דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

מתניתין:

בן סורר ומורה. מאימתי נעשה בן סורר ומורה?

מעת שיביא שתי שערות שהם סימני "גדלות" לכל מצוות התורה, ולא לפני כן, שהרי הוא "קטן" ולא בא לכלל מצוות.

ועד מתי נעשה בן סורר ומורה? עד שיקיף זקן, כשיהיה מוקף שער כולו, התחתון באותו מקום, ולא העליון, אלא למה אמרו חכמים בלשון סתמי "הזקן"? מפני שדברו חכמים בלשון נקיה.

ומנין דרשינן שזמנו מוגבל לעד שיקיף זקן?

שנאמר: "כי יהיה לאיש בן"

[וטרם שהמשנה מסיימת הדרשה מביאה דרך אגב עוד דרשה:] "בן" - ולא בת. אין דין סורר ומורה נוהג בבת.

עתה דורשת המשנה את דין האמור שאחרי שהקיף זקן אינו נעשה בן סורר ומורה, ממה שנאמר: "בן" ודרשינן "ולא איש", ומי שהקיף זקן הריהו "איש" [1].

ואף שאם הביא שתי שערות הריהו כבר "איש" לכל מצוות התורה, ואם כן למה לא ממעטין אותו אף משהביא שתי שערות, תירצה הגמרא, שדרשינן: "לאיש בן" - "בן הסמוך לגבורתו של איש", דהיינו בתחילת היותו "איש".

ולמה לא דרשינן "בן" ממש עד היותו לאיש, עד הביאו שתי שערות, כל זמן שהוא "קטן". על כך מבארת המשנה שאי אפשר לומר כן, שהרי -

קטן פטור, משום שלא בא לכלל מצות.

גמרא:

דנה הגמרא: קטן מנלן דפטור? מנין אנו למדים שאינו נעשה בן סורר ומורה?

ותמהינן: מנלן? ! כדקתני טעמא, הרי המשנה כבר ביארה: שלא בא לכלל מצות?! ותו ועוד קשה: לא מצאנו בעוד מקום מדיני התורה שקטן יתחייב בעונשי התורה. ואם כן, למה עלה על דעת המקשן לדרוש דרשה לפטור קטן, ובמה שונה דין בן סורר ומורה משאר דיני התורה? [2]

היכא אשכחן איפה מצאנו בשאר עונשי התורה, דענש הכתוב את הקטן - דהכא שכאן בבן סורר ומורה ליבעי קרא המקשן צריך דרשת הקרא למיפטריה?

ומתרצינן: שונה דין סורר ומורה משאר דיני התורה, ויש סברא לחייב אף את הקטן, [ומתורצת קושיה השניה] אף שלא בא לכלל מצות [ומתורצת קושיה הראשונה].

אנן אנו שהקשינו: "קטן מנלן דפטור", הכי קאמרינן כך אמרנו:

אטו האם בן סורר ומורה - על חטאו נהרג?! במה שאכל מנה גדולה של בשר ושתה שתייה מרובה של יין, עדיין לא עבר עבירה שחייבין עליה סקילה, ולמה אכן נהרג? על שם סופו, כמבואר במשנה בהמשך הפרק: ירדה התורה לסוף דעתו, סופו שמגמר נכסי אביו, ומבקש הרגלי זלילה וסביאה שהתרגל אליהם, ואין לו מעות לקנותם, ואינו יכול בלעדיהם, ויושב בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: "ימות כל זמן שהוא זכאי, ואל ימות חייב".

וכיון דעל שם סופו נהרג, עלה על דעתינו לומר: אפילו קטן נמי. בשלמא שאר עונשי התורה מענישים על עבירתו ב"הווה", ועתה הנהו קטן ואינו אחראי על מעשיו, אבל בן סורר ומורה מענישים על ה"עתיד". ומה נפקא מינה אם הוא עתה גדול או קטן?

ועוד טעם למה עלה על דעתינו לומר שבן סורר ומורה חייב אף כשהוא קטן, כי דרשינן "בן - ולא איש", ומשמעות "בן" קטן משמע, התורה חייבתה "בן", וקטן הוא "בן ולא איש" [3].

לכן שאלנו: "קטן מנלן דפטור". [4] ומתרצינן: אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא: וכי יהיה "לאיש בן", ודרשינן: "בן הסמוך לגבורתו של איש", כמבואר, בתחילת היותו לאיש [5].

ואף שישנה סברה לחייבו אף כשהוא קטן, מכל מקום, מיעטתה אותו התורה, ופטרתו.

שנינו במשנתינו: ועד שיקיף זקן, התחתון.

תני רבי חייא במשנתו: עד שיקיף עטרה.

ומה בא ללמדנו?

כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל, אמר פירש משנת רבי חייא: הקפת גיד ולא הקפת ביצים, שהקפת ביצים היא בגיל מאוחר יותר.

אמר רב חסדא: קטן שהוליד אין בנו נעשה סורר ומורה. [רב חסדא סובר [6] שקטן שלא הביא שתי שערות יכול להוליד, ובהמשך הסוגיא חולקים אמוראים עליו וסוברים שאין מציאות כזו].

שנאמר: כי יהיה ל"איש" בן, ודרשינן: ולא לבן בן.

ומקשינן: איך דורש רב חסדא כן -

האי פסוק זה, מיבעי ליה צריכים אותו, לדרוש, כמו שדרש רב יהודה אמר רב, הדורש "איש בן" בבן סורר ומורה עצמו שיהיה בן הסמוך לגבורתו של איש?

ומתרצינן: אם כן, שהוצרך לדרשת רב יהודה אמר רב, לימא קרא היה מספיק לכתוב: "כי יהיה בן לאיש", שמשמעותו: כי יהיה הבן לאיש, בא לכלל איש -

מאי למה כתבה התורה: כי יהיה לאיש בן, שמשמעותו ל"איש" יהיה בן, שמע מינה באה התורה להשמיענו, לדרוש כמו שדרש רב חסדא: ל"איש" יהיה בן - ולא לבן יהיה בן.

ומקשינן: ואימא, הרי יתכן לומר: כוליה כל הפסוק הזה להכי הוא דאתא בא ללמד רק דרשת רב חסדא "ולא לבן בן", ולא נדרוש דרשת רב יהודה אמר רב, ומניין לנו לומר שקטן פטור?

ומתרצינן: אם כן לדרשת רב חסדא גרידא, נימא קרא: בן איש [בסמיכות] והיה נשמע: בן של איש ולא בן של קטן, מאי למה כתבה התורה והקדימה לכתוב: "לאיש בן", ועוד הוסיפה אות "למד" ולא כתבה "בן איש" -,

שמע מינה תרתי שתי הדרשות. ממה שכתבה "בן לאיש" מהלמ"ד נדרש דרשת רב יהודה: בן הסמוך "ל"גבורתו של איש, וממה שכתבה "לאיש בן" ולא כתבה "בן לאיש", נדרש דרשת רב חסדא: לאיש בן - ולא לבן בן.

ומה שאמר רב חסדא שקטן שהוליד פטור, וישנה מציאות כזו, פליגא דרבה חולק על רבה הסובר שקטן אינו מוליד.

דאמר רבה: קטן אינו מוליד.

ולומד כן ממה שנאמר בפרשת "גזל הגר".

נאמר בתורה (במדבר ה): "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא. והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו.

ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' - לכהן".

וקשה: וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל?! אם אין לו גואל קרוב, יש לו גואל רחוק, כל זמן שלא כלו בני יעקב אבינו.

אלא, בגזל מן הגר הכתוב מדבר, ואכן אין לו גואל. ומי שגזל ממנו, ונשבע לו, ומת הגר, ואין לו גואל להחזיר להם את הגזילה ["האשם"] וחומשו, מחייבתו התורה להחזיר להכהן.

הערות

[1] הרמב"ם (פרק ז' מהלכות ממרים הלכה ה') כותב: וכן איש שגדל "והרי הוא ברשות עצמו" אינו נסקל מפני שגנב ואכל אכילה זו המכוערת. והמאירי כותב: עד שיעשה "איש גמור".

[2] בחידושי הר"ן מבאר: ההבדל בין שתי הקושיות הוא, קושיה הראשונה היתה שקטן אינו חייב כשלעצמו בכל מצוות שבתורה. אבל קושיה זו לא מספיקה, כי עדיין יתכן שאף שאינו חייב מעצמו, בכל זאת יענישוהו בית דין על מעשיו, כדי שיפחדו השומעים, כמו שנאמר "וכל ישראל ישמעו ויראו", לכן מוסיפה הגמרא קושיה השנייה, לומר, שאינו בר "עונשין" כלל. וכן כתב ב"כוס הישועות". וביד רמ"ה משמע שלא גרס בגירסתו את הקושיה השנייה.

[3] הקשה רבינו חיים הלוי (על הרמב"ם פרק ו מהלכות גירושין הלכה ט): איך סלקא דעתך שבן סורר ומורה יהרג כשהוא קטן, הרי אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, ונלמד מהפסוק "והועד בבעליו" (בבא קמא קיד), וכיון שאי אפשר לקבל עליו עדות- יפטר? ותירץ, דלפי הוה אמינא זו שקטן נידון בבן סורר ומורה, אינו משום ד"חייב" מיתה, אלא דין שצריך להיהרג על שם סופו. ולכן אינו בעל דין. וכן כתב בסוף הלכות ממרים שהמלקות שלוקה בן סורר ומורה אינן כשאר דין מלקות שבתורה, אלא הוא דין מיוחד שלוקה, וגם המלקות הוא על שם סופו.

[4] רבי כרוספדאי [לקמן בגמרא] סובר שכל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלשה חדשים מיום הביאו שתי שערות, ולומד כן מדרשת הכתוב. והקשו התוס' (ד"ה בן) אם כן, איך היתה הוה אמינא לחייב קטן, הרי ימשך זמנו יותר משלשה חדשים? ותירצו [על פי הבנת המהר"ם] דרבי כרוספדאי לא בא לומר שאינם אלא שלשה חדשים ולא יותר, אלא כוונתו, שמעת היותו לאיש - לא ימשך זמנו יותר משלשה חדשים, אבל יתכן -לפי קושית הגמרא - שגם "לפני" היותו לאיש ייעשה בן סורר ומורה.

[5] התוס' מוסיפים שדרשה זו היא מלשון "גבורה", כמו שנאמר (מלכים א ב): "והתחזקת והיית לאיש", לכן דורשים סמוך ל"גבורתו" של איש. ואם לא כן, היה נדרש "סמוך לאיש", שהוא מבן שתים עשרה, כמו שההלכה אמנם היא כן לענין נדרים. ואף שגם לפני היותו בן משלש עשרה, הריהו "סמוך לגבורתו של איש", אין לחייבו, משום "שלא בא לכלל מצות".

[6] ומבואר בהערה כג בדף סט.

א משנה בן סורר ומורה, שהוא מן הנסקלים, מאימתי נעשה בן סורר ומורה להתחייב סקילה —

משיביא שתי שערות, שהן סימני בגרות מינית שמאז נחשב גדול, ועד שיקיף זקן בשערות, והכוונה לזקן התחתון, למקום הערוה, ולא העליון (זקן ממש), אלא שדברו חכמים בלשון נקיה. וראיה לקביעה זו — ממה שנאמר "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (דברים כא, יח), וממשמעות כתוב זה למדו: בן — ולא בת, בן — ולא איש מבוגר. קטן פטור מעונש סורר ומורה מפני שלא בא עדיין לכלל מצות.

ב גמרא על האמור במשנה שואלים: קטן מנלן [מניין לנו] שפטור מדין בן סורר ומורה? על שאלה זו תוהים: מה משמע מנלן [מניין לנו]?! הלא כדקתני טעמא [כפי ששנינו את הטעם] במשנתנו: שלא בא לכלל מצות! ותו [ועוד]: היכא אשכחן [היכן מצאנו] שענש הכתוב קטן בכל דבר, דהכא ליבעי קרא למיפטריה [שכאן יצטרכו כתוב מיוחד לפטור אותו]?!

ומסבירים: אנן הכי קאמרינן [אנחנו כך אמרנו], כך יש להבין את השאלה: אטו [וכי] בן סורר ומורה על חטאו נהרג? הלא כפי שמוסבר להלן על שם סופו נהרג. שאמרה התורה שכיון שמתחיל בדרך רעה זו כעת, ודאי יגיע לדברים גרועים יותר בעתיד, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. וכיון שעל שם סופו הוא נהרג, יתכן לומר כי אפילו קטן נמי [גם כן] יידון כבן סורר ומורה! ועוד: אם נדייק היטב בלשון המקרא המיעוט "בן" ולא איש — קטן משמע, שהרי אינו עדיין איש (שמשמעו — גדול)!

אמר רב יהודה אמר רב: שאמר קרא [הכתוב] "וכי יהיה לאיש בן", ואנו רואים זאת כביטוי אחד הבא לומר: בן הסמוך לגבורתו של איש, כלומר, בן הסמוך למלוא בגרותו הוא הנידון כבן סורר ומורה, ולא הקטן.

ג שנינו במשנה שהזמן בו הוא נידון כבן סורר ומורה הוא עד שיקיף זקן התחתון. תני [שנה] ר' חייא: עד שיקיף עטרה, שיקיף שיער סביב אבר המין. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר כהסבר לדברי ר' חייא: הקפת גיד (האבר) בשיער שנינו, ולא הקפת ביצים בשיער, שהקפת אברי המין כולם זמנה מאוחר יותר.

ד אמר רב חסדא: קטן שהוליד, אם אירע דבר זה — אין בנו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: "כי יהיה לאיש בן" (דברים כא, יח) "לאיש" מבוגר בן, ולא לבן בן. ומקשים: הלא האי [כתוב זה] מיבעי ליה [נחוץ לו] למה שרב יהודה אמר בשם רב, להוכיח שקטן אינו נידון כבן סורר ומורה! ומשיבים: כתוב זה בא ללמד שני עניינים. שאם כן שהיתה הכוונה רק לענין גיל, לדבר אחד, לימא קרא [שיאמר הכתוב] בלשון "כי יהיה בן לאיש" מאי [מה] טעם בשינוי הסדר המקובל וכתיבתו בלשון "כי יהיה לאיש בן" — שמע מינה [למד מכאן] לכדברי רב חסדא הוא בא.

ושואלים: אם כן אימא כוליה להכי [אמור כל הפסוק כולו לדבר זה] הוא דאתא [שבא] ללמדנו, וכלל לא בא ללמד שאין קטן בכלל דין סורר ומורה! ומשיבים: אינו מסתבר, שכן אם כן נימא קרא [יאמר הכתוב] בלשון "בן איש", מאי [מה פירוש] "לאיש בן", שמע מינה תרתי [למד ממנה שני דברים].

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו, על שיטת רבה. שאמר רבה אגב הדינים העוסקים באדם המשיב גזילה אחר שנתבע להחזיר את שגזל והכחיש שגזל ונשבע לשקר: קטן אינו מוליד, שנאמר: "ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו" (במדבר ה, ח), ויש לשאול: וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? והרי זכות הירושה מגעת דרך האבות עד ליעקב אבינו, ואם מישראל הוא — ודאי שיש לו קרוב!

אלא, בגזל הגר הכתוב מדבר, שכיון שנתגייר ניתקו קשריו עם משפחתו הקודמת, ואם לא הוליד ילדים ביהדותו — הריהו אדם שאין לו קרובים כלל,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The Torah describes the punishment given to a son who steals money from his parents to eat a gluttonous meal of meat and wine in the company of lowly men. If his parents bring him to court for this act, he is exhorted to desist and is punished with lashes. If he repeats the same misdeed and is again brought to court by his parents within the same three-month period, he is considered a stubborn and rebellious son [ben sorer umoreh]. He is liable to receive the death penalty, which in this case is execution by stoning. From when does a stubborn and rebellious son become liable to receive the death penalty imposed upon a stubborn and rebellious son?

From when he grows two pubic hairs, which are a sign of puberty and from which time he is considered an adult, until he has grown a beard around. The reference here is to the lower beard surrounding his genitals, and not the upper beard, i.e., his facial hair, but the Sages spoke in euphemistic terms. As it is stated: “If a man has a stubborn and rebellious son” (Deuteronomy 21:18), which indicates that the penalty for rebelliousness is imposed upon a son, but not upon a daughter; and upon a son, but not upon a fully grown man. A minor under the age of thirteen is exempt from the penalty imposed upon a stubborn and rebellious son, because he has not yet reached the age of inclusion in mitzvot.

GEMARA: The Gemara inquires about the source of the halakha taught in the mishna: From where do we derive that a minor is exempt from the punishment imposed upon a stubborn and rebellious son? The Gemara comments: This question is puzzling: From where do we derive this halakha? The reason is as is taught in the mishna: Because he has not yet reached the age of inclusion in mitzvot. And furthermore, where do we find that the verse punishes a minor, so that a special verse should be required here in order to exempt him?

The Gemara clarifies: This is what we are saying: Is this to say that a stubborn and rebellious son is killed for a sin that he already committed? But, as will be explained (71b), he is killed for what he will become in the end. The Torah understands that since the boy has already embarked on an evil path, he will continue to be drawn after his natural tendencies and commit many offenses that are more severe. It is therefore preferable that he should be killed now so that he may die in relative innocence, rather than be put to death in the future bearing much more guilt. And since he is executed for what he will become in the end, one might have thought that even a minor as well can be sentenced to the death penalty as a stubborn and rebellious son. And furthermore, the exclusion: “A son,” but not a man, indicates that a minor is in fact included in the halakha, as he is not yet a man.

Rav Yehuda says that Rav says: A minor is exempt from the punishment imposed upon a stubborn and rebellious son, as the verse states: “If a man has a son” (Deuteronomy 21:18), which indicates that the halakha applies to a son who is close to the stage of having the strength of a man, i.e., close to full maturity, but not to a younger boy.

§ The mishna teaches that a boy can be sentenced as a stubborn and rebellious son only until he has grown a lower beard. Rabbi Ḥiyya teaches a baraita that states: Until the hair surrounds the corona. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said in explanation of Rabbi Ḥiyya’s statement: The reference in the mishna is to hair surrounding the penis and not to hair surrounding the sac holding the testicles, which grows later.

§ Rav Ḥisda says: In the case of a minor who fathered a child, his son cannot become a stubborn and rebellious son, as it is stated: “If a man has a stubborn and rebellious son,” which indicates that the halakha applies only if a man has a son, but not if a son, i.e., one who is not yet a man, has a son. The Gemara asks: How can Rav Ḥisda derive his halakha from this verse? Doesn’t he require this verse to teach us that which Rav Yehuda says that Rav says, namely, that a minor is exempt from the punishment imposed upon a stubborn and rebellious son? The Gemara answers: This verse teaches two halakhot, as, were the intention to teach only the halakha that a minor is exempt, let the verse say: If there be a son to a man. For what reason does the verse introduce a change into the normal word order and state: “If a man has a son”? Conclude from it that the verse serves to teach the ruling of Rav Ḥisda.

The Gemara asks: If so, say that the entire verse comes to teach us this, i.e., what Rav Ḥisda said, and that it does not teach that a minor is not included in the halakha of a stubborn and rebellious son. The Gemara answers: If so, the verse should have stated: If there be the son of a man. What is the meaning of: “If a man has a son”? Conclude two conclusions from it, both that a minor cannot become a stubborn and rebellious son and that if a minor fathered a son, the son cannot become a stubborn and rebellious son.

The Gemara comments: And Rav Ḥisda’s statement disagrees with the opinion of Rabba, as Rabba says in connection with one who returns stolen property after having taken a false oath that he did not steal it: A minor cannot father a child, as it is stated: “But if the man has no relative to whom restitution may be made, let the trespass that is recompensed to the Lord be the priest’s” (Numbers 5:8). And is there any man in the Jewish people who does not have a relative? All members of the Jewish people are related, as they all descend from the patriarch Jacob, and therefore every person has a relative who is fit to inherit from him.

Rather, the verse is speaking of the robbery of a convert, who is treated like a newborn child and considered to have no ties to his natural parents or relatives. If he did not father any children after his conversion, he is a man with no relatives at all, and therefore if he dies, property that had been stolen from him must be returned to a priest.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בן סורר ומורה וכו' זה הפרק אינו ענין בפני עצמו אבל ממה שביארנו שהיה בכלל החלק החמישי לבאר במחוייבי הריגה איזה מהן בסקילה ואיזה בשריפה ואיזה בהרג ואיזה בחנק והותחל ענין זה בפרק שביעי בנסקלין עד שהתבארו שם ענין הנסקלין כלו ובפרט עניני רוב הנסקלין עד שלא נשאר לבאר בדיני פרטיהם רק בן סורר ומורה לבד והיה הפרק ההוא ארוך בעצמו עם היות עניני בן סורר ומורה ארוכים ייחד להם פרק בפני עצמו ונמצא ענין הפרק להשלים עניני הנסקלין אלא שנתגלגלו בו שאר ענינים מענין בא במחתרת על ידי גלגול מה שנאמר בבן סורר ומורה שעל סופו נהרג שאף בא במחתרת כן ר"ל נהרג על שם סופו כמו שיתבאר וכן נתגלגל לבאר אלו הן שמצילין אותן בנפשם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בעניני בן סורר ומורה לבאר מי הוא נעשה בן סורר ומורה ובאיזה זמן הוא נעשה בן סורר ומורה השני בביאור עניני האכילה שנעשה בה בן סורר ומורה השלישי לבאר הצדדין שהוא ניצול בו מדין בן סורר ומורה אע"פ שהיה ראוי לכך וכשהוא נעשה בן סורר ומורה כיצד עושין בו הרביעי בעניני הבא במחתרת על איזה צד ההורגו לשם חייב או פטור ואם הזיק הוא לשם על איזה צד הוא חייב או פטור החמישי הרודף אחר העבירה לעשותה על כל פנים איזה ניתן להצילו בנפשו ואיזה לא ניתן להצילו בנפשו זהו ענין הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בה קצת דברים כמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בן סורר ומורה כלומר בן סורר ומורה שייעדנו עליו בפרק ארבע מיתות שהוא חייב סקילה מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ר"ל בזמנן והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד עד שיקיף זקן התחתון ר"ל שתבא כל הגויה מוקפת בשערות וקרא מקום השערות זקן בלשון נקיה וכדי שלא לטעות ממנה לשער הזקן חזר ואמר התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה וקראו מקום ההקף זקן וביאר טעם לדברים שהרי כתיב בן ואי אפשר לומר קטן שהרי לא בא לכלל המצות ואע"פ שמאחר שעל סופו הוא נהרג היה לנו לחייבו אף בקטנות אעפ"כ אי אפשר שהתורה תצוה להרוג את הקטן א"כ עכ"פ בגדול הוא מדבר והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ומאחר שאמר בן אתה דורש בן ולא איש ר"ל שמאחר שנעשה גדול וקם לו ברשות עצמו אינו נהרג באכילה המכוערת וא"כ שיעורו משעה שהוא גדול לעונשין עד שיעשה איש גמור והוא שהוקף זקן התחתון ופי' בגמ' שהוקף הגיד בשערות אע"פ שלא הוקף הכיס שהקף הכיס בא אחר זמן הקף הגיד ואמר שאחר הקף זה הוא ברשות עצמו ואינו נהרג באכילתו ונמצא שאם הוקף ביומו ר"ל תכף שנעשה בן שלש עשרה שנה ויום אחד אינו נעשה בן סורר ומורה:

וכן הוא דורש בה בן ולא בת ר"ל שהבת אינה נדונית בדין סורר ומורה כלל שלא הקפידה תורה אלא על מי שדרכו להמשך אחר תאוותיו ולהשתקע בהן ואין זה בבת אלא בבן שדברים אלו אע"פ שגזרת הכתוב הן כלם נמשכות לענין זה ואע"פ שבתחלת העיון יראה במקצת הפרטים הפך הדברים ובתלמוד המערב אמרו כל אלין מליא לא מסתברן די לא חליפין מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת מי היה בדין שיהא חייב גדול או קטן הוי אומר גדול מי היה בדין שיהא חייב גונב משל אביו או משל אחרים הוי אומר משל אחרים ופטרה התורה הבת והגדול והגונב משל אחרים הא אין כאן אלא גזירת מלך והתבאר במקום אחר שטומטום ואנדרוגינוס אינם נעשין בן סורר ומורה ואפילו נקרע הטומטום ונמצא זכר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

קטן אינו מוליד ר"ל שאינו מזריע זרע הראוי להולדה והוא שנאמר בגזל הגר שנשבע עליו ואח"כ הודה ומת הגר שינתן לכהן כמו שבארנו הדין במס' ב"ק ואם אין לאיש גואל וכו' ודרשו בו וכי יש לך אדם שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר איש כלומר איש אתה צריך לחזר אחריו ר"ל אם הוליד בן אחר שנתגייר או נתעברה אשתו אבל קטן ר"ל אם זה הגר הוא קטן ומת אי אתה צריך לחזר עליו שהרי אינו מוליד ושמא תאמר ואם גר זה קטן האיך זה נשבע לו ואין נשבעין על טענת קטן מ"מ אתה יכול לפרשה בתבעו וקפץ זה ונשבע מאליו שהרי אף בגדול עיקר השבועה כך היא שהכרח בית דין להשביעו אין כאן שהרי כופר בכל הוא אלא שנשבע מעצמו או שאמר לו הלה משביעכני וקבלה ר"ל שאמר אמן שכל שהוא מושבע וקבלה הרי הוא כמוציא שבועה מפיו אפילו היה המשביע גוי או קטן כמו שביארנו במקומו וי"מ אותה בגדול שתבע והיה לו בן קטן משנתגייר ונשבע לו והודה ומת האב ואח"כ מת הבן ואין צרך בכך ולא עוד אלא שאין לשון ואם אין לאיש גואל מוסב יפה אלא על הנגזל:

אע"פ שאין הקטן מוליד ושכך הוא מנהג הטבעים אין הדבר נמנע ויארע לפעמים על דרך הזרות ולקדימת שלמות הטבעים וכבר מצינו בדורות הראשונים כן כמו שהתבאר בפרק זה וכל שיארע כן אין אותו הבן נעשה לעולם בן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן:

בן סורר ומורה ששנינו שהוא חייב סקילה מאימת הוא נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן כלומר שיהא מוקף זקן ובתר דאמר עד שיקיף זקן הדר קא מפריש דהאי זקן התחתון הוא אבל לא העליון דהיינו זקן ממש אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה לפיכך אמרו לשון זקן אבל מקמי דליתי שתי שערות אי נמי מכי מקיף זקן התחתון לא מיחייב שנאמר בן ולא איש ומכי מקיף זקן התחתון איש מיקרי הקטן שלא הביא שתי שערות פטור שלא בא לכלל המצות והאי דדריש בן ולא בת אגררה נסבה משום דהוה ליה למדרש ביה בן ולא איש דאיצטריך ליה למילתא דלעיל דקתני עד שיקיף זקן התחתון הילכך דריש ביה נמי כל מאי דאית ליה למדרש. ובגמרא מקשי בן ולא איש אפי' קטן נמי במשמע כדבעינן למימר קמן.

ודייקינן בגמרא קטן מנא לן דפטור. ומתמהינן היכא אשכחן בשאר עונשין דענש הכתוב קטן דהכא ליבעי קרא למיפטריה הא בשאר עונשין איש כתיב למעוטי קטן ומהדרי' לאוקומי בעיין אנן הכי קאמרינן אטו בן סורר ומורה על שום חטאו דהשתא נהרג כי היכי דליפטרי' לקטן הואיל והשתא לאו בר עונשין הוא הא ודאי על שום סופו נהרג אפי' קטן נמי ליחייב משום דסופו ועוד הא דקא דריש תנא בן ולא איש קטן משמע ופריק רב יהודה אמר קרא וכי יהיה לאיש בן משמע בן שהוא איש כדכתיב וחזקת והיית לאיש והכי קאמר קרא כשיגיע בן סורר ומורה להיות לאיש ותפשו בו כו' דאי בקטן איש למה לי כלל אלא לאשמועינן בן שהוא איש ומדקרי ליה קרא בן משמע דלאו איש גמור הוא אלא שסמוך לגבורתו של איש והיכי דמי דאייתי שתי שערות ור"ש ז"ל פירש וכי יהיה לאיש כשיגיע לכלל אישות הבן הזה הכתוב קורא לו בן סורר ומורה:

פיסקא ועד שיקיף זקן התחתון כו' תאני רבי חייא משיביא שתי שערות עד שתקיף עטרה כלומר צריך להקיף זקן סביב בעטרה וכי אתא רב דימי פריש האי הקפת עטרה היכא בעיא מיהוי וקאמר הקפת גיד סמוך לביצים ולא הקפת ביצים עצמן דהוי בתר הכי טובא:

אמר רב חסדא קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה שנא' כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן. ומקשינן האי לאיש מיבעי ליה לכדרב יהודה בן הסמוך לגבורתו של איש ומפרקינן אם כן לימא קרא בן איש דמשמע בן שהוא איש מאי לאיש בן משמע דהאי איש אאב קאי וממילא אימעיט ליה בנו של קטן כדרב חסדא. ודייקינן ואימא כוליה לאיש לכדרב חסדא הוא דאתא והדר קושיין לדוכתיה קטן מנא לן דפטור. ומפרקי' אי ס"ד כוליה לאיש אאב קאי וכדרב חסדא לימא קרא כי יהיה בן לאיש דכיון דאמרת דהאי איש אאב קאי ולאו אבן הוה ליה לאקדומי בן ברישא דקרא דהא עיקר פרשה משום מילתיה דבן כתיבא מאי לאיש בן ש"מ מדאקדמיה לאיש איש נמי בבן קאי וכדרב יהודה ומדהוה ליה למכתב בן איש בלא למ"ד וכתיב לאיש שמעת מינה תרתי הדין הוא גירסא דאשכחן בנוסחי דיקי ועתיקי דילפי בהו קמי רבואתא קשישי ואף רבינו חננאל ז"ל הכי גריס וכבר פרישנא לפום מאי דאשכחן בנוסחי בס"ד. ורבינו שלמה ז"ל גריס האי מיבעי ליה לכדרב יהודה כו' א"כ לימא קרא בן לאיש דמשמע שפיר דהכי קאמר כי יהיה הבן לכלל איש מאי כי יהיה לאיש בן השתא משמע האי לאיש אאבות קאי ולמעוטי דבנו של קטן פטור לעולם. ואימא כוליה האי קרא לכדרב חסדא הוא דאתא ולמעוטי בנו של קטן אבל קטן עצמו מיחייב דהא בן כתיב וסמוך לגבורתו של איש מנא לן. ה"ג א"כ לימא קרא כי יהיה בן איש סורר ומורה כו' א"כ דכוליה אאבות קאי לא לכתוב ביה למ"ד אלא וכי יהיה בן איש סורר כו' דמשמע בנו של איש ולא בנו של קטן מאי וכי יהיה לאיש למה הקדים לאיש ברישא והוצרך להטיל בו למ"ד שמעת מינה תרתי משום דהשתא משמע הכי והכי כי יהיה לאיש בן כשיגיע לכלל אישות בן סורר ומורה ומשמע נמי אאבות כי יהיה לאיש גדול בן ולא כשיהיה לקטן ע"כ דבריו ז"ל.

והא דרב חסדא דאמר קטן שהוליד כו' אלמא קטן מוליד פליגא אדרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר ואם אין לאיש כו' בגוזל את חבירו ונשבע לו ומת הנגזל הכתוב מדבר שצריך להחזיר קרן וחומש ליורשים ואיל אשם למזבח וקאמר קרא שאם אין לנגזל יורשים צריך להחזיר קרן וחומש לכהנים והיינו דכתיב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו והאי אשם דכתיב בהאי קרא קרן של גזילה הוא והשתא קדייק דייק תנא אקרא דקאמר אם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים והלא כבר נאמר (מלאכי ג׳:ו׳-ז׳.) ואתם בני יעקב לא כליתם אלמא לא כלי שבטא וכיון דלא כלי שבטא ליזיל בתר קרוב כדקתני התם ביש נוחלין (קט"ו:) הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן אלא בגזל הגר הכתוב מדבר שאין לו קורבא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו קורבא אלא מחמת בנים שנולדו לו לאחר מכאן והוא שהיתה הורתן ולידתן בקדושה והיינו דקאמר רחמנא אם גר זה ידוע שלא היו לו בנים שהורתן ולידתן בקדושה צריך להשיב אשם לכהנים ואמר רחמנא איש ולא כתב ואם אין לו גואל לומר לך אם גר זה הגיע לכלל איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלים ואם לאו שהרי ראוי הוא לבנים ואי אתה רשאי להפקי' ממונו מבניו מספק ולתתו לכהן עד שיתברר הדבר שאין לו גואלים דהכי משמע אין לאיש גואל שברור לך שאין לו גואל מדלא כתיב ואם אין ימצא לו גואל אי נמי אם דריש דהכי משמע ואם דאיכא לספוקי דילמא אית ליה יורשים ולפיכך אתה צריך לחזר עליו אי נמי אין לאיש קא דריש דמשמע עיין לאיש שכן אלף ועין מתחלפות זו בזו כדדרשינן התם (שם) ובן אין לו עיין עליו ואיש הוא דאתה צריך לעיין עליו אם יש לו בנים ואם לאו אבל קטן אי אתה צריך לחזר עליו אם יש לו בנים ואם לאו שהרי אינו מוליד ובידוע שאין לו גואלים ומסתמא אתה חייב להשיב את הקרן לכהנים. וכי תימא מכדי קטן לית ליה זכייה מדאורייתא וא"כ כי גזליה לגר קטן לאו גזל הוא וכי אשתבע לאו אגזל משתבע אלא הוה ליה כשבועת ביטוי בעלמא ואמאי מיחייב לאהדורי אמרי כי אמרינן קטן לית ליה זכייה ה"מ בהפקר אבל היכא דדעת אחרת מקנה אותם אית ליה זכייה והכא במאי עסקינן בדאקני ליה אחר אי נמי בשזיכה לו ע"י אחרים:

תוספות בד"ה בן סורר ומורה בן הסמוך כו' ואם תאמר דילמא שנה שלפני גדלות כו' ואם תאמר א"כ ל"ל במתני' טעמא דשלא כו' ויש לומר דה"א דמקודם הבאת כו' עכ"ל ביאור דבריהם דמעיקרא קשיא להו כיון דבן קטן משמע מאי מתרץ בן הסמוך לגבורת איש דהיינו בתחלת אישות וסמוך לגבורה היינו סמוך להיקף הזקן אימא דבסוף קטנות הוא סמוך לגבורת איש שהוא שנה שלפני שני גדלות ולא סמוך דהקפת זקן דהשתא שפיר בן כמשמעו קטן משמע מנ"ל לפטור מטעם שלא בא לכלל מצות דהא כי האי גוונא מצינו לענין נדרים אע"ג שלא בא לכלל מצות ואהא תירץ ר"ת דדריש לאיש דמשמע לשון גבורה כו' דהיינו שכבר בא לכלל שני גדלות וסמוך לגבורת היינו להיקף הזקן והקשו דלפ"ז דע"כ לאיש בתר שני גדלות משמע ל"ל במתני' טעמא דשלא בא כו' ואהא תירצו דאע"ג דלאיש משמע בתר שני גדלות מכל מקום מדכתיב נמי בן לא משמע שהביא שתי שערות והוה אמינא דלבתר שבא לשני גדלות ואכתי לא הביא שתי שערות לחייב כו' קמ"ל טעמא דשלא בא לכלל מצות דבכהאי גוונא בתר שני גדלות ולא הביא שתי שערות לא מצינו בשום מקום אחר דלחייב במצות ועוד מלת בן נמי כיון דסבר דעל כרחך עקרינן ליה ממשמעות דבתר שני גדלות קאמר אית לן למימר דמיירי נמי בהביא שתי שערות ובתחלת אישותו קאמר דמקודם זה לא בא לכלל מצות ומה שכתבו ואפילו הוי יותר מג' חדשים כו' כיון דאינו ראוי להוליד כו' היינו למ"ד לקמן דקטן אינו מוליד ולמ"ד דקטן מוליד אין זה מספיק אבל אליביה לא הוצרכו לזה דלפי מאי דמסיק לקמן דההיא דר' כרוספדאי דאינן אלא שלשה חדשים פירושא דתנא דבי רבי ישמעאל היא בן ולא הראוי לאב היינו דוקא למ"ד דקטן אינו מוליד אבל למ"ד דקטן מוליד לא משמע כלל מבן ולא הראוי לקרותו אב דהיינו שלשה חדשים לבתר דהביא שתי שערות דהא מקודם שיביא שתי שערות נמי ראוי לקרות אב אבל ההיא דרבי ישמעאל מתפרש אליביה כפשטיה כדבעי למימר מעיקרא בבן שנולד לו כבר בקטנותו ועוד נפרש בזה לקמן ודו"ק:

בד"ה קטן אי כו' האמרינן בפרק מי שמת אין זכייה לקטן כו' ולא גרע משליחות וקטן כו' עכ"ל כן צריך להיות ור"ל דזכייתו ע"י אחר כמו חצר שאינו עומד בצדו הוא מטעם שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא אבל הא דאין קונה לו חצירו שעומד בצדו משום ידו לא הוצרכו להביא ראיה כמו שכתבו בפשיטות בתחלת דבריהם האמר אין זכייה לקטן כמו ששנינו מציאת חש"ו יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום וכמפורש בפרק קמא דב"מ דאין לקטנה יד אלא לענין גט ולא לענין מציאה ולמ"ד נמי [דילפינן] מציאה מגט אינו אלא מדרבנן כמה שכתבו התוספות שם ואיכא לישנא התם דלא ילפינן נמי מדרבנן במציאה אלא בקטנה ולא בקטן וק"ל:

בא"ד משמע דהיינו מדאורייתא מדפריך למ"ד א' זה כו' מההיא דמערימין על מעשר שני כו' עכ"ל אבל מהא דמשני לעיל מיניה שאני שתופי מבואות דרבנן לא קשיא להו הכא וכמה שכתבו התוספות התם משום דהתם הכי קאמר שתופי מבואות דרבנן ובדרבנן עשו לו זכייה מדרבנן אבל במלתיה וקנייה דאורייתא אפילו זכייה מדרבנן ליתא אבל מדברי המקשה התם מההיא דמערימין על מעשר כו' דאיירי בזכייה דאורייתא קשיא להו שפיר מדלא קשיא ליה אלא למ"ד דלא זוכה לאחרים משמע דלמ"ד דזוכה אפילו מדאורייתא וק"ל:

בא"ד הא דאמר פרק לולב וערבה לא ליקני כו' מדאורייתא לאחרים לרב אסי דגיטין כו' דאין ממנה אחרים על פסחו א"נ כו' ודלא כרב אסי וא"ת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דאין ממנה אחרים על פסחו ביש לו פסח שירש מאביו דאין ממנה אחרים על פסח זה לכ"ע כיון דאין כאן דעת אחרת מקנה אותו א"נ שאין זוכה לאחרים כו' ולא כרב אסי דהתם דסבר דבדעת אחרת מקנה זוכה אפי' לאחרים וק"ל:

בא"ד דקסבר המקשה דכמו שזוכה לעצמו בחילול מעשר מן התורה כו' כמו כן זוכה לאחרים מן התורה כו' עכ"ל אין דבריהם מבוררים הכא וע"ש בתוס' פרק התקבל:

בא"ד אמרי כאן בתינוק שיש בו דעת כאן כו' עכ"ל בתלמוד שלנו נמי מפלגינן בין יש בו דעת לאין בו דעת כדאמרינן צרור וזרקו אגוז ונוטלו כו' אלא דרצה לומר דהתם מפורש דלענין זכייה דאורייתא מפלגינן בהכי וק"ל:

בא"ד כגון שירש את אביו קודם שנתגייר כו' עכ"ל אבל אם מת אביו אחר שנתגייר הקטן בין נתגייר גם אביו ובין לא נתגייר אין הקטן יורשו דהוה ליה כקטן שנולד דמי כאלו אינו אביו ובנולד זה הקטן אחר שנתגייר אביו אין זה הקטן נקרא גר כיון שהורתו ולידתו בקדושה הוה וליכא לאוקמא קרא בכהאי גוונא גר אם כן אין זה בידוע שאין לו גואלים דשמא נולדו לאביו הגר אחרי כן עוד בנים בקדושה והם יורשים אותו ולקמן שפירשו בנתגיירה אמו כשהיא מעוברת כו' ואחרי כן יורש את אמו כו' ניחא דבידוע הוא שאין לו גואלים דאף אם נולדו לאמו עוד בנים בקדושה אין יורשים אותו דאחין מן האם אין יורשין זה את זה וק"ל:

בגמרא ותו היכא אשכחן דענשו הכתוב דהא ליבעי קרא למיפטריה יש מקשין לפי סברת המקשה זה דלא ידע שום סברא דהכא לענין בן סורר ומורה הוה ס"ד לחייב הקטן טפי מבעלמא א"כ תקשי ליה מתני' למה היה צריך למתני הקטן פטור כו' אבל בעיני אין זה קושיא כלל דבשלמא מתני' ניחא ליה דה"ק מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא ב' שערות עד שיקיף הזקן כו' שנאמר כי יהיה לאיש בן כו' בן ולא איש וכ"ת נמעטיה ג"כ משהביא ב' שערות שאז נקרא איש ולא יהיה החיוב כי אם קודם שיביא ב' שערות זה א"א שהרי קודם שערות קטן הוא ופשוט שהקטן פטור שלא בא לכלל מצות ואם כן על כרחך המיעוט אינו בא אלא למעט משיקיף זקן התחתון הכי משמע ליה פשטא דמתניתין אבל אמאי דקאמר קטן מנא לן מקשה שפיר היכי אשכחן כו':

בתוס' ד"ה בן הסמוך לגבורתו כו' ויש לומר דהוה אמינא דמקודם הבאת שתי שערות מתחיל הזמן כו' ואפילו הוי יותר משלשה חדשים פירוש דלקמן בסמוך אמרינן דכל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים לאחר שהביא שתי שערות ואפי' לא הקיף זקן דהכי אמרי' מלו שלשה חדשים אף על גב דלא הקיף זקן הקיף זקן אע"ג דלא מלו שלשה חדשים וטעם שלשה חדשים הוי משום דראוי להוליד ולהיות אב והתורה אמרה בן ולא אב ואם כן היכי סלקא דעתך למימר דמקודם הבאת שתי שערות הזמן הסמוך לגבורתו של איש א"כ הוי יותר משלשה חדשים לכך קאמר במה שבימי קטנות רצה לומר לא הוי חיישינן באותן הימים שקודם הבאת שתי שערות ולא הוה חשבינן להו למנין ג' חדשים כיון דאינו ראוי להוליד בהן כו':

ד"ה קטן אי אתה צריך לחזור כו' כדמוכח בפרק קמא דמציעא דאמרי' חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות פירוש התם איירי לענין שאין חצר קונה לאדם שלא מדעתו דבר שהוא חוב לאדם כמו גט לאשה משום דחצר אף על פי שהוא זוכה לאדם לא גרע משליחות ואין אדם נעשה שליח לאדם שלא מדעתו במה שחוב הוא לו ואם כן הוא הדין נמי הכא כיון שזכייה מטעם שליחות לכך אין זכייה לקטן מדאורייתא דהא כיון דאין הקטן עושה שליחות אין לו גם כן זכייה וק"ל:

בא"ד מיהו בפרק התקבל גבי צרור וזרקו כו' משמע דהיינו מדאורייתא כו' רצה לומר ואם כן משכחת שפיר דאית ליה ממונא לקטן כגון דנתנו לו במתנה כשבא לכלל דעת צרור וזורקו וכו' והא דאמרי' בפ' מי שמת דאין זכייה לקטן היינו כשעדיין לא הגיע לכלל דעת כזה צרור וזורקו אגוז ונוטלו:

בא"ד מדפריך למאן דאמר אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים כו' דמשמע דזוכה לאחרים דאורייתא ומשמע דלמאן דאמר זוכה לאחרים ניחא אם כן שמע מיניה דמאן דאמר דזוכה לאחרים היינו דאורייתא:

בא"ד דעל ידי דעת אחרת מקנה אותן זוכה מדאורייתא לאחרים לרב חסדא דגיטין כו' נראה לי דמעות סופר הוא וצ"ל לרב יהודה אמר רב אסי וכן בתר הכי:

בא"ד אי נמי שאין זוכה לאחרים קאמר כו' ודלא כרב חסדא צ"ל ג"כ ודלא כר"י:

בא"ד ואם תאמר היאך מדקדק בגיטין דזוכה לאחרים מדפודה מעשר שני לאחרים כו' ובחלול מעשר מי איכא דעת אחרת כו' ר"ל ואם כן גבי חלול מעשר ע"כ טעמא אחרינא אית ביה מלגבי ממון וא"כ מאי פריך מחלול לממון וי"ל דסבר המקשה דכמו שזוכה לעצמו בחלול מעשר מן התורה כו' דברי התוס' הללו אינו מובנין וכאן קצרו לשונם אבל שם בגיטין פרק האומר התקבל (גיטין דף ס"ה) ד"ה ופדו בהן מעשר שני כו' האריכו יותר ופירשו דבריהם וז"ל שם וי"ל דכיון דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה וחלולו חלול א"כ אם לגבי ממון זוכה לאחרים מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו א"כ לענין חלול מעשר יש לו להועיל אפילו בלא דעת אחרת אבל לרב חסדא דאינו זוכה לאחרים אף על פי שלעצמו זוכה גם בחלול מעשר לא יזכה לאחרים בחלול אע"פ שלעצמו מחלל עכ"ל וכלל הענין דהכי פריך דבשלמא למ"ד דבמקום דזוכה לעצמו מן התורה זוכה גם לאחרים א"ש דכיון דמצינו דבתרומה ומעשר שני לענין חלול מופלא סמוך לאיש תורם ומחלל לעצמו אפילו בלא דעת אחרת אע"ג דבממון אינו זוכה לעצמו כי אם בדעת אחרת מקנה כמו כן נמי מחלל לאחרים בלא דעת אחרת מקנה דבמקום שלענין ממון זוכה לעצמו ולאחרים בדעת אחרת מקנה אותן יש להועיל בתרומה ובחלול מעשר שני אף בלא דעת אחרת אבל לרב חסדא דאינו זוכה לאחרים כו' קשה:

רש"י בד"ה הכי גרסינן אם כן לימא קרא כי יהיה בן איש כו' כצ"ל:

גמרא אר"ח קטן שהוליד כו' ולא לבן בן. מה שציינו הע"מ להרמב"ם הוא טעות דהוא ז"ל לא הביאו דנקטינן כרבה דקטן אינו מוליד דההיא דאם אין לאיש גואל מסייע ליה דברייתא היא כמובא בב"ק (קט ב) ופסקה הרמב"ם בפ"ח מהל' גזלה הל' ז'. ונראה דטעותו הוא שהיה מפרש דאם הבן הוליד שוב הוא עצמו אינו נעשה בסו"מ וכעין דרשה דלקמן בן ולא הראוי לקרותו אב אשר זה הביא הרמב"ם במקום שציין:

רש"י ד"ה תני ר"ח. משיביא ש"ש עד שיקיף עטרה. כצ"ל. ומה שבינתיים למחוק:

במתניתין משיביא ב' שערות: נסתפקתי איזה שיעור יש בסריס שאינו מביא ב' שערות רק סימני סריס מאימתי נעשה בן סורר ומורה וגם אם נאמר דבי' תלוי בשנים כמו לענין חיובו בשאר מצות מ"מ עדיין יש להסתפק עד אימתיכיון שהשיעור דעד שיקיף לא שייך גביה. שוב ראיתי דברייתא שלימה שנינו ביבמות (דף פ' ע"א) דסריס אינו נעשה בן סו"מ מפני שאינו בכלל עד שיקיף אכן תמהתי על הרמב"ם (פ"ז מה' ממרים) שהשמיט דין זה ועיין בספרי ע"ל שם שכתבתי ישוב לדעת הרמב"ם:

בגמרא ועוד בן ולא איש קטן במשמע: והכי דרשינן ג"כ בב"ק (דף מ"ד ע"א) ע"ש והקשה בכאן ב' קושיות כנגד הב' תשובות שהשיבו דכנגד מה שאמר כדקתני טעמא קאמר דאיכא ג"כ טעמא לחייבו דעל שם סופו נהרג וכנגד מה דקאמר ותו היכי אשכחן דענש הכתוב דפירושו אפילו היכא דאיכא טעמא לחייבו כגון גבי רוצח משום ישמעו וייראו לא אשכחן דחייב כמו שפי' הר"ן נגד זה מקשה דבן ולא איש קטן משמע והכא קאמר קרא בפי' ולכן בלא דאיכא טעמא לחייבו לא הוי שייך להקשות מבן ולא איש דאכתי יקשה היכי אשכחן דענש הכתוב:

מאי כי יהיה לאיש בן ש"מ לכדר"ח: ק"ק דא"כ לרבה דסבר קטן אינו מוליד וא"כ ל"צ לדרשה דר"ח ליכתוב קרא כי יהיה בן לאיש וא"ל דהא ודאי רבה ג"כ מודה דבדורות הראשונים היו מולידים בני ח' וכדאמרינן בש"ס לקמן רק דלענין גר קטן קאמר דאי אתה צריך לחזור אחריו כיון דמילתא דלא שכיחא הוא וכמו שכ' הר"ן וא"כ צריך קרא דבן לאיש גם אליבא דרבה לדרשה דר"ח היכא דהי' מהמיעוט והוליד כשהוא קטן דא"כ מנ"ל להש"ס דר"ח פליג ארבה דלמא סבר ג"כ כוותיה דקטן אינו מוליד בסתמא וקרא איירי כמו לרבה היכי דאיקרי והוליד אך דזה ודאי אינו דכבר כ' הר"ן דהיכי דהולידו בני ח' אין להם עוד דין קטנים אלא דין גדולים דבנים הרי הן כסימנים ולכן כיון דקאמר ר"ח דקטן שהוליד אין בנבסו"מ ויליף מלאיש בן ולא לבן בן ע"כ ס"ל דאפשר שיהי' לו בן כשהוא בן ולא איש וא"כ ע"כ ס"ל דקטן מוליד פי' דהיכי דהוליד לא נעשה גדול עי"ז דאל"כ שפיר קרינן ביה לאיש בן ופליג ע"כ ארבה דס"ל דקטן אינו מוליד פי' וכשמוליד אין לו עוד דין קטן אלא גדול וא"כ לרבה ע"כ לא שייך לאוקמא קרא דלאיש בן גם להיכא דאולידו בני ח' שנים ושפיר ק' דלכתוב קרא כי יהיה בן לאיש אכן נ"ל דבלא"ה קשה אהא דדייק דלכתוב קרא כי יהיה בן לאיש אי פירושו סמוך דוקא הא גבי מופלא סמוך לאיש דאתיא מדכתיב איש כי יפליא ומניה דרשינן כי יפליא סמוך לאיש ולמה לא כתיב שם כי יפליא איש או אשה לנדור נדר כדדייקינן הכא אכן י"ל דודאי אין זה דיוקא אי כתיב בתחלה או בסוף ורק הכא קאמר אי לא אתיא רק לדרשה דר"י א"ר ולא לדרב חסדא למה כתיב בקרא לישנא דאיכא למיטעי ולדרוש מניה דרשה דר"ח ביותר הל"ל כי יהיה בן לאיש דמשמע רק דרשה דריא"ר אלא ודאי מדכתיב הכי באמת כוונת הכתוב דנדרוש גם דרשת ר"ח וזה שייך כאן אבל באיש כי יפליא דליכא למיטעי ולדרוש דרשה אחריתי בזה אין קפידא איזה כתיב קודם ולכן גם לרבה דיליף מקרא דקטן אינו מוליד ליכא למיטעי ולדרוש כדרשת ר"ח ולכן אין קפידא אי כתיב לאיש קודם או בן:

בתוספות ד"ה בן. במופלא סמוך לאיש לענין נדרים: פי' למאן דס"ל התם מופלא סמוך לאיש דאורייתא ואין לתרץ דליכא למימר הכי דהא פשיטא דקטן פטור שלא בא לכלל מצות דז"א דהא השיב בש"ס על זה דיש לנו ג"כ טעם לחייב קטן כיון דנהרג על שם סופו ולזה הוצרך לילף מוכי יהיה לאיש בן אכן השתא מקשים התוס' דאכתי מקרא זה לא מוכח מידי דתוקמי סמוך מבן י"ב שנה וי"א עד בן י"ג שהביא ב' שערות ולא נימא בן הסמוך לגבורתו של איש דמשמע עד שיקיף זקן התחתון דזה משמע גבורתו של איש אלא בן הסמוך לאיש ואהא תירצו התוס' דלאיש משמע לשון גבורה של איש דהיינו היקף זקן התחתון אכן ע"ז הקשו דא"כ ל"ל טעמא דמתניתן דשלא בא לכלל מצות דבשלמא בל"ז לא יקשה תיכף אתירוץ דר"י א"ר הכי די"ל דאצטריך להך טעמא כי היכי דלא נחייב קטן מטעמא דנהרג על שם סופו ונוקי קרא דכי יהיה למופלא סמוך לאיש אכן לאחר שהקשו התוס' דבאמת נימא הכי דמאי אולמא הך טעמא דמתניתן מהך טעמא דנהרג על שם סופו ותירצו דלאיש משמע לשון גבורה הקשו שפיר א"כ טעמא דמתניתן ל"ל ואהא תירצו דאף דמלאיש משמע שחייב עד זמן גבורה של איש ולא עד שיביא ב' שערות דוקא מ"מ ה"א דכבר התחיל זמן חיובו קודם שהביא ב' שערות מעת שיקרא מופלא סמוך לאיש ואהא קאמרו דאף דהוי יותר מג' חדשים וא"כ לא שייך למדרש בן ולא אב מ"מ שייך למדרש כן בזמן גדלות. והנה ודאי שהיו יכולים לתרץ ג"כ דהא הך קרא לאו יתורא הוא דדרשינן מניה בן ולא אב אלא ממשמעותא דרשינן הכי אלא דעדיפא מזה משני דגם אי הוה דרשינן סמוך לגבורתו של איש הכי ג"כ הוי מצינן למידרש בן ולא אב וכן צ"ל ע"כ מדלא כתבו התוס' תיכף הכי מקושיא קמייתא שהקשו אימא שנה שלפני גדלות איך אפשר לומר כן דא"כ בן ולא אב ל"ל ובזה לא שייך מה שתירצו לבסוף כיון דלפי קושיא זו לא יתחייב רק בקטנותו וע"כ צ"ל כמ"ש וע' במהרש"א שהאריך בביאור דעת התוס' והנראה לפע"ד כתבתי:

בתוספות ד"ה קטן אי אתה. מההיא דמערימין על מעשר שני: פי' דאי רק מדרבנן אבל מדאורייתא לא א"כ מדאורייתא אין מעשר זה פדוי ונאכל בלא פדיון חוץ לירושלים אכן בזה אפשר לומר דלא רצה למיבעי למ"ד זה די"ל דסובר כמ"ד ביבמות (דף פ"ט ע"ב) דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה ולכן אף דמדאורייתא אין לו זכי' מ"מ יש כח ביד חכמים לומר דיש לו זכייה ושבמעשר פדוי הוא ולכן ניחא ליה להקשות למ"ד דגם מדרבנן אין לו זכייה לאחרים וכה"ג תירצו גם התוס' בכתובות (דף י"א ע"א) דר"ה סובר כמ"ד הנ"ל ע"ש:

בא"ד. א"נ במעשה ידיו: ק"ק כיון דהשתא לפי הך שיטה קיימינן דקטן אין לו זכייה מן התורה כלל דאי יש לו לא נצרך לאוקמא במעשה ידיו דוקא ואי אין לו א"כ שכר מלאכתו מאן מזכי ליה:

בא"ד. ואין נתינת קטן כלום: אף דתנן בשבועות (דף מ"ב ע"א) דנשבעין לקטן ומוקמינן ליה התם בטוענו משום אביו זה דוקא למאן דאית ליה שם דהוי כמשיב אבדה ופטור ולא לרבנן דפסקינן כוותייהו וכן החליט גם הרמב"ם בפ"ה מה' טוען דלעולם אין נשבעין על טענת קטן אכן הרב המגיד בפ"ב מה' שכירות הביא בשם הרב ר"י מיגש דשבועת שומרים נשבעים לקטן מן התורה א"כ בלא"ה מתורץ קושית התוס' דיש לאוקמא בנשבע לו שבועת שומרים שחייב לו מדאורייתא:

בא"ד. אבל ע"פ עד א' נשבעין: אכן לא כן דעת הרמב"ם בה' טוען הנ"ל דכתב בפי' שם דגם בהעדאת עד א' אין נשבעין לקטן ולכאורה מוכח כדבריו מדמקשינן בשבועות (דף מ"ב) שם מהך דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אהך דאבל נשבעין לקטן ומאי קושיא לוקמא הך דאבל נשבעין בהעדאת ע"א ואף דגם לשיטת הר"י מיגש הנ"ל יש להקשות כן דלוקמי בשבועת שומרים בזה י"ל דדחיק ליה לאוקמא רישא במלוה וסיפא בשומרים דוקא אבל אי נוקמי סיפא גבי העדאת ע"א שפיר איירי במלוה ג"כ דומיא דרישא אע"כ דגם בהעדאת ע"א אין נשבעין וע' בר"ן במה שכ' ליישב קושית התוס' דלקמן ובתירוצו מתורץ גם קושיא זו אף שלא הזכירה בדבריו:

בא"ד. כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת: ק"ק דלכאורה יש להבין אמה שכ' התוס' לעיל גרים האיך מטבילים אותן אלא כיון דזכייתו וידו באין כא' שאני דאכתי קשה איך זכין לו ע"י מילה הא אז עדיין אין לו יד דאינו גר עד שימול ויטבול ולא שייך לענין מילה באין כא' אך דז"א דהא הזכייה היא דוקא שזוכה בדין יהודי וזכייה זו לא באה לו רק בטבילה שהיא לבסוף ואז באה לו ג"כ היד והתוס' נקטו טבילה מפני שהיא לבסוף וכה"ג כ' בשיטה מקובצת בכתובות (דף י"א) בשם הרשב"א אמה דאמרינן שם דגר קטן מטבילין ע"פ ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו דלמה לא נקט ג"כ מלין אותו ע"פ ב"ד מהך טעמא ותירץ דנקט טבילה שהיא לבסוף ובה הוי הזכייה אכן קשה דלפ"ז מאי תירצו התוס' דגם אי קטן לית ליה זכייה מ"מ משכחת דהוי גר מן התורה כשנתגיירה אמו כשהיא מעוברת דמה בכך דהא אכתי לא הוי גר עד שימול אף שטבל כבר אגב אמו וכן מוכח ממה שכתבו התוס' גופייהו ביבמות (דף מ"ז רע"ב) בד"ה מטבילין ע"ש וא"כ אין לו זכייה עד שימול ואכתי קשה איך זכין לו מן התורה וצ"ע:

בא"ד. וקדושיו קדושין ובניו חולצין ומיבמין: ק"ק הא כשקדושיו קדושין ובניו מיבמין כבר נעשה גדול וכיון שגדל שעה א' ולא מיחה שוב אינו מוחה דבגדלותו הוא מקבל כמ"ש התוס' גופייהו לקמן וא"כ איך משכחת לעולם דעקרו רבנן דבר מן התורה בקום ועשה דהא כשהוא קטן אכתי אינו במצות מן התורה וכשנעשה גדול אז אין גירותו מצד זכיית בית דין אלא מצד עצמו שקבלו עתה ושפיר הוי גר מן התורה:

בא"ד. היינו קבלה: ולפ"ז לא נעשה גר ודאי עד שיגדל ולא מיחה ומה שאמר ר"ש דגיורת פחות מבת ג' כשרה לכהונה היינו לכי גדלה וכדאמרינן בכתובות (דף י"א ע"א) לענין כתובת מאתים:

מתני' בן סורר ומורה וכו'. סדר נסקלין דתניא בפרקין דלעיל מסיים הלכותיו ואזיל: משיביא ב' שערות. אבל מקמי הכי לא מיענש כדמפרש ואזיל שעדיין לא בא לכלל מצות: עד שיקיף זקן. שיהא זקן מוקף שער סביב כולו: התחתון ולא העליון. לא זקן ממש אלא זקן אותו המקום אלא שדברו חכמים בלשון נקיה: שנאמר בן ולא איש. וזה משהקיף זקן איש הוא ואע''ג דבן מקטנותו קרוי בן לא מצינן לחיובי' מקמי שיביא שתי שערות דקטן פטור שלא בא לכלל מצות הלכך חיוביה בתר הכי הוא ואע''ג דמכי מייתי שתי שערות לענין כל התורה איש הוי מיהו כי מיעטיה קרא לאו בתחלת אישותו קא ממעט כדמפרש בגמרא בן הסמוך לגבורתו של איש אלמא בתחלת אישותו חייביה קרא: גמ' היכא אשכחן. בשאר עונשין דענש הכתוב את הקטן דהכא בעי קרא למיפטריה: אטו בן סורר ומורה על שם חטאו נהרג. דנבעי בר עונשין וכי מה חטא שיהרג מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין ועל שם סופו נהרג כדמפרש בשלהי פרקין (דף עב.) סוף שמגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא וכו' אמרה תורה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב: וכי יהיה לאיש בן סורר ומורה. לכשיגיע לכלל איש הבן הזה קורא לו הכתוב בן סורר ומורה: תני ר' חייא. במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן עד שיקיף עטרה: כי אתא רב דימי. פרשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דקתני מתני' הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הקפת הכיס של ביצים דהוו לבתר הכי טובא: רב חסדא. סבר קטן שלא הביא שתי שערות מוליד: לכדרב יהודה. דאמר האי לאיש בבן סורר ומורה עצמו קאי והכי קאמר כשיהיה הבן לאיש כלומר כשיגיע לכלל אישות: ה''ג א''כ לימא קרא בן לאיש. דמשמע שפיר דהכי קאמר כי יהיה הבן לכלל איש: מאי כי יהיה לאיש בן. השתא משמע כשיהיה לאיש בן דהאי איש אאבות קאי ולמעוטי דבנו של קטן פטור לעולם: ואימא כוליה. האי קרא לכדרב חסדא הוא דאתי למעוטי בנו של קטן אבל קטן עצמו מיחייב דהא בן כתיב וסמוך לגבורתו של איש מנא לן: ה''ג א''כ לימא קרא כי יהיה בן איש. א''כ דכוליה אאבות קאי לא לכתוב ביה למ''ד אלא וכי יהיה בן איש סורר ומורה דמשמע בנו של איש ולא בנו של קטן: מאי. וכי יהיה לאיש למה הקדים לאיש ברישא והוצרך להטיל בו למ''ד: שמע מיניה תרתי. משום דהשתא משמע הכי ומשמע הכי כי יהיה בן לאיש כשיגיע לגבורתו של איש ומשתמע נמי אאבוה כי יהיה לאיש גדול בן ולא שיהיה לקטן בן: ופליגא דרבה. הא דרב חסדא דאמר קטן שמוליד פטור דאלמא דקטן מוליד פליגא דרבה: ואם אין לאיש גואל. גבי גזל ונשבע על שקר דכתיב לעיל מיניה והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו והאי אשמו קרן של גזלה: שאין לו גואלים. אין לך אדם בישראל שאין לו גואלים כל זמן שלא כלו בני יעקב הקרוב קרוב קודם: בגזל הגר: ומת לאחר שנשבע לו ואין לו יורשים:
מתני' בן סורר ומורה. בן הסמוך לגבורתו. וא''ת דילמא שנה שלפני גדלות כדאשכחן (נדה דף מו.) במופלא הסמוך לאיש לענין נדרים ומפר''ת דהכא דריש לאיש דמשמע לשון גבורה כדכתיב (מ''א ב) וחזקת והיית לאיש וא''ת א''כ למה לן במתני' טעמא דשלא בא לכלל מצות וי''ל דהוה אמינא דמקודם הבאת שערות מתחיל הזמן דסמוך לגבורתו של איש ואפי' הוי יותר מג' חדשים לא הוה חיישינן במה שבימי קטנות כיון דאינו ראוי להוליד דקרינא ביה בן ולא אב: קטן אי אתה צריך לחזור כו'. וא''ת ומנא ליה להאי קטן ממונא האמרי' בפרק מי שמת (ב''ב דף קנז.) אין זכייה לקטן ואי בשזיכו לו ע''י אחר הא איכא למ''ד בפ' מי שמת זכין לגדול ואין זכין לקטן ואפי' למ''ד זכין לקטן היינו מדרבנן ולא מדאורייתא דזכייה מתורת שליחות כדמוכח בפ''ק דבבא מציעא (דף י. ע''ש) דאמרי' חצר משום ידה איתרבי ולא גרע משליחות וקטן לאו בר שליחות הוא ומיהו בפ' התקבל (גיטין דף סד: ושם) גבי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים משמע דהיינו מדאורייתא מדפריך למ''ד אחד זה וא' זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים מההיא דמערימין על מעשר שני דמשמע דזוכה לאחרים מדאורייתא והא דתנן בהנזקין (שם דף נט:) מציאת חרש וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל מדאורייתא לא דעת אחרת מקנה אותן שאני והשתא ניחא הא דאמר בפ' לולב וערבה (סוכה דף מו:) לא ליקני איניש לוליביה לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני דמיקנא קני אפילו מדאורייתא דע''י דעת אחר' מקנה אותן זוכה מדאורייתא לאחרים לרב אסי דגיטין ולעצמו לכולי עלמא והא דאמר בריש פ''ב דקידושין (דף מב. ושם) איש זוכה ואין קטן זוכה היינו דאין ממנה אחרים על פסחו אי נמי שאין זוכה לאחרים קאמר אע''ג דדעת אחרים מקנה אותן ודלא כרב אסי וא''ת והיאך מדקדק בגיטין דזוכה לאחרים מדפודה מעשר שני לאחרים והלא אפי' לעצמו לא זכי מדאורייתא כשאין דעת אחרים מקנה אותן ובחילול מעשר מי איכא דעת אחרת מקנה לאחרים ע''י זכיית קטן וי''ל דקסבר המקשה דכמו שזוכה לעצמו בחילול מעשר מן התורה מחמת דמופלא סמוך לאיש דאורייתא כמו כן זוכה לאחרים מן התורה וקצת משמע בירושלמי בפרק חלון דאם הוא בן דעת אית ליה זכייה מדאורייתא דאמרינן רבנן דקיסרי אמרי כאן בתינוק שיש בו דעת כאן בתינוק שאין בו דעת ובאיזהו נשך (ב''מ דף עא) משמע דלית ליה זכייה מדאורייתא דגרסי' ברוב ספרים קטן נהי דשליחות לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה ויש ספרים דלא גרסי' מדרבנן ועוד משכחת לה שיש לו ממון לקטן כגון שירש את אביו קודם שנתגייר כדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף יח.) דעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה שנא' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר אי נמי במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחו שלו מדאורייתא וא''ת היאך יתחייב אדם אשם על גזילו הא אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כדדרשינן בהגוזל קמא (ב''ק דף קו:) ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מב.) כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וי''ל דהני מילי בטענת כפירה והודאה אבל ע''פ עד אחד נשבעים אי נמי בקופץ ונשבע וא''ת והיאך נתגייר כי אמרינן נמי דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא ה''מ ישראל אבל עובד כוכבים אמרינן באיזהו נשך (ב''מ דף עב.) דכיון דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכייה אפי' מדרבנן ומיהו הא לאו קושיא היא דא''כ תיקשי לן כל גרים היאך מטבילין אותן אלא כיון דזכייתו וידו באין כאחד שאני אבל אי קטן לית ליה זכייה מדאורייתא ודאי קשה היאך נתגייר וי''ל כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת כדאמרי' בפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) אשת עובד כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואפשר השתא דאחרי כן יורש את אמו ומיהו קשה מההיא דפ''ק דכתובות (דף יא. ושם) דאמרי' גר קטן מטבילין אותו ע''ד ב''ד ולכל מילי חשיב גר להתירו בבת ישראל וקידושיו קדושין ובניו חולצין ומייבמין ולכל מילי דאורייתא ולא משמע שיהא מטעם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה חדא דה''מ בשב ואל תעשה והאי קום עשה הוא ועוד מדפריך מאי קמ''ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב''ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה והא דפריך בכתובות (שם) תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומשני מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה היינו משום דאם היתה חובתו לא היה לב''ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה ואפילו בתינוק דלאו בר דעת חשיב גר מדמייתי מקטנה פחותה מבת שלשה שהזכייה בעצמו הוא כדפרישית שהמילה והטבילה בגופו וגם מצינו שאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עד.) אמר ר''ש דגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש כשירה לכהונה שנזרעו בתוליה בישראל ומייתי ראיה מדכתיב בשלל מדין וכל הטף בנשים וגו' והרי פנחס היה עמהן ואע''ג דאמרינן בכתובות (דף יא.) הגדילו יכולין למחות הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד