סנהדרין עא ע"א

דף עא - א

חייב מלקות - משום שעבר על הלאו שנאמר (ויקרא י): "יין ושכר אל תשת".

ואף שלגבי הלאו של כניסה לבית המקדש שתוי יין, עובר גם על דבילה דעילית ודבש וחלב -

אינו נעשה בן סורר ומורה אם אכל ושתה מהם.

שנינו במשנתינו: אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל וישתה יין.

תנו רבנן: אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין - שנאמר: "זולל וסובא". ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר: "אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו". [מפורש במשנה].

ועוד ^[1] אומר (משלי כג): "כי סובא וזולל יוורש [סופו להיות רש - עני, ומבקש הרגלו ואינו מוצא] וקרעים תלביש נומה [נומה היא שינה יתירה, ומי שמתגרה בה - תלבישו בגדים קרועים ובלויי סחבות]". כלומר, סוף כל בעל הנאות לבוא לידי עניות.

ומענין לענין דורשת הגמרא דרשה נוספת מפסוק זה.

אמר רבי זירא: כל הישן בבית המדרש - תורתו נעשית לו קרעים קרעים שוכח תלמודו, וזכרונו בה היא מוקטעת, חלק זוכר וחלק אינו זוכר -

שנאמר: וקרעים תלביש נומה ^[2].

מתניתין:

אין בן סורר ומורה חייב, אלא אם גנב ^[3] מעות מאביו, שאז יבוא להימשך ולבקש הרגלו כי אז המעות מזדמן לידו תמיד לגונבם. וכן אינו חייב אלא אם אכלו התרטימר בשר וחצי לוג יין ברשות אחרים, כי אז אינו מפחד לאכול, אבל אם אוכל ברשות אביו, מפחד, ולא יבא להימשך אחרי אכילה כזו.

גנב מעות משל אביו וקנה בהם בשר ויין ואכל ברשות אביו, או אם גנב משל אחרים ואכל ברשות אחרים ^[4] וכל שכן אם גנב משל אחרים ואכל ברשות אביו -

אינו נעשה בן סורר ומורה.

עד, כלומר, ומתי אכן נעשה בן סורר ומורה - שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים. אלא הם דברי חכמים.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ^[5].

גמרא:

הגמרא מבארת את המשנה, וטעמה.

גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, פטור, והטעם: אף על גב דהמעות שכיח ליה, בכל זאת - בעית מפחד מאביו שלא יבין שאוכל ממעות שגנב.

משל אחרים ואכל ברשות אחרים, פטור, והטעם: אף על גב דלא בעית שאינו מפחד, כי אביו אינו רואהו אוכל, בכל זאת - לא שכיח ליה אין מעות אחרים מזדמנין לו לגנוב.

וכל שכן, אם גנב משל אחרים ואכל ברשות אביו, בודאי פטור, היות דלא שכיח ליה, ובעית.

עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים - דגם שכיח ליה לגנוב, וגם לא בעית לאכול, ובאופן זה יבא להימשך אחרי מעשיו המכוערים.

שנינו במשנתינו: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.

ותמהינן: אמו?! מנא לה - מנין יש לה מעות משלה, הרי, מה שקנתה אשה קנה בעלה? ומתרצינן: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: גנב בשר ויין מסעודה המוכנת לאביו ולאמו, וכיון שהם מוכנים לכך, נקרא שגנב משל אמו, שהם שייכים גם לה, כי בעלה חייב במזונותיה ^[6].

תירוץ זה משמעותו שנגב בשר ויין, לכן מקשינן:

והא אמר רבי חנן בר מולדה אמר רב הונא: אינו חייב עד שיגנוב מעות ויקנה בשר בזול ויאכל, יין בזול וישתה -

ואם גנב בשר ויין - פטור.

ומתרצינן: אלא, אימא כוונת רבי יוסי ברבי חנינא היא: שגנב מ"דמי" סעודה המוכנת לאביו ולאמו.

ואיבעית אם תרצה, אימא אומר עוד תירוץ על הקושיא: אמו?! מנין לה מעות? -

יש אופן שאכן יש לה מעות, והוא: דאקני לה הקנה לה איש אחר מעות, ואמר לה: "הנני מקנה לך המעות על מנת שאין לבעליך רשות בהן, ובאופן זה אין המעות שייכים לבעל.

ועתה גנב הבן גם משל אמו.

מתניתין:

היה אביו רוצה לעשותו בן סורר ומורה - ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה - אינו נעשה בן סורר ומורה.

עד שיהו שניהם רוצים ^[7].

רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו, אינו נעשה בן סורר ומורה. מפורש בגמרא.

גמרא:

מאי פירוש: "אמו אינה ראויה לאביו" -

אילימא אם תאמר: שאינה ראויה להיות אשתו, ואין לו בה קידושין, כגון: חייבי כריתות שאמו אסורה על אביו באיסור שחייבים עליו כרת, כגון שהיא אחותו, וכן חייבי מיתות בית דין, כגון חמותו [שחייבים עליה שריפה] -

ומה בכך שאינה ראויה? סוף סוף, אבוה אביו - אבוה [נינהו], ואמיה אמו - אמיה נינהו, והם אביו ואמו, כי התורה לא כתבה: "איש ואשה", כדי לדרוש שצריכה להיות "אשתו".

אלא פירוש דברי רבי יהודה הוא: בשוה לאביו בקול מראה וקומה - קאמר.

שרבי יהדה סובר, כמו שמבואר לקמן, שרק אם הם דומים בקול מראה וקומה, אז נעשה בן סורר ומורה.

תניא שנינו בברייתא נמי הכי כמו שביארנו:

רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה - אינו נעשה בן סורר ומורה.

מאי טעמא?

דאמר קרא: "איננו שומע בקולנו", ודריש רבי יהודה "בקולנו" בקול אחד [כיון שלא כתוב "בקולותינו" או "בקולינו" ביו"ד, שמשמעותם שני קולות].

מכך דקול בעינן אנו צריכין שיהיו שוין - מראה וקומה נמי בעינן שיהיו שווין ^[8].

כמאן כדברי מי, אזלא מתפרשת הא דתניא ברייתא ששנינו: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב בתורה, דרוש! וקבל שכר ^[9]!

כמאן כדברי מי? כרבי יהודה, כי הוא דבר שאינו מצוי, שאביו ואמו יהיו שווים בקול מראה וקומה ^[10].

איבעית אימא ואם תרצה אומר: רבי שמעון היא.

דתניא: אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה הבן תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי - אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?! האם אביו ואמו יסכימו להוציאו להורג עבור כך ^[11]?

אלא, לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש! וקבל שכר ^[12]!

אמר רבי יונתן: בן סורר ומורה היה, ואני ראיתיו וישבתי על קברו!

ובאותו ענין ממשיכה הגמרא:

כמאן אזלא הא דתניא:

עיר הנדחת שדנים את כל תושבי העיר שעבדו בה עבודה זרה בסקילה וממונם אבד, לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה פרשת עיר הנדחת בתורה - דרוש! וקבל שכר!

כמאן? כרבי אליעזר.

דתניא: רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה ספר תורה ואפילו חומש אחד או ספר מספרי הנביאים ואפילו מזוזה אחת - אינה נעשה עיר הנדחת.

מאי טעמא?

אמר קרא בפרשת עיר הנדחת (דברים יג): "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש" -

וכיוון דאי איכא בה מזוזה או אחד משאר הספרים, לא אפשר לקיים את מצוות התורה לשרוף את כל שללה שהרי כתוב בהם אזכרות שם ה' - דהרי כתיב (דברים יב): "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים... ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן לה' אלקיכם".

ולדברי רבי אליעזר, הוא דבר בלתי מצוי שעיר בישראל לא תהיה בה אפילו מזוזה אחת ^[13].

אמר רבי יונתן: אני ראיתיה לעיר הנדחת וישבתי על תילה חרבותיה.

כמאן אזלא הא דתניא:

בית המנוגע שיש בו נגעי בתים לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב פרשת נגעי בתים בתורה - דרוש! וקבל שכר!

כמאן? כרבי אלעזר ברבי שמעון.

דתנן: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא - עד שיראה בו הנגע בבית כשתי גריסין [שיעור הנגע הוא בגודל "גריס"] על שתי אבנים מאבני הבית, שנאמר וחלצו את האבנים, משמע לפחות שתי אבנים שבכל אחת מהן שיעור נגע, ואותן שתי האבנים תהיינה בשתי כתלים דהיינו: בקרן זוית, כמו שיבואר, ארכו של הנגע כשני גריסין ורחבו כגריס, שבכל אבן יהיה כגריס על גריס.

מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון? כתיב (שם): "קיר" - "ומראיהן שפל מן הקיר", לשון יחיד, ועוד כתיב (שם): "קירות" - "והנה הנגע בקירות", לשון רבים. "אי אפשר לומר קיר שהרי נאמר קירות, ואי אפשר לומר קירות שהרי נאמר קיר"

ודרשינן: איזהו קיר שהוא כקירות? הוי אומר: זה קרן זוית.

ולדברי רבי אלעזר ברבי שמעון, הוא דבר בלתי מצוי, שהנגע יהיה בצורה זו.

אלו הם דברי התנא של הברייתא, הסובר כמו רבי אלעזר ברבי שמעון. ואילו רבי אליעזר ברבי צדוק ורבי שמעון חולקים עליו.

תניא: אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: מקום היה בתחום עיר עזה, והיו קוראין אותו למקום זה: חורבתא סגירתא, חורבת מצוערת, שנותץ משם בית המנוגע, כדין בית המנוגע שנותצים את הבית.

וכן אמר רבי שמעון איש כפר עכו: פעם אחת הלכתי לגליל, וראיתי מקום שמציינין אותו שעשו בו "ציון", כלומר סימן להתרחק ממנו, היות ואבנים שנתצו מבית המנוגע מטמאות בטומאת אוהל כמת, ואמרו אנשי המקום: שה"ציון" הוא שאבנים מנוגעות פינו לשם.

ולדברי תנאים אלו - בית המנוגע אכן היה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לבאר את אישיותם של אביו ואמו.

היה אחד מהם אביו או אמו - גידם ידו קטועה, או חיגר, או אלם, או סומא, או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה ^[14].

שנאמר: "ותפשו בו אביו ואמו", ודרשינן: ולא גדמין.

ועוד נאמר: "והוציאו אותו", ודרשינן: ולא חגרין ^[15].

ועוד נאמר: "ואמרו": ודרשינן: ולא אלמין. ועוד נאמר: "בננו זה" - משמע שרואים אותו ודרשינן: ולא סומין.

ועוד נאמר: "איננו שומע בקולנו" - משמע שבשעת תוכחתם ^[16] שמעוהו אומר: "איני מקבל דבריכם" - לכן דרשינן: ולא חרשין.

המשנה מבארת את סדר אזהרת וענישת בן סורר ומורה.

אחרי שזלל וסבא מתרין בו מוכיחין אותו בפני שלושה [אינה ^[17] כהתראת שאר עבירות שבתורה, שבהם לא חייבים מלקות אלא בהתראת עדים, אלא מודיעים לו שאם ימשיך בהרגליו המכוערים יביאוהו לפני בית דין וימיתוהו]. שנאמר: "ויסרו אותו ^[18]".

ואם לא שמע בקולם - מלקין אותו מלקות ארבעים.

חזר וקלקל במעשיו המכוערים - נדון לסקילה בעשרים ושלשה דיינים, ככל דיני נפשות.

ואינו נסקל עד שיהו שם בין העשרים ושלשה - שלשה הראשונים ^[19]. שנאמר: "בננו זה" ודרשינן: זה שלקה לפניכם.

גמרא:

שמואל סובר בפרק נגמר הדין (לעיל מה:) "בעינן קרא כדכתיב". כלומר, כל דיני התורה צריכים להתקיים כמו שכתובים בתורה, ואם חסר פרט אחד, ואי אפשר לקיימו, אין מקיימים את כל הדין, והפרט מעכב את קיומו. לכן סובר, שהיות והתורה כתבה בפרשת עבודה זרה (דברים יז): "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו", לכן, אם נקטעו ידי העדים - פטור ממיתה.

ולדעתו אין אומרים שהתורה נקטה לשון זו למצוה בעלמא, ולקיים את כל מה שיש באפשרות לקיים.

לכאורה, בלי דברי המשנה, מה שנקטה התורה לשון זו: "ותפסו" "והוציאו אותו", הוא למצוה בעלמא, ואינו מעכב. ובאה המשנה לחדש, שאם אי אפשר לקיים את הדין כמצוותה ממש כמו שכתוב בתורה - כגון שאחד מהם גידם, אין מקיימים את כל דין בן סורר ומורה, ופוטרים אותו.

ולכן דנה הגמרא: שמעת מינה שהתנא של משנתינו - והיא סתם משנה - סובר: "בעינן קרא כדכתיב"!

ומשנתינו היא ראיה לשמואל.

הגמרא דוחה ראיה זו: אף אם נאמר: "לא בעינן קרא כדכתיב", בכל זאת - שאני הכא שונה דין סורר ומורה,

הנותן מתנה לאשה קנה בעלה ואם נתן לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן יש אומרים שלא קנה הבעל אבל גדולי הפוסקים כתבו שקנה הבעל אף בנתן לה על מנת שאין לבעלה רשות בה אבל אם התנה בגוף המתנה שתהא לה לדבר פלוני כגון על מנת שתאכלי ותשתי בהם קנתה אבל אם לא פירט לה אלא שאמר מה שתרצי עשי קנה בעלה וגדולי המחברים פסקו שאף במה שתרצי עשי קנתה והוא תמה שמה שתרצי עשי אינו אלא בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא שכבר ישבנו את הענין והסכמנו לדעתם במסכת קידושין ובמסכת נדרים וכל שכתבנו שקנה הבעל לא כמציאה שכלה לבעלה אלא כנכסי מלוג להיות הפירות שלו שאף ירושה אין לו אלא פירות כל שכן מתנה שהיא כעין מקח וכמו שאמרו במקום אחר אי לאו דהוה ליה הנאה וכו' וכן יראה ממשנת המשליש מעות לבתו האמורה בכתובות ויש מפקפקין לומר שהם לבעלה במתנה גמורה כמציאה ממה שנאמר במסכת קידושין כאחד עם קנין העבד שהוא לרבו לגמרי ואף ממה שכתבו גדולי הרבנים בסוגיא זו ובקידושין לפי תמם יראה שהם סוברים כן ואין הדברים נראין וגדולי המחברים וכן גדולי המפרשים כתבוה כדברינו ויש מסייעין לשיטתנו ממה שאמרו בתלמוד המערב מפני מה אמרו מציאת האשה לבעלה שלא תהא גונבת לבעלה ותאמר מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה כלומר שנאמנת בכך ומה הועילו קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה אלמא שבמתנה הגוף מיהא שלה ואע"פ שאפשר לפרש שנתן לה אחר במתנה למה שהיא אוכלת על הדרך שביארנו מ"מ הדברים אמורים בסתם ומ"מ ממה שכתבנו אתה רואה שמה שאמרו כאן דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה לדעת גדולי הפוסקים אתה צריך לפרשה לענין פסק שפירט בו ואמר אלא מה שאת אוכלת בפיך וכבר כתבנו עיקרי דברים אלו בארוכה בראשון של קידושין:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה או אמו רוצה ואביו אינו רוצה אין נעשה בן סורר ומורה שהרי נאמר ותפשו בו אביו ואמו וטעם הדברים שלא מסרה תורה בחינת תכליתו לשקול דעתו של אחד מהם אלא לשניהם שכל ששניהם מסכימים בכך אין עוד ספק בהחלטתו ור' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה פי' בגמ' שלא אמר ר' יהודה בשאינה ראויה לו מצד איסור שאפילו היתה מחייבי כריתות ומיתות בית דין לא נפקיע ממנו דין סורר ומורה שמ"מ אביו אביו ואמו אמו אלא שהוא רוצה לומר אם אין אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה ואין הלכה כר' יהודה ודין בן סורר ומורה נעשה אף בשאין שוים וכן אף בשאינה ראויה לו ואף בממזר כמו שכתבנו היה אחד מהם גדם או חגר או אלם או סומא או חרש אין הבן נעשה בן סורר ומורה ויראה לי הטעם מפני שהאכזריות מצויה באלו ומ"מ דרך אסמכתא סמכוה מן המקרא ותפשו בו ולא גדמין והוציאו אותו ולא חגרין ואמרו ולא אלמין בננו זה ולא סומין איננו שומע בקולנו ולא חרשין:

פיסקא אכל כל מאכל ולא אכל בשר לאיתויי דבילה קעילית שאף על פי שמשכרת ומביאה את האדם לידי עבירה אינו חייב עליה. שתה כל משקין ולא שתה יין לאיתויי דבש וחלב שמשכר דתניא כהן שאכל דבלה קעילית או ששתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב מלקות דכתיב יין ושכר אל תשת שכר כל מידי דמשכר אבל מיתה לא דההיא מיתה דכתיבא התם מיתה בידי שמים היא.

אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין שנאמר זולל וסובא אע"פ שאין ראיה לדבר מן הכתוב שזולל וסובא הכתובין בתורה בבשר וביין הן זכר לדבר שלשון זולל נופל על הבשר ולשון סובא על היין שנאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ואומר כי סובא וזולל יורש להכי אייתי להאי קרא בברייתא לאשמועינן דזולל וסובא דאיירי ביה שלמה בקרא קמא היינו זולל וסובא דקרא כדתניא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף גומר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא והיינו דכתיב כי סובא וזולל יורש ומלסטם והורג את הבריות כלומר שנעשה רש ומבקש למודו ואינו מוצא ומלסטם והורג לבריות וקרעים תלביש נומה פשטיה דקרא דאיתיה עילויה דמאן דלא עסיק במלאכה ומיגרי באכילה ושתיה יורש סוף שנעשה רש וכן המתגרה בנומה דהיינו שינה הרי השינה מלבישתו קרעים מחמת שאינו עסוק במלאכה ונעשה רש וסופו ללבוש בגדים קרועים ובלויי סחבות. והוא הדין נמי לענין תלמוד תורה שהמתגרה בשינה משכח תלמודו ותורתו נעשית קרעים קרעים שאינו נזכר אלא בסירוגין:

מתני' גנב של אביו כו' משמע מהאי מתני' דפשיטא ליה לתנא דעיקר חיובא דבן סורר ומורה משום דגנב ואכל הוא מדלא איצטריכא לאשמועינן אלא דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ועיקר הא מילתא איבעי תימא סברא דבן סורר ומורה על שם סופו הוא נידוי דסופו להיות מלסטם את הבריות הילכך אי גנב וקנה ואכל ואתי לאימשוכי בגניבה אין ואי לא לא. ואי בעית תימא קרא דכתיב ויסרו אותו זה מלקות וקי"ל דלא ענש אלא אם כן הזהיר ועל כרחיך בלאו דגניבה קאי קרא שהרי דבר הלמד מענינו דקא מיירי בזולל וסובא דאיננו שומע בקול אביו ובקול אמו במידי דשייכי ביה אביו ואמו ואע"ג דאין לוקה ומשלם על כרחיך חייבך הכתוב מלקות במקום תשלומין מידי דהוה אמוציא שם רע דלוקה ומשלם.

וטעמיה דרבי יוסי בר יהודה דאמר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו כדתניא בספרי איננו שומע בקול אביו ובקול אמו יכול אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק ת"ל איננו שומע לג"ש מה איננו שומע האמור להלן זולל וסובא פי' דכתיב איננו שומע בקולנו זולל וסובא אף איננו האמור כאן זולל וסובא כלומר אף איננו האמור בתחלת הפרשה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו אע"ג דלא כתיב ביה זולל וסובא על כרחיך בזולל וסובא הכתוב מדבר שמזהירין אותו שלא להיות זולל וסובא ואינו שומע ולא שאמרו לו להדליק את הנר ולא הדליק ומה איננו שומע האמור כאן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו דכתיב בקול אביו ובקול אמו ולא כתיב בקול אביו ואמו לומר לך ששניהם שוים וכשם שאינו חייב עד שיגנוב משל אביו כך אינו חייב עד שיגנוב משל אמו אף כאן בגניבה שניה דחד קול כתיב אינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.

והכי משמע קראי לפום דינא דבן סורר ומורה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ממשמע שנאמר איננו שומע ש"מ שהתרו בו שלא להיות בן סורר ומורה זולל וסובא ולא שמע אלא נעשה זולל וסובא ויסרו אותו דהיינו מלקות כדיליף ליה לקמן והדר כתיב ולא ישמע אליהם כלומר אם עדיין לא ישמע אליהם לאחר שיסרו אותו אלא חזר וגנב משל אביו ומשל אמו ונעשה זולל וסובא ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואמרו אל זקני עירו בנינו זה שלקה בפניכם הרי הוא סורר ומורה ואינו שומע בקולנו אלא חזר ונעשה זולל וסובא מיד ורגמוהו כו'. והני בבי כולהו דמתני' דקתני גנב משל אביו ואכל ברשות אביו כו' בגמרא מפרש טעמא דכולהו.

גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אע"ג דשכיח ליה ממונא דאבוה למיגנב מיניה ואתי לאימשוכי כיון דברשות אביו קאכיל ליה בעית מאבוה ולא ממשיך משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע"ג דלא בעית מאבוה דהא ברשות אחרים קאכיל לא שכיח ליה ממונא דאחרים למגנב בכל שעתא ולא אתי לאימשוכי וכל שכן גנב משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית דודאי לא אתי לאימשוכי וזו ואין צריך לומר זו קתני ואינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו דשכיח ליה ויאכל ברשות אחרים דלא בעית ואתי לאימשוכי:

פיסקא ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו. ומתמהינן אמו מנא לה ממונא דלא הוי דאבוה מה שקנתה אשה קנה בעלה ופריק ר' יוסי בר' חנינא מסעודה המוכנת לאביו ולאמו דכיון דאדעתא דאכלי לה תרוייהו אתעבידא אשתכח דאית להו לתרוייהו חולקא בגוה ודמיא לההיא דתנן (ערכין כ"ד.) המקדיש את נכסיו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבעים חדשים שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ואיכא דאמרי משום דבעלה חייב במזונותיה ואישתכח דאיהי נמי שייכא בה ולאו מילתא היא דנהי שחייב במזונותיה גבי האי סעודה מיהת למה לה. ומתמהינן סעודה והא"ר חנן בר מותנה א"ר הונא אינו חייב עד שיקנה בשר בזול ויאכל יין בזול וישתה דהוי מידי דשכיח ליה בכל שעתא אבל אם גנב בשר עצמו ויין עצמו לא דלאי כל שעתא שכיח ליה ולא מימשיך. ואסיקנא אלא מדמי סעודה המוכנין לקנות מהם צרכי סעודה לאביו ולאמו (הוא) [והוא] דמטו לידא דאימיה ואיבעי תימא כל היכא דהוה מזומן לדילה משל אמו קרינא ביה דלא גרע מצבעים חדשים שצבען לשמן ואע"ג דלא מטו לידייהו ומתמהינן עלה בפרק הגוזל עצים (בבא קמא ק"ב:) מי הודיעו לצבע שהקנה צבע לאשה ואי בדמטו לידא מאי קושיין ותו אי בדמטו לידייהו מאי איריא צבען לשמן ולקחן לשמן אפי' לא צבען נמי לשמן נמי זכו בהו משעת הגבהה.

ואיבעית תימא דאקני לה אחר ואמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן דאי לא אמר לה הכי הוי (בידא) לבעל דלא גרעי מנכסי מלוג ובעינן דבר שנתרוקנה בו הרשות לאמו ורבינו שלמה ז"ל פירש דאי אמר ליה הכי זכי בהו בעל דלא עדיף ממציאה ולא דייק דהא ודאי אי איכא לדמוייה לנכסי מלוג הוא דאיכא לדמוייה דהא אידי ואידי מכח אחר קאתו לה לאפוקי מציאה דלאו מכח אחר קאתיא והיא גופה תקנתא דרבנן היא הכי דלא תהוי להו איבה ומאי דתקון תקון ומאי דלא תקון לא תקון. מיהא שמעינן דמאן דאקני מידי לאיתתא ע"מ שאין לבעלה רשות בו הויא הקנאה ולית ליה לבעל זכותא בגויה וה"ה למאן דמקני ליה מדעם לחבריה על מנת שאין לבעל חובו ולכתובת אשתו רשות בהן הויא הקנאה ולית להו להנך שיעבודא:

מתני' היה אביו רוצה כו' דכתיב ותפשו בו כו' כולה מילתא אתרוייהו משמע. ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה. ודייקינן מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד דלא תפסי בהו קדושי מכדי קרא אאביו ואמו קא קפיד ואפי' הויין מחייבי מיתות ב"ד סוף סוף אבוה אבוה ניהו ואמו אמו ניהי ואביו ואמו קרינא בהו אלא שוה קאמר מפרש בברייתא רבי יהודה אומר כו' מאי טעמא דאמר קרא איננו שומע בקולנו מדלא כתיב בקולותינו אלא בקולנו משמע שני גופין וקול א' ומאי קאמר קרא על כרחיך שוין קאמר ומדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין:

כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כר' יהודה דבעי אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה דודאי מילתא דלא שכיחא היא ואיבעי תימא ר' שמעון דסבירא ליה דמילתא דלא שכיחא היא דליתו ליה אבוה ואמיה לבי דינא למרגמיה משום דאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אבל לרבנן אע"ג דאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצים קסברי רבנן דלאו מילתא דלאו שכיחא היא דליתו ליה למרגמיה משום דמסקי אדעתייהו מאי סלקא ביה לבסוף:

תניא ר' אליעזר אומר כו' מ"ט דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת וכיון דאיכא מזוזה שהיא ממון הדיוט דאי בעי מזבין לה ואכיל להו לדמים והרי היא בכלל משמעותא דאת כל שללה וכיון דלא אפשר לקיומי בזה מצות את כל שללה תקבוץ ושרפת מפני הזכרות שבה שאסור לאבדם דכתיב ואבדתם את שמם וכתיב בתריה לא תעשון כן לד' אלהיכם איעקר ליה דינא דעיר הנדחת מהכא ורבנן אע"ג דאיכא מזוזה דהויא בכלל את כל שללה ולא אפשר לקיומי בה מצות את כל שללה תקבוץ ושרפת לא מיעקר דינא דעיר הנדחת בהכי דלא מבטלינן מאי דאפשר אטו ההוא מקצת דלא אפשר לקיומי ביה מצות תקבוץ ושרפת.

והא דתנן ר' אליעזר בר' שמעון אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים כו' הלכה למשה היא שאין הנגע מטמא בפחות מכגריס מיהו כי סגיא לן בחד גריס בנגעי אדם ונגעי בגדים אבל בנגעי בתים דכ"ע בעי' שני גריסין לדברי הכל ובתורת כהנים יליף לה מהאי קרא וראה את הנגע יכול בכגריס ת"ל וראה את הנגע והנה הנגע מלמד שאין הבית טמא אלא כבשני גריסין ואיתא להא דר"א בר"ש במסכת נגעים פרק כל נגעי בתים והכי תנינן התם אין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר וכמה אבנים יהו בו ר' ישמעאל אומר ארבע ר' עקיבא אומר שמונה שר' ישמעאל אומר עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים או על אבן אחת ר' עקיבא אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים ולא על אבן אחת ר"א בר' שמעון אומר כו' במאי קא מיפלגי ר"י סבר כי כתיב וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע אקראי בעלמא דאי איקרי והוי בתרתי בעי חילוץ ור"ע ור"א בר"ש סברי אבנים דוקא כתיב ור' עקיבא ור"א בר"ש בהא פליגי ר' עקיבא סבר אפי' בקיר אחד דהא כתיב קיר וכי כתיב קירות דאי איקרי והוי טמא ור"א בר' שמעון סבר כיון דכתיב קיר ומראיהן שפל מן הקיר וכתיב קירות והנה הנגע בקירות כו' אי אפשר לומר קיר שהרי [כבר] נאמר קירות ואי אפשר לומר קירות שהרי כבר נאמר קיר הא כיצד קיר שהוא כקירות ואי זה זה הוי אומר זו קרן זוית ששני הקירות סמוכין זה לזה ונראין כקיר אחד ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס כדי שיהא גריס מרובע בקיר זה וגריס מרובע בקיר זה דתנן (פ"ו מ"א) גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע והכא כיון ששיעורו כפול בעינן ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. חורבתא סגירתא חורבה מצורעת שהרסו משם בית מנוגע מצורעת מתרגמינן סגירתא תניא א"ר שמעון בן יהודה איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו שלא יאהילו עליו דאבן מנוגעת מטמאה באהל דכתיב אל נא תהי כמת איתקש מצורע למת:

מתני' היה אחד מהן גידם כו' שנאמר ותפשו בו ולא גדמין שאין להם ידים לתפוש והוציאו אותו ולא חגרין שאף עצמן אין יכולים להוציא אלא על ידי הדחק ואמרו ולא אלמין בננו זה משמע דחזו ליה ולא סומין דלא חזו ליה איננו שומע בקולנו פריש לה רבינו שלמה ז"ל פירושא דחיקא דלא מסתבר כלל ולדידן מסתברא לפרושה הכי מאחר ששניהם אומרים איננו שומע בקולנו משמע ששניהם אומרים שאינו שומע בקול שניהם דהא בקולנו בקול שנינו משמע ולא משכחת לה אלא בזמן שהאב יודע בתוכחתה של אם והאם בשל אב ואי הוי חד מינייהו חרש מנא ידע.

מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו מפרש לה בגמרא מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה ולאו הכא קאי דהא האי קרא דותפשו בו ואמרו בקטלא כתיב אלא בעלמא קאי בן סורר ומורה כיצד נעשה בן סורר ומורה גנב משל אביו ואכל כמו שאמרנו מתרין בו בפני שנים שלא יעשה ואם עשה מלקין אותו בפני שלשה והיינו דכתיב ויסרו אותו חזר וקלקל והיינו דכתיב ולא ישמע אליהם נידון בעשרים ושלשה והיינו דכתיב והוציאו אותו אל זקני עירו כו'. ואינו נסקל עד שיהו שם ג' הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם ובגמרא מקשי הא אפיקתיה למעוטי סומין.

ברם צריך את למידע דהאי התראה דקתני במתני' לאו משום התראה גמורה היא כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דמעשה בתוך כדי דיבור להתראה בעינן ואפשר שיעשה לאחר זמן לאחר כדי דיבור אלא מוכיחין אותו דבעינן איננו שומע בקול אביו ובקול אמו דמשמע שהתרו בו שלא ירגיל ואם לא שמע מלקין אותו בב"ד והיינו דכתיב ויסרו אותו כדפרישנא ורבינו שלמה ז"ל כתב ינמי כדכתיבנא מיהו קאמר טעמא דאי לשם התראה גמורה ליכא למימר דהא התראת עדים בעינן ועוד התראת ספק היא אם עובר ואם לאו ולאחר זמן יעשה בגלוי או בסתר אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל והני טעמא דמרן ז"ל כדמעיינת בהו שפיר משכחת דלאו טעמי מעליי נינהו. חדא דקאמר דהא התראת עדים בעינן והא ודאי טעמיה דרבי יוסי בר' יהודה הוא דאמר עד שיהו פי שנים עדים מתרין בו ואלו לרבנן אפי' מפי השד ואפי' מפי עצמו כדאיתא בפרק כיצד העדים נעשין זוממין (ו':) וא"כ מאי חזי מרן דמתני' רבי יוסי בר' יהודה היא אדרבא לוקמה כרבנן ותו דקאמר טעמא משום דהתראת ספק היא. ושתי תשובות בדבר חדא דהאי טעמא דריש לקיש הוא ואלו רבי יוחנן אפי' בהתראת ספק מיחייב (שם ט"ו:) ואנן כר' יוחנן קי"ל ותו תמיהא לן אמאי קרי לה מרן התראת ספק אי משום דכי מתרו ביה לא ידעינן אי עבר ועביד ואי לא עבד א"כ כלהו התראות דעלמא נמי דמחייבינן עילוייהו בין לגבי מיתה בין לגבי מלקות כולהו להאי טעמא דמרן התראת ספק נינהו דהא בכולהו התראה מקמי מעשה בעינן ואע"ג דחזינן ליה דקא בעי מעבד עביד וקא מתרינן ביה התראת ספק היא לטעמיה דמרן דמאן לימא לן דעבד דילמא לא עבד אלא ודאי על כרחיך לא שייך הכא התראת ספק כלל ולא שייך למימר התראת ספק אלא היכא דהאי עבירה דמתרו ביה עילוה לא פסיקא מילתא דאי עבד לה ודאי מיחייב מלקות או מיתה כגון שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה דכי מתרו ביה סהדי שיאכלנה עכשיו כדי שלא יעבור היום ויתחייב מלקות התראת ספק היא דמי יימר דאי לא אכיל לה השתא מיחייב מלקות דילמא אכיל לה בתר הכי סמוך לשקיעת החמה ולא מיחייב מלקות ואי דמתרי ביה סמוך לשקיעת החמה נמי התראת ספק היא דאי אפשר לצמצם לידע דאשתייר מיומא כדי אכילת ככר זו לא פחות ולא יתר או דילמא לא אשתייר כולי האי וכבר עברי' לאיסוריה אי נמי כגון הנוטל אם על הבנים לריש לקיש דאמר דהתראת ספק לא שמה התראה ותני ביטלו ולא ביטלו דאי שחטה בידים מצו לאתרויי ביה התראת ודאי בשעת שחיטה אל תשחטנה שלא תתחייב מלקות והיינו ביטלו חייב ואם לא ביטלו בידים אע"פ שמתה מעצמה ואי אפשר לו לקיים מצות שילוח פטור דכי מתרו ביה מעיקרא אל תטול שמא לא תקיים ותתחייב התראת ספק היא דהא לא ידענא דאי שקיל ודאי מיחייב דדילמא מיקיים בתר הכי ולא מיחייב לא הויא התראת ודאי אלא היכא דמתרו ביה בשעת שחיטה אל תשחטנה שאם תשחטנה תתחייב דברירא מילתא דאי שחיט לה ודאי מיחייב והוא הדין לאו דלא תותירו דכי מתרו ביה מהר ואכול עכשיו שמא תותיר עד בקר ותתחייב התראת ספק היא דמאן לימא לן דאי לא אכיל מיחייב דילמא אכיל סמוך לעלות השחר ולא מיחייב והוא הדין גבי השוחט את הפסח על החמץ (פסחים ס"ג) דקא ס"ד לאוקומי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בהתראת ספק דלריש לקיש דאמר עד שיהא עמו בעזרה קסבר התראת ספק לא שמה התראה ואי הוי חוץ לעזרה הויא לה התראת ספק כיון דלא חזו ליה לחמץ בשעת התראה [כי] מתרו ביה אל תשחט שלא תתחייב [התראת ספק] היא דמאן לימא לן דאכתי איתיה לחמצו כי היכי דלימא ליה אם תשחט תתחייב דילמא [אתאבד] ואזל ואי נמי שחיט לא מיחייב. ועוד קשיא לן מאי דקאמר מרן ז"ל מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו דמשמע דסבירא ליה דהאי ויסרו לשון התראה הוא ולאו מילתא הוא דהא מלקות גופה מויסרו הוא דאתיא לן ואלו התראה מאיננו שומע בקול אביו ובקול אמו הוא דנפקא לן כדברירנא לעיל:

פיסקא היה אחד מהם גידם כו' ודייקינן שמעת מינה בעינן קרא כדכתיב לעכב. ודחינן בעלמא היכא דמשתעי קרא כי ארחיה ולא כתיב קרא יתירא אימא לך לא בעינן קרא כדכתיב לעכב אלא היכא דאפשר עבדינן היכא דלא אפשר לא איכפת לן ושאני הכא דכולי קרא יתירא הוא דמכדי לימא קרא ויסרו אותו ולא ישמע אליהם ורגמוהו כל אנשי עירו כו' קרא דתפשו בו וקרא דאמרו למה לי ש"מ לעכב:

מדקול בעינן שוה כו'. יש לעיין בזה היכי משמע מאיננו שומע בקולנו ומהיכן בא לומר מדקול בעינן שוה מראה וקומה נמי וכו' ור"ש דקאמר וכי מפני כו' הוא תמוה לכאורה אם אינו ראוי ליסקל למה כתבה התורה שהוא ראוי ולא שייך בזה דרוש כו' ונראה כי הבן סורר אף כשהוכיחו אותו אביו ואמו כמה פעמים כמפורש בקרא ויסרו אותו אביו ואמו וגו' אמר כי מעולם לא הוכיחו אותו שניהם אלא אביו או אמו ואומר אלו הוכיחו שניהם היה מקבל תוכחתם וא"כ ע"כ בשקול שניהם שוה שיכול לומר שהיה סבור בכל התוכחות שלא היו רק מאחד מהם או מאביו או מאמו ואם כן ע"כ דמראה וקומה נמי שוין דאל"כ אף בשקולן שוה אכתי לא היה יכול לומר דאחד מהם היה כיון דמראיהן או קומתן אינן שוין וזה דבר שאי אפשר שיהיו שוין בכל דבר ולא היה ולא עתיד להיות ור' שמעון דקאמר וכי מפני שאכל כו' דודאי לדעת ר"ש התורה חייבה עליו מיתה שהגיעה תורה לסוף דעתו וכו' כדלקמן אלא דקאמר דאביו ואמו ודאי דלא יוציאו אותו בשביל זה לסקילה שהם ודאי לא יגיעו לסוף דעתו ויאמרו שסופו לחזור מדרכיו הרעים ויהיו חסים עליו וע"כ לא היה ולא עתיד להיות שאביו ואמו לא יגיעו לסוף דעתו (ויכסו) [ויחסו] עליו מלהוציאו לסקילה בשביל תרטימר אחד ולמה נכתב אלא דרוש שאביו ואמו ידרשו שהתורה הגיעה לסוף דעתו דבכזה הוא ראוי ליסקל וע"י זה יוכיחו ויסרו את בניהם ויקבלו על זה שכר וכדאמרינן הני נשי במאי זכיין שמגדלין ובניהן לת"ת אבל בזמן הזה אין נותנין לב לזה וכל אחד מחפה על בנו אף שהוא באמת חייב מלקות מיתת ב"ד ואין מוכיחין אותן והנערים הולכים רוב ימיהן בביטול ת"ת ואמרי' פרק כל כתבי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בו תינוקות של בית רבן כו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה על מנת שאין לבעלך כו' דהא ר' אליעזר הוא דאמר בחזקת הבתים אחד זה ואחד זה וכו' פי' בין שנתן לה בעלה במתנה בין שמכר לה בעלה קנתה וכו':

רש"י בד"ה עד שיגנוב כו' ויאכל ברשות אחרים כו' כצ"ל:

בד"ה אי נימא כו' בת קדושין הס"ד:

בד"ה בשוה לאביו כו' מפרש לקמן הס"ד:

בד"ה בקולנו חד קול כו' כצ"ל. בד"ה אפי' מזוזה כו' שאזכרת השם כתובה שם ולא קרינא כו' כצ"ל והד"א:

גמרא אבוה אבוה ואמיה אמיה נינהו. כצ"ל ועי' הלשון ברש"י:

שם וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר. כצ"ל:

רש"י ד"ה מציינין. דאבן מנוגעת מטמאה באהל. ל"ד כמש"כ בס"ד ע"ד בב"ב (ט ב):

רש"י ד"ה מתרין בו. דהא התראת עדים בעי. עי' לעיל (ט ב) וצע"ק:

תד"ה ע"מ. בכה"ד צ"ל אלעזר בל"י:

גמרא מקום היה בתחום עזה כו'. נ"ב ש"מ תחום עזה א"י היא דהא בנגעים בארץ מושבותיכם [כתיב] וכן עזה עצמה שכן כתוב [יהושע יג] חמשת סרני פלשתים לכנעני תחשב אלא שכך היה:

הַיָּשֵׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ קְרָעִים קְרָעִים (משלי כג, כ). נראה בס"ד הכונה לרמוז אם תקרע אות ת' של 'תּוֹרָה' לשנים יהיה ר' ר' ותקרע אות ר' של 'תּוֹרָה' לשנים יהיה ק' ק' הרי אותיות 'רק' שיהיה רק מלמוד הגרסה ורק מלמוד העיון ותקח אות ו' ד'תּוֹרָה' ותקרענה לשני חלקים שהם 'בד' ותקח אות ה"א ד'תּוֹרָה' ותקרענה לשני חלקים שהם 'אד' הרי יהיה מזה אותיות אבד ד' רצונו לומר אָבַד ממנו כל ד' חלקים של למוד הפרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד].

וּמִדְּקוֹל בָּעִינָן שָׁוִין, מַרְאֶה וְקוֹמָה נַמִּי בָּעִינָן שָׁוִין (דברים כא, יח). קשה מאי תליא הא בהא? ונראה לי בס"ד אעיקרא דמלתא צריך לבאר מה טעם יש בדבר זה שהצריכה תורה שיהיו שוין בקולם?
ונראה הענין הוא שזה בן סורר ומורה החמירה תורה בעונשו מפני שהתורה ציותו במורא אביו ואמו והוא עבר על מורא של שניהם בבת אחת שייסרו אותו שניהם ביחד ועבר על דברי שניהם וכיון דעבר על שתי מוראות ביחד ענשו חמור שנענש בעונש כפול. אך איך יצוייר שיעבור על שתי מוראות ביחד בבת אחת דאם שניהם עומדים ומצוים אותו הלא תרי קלי לא משתמעי ואיך יהיו בבת אחת? דבשלמא אם היה המצוה אותו אביו שהוא גם כן רבו ועבר הרי זה עבר על שתי מוראות בבת אחת כי המדבר ומצוה הוא גוף אחד אך אב ואם הם תרי גופי לכן לא חייבתו תורה אלא אם כן יהיו אביו ואמו שוין בקולם דהשתא בעת שאביו עומד ומדבר עמו ומצוהו נדמה לבן כאלו גם אמו מדברת עמו בעת שמדבר אביו ונמצא שזה עובר על שתי מוראות ביחד דדמי כאלו אביו והוא רבו גם כן מצוה אותו דעבר על שתים בבת אחת.
ולכן גזרת הכתוב כאן שיהיו אביו ואמו שוים גם במראה וקומה דכיון שהם שוים בשלשה קול ומראה וקומה נמצא נדמה לו בעת שמדבר אביו עמו כאלו גם אמו מדברת עמו ולכן ענשו חמור דעבר על שתי מוראות הבאים כאחד, ולכך אמר 'מִדְּקוֹל בָּעִינָן שָׁוִים מַרְאֶה וְקוֹמָה נַמִּי בָּעִינָן שָׁוִים' דבאמת כיון דחשבינן ליה דעבר על דברי אביו ואמו בבת אחת לא סגי בהשוואתם בקול בלבד אלא צריך שיהיו שוין בקול ומראה וקומה דאז על ידי השואתם בשלשה הנזכרים נחשב שבעת שאביו מצוה ומתרה בו כאלו גם אמו מדברת עמו בעת ההיא ביחד דנחשבים אביו ואמו כמו גוף אחד.
ברם הוה קשיא לי לכאורה איך יתכן שיהיו אביו ואמו שוים בקולם, והלא אמרו בגמרא דיבמות (יבמות פ:) בסמנים של סריס חד מנייהו שקולו לקוי שאינו ניכר בין איש לאשה וכן חד מסימני איילנית שקולה עבה ואינה נכרת בין אשה לאשה? ושוב ראיתי דאין זו קושיא כי עיינתי שם בגמרא דקאמר אתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהיו כולן רבי יוחנן אמר אפילו באחד מהן, וקאמר בגמרא לכולי עלמא היכא דהביא שתי שערות אינו סריס אלא רק בנמצאו בו כל הסמנים עיין שם, ואם כן כאן איירי בהביא שתי שערות ורק בענין קולם שוין דיכולים להוליד.
וראיתי להגאון בעל עיון יעקב שכתב על דברי הברייתא שאמרה 'לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת' וזה לשונו בש"ס איתא מדבעינן קול ומראה וקומה שוה לכך לא היה ולא עתיד להיות, שמעתי בשם גדול אחד משום דסימני סריס ואיילונית אם האיש קולו כאשה או להפך לכך לא היה ולא עתיד להיות כיון דעד כאן אחד מהם עקר עד כאן לשונו.
ונתפלאתי על הגאון בעל עיון יעקב ועל אותו גדול איך נעלם מהם דבר זה שהבאתי לעיל מן הגמרא באותו הדף דקאמר להדיה ביש לו שתי שערות כולי עלמא לא פליגי דאינו סריס אלא עד שיהיו כל סמני הסריס מצויים בו, וכן הוא בטור ושולחן ערוך (סימן קעב) ואם כן שפיר משכחת לה דקולו שוה לאשתו ומוליד משום דלית ביה שאר סמנים וכדכתיבנא לעיל.

לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת (דברים כא, יח). הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה למימר 'לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה' עיין שם.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאדם הראשון קיים קודם החטא כל המצות ברוחניות ולעתיד אחר תחיית המתים יקיימו ישראל כל המצות ברוחניות ואין דעתינו משיג עתה איך יתקיימו ברוחניות מאחר שעדיין לא הגענו למדרגה זו של העתיד לבוא עד כאן דבריו. ובזה מובן דנקיט 'וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת' לרמוז גם לעתיד אחר התחיה כשיקיימו כל המצות ברוחניות לא יקיימו מצוה זו דכיון דבגשמיות אין לה קיום גם ברוחניות אין לה קיום.

וְלָמָּה נִכְתָּב? דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. קשה אם כן יכתוב כמה דברים דלא שייכי בפועל ורק יכתוב כדי לקבל שכר בדרשה? ועוד שמע מינה דעבדי על מנת לקבל פרס! וצריך לומר בס"ד דאיתא בזוהר הקדוש פרשת בלק (זהר חלק ג קצז:) בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה לכתוב פרשת בן סורר ומורה אמר לו משה מאריה דעלמא שביק דא אית אבא דעביד כן לבריה? אמר לו כתוב וקבל אגרא, את ידעת ואנא ידע יתיר מה דאת חמי עלי ההוא עובדא דרוש קרא ותשכח בההיא שעתא רמיז קודשא בריך הוא ליופיא־ל רבנא דאורייתא ואמר למשה אנא דרשנא להאי קרא כתיב (דברים כא, יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ דא קודשא בריך הוא דכתיב הֳ' אִישׁ מִלְחָמָה (שמות טו, ג) בֵּן דא ישראל, סוֹרֵר וּמוֹרֶה דכתיב כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל (הושע ד, טז), אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ דא קודשא בריך הוא וכנסת ישראל וכו' עיין שם.
נמצא נכתבה פרשה זו כדי לדרוש ממנה מוסר לישראל שלא יבטיחם יצר הרע בטענות של הבל לומר בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים יד, א) ואין האב מכלה בניו מן העולם והא אשתכח כהאי גונא גבי בן סורר ומורה דסוקלים אותו בבית דין על פי דברי אביו ואמו, והנה אמרו רבותינו ז"ל שְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה (משנה אבות ד, ב) פירוש אדם דורש בדברי תורה לפני אחרים הנה הדברי תורה שדורש היא מצוה ויש לו שכר שנשמעים דבריו לאחרים ועושים מצוה מכח דבריו נמצא יש לו מצוה זו שעושים אחרים מחמתו וזהו שכרו. וכן כאן דרוש פרשה זו דבן סורר ועל ידי כך ילמדו מוסר ישראל ממנה ויעשו תשובה ואז תקבל שכר היא מצות התשובה שיש לך זכות שבעבורך נעשית אצל ישראל.

גמ' כמאן כר"י. עי' ת"י יומא סב ע"א ד"ה שני:

שם וישבתי על קברו. עי' ש"ע י"ד רסי' שסד:

בגמרא אלימא חייבי כריתות ומיתת ב"ד: אף דבכתובות (דף כ"ט ע"ב) משמע דאינה ראויה לקיימה הוא חייבי לאוין ולא חייבי כריתות שאני אינה ראויה לו מאינה ראויה לקיימה והא דלא נקט באמת ג"כ חייבי לאוין בהדי' דהא אליבא דר' יהודה ור"י ס"ל כר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ושוה בזה לח"כ ולמיתות ב"ד כדאמרינן לעיל (דף נ"ג ע"ב) די"ל דרצה למינקט גם אליבא דרבי יצחק דתני כדתנן ולדידיה לא מוכח דס"ל לרבי יהודה הכי גם א"ל דילמא אינה ראויה דקאמר ר"י היינו שפחה ונכרית דלא תפסי בה קידושין ובזה ליכא למימר סוף סוף אבו' אבו' נינהו דהא בספ"ג דקידושין קאמרינן דולד הבא מן השפחה אין קרוי בנך אלא בנה וא"כ יש לו דין גר ואינו אביו די"ל דבהכי ע"כ לא איירי ר' יהודה דא"כ מ"ט דת"ק דמחייב:

בקולנו מדקול בעינן שוין: א"ל דהתינח למ"ד יש אם למסורת אבל למ"ד יש אם למקרא הרי נעשה כאלו כתיב יו"ד אחר הלמ"ד דהא הציר"י מושכת אותה וכמש"כ רש"י בקידושין (דף י"ח ע"ב) גבי חיר"ק דבבגדו בה וגבי קמץ דונשל במכות (פ"ב) וא"כ ודאי דה"ה ג"כ בציר"י די"ל דר' יהודה לשיטתו דסבר יש אם למסורת בפסחים (דף פ"ו ע"ב) ובזה א"ש מה דקשה לכאורה מ"ט דפליג אר"י ולא דריש דרשא דקולנו ולפ"ז י"ל דאיהו ס"ל יש אם למקרא ועיין לעיל (דף ד' ע"ב):

במתניתן איננו שומע בקולנו ולא חרשים: הא דלא ממעטינן מזה היכי שהבן סורר ומורה חרש דלא שייך ג"כ איננו שומע בקולנו משום דההוא בלא"ה פטור כיון דאין יכולים להתרות בו ולא נשתנה בזה משאר חייבי מיתות והא דלא ממעטינן כשהוא אלם דאז אינו ראוי לומר ושאינו מקבל התראתם דגם זה פטור בלא"ה כדין שאר חייבי מיתות כיון שאינו יכול לקבל התראה ובעינן בחייבי מיתות שיקבל עליו התראה כדאמרינן לעיל (דף מ"א ע"א) ואף דאיכא נפקותא גבי מלקות דבן סורר ומורה דהא דבעינן שיקבל עליו התראה לא הוזכר רק גבי חיוב מיתה ובאורים ותומים סי' ל"ח החליט דגבי מלקות לא בעינן שיקבל עליו התראה כבר כתבו התוס' בתמורה (דף ז' ע"א) דגם גבי מלקות בעינן וכן ג"כ דעת הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות סנהדרין וכן מוכח בפי' לקמן (דף פ"א ע"ב) ע"ש וצע"ג על בעל אורים ותומים:

ברש"י ד"ה משל אחרים. ואפילו לא אכלן ברשות הבעלים עצמן: החידוש הוא דאף דבזה לא מבעית ולפ"ז אם ברשות הבעלים עצמן אכל מוכח דס"ל לרש"י דבעית וא"כ הא דאמרינן דברשות אביו בעית היינו ג"כ הך בעית שלא יבין שהוא גנב לו ולפ"ז אם גנב משל אביו ואכל בשל אמו יתחייב דהא לא בעית כיון שלא אכל ברשות הבעלים שגנב משלהם אכן ממה דאמרינן בגמ' וכש"כ משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית מוכח דשייך בעית גבי אביו גם בלא גנב משלו והיינו משום מורא דאביו וטעם זה שייך ג"כ גבי אמו ולפ"ז תרי גווני בעית איכא:

בד"ה מדמי סעודה דאיהי נמי שייכא בהם מדינא: זה ק"ק דמאי שייכות יש לה בה דכיון דחייב לזונה א"כ אם גנבו אלו המעות מכ"מ חייב לזון אותה וא"כ לא פסדה מידי וביותר הל"ל שכבר נתן לה הבעל דמי מזונות שתזון את עצמה ובלא דמי המזונות יש לאשה ג"כ מעות שצריך ליתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כדאמרינן בכתובות סוף פרק אעפ"י:

ד"ה מתרין בו. דהא התראת עדים ועוד זו ספק התראה: הרמב"ם (סוף ה' ממרים) לא הזכיר רק סתם התראה והרי לפי מש"כ רש"י בעינן ב' התראות התראה דאב ואם והתראה דעדים דלא גרע משאר חייבי מיתות דבעו התראה. אכן זה א"ש דב' הטעמים שכתב רש"י דלא סגי בהתראת אב לא שייכי לדעת הרמב"ם דטעם דהתראת עדים לא שייך אלא לר' יוסי דסובר במכות (דף ו' ע"ב) אבל לפי מה שאמר רבא שם דמתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ואפילו מפי שד וכוותיה פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פי"ב) סגי בהתראת אב לחייבו מיתה וגם טעם ב' דרש"י לא שייך אלא למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אבל למ"ד במכות (דף ט"ז ע"א) דשמה התראה וכוותיה פסק הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין גם טעם זה לא שייך ולכן סגי עכ"פ בהתראת אב. ועוד נ"ל דהרמב"ם לא הי' מפרש הך ומתרין אותו דקאי אאב דהא גם ומלקין אותו לא קאי עלי' ורש"י לקמן (ע"ב) הוצרך לפרש בזה לפי דרכו. אכן דעת הרמב"ם דהאי ומתרין אותו קאי אמתרה סתם ולא אתי לאשמועינן אלא דבעי התראה בפני שנים כשאר חייבי מיתות ולכן לא כתב רק סתם התראה ולא הזכיר כלום מהתראת אב וכן נראה ג"כ ממה שכתב בפי' המשניות:

בתוספות ד"ה על מנת. בשנתן לה בעלה דהא ר' אלעזר: אי מוקמינן בשנתן לא בעינן למימר לר' אלעזר לשיטתו דווקא דהא בשנתן גם רב דפליג אר"א מודה ואי רצו התוס' לתרץ לר' אלעזר לשיטתו הוי מצי לאוקמי אפי' כשמכר. אכן בלא"ה יש לתרץ עוד דמשכחת שיש ממון לאשה שאין הבעל אוכל פירות מהם וא"כ אין לו בהם רשות כגון שחבל הבעל לאשתו שצריך לשלם לה נזק וצער ובושת והן שלה ואין הבעל אוכל פירות מהם כמש"כ הרמב"ם (פ"ד מה' חובל ומזיק) א"נ כשנגנב ולד בהמת נכסי מלוג שלה שהכפל שלה ואין לבעל פירות כדאמרינן בכתובות (דף ע"ט ע"ב) א"נ כשכתב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן שאין לבעל אז בהן כלום כדאמרינן שם (ריש פרק הכותב לאשתו) א"נ כשמכרה טובת הנאת כתובתה כדאמרינן בב"ק (דפ"ט ע"א) א"ר הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות א"נ בבן סורר ומורה הבא מן הפנויה או שגרש לה בעלה שאין עוד לו בנכסי' כלום וק"ק שלא הזכיר בש"ס מכל הני גווני דהא נחית לתירוצי למינקט איבעית אימא:

אמר רבי זירא כל הישן בבית המדרש תורתו נעשית קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה. אפשר דעוסק בתורה עץ חיים וכשהוא ישן מכניס דרגא דמותא ובבית המדרש שהוא קדוש יותר מבית הכנסת וקליפת נוגה בחינת תרגום גימטריא תרדמה כמ"ש האר"י ז"ל ולכן תורתו נעשית קרעים ששוכח כמ"ש רש"י ז"ל דהסט"א מביא לו שכחה ומהתורה נעשה מלבוש לרוח וע"י השינה זה הלבוש נעשה קרעים. ואפשר כי נומ"ה גימטריא ק"א ובמקום שאם היה חוזר תלמודו ק"א פעמים זוכר תלמודו. עתה נומ"ה גימטריא ק"א גורם לשכח תלמודו ומלבוש הנעשה על ידי הלימוד לתקן רוח שולטת קליפת ריב גימטריא עם הג' אותיות רוח עם הכולל ושוכח תלמודו כמו שפירש רש"י ז"ל:
ואגב נאמר כי מי שהיה סמוך קורין לו רבי שהוא מתקן רוח בלימוד כמספר רבי בג' אותיות שהוא מספר רוח עם הכולל ומבטל קליפת ריב. גם סמוך גימטריא ענו דע"י הענוה מבטל יצה"ר ומכוין לאמת כמש"ל וגם רמז כי ס"מ מתבטל עם כ"ו שהוא גימטריא הויה וזה רמז סמו"ך ואינו שולט בו: