סנהדרין עג ע"א

דף עג - א

מתניתין:

ואלו הן שמצילין אותן את עוברי העבירה - בנפשן על ידי נטילת נפשם, כלומר, שמותר לכל אדם להורגם כדי להצילם מן העבירה: ^[1]

הרודף אחר חבירו להרגו, כמו ששנינו במשנה הקודמת.

והרודף אחר הזכר.

והרודף אחר נערה המאורסה לאונסה, והוא הדין לשאר העריות, כמו שיבואר בגמרא.

אבל הרודף אחר בהמה לרבעה, והמחלל הרוצה לחלל את השבת ^[2] ועובד והרוצה לעבוד עבודת כוכבים - אין מצילין אותן בנפשן. אלא יביאו אותן לבית דין, והם יענישום.

התנא נקט עבודה זרה שהיא עבירה חמורה, וכן חילול שבת שהוא כעובד עבודה זרה, ללמדנו שאף בעבירה חמורה שהן מיסודי הדת לא ניתן להצילן בנפשן [ואכן ישנם תנאים הסוברים שעבודה זרה ושבת ניתנו להצילן בנפשם] - וכל שכן בשאר עבירות, חייבי כריתות ומיתות בית דין.

ומה שהותר להצילן בנפשן במי שרוצה לעבור עבירה, הוא רק באיסורי עריות.

ולא כל העריות, אלא באלו שיש בהם "פגם" וקלון לנרדף, אבל הרודף אחר בהמה לרבעה - למרות שאיסורו דומה לאיסור עריות - לא ניתן להצילו בנפשו, כיון שלא שייך בבהמה "פגם" וקלון.

גמרא:

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת ממקראות התורה את דין המשנה.

תנו רבנן: מנין אנו למדים לדין הרודף אחר חבירו להרגו, שניתן להצילו בנפשו?

תלמוד לומר אמרה התורה (ויקרא כא): "לא תעמוד על דם רעך", ודרשינן: לא תעמוד מנגד כששופכים את דמו, אלא עשה ככל יכלתך, אף באמצעות הריגת הרודף.

ומקשינן: והאם, הא, מקרא זה, להכי הוא דאתא בא להשמיענו דרשה זו?!

והלא, האי מקרא זה, מיבעי ליה הוצרך לדורשו לדרשה אחרת -

כמו דתניא: ששנינו בברייתא אחרת:

מניין אנו למדים למי שרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו להמיתו, או לסטין באין עליו - שהוא חייב להצילו?

תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך" לא תעמוד מנגד! אלא הצילהו!

אם כן, מנין לנו ללמוד שמותר להצילו עלי ידי הריגת הרודף?

ומתרצינן: אין הכי נמי, הפסוק: "לא תעמוד על דם רעך", אכן בא ללמדנו לחיוב הצלה גרידא -

ואלא עדיין צריך בירור -

הדין של "ניתן להצילו בנפשו" - מנלן מנין נדרש?

מדרשה זו:

אתיא נלמד מדרשת "קל וחומר", מדין נערה המאורסה שניתן להצילה בנפשו [כמו שיבואר לקמן] -

ומה דין נערה המאורסה הקל, ובמה קולתו, שלא בא להורגה, אלא בא לפוגמה לביישה ולזלזלה, אמרה תורה: ניתן להצילה בנפשו -

רודף אחר חבירו החמור, בכך שבא להרגו, על אחת כמה וכמה שניתן להצילו בנפשו ^[3].

והנה, דרשת קל וחומר זו, אף שהיא מסתברת, יש בה חסרון מטעם "אין עונשין מן הדין", היינו שקל וחומר יכולה ללמד את הדין, או חלק מחלקי הדין, אבל אין בכחה להביא לידי עונש. ובנידונינו רצו לחייבו מיתה מדרשת הקל וחומר.

לכן מקשה הגמרא:

וכי עונשין מן הדין?! ^[4]

ומתרצינן: אכן, אינה דרשת קל - וחומר, אלא -

דבי בישיבת רבי, תני: הקישא הוא. לימוד רוצח מנערה המאורסה הוא מ"היקש", היינו, שהתורה השוותה ביניהם, והרי הוא כמפורש במקרא, ולכן נדרש גם לגבי עונש.

ומהו ההיקש?

אמרה התורה (דברים כב): "כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש... ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה, והחזיק בה האיש ושכב עמה - ומת האיש אשר שכב עמה לבדו.

ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.

כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה".

וקשה ^[5], למה הוצרכה התורה להביא "משל": "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"? והלא פירשה התורה היטיב שהיא פטורה כי היא אנוסה. ["משל" מביאים בדבר שאינו מובן כל כך, והמשל מקרבו אל ההבנה, ואילו בנערה המאורסה הדברים מובנים בפשטות].

לכן דרשו חז"ל, שהתורה באה להקישם - "להשוותם", כדי שילמדו זה מזה, וילמדו זה על זה. כלומר, מדין רוצח נלמד דין בהלכות נערה המאורסה [כמו שיבואר בדף הבא, דין "יהרג ואל יעבור"].

וממה ^[6] שכתבה התורה: "כאשר" יקום "כן" הדבר הזה, באה התורה להשוותם לגמרי, כדי שנלמד גם מנערה המאורסה לדין רוצח.

דרך דרשה זו נקראת: "הרי זה בא ללמד ונמצא למד". כלומר, רוצח שבא ללמד על נערה המאורסה - נמצא למד הימנה, את הדין של "ניתן להצילו בנפשו".

וכן שנינו: אמרה התורה: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש", וכי מה למדנו מרוצח מעתה?

הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה. מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו [כמו שיבואר] - אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ^[7].

ומבררת הגמרא:

ונערה המאורסה, גופה, עצם הדין שניתן להצילה בנפשו, [שממנו למדים רוצח] - מנלן?

כמו דתנא דבי בישיבת רבי ישמעאל - דתנא דבי רבי ישמעאל: אמרה התורה: "צעקה הנערה ואין מושיע לה" - הא אם יש מושיע צריך להושיע, והתורה לא הגבילה אותו במה יושיע, משמע שאין לדבר גבול, ואף בכל דבר שיכול להושיע, ואף להרגו.

הרי שנערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, וממנה נלמד רוצח ^[8].

וטרם שהגמרא ממשיכה לפרש את המשנה ולדרוש את המקראות שמהם נלמד דין רודף, היא מבררת את הברייתא ששנינו בדין "לא תעמוד על דם רעך".

גופא שנינו בגוף הסוגיא: מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

ומקשינן: והאם הא, דין זה מהכא נפקא נלמד מפסוק זה, והלא מהתם נפקא, למדנוהו מפסוק אחר?

שנינו בברייתא: אבידת גופו כגון נטבע בנהר, מניין שאתה מצווה על השבתו, כשם שאתה חייב להחזיר לו אבידת ממונו?

תלמוד לומר בפרשת השבת אבידה (שם): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו - ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו".

המלים "והשבותו לו" המיותרים באים לדרשה: השב את גופו לעצמו ^[9].

ואם כן, קשה, למה הוצרכה התורה לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

ומתרצינן: אי מהתם אם היה נאמר רק: "והשבותו לו", הוה אמינא היינו אומרים, הני מילי דברים אלו - שחייבים להחזיר לו את נפשו - אמורים רק בנפשיה [ברש"י: בנפשו] הוא עצמו הרואהו אם יש לו יכולת חייב להצילו, אבל מיטרח אם צריך להטריח עצמו, ומיגר אגורי או שצריך לשכור בממונו מצילים, אימא היינו אומרים: לא חייב -

קמשמע לן ^[10] באה התורה להשמיענו: "לא תעמוד על דם רעך" - לא תעמוד מנגד, אלא חזור ככל יכלתך, טרח! ושכור מצילים! כדי שלא ייאבד דם רעך ^[11].

הגמרא חוזרת לדרוש ממקראות את דיני המשנה.

תנו רבנן: אחד בין הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר נערה המאורסה, ואחר עריות שהם חייבי מיתות בית דין, ואחר עריות שהם חייבי כריתות - מצילין אותן בנפשן. אבל אלמנה לכהן גדול, כהן גדול הרודף אחר אלמנה לאנוס אותה, וכן גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, אף שהן איסורי ערוה ויש בעבירה זו פגם, שהאשה נעשית "חללה" - אין מצילין אותן בנפשן, כיון דאינם חייבי מיתות בית דין וכרת, אלא לאו בלבד.

במה דברים אמורים שמצילין אותן בנפשן, אם על ידי ההריגה יצילו את האשה שלא תיפגם, אבל אם כבר נעבדה בה עבירה וכבר נפגמה - אין מצילין אותה בנפשו ^[12].

אם יש לה מושיע על ידי דבר אחר בלא הריגה, כגון למנוע ממנו או לפוצעו - אין מצילין אותה בנפשו, שהרי התורה לא ציוותה להרוג דוקא, אלא להושיע לה בכל היכולת, ובודאי שעדיף לעשות כן בלי הריגה.

רבי יהודה אומר: אף האשה האומרת למציליה: "הניחו לו ואל תרדפו אחריו", ואינה אומרת כן מרצון, אלא אנוסה היא לומר כן, מיראתה שלא יהרגנה הרודף קודם שישיגוהו - אין מצילין אותה בנפשה. [וטעמו יבואר בגמרא].

ומבררינן: מנא הני מילי, מנין אנו דורשים דברים אלו?

אמר קרא (שם): "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות". כי "אין מושיע לה", ומשמע: הא אם יש מושיע לה בכל דבר שהוא יכול להושיע, - חייבים להושיע.

והנה, כבר נאמר: "ולנערה לא תעשה דבר", למה כתבה התורה: "אין לנערה חטא מות", ומלים אלו מיותרות לדרשה.

וכן יש כאן דרשת "מקרא ומסורת", כי בתורה כתוב "נער" וקרינן "נערה".

ודרשינן: "נער" - זה זכור.

נערה - זו נערה המאורסה.

חטא - אלו חייבי כריתות.

מות - אלו חייבי מיתות בית דין.

והתורה באה לרבות בכל אלו, וללמדינו שניתן להצילן בנפשן.

ולכאורה, למה הוצרך לרבות כל אלו, הרי יכלה התורה לכתוב באחד מהם, ונלמד ממנו את השאר?

ומתרצינן: צריכי הוצרכה התורה לכתוב כל אלו, מפני שאי אפשר ללמוד אותם זה מזה -

דאי כתב רחמנא רק נער, היינו אומרים, התורה הקפידה רק על נער, משום דלאו אורחיה אין דרכו להיבעל, ויש בכך בושת ובזיון גדול, לכן מצילין אותו בנפשו -

אבל נערה, דאורחה דרכה והיא דרך כל הארץ, להיבעל -

אימא היינו אומרים - לא ניתן להצילה בנפשן. לכן כתבה התורה: "נערה", להשמיענו שאף נערה מצילין אותה בנפשן.

ומאידך -

אי כתב רחמנא "נערה" ולא נער, היינו אומרים, התורה הקפידה רק על נערה, משום דקא פגים לה הבועל פוגם את בתוליה, ומגנה אותה על בעלה -

אבל נער, דלא קא פגים ליה שלא שייך בו "פגם" ^[13] -

אימא, היינו אומרים - לא ניתן להצילו בנפשן. לכן כתבה התורה: "נער", להשמיענו שאף נער מצילין אותו בנפשן.

וכן. אי כתב רחמנא רק הני נער ונערה,

המשנה הששית והכוונה בה לבאר החלק החמישי ונתגלגל בו על ידי בא במחתרת שניתן רשות לכל אדם להרגו ואמר על זה אלו שמצילין אותם בנפשם הרודף אחר חברו להרגו וכבר ביארנו שמזהירין אותו שלא לעשות ואם לא נמנע אלא שהוא רודף עדיין אע"פ שלא קבל עליו התראה הורגין אותו להציל את הנרדף וכן ביארנו שאם יכולים להצילו באחד מאיבריו עושין וכן ביארנו שכן הדין בכל שחושב להכות את חבירו מכה המביאה לידי מיתה כמו שאמרה תורה במחזקת במבושיו של איש וקצותה את כפה אחר הזכור כלומר שאף הרודף אחר הזכור לרבעו והזכור בורח לו וכן הרודף אחר נערה המאורסה מצילין אותה בנפשו שנאמר בנערה המאורסה ואין מושיע לה הא יש לה מושיע אתה מושיעה בכל שאפשר להושיעה ואפילו בנפשו של רודף והוא הדין לשאר העריות שבאיש ואשה בין כריתות בין מיתות בית דין אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה או שראוהו רדוף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז אע"פ ששבת וע"ז יסודי התורה הם אין ממיתין אותו אלא יתרוהו ויניחוהו לעשות ויביאוהו לבית דין וידינוהו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בתלמוד המערב שאלו ברודף שחזר ונעשה נרדף לנרדף שלו אם מצילין אותו בנפשו של רודף ולא נתבררה שם ונראין הדברים שמצילין אותו שהרי אף כשהוא רודף אם היה יכול להצילו באחד מאיבריו ולא עשה חייב מיתה בידי שמים כמו שיתבאר כל שכן שרואה הרודף הופך הנרדף שאע"פ שהיה רודף מתחלתו כיון שעכשו הוא נרדף מצילין אותו בנפשו של רודף חכמי הדורות מסכימים שהרודף נהרג אף בחוצה לארץ ואין צריך לומר שלא בבית דין שהרי לכל אדם אתה מוסר את דינו וראיה לדבר ממה שאמרו באחרון של ברכות במעשה של ר' שילא האי רודף הוא:

מי שראה חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו חייב להשתדל בהצלתו ולא סוף דבר בעצמו אם הוא יכול בלא סכנה שהרי על אבדת ממונו חייב על אבדת גופו כל שכן אלא אף על ידי אחרים והוא שישכור שכירים ופועלים ובקיאים באותן הדברים להצילו וחברו פורע לו מן הדין אם אין לו במה לפרוע אין לזה לימנע בכך שאע"פ שאסור להציל עצמו בממון חברו דוקא שלא מדעת הבעלים אבל בעלים עצמן חייבין להציל חבריהם וכל שלא עשה כן עובר משום לא תעמוד על דם רעך וכן הענין בכל כיוצא באלו כגון שנודע לו שגוים או מוסרים מחשבים עליו רעה ואינו מודיעו ובספרא אמרוה בפרשת קדושים אף ביודע עדות לחברו ואינו מעידו וכל כיוצא בזה:

רוצח שאמרו בכאן יהרג ואל יעבור וכן בנערה המאורסה יש לפקפק בהן בקצת דברים ויתבאר ענינם למטה בע"ה:

כבר ביארנו במשנה שכל העריות ניתן להצילו בנפשו בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות בית דין אבל חייבי לאוין אין מצילין אותן בנפשן וכן אם כבר התחיל בכדי חיוב כגון העראה אע"פ שלא גמר לא ניתנה עוד להצילה בנפשו אבל כל שלא התחיל בעבירה אפילו היו הזכור והנערה צווחים ואומרים הניחו לו שמא יהרגנו אין שומעין להן אלא משתדלין להצילן על כל פנים וכל המתרשל בזה כתבו גדולי המחברים שעבר על עשה של וקצותה את כפה ועל שני לאוין לא תחוס עינך ולא תעמוד על דם רעך אלא שאין לוקין עליהם ומ"מ כל ששניהם מתרצים בעבירה אין רשות ביד שום אדם להצילה כלל אלא יתרו בהם ויביאום לבית דין שלא ניתן בערוה להציל בנפשו אלא על שמקפיד בפגמו:

מתני' ואלו שמצילין אותן מן העבירה בנפשן ויש לפרש ואלו שמצילין אותן מיד רודפיהן בנפשם כלומר בנפשם של רודפים הרודף אחר חבירו כו' בגמרא מפרש מנא לן.

תנא דבי ר' כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח לנערה מאורסה מעתה ליפטור את האונס שהוצרך הכתוב להקיש דינה לדינו אלא הרי הרוצח בא ללמד לנערה מאורשה ובשלהי פרקין מפרש לה מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה מאורסה יהרג ואל יעבור ונמצא אף למד ממנה מה נערה מאורשה ניתן להצילה בנפשו של רודף אף רוצח ניתן להציל את הנרצח בנפשו של רוצח. דבר אחר מה נערה מאורסה ניתן להציל את הרודף מן העבירה בנפשו. ולאו מילתא היא דהא להצילה גרסי' בכולהו נסחי. ונערה המאורסה גופה מנא לן כדתאנא דבי ר' ישמעאל ואין מושיע לה הא יש לה מושיע ניתן להושיע בכל דבר שהוא יכול להושיע ואפי' בנפשו של רודף דאי לא ניתן להושיעה מה לי אין מושיע מה לי יש מושיע:

תניא מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר כו' שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך לא תעמיד עצמך על דם רעך אלא מהר והצילו. ומקשינן והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין שאתה מצווה על השבתו ת"ל והשבותו לו מדהוה ליה למכתב והשבות לו בלא וא"ו ואנא ידענא דאאבידה דאיירי בה לעיל קאמר והשבותו למה לי למידרש ביה נמי לאבידת גופו כלומר והשב את גופו לו ולא מצית למימר דכוליה והשבותו לו יתירה הוא דהאי מיבעי ליה והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעולם כו' (ב"מ כ"ח:) ומפרקינן אי מהתם הוה אמינא הני מילי היכא דיכיל לאצולי בנפשיה כלומר על ידי עצמו אבל מיטרח מיגר אגירי לאצוליה אימא לא מיחייב למיטרח איצטריך לא תעמוד על דם רעך כלומר לא תעמיד עצמך כלל אלא חזר אחר הצלתו ובכל ענין שאתה יכול להצילו. ומסתברא לן דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצליה שקיל מיניה דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגירי אבל לאצוליה בממוניה לא מדאמרינן אי מהתם הני מילי בנפשיה אבל מטרח ומיגר אגירי לא קמ"ל ולא אמרינן אבל בממוני' לא קמ"ל:

תנו רבנן אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה מאורסה ואחר שאר עריות חייבי כריתות כגון איסור אחוה וחייבי מיתות ב"ד לבד מבהמה מצילין אותן בנפשן דכל היכא דאיכא לנרדף קלון רבא או פגמא רבא מצילין אותו בנפשו של רודף ומתני' דלא קתני אלא הנך תלת לא פליגא אברייתא דאם כן מדתאני סיפא אבל הרודף אחר הבהמה כו' בעריות גופייהו דדמו להנך אחרניאתא הוה ליה לפלוגי אלא כי קתני הנך דכתיבי בהדיא כגון רוצח והרודף אחר הזכור ואחר נערה מאורשה דכתיב בהו נער נערה בהדיא אבל חייבי כריתות ושאר חייבי מיתות ב"ד דלא נפקי לן אלא מדרשא דחטא מות לא איכפל למתניהו אלא תנא הני והוא הדין להנך. אבל אלמנה לכהן גדול אין מצילין אותה בנפשו [נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו] דהא פגמא וקימא. יש לה מושיע שלא על ידי הריגה אין מצילין אותה בנפשו רבי יהודה אומר אף האומרת למצילין הניחו לו שיעשה רצונו כדי שלא יהרגנה אין מצילין אותה בנפשו ולקמן מפרש במאי קמפלגי:

מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות אין לנערא חטא מות כוליה יתירה הוא דמכדי כתיב ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות ל"ל לדרשא לאיתויי זכור וחייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד שאם נבעלו באונס פטורין ואכולהו כתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע ניתן להצילה אפי' בנפשו של רודף. זכור דכתיב אין לנער חסר בלא ה"א ויש אם למסורת. נערה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר והאי דאקדמיה שמואל לדרשה דזכור לאו למימר דקדים בקרא אלא משום דאקדמיה תנא דברייתא. חטא אלו חייבי כריתות. מות אלו חייבי מיתות ב"ד. וצריכי דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחיה בהכי כלל ואיכא קלון טובא אבל נערה דאורחא אימא לא ניתן להצילה בנפשו ואי כתב רחמנא נערה הוה אמינא נערה הוא דפגים לה בבתוליה והיא מתגנית על בעלה והאי פגמה לאו דאיסורא בלחוד הוא אלא דמאיסא על בעלה ודמי לההיא דתנן (כתובות מ') פגם רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת כמה היתה יפה כו' ואסיק בגמרא דהכי שיימינן אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח הימנו וגבי איתתא הוא דאיכא פגמא כי האי גוונא אבל נער דלא קא פגים ליה דהא לאו להכי קאי כי היכי דליחוש דילמא ממאיס אאחריני דאדרבא לימאיס ולימאיס אימא לא ואי כתב רחמנא הני תרתי הוה אמינא זכור משום דלאו אורחיה נערה המאורסה נמי דקא נפיש פגמה כדאמרן אבל שאר עריות דאורחייהו ולא נפיש פגמייהו דאי בבעולה מאורשה ליכא פגם בבתולים ואי בבתולה פנויה כגון אחותו ואחות אשתו וכיוצא בהן ליכא פגמא כולי האי דהשתא מיהת לא מינסבן ולא מיגניאן בעיני ארוסתן ומאן דנסיב להו אדעתא דהכי נסיב להו אימא לא קמ"ל ואי כתב רחמנא חטא הוה אמינא אפי' חייבי לאוין כתב רחמנא מות דמשמע חטא שיש בו שום מיתה ולא מצית אמרת דחייבי מיתות ב"ד ותו לא קאמר דאם כן לימא קרא מות ותו לא חטא למה לי לאיתויי חייבי כריתות. ומקשינן ולכתוב רחמנא חטא מות דמשמע אפילו חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד ולא בעי נער נערה. ואסיקנא אין הכי נמי דלגופייהו לא אצטריך אלא למעוטי שבת והעובד ע"ג שאין מצילין אותן בנפשן כלומר אין מצילין אלא את הזכור ואת הנערה המאורשה וכיוצא בהן שיש כאן פגם או קלון לנרדף אבל שבת ועובד ע"ג לא. וכי תימא בשלמא ע"ג איצטריך למעוטי אלא שבת למה לי כיון דאמעיטא לה ע"ג שבת מהיכא תיתי ליה דאצטריך קרא למעוטא. שתי תשובות בדבר חדא דסד"א כי אתרבו להו חייבי מיתות ב"ד אפי' שבת נמי אתרבאי קמ"ל ותו דאי כתב חד מיעוטא הוה אמינא שבת הוא דאצטריך למעוטי דלא תיתי בחילול חילול מע"ג אבל ע"ג לא (קמ"ל) ממעיטנא קמ"ל ומקשי' ולר' שמעון בן יוחאי דמרבי נמי ע"ג מק"ו לקמן תרי מיעוטי למה לי ומפרקינן חד למעוטי בהמה וחד למעוטי שבת ס"ד אמינא תיתי שבת בחילול חילול מע"ג כתיב הכא מחלליה מות יומת וכתיב התם ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל כו' קמ"ל:

תוספות בד"ה ומה נערה כו' וזה בסייף לאו פירכא היא דהכא לא כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דהכא לענין הצלת נפש לא קפיד קרא רק אפגימה אבל לענין מיתת בית דין ודאי אאיסורא קפיד קרא ונערה איסורה חמור מרוצח ולכך נערה בסקילה ורוצח בסייף וק"ל:

בא"ד דילמא אאיסורא קפיד מדאיצטריך למעוטי עובד עבודת כוכבים ומחלל כו' עכ"ל ר"ל דמדאיצטריך למעוטי הני משמע משום דאיסורא דהני חמור ומיתתן סקילה איצטריך למעטינהו ואהא תירצו דאדרבה מדגלי לן קרא למעט הני אית לן למימר דמשום פגימה היא ולא משום איסור דאם לא כן אמאי ממעט להו קרא כיון דאיסורן חמור ועוד יש לומר דאין מושיע לה כו' מיהו איצטריך למעט הני משום דבעבודת כוכבים סלקא דעתך דפגם גבוה הוא מקל וחומר מפגם הדיוט כדלקמן לרבי שמעון בן יוחאי ושבת משום דלא נילף חילול חילול מעבודת כוכבים ובהמה דלא נילף מהיקשא כמ"ש התוספות ואי משום דדמי לעריות כמו שפירש"י לקמן:

בד"ה אף רוצח כו' ואם תאמר מוהוכה בכל אדם נפקא כו' עכ"ל דליכא למימר גבי ניתן להצילו בנפשו דאיצטריך תרי קראי למטרח ומיגר אגורי דא"כ הוה ליה לתלמודא לפרש הכא כדמפרש לה לקמן גבי רואה את חבירו שהוא טובע כו' וק"ל:

בד"ה להצילו בנפשו כו' דאי מהכא הוה אמינא עשה קא משמע לן התם דעובר בלאו כו' עכ"ל ודפריך והא מהכא נפקא כו' תלמוד לומר והשבותו לו כו' ליכא למימר דאצטריך לא תעמוד גו' ללאו דהתם נמי לאו כתיב לא תוכל להתעלם דקאי אוהשבותו לו דמשמע אבדת גופו ועוד דמכ"מ והשבותו לו לא איצטריך לעשה בטובע בנהר דנפקא ליה במכל שכן מניתן להצילו בנפשו וק"ל:

בגמרא אי מהתם ה"א הני מילי בנפשיה אבל למטרח ומיגר אגורי פועלים אימא לא קא משמע לן ויש לדקדק אם כן למה ליה למילף מוהשבתו לו תיפוק ליה מלא תעמוד על דם רעך לחוד ובלא פי' רש"י הייתי יכול לתרץ דמיתורא דתרי קראי ילפינן דחייב אפילו למטרח ולמיגר אגורי אבל אי לא הוה כתיב אלא חד קרא איזה שיהיה ה"א דוקא בנפשיה אבל למטרח ולמיגר אגורי לא אבל רש"י דפירש קא משמע לן לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך משמע מדבריו דמלא תעמוד על דם רעך לחוד נפקי ליה דחייב למטרח ולמיגר אגורי אם כן והשבותו לו למה לי וצריך לומר דגם לרש"י ר"ל דדייק השתא דכתיב גם כן והשבותו לו דדרשינן הכי אבל אי לאו דכתיב כבר והשבותו לו לא הוה דרשינן מלא תעמוד על דם רעך הכי חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך אלא הוה דרשינן לא תעמוד עצמך על דמו מלהצילו בנפשיה אבל לא למטרח למיגר אגורי וק"ל:

בתוס' ד"ה ומה נערה המאורסה וכו' ואם תאמר ומנא לן דאפגמא קפיד רחמנא וכו' מדאצטריך למעוטי עובד ע"ז וכו' כל זה מן הקושיא רצה לומר מדאצטריך למעוטי עובד ע"ז ומחלל שבת וכו' מכלל דאאיסורא קפיד קרא ובקונטרס פירש לקמן דאפגמא קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות וצ"ל לפי' האי דאצטריך למעוטי עובד ע"ז ומחלל שבת היינו דאי לא מעטינהו הוה אמינא דאאיסורא קפיד אבל השתא דאימעטינהו חזינן דלא אאיסורא קפיד אלא אפגמא דידה וק"ל:

ד"ה להצילו בנפשו וכו' אבל קשה מנערה המאורסה דקאמר שניתן להצילה בנפשו כך יש גורסין ומפרשין דקושיא היא מדקאמר לשון נקבה שניתן להצילה וקצת דוחק הוא דמאי מקשו התוס' דלמא אין הכי נמי דהגי' בגמרא ניתן להציל בנפשו ויש לפרש דהכי מקשין התוס' דהא גבי נערה המאורסה לא קפיד קרא אאיסורא כ"א אפגמא דידה כדלעיל וא"כ לא שייך לפרש דמצילין הרודף מן העבירה בנפשו של עצמו וק"ל:

גמ' נערה צ"ל נער בכל מקום וכן ברש"י ותוספות וכן מעבר לדף:

רש"י בד"ה וכי מה כו' מהדדי מה נערה כו' הד"א:

בד"ה חייבי כריתות כו' דעריות קאמר דאיכא כו' כצ"ל:

בד"ה נערה וחטא צריך להיות לנער חטא:

בד"ה נער כתיב כו' מסורת נער להביא את הזכור נער כמשמעו כצ"ל:

תוס' בד"ה ומה נערה כו' שזה בסקילה וזה בסייף לאו כו' כצ"ל:

בד"ה אף רוצח כו' דהתם רשות דאשמועינן קרא כו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו רוצח כו'. לשון ומיהו אינו מדוקדק דאין לך פגם גדול מזה כדלקמן בגמ' ותוס':

רש"י ד"ה יש מושיע לה. שהרי כשישיגה כו'. כצ"ל:

תד"ה ומה (בסופו). דאבושתה קפיד קרא. כצ"ל בה':

תד"ה אף. וי"ל כו' דחובה להציל. ק"ל דחובה נמי תיפוק ליה משופך דם האדם כו' דלעיל דמשמע שם דאינה אסמכתא:

תד"ה ח"כ. ומיהו קשה הא בהמה כו'. עי' יבמות (נד ב) תד"ה בזכור:

הַנֵי מִילֵי בְּנַפְשׁוֹ, אֲבָל מִיטְרַח וּמֵיגַר אַגְרֵי, אֵימָא לָא? קָא מַשְׁמַע לָן. יש להקשות היכא נרמז ממון בהאי קרא? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. נמצא הממון מעמיד את האדם וכאן כתיב לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט, טז) דריש לא תעמוד על הממון שלך שלא תרצה לפזרו כשאתה רואה דם רעך אלא תפזרנו ותוציאנו כדי לשמור על דם רעך.

במתניתן ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הא דחשיב הני דווקא ולא ג"כ שאר עריות ותני ושייר ליכא למימר כיון דואלו קתני וכדאמרינן בקידושין (דף ט"ז ע"ב) י"ל דואלו לאו דווקא וכמש"כ רש"י במכות ריש פרק אלו הן הלוקין ע"ש. א"נ י"ל דהכא ליכא למיטעי דלא תני ושייר כיון דקתני בסיפא אבל הרודף אחר בהמה כו' מכלל דבשאר עריות מצילין:

בגמרא אין ה"נ ואלא ניתן להצילו מנ"ל אתיא מק"ו: לכאורה לא מתרץ בזה ברייתא קמייתא דהא בפירוש קתני דמלא תעמוד על דם רעך נפקא ולא רצה לתרץ כאן רק לפי הך ברייתא דילפינן מל"ת על דם רעך רואה את חבירו טובע בנהר מנ"ל דין רודף אך דלפ"ז ק"ק מאי פריך לקמן וכי עונשין מן הדין דילמא הך ברייתא אתיא כר"ש דס"ל לקמן (דף ע"ד ע"א) דעונשין מן הדין אלא ע"כ אליבא דידי' פריך ולכן נ"ל דבאמת מל"ת על דם רעך נפקא והך ק"ו הוא רק גילוי מלתא בעלמא דנכלול גם רודף בקרא דלא תעמוד דאי לא"ה ה"א דרק לרואה א"ח טובע בנהר אתיא וא"ל דאכתי מאי פריך וכי עונשין מן הדין הא היכי דלא הוי רק גילוי מילתא עונשין מן הדין כדאמר אביי לקמן (דף ע"ו ע"א) די"ל דפריך לרבא דפליג על זה ובלא"ה יש לחלק בין גילוי מילתא דהכא להתם:

וכי עונשין מן הדין: ק"ק הא ע"כ לאו משום עונש נגענו בזה אלא מטעם דהקפידה התורה להציל את הנרדף דאל"כ איך אמרינן לעיל דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו אף דרודף לא בעי התראה הרי מ"מ קטן בכ"מ לאו בר עונשין הוא:

והא מהכא נפקא מהתם נפקא: ק"ק לפי מה שכתב הב"י בח"מ (סי' תכ"ו) בשם הירושלמי דאפילו בספק נפשות צריך להכניס את עצמו כדי להציל את חבירו א"כ מאי פריך הא ודאי צריך לזה לא תעמוד על דם רעך דמוהשבותו לו לא הוי ידעינן למימר הכי ולפי שיטת הפוסקים שהשמיטו דין זה א"ש די"ל דסברו דהש"ס דילן באמת פליג על הירושלמי אבל לדעת הב"י קשה וי"ל דהקושיא היא דבאמת והשבותו לו ל"ל אבל לא תעמוד על דם רעך לכתוב וכמו שפירש גם המהרש"א בתוס'. אך דלפ"ז קשה לפי מה שמשמע מפירוש רש"י בהא דמתרץ אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל דממשמעות דל"ת על דם רעך דריש כן א"כ אכתי והשבותו ל"ל ובפשטות י"ל דאי מל"ת לא ידעינן אלא דמחוייב להציל נפש אבל להשיב תועה בדרך שאינו פקוח נפש לא ולהכי מצרכינן והשבותו אך דלפ"ז הקושיא הנ"ל על הב"י במקומה עומדת דהא שפיר מצרכינן והשבותו וי"ל דלהב"י מפרשינן פירוש הגמרא כמו שפירש הר"ן דמיתורא דל"ת דרשינן מיגר אגורי ולא ממשמעות ולכן שפיר מצרכינן לפי התירוץ והשבותו ובאמת הקושיא היה והשבותו ל"ל ורש"י דלא פירש הכי י"ל דסובר באמת כדעת הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים שלא הביאו הך דין דב"י:

נעבדה בה עבירה: מפירוש רש"י נראה שמפרש הכי שנבעלה קודם לכן אכן דעת הרמב"ם לא נראה כן אלא דקאמר דהיכא דנעבדה בה עבירה דהיינו שהערה בה כבר אע"פ שלא גמר ביאתו לא ניתן עוד להצילו בנפשו כיון שכבר עבר אלא מביאין אותו לב"ד דכן כתב בפ"א מהל' רוצח ולפי הנראה מכאן יצא לו כן ולפ"ז אפשר לדעת הרמב"ם אפילו היכי שנבעלה מקודם לכן בעילת זנות לא מקרי ע"י כן פגומה:

אבל נער דלא קא פגים ליה: פירוש דפגם הוא שנעשה זונה בבעילתו והולד ממזר וכמו שפירש רש"י לקמן (ע"ב) ותרווייהו לא שייכי גבי זכר ואף שכאן פירש רש"י הפגם גבי נערה המאורסה דפגים לה בבתולי' ומגנה על בעלה לא בא רק לפרש לענין מאי קרי לנ"ה נפיש פגמה טפי משאר עריות:

ברש"י ד"ה אבל הרודף. ושבת נמי תיתי בגז"ש: א"ל דאכתי לא ליתני רק ע"ז דכיון דע"ז אין מצילין א"כ מהיכי תיתי שיצילו מחלל שבת הא ליכא למילף חיובו מגז"ש די"ל דתני בכל הני דחשיב סדרא דקרא נקיט דרוצח דחשיב כתיב בפרשת משפטים מכה איש ומת מות יומת וזכור כתיב מיתתו בפרשת קדושים ואיש כי ישכב את זכר וגו' ונערה המאורסה כתיב בפרשת כי תצא והוצאתם את שניהם וכן רודף אחר בהמה כתיב בפרשת משפטים כל שוכב עם בהמה מות יומת והמחלל את השבת בפרשת שלח לך רגום ירגמו וע"ז בפרשת שופטים והוצאת את האיש ההוא וגו' ואף דכתיב ע"ז ג"כ בפרשת משפטים זובח לאלהים יחרם הך לא איירי רק בד' עבודות שלא כדרכה ולא בע"ז סתם כמבואר לעיל וגם לא כתיב שם מיתה בפירוש כמו בפרשת שופטים ולכן שפיר נקיט מחלל שבת ג"כ כיון דבדרך סדורו לפי המקראות קדים לע"ז:

ד"ה היקש הוא. וכל היקש וגז"ש כו' לפי שלא נתנה למידרש מעצמו: עיין במ"ל (פ"ב מהל' קרבן פסח) שהוכיח שם דעת רש"י דהיקש אדם דן מעצמו ואין להקשות מדברי רש"י דהכא דכתב לפי שלא נתנה למידרש מעצמו ומשמע דאהיקש וגז"ש קאי דודאי לענין הא הוי כמפורש בקרא דאי לאו דכתבם התורה ב' הדברים שהוקשו סמוכים זה לזה לא הוי נוכל להקישם אבל השתא דכתיבי שפיר נקיש אותן מעצמנו ולכן לענין היקש ל"צ רש"י לפרש כלום ורק לענין גז"ש ולכן כתב שלא נתנה למידרש דמשמע דאגז"ש לחוד קאי אכן בסוכה (דף ל"א ע"א) כתב רש"י בפירוש דאין אדם דן היקש מעצמו והתוס' כתבו עליו דתימא גדולה היא ע"ש ובספרי ע"ל שם שהארכתי ליישב שיטת רש"י:

בתוספות ד"ה הרי זה. וכן בההיא דלעיל פרק ד' מיתות: לפי מה שכתבתי לעיל שם מזה אפשר אין ראיה כ"כ ע"ש:

בא"ד. דללמד אפסולי המוקדשין נמי קאתי לפטור מן המתנות: עיין בבכורות (דף ל"ג ע"א) דדריש שם ג' דרשות מצבי ואיל ולא ידעתי למה מסופקים התוס' בזה וגם למה נקטו הך דרשא דווקא:

בד"ה להצילו בנפשו. ל"ל קרא בטובע בנהר: ק"ק הא איצטריך קרא למיטרח ומיגר אגורי כדאמרינן לקמן וזה לא מוכח רק מיתורא דלא תעמוד דמוהשבותו לו נפקא וכמו שפירש הר"ן וא"ל דאכתי והשבותו לו ל"ל דא"כ דזה קושית התוס' מאי מתרצי דאי מהכא ה"א עשה הא לענין והשבותו לו לא שייך זה דג"כ לא הוי רק עשה אכן לפי מה שכתב המהרש"א דבוהשבותו הוי לאו ג"כ דלא תוכל להתעלם קאי עליו א"ש. א"נ י"ל דקושית התוס' כפשטי' דלא תעמוד על דם רעך ל"צ כיון דידעינן הצלת חבירו מק"ו מדניתן להצילו בנפשו א"כ מיתורא דוהשבותו לו ג"כ ידעינן מיגר אגורי:

בא"ד. קמ"ל התם דעובר בלאו: לפי מה שכ' הרמב"ם (פ"א מה' מאכלות אסורות) דהיכי דאיכא עשה עם ק"ו עונשין מן הדין א"כ הכא דהוי ק"ו בהדי עשה יחשב זה כמו לאו אכן בזה יש לחלק כיון דהך הוי ק"ו מכח עשה לא מיחשב כמו ק"ו ועשה ובלא"ה כבר הוכחתי במ"א מהא דאמרינן מנחות (דף ה' ע"ב) מן הבהמה להוציא את הטריפה והלא דין הוא גם דעת הרמב"ם אינו כן דאמרינן בעלמא הכי רק התם גבי סימני טהרה. ועיין מש"כ בספרי ע"ל מכות (דף י"ד ע"ב) בביאור שיטת הרמב"ם:

ד"ה חייבי כריתות. וא"ת תיפוק ליה מדאיתקוש כל העריות: ק"ק הא אי מהיקש אתיא צריך נערה אלגופא דממנה נלמד ההיקש וגם נער צריך לזכר אלגופא דזכר אינו בכלל ההיקש וכמו שהוכיחו התוס' ביבמות (דף נ"ד ע"ב) וא"כ מנ"ל למעט ע"ז ובהמה ושבת דאתיא מנער ונערה כדאמרינן בש"ס. ועוד קשה אמה שהקשו התוס' אבל קשה הא בהמה לא איתקש כו' פירוש דא"כ אין ראיה מבהמה ועדיפא ה"ל להקשות כיון דבהמה אינו בכלל ההיקש בלאו הכי לא מתרצי מידי דהא אי מהיקש אתיא שאר עריות באמת לא צריך מיעוט לבהמה. והנראה דקושית התוס' אינה דחטא ומות לא לכתוב דבאמת מות צריך לכנ"ל אבל חטא דאתיא לחייבי כריתות לא לכתוב כיון דכתיב מות דהיינו עריות דחייבי מב"ד נילף שאר עריות מהיקשא ואכתי מיותר נער ונערה לדרשה דכולהו הוי בכלל מות וכן בהמה הוי בכלל ולכן שפיר צריך מיעוט לבהמה כן נלענ"ד ברור בכוונת התוס':

בד"ה נער ונערה. ומיהו בסמוך משמע דמחד דריש דקאמר: אכתי שייך תירוצם דבאמת זכר ונערה המאורסה מחד קרא נפקא אכן הא דאפילו קטנה במשמע זה אתי מנער אחרינא דכתיב בפרשה:

(עג א) ואחד חייבי כריתות מצילין אותן בנפשן אלמנה לכה"ג וכו' אין מצילין וכו'.—יש לנו ספק בנדה אם מצילים אותה בנפשו, דמדתני "חייבי כריתות" סתם משמע דנדה אף היא בכלל חייבי כריתות, וכן בסיפא לא הוציאו מכללן אלא חייבי לאוין בלבד. אבל לפי הטעם "אפיגמה רבה קפיד רחמנא" (ע"ב), ופירש"י: "כגון עריות דכריתות שהן חמורות והויא חרפתה מרובה שהולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו" נראה שאין נדה בכלל זה, שאין הולד ממנה ממזר (יבמות מט א) ואינה נעשית זונה (רמב"ם הל' אסורי ביאה רפי"ח), ועי' יבמות נג ב.

עוד אנו מסתפקים בכעין זה, שכפי המבואר לקמן (עד א) בגילוי עריות יהרג ואל יעבור אם גם הנדה היא בכלל זה, שהרי פעמים שאין הנדה בכלל העריות שאמרו חכמים, כמו ביבמות (נג ב): "וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה וכו' פסלה", ואין הנדה בכלל זה. עוד שם (צד ב): "כל עריות שבתורה אין צריכות ממנו גט", ואין הנדה בכלל העריות. וכן יש הפרש בין נדה לשאר עריות לענין ההסתכלות בהן, שהתירו חכמים להסתכל במקומות המגולים שבאשתו נדה מה שאין כן בשאר עריות (עי' נדרים כ ע"א). וראה גטין ו ב, שלפי' רש"י שם "גילוי עריות" הנזכר שם היינו נדה, אבל לפי' ר"ח מובא בתוס' שם היא ערות אשת איש.