבנן לתירוץ הבא קמיה לפני דרב חסדא:

בבא על אחותו, אין המיתה - שהוא "חייב" לכל הרואה - והתשלומים באים ביחד, בשעה אחת. כי החיוב המיתה הוא רק בתחילת ביאה - "שעת העראה", שאז נפגמה במקצת, ומשם ואילך אין מצילין אותה בנפשו מלבצע את גמר הביאה. ואילו החיוב קנס הוא בגמר ביאה בשעת השרת בתוליה, שעל כך קנסה התורה את הקנס ^[19]. [ועיין ברש"י הגדרת גמר ביאה].

וכיון שאין שני החיובים באים כאחד, וחיוב הקנס היא על מעשיו שעשה אחרי שכבר אינו חייב מיתה לכל אדם, לכן משלם קנס.

משעת העראה דפגמה - איפטר לה מקטלא, ואילו ממונא לא משלם עד גמר ביאה.

ומקשינן: הניחא תירוץ זה מתורץ לדעת מאן דאמר: העראה שנקראת בתורה "בעילה" בכל העריות [חוץ משפחה חרופה] - זו נשיקה, והיא הביאה שהתורה אסרתה, והמחייבת כרת, והיא הביאה הפוגמתה, וכיון שהיא תחלת ביאה, ואז עדיין אין השרת בתולים, לכן מתורץ שפיר -

אלא לדעת מאן דאמר: העראה שהתורה קוראתה "בעילה" - זו הכנסת עטרה, מאי איכא למימר, אינו מתורץ שפיר, שאם כן גם ה"בעילה" הפוגמת אותה, המחייבת כל אדם להורגה, וגם השרת הבתולים באים ביחד ^[20].

וחוזרת הקושיה: למה חייב קנס, הרי בשעת מעשה חייב מיתה לכל אדם?

הגמרא מתרצת ארבע אוקימתות ^[21] להעמיד את משנת "הבא על אחותו יש לה קנס", ולא תוקשה קושית "קם ליה בדרבה מיניה".

ובכל ארבעת האוקימתות מדברת המשנה באופן שאינו חייב מיתה לכל אדם, ולא ניתן להצילה בנפשה.

ומתורץ, שרק באופנים אלו אמרה המשנה שחייב "קנס", היות ואין בהם מיתה.

א. אלא, אמר רב חסדא: המשנה מדברת, כגון שכבר בא עליה הוא, האח, או איש אחר שלא כדרכה [שלא באותו מקום] וכבר נפגמה, וחזר ובא עליה האח כדרכה. ועל ביאה זו - השניה - משלם קנס, הואיל ואינו חייב מיתה עליה, כיון שכבר נפגמה ^[22].

כלומר, אם עשה שתי בעילות ושתיהן הן "כדרכה", אינו משלם "קנס" על השניה, כיון שאינה בתולה משעת ביאה הראשונה, אבל היות והראשונה היתה "שלא כדרכה", ועדיין היא בתולה - משלם קנס על השניה שהיא כדרכה.

ב. רבא אמר: המשנה מדברת, במניחתו באומרת: "הניחו לו" מפחדה שלא יהרגנה, ומשנת רבי יהודה היא, הסובר שבאומרת כן לא ניתן להצילה בנפשו, והואיל ואינו חייב מיתה לכל אדם, משלם קנס.

האונס או המפתה נערה בתולה משלם קנס האמור בהם בתורה ואם בא על אחת מן העריות שהם אצלו במיתת בית דין אינו משלם שהרי מיתה ותשלומין באין כאחד ושמא תאמר הרי משעת העראה נתחייב מיתה וקנס אינו עד שיגמור שזהו הוצאת בתוליה אין זה כלום שהרי מ"מ מיתה קדמה וכל שהמיתה קודמת נראה שאין תשלומין חלין עליו באותו מעשה בעצמו ועוד שחיוב מיתה בכל שעת הביאה הוא ונמצא שבגמר ביאה מיתה ותשלומין באין כאחד חייבי לאוין וחייבי כריתות אם התרו בו לוקה ואינו משלם קנס ושמא תאמר תינח במפתה אבל באנוסה הואיל וכתבת שניתן להצילה בנפשה בחייבי כריתות מיהו למה משלם קנס הרי חיוב מיתה ותשלומין באין כאחד ואע"פ שלא היתה שם מיתה הרי מ"מ אין הדבר תלוי אלא בדין מיתה והרי יש כאן דין מיתה שהיה כל אדם יכול להמיתו אין זה כלום שמשהערה פקע חיוב מיתה שהרי הואיל והערה לא ניתן עוד להצילה בנפשו ותשלומין אחר העראה הם באים:

ויראה שלא נאמרה שיטה זו אלא לדעת האומר העראה נשיקה וגמר ביאה הכנסת עטרה ומ"מ אפשר לפרשה אף למה שכתבנו שהעראה הכנסת עטרה וגמר ביאה הכנסת האבר שאין הוצאת בתולים אלא בהכנסת האבר ומ"מ אף אם תמצא לומר שהכנסת עטרה היא שעת הקנס ונמצאת מיתה ותשלומין באין כאחד תירצוה בפנים אחרים כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה עוד כדרכה ופירושה על דרך זה בעצמו שמכיון שהערה בה אף שלא כדרכה יצא לו מדין מיתה של מציל וקנס אין כאן עד שיבא עליה כדרכה:

ולמדת שהבא על הנערה שלא כדרכה אינו משלם קנס וכך כתבוה גדולי המחברים ויראה שמזו יצאה להם ויש מקשים לדבריהם ממה שאמרו בראשון של קדושין ט' ב' באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כלן בסקילה ר' אומר הראשון בסקילה וכלן בחנק ומודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי וודאי ביאת הראשונים בשלא כדרכה הוא ומ"מ הם נראה שפירשוה כדרכה ולשונם בזה באו עליה עשרה והיא בתולה ברשות אביה בזה אחר זה הראשון בסקילה וכלן בחנק במה דברים אמורים שבאו עליה כדרכה אבל אם באו עליה שלא כדרכה כלן בסקילה ומאחר שבכדרכה קורא לה בתולה יראה שביאת הראשונים נאמרה לענין העראה ואיני מבין שהרי הם פירשו העראה הכנסת עטרה ובסוגיא זו דנין הכנסת עטרה כבעילה גמורה ומ"מ בתלמוד המערב שבכתובות בפרק שלישי מצאתיה כן בהדיא הערו בה עשרה בני אדם ואחד גמר את הביאה כלן בסקילה גמרו כלן את הביאה הראשון בסקילה והשאר בחנק וי"מ לדעתם כולהו משלמי כל הבא בכדרכה אחר כל אלו ואינו נראה דהא כולהו ודאי אאינהו גופיהו קאי וכן קשה להם מה שאמרו בפרק אלו נערות מ' ב' אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים ומדקאמר חמשים אלמא דאפילו קנס איכא ומ"מ מפרשים אותה לדעתם בעל שלימה דעלמא בכדרכה שלא נפגמה כלל חמשים בין הכל ר"ל בין בשת ופגם וקנס בעל פגומה זו בכדרכה הואיל ונפגמה בשלא כדרכה חמשים אלא שהם נראה שפירשוה לענין בשת ופגם כמו שבארנו בשלישי של כתובות ולשונם בזה באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה את שבא עליה שלא כדרכה אם הוא ראשון חייב בבשת ופגם ואם הוא אחרון חייב בבשת בלבד שהרי נפגמה וזה שבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים אבל אין בשת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבשת ופגם של זו שנבעלה שלא כדרכה:

ומ"מ ביבמות פרק הבא נ"ט א' אמרו נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה והקשו שם ממה שנאמר באונס ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהויא לה בעולה כלומר שהרי אנוסת עצמו ומפותת עצמו אסורה לו אלא בשלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא אלמא אף בשלא כדרכה משלם קנס שהרי אלמלא שהיא אלמנה כהן גדול שבא עליה שלא כדרכה נושאה ומכיון שאתה קורא בה ולו תהיה לאשה למדת שהוא משלם שאלו היה פטור מלשלם קנס פטור הי' מלנשאה ויראה לי שבבעולה כדרכה היא שנויה והוא הדין שהיה יכול ליגע בה מטעם בעולה אלא שתפס אחת מהן ושאר הסוגיא שנויה דרך משא ומתן ומ"מ זו עיקר:

ויש מעמידין שמועות אלו לומר שאף הבא על הנערה שלא כדרכה משלם קנס ומפרשין בכאן הוא הדין שאפילו חזר ובא עליה שלא כדרכה משלם קנס אלא שסתם ביאה בכדרכה היא ובראשונה הוא שהוצרך להעמידה בשלא כדרכה כדי לחייב הבא עליה אח"כ בקנס שהרי מיתת מציל אין כאן הואיל וכבר נפגמה בשלא כדרכה ויש על השני קנס אחר שעדיין בתולה היא הא מ"מ אף כשחזר הבא עליה שלא כדרכה יש בה קנס אלא שהדברים נראין לדחות שאר הסוגיות בפרושם או לדחותם מכל וכל מפני זו וכדעת גדולי המחברים ולגדולי הרבנים ראיתי בכאן דברים זרים והוא שכתבו שבא עליה הוא או אחר כבר שלא כדרכה שלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שכבר נפגמה ואיני מבין פה קדוש האיך אמרה וכי אפילו נבעלה כמה כל שהיא ערוה לו לא ניתן להצילה בנפשו ומה שאמרו נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו פירושו בשהתחיל והערה כמו שכתבנו למעלה:

פיסקא ר' יהודה אומר אף האומרת הניחו לו כו' ודייקי' במאי קא מיפלגי הא ודאי ליכא למימר דבדניחא ליה לדילה קא מיירי דא"כ לא הוו פליגי רבנן עליה דאי משום עבירה לא חמיר מע"ג ושבת אלא במקפדת על פגמה אלא שמניחתו שלא יהרגנה רבנן סברי אפגמה קפיד רחמנא והרי מקפדת על פגמה ור' יהודה סבר האי דקאמר רחמנא ליקטלי' היכא דקא ערקא מקמיה וקא מסרה נפשה לקטלא כדי שלא תיבעל לו אמרה תורה הואיל והיא מוסרת עצמה למות כדי שלא תפגם מצילין אותה אפי' בנפשו של רודף אבל הכא דלא קפדה אפגמה כולי האי דהא לא מסרה נפשה לקטלא לא חס רחמנא אפגמה ויש לפרש דר' יהודה סבר מאי דאמר רחמנא ליקטליה משום דמסרה איהי נפשה לקטלא הילכך אמר רחמנא ליקטליה לדיליה כי היכי דלא ליקטלה איהו לדילה:

אמר ליה רב פפא לאביי לרבנן דאמרי אפגמה קפיד רחמנא אלמנה לכהן גדול נמי קא פגים לה אמר ליה אפגמא רבא קפיד רחמנא דחמיר איסוריה ואיכא פגמא טובא אפגמא זוטא דקיל איסוריה לא קפיד רחמנא ואית דאמרי פגמא רבא כריתות ומיתות ב"ד שהולד ממזר ונעשית זונה בביאתו פגמא זוטא אלמנה לכהן גדול דאין הולד ממזר ואין נעשית זונה אלא חללה:

חטא אלו חייבי כריתות ורמינן עלה הא דתנן אלו נערות פסולות שיש להן קנס הבא על אחותו אי ס"ד חייבי כריתות ניתן להצילן בנפשו של רודף אחותו אמאי יש לה קנס מחייבי כריתות היא וניתן להצילה בנפשו וקי"ל דאין מת ומשלם. אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא משעת העראה הוא דפגמה. ומקשי' הא ניחא למאן דאמר העראה זו היא נשיקה נשיקת אבר באותו מקום כנותן אצבעו על פיו אי אפשר שלא ידחוק הבשר היינו דמשכחת לה דלא אתי חיוב תשלומין אלא לבתר דאיפטר ליה ממיתה דהא משעת נשיקה אתעביד איסורא ומכי אתעביד איסורא איפגמה לה ואיפטר ליה איהו ממיתה ותשלומין לא אתו עד שעת הכנסת עטרה דאזלי להו בתולים אלא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה וגמר ביאה לא הויא אלא כדכתיב בשפחה חרופה שכבת זרע דהיינו ביאת מירוק ולהאי טעמא אשתכח דלא מיפגמא עד הכנסת עטרה וההיא שעתא הוא דמיחייב קנסא אבתולים דהא בהכנסת עטרה אזלי להו בתולים נמצא חיוב מיתה וחיוב תשלומין באים כאחד. ואי קשיא לך להאי פירושא דפרשינן דכל כמה דלא אזלי להו בתולים לא חיילי עליה תשלומין א"כ אשלא כדרכה לא ליחייב דאכתי היא בתולה דאי לאו בתולה היא כי בא עליה אחר אמאי משלם קנס וכי תימא הכי נמי והא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ט.) מוקמינן ליה לקרא דלא תהיה לאשה אפי' שלא כדרכה כדבעינן למימר קמן אמרי שלא כדרכה נמי אע"ג דלא הויא בעולה לגמרי לא סגיא דלא מיפגמי בתולים פורתא ואההוא פורתא חייביה רחמנא. והרב ר' יצחק הלוי בר' אשר ז"ל פירש דכיון דאשלא כדרכה מיחייב קנס והוא הדין להעראה אבל העראה דהכא דלא מיחייב קנס משום דמתחייב בנפשו הוא והיינו טעמא דמיחייב קנסא אגמר ביאה דכיון דגמרא לה העראה איפטר ליה ממיתה דכבר פגמה הואיל ועדיין היא בתולה כי עבד תו גמר ביאה מיחייב קנס אגמר ביאה אלא דלמאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה מכאן ואילך אינה בתולה ואפי' עבד תו ביאת המרוק כשפחה חרופה לא מיחייב עלה קנס ע"כ דבריו ז"ל ונראין בעיני:

אלא אמר רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה דפגמה דכתיב משכבי אשה שתי משכבות יש באשה וחזר ובא עליה כדרכה דהשתא מיהת ליכא חיוב מיתה דהא איפגמא לה מעיקרא ואמטול הכי מיחייב תשלומין והוא הדין כשחזר ובא עליה שלא כדרכה דמשלם קנס כדגרסינן בפרק הבא על יבמתו (שם) ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ודייקינן התם היכי דמי אילימא כדרכה מאי איריא משום איסורא דאלמנה תיפוק לי דהויא לה בעולה אלא לאו בשלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא אלמא אפילו שלא כדרכה נמי משלם קנס וגרסינן נמי בפרק אלו נערות (מ') ואימא חמשים כסף אמר רחמנא מכל מילי אמר רב זירא אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים והאי דנקט הכא שחזר ובא עליה כדרכה רבותא קמ"ל דאע"ג דהשתא איכא פגמא טפי דאזלי להו בתולים דידה אפ"ה כיון דאיפגמא מעיקרא כל דהו השתא מיהת לאו מתחייב בנפשו הוא אבל שלא כדרכה דנקט בביאה ראשונה ודאי דוקא הוא דאי בא עליה כדרכה תחלה תו לא מיחייב קנס אביאה שניה דהויא לה בעולה מביאה ראשונה אבל ודאי השתא דאוקימנא לביאה ראשונה שלא כדרכה אכתי איכא לחיוביה אביאה שניה דאכתי בתולה היא כדברירנא לעיל:

רבא אמר במניחתו שלא יהרגנה ור"י היא דאמר אין מצילין אותה בנפשו ואשתכח דליכא חיוב מיתה:

בפירש"י בד"ה וחד כו' ושבת כדי נקטה ואגב גררא איידי דתנן במתניתין מיהו קרא כו' עכ"ל ודאי הא דתנא שבת במתניתין טפי מכל שאר איסורים היינו משום דאי לא אימעיט עבודת כוכבים לא אימעוט נמי שבת דהוה ילפינן ליה מעבודת כוכבים בגזרה שוה דחילול חילול אלא דהכא כדי נסבה גבי בהמה כיון דמההוא חד אימעיט עבודת כוכבים אימעיט נמי שבת וכמו שהקשו התוספות ודו"ק:

בד"ה איידי דכתב נער להביא את הזכור כו' עכ"ל זכור גופיה ודאי דלא איצטריך דנפקא ליה שפיר מחטא מות אלא דאיצטריך למכתב נער דהיינו זכור למעט בהמה וכ"ה לשון התוספות לעיל וק"ל:

תוס' בד"ה ממונא כו' בבא עליה שלא כדרכה אלא הכא היינו טעמא כו' עכ"ל ודקאמר רב חסדא בשמעתין וחזר ובא עליה כדרכה הוא הדין שלא כדרכה וכן כתבו התוס' בפרק הבא על יבמתו וק"ל:

בא"ד ויש מפרשים דלא איתרבאי העראה כו' עכ"ל מיהו שלא כדרכה איתרבאי גם לענין קנס כההיא דקידושין ובפרק הבא על יבמתו וכ"ה בתוספות שם ועוד הקשו שם לפירוש זה דאי לא מחייב קנס בהעראה מאי פריך למאן דאמר זו הכנסת עטרה כו' ע"ש בתוספות ובחדושינו שם:

בד"ה במפותה כו' הא קתני סיפא אשת אחיו כו' הא קתני סיפא הבא על בתו פטור כו' עכ"ל ובפשיטות לא קשיא להו מהך דבא על בתו דפטור דאי איירי נמי במפותה למה לי טעמא דמתחייב בנפשו דתיפוק ליה במפותה דמחלה ליה דיש לומר דהך דבתו דאיירי בפטור קנס אפשר לומר דלא איירי במפותה דומיא דרישא דאחותו אבל אשת אחיו דאיירי נמי בחיוב קנס כמו אחותו על כרחך דאיירי נמי במפותה כמו אחותו משום הך קושיא דשמעתין דאי לאו במפותה אמאי משלם הא ניתן להצילה בנפשו ומיהו הא לא ניחא להו למימר דהך דאשת אחיו דאיירי בחיוב קנס אתיא כרבי עקיבא דברייתא דקנסה לאביה וסיפא דבתו דאיירי בפטור קנס אתיא כרבי עקיבא דמתניתין דקנסה לעצמה דזה הוא דוחק לומר דרישא וסיפא דמתניתין אתיא כתרי תנאי ודו"ק:

בא"ד ובנתארסה ונתגרשה איירי ואי כו' עכ"ל דאי נתארסה ולא נתגרשה למה לי דמתחייב בנפשו משום בתו הא בלאו הכי מתחייב בנפשו משום ארוסה ואחר נמי מתחייב בנפשו הוא ואי איירי בלא נתארסה כלל תיקשי לך הך גופא דתיפוק ליה דאפילו בא עליה אחר קנסה לאביה וק"ל:

בא"ד ואין לומר כו' עד שבגרה דמה עמידה בדין שייך בדבר שהוא שלו כו' ומשני כגון שלא כו' עד שמת האב כו' עכ"ל נראה לפרש דבריהם דהכא גבי מת האב לא קשיא להו כל כך מה עמידה בדין שייך בדבר שהוא שלו דעיקר קושייתם גבי בגרה שהוא שלו ותיפוק ליה דאפילו בא עליה אחר נמי קנסה לאביה מה שאין כן הכא גבי מת ניחא דלא קשיא תיפוק ליה דאפי' בא עליה אחר דאילו אחר שבא עליה ומת האב קודם העמדה בדין קנסה לעצמה דאין יורשיו יורשין הקנס ואפילו הכי בבא עליה האב עצמו יורשין פטורין משום דמתחייב בנפשו מיהו בתוספות ריש פרק אלו נערות כתבו דלפי הירושלמי דמוקי לה במת האב הוא הדין דאיכא לאוקמא בבגרה ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה חד למעוטי ע"ז וכו' אי לאו כתיב אלא חד הוה מוקמינן ליה למעוטי בהמה ושבת כתבו התוס' זה כדי לתרץ מה שכתב רש"י דשבת כדי נסבא דכיון דאימעט ע"ז מהיכי תיתי שבת לכך כתבו התוס' דשפיר אצטריך עוד קרא שני למעט שבת דאי לא כתיב אלא חד לא הוה מוקמינן ליה לע"ז אלא לשבת ולבהמה אבל ע"ז הוה אמינא דמצילין בנפשו לכך איצטריך תרתי:

ד"ה ממונא לא משלם וכו' אלא הכא היינו טעמא וכו' י"מ דלא איתרבאי העראה וכו' אבל לענין קנס לא איתרבאי פירוש ולכך לא משלם עד גמר ביאה ובגמר ביאה מיהא מיחייב אפילו לא הוציא בתולים:

ד"ה במפותה ודברי הכל וכו' ומיהו בירושלמי פריך לה וכו' ר"ל בירושלמי מוקי מתניתי' דקתני אשת אחיו כר"ע דברייתא דסבירא ליה דנערה שנתארסה ושנתגרשה קנסה לאביה ולכך מיתוקמא שפיר במפותה דכיון דקנסה של אביה אינה יכולה למחול אבל יש להוכיח דע"כ לא מתוקמא כר"ע דברייתא ולכך ליכא לאוקמא באוקימתא דהירושלמי וע"כ צריך לתרץ דקנסה לעצמה כר"ע דמתני' ובאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס:

רש"י בד"ה דאורחייהו כו' בארוסה שחביבה כצ"ל:

בד"ה ונכתב חטא כו' שהרי הן בכלל כצ"ל והס"ד ואחר כך מ"ה חד למעוטי עובד כוכבים:

בד"ה איידי דכתב כו' דקרא דע"כ כו' כצ"ל:

בד"ה אפגמה רבה כו' בבעילתו אבל כ"ג הד"א:

בד"ה הבא על כו' ואע"ג דחייב כרת כו' כצ"ל:

בד"ה אלא למ"ד כו' בכל התורה כבעילה זו כו' כצ"ל:

גמרא חד למעוטי עו"ג כו'. ולשאר ח"כ ומיתות ב"ד לא איצטריך למעוטי דכיון דבענינא דנעהמ"א כתיב משמע דוקא דומיא דידה:

תוס' ד"ה במפותה כו'. דהא רב פפא אית ליה. תמיהני הא ע"כ ר"פ אמר הכי רק לר"מ מדקאמר וטבח בשבת חייב ולא ניחא ליה לר"פ לאוקומי בטובח ע"י אחר וכדס"ל לרבה אבל מתני' הא קתני להדיא דבא על בתו פטור הרי דס"ל דגם בקנס אמרי' קלב"מ ומה"ט ניחא הא דמוקי ר"פ במפותה לתרץ קושיית הש"ס דניתן להצילו בנפשו אף דרב פפא ס"ל דבקנס מקטיל ומשלם. מ"מ מוכרח לתרץ דמתני' דפטור על בתו דגם בקנס אמרינן קלב"מ א"כ שפיר י"ל דאתא כר"ע דברייתא. וצע"ג אבל כך יש להוכיח דלא אתא כר"ע דברייתא מדקתני במתני' דבא על בתו דפטור מקרא דולא יהיה אסון ע"כ דילפינן קנס מממון מסברא וא"כ ל"צ קרא למעט ארוסה ומוכח כר"ע דמתני' דאלו לר"ע דברייתא הו"ל למתני' בבא על בתו להביא מקרא דאשר לא אורסה. וזהו לחד תירוץ בתוס' בכתובות דף לח ע"א ד"ה ס"ד ודברי תוס' צע"ג:

בגמרא וחד למעוטי בהמה ושבת: ק"ק הא זה ע"כ קאי למ"ד עונשין מן הדין דלמ"ד אין עונשין לא צריך קרא למעט ע"ז דמהיכי תיתי לרבויי וא"כ באמת מנ"ל דקרא למעט ע"ז אתי דילמא באמת חד למעוטי בהמה וחד למעוטי שבת וע"ז מרבינן מק"ו וכמו לר"ש:

סד"א תיתי שבת מחלול וחלול מע"ז: פירוש כיון דגמרינן הך גז"ש דחלול חלול לענין שאר מילי לקמן (דף פ"ג) ה"א דגם לענין הא גמרינן לכן איצטריך מיעוטא וא"ל דאכתי השתא דכתיב מיעוטא גבי שבת נילף אפכא ע"ז משבת דלא ניתן להצילו בנפשו ואף דאיכא ק"ו לחיוב דהא ר"ש גופא סבר דג"ש עדיף מק"ו וכמו שכתבו התוס' בחולין (דף קט"ז ע"א) ע"ש די"ל דשאני הכא דלא נמסרה הגז"ש בפירוש להכי לא דחינן ק"ו לגבה:

איידי דכתב רחמנא נער כתב נמי נערה: ופירש רש"י איידי דכתיב נער להביא את הזכור. אכן ק"ק הא לזכור לא צריך דבכלל שאר עריות הוא ולמעט בהמה אכתי לא לכתוב רק נערה ולא נער דמדרבי רחמנא נערה המאורסה ג"כ ממעטינן בהמה וכמו לת"ק ולר"ש ונ"ל דוודאי לא שייך למעוטי מנער ונערה אלא כל מה שדומה להם וכיון דבנערה שייך פגם ולא בזכר וכמבואר לעיל וכן גבי ע"ז שייך פגם וכמו דאמרינן לקמן פגם גבוה לא כש"כ ובבהמה ושבת לא שייך פגם כלל לכן ממעטינן מנערה ע"ז דהיינו בהך פגם דווקא ניתן להצילו ולא בפגם אחר דהיינו ע"ז וכן מנער דאין בו פגם נמי אין למעט אלא מה שלא שייך בו פגם ג"כ דהיינו בהמה ושבת ולכן הכא דרצונו למעט בהמה ע"כ צריך לכתוב נער דמזכר דווקא ממעטינן בהמה. ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' בד"ה חד ותימא דבהמה ושבת היכי ממעט מחד וטפי ה"ל למעט ע"ז ושבת ולפ"ז א"ש דבהמה ושבת דתרווייהו אין בהם פגם שפיר ממעטינן מנער אבל לא ע"ז ושבת דבא' יש פגם ובאחד לא:

משום דמסרה נפשה לקטלא: א"ל דאכתי ל"ל קרא למעט ע"ז ושבת מהיכי תיתי לרבויי כיון דהך טעמא לא שייך בהם די"ל דמהא יליף ר"י הך טעמא ואי לאו קרא באמת ה"א דהטעם הוא משום פגם והוה מרבינן ע"ז מק"ו ושבת מגז"ש א"נ י"ל דר"י סבר בהא כר"א בר"ש דלעיל דלא דריש הני מיעוטי לע"ז ושבת רק חד למעוטי בהמה והאי גם לר' יהודא מצריך צריכי כיון דדמי לעריות:

ממונא לא משלם עד גמר ביאה: ק"ק דא"כ מאי פריך בכתובות (דף ל"ה ע"ב) אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק קשיא ממזרת הא כרת וכן מלקות ותשלומין לאו אחדא מילתא הם דכרת ומלקות חייב מתחילת ביאה דהיינו משעת העראה וקנס לא הוי רק אגמר ביאה וכ"ת כיון דעכ"פ אמקצת ביאה חייב כרת ומלקות א"כ אין לחייב עוד אביאה זו ממון א"כ ה"נ נימא הכי כיון דבמקצת ביאה היה דין מיתה דניתן להצילו בנפשו לא יתחייב עוד אסוף ביאה זו ממון וכן קשה אהא דאמרינן שם (דף ל"ו ע"ב) דבא על חייבי מב"ד פטור מקנס דלמה יפטר דהא מיתה ותשלומין אינו אדבר אחד וכיון שהם אב' דברים מיחייב בתשלומין אף שכבר נתחייב מקודם כדאמרינן ערכין (דף ו' ע"ב) דהיוצא ליהרג אם הזיק חייב והת"ק לא פליג שם רק דאינו גובה מן היורשים אבל משום קים ליה בדרבה לא מיפטר אף שחיוב התשלומין בא לבסוף וי"ל דסמיך אקושיא הניחא למ"ד זו נשיקה אלא למ"ד העראה מא"ל ומה שתירץ רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה לא שייך שם דאכתי יקשה דלמ"ד העראה זו נשיקה למה חייבי מב"ד פטורין מקנס:

אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מא"ל: ק"ק דמאן שמעת ליה דאית ליה הכי ביבמות (דף נ"ה ע"ב) רב דימי אמר ר' יוחנן והרי הוא ס"ל בחולין (דף פ"א ע"ב) דחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר חייבין וא"כ לדידיה בלא"ה לק"מ ממתניתן דאלו נערות כיון דלא מיקטל שפיר משלם ממון. וי"ל דקושית הש"ס הכא הוא לרבין אמר ר' יוחנן דס"ל ג"כ ביבמות שם דהעראה זו הכנסת עטרה והוא גופא ס"ל בכתובות (דף ל"ה ע"א) דחייבי מיתות שוגגין גם לר' יוחנן פטור מתשלומין ולדידיה מקשה שפיר:

ברש"י ד"ה במקפדת על פגמה. משום עבירה דלא חמיר מע"ז ושבת: ק"ק הא גם משום פגם לא חמיר מע"ז דהא קאמרינן לקמן פגם גבוה לא כש"כ. וי"ל דוודאי כל כמה דלא גלי לן קרא דאין מצילין מסברא איכא פגם טובא בע"ז אבל לבתר דכתיב מיעוטא א"כ אין כאן פגם דרחמנא מחל על פגמו אבל מכ"מ עבירה איכא ובהכי א"ש ג"כ מאי דכפיל רש"י למילתיה בד"ה אפגמא קפיד רחמנא מדלא כתיב בהאי קרא אלא מידי דפגמה עכ"ל ומאי בעי עוד בזה הא כבר כתב דמשום עבירה לא חמיר מע"ז ושבת. ולפ"ז י"ל דבאמת הא דקפיד רחמנא אפגמא אתי שפיר מדלא כתיב בהאי קרא אלא מידי דפגמה אך הא דבעינן מקפדת על פגמה אכתי לא אתי מזה דאימא גם כשאינה מקפדת מכ"מ התורה הקפידה על פגמה כיון דעכ"פ פגם איכא וכעובדא דהאשה שגלתה ראשה בשוק וחייב ר"ע לאשר גילה לה ד' מאות זוז אף שלא הקפידה על פגמה וקלונה מפני שהיא בת אברהם יצחק ויעקב (ב"ק פרק החובל) וה"נ י"ל כאן אך דזה מוכח מע"ז דאף דרחמנא מחל על פגמו מכ"מ הרי פגם איכא והיה לנו להצילו בנפשו אע"כ הכל בהקפדה על הפגם תלוי ולזה שפיר הביא רש"י ראיה מע"ז:

בד"ה אפגמא רבה. שהולד ממזר ונעשה זונה: זונה לחוד לא מהני דגם מחייבי לאוין נעשה זונה כדאמרינן ביבמות (דף ס"א ע"ב) ואף דממזר הבא על בת ישראל הולד ממזר וא"כ משכחת חייבי לאוין ג"כ דהולד ממזר ונעשה זונה מכ"מ האי לאו מכח איסור הוא שנעשה הולד ממזר אלא מפני שהולד הולך אחר הפגום. אכן לפ"ז צ"ל דר' יהושע דסבר ביבמות ס"פ החולץ דאין ממזר רק מחייבי מב"ד ולא מח"כ וכן ר"ע דסבר שם דאפילו מחייבי לאוין הוי ממזר הם ע"כ לא ס"ל טעם דפגם כרבנן אלא טעם דמסרה נפשה לקטלא דזה לא שייך רק גבי עריות דיהרג ואל יעבור ולא גבי חייבי לאוין:

בתוספות ד"ה חד למעוטי. אי לאו כתיב: צ"ב מה בעו התוס' בזה ונ"ל דרצו לתרץ מה דבעי לאתויי שבת הא כיון דממעטינן ע"ז שבת ממילא ממועטת ורש"י כתב דכדי נסבה אכן התוס' רצו לפרש דהכי קאמר דחד למעוטי שבת ובהמה דהיינו אי לא הוי כתיב רק חד הוי מוקמינן להכי והוי מרבינן ע"ז וממילא שפיר צריך מיעוטא לשבת ואהא הקשו דא"כ האיך ס"ד למיגמר בהמה ושבת מחד קרא ובשלמא לשיטת רש"י דפי' דכדי נסבה ואגב גררא איידי דתנן במתניתן א"ש הא דנקט שבת אחר בהמה ולא אחר ע"ז דלישנא דמתניתן נקט דקתני בה ג"כ שבת אחר בהמה כסדר הכתובים במקרא וכנ"ל ולכן רק לשיטתו דלא רצו לומר דכדי נסבה הקשו שפיר ובזה א"ש מאי דקשה לכאורה אמה שהקשו עוד דאיך יחלל שבת להציל חבירו מחלול שבת דאין זה מקלקל דאיכא תיקונא גברא דלכאורה לת"ק ל"ק מידי דהא באמת לא צריך מיעוט לשבת ורק כדי נסבה לפי לישנא דמתניתן ולר"ש ל"ל הך טעמא דאיכא תיקונא גברא דהא ר"ש אית ליה מקלקל בחבורה חייב בשבת (דף ק"ו ע"א) ולפ"ז ניחא דבאמת גם לת"ק הקשו לפי מאי דס"ל דמיעוט גמור הוא לענין שבת ולא כדי נסבה:

בא"ד. ואיך יחלל שבת להציל חבירו מחלול שבת: א"ל דגם ארוצח ליקשו הכי די"ל דברוצח איכא הצלת הנרדף בהדי עבירה דרציחה ולכן שפיר דחינן הא מקמא הא ואף דהתוס' ס"ל לעיל דאין מצילין ומצילין אותו בנפשו דקתני היינו מצילין אותו מן העבירה ולא מצילין הנרדף מכ"מ הרי בהדי הצלה מן העבירה איכא הצלת הנרדף ג"כ. ולכן ל"ק גם כן איך מצילין אותו מאיסור א"א דקיל בחנק והורגין אותו שהיא עבירת סייף דהתם ג"כ איכא הצלת הנרדפת ג"כ אבל א"ל דשאני גבי רוצח דהתורה גלתה בפירוש דא"כ אכתי לא מקשו מידי דנילף גם שבת מניה ועוד הרי גבי א"א לא גלתה התורה בפירוש:

ד"ה ממונא לא משלם. הא לאו פרכא היא דאהכי חייב רחמנא: עיין ביבמות שהקשו התוס' על זה דא"כ מאי פריך הניחא למ"ד כו' הא גם למ"ד העראה זו הכנסת עטרה א"ש. והמהרש"א הקשה למה דלא מקשו התוס' כן גם אתי' קמא ותירץ דזה ודאי אין סברא דמשום קים ליה בדרבה מניה ישלם קנס אגמר ביאה שכבר היא בעולה ע"ש. אכן לפי מה שהוכיחו התוס' מנערה המאורסה דבהכי חייב רחמנא ושפיר מקרי בתולה לכאורה נסתר תירוץ זה:

בא"ד. תדע מדלא ילפינן העראה מנ"ה: א"ל דא"כ היאך אמרינן בקידושין (דף י' ע"א) ואי נמי לכה"ג דקא קני בתולה בביאה מאי ופירש רש"י דאי סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסירא ליה דכתיב בתולה מעמיו יקח עכ"ל. ומאי קמבעי' ליה הא כיון דע"י אותה בעילה נעשית בעולה שפיר קרינן בה בתולה וכמו שהוכיחו התוס' כאן די"ל דזה שייך דוקא לענין חיוב דקנס ונ"ה דהתם לא בעי הכתוב רק שיבא עליה בעודה בתולה והרי בא עליה אף שבגמר ביאה כבר היא בעולה אהכי לא קפיד רחמנא רק שיבא תחלת ביאה אבתולה ואז יחוייב אגמר ביאה אבל התם לענין קידושין דכתיב בתולה מעמיו יקח דמשמע בשעת לקיחה דהיינו בשעת קידושין תהיה בתולה והרי כאן בשעת קידושין שהיא בגמר ביאה כבר בעולה היא:

בד"ה במפותה. שאינה מוחלת הקנס: ק"ק דא"כ מאי פריך ריש פרק נערה שנתפתתה פשיטא דלאביה דאי לעצמה הרי מחלה ע"ש דילמא לעולם ה"א דלעצמה ובהתנה בפירוש שאינה מוחלת הקנס ושאר דברים וצ"ע:

בא"ד. כגון שלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב: ק"ק כיון דע"כ איירי במפותה לרב פפא גם הך סיפא דבתו דאי באנוסה בלא שמתחייב בנפשו תיפוק ליה דניתן להצילו בנפשו וא"כ מ"ש בתו דנקט אפילו באחותו ג"כ פטור בכה"ג שלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב ובמפותה כיון דלעצמה והרי מחלה ואפילו בנערה שנתגרשה מן הארוסין דעלמא נמי ואיך תליא זה במתחייב בנפשו דבתו דוקא ואי הך דבתו איירי באנוסה דוקא א"כ גם באחותו פטור כה"ג דניתן להצילו בנפשו ועכ"פ יקשה מ"ש בתו דנקט:

בא"ד. דהא רב פפא אית ליה חידוש הוא: ק"ק הא רב פפא לא אמר אלא כרבה שם בכתובות (דף ל"ב ע"ב) ורבה גופיה לא אמר הכי אלא לר"מ כמו שכתבו התוס' שם ומאי קשיא לרב פפא ממתניתן דהא מתניתן ע"כ לית ליה דמיקטל ומשלם קנס מדפטרה מקנס בא על חייבי מיתות ב"ד:

(עג ב) ר' יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה במאי קמיפלגי וכו'.—בתוספתא סוף פי"א תני: "ר' יהודה אומר אם אמרה הניחו לו אין מצילין אותה בנפשו, ומפני מה מצילין אותה בנפשו שאם היו מוחין בידם באים על עסקי נפשותם". וביאור הענין, דר' יהודה סבר שהטעם דמצילין את העריות בנפשו של רודף הוא משום שזה רודף הוא להורגן, שאילו היתה האשה מוחה בו שלא יבוא עליה היה הורגה, והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו. לפיכך אם היא אמרה, שאם לא יניחו לו יהרגנה, ואין הרואים יכולים להצילה ממנו, הרי שומעים לה ואין רודפים אחריו להורגו. וכעין זה בירושלמי סוף פרקין: "ר' יודה אומר אם אמרה הניחו לו אין מצילין אותה בנפשו, שאם ממחין הן על ידיו נמצאו באין לידי שפיכות דמים". וזה טעם יפה ופשוט, שלא כשיטת תלמודנו כאן.