סנהדרין סז ע"ב

דף סז - ב

בן עזאי אומר: נאמר [שמות כב יז] "מכשפה לא תחיה". ונאמר שם בסמוך - [שמות כב יח]: "כל שוכב עם בהמה מות יומת".

סמכו, הסמיכה התורה את ענין מכשפה לו - לענין שוכב עם בהמה, וללמד: מה שוכב עם בהמה בסקילה - אף מכשף בסקילה! ^[58]

אמר לו רבי יהודה: וכי מפני שסמכו ענין לו וכי מפני שדרשת את סמיכות הענינים [רבי יהודה עצמו אינו דורש סמוכין] אזי נוציא לזה את המכשף ממיתה קלה ונדון אותו בסקילה שהיא מיתה החמורה מכולן? ^[59]

אלא סובר רבי יהודה, ישנה ראיה אחרת שמכשף בסקילה: אוב וידעוני, ^[60] בכלל מכשפים היו. שאף הם עושים מעשי כשפים. ולמה יצאו ונכתבו בפני עצמן ^[61]? - להקיש ולהשוות שאר מכשפין עליהן, ולומר לך: מה אוב וידעוני נידונים בסקילה, אף מכשף - בסקילה!

ומידה היא בתורה, שאם יצא דבר מן הכלל, לא יצא אלא כדי ללמד על הכלל כולו. וכגון כאן: מה אוב וידעני בסקילה אף שאר מכשפים בסקילה.

והנה, לשיטת רבי יהודה הסובר את לימוד זה שמכשף נידון בסקילה מאב וידעני, נמי גם יקשה.

הלוא ליהוו יהיו אוב וידעוני שני כתובים הבאים כאחד, שהרי שניהם נאמרו כדינים זהים, וקיימא לן כי כל שני כתובין הבאין כאחד באותו ענין ואותו דין - אין מלמדין?

ואילו רצתה התורה ללמד מאוב וידעני על שאר מכשפים, היה לה לכתוב או אוב, או ידעני, ולא את שניהם? אמר רבי זכריה: עדא אמרה זאת אומרת, ^[62] רבי יהודה אינו סובר את הכלל כי שני כתובין הבאים כאחד אינם מלמדים.

אלא קסבר רבי יהודה: שני כתובין הבאין כאחד מלמדין!

ולכן ניתן ללמוד מאוב וידעני, שכל מכשפים נידונים בסקילה!

אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? התשובה היא: שמכחישין פמליא של מעלה! [כשפים ראשי תיבות הן: 'כ'יחש 'פ'מליא 'ש'ל 'מ'עלה.] ^[63]

ובמה מכחישין? שמי שנגזר עליו לחיות, הרי שעל ידי כשפיהם - ממיתין אותו!

נאמר: [דברים ד לה] "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים אין להם כח מפני גזירת הקב"ה, לפי שאין שום כח מלבדו! ^[64]

מעשה בההיא איתתא אותה אשה דהות קא מהדרא היתה מחזרת למשקל עפרא מתותי כרעיה, ליטול עפר מתחת רגליו של דרבי חנינא, על מנת לעשות לו מעשה כישוף - ולהרע לו.

אמר לה רבי חנינא: אי מסתייעת אם מצליח הדבר בידך, זילי עבידי לכי ועשי זאת!

שהרי, "אין עוד מלבדו" כתיב. ואם הקב"ה חפץ בי לא תוכלי להרע לי כלל!

ואם תוכלי להרע לי, אין זאת אלא גזירה מלפניו, ואני מקבלה!

איני והלוא לא כך הדבר. שהרי, והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים, שמכחישין פמליא של מעלה, ואם כן, יש לחשוש מפני הכישוף?!

והתירוץ: שאני רבי חנינא שונה הוא רבי חנינא, דנפיש זכותיה זכויותיו, תורתו וצדקותיו - מרובים, והקב"ה מצילו!

אמר רבי אייבו בר נגרי אמר רבי חייא בר אבא: נאמר אצל חרטומי מצרים [שמות ז כב] "בלטיהם" - אלו מעשה שדים, שנסתרים ואינם נראים.

וכל מקום שנאמר "בלטיהם", משמעו שהיו החרטומים עושים מעשיהם בלחש, על ידי שדים.

"בלהטיהם" האמור אף הוא אצל מכשפי מצרים [שמות ז יא] - אלו מעשה כשפים, ^[65] שאין המכשף עושה זאת על ידי השדים, אלא בעצמו!

וכן הוא אומר [בראשית ג כד] "ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" ומדובר בחרב המתהפכת מעצמה, כלומר, שלא על ידי שדים - אלא בכישוף.

אמר אביי: דקפיד אמנא מי שמקפיד על כלי מסוים המיוחד דוקא לעשית כשפים - אות הוא כי עושה זאת על ידי שד.

דלא קפיד אמנא, אם אינו מקפיד לעשות זאת על ידי כלי מסוים דוקא, אלא עושה את המעשה על ידי כל כלי - אות היא כי עושה מעשה כשפים!

אמר אביי: הלכות כשפים הרי הם כהלכות שבת. יש מהן בהלכות שבת כמה דרגות א. מלאכות - בסקילה, ב. ויש מהן פטור מעונשי תורה, אבל אסור מדרבנן, ג. ויש מהן מותר לכתחלה. וכן בכשפים:

א. העושה מעשה ממש - בסקילה.

ב. האוחז את העינים, מראה כאילו עשה מעשה אך באמת אינו עושה כלום. והוא - פטור אבל אסור. ^[66]

ג. המותר לכתחלה הוא כמעשה דרב חנינא ורב אושעיא.

כל מעלי שבתא כל ערב שבת הוו עסקי רב חנינא ורב אושעיה בהלכות יצירה היו עוסקים בהלכות יצירה ובצירופי אותיות השם שבהם נברא העולם,

וממילא - מיברי להו עיגלא תילתא נברא ונוצר עגל משולש, מתוך עיסקם בהלכות יצירה - ואכלי ליה והיו אוכלים אותו!

ולא היה בזה משום מכשפות, שהרי עשו מעשהו של הקדוש ברוך הוא, על ידי שם הקודש, וכדבר זה - מותר אף לכתחילה!

אמר רב אשי: חזינא ליה לאבוה דקרנא ראיתי את אביו של קרנא שמכשף היה, ^[67] דנפיץ היה מוחט את חוטמו בכח ושדי כריכי דשיראי מנחיריה היה מוציא חתיכות של מעילי משי מאפו! נאמר: [שמות ח טו] "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא". הודו החרטומים כי מכת כינים אינה יכולה להיעשות על ידי כישוף, אלא רק הקב"ה עושה כך!

אמר רבי אליעזר: מיכן מוכח שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה ^[68] כיון שכינה פחות משעורה היא. והודו החרטומים, כי אינם בוראים בריה מעין זו!

רב פפא אמר: האלהים [לשון שבועה ואמיתות דברים] אפילו בריה בגודל כגמלא [גמל] נמי לא מצי ברי אינם יכולים לברוא!

אלא כאשר השד צריך ליצור בריות גדולות, הרי הוא מאסף ומביא מן ההפקר. וממה שאוסף יוצר את הבריות. אך אין בו כח יצירה של יש מאין!

ומדוע דוקא בריות גדולות בונה השד ממה שאסף, ולא בריות קטנות?

משום שהאי, בריות גדולות מיכניף ליה קל להם להיאסף אצל השד ולהרכיבם יחד.

ואילו האי בריות קטנות הפחותים משעורה - לא מיכניף ליה ^[69] אין בהם הכח לבוא ממקום רחוק, ולהיאסף אצלו.

ואמר ליה רב לרבי חייא: לדידי חזי לי אני ראיתי את ההוא טייעא אותו ערבי דשקליה לספסירא שנטל את חרבו וגיידיה לגמלא וחתך את הגמל חתיכות חתיכות וטרף ליה בטבלא הקיש לו בכלי שבידו - וקם הגמל לתחיה!

אמר ליה רבי חייא: האם לבתר הכי אחר שחתכו, דם ופרתא דם והפרשה מי הואי האם נמצאו שם, שזבו מן הגמל שנשחט?

אלא כיון שלא נמצאו סימני ושיירי לכלוכין משחיטת הגמל, ההיא אחיזת עינים הוה! לפי שאינו יכול להחיות המת! ^[70]

זעירי איקלע נזדמן לאלכסנדריא של מצרים. זבן חמרא קנה חמור. כי מטא לאשקוייה מיא כאשר ניגש להשקותו מים - פשר הפשיר הכישוף מן החמור, [שמים ממיסין ומפיגים את הכישוף,] וקם גמלא דוסקניתא ונעשה לקורת גשר של עץ!

לפי שכישפו את הגשר ועשו אותו חמור, ועתה לאחר שבא במגע עם המים - חזר להיות עץ!

ניגש זעירי אל הסוחרים מהם קנה את ה"חמור", וביקש את כספו חזרה, שהרי קנה חמור - וקיבל גשר!

אמרו ליה הסוחרים: אי לאו זעירי את אם לא היית זעירי [שאדם גדול אתה] לא הוה מהדרינן לך לא היינו מחזירין לך את כספך.

כיון שמי איכא דזבין מידי הכא, וכי ישנו אדם שקונה דבר בעיר זו המלאה כשפים, ולא בדיק ליה אמיא ואינו בודק את הדבר על מים שמא מכושף הוא?!

ינאי ^[71] איקלע נזדמן לההוא אושפיזא לאכסניה. אמר להו: אשקין מיא השקוני מים.

קריבו שתיתא הביאו לו משקה של קמח המעורב במים. חזא דקא מרחשן שפוותה ראה ינאי שרוחשות שפתותיה של אותה אשה המארחת, והבין כי מכשפת היא.

שדא פורתא מיניה השליך מעט מן המשקה על הארץ - הוו עקרבי ונעשה לעקרבין!

הבין ינאי כי נעשה לו כישוף, אך עשה עצמו כאילו אינו יודע בדבר - וכאילו שותה הוא מן המשקה.

אמר להו ינאי לאותה אשה: אנא שתאי מדידכו אני שתיתי ממימיכם אתון נמי שתו מדידי אף אתם שתו מן המשקה שלי!

הכין אף הוא משקה של כישוף אשקייה, השקה את אותה אשה, והואי חמרא ונהייתה האשה לחמור!

רכבה רכב עליה ינאי וסליק לשוקא והלך עימה לשוק. אתא חברתה באה חברתה של אותה אשה, ופשרה לה! הפשירה והתירה אותה מן הכישוף.

חזייה דרכיב ראוהו הכל דהוא רוכב וקאי ומהלך אאיתתא בשוקא על אשה בשוק!

נאמר בכמות מצרים [שמות ח ב] "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" אמר רבי אלעזר: צפרדע אחת היתה, שכך משמע מן הפסוק "צפרדע" השריצה וולדות ממעיה ומלאה כל ארץ מצרים. ^[72] ודבר זה, כתנאי מחלוקת תנאים הוא: רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, ומלאה כל ארץ מצרים.

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך שמתעסק אתה אצל דברי הגדה?

כלה מדברותיך מנע עצמך מדבר הגדה, ולך ועסוק אצל נגעים ואהלות, שהן ענינים חמורים, ובהם אתה מחודד ומצוין!

ובענין מכת מצרים, כך היה שם: צפרדע אחת היתה, שרקה להם לכל הצפרדעים שבעולם, והם שמעו קולה - ובאו!

שנינו במשנתנו: אמר רבי עקיבא משום רבי יהושע שנים לוקטין קישואין וכו':

ומקשינן ולר"י נמי להוו אוב וידעוני שני כתובין הבאין כאחד כלומר בענין אחד אין מלמדין לאחרים הואיל והיה אחד מהן יכול ללמוד מחבירו והוצרך לכתוב את שניהם ללמדך שאין אתה יכול ללמוד מהן לאחרים אמר ר' זכריה עדא אמרה כמו הדא אמרה לפי שאותיות א"ה ע"ח מתחלפות זו בזו ופירושו זאת אומרת קסבר רבי יהודה שני כתובין הבאין כאחד מלמדין:

אמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה וכשפים אעפ"י שמלה אחת היא מחוברת היא משתי מלות שכן כשפים כש לשון מכחש פם לשון פמליא ולשון מכחישין כאדם שמכחיש דברי חבירו כענין שם (שבועות מ"ז:) שני כתי עדים המכחישות זו את זו. ויש לפרש לשון דבר כחוש וחלש כלומר שניתן להם רשות לבטל גזרת פמליא של מעלה שגזר הגזירה טובה לצדיק שאינו גמור שאם נעשו לו כשפים אין אותה גזירה עומדת לו מפני עונותיו משל למה הדבר דומה לאדם שהיה בביתו של מלך וצוה המלך עליו להאכילו ולהשקותו לימים נזדמן לו הרג אחד שנתן לו המלך רשות להרוג כל מי שחטא לפני המלך אם היה זה זכאי ואין בידו חטא הרי הוא ניצול מאליו שהרי לא ניתנה רשות להרג להרוג אלא למי שחטא לפני המלך ואם נמצא בו חטא הרי ניתנה לו רשות להרג להורגו. והיינו דאמר רבי חנינא אין עוד מלבדו אפי' לדבר כשפים שאין הכשפים מועילין במי שהקב"ה מסייעו:

בלהטיהם אלו מעשה שדים כענין שנאמר את להט החרב המתהפכת משל למלאכים הממונים לשמור את דרך עץ החיים וזיום דומה ללהט החרב לפיכך נקראו השדים להטיהם שדומים למלאכים במקצת. בלטיהם לשון סתר כדכתיב (שמואל א י״ח:כ״ב) דברו אל דוד בלט אלו מעשה כשפים שאין נעשין ע"י אחרים והרי הוא דבר נסתר מן הכל וא"ת אם אין נעשין ע"י שדים האיך נעשין מרוחות וכוחות הן שנתנן הקב"ה באותן דברים מששת ימי בראשית. ואיכא דגרסי איפכא בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים וכן הוא אומר את להט החרב ומפרשי לה הכי בלטיהם אלו מעשה שדים שנסתרין ואינן נראין בלהטיהם אלו מעשה כשפים שהיו החרטומים עושים שלא על ידי שדים אלא מעצמן וכן הוא אומר להט החרב המתהפכת מעצמה: אמר אביי דקפיד אמנא שד כישוף המקפיד על הכלי שיהא של זהב או של דבר אחר ידוע ואם עשה על ידי כלי אחר שאין דרכו בכך אין הכישוף עולה בידו הרי זה שד שיש בו דעת להקפיד. וכישוף שאין מקפיד על הכלי כלומר שנעשה על ידי כל כלי שימצא למכשף הרי אלו כשפים. ויש מפרשים דקפיד ודלא קפיד אמכשף גופיה:

אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה כו' שבת היכי דמי דאלו מאן דעביד חדא מאבות מלאכות או מתולדות דידהו מיחייב סקילה ואי עביד איסור שבות או מקצת מלאכה הוי פטור אבל אסור ואי צייד נחש או צבי שלא לצורכן או המפיס מורסא בשבת להוציא לחה מותר לכתחילה כשפים היכי דמי העושה מעשה בסקילה והאוחז את העינים פטור ממיתה אבל אסור ועובר בל"ת שנאמר לא ימצא בך מעונן ואמרינן זה האוחז את העינים מותר לכתחילה כדר"ח ורב הושעיא שלא היו מעשה כשפים אלא ע"י קדושת המקום מעין דוגמא של מעלה ומדלא קא חשיב ליה למעשה שדים גבי פטור אבל אסור אי נמי גבי מותר לכתחלה ש"מ מעשה שדים בכלל כשפים הוא וכי עביד מעשה מיחייב עלייהו סקילה והאי דפלגינן להו לעיל מהדדי לענין פירושא דקראי דלטיהם להטיהם הוא דפלגינן להו ולעולם כולהו בכלל מכשף נינהו אלא שזה עושה ע"י שדים וזה עושה ע"י כשפים בלבד. אמר רב אשי חזינא לאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כרוכי דשיראי מנחיריה אני ראיתי אביו של קרנא שהיה מנפץ ומשליך כריכות של משי מנחיריו. איכא דאמרי מכשף הוה ולא מסתבר דמשתעו רבנן בגנותיה דאבוה דקרנא דהוה גברא רבה אלא להתלמד עבד ושרי כדבעינן למימר קמן:

ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא גבי כנים כתיב א"ר אלעזר מכאן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה לפי שאין איבריה מתקנין לו היטב צא ולמד משוק של צורפים שכלי קטן ביותר צריך אומן יתר מן הגדול רב פפא אמר הא אפי' בגמלא נמי לא מצו בארו אלא האי מיכניף לה כלומר השדים לא חידשו שום בריה משלהם אלא מן ההפקר היו מביאין דבר שנברא כבר וזה שלא יכלו לעשות מעשה בכנים לפי שאינן יכולין לאסוף ולקבץ אלא בריות גדולות שנאספין אליהם ביחד מאיליהן ונוח להן לקבצם אבל בריות דקות טורח הוא להם לאספם ולקבצם. מקשי' אדרב פפא ולא מצו בארו והאמר ליה רב לרבי חייא לדילי חזי ליה ההוא טייעא ערבי שנטל את חרבו ונתח את גמלו לנתחיו ואח"כ הכה לו על גבי טבלא ועמד חי טבלא כלי של מתכות חלול עגול ופיו מצופה עור מעובד כעין עורות של תפים ומכין על גביו לפני המלכים בשוט או בדבר אחר וקולו נשמע ונקרא בטייעית טבל ומפרקינן הא אמר ליה ר' חייא לרב בתר הכי דם ופרתא מי הואי כלום ראית דם או פרש במקומו לאחר עמידתו אם ראית כן ודאי עשה מעשה ואם לאו לא עשה כלום ואסיקנא אלא אחיזת עינים הואי. זעירי איקלע לאלכסנדריא של מצרים כו' קנה שם חמור כשהגיע לנהר להשקותו מים והוא היה רכוב עליו נימוחה חמורו ועמד הוא על הגשר של אותו מקום ומעשה נס נעשה לו שלא טבע במים אמרו ליה אלמלא זעירי אתה ואדם גדול אתה לא היינו מחזירין לך את הדמים כלום יש מי שלוקח מקח במקום כזה שמכשפין מצויין בו אלא על שפת המים כדי לבדקו במים.

ר' ינאי איקלע לההוא אושפיזא אמר להו אשקין מיא קריבו ליה שתיתא תבואה שלא הביאה שליש טרופה במים חזייה לההיא איתתא דהוו מרחשן שפותה ראה אותה אשה שהיו שפתיה נעות והבין שכשפים היתה עושה שדאי פורתא מיניה הוה עקרב ולא רצה לשתות מהן עד ששפך מעט מהן לארץ ונעשה עקרב כיון שראה כן נמנע ולא שתה מהן אמר ליה אנא שתאי מדידכו בערמה עשה כאלו שתה משלהן וכאלו הוציא משקה אחר מתחת לבושו ואמר להם כשם ששתיתי משלכם גם אתם שתו משלי אשקיה השקה ונעשה חמור למראית העין רכבה סליק לשוק באו חברותיה והכירוה והתירוה וחזרה לקדמותה ונמצא ר' ינאי רוכב ע"ג אשה בשוק:

כשפים שמכחישין פמליא כו' אין עוד מלבדו וגו'. עי' בחדושי אגדות פרק קמא דחולין:

בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים. כן הוא הגי' בספרים שלפנינו וכן פירש רש"י הכא וכן פי' הרמב"ן בחומש פ' וארא ע"ש ועי' גם ברא"ם בארוכה בזה אבל בערוך בערך לט כתב הגירסא בהיפך לטיהם אלו מעשה כשפים להטיהם אלו מעשה שדים וכה"א ואת להט החרב המתהפכת פי' סימנא בעלמא הוא שהשד מתהפך לכמה גוונים וכו' עכ"ל ע"ש אבל הכתובים בפ' וארא מוכיחין כגירסת רש"י והרמב"ן דגבי בלהטיהם אה"כ ויקרא וגו' ולמכשפים וגבי בלטיהם לא הזכיר רק החרטומים ולא מכשפים ודו"ק:

שם הלכות כשפים כו' מותר לכתחלה כדרב חנינא כו'. הך דמעברא להו עגלא תלתא לאו ע"י מכשפות היא אלא מעשה הקב"ה כפירש"י ולא קרי ליה בכלל הלכות מכשפין אלא לפי הדמיון דחשבו ליה כמעשה כישוף וק"ל:

שם אצבע אלהים היא. גם מכאן ראיה לגירסת רש"י דגרס בלטיהם אלו מעשה שדים לא כגירסת הערוך דהא הכא בלטיהם כתיב גבי כנים וקאמר עלה שאין השד יכול כו' ויש לדקדק למאי דמסיק האי מכניף והאי לא מכניף משמע משום דהשד אינו עושה מעשה אבל ע"י כישוף שעושין מעשה גמור היו יכולין לברוא כינה וכן משמע מדברי המפרשים והפוסקים דעל ידי כישוף עושין מעשה גמור ואם כן מאי קאמר ולא יכלו להוציא הכינה הא יכלו להוציאם על ידי כישוף ואמאי קאמרי נמי חרטומי מצרים במכת כנים אצבע אלהים היא ולא חשבו שעשו כן משה ואהרן על ידי כישוף כמו שחשבו במכות הראשונות ויש לומר דאע"ג דעל ידי כישוף יכול לעשות מעשה גמור מכל מקום לאו בכל הדברים היו יכולין לעשות דא"כ היו יכולין לברוא עולם חדש ומשום הכי לא הוזכר בלהטיהם ומכשפים אלא בנס המטה ושוב אח"כ לא הוזכר כישוף רק בלטיהם דהיינו מעשה שדים לגירסת רש"י לפי שלא היו יכולין לעשות כישוף בשאר הדברים אבל על ידי שד יכלו בכל הדברים דמכנפי ואיכא למידק במכת דם שעשו כן החרטומים בלטיהם היינו מעשה שדים מאי מכניף שייך בו ויש לומר שעשו כן החרטומים על ידי אחיזת עינים דהוא ג"כ אינו עושה מעשה כמו מעשה שדים והא דלא הוציאו החרטומים אחר כך את הערוב על ידי מעשה שדים כמו שהוציאו הצפרדעים דהא ערוב נמי מכניף הוא י"ל כיון דכבר ראו במכת כנים דאצבע אלהים היא האמינו אח"כ בכל המכות דמאלהים היו ולא עשו כמו כן על ידי שדים ודו"ק:

שם ותעל הצפרדע כו' צפרדע אחת היתה והשריצה כו' מדכתיב צפרדע בלשון יחיד דריש ליה הכי ואף שמצינו כיוצא בו בלשון יחיד על שם המין כמו ותהי הכנם וכו' ויסר מעלינו את הנחש כו' היכא דאיכא למדרש כי הכי דרשינן ונראה הא דניחא ליה לראב"ע לומר הכי צפרדע אחת היתה שרקה כו' ולא כדברי ר' עקיבא דצפרדע אחת השריצה כו' למאי דאמרינן לעיל שעד מכת כנים היו מצריים חושבים שעל ידי מכשפות היו המכות הראשונות מה שאין כן בכנים דלא מכניף והשתא לדברי ראב"ע שהאחת שרקה וכולם באות היינו דמכניף שפיר חשבו המצריים דעל ידי מעשה שדים באו ועלו שהשד הכניפן אבל לדברי רע"ק שהאחת השריצה כולן דבר זה בריאה חדשה היא ומעשה גמור הוא ואמאי לא קאמר המצריים עלה אצבע אלהים היא דהא השד לא יוכל להכניף ובהכי ניחא דשייך מאמר זה בשמעתין ודו"ק (חולין פ"ק וע"ש):

גמרא ונאמר כל שוכב כו' חזייה דרכיב וקאים איתתא כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל חזיוהו:

רש"י בד"ה סמכו ענין כו' ענין פרשה כצ"ל והס"ד:

בד"ה אלא מכלל כו' סקילה הס"ד:

בד"ה כהלכות שבת כו' ינשכו אותו מותר לכתחילה כו' בסקילה האוחז כו' אבל אסור כצ"ל והס"ד והד"א:

בד"ה עסוקי צ"ל עסקי כו' דמעשה הקב"ה הן על ידי שם קדושה שלו כצ"ל ונמחק הוא:

בד"ה ושדי כריכי דשיראי מנחיריו משליך כו' כצ"ל:

בד"ה א"ל ר' חייא לרבה ס"ד ואח"כ מ"ה לבתר הכי כצ"ל:

בד"ה קם גמלא כו' חמור גמלח גשר סקוניתא הד"א:

בד"ה רכבה ינאי וסליק בשוקא כצ"ל והס"ד והד"א:

בד"ה הצפרדע אחת משמע הס"ד:

תוס' בד"ה וכי מפני כו' דיליף מלא יחיה דבסקילה כו' כצ"ל:

גמרא כדר"ח ור"א כו' עסקי בהלכות יצירה. לעיל הגי' בספר:

שם ויאמרו החרטומים כו' א"ר אלעזר כו'. כצ"ל בל"י:

רש"י ד"ה שוכב עם בהמה. מאוב וידעוני דכתיב בהו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בלטיהם. כמו ותבא בלט. כוונתו לרות (ג) והמרשים לשופטים שגה:

גמ' אמר רב אשי חזינא ליה לאבוה דקרנא. נ"ב הדבר מתמיה שיהא נמצא אביו של קרנא שהיה עם רב ושמואל בדור א' גם בימי רב אשי שיש ביניהם כמו מאתים שנה כמבואר באגרת רש"ג. אולי ט"ס וצ"ל ר' אסי או שמא רב אשי אחר קדמון היה וכ"כ בס' יוחסין. א"נ תרי קרנא הוו:

לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן "כְּשָׁפִים"? שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה (שמות כב, יז). נראה לי הכונה דקאי על השרים הממונים למעלה על כל דבר ודבר מדברים הטבעיים שאין לך דבר טבעי שאין עליו ממונה מלמעלה כדי להוציאו מן הכח לפועל דאפילו על עשבים אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) על כל עשב יש מלאך ממונה עליו ומכה בו ואמר לו גדל, ולכן כשפים שהם משנים הטבע והנהוג המסור ביד הממונים נמצא הם מכחישים פמליא של מעלה, המה אותם הממונים על פעולות הטבעיים וגם זה נעשה על פי גזרתו יתברך שגזר להיות כח לכשפים בכך אחר חטא אדם הראשון שהגביר בחטאו כח הסיטרא אחרא בתערובת טוב ברע וגרם שיהיה לה שליטה בעולם, ולכן הכשפים שהם רוחות הסטרא אחרא יש להם שליטה בכך.
ולכן בזמן הזה שנחלשה הסטרא אחרא גם כחן של כשפים נחלש שאין מצויים בכל מקום ואינם מצויין אצל כל אדם וכאשר תמצא בענין השדים שנתמעטו בעולם ואינם מצויים בכל מקום וגם כן הוא מטעם זה.

"וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִיא". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁאֵין הַשֵּׁד יָכוֹל לִבְרֹאת בְּרִיָּה פְּחוּתָה מִכַּשְּׂעוֹרָה. רַב פָּפָּא אָמַר: הָאֱלֹקִים! אֲפִילּוּ כְּגַמְלָא נַמִּי לָא מָצִי בָּרִי! אֶלָּא הַאי מִיכְנִיף לֵיהּ, וְהַאי לָא מִיכְנִיף לֵיהּ. עיין פירוש רש"י ז"ל וקשא וכי לא יש בריה קטנה מקרוב? ועוד כיון דהשד נוטלה ומביאה מה הפרש איכא בין אם יש בה כח לאין בה כח מאחר דהשד נושא אותה?
ונראה לי בס"ד הכונה כיון דמן הדין אין הטומאה שורה על פחות מכשעורה דאפילו טומאת מת החמורה אינה טמאה פחות משעורה לכך גם השד שהוא רוח טומאה אין לו כח לצוד בריה ולישא אותה וליטלה ממקום למקום אם היא פחותה משעורה ולכן הכינים דכמותן מעיקרן פחות משעורה אין השד יכול לשלוט בהם לטלטלם ולהביאם ממקום למקום דאין לו כח עליהם.
והנה נודע מה שאמרו רבותינו ז"ל דמכה של כינים במצרים היו הכינים גדולים כביצים הן מה שהיו מן עפר הארץ שנהפך לכינים והן כינים שהיו במצרים קודם המכה שנתגדלו ונעשו כל אחת כביצה באופן שלא היה נמצא במצרים כינה קטנה כלל ובאו החרטומין להראות כוחן להביא קטנים ממקום אחר שהוא חוץ לגבול מצרים על ידי השדים שיביאום להם דאז ניכר שהם הביאו את הכינים האלה אחר המכה כיון דקטנים הם ולא יכולו דאין השד יכול ליטול בריה קטנה פחות משעורה לצוד אותה ולהביאה ממקום למקום ואז בעל כרחם הודו שזה המכה אצבע אלקים היא (שמות ח, טו) ששלטה בכינים הקטנים ועשתה אותם גדולים כביצים ולדעת רבי אליעזר רצו שהשד יברא להם כינים קטנים כבריית כנים הנהוגים ובזה יהי ניכר כי אלו הכינים הקטנים משלהם באו ולא יכולו, ובזה יתיישבו המקראות היטב ודו"ק.

אִי לָאו דִּזְעִירִי אַתְּ, לָא הֲוָה מְהַדְּרִינָן לָךְ, מִי אִיכָּא דְּזָבִין מִידִי הָכָא, וְלָא בָּדַק לֵיה אַמַּיָּא. קשא אם כן דהוא אדם חשוב אצלם איך רימו אותו מעיקרא?
ונראה לי הדברים אלו אנשי הממשלה אמרי לזעירי ולא המוכרים כי היה אדם חשוב אצל אנשי הממשלה והלך לקבול אצל הממשלה על המוכרים והם הוציאו מעותיו מיד המוכרים ונתנו לו ואמרו לו אי לאו זעירי את, לא היינו חוששין לתביעה שלך ולא היינו מטפלים להחזיר לך מעותיך כי פשעת בעצמך שלא בדקת במים.
ובחידושי הרמ"ה ז"ל כתב דזעירי רכב על החמור והוליכו להשקותו מים בעודו רוכב על החמור וכשנפשר וחזר להיות עץ היה צריך ליפול במים ונעשה לו נס וניצול עיין שם. ולפי זה יש לומר המוכרים אמרו לו כן אחר שראו שנעשה לו נס גדול שלא נפל במים נתכבד בעיניהם ולכך החזירו לו מעותיו.
נמצא כל דבר הנעשה על פי כוחות הטומאה נבדק במים וידוע כל כוחות טומאה של כשוף וכיוצא נמשכים מן ס"מ שהוא מקור הטומאה ונקרא 'צמא' [131] כי מספר שמו קל"א כמנין צמא ובזה יובן הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיה נה, א) דרצונו לומר כל דבר הנעשה על פי כוחות הצמא לכו לבדקו במים כי המים דוחין כוחות הטומאה בכמה דברים וכאשר תמצא בטבילה ובנטילת ידים.

בגמרא ולמה יצאו להקיש עליהם: ק"ק הא ודאי לא קשה למה יצאו דכולי קרא דכי יהיה בהם אוב לא לכתוב כלל דהא צריך לכתוב באבן ירגמו אותם דמיהם בם דמניה ילפינן לעיל (דף נ"ג ע"א) דבכ"מ שנאמר דמיהם בם היינו סקילה וע"כ הפי' הוא דירגמו אותם דמיהם יכתוב במקום אחר וא"כ איך מתרץ להקיש עליהם דאכתי קשה כיון דבלא"ה ע"כ צריך למיכתב באבן ירגמו אותם דמיהם בם א"נ לכתוב זה גבי מכשפים ואכתי אוב וידעוני למה יצאת וי"ל דאי לא אתי להורות סקילה גבי מכשף הוי מצי למיכתב באבן ירגמו במקום דכבר נאמר דמיהם בם אבל כיון דאתי להורות סקילה גבי מכשף א"כ ע"כ הוי צריך למיכתב דמיהם בם ג"כ גבי מכשף למילף מניה דמיהם בם דעלמא דפירושו סקילה וגם איש או אשה הוי צריך למיכתב להורות דשוה איש לאשה וכמו שפי' רש"י לעיל וכיון דבלא"ה הוי צריך למיכתב ממש כולי קרא גבי מכשף אין זה יתורא כ"כ הא דכ' ליה בלשון אוב וידעוני:

לר' יהודה נמי ליהוי אוב וידעוני: ק"ק לר"ל דאמר לעיל (דף ס"ה ע"א) דלכך מיחייב באוב וידעוני תרתי אף דשניהם בלאו א' נאמרו משום דחלוקין הם במיתה א"כ ע"כ צריך למיכתב תרתי אוב וידעוני לחלקן במיתה כי היכי דליחייב ב' חטאות ואף דלר"ל ג"כ פטור אידעוני משום דלית ביה מעשה מ"מ איכא נפקותא גבי ידעוני דאית בי' מעשה כגון המקטר לשד וכמ"ש הרמב"ם דלר"ל מיחייב תרתי בכה"ג אאוב וידעוני ולר"י אינו חייב אלא א' ואי לא חלקן קרא גבי מיתה גם לר"ל לא הוי מיחייב אלא א' ודוחק לומר דקושית הש"ס הכא הוא לר"י דוקא דא"כ לר"ל לית לן תנא דסובר ב"כ הבאים כא' מלמדין והש"ס פריך סתמא בכמה דוכתי למ"ד מלמדין וי"ל דגם לר"ל לא הוי צריך למיכתב קרא תרוייהו גבי עונש והוי מצי למיכתב אוב או ידעוני גבי אזהרה לחלק:

שאני ר"ח דנפיש זכותיה: ק"ק איך סמך ר"ח עצמו על הנס ובפרט לתלות בזכותו מה שאין דרך הגדולים כדאמרינן בש"ס חזקיה שתלה בזכות עצמו תלו לו בזכות אחרים אלמא שלא כדין עשה ורש"י נראה שרצה לתרץ זה ולכן פי' דר"ח לא החליט לגמרי שינצל אלא שאם תוכל לו ידע שמה' יצא הדבר ויקבלו אכן פי' זה לא שייך לפי מה דאתמר סוגיא זו בחולין (דף ז' ע"ב) דקאמר לה בפי' לא מסתייע לך אין עוד מלבדו כתיב גם בלא"ה י"ל מאי מקשה מר"י אר"ח דלמא ר"ח פליג באמת אר"י ולמה לא מקשה תיכף אמימרא דר"י מהך דר"ח ושביק ליה עד דנקיט ליה למעשה דר"ח והדר מקשה ולכן היה נ"ל שאפשר לפרש דבאמת לאו ממימרא דר"ח פריך אר"י דבזה י"ל דפליגי אלא מגוף המעשה פריך לפי שיטת ר"י למה באמת לא הזיקה בכישוף לר"ח ואהא מתרץ דשאני ר"ח דנפיש זכותיה ולכן לא יכלה לו אבל ר"ח עצמו לא סמך על זה אלא סבר דכשוף לא מסתייע נגד רצון הקב"ה או נגד הטבע שמקרי פמליא של מעלה כמו שפי' הרשב"א הובא בע"י בחולין שם:

האי מכניף ליה: א"ל דא"כ כשוף היכי משכחת ליה דמיחייב דהאי מכניף ליה אינו רק חובר חבר שהוא בלאו כדאמרינן לעיל (דף ס"ה ע"א) די"ל דלא קאמר רק דברים שיש לה חיות אין יכול לבראות אבל שאר שינוי טבע כהך דלקמן אשקיי' הואי חמרא זה יכול ולכן אמרינן במתניתן דמלקט קשואין חייב דאין זה הכנפה אלא בריאה ממש ואפילו הוי הכנפה י"ל דלא פטור הכנפה ממיתה רק בדברים שיש להם חיות אבל בשאר דברים אפילו אהכנפה מיחייב מיתה:

ברש"י בד"ה סמכו ענין לו. הא ילפינן לה בהאי פרקין: קשה הא גבי שוכב לא כתיב כלל דמיהם בם וביבמות (דף ד' ע"א) פי' דגבי אשה הנשכבת מבהמה כתיב וכי מה ענין זה לשוכב ועוד מה שכ' דילפינן לה בהאי פרקין מדמיהם בם ז"א דמתהרוגו יליף ליה לעיל (דף נ"ד ע"ב) ועוד דבברכות (דף כ"א ע"א) כ' רש"י גופא דמתהרוגו ילפינן וא"כ סתר גם דברי עצמו. והנ' לפענ"ד דרש"י גריס לעיל (דף נ"ד) כגירסת הסמ"ג הביאה המהרש"א שם דמתהרוגו ומדמיהם בם יליף ולכן הביא רש"י כאן חד קרא ובברכות אידך קרא:

ד"ה ינאי איקלע. ולא גרסינן ר' ינאי: ולגירסות הישנות דגרסי ר' ינאי י"ל דהוא לא ע"י כישוף עשה שהוא בפה בלא מנא אלא ע"י מנא שהוא רק מעשה שדים וזה מותר לכתחלה כמ"ש הר"ן:

בתוספות ד"ה וכי מפני. מלא תחיה כל נשמה דבסייף: פי' דלמא ר"י אית ליה ג"כ הגז"ש והא דצריך לילף מדהוציא מן הכלל היינו דאיכא סברא לילף מלא תחיה כסברת ריה"ג וג"כ מלא יחיה כסברת ר"ע ואי לאו קרא ה"א דנילף מלא תחיה לקולא ולכן גם מסמוכים לא הוי מצי למילף אכן ק"ק דאיך אפשר לומר כן דא"כ גז"ש מאי אהני ולענין מה נמסר. וביותר קשה אמה שכתבו התוס' תדע דאטו כו' כרבנן דרשינן סמוכים וע"כ הוי הפי' דא"כ ל"ל גז"ש דלא תחיה ולילף מסמוכים א"כ מה תירצו התוס' אלא ע"כ משום דאיכא גז"ש כו' הא היא גופא קשיא דגז"ש ל"ל ועוד ק"ל אי לכ"ע דרשינן סמוכים א"כ מ"ט דמ"ד דפליגי לעיל (דף נ"ו ע"ב) אר"ש וסברי דב"נ אין מוזהרים על כישוף הא ר"ש יליף ליה שם (דף ס' רע"א) מהך סמוכים דבן עזאי ע"ש:

ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא אמר רבי אלעזר מכאן שאין השד יכול לבראת בריה פחותה מכשעורה רב פפא אמר וכו'. יש לחקור דאחר שאמרו החרטומים אצבע אלהים היא כתיב ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה' ומאי סבר פרעה הרי כבר החרטומים הודו ואמרו אצבע אלהים. הן אמת דהכתוב עצמו בא לישב זה באומרו כאשר דיבר ה' כלומר הדעת נותן שהיה צריך פרעה להודות לחרטומים אך חזק לב פרעה כאשר דיבר ה' וכך רצון ה' אבל עכ"פ צריך למצוא איזה צד מצא פרעה לחזק לבו אפילו שהוא טעות מ"מ היה צריך טענה כל שהוא. ואפשר דיש לחקור אעיקרא נובין ונידון מאי דעתיה דפרעה בכל המכות להביא החרטומים שיעשו מעין דוגמא ומה בצע בזה. דאם היה כח בחרטומים לסלק המכה יפה עשה אבל החרטומים לא הועילו כי אם להוסיף. ואפשר דכונת פרעה לומר דכל עניני משה ואהרן הם בדרך כשוף אבל במכשפים יש מדרגות רבות ומשה ואהרן עצמו מאד בחכמת הכשוף דלגבי דידהו חכמת חרטומי מצרים מגן שויא. והנה בכנים הקשו המפרשים דאמרו רז"ל דהכנים שהודו בהם המצריים היו גדולים כביצים ואיך אמרו דהשד אינו שולט על בריה פחותה מכשעורה ותירצו דכיון דעיקר בריאת הכנים פחותה מכשעורה אין השד שולט. איכו השתא סבר פרעה דהחרטומים לא יכלו להוציא כנים דעיקר ברייתם פחותה מכשעורה ולכן אמרו אצבע אלהים היא. אבל זהו לחסרון ידיעתם במעשה כשפים ומסכת כני"ם ומשה ואהרן גדולים בחכמת הכשוף וכיון דהשתא הכנים גדולים יכולים להביא אותם ע"י כשוף ומשו"ה ויחזק לב פרעה דעדיין מראה פנים שהכל על ידי כשוף ולא ה' פעל כל זאת:

(סז ב) כשפים שמכחישין פמליא של מעלה.—פירש"י: "שעל מי שנגזר לחיות ממיתין". אבל ר' בחיי (משפטים כב יז) כתב בשם ר"ח: "פי' מכחישין נראין כאילו מכחישין, כי אין לכשפים פעולה כי אם מה שיגזור השי"ת. וכענין שא"ר חנינא לאותה אשה: אין עוד מלבדו כתיב. ואע"ג דשנינן "שאני ר"ח דנפיש זכותיה", שינויא הוא ולא סמכינן עליה". ועי' שו"ת ריב"ש סי' צ"ב. ועי' דרשות הר"נ דרוש ד' שהוכיח מכאן שהוא ענין אמתי ולא מדומה עד שתמה למה אסרה אותו התורה, וניחא ליה ע"פ פירש"י כאן, שהכשפים ע"י מלאכי חבלה הם נעשים.

מיתה אחת. כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא סייף: סמכו ענין לו. סמך ענין המכשף לשוכב עם בהמה ענין פרשה: שוכב עם בהמה בסקילה. הא ילפינן לה בהאי פרקין מדמיהם בם דכתיב בם בפרשת קדושים תהיו וגמרי' לה מאוב וידעוני דכתיב בהו באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ): רכי יהודה. לא דריש סמוכין: נוציא. את זה מדין מיתות קלות לסקילה החמורה מכולן: אלא. מכלל ופרט את למד בסקילה: בכלל. כל המכשפים היו וכבר חייב בהן הכתוב מיתה כדכתיב לא תחיה למה יצאו להזכירן בעצמן ולכתוב בהן סקילה להקיש להם את הכלל וזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו': שני כתובין. הוה ליה למכתב חד או אוב או ידעוני ולשתוק: עדא אמרה. כמו הדא אמרה זאת אומרת: קסבר ר' יהודה וכו'. ובכל דוכתי דאמר אלא למ''ד מלמדין מאי איכא למימר ר' יהודה היא ומהכא ילפינן: כשפים. נוטריקון כחש פמליא של מעלה שעל מי שנגזר לחיות ממיתין: אפילו כשפים. אין בהן כח לפני גזרתו שאין כח מלבדו: מתותי כרעיה. לעשות לו מכשפות: אם מסתייע. מילתיך אם את מצלחת לעשות לי מכשפות עשי: אין עוד מלבדו כתיב. ואם המקום חפץ בי לא תוכלי להרע ואם תוכלי מאתו יצא ואני מקבלן: דנפיש זכותיה. ומסרי נפשיה משמיא לאצולי': בלטיהם. כמו (שופטים ד) ותבא (בלט) בסתר: זה מעשה שדים. שנסתרים ואינן נראין כל מקום שנאמר בלטיהם היו החרטומין עושין בלחשיהם ע''י שדים: בלהטיהם אלו מעשה כשפים. שאינו עושה על ידי שדים אלא מעצמו: להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. ומתהפכת מאליה ודומה לכשפים (ולא) ע''י שדים היתה מתהפכת אלא מאליה וקרי ליה להט: דקפיד אמנא שד. מי שמקפיד על הכלי שאינו יכול לעשות דבר בלא כלי הראוי לאותו דבר כגון שרי בוהן שצריכין סכין שקתו שחור ושרי כוס שצריכין כוס של זכוכית: דלא קפיד אמנא. שבכל כלי היה עושה: כהלכות שבת. דמלאכות בסקילה ושבות פטור אבל אסור וצידת צבי וצפור שנכנסת לו תחת כנפיו יושב ומשמרו עד שתחשך ומפיס מורסא להוציא ממנה לחה הכי איתא בפרק רבי אליעזר דאורג (דף קז.) וכן צד נחש במתעסק בו שלא ינשכו אותו מותר לכתחילה הכא נמי העושה מעשה ממש בסקילה: האוחז את העינים. מראה כאילו עושה ואינו עושה כלום פטור אבל אסור: עסקי בהלכות יצירה. וממילא אברו. להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב''ה הן ע''י שם קדושה שלו הוא: אבוה דקרנא. מכשף היה: מנפץ. חוטמו בכח מוקיי''ר בלע''ז: ושדי כריכי דשיראי מנחיריו. משליך חתיכות של מעילים: אצבע אלהים היא. מכה זו של כנים לא על ידי מכשפות באה אלא על פי הקב''ה דאין לחרטומים יכולת בה: לא מצי ברי. אין יכול לברוא אפילו בריה גדולה אלא כשהשד צריך לבריות גדולות הוא מאסף ומביא מן ההפקר: האי מיכניף ליה. בריות גדולות נוחים לקבצם ונאספים יחד אליו אבל בריה קטנה אינה נאספת שאין בה כח לבא ממקום רחוק: הכי גרסינן אמר לו רב לרבי חייא. ולא גרסינן איני: טייעא. סוחר ערבי: שקל ספסירא וגיידיה לגמליה. נטל חרב וחתך גמל לאברים גיידיה כמו ראוהו מגוייד דבפרק בתרא דיבמות (דף קכ:): וטרף ליה בטבלא וקם. קשקש לו בזוג אסקד''א בלע''ז ועמד לו על רגליו: אמר לו. רבי חייא לרב: לבתר הכי דם ופרתא מי הוה. אחר שעמד הגמל כלום נמצאת שם לכלוך מן הדם והפרש: ההוא אחיזת עינים הוה. ולא מגוייד הוא שאינו יכול להחיות המת: פשר. נמס המכשפות כל מילי מכשפות נבדקין על מים חיים ונמוחין: קם גמלא דסקוניתא. נעשה החמור דף של גשר שעשו תחלה את הדף חמור גמלא גשר סקוניתא מין עץ הוא: איכא דזבין מידעם הכא וכו'. כלומר יש לוקח. בעיר הזאת שמוחזקת בכשפים שום סחורה ואינו בודקה על המים: ינאי איקלא לההיא אושפיזא. ולא גרסינן רבי ינאי דלאו איניש מעליא הוא שעשה כשפים: שתיתא. קמח טרוף במים: חזייה דמרחשן שפוותה. ראה ינאי האשה המביאה לו המשקה שהיו שפתיה נעות הכיר שכשפנית היא: שדא פורתא. מן המשקה לארץ ונעשו עקרבים: אנא שתאי מדידכו. לא גלה להם הדבר שהבין בדבר והראה עצמו כאילו שתה: הואי חמרא. האשה נעשית חמור: רכבה. ינאי וסליק בשוקא: פשרא לה. מיחת את הכשפים וחזרה לקדמותה: הצפרדע. אחת משמע: השריצה. ממעיה ויצאו ולדות: מדברותיך. מנע מדבריך ופנה להלכות נגעים ואהלות שהן חמורים ובהם אתה מחודד ולא בהגדה: שרקה להם. ושמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם והם באו:

וכי מפני שסמכו. מהכא דייק בריש יבמות (דף ד. ושם) דר' יהודה לא דריש סמוכין בעלמא וא''ת שאני הכא דלא דריש משום דאיכא ג''ש דמפקא מסמוכין כדדריש רבי יוסי הגלילי דדריש לא תחיה מלא תחיה כל נשמה דבסייף תדע דאטו רבי עקיבא דיליף מלא תחיה דבסקילה מי נימא דלא ס''ל כרבנן דדרשינן סמוכין אלא ע''כ משום דאיכא ג''ש דלא תחיה כל נשמה דמפקא מסמוכין וי''ל דדייק מלישנא דרבי יהודה דאמר וכי מפני שסמכו משמע דבשום מקום לא דרשינן: