סנהדרין ע ע"ב

דף ע - ב

שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין, לכן מסתבר, שבגלל היין נקנסה עליו מיתה ובכיה לעולם.

רבי יהודה אומר: חטה היה. שאין התינוק יודע לקרוא "אבא ואימא" עד שיטעום טעם דגן, הרי שחטה מביאה דעת, ולכן משמע שהיא עץ ה"דעת" ^[23].

רבי נחמיה אומר: תאנה היה. שבדבר שקלקלו - בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג): "ויתפרו עלה תאנה", והיא מדת הקדוש ברוך הוא, באיזמל שהוא מכה - בו הוא מרפא, נס בתוך נס ^[24].

הגמרא מוסיפה לדרוש בגנות שתיית יין מרובה.

נאמר בספר משלי (לא): דברי למואל למלך, משא אשר יסרתו אמו. מה ברי, ומה בר בטני, ומה בר נדרי... אל למלכים למואל! אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר! פן ישתה וישכח מחקק, וישנה דין כל בני עוני".

למואל מלך - הוא כינוי לשלמה המלך: "למו א-ל", מעשיו וחכמתו הם להקב"ה. משא - הוא תוכחת מוסר, אשר יסרתו אמו, בת שבע אם שלמה.

הגמרא דורשת את מאמר מוסרה לשלמה בנה, בראותה אותו שהוא בעל הנאה ומרבה בסעודתו.

אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בר יוחאי: "יסרתו" אמו, נדרש מלשון "מלקות" [כמו שנאמר בבן סורר ומורה: "ויסרו אותו", ודרשו חכמים שלוקה.] -

מלמד, שכפאתו אמו על העמוד כדרך הלוקין, ואמרה לו: "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי" -

"מה ברי!", הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה ^[25], עכשיו אם תמשיך בתאוותיך ותהיה רשע, לא יתלו הבריות זאת באביך, אלא יאמרו: "אמו גרמה לו" להיות רשע, לכן אמרה: "מה ברי" למה תגרום לרנן אחריך שהנך בני ולא בן דוד.

"ומה בר בטני!" כל הנשים של בית אביך, כיון שמתעברות, שוב אינן רואות פני המלך. ואני דחקתי את עצמי ונכנסתי לאביך, כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן, שהתשמיש יפה לולד בשלשה חדשים האחרונים, וזו מאמרה "ומה בר בטני", מעי גרמו לך להיות בעל צורה ובעל כח.

"ומה בר נדרי!" כל הנשים של בית אביך היו נודרות: "יהא לי בן הגון למלכות ^[26]". ואני נדרתי ואמרתי: "יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות".

ואתה נמשך אחר תאוותיך?! לא!

"אל למלכים למואל! אל למלכים שתו יין! "אל למלכים!" כך אמרה לו: "מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים". "למואל" נדרש: וכשמשתכרים אומרים: "למה לנו אל" -

"ולרוזנים אי שכר" ונדרש: רוזנים מלשון "רז", וכך אמרה לו:

"מי שכל רזי עולם גלויים לו, ישתה יין וישתכר?! ויאמר: "איה שכר" ^[27]?!

איכא דאמרי: "מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו לבקש ממנו דברי חכמה, כמו מלכת שבא, ישתה יין וישתכר?!" הלא תטרף עליו דעתו.

אמר רבי יצחק: מניין אנו למדים שחזר בו שלמה והודה לאמו -

דכתיב סמוך לאותו משא: "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, שלמה המלך מודה שטרם שאמו הוכיחה ויסרה אותו, היה בער בלי בינת אדם, ונדרש: "כי בער אנכי מאיש" היינו מנח שנקרא איש, דכתיב: "ויחל נח איש האדמה", "ולא בינת אדם לי"

- זה אדם הראשון", כלומר, הייתי בער בלי בינה, ולא למדתי ממעשיהם את גודל הגנות בשתיית יין, ושתיתי יותר מהם ^[28].

שנינו במשנתינו: אכל בחבורת מצוה [אינו נעשה בן סורר ומורה].

הגמרא מביאה מאמר רבי אבהו [רבי אבהו לא אמר דינו כפירוש על המשנה].

אמר רבי אבהו: בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיאכל בשר ויין בחבורה שכולה סריקין אנשים ריקים. כי הם ירגילוהו במעשים המכוערים, אבל אם יש בחבורה אדם הגון - לא ימשך בכך ^[29].

ומקשינן: והא אנן תנן במשנתינו: אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה -.

ונדייק: טעמא הטעם שאינו נמשך דאכל בחבורת מצוה, הא אבל אם לאו מצוה, הריהו נעשה בן סורר ומורה, אף על גב דלאו כולה סריקין שאין כולם אנשים ריקים.

המשנה היתה יכולה להשמיענו חידוש גדול יותר דאפילו חבורה שאינה של מצוה, גם יפטר אם יש שם אדם אחד הגון.

ומתרצינן: לעולם חייב רק בחבורה שכולה סריקין, ואמנם, הא קמשמע לן, המשנה משמיעה חידוש גדול, דאף על גב דכולה סריקין, בכל זאת כיון דבמצוה קא עסיק שהתחברותם עתה היא לסעודת מצוה - לא מימשיך לא יימשך למעשים מכוערים ^[30].

שנינו במשנתינו: אכל בעיבור החודש [אינו נעשה בן סורר ומורה ^[31]].

מהות סעודת עיבור החודש יבואר בהמשך.

ומקשינן: למימרא האם נלמוד מכך דלסעודת עיבור החודש - בשר ויין מסקו מעלים לעלייה ששם אכלו, היות והבן סורר ומורה אכל עמהם -

והא תניא שנינו ברייתא: אין עולין לה אלא בפת דגן ^[32] וקטנית בלבד? ומתרצינן: אכן, הם אכלו פת דגן וקטניות, והבן סורר ומורה העלה עמו בשר ויין, והא קמשמע לן משמיענו המשנה: אף על גב, דאין עולין לה אלא בפת וקטנית, ואיהו הוא אסיק העלה עמו בשר ויין, ולכאורה אינו מצטרף עמהם, ולא נקרא שאכל סעודת מצוה -

בכל זאת, כיון דבמצוה קא עסיק - לא ממשיך.

עתה מבארת הגמרא מהי סעודת עיבור החודש.

וכתב רש"י: ודאי שאין זו אסיפה לשם עיון האם לעבר את החודש, המבואר בפרק ראשון, דהרי עלו לאור עיבורו שהוא ליל מוצאי יום שלושים אחרי שכבר עיברו, ואם מעברין את החודש אין צורך כלל בעיון, שכבר קידשוהו שמים. ועוד, למה הוצרכו עשרה בני אדם, הרי שם נאמר שמספיק שלשה מעיינים.

אלא, שהיו עושים אסיפה עם סעודה, כדי לפרסם הדבר שעיברו בית דין את החודש ^[33].

תנו רבנן: אין עולין בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם, להגדיל הפרסום.

ואין עולין לה, אלא בפת דגן וקטנית.

ואין עולין לה, אלא לאור עיבורו, יום העיבור הוא יום השלושים, שהוא היום ש"עיברו" - הוסיפו על החודש, ואור יום עיבוררו, הוא מוצאי יום שלושים, ליל שלושים ואחד.

ואין עולין לה ביום, אלא בלילה.

ורמינן: והתניא הרי שנינו בברייתא אחרת: אין עולין לה בלילה אלא ביום.

ומתרצינן: אכן, עשו זאת בלילה, ועל כך שנינו: אין עולים ביום אלא בלילה. אלא, שמרוב רצונם לעשותה בפרסום - עלו מבעוד יום סמוך ללילה, כדי שיראום אנשים כשעולין, ועל כך שנינו: אין עולין בלילה אלא ביום ^[34].

כמו דאמר רב חייא בר אבא לבניה לבניו: אחריפו הקדימו ועולו! לאסיפה זו, אחריפו ופוקו! הקדימו לצאת מאסיפה זו בהשכמה, בהיות הבוקר, אחרי שתהיו שם כל הלילה, ואם תאחרו, יחשבו הרואים שעליתם בבוקר. מה שאין כן אם תרדו תיכף בהשכמה יבינו שישבתם שם כל הלילה, ואם תעשו כן -

כי היכי דלישמעו בכו אינשי תעבור השמועה שעיברו את החודש.

שנינו במשנתינו: אכל מעשר שני בירושלים. [אינו נעשה בן סורר ומורה].

מבארת הגמרא: כיון דכי אורחיה הוא קא אכיל ליה, אוכלו כדרך מצוותו, כן ציוותה התורה (דברים יד): "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר בצאן וביין ובשכר", לכן לא ממשיך.

שנינו במשנתינו: אכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים. [אינו נעשה בן סורר ומורה].

הגמרא מביאה מאמר רבא. [רבא לא אמר דינו כפירוש על המשנה].

אמר רבא: אכל בשר עוף - אינו נעשה בן סורר ומורה, כיון דלא ממשיך, ואינו כבשר בהמה ^[35].

ומקשינן: והא אנן תנן: אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - אינו נעשה בן סורר ומורה -

ונדייק: רק "שקצים" - סתם שקצים הן עופות "טמאים", הוא דאינו נעשה בן סורר ומורה, לפי שהן עופות האסורים, הא עופות טהורין - נעשה בן סורר ומורה.

ומתרצינן: רבא אכן סובר, שבשר עוף אינו בשר לגבי דין בן סורר ומורה, אבל מודה, שאם אכל תרטימר פחות כזית בשר בהמה, והשלים לשיעור תרטימר עם בשר עוף - מצטרף -

ולכן, כי תנן נמי מתניתין, באה המשנה להשמיענו: להשלים, שאם השלימו לשיעור תרטימר בכזית בשר "שקצים" - אינו נעשה בן סורר ומורה, כיון שהיא אכילת איסור.

שנינו במשנתינו: אכל דבר שהוא מצוה ודבר עבירה. [אינו נעשה בן סורר ומורה].

יש להקשות: מה משמיענו המשנה, הרי כבר השמיעה לנו דבר מצוה - חבורת מצוה, עיבור החודש, מעשר שני בירושלים, וכן דבר עבירה - נבילות וטריפות שקצים ורמשים?

ומתרצינן: אם היתה משמיעה רק דבר מצוה, היה נשמע: רק אכילת מצוה ממש, כגון: כהנים האוכלים קדשים, או בני ישראל האוכלים קרבן פסח -

ולכן באה להוסיף: דבר מצוה, אף שאינה מצוה ממש, כגון: סעודת תנחומי אבלים שהיא תקנת חכמים ^[36].

וכן משמיעה לנו: דבר עבירה שאינה מן התורה, אלא כגון: אם אכל ביום תענית ציבור, שאיסור אכילה בו הוא מדרבנן -

בכל זאת, אינו נעשה בן סורר ומורה.

ומבארת הגמרא: וטעמא מאי? למה פטור על אכילת עבירה, בין על אכילת איסור מן התורה ובין על איסור דרבנן ^[37].

אמר קרא: "איננו שומע בקולנו" - ונדרש: בקולנו בקול אביו ואמו הוא דאינו שומע, ובא למעט: ולא זה, האוכל דבר איסור, שאינו שומע אף בקולו של מקום הקדוש ברוך הוא.

שנינו במשנתינו: אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה.

יש להקשות, מה באה המשנה להרבות, הרי אמרה כבר במפורש: עד שיאכל וישתה יין?

ומתרצינן: סלקא דעתך שלא דוקא בשר ויין, אלא אף מאכלים ומשקים הדומים להם - בכך שמשביעים ומשכרין, לכן מדגישה המשנה: אכל "כל מאכל" ולא אכל בשר, שתה "כל משקה" ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה.

ומה הם אותם מאכלים ומשקים המשביעים ומשכרים כבשר ויין? אכל כל מאכל ולא אכל בשר, לאתויי, בא לכלול בכלל הדברים שאינו נעשה בהם בן סורר ומורה, דבילה תאנה קעילית הבא מאותו מקום.

שתה כל משקה ולא שתה יין, לאתויי דבש וחלב המשכרים.

כמו דתניא: כהן שאכל דבילה קעילית, ושתה או ששתה דבש מי דבש וחלב ונכנס למקדש -

סעודה זו שביארנו שהיו עושין בעבור החדש והוא שבשעה שהיו מצפים לעדים לקדש את החדש בזמנו ר"ל ביום שלשים ולא באו היו באים בערב שמחרתו שלשים ואחד סמוך לשקיעת החמה לעלייה מוכנת להם ולא היו עולין לה אלא בפת דגן וקטנית ואעפ"כ אם בא זה והביא לשם בשר ויין בכדי זוללותו הואיל ואכלה עמהם פטור ואין עולין שם פחות מעשרה בני אדם ואין עולין לה אלא לאור עבורו ר"ל לילה שעבר שלשים שממנו נתעבר חדש שעבר ואף זו לא בלילה אלא סמוך לשקיעת החמה כמו שביארנו וזו היא סעודת ראש חדש האמורה בתלמוד וענינה לפרסם עבור החדש אחר שלא קדשוהו וגדולי המחברים כתבו ביום שלשים ואחד ולא יראה כן שלא נקרא עבור אלא יום שלשים כמו שאמרו העיד ר' יהושע על שני אדרים שאין מקדשין אותם אלא ביום עבוריהם כלומר שעושין אותם חסרים ובתלמוד המערב יראה על סעודה זו שבבית הכנסת היתה נעשית והוא שאמרו שם אמר ר' יוחנן לווין לסעודת מצוה ולעבור החדש ברבית ר' יוחנן על לבי כנישתא בצפרא והוא מלקט פירורין ואכיל אמר יהא חלקי ממאן דקדיש ירחא הכא רמשית וא"כ מה שאמרו במגילה שאין אוכלין בהם שמא דווקא בסעודת הרשות וכן אמרו שם שבתי כנסיות צריכין בדיקה שכן מכניסין בהן חמץ באבריאות ובראשי חדשים ויראה לי שהגירסא הנכונה באבריאות בראשי חדשים כלומר בעבורין שבראשי חדשים או סעודות שבראשי חדשים מלשון הבראה:

כהן שתוי יין שנכנס לעבוד ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים וכבר בארנו שיעור שתייתו וכל דיניה בפרק שני אכל או שתה משאר המשכרים כגון דבילה קעילית ודבש וחלב לוקה ועבודתו כשרה וכל שכרות שהכהן אסור בשבילו ליכנס למקדש חכם אסור בשבילו להורות והוא שאמרו אכל תמרים אל יורה וכן בכל דבר המשבש את הדעת שאין הוראה אלא למי שסברתו זכה ופלפולו מיושר ושהוא קובע עתים לתורתו ומעורר עצמו עליה וכל המתנמנם בבית המדרש ומרפה עצמו בתורה תורתו נעשית לו קרעים קרעים ר"ל שמשכח תלמודו ואינו נזכר אלא בסירוגין:

תניא ר"מ אומר אותו אילן כו' שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין הילכך מסתברא שגם אותה יללה שבאה על אדם הראשון על ידי גפן היתה שהרי לא נשתנה עולם ממנהגו רבי יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן וכיון דקרי ליה עץ הדעת טוב ורע ש"מ היינו דגן. ר' נחמיה אומר תאנה היה שכן מצינו מדותיו של קב"ה שבדבר שבו עונש את האדם בו מתקנו שאין צריך להביא דבר אחר להתקן בו ודוגמתה בקראי ויצת אש בציון וכתיב ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב:

דברי למואל מלך, יש אומרים למי שהיה מלך לפני המקום כלומר שמינהו המקום מלך כענין שנאמר ואני נסכתי מלכי (תהילים ב׳:ו׳) ויתן עוז למלכו (שמואל א ב׳:י׳) ואל לשון שכינה הוא למו כמו ידי שמתי למו פי ויש לפרש דהאי דקרי ליה למואל דכתיב לבתר הכי אל למלכים למואל דדרשינן ליה מלכים שאומרים למה להן אל. משא אשר יסרתו אמו אין ייסור אלא לשון מלקות שנא' ויסרו אותו מלמד שכפפתו על העמוד להלקותו כשראתה שהיה מרבה בסעודה ונמשך אחר היין וכביכול דומה למלכים שמשתכרין ואומרין למה להם אל אמרה לו מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי מה ברי מפני מה אתה גורם לי לרנן אחרי שאני גרמתי לך להיות רשע כאלו היית ברי ולא בן דוד אביך ומה בר בטני מה זה שאתה עושה בר בטני בן שטרחתי במעי ובטני ודחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז כדאמרינן בנדה שלשה חדשים האחרונים תשמיש יפה לולד ומה בר נדרי כל הנשים של בית אביך היו נודרות לשון וידר ישראל נדר אם נתון תתן והחרמתי את עריהם וכדאשכחן בחנה דכתיב (שם א') ותדר נדר כו' ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כו' אף הן היו נודרות אם הקב"ה נותן לנו בן ראוי למלכות נעשה כך וכך מצוה ואני הייתי נודרת על בן הגון לתורה ולנבואה אל למלכים למואל מה לך אצל מלכים שאומרים למה להם אל בשעה שמשתכרין ומנין שחזר שלמה והודה לאמו שנאמר כי בער אנכי מאיש זה נח ששגה ביין והביא יללה על עצמו דכתיב ביה ויחל נח איש כו' ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון שהביא יין עליו יללה כרבי מאיר כלומר ענשי גדול משלהם שהם לא ידעו כמה עונשו של יין ועשו ואני ידעתי ועשיתי שהיה לי להוסר בהם:

מתני' אכל בחבורת מצוה. א"ר אבהו אין בן סורר ומורה חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין אנשים רקים שאין בהם מועיל לשון אילן סרק שהוא אילן שאין מוציא פירות דהני ודאי מרגלי ליה אבל חבורה דלאו כולה סריקין כיון דאיכא מאן דמוכח ליה לא ממשיך. ומקשינן והא אנן תנן אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה וסתמא דמילתא דחבורה דמצוה לאו כולה סריקין דאי כולה סריקין לאו חבורת מצוה היא אלא דלאו כולה סריקין וטעמא דמצוה הא לאו מצוה אע"ג דלאו כולה סריקין דאי ס"ד אע"ג דלאו מצוה נמי כי לא הויא כולה סריקין פטור מאי איריא חבורת מצוה אפי' לאו מצוה נמי. ואיכא לפרושי נמי דהכי קדייק טעמא דמצוה הא דרשות אע"ג דלאו כולה סריקין חייב דאי בכולה סריקין לאו סעודת הרשות היא אלא איסורא נמי איכא. ומפרקינן הוא הדין נמי בסעודת הרשות דכי לא הויא כולה סריקין פטור וחבורת מצוה איצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך למיעבד בלא חבורת מצוה:

פיסקא אכל בעיבור החדש. ומקשינן למימרא דבשר ויין מסקי התם דהא איצטריך תנא לאשמעינן דפטור אע"ג דאכל שם תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין והתניא אין עולין לה לעלייה שמעברין בה חדשים ושנים אלא בפת דגן וקטנית תבשיל של קטנית כגון אורז ועדשים וכיוצא בהן אבל בשר ויין לא שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו ולא יעיינו בדבר כראוי. ויש אומרים כדי שלא לבייש את מי שאין לו [אלא] פת (דוחן) [דגן] ושאר קטניות נמי לא דפת (דוחן) [דגן] עדיפא טפי ליתובי דעתא. ויש לפרש דהאי דאין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית כי היכי דתהוי עלייה לשמה. ואית דאמרי דכי נקיט פת דגן שלא תיסוק אדעתין דפת קטנית תנן כדסלקא דעתין בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ז.) ומפרקינן הא קמ"ל דאע"ג דאין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית ואיהו אסיק בשר ויין ואכל דלאו אכילת מצוה היא כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך. ואם תשאל כיון דקיי"ל אינו חייב עד שאכל בחבורה שכולה סריקין היכי תיסוק אדעתא דכי אכיל בעיבור החדש מיחייב וכי מעברין את החדש בחבורה שכולה סריקין לא תיקשי לך דהכא במאי עסקינן כגון דסליקו אינהו מדעתא דנפשייהו לעבוריה דמ"מ כיון דלדבר מצוה קא מכווני לא מימשיך ופטור:

תנו רבנן אין עולין לעלייה לעיבור החדש בפחות מעשרה בני אדם. ואיקשיא לך הא דתנן בפ"ק (י':) עיבור החדש בשלשה וסברינן לאוקומה תני חישוב בעיבור בשלשה לא קשיא התם הא קמ"ל דמדינא לא סגיא בפחות משלשה הכא כי קתני עשרה לפרסומא למילתא קתני ותנן נמי גבי חליצה כי האי גונא (יבמות ק"א: עי"ש) החליצה והמיאונין בשלשה והאנן תנן בחמשה אלא לאו שמע מינה הא לעיקר דינא הא לפרסומא למילתא ש"מ. ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית בלבד ואין עולין אלא לאור עיבורו ליל עיבורו דהיינו מוצאי תשעה ועשרים יום וכן פירש ר"ח ז"ל ודמיא לההיא דאמרינן בראש השנה (כ"ב:) אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו ואימת משיאין לאור עיבורו דהיינו ליל שלשים דאי למוצאי שלשים למה להו וכי תימא ולמה להו לעבוריה לא ליקדשוה ביום שלשים וממילא מיעבר אפ"ה צריך לחשב אם הלבנה ראויה לראות ביום שלשים ואם לאו ואם ראו לפי החשבון שאי אפשר שתראה מעברין אותו מעתה ואין צריכין לצפות לעדים אי נמי כגון שהוצרכו לעברו משום ירקות וכיוצא בהן וכד קא עבדי הכי לפרסומה למילתא הוא דקא עבדי. ואית דמפרשי לאור עיבורו ליל מוצאי שלשים ואין אסיפה זו לעיין אלא לפרסם את הדבר שעיברוהו ולא מסתבר. ומפני מה אין עולין אלא בלילה כדי שיעשו הברת קול בלילה ויהא קולם נשמע ויתפרסם הדבר. ומקשינן והתניא אין עולין לה אלא ביום ביום כ"ט ומפרקינן ההוא לפרסומי מילתא שצריכין לעלות לה מבעוד יום סמוך לשקיעת החמה ויום כ"ט כדי שיראו אותם בני אדם ויתפרסם הדבר יותר אבל עיקר משא ומתן בליליא הוי וכי קתני אין עולין לה ביום למעוטי מקמי שקיעת החמה טובא ולמעוטי יום שלשים אבל סמוך לשקיעת החמה דכ"ט שפיר דמי והיינו דקתני נמי אין עולין לה אלא בלילה ובסמוך לשקיעת החמה קאי דלגבי שאר יומא ליליא קרי ליה וטעמא מאי לפרסומי מילתא כדאמר להו רבי חייא בר אבא לבניה אקדימו עולו מבעוד יום אחריפו פוקו צאו כאחת והעירו את הדבר כדי שירגישו בכם בני אדם אחריפו לשון חידוד וחריפות שבני אדם מרגישין בו ויש אומרים אחריפו עולו הקדימו ובואו לעיבור החדש קודם שתחשך אחריפו לשון חרפי ואפלי אחריפו פוקו כלומר שיצאו למחר לאלתר קודם הנץ החמה כדי שיהו הכל שומעין את עיבורו והא דקתני אין עולין לה ביום היינו כדאמרן קודם שתחשך והא דקתני בלילה היינו נמי כדאמרן ולהכי קרו ליה לילה דלגבי שאר היום לילה הוא שהרי סמוך לחשיכה הוא והני תרי מתניאתא תרוייהו חדא מילתא נינהו:

פיסקא אכל מעשר שני בירושלים משכחת לה כגון שגנב דמי מעשר שני של אביו ושל אמו וקנה בהן בשר ויין ואכל כיון דכאורחיה קא אכיל ליה דרך מצותו דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר לא מימשיך למעבד דרך עבירה וליכא לאוקמה כגון שגנב בשר ויין של מעשר שני של אביו ואכל ושתה דאפי' בחולין כי האי גוונא פטור דהא בעינן עד שיקנה בשר בזול ויאכל ויין בזול וישתה:

פיסקא אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים שקצים שקץ העוף רמשים רמש האדמה. ולקמן מפרש מאי טעמא פטור: אמר רבא אכל טרטימר בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה לפי שמאכל קל הוא ואין דרך ליסטים בכך. וי"ל לפי שדמיו יקרים יתר מבשר בהמה וחיה ולא שכיחי ליה מעות למיגנב כולי האי ולא ממשיך. והרב רבי יצחק בר אשר ז"ל פירש טעמא דבשר עוף אין בו משום שמחה כדאמרי' בחגיגה (ז':) אבל לא בעופות ולא במנחות דאין שמחה אלא בבשר בהמה. ומקשינן והא אנן תנן אכל שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה שקצים עוף טמא דכתיב בה ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם אבל בהמה וחיה טמאה טומאה כתיבא בהו ולא שקץ ורמשים היינו רמש האדמה דכתיב בהו ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. דייקינן מינה אעוף טמא הוא דלא מחייב כדמפרש טעמא לקמיה מכלל דאעוף טהור מיחייב. ומפרקינן כי תנן מתני' אכל שקצים פטור להשלים שאם אכל טרטימר בשר בהמה וחיה חסר אוקיא והשלים את החסר מבשר עוף טמא פטור אבל אם השלימו מבשר עוף טהור חייב הואיל ורוב השיעור מבשר בהמה וחיה וכי קאמר רבא היכא דאכל כוליה טרטימר מבשר עוף:

פיסקא אכל דבר שהוא מצוה לאיתויי תנחומי אבל ודבר שהוא עבירה לאיתויי תענית צבור דקא פריש מדרכי צבור ועובר על לא תסור. וטעמא מאי פטור אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא שאינו שומע בקולו של מקום. וכי תימא ולאו קל וחומר הוא גזירת הכתוב הוא ואין להשיב:

דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים פירש"י דאע"ג דתקנתא דרבנן היא כו' עכ"ל ואין להקשות הא תנא ליה רישא אבל בעיבור החודש דהיינו נמי תקנתא דרבנן דהכא כללא תנא בסיפא לכל תקנתא דרבנן ומיהו אצטריך ליה למפרט ברישא עיבור החודש כדאמרי' לעיל דאע"ג דאין עולין לה אלא בפת וקטנית ואיהו אסיק בשר ויין כו' וק"ל:

אין לך כו' אלא יין כו'. במסכת ברכות גרסינן בזה שנאמר בנח וישת מן היין וישכר אבל בשמעתין לא גרסינן ליה וכן נראה לשם מפירש"י ונראה כן מלשון יין כדאמרי' פ' בתרא דיומא למה נקרא שמו יין שמביא יללה לעולם ויין מלשון תאניה בפירש"י שם ובגימטריא יל"ל:

שאין התינוק יודע כו'. וע"ד זה אמרו בסוף פרק לולב הגזול קטן שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו שנאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב ובב"ר נדרש גבי אדה"ר ע"י שהוסיף דעת הוסיף מכאוב וק"ל:

מה ברי ומה בר בטני כו'. יראה דדרשות האלו מלשון בר שכתוב לשון תרגום במקום בן בלשון הקודש שהרי כל הספר נאמר בלה"ק וע"כ דרשו בו שאמרה מה ברי דהיינו שאתה בירור שלי לחובה שהכל יודעין שאביך ירא שמים וירא חטא ואינו משתכר כדאמרי' לא תירוי ולא תחטא ויאמרו אמו גרמה לו שהיא שיכורה והוא בן מאחד מתשע מדות בני שיכורה וע"כ הוא שיכור ואמר מה בר בטני כל הנשים כו' כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן והיינו בן ברור וזך בשכלו לתורה כמ"ש נשקו בר וגו' וכן מה בר נדרי שאני נדרתי ואמרתי יהא לי בן מזורז וממולא לתורה ולנביאות שיהא ברור וזך בשכלו גם הנביאות נקרא בר כמ"ש מה לתבן את הבר:

מה לך אצל מלכים כו'. מלת למואל דריש למה אל ששאר מלכים המשתכרין אומרין כן אבל למואל קמא דברישא דענינא דברי למואל על שלמה נאמר וכפירש"י ולמואל כמו לאל כמו למופי שהוא לפי ועוד נראה כי ע"ש שהיה שלמה מתנהג בתחלה להשתכר כל הלילה כשאר מלכי' בזמנו והיה ישן עד ד' שעות כדאמרי' במדרשות שעשה כן ע"י בת פרעה ולזה נקרא אז למואל כמו למה לנו אל שהיה ג"כ משתכר כשאר מלכים בזמנו ולא היה נכנס בבקר למקדש האל וק"ל:

מי שכל רזי עולם גלוי לו ישתה כו'. מי שכל רזים והסודות גלוים לו וראוי בדעתו להיותן סודות אצלו שלא לגלותן לאחרים ישתה יין וישתכר לגלות הסודות כמ"ש בפ' אד"מ נכנס יין יצא סוד וא"ד מי שכל רוזני עולם משכימין כו' דהיינו סנהדרין שנקראו כן ע"ש שעוסקין ברזו של עולם דהיינו בד"נ כדאמרי' פ' היו בודקין והם משכימין לפתחו ללמוד ממנו לדון בד"נ שאתה חכם יותר מהם כמ"ש ויחכם מכל האדם מאיתן והימן וכלכל ודרדע ומשכימים לפתחך לדון בד"נ בבקר כמו שאמר דינו לבקר משפט ואתה שותה יין ומשתכר ועדיין אתה ישן לבקר בהשכמה עד ד' שעות וק"ל:

כי בער אנכי מאיש וגו'. פירש"י בההוא משא כתיב עכ"ל ואינו כן אלא בפרשה הקודמת כתיב בתחלת דברי אגור בן יקה המשא וגו' ע"ש וצ"ל דאין מוקדם ומאוחר דההוא משא דבער אנכי מאיש וגו' בתר משא אשר יסרתו אמו אמר שלמה להודות לאמו:

זה אדם הראשון. פירש"י שנכשל ביין וכו'. ויהי' מ"ם מאיש מ"ם היותר כמ"ם ויחכם מכל האדם ועוד יש לפרש כי בער ששתיתי יין ולא למדתי מאיש ולא הבנתי מאדם שלא לשתות ולהשתכר ביין ויהי' מ"ם מאיש כמו מן כמ"ם מכל מלמדי השכלתי וגו' וק"ל:

ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון כו'. וכמ"ד לעיל אילן שאדם אכל ממנו גפן היה דהיינו היוצא מהגפן א"נ לאינך תנאי שהיה לו ללמוד מאדם הראשון שהיה מסתפק בלא יין כדמשמע מקרא ויחל נח ויטע כרם וגו' שאז היה תחלת נטיעת הכרם שיהיה ראוי לשתות וק"ל:

ברש"י ד"ה אחריפו וכו' בלילה היו יושבים שם וכו' והאי דקתני אין עולין לה ביום אעיקר מלתא קאי שהסעודה ומשאו ומתנו של דבר בלילה הוא ר"ל דהא דקתני אין עולין ביום לא אעליה עצמה קפיד אלא כלומר שלא יעשו עיקר הענין דהיינו הסעודה והמשא ומתן ביום כ"א בלילה במוצאי שלשים ויש להתיישב מה היה אותו המשא ומתן שהרי במוצאי שלשים היו יושבין שכבר נתעבר החודש ודוחק לומר שהיו נושאין ונותנין אם כדין עשו כי מה יועיל על מה שכבר עשאוהו:

תוס' ד"ה ואין עולין לה ביום וכו' וי"ל דס"ד לאו לאפוקי יום העיבור וכו'. ר"ל דהו"א דהא דקתני רישא אלא לאור עיבורו פירוש לילה שלאחר יום השלשים עושים הסעודה לאפוקי הלילה שלפי יום השלשים אבל אם רצו לעשות ביום השלשים עצמו ה"א דעושין לכך תני בהדיא אין עולים לה ביום וכ"ת א"כ ליתני ואין עולים לה ביום לחוד ולא ליתני הרישא ואין עולים לה אלא לאור עיבורו וי"ל אי תני הכי ה"א איפכא דלא אתי אלא לאפוקי שלא יעשו הסעודה ביום אבל בלילה אפילו אם יעשו בלילה שלפני יום השלשים הרשות בידם וק"ל:

רש"י בד"ה יום עבורו כו' היוצא מעובר אור עבורו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אבל בשר עוף טהור הס"ד:

בד"ה סתם שקצים כו' שקץ הם רמשים כו' הד"א:

בד"ה הא טהורים חייב הס"ד ואחר כך מתחיל הדבור כי תנן:

בד"ה וטעמא מאי מפטר אדבר עבירה הס"ד ואחר כך מ"ה איננו שומע כו' כצ"ל:

גמרא שאביך ירא שמים היה. כצ"ל:

שם ואיהו אסיק בשר ויין ואכל כיון דבמצוה קא עסיק ל"מ. בתו"ח כתב דבעבור חדש ודאי היה חבורה של חכמים ע"ש. ותמוה דא"כ בלא טעמא דבמצוה קעסיק תיפוק ליה דכולה סריקין בעינן:

רש"י ד"ה למואל. להקב"ה למואל כמו למו שכינה הוא כו'. כ"א בע"י:

רש"י ד"ה אי שכר. כלומר אל לרוזנים כו' לא נאה להם לומר כן. כצ"ל:

רש"י ד"ה בפת דגן. ול"י משום מאי נקט פת דגן. ולעד"נ דכלפי דבר"פ הפועלים דתנן פת וקטנית איבעי ליה שם לר"א פת קטנית תנן או פת וקטנית ע"ש להכי תני הכא פת דגן דלא ליתי למטעי:

רש"י ד"ה אחריפו. בלילה היו יושבים כו' להשמיע קול. נל"פ ע"פ הא דאיתא ביומא (ס"ד כ) דבלילה נשמע הקול יותר מביום:

רש"י ד"ה סתם שקצים. שאף בקולו ש"מ אינו שומע.

הא טהורים חייב. הס"ד ואח"כ מ"ד כי תנן וכהגהת הגרי"פ:

גמרא שכולה סריקין. נ"ב מלשון אילני סרק:

שם בפת דגן וקטנית. נ"ב כי ההיא דתנן בר"פ [ז' דב"מ] ע"מ שא"ל עלי אלא פת וקטנית בלבד והתם מבעיא לן אי פת קטנית תנן כו' משום דתנא דידן לשנא קלילא נקיט. אבל תנא דברייתא אורחיה לפרושי כי היכי דלא ליתי למטעי נמי למגרס בלא ו"ו:

מְלַמֵּד, שֶׁכְּפָאָתוֹ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד . קשא מהיכא מפיק לה 'שֶׁכְּפָאָתוֹ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד' ודילמא הלקתו בהיותו יושב על כסאו או היה עומד לפניה?
ונראה לי בס"ד משום דכתיב 'מַשָּׂא אֲ‍שֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ' (משלי לא, א) כלומר עשתה לו משא חדש שנשאה אותו בעת אשר יסרתו והיינו 'שֶׁכְּפָאָתוֹ עַל הָעַמּוּד' דאז היה העמוד נושא אותו ואם בהיותו יושב על כסאו או עומד לפניה לא עשתה לו היא משא חדש עתה.
ועדיין צריך להבין למה בחרה ללקותו על העמוד? ונראה לי בס"ד על פי מדרש משלי דאותו היום נתקרב תמיד של שחר בארבע שעות כיצד עשתה בת פרעה כמין סדין וקבעה בו צורת כוכבים ומזלות ופרשה אותו למעלה ממטתו וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד היה רואה אותם הכוכבים והיה ישן כי חושב עדיין לילה עד שישן עד ארבע שעות והמפתחות של בית המקדש תחת מראשותיו ויראים לגשת אליו להקיצו עד שבאה אמו ובאותו היום נתקרב תמיד של שחר בארבע שעות עד כאן.
ונראה לי שעשתה הסדין ההוא על ידי כשוף של אחיזת עינים שנראה לעיניו כך ובזה מובן הטעם שכפאתו על העמוד והלקתו שרמזה לו על שלשה עמודים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (משנה אבות א, ב) ואתה בטלת היום עמוד אחד של עבודה שנתעכב עד ארבע שעות נמצא חטאת בעמוד אחד של העולם לכך כפאתו על העמוד והלקתו.

כָּל הַנָּשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ, כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת, שׁוּב אֵינָן רוֹאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דָּחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִי בֵּן מְזֹרָז וּמְלֻבָּן (משלי לא, א). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) בהיות האב מזדווג עם אשתו אז מכח האב נמשך אור מקיף בבן והזריזות תהיה מהמשכת אור מקיף ומכח האם נמשך אור פנימי בבן עיין שם. ונראה בת שבע דחקה ונכנסה לעסוק בתשמיש עם בעלה כל זמן עיבורה כדי לחזק בעובר כח אור מקיף מצד האב ובזה יהיה מזורז ומלובן כי הזריזות תהיה מן אור מקיף, גם כל לובן הוא מן אור מקיף בסוד לבונה זכה האמור בסמני הקטורת.
ובזה יובן בס"ד דברי המדרש במשלי 'מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ' (משלי לא, י) זו בת שבע שיצא ממנה שלמה שהיה מרוקם ב'שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן' כלומר 'מַרְבַדִּים' היא המטה של תשמיש עשתה לה שדחקה ונכנסה ביד חזקה ולא מפני תאוה ח"ו אלא כדי שיצא שלמה מרוקם ב'שֵׁשׁ' אור מקיף 'וְאַרְגָּמָן' אור פנימי.
ונראה לרמוז אותיות 'וּמֶה בַּר נְדָרָי' במלואם כזה וי"ו מ"ם ה"י בי"ת רי"ש נו"ן דל"ת רי"ש יו"ד [2109] יעלה מספרם ב' אלפים וק"ט כמנין 'שאלה יהא לי בן זריז ומלובן ומלא בתורה והגון לנביאות' [אולי כזה: בִּשְׁאֵלָה יְהֵא לִי בֵּן זָרִיז וּמְלוּבָּן וּמְמוּלָא בַּתּוֹרָה וְהָגוּן לַנְּבִיאוּת=2109] גם אותיות 'וּמַה בַּר בִּטְנִי' במלואם כזה וי"ו מ"ם ה"י בי"ת רי"ש בי"ת טי"ת נו"ן יו"ד [1996] עולים מספר אלף תתקצ"ו כמנין אֲנִי דָּחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי שֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן מְזוֹרָז וּמְלוּבָּן [1995].

הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ: אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ! (משלי לא, א). נראה לי בס"ד מה שתולים זה הענין של היין בה, דידוע דבת שבע היתה חוה ודוד המלך ע"ה אדם הראשון וחוה סחטה ענבים והכשילה את אדם הראשון ביין ולכן אומרים אמו שקלקלה באותו גלגול ביין גרמה לו לקלקל עתה ביין. ועדיין צריך להבין תיבת 'עַכְשָׁיו' מה ראה לשלול בזה?
ונראה לי בס"ד כי מקודם שהיה שונאים לאביך אפשר לשנאתם עמו יתלו בו אך עכשיו שכבר עשה השם יתברך נס של אות השערים שבו נתברר דאביך צדיק גמור דאז גם שונאי אביך נשחרו פניהם כשולי קדרה כנזכר בגמרא, אם כן לא ימצא מי שיתלה באביך אלא הכל יאמרו 'אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ' אפילו השונאים של אביך כי זה המעשה אשר יסרתו אמו היתה אחר אותה מעשה שהכניס הארון לבית קודש קדשים כנודע גם אמרה עכשיו רצונו לומר קודם ששגית ביין שהכל משבחים אותך לא יתלו הטוב בי ורק עכשיו בעת קלקול תולין ואומרין אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ.
גם אפשר לחבר ולקשר דבריה זה בזה יחד כי 'מַה בְּרִי' רצונו לומר שיאמרו 'אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ' יען שיש לה עילה לתלות הסרחון בי מפני כי אתה 'בַּר בִּטְנִי' שדחקתי ויחשבו דבר זה לעזות וחציפות דאין יודעים שכונתי לשם שמים ואם תאמר אולי בזווג הראשון שנתעברתי בך לא היה לי כונה לשם שמים? לזה אמרה וּמֶה בַּר נְדָרָי וכו' והנדר היה קודם העיבור וכל שכן בליל העיבור.

מִי שֶׁכָּל רוֹזְנֵי עוֹלָם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ, יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר? (משלי לא, א). נראה לי בס"ד אותיות יַיִן במלואם כזה 'יוד יוד נון' יהיה מהם 'נד נד וי וי' רצונו לומר נָד מעולם הזה נָד מעולם הבא וַי בעולם הזה וַי בעולם הבא, וכל זה כאשר יתנהג בשתיית היין לאחור, כן הקריאה הזאת של 'נד נד וי וי' היא נקראת לאחור, ולזה אמר מִי שֶׁכָּל רוֹזְנֵי עוֹלָם, 'כָּל' דייקא בין של עולם הזה בין של עולם הבא, איך ישתה יין וישתכר דאזיל ביה לאחור ולא לפנים כי השכרות תהיה על ידי שיחזור כח היין בבטן לאחור וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים (משלי כג, לא) דאז גם אותיות יַיִן במלואם יהיו אצלו נקראים לאחור ולא לפנים.

בגמרא ואיהו אסיק בשר ויין: ק"ק לפי מה שמבואר בטוש"ע א"ח (סי' תי"ט) ע"פ הירושלמי דמצוה להרבות בסעודת ר"ח א"כ איך ס"ד דלא יחשב סעודת מצוה במה דאסיק בשר ויין דמה בכך שלא אכל סעודת עבור מ"מ הרי אכל סעודת מצוה דר"ח דהא בר"ח היו עושין הסעודה שהוא ביום ל"א וגם למה השמיענו המשנה דוקא אכל בחבורת עבור החדש דהוא סעודת מצוה כפולה להשמיענו רבותא טפי דאפילו בסעודת מצוה דר"ח גרידא פטור ואפשר לומר דסעודת ר"ח לא קיים רק כשעשאה ביום כמו סעודת פורים דהא גם החדש אין מקדשין אלא ביום וכיון דסעודה זו עושין בלילה לא יצאו בה ידי סעודת ר"ח ואף דהרמב"ם סבר דעשאו אותה ביום כנ"ל י"ל דמ"מ ל"ק לדידי' די"ל דס"ל דהך סעודת ר"ח שהוזכר בירושלמי היינו סעודת עיבור דכאן וכמו שפי' הר"ן אבל בסעודת ר"ח ליכא מצוה כלל נגד דעת שאר הפוסקים וכן נראה מדהשמיט דין זה דסעודת ר"ח וגם מדכתב בפ"ג מה' ק"ה כאשר הביא שם סעודת העבור וזהו סעודת עבור החדש שהוזכרה בכל מקום ובאמת לא מצינו אותה אלא הכא ואי לא כלל גם הך דהירושלמי בהדי' לא שייך לשון בכ"מ ולשיטת רש"י י"ל דבלילה לא יצא בסעודת ר"ח ולפ"ז לא יקשה מידי אכן לפי מה שכתב המג"א בסי' הנ"ל נראה דס"ל דיצא בלילה בסעודת ר"ח ולדידי' קשה כנ"ל וצ"ל דאיירי שכבר אכל סעודת ר"ח בלילה או שיאכל אח"כ ביום ולכן מה דמסיק סעודת עיבור בבשר ויין ליכא מצוה:

כי תנן נמי מתניתן להשלים: רש"י פי' לשיעור כזית והרמב"ם כתב מתניתן סתמא ולא כתב דלהשלים הוא ולא ידעתי למה גם גבי עוף לא הזכיר השלמה ועד כמה יוכל להשלים ויהי' חייב עליו ונראה עד רובו אכן גם דעת רש"י צ"ע קצת דכ' דבכזית פטור אם השלים משקצים ורמשים ומשמע בפחות מכן חייב דלא קרינן ביה אינו שומע בקולו של מקום ומ"ט האיכא השלמה ע"י בריה דחייב אפילו בפחות מכזית ועוד דהא אנן קיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה כר"י וא"כ גם בהשלים בפחות מכזית פטור משום אינו שומע בקולו של מקום. אכן י"ל דרש"י רצה לפרש סתמא גם בלא דהוי בריה וגם לר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה ובזה הוי השלמה לפטור בכזית דוקא ואף דגם ר"ל מודה דאסור מדרבנן כמבואר רפ"ח דיומא והרי אפילו באיסור מדרבנן מקרי אינו שומע בקולו של מקום כדאמרינן לקמן דבר עבירה ת"צ מכ"מ ע"כ הרישא באיסור מדאורייתא איירי דאל"כ סיפא מאי קמ"ל:

רבא רמי כתיב ישמח וקרינן ישמח זכה משמחו לא זכה משממו. יש לרמוז דאם זכה ישמח אותיות משיח לשון שיחה כמ"ש נכנס יין יצא סוד כמו משיח אלמים. ואם לא זכה נדבק בסט"א ואז ישמח בגימטריא נחש דהסט"א שרש נחש נדבקת בו:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון ן' יוחאי מלמד שכפאתו אמו על העמוד וכו'. אפשר דאמר מלמד דבא ללמד דין דהגם דאמרינן דהמכה לבנו הגדול חייב נדוי אי קים ליה בגויה דלא יבא לזלזל בו ויעבור על כבוד אב ואם ואדרבא יקבל התוכחת שרי. א"נ הכא מיירי דכפאתו על העמוד כמי שרוצה להכותו ולא הכהו וזהו מלמד דלמדנו דין דדוקא מכה אסור. וגם מינה נשמע דאי אמר לה מידי נגד כבודה קדים ומחלה ליקרה כמ"ש בקדושין דף ל"ב ע"א ועמ"ש אני עני בברכי יוסף י"ד סימן ר"ם אות י"ג ואות י"ד בס"ד:

מה ברי הכל יודעין שאביך ירא שמים וכו'. הלא מראש אומר רמז כי שם רי"ב הוא מביא השכחה לאדם. ואם האדם יחשוב ויכוין בשם הוי"ה דאלפין ושם י"ה יועיל לזכירה דבשם י"ה מקום הזכירה ואם תחבר הויה דאלפין עם רי"ב יהיה גימטריא זכירה יה. וזה רמז מ"ה ברי אם שלט בך קליפת ריב גימטריא ברי תכוין ותחשוב בשם מ"ה וזהו מ"ה בר"י ויעלה זכי"רה יה. ולפי פשוטו אפשר לומר דהבן נמשך אחר אמו כי שלש זמנים הוא אצל אמו בשעת הורתו ובימי העבור ובימי היניקה ושלשה פרקים אלו עניני אמו דרך טבע יחדיו ידובקו אתו עמו. וז"ש הכל יודעין באביך שהוא ירא שמים הכל דייקא אפילו שנאיו שהיו מערערין על זיווגי בראותם שאתה מלכת וגם היה על פי נביא נתפרסם דאביך ירא שמים. ועתה תאמר כי האף אמנם זכית למלכות להודיע שאביך צדיק מ"מ אני גורמת שתהיה הולך אחר הנאות העה"ז כי בשלשה פרקין נטבעו בך המדות הרעות ולזה אנא דאמרי מה ברי אני בעת הורתך כיונתי לשם מ"ה ליחדו עם מ' שאני רומזת למ' בת שבע וז"ש מ"ה ברי. ובעת שהיית בבטני מה בר בטני שדחקתי ונכנסתי שתהיה מלובן ומזורז וכיונתי להמשיך חסד כמנין בטני עם הכולל ומה בר נדרי כנגד פרק היניקה אני קדמתי ונדרתי שיהיה לי בן הגון ומלא בתורה ומוכן לנביאות. אם כן הבחירה בידך לכוף יצה"ר ולהיות טוב כי אני אין בי עון ואדרבא השתדלתי לתועלתך:

אמר @רבי יצחק מנין שחזר שלמה והודה לדבריה שנאמר כי בער אנכי מאיש זה נח וכו'. אפשר דנקט האי לישנא שחזר והודה וכו' לומר דמלבד שהודה לדבריה בעת שכפאתו על העמוד. ובודאי שאמר לה הדין עמך. עוד חזר פעם אחרת בינו לבין עצמו והודה שצדקה אמו ואמר כי בער אנכי מאיש מסיבת היותי איש מחומר קורץ ובער אנכי מנח שלא גרמה לו אמו ויטע כרם והי"ל ללמוד ממנו ולא למדתי ולא בינת אדם לי שהיה לי להתבונן מאד שאבי תקן אדה"ר ועם כל זה ולא בינת אדם לי שאבי תקנו:

מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים היה עכשיו יאמרו אמו גרמה לו וכו'. פירוש וכי תימא הטיבו את אשר דיברו שאת גרמא וסיבה לזה וכמ"ש ז"ל שהעיקר הוא תלוי בכונת האם והולד נשאר במעיה כל ימי העיבור ואח"ך יונק מחלבה כל זמן היניקה. לכן אמר ומה בר בטני שדחקתי וכו' וכי תימא אכתי ערבא צריך שלא כיונת מלובן ומזורז בעניני העה"ז לז"א ומה בר נדרי שנדרתי שתהיה ממולא בתורה והגון לנביאות וא"כ אין אני גורמת. ועיין בספרי הקטן ראש דוד פרשת האזינו מ"ש במאמר זה בס"ד:

זריז ומלובן ממולא בתורה והגון לנביאות. אפשר במ"ש אין הנבואה שורה אלא על גבור חכם ועשיר לז"א זריז כמ"ש רש"י פרק המפלת בריא וחזק והכא נמי פירש בעל כח והיינו כנגד גבור. וממולא בתורה כנגד חכם. והעושר אתו עמו. א"כ הוא הגון לנביאות ופירשה הגון לנביאות שיהיה לו מדות טובות ודבקות בה' דע"י כן יזכה לנבואה:

מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר. כלומר דהא דאמת חמרא וריחני פקחין היינו למי שצריך להתחכם ואתה לא כן שכל רזי עולם גלוים לך א"צ לשתות יין וכי תימא כ"ש לדידי דמחדד טפי מ"מ היינו מעט לא שכרות דמשממו וז"ש ישתה יין וישתכר דלדידי א"צ לשתות כל עיקר וגם אי נימא דכ"ש דמוסיף לא בשכרות דאז מזיק. ומ"ש מי שכל רוזני עולם וכו' דתנן יין ושינה רע לצדיקים ורע לעולם ובך ניכר ומתפרסם ביותר שהסנהדרין משכימין להתלמד יין ושינה רע לך ולהם:

כי בער אנכי מאיש מנח. דאמרו לעיל דאמר הקב"ה לנח הי"ל ללמוד מאדה"ר. ונמצא דהוא גרע מנח כי נח לא הי"ל ללמוד אלא מאדם והוא הי"ל ללמוד מאדם ונח ולז"א כי בער אנכי מאיש והוא נח ולא בינת אדם לי שלא נתבוננתי באדם גם כן: