דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

והתירוץ: סימנא בעלמא! [35] סימן הוא בלבד. ואין הפסוק שייך להלכה עליה דיבר רבי, ולא הובא אלא כפסוק המדבר בתחילת חילול.

מתניתין:

[במשנה לעיל נג א נמנה אף המסית בין שאר הנסקלין. ולהלן מבארת המשנה את הלכותיו:]

המסית שנידון בסקילה - זה הדיוט. שנאמר [דברים יג יא] "וסקלתו באבנים ומת".

אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק. שנאמר "דברים יג ו] "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת"! וסתם מיתה האמורה בתורה, אינה אלא חנק.

ואף הדיוט המסית אינו חייב סקילה, אלא אם כן הסית את ההדיוט. אבל אם הסית את הרבים כגון שהסית את עיר הנידחת [36] - נידון בחנק. [37]

וכיצד היא הסתה, אמר המסית: יש יראה אליל עבודה זרה במקום פלוני. כך אוכלת, כך שותה, [38] כך מטיבה לעובדיה, כך מריעה עושה רעה לאלו שאינם עובדים אותה.

ומבארת המשנה היאך מעידים אותו: כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין מחביאים ואורבים עליהם על מנת להעיד עליהם ולהמיתם, אלא עושין הכל להצילם מן המיתה -

חוץ מעונש מיתה זו שחייב בה המסית. ומעמידים ואורבים לו עדים, על מנת לדונו ולהמיתו. [39] אמר המסית לשנים לשני אנשים יחד את דברי ההסתה הללו - הן עדיו! הם אלו שיעידו כנגדו, ואינם צריכים להתרות בו כבכל חייבי עונשים. [40]

ומביאין אותו לבית דין ומעידים עליו כי הסיתם - וסוקלין אותו. [41]

והמקור לכך שעושים הכל על מנת לתופשו ולהמיתו, שנאמר [דברים יג ט] "ולא תחמול ולא תכסה עליו" [42]

אמר המסית את דברי ההסתה לאדם אחד, יהיה הוא הניסת אומר לו למסית: יש לי חבירים הרוצים בכך, לשמוע דבריך לעבוד עבודה זרה. [על מנת שחביריו יעידו בו, שהרי הוא אחד, ועד אחד אינו נאמן להמיתו.]

אם היה אותו המסית ערום וטוען כי אינו יכול לדבר בפניהם לפי שחושש הוא שמא יעידו בבית דין,

אזי מכמינין מחביאים ואורבים לו עדים אחורי הגדר, [43] והוא הניסת אומר לו למסית: אמור לי מה שאמרת - ביחוד! [44] כאשר אנחנו ביחידות ואין איש שומע לנו. [45]

והלה, המסית אומר לו את דברי ההסתה, והוא הניסת אומר לו למסית: היאך נניח את אלהינו שבשמים, ונלך ונעבוד עצים ואבנים?! [46] הדין הוא: אם חוזר בו המסית מדברי ההסתה, הרי זה מוטב!

ואם לא חזר בו [47] ואמר כך היא חובתנו, כך יפה לנו, אזי אלו העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין, [48] וסוקלין אותו על פי עדותם!

וכן מסית האומר: אעבוד [49] [עבודה זרה], אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, [50] אזבח [לעבוה זרה], אלך ואזבח, נלך ונזבח,

אקטיר [לעבודה זרה], אלך ואקטיר, נלך ונקטיר,

אנסך [לעבודה זרה], אלך ואנסך, נלך וננסך,

אשתחוה [לעבודה זרה], אלך ואשתחוה, נלך, ונשתחוה,

- כל אלו בכלל דברי הסתה הם וחייב המסית סקילה!

גמרא:

שנינו במשנתנו: המסית - זה הדיוט! ומדייקת הגמרא: טעמא דהדיוט רק הוא נידון בסקליה. הא אם מסית זה היה נביא ומתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד עבודה זרה - בחנק!

עוד שנינו: ואין חייב סקילה אלא המסית את ההדיוט. טעמא דוקא דהסית יחיד. הא הסית רבים - בחנק!

ודנה הגמרא: מתניתין מני, לדברי מי נאמרה?

ומוכיחה הגמרא: רבי שמעון היא, דתניא: נביא שהדיח - נידון בסקילה. רבי שמעון אומר - נידון בחנק.

מדיחי עיר הנדחת - נידונים בסקילה. רבי שמעון אומר - נידונים בחנק. ומבואר, כי משנתנו נאמרה לשיטת רבי שמעון.

אלא מעתה מקשה הגמרא: אימא סיפא, במשנה לקמן שהיא סוף משנתנו, כתוב: המדיח שהדיח את הרבים, זה האומר: נלך ונעבוד עבודת כוכבים.

ואמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו בסוף משנתנו,

ואם כן קשה, הלוא לדעת רבי שמעון אין מדיחי עיר הנידחת נידונים בסקילה אלא בחנק, ואילו בסוף המשנה מבואר כי נידונים בסקילה,

ואם כן, הסיפא של המשנה, אתאן לרבנן כדעת רבנן נאמרה. הסוברים, שאף המדיחים את הרבים נידונים בסקילה.

וכי רישא, תחילת המשנה שמבואר בה כי רק המסית את היחיד בסקילה, אך המסית את הרבים נידון בחנק - רבי שמעון היא.

וסיפא שבה מבואר כי אף המסית את הרבים בסקילה - רבנן?!

והביאור: רבינא אמר: כולה, כל משנתנו, כשיטת רבנן היא! ואם כן, איך יתכן שמיעטה הרישא את אנשי עיר הנידחת מסקילה?

התשובה: ולא זו, אף זו קתני. כונת המשנה ברישא היא, שלא רק המסית את היחיד בסקילה. אלא אף זו, המסית את הרבים נידון בסקילה. ואין הכונה למעט את מסית הרבים.

ומעתה יש ליישב את המחלוקת השניה שנחלקו בה רבנן ורבי שמעון. והיא, נביא שהדיח - בסקילה. רבי שמעון אומר - בחנק. והעמדנו משנתנו שרק מסית הדיוט נידון בסקילה, ואילו נביא שהסית - נידון בחנק.

אולם כעת שהעמדנו את משנתנו כדעת רבנן ודלא כרבי שמעון, יש ליישב היאך המשנה ברישא, ממעטת את הנביא מסקילה.

והביאור, רב פפא אמר: כי קתני ברישא של המשנה 'מסית זה הדיוט' אין הכונה שרק הדיוט נידון בסקילה ולמעט נביא מעונש זה.

אלא כונת המשנה הדיוט, היא - להכמנה! כלומר, שכל מסית נוהגים בו מנהג הדיוטות, ומבזים ומקילים בערך חייו, עד כדי שמכמינים ואורבים לו עדים על מנת להמיתו. ואף אין מתרין בו קודם! [51]

ומשום כך נקראים הדיוטות. וכל המסיתים בכלל זה. [52] הן אדם פשוט והן נביא. ואם כן, מבוארת משנתנו לדעת רבנן, שאף נביא שהסית - בסקילה!

[ומביאה הגמרא לבאר, היאך מכמינים ואורבים לו]

דתניא: ושאר כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינין מחביאים את העדים ואורבים עליהן, חוץ מזו מיתת המסית.

כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית הפנימי. ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא המסית, אינו רואה אותן.

והלה הניסת אומר לו: אמור וחזור על מה שאמרת לי ביחוד, ביחידות זו שאנו בה עכשיו, שכביכול אין איש רואה ושומע אותנו.

והוא המסית אומר לו את דברי ההסתה. והלה הניסת, משיב ואומר לו: היאך נניח את אלהינו שבשמים, ונעבוד עבודת כוכבים.

אם חוזר בו המסית מדבריו - מוטב. ואם אמר המסית: כך היא חובתנו, וכך יפה לנו לעבוד עבודה זרה, אזי העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו! [53]

מתניתין:

שנינו לעיל במשנה נג א כי אף המדיח, בכלל חייבי סקילה.

ומבארת המשנה: המדיח - זה האומר "נלך ונעבוד עבודת כוכבים". ובגמרא מבואר שאמר כן והדיח את אנשי עיר הנידחת.

המכשף אף הוא נמנה בהמשנה לעיל נג א בכלל חייבי סקילה.

ומהו מכשף, זהו העושה מעשה כשפים ממש [54] ורק כאשר עשה מעשים אלו - חייב סקילה!

ולא האוחז את העינים שמראה לבריות כאילו עושה מעשים, אך אינו עושה כלום. ומאחז זה, אינו בסקילה. [55]

רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים מכשפים לוקטין קשואין על ידי כישוף. אחד לוקט קישואין ופטור, ואחד לוקט קישאין ו חייב!

כיצד יתכן שעל אותו מעשה, אחד חייב ואילו השני פטור?

ומבארת המשנה: העושה מעשה כגון שהיתה לפנינו שדה מלאה קישואין, וליקטה ממש בכישוף - חייב!

ואילו האוחז את העינים, כגון שמראה על ידי אחיזת עינים [56] כאילו הקישואים נתלקטו על ידי כישופו, אך האמת היא שנשארו כולם במקומם - פטור, שאין זה כישוף.

גמרא:

שנינו במשנתנו: המדיח - זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה.

על זה אמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו כאן שלא הדיח את היחיד כמו מסית, אלא הדיח את הרבים. [57]

שנינו במשנתנו: המכשף - זה העושה מעשה וכו'. ורק על ידי מעשה - חייב.

תנו רבנן: דין מכשפה שמתה בסקילה, שוים בו - אחד האיש ואחד האשה. לפי שנאמר [לגבי אוב וידעוני, שמכשפים הם, ויקרא כ כז] "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו" וגו'. ואין חילוק בין איש לאשה.

אלא מעתה: אם כן, מה תלמוד לומר [שמות כב יז] "מכשפה לא תחיה" שמשמע בפסוק זה כי דין 'מכשפה' נאמר רק באשה?

התירוץ: מפני שרוב נשים מצויות בכשפים! ולא דיברה התורה אלא בהווה. אך לדינא, אין הבדל בין איש לאשה.

ומבררת הגמרא: מיתתן של המכשף או המכשפה במה?

רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר כאן [שמות כב יז] "מכשפה לא תחיה". ונאמר להלן [לגבי מלחמת כיבוש שבע אומות - דברים כ טז] "לא תחיה כל נשמה".

מה להלן במלחמה, מיתתם בסייף, שנאמר [במדבר כא כד] "ויכהו ישראל לפי חרב" אף כאן במכשפה - בסייף!

רבי עקיבא אומר: נאמר כאן "מכשפה לא תחיה". ונאמר להלן, לגבי המתקרב ונוגע בהר סיני, בעת השראת השכינה במתן תורה:

[שמות יט יג] "לא תיגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה".

מה להלן בהר סיני נאמר "לא יחיה" ודינו - בסקילה, אף כאן במכשפה נאמר "לא תחיה" ודינה - בסקילה!

אמר לו רבי יוסי: אני דנתי על ידי לימוד גזירה שוה כך: "לא תחיה" האמור במכשפה, מ"לא תחיה כל נשמה" האמור בשעה אומות. וממילא - עונשם סייף.

ואילו אתה רבי עקיבא, דנת "לא תחיה" האמור במכשפה, מ"לא יחיה" האמור בסיני.

ואם כן, כאשר לפנינו גזירה שוה הנלמדת משתי תיבות שוות, 'לא תחיה' מ'לא תחיה', ודאי יש להעדיף זאת, מלימוד גזירה שוה הנלמד משתי תיבות שאינם שוות לגמרי, כמו 'לא תחיה' מ'לא יחיה'?!

אמר לו רבי עקיבא: אני דנתי דין מיתה האמורה בישראל במכשף מבני ישראל, מדין מיתה האמור בישראל הקרב להר סיני, שריבה בהן הכתוב בישראל מיתות הרבה. וכאשר כתוב 'לא יחיה' נתכונה התורה, שמיתה זו - תהיה בסקילה.

ואילו אתה דנת את דינו של המכשף שהוא מישראל מדינם של עובדי כוכבים בסייף שלא ריבה בהן הכתוב אלא  מיתה אחת - סייף.

ואם כן, אין ללמוד מכאן שצריך לדונו דוקא בסייף. שהרי כל מיתתם של גויים היא בסייף. ואין כל הוכחה שכאשר נאמר 'לא יחיה' אצל גויים, הכונה למיתת סייף, כיון שלא נאמרה בהם מיתה אחרת.

הערות

[35] עיין ביד רמ"ה שפירש בשם ר"ח, את "סימנא דעלמא" זה.

[36] [יש מי שכתב שתלמיד חכם, אף הוא בגדר רבים.]

[37] ואין לדייק מדברי המשנה, שהמסית את הנביא נידון בחנק ולא בסקילה. כיון שלא מצינו חילוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט - רש"י.

[38] פירש המאירי: כך מאכלת וכך משקה, וכן - כך מטיבה לעובדיה וכך מריעה למרחיקיה. כלומר, לאלו שמרחיקין ומתרחקין ממנה.

[39] ביאר היד רמה, כי חומר זה שמצינו במסית אשר אינו קיים בכל חייבי מיתות שבתורה, נלמד מ: א. נאמר [דברים יג ז]: "כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' בסתר", והנה, על הסתה בפני עדים גלויים אי אפשר לחייבו - כיון שנאמר "כי יסיתך בסתר", ולא בפירסום. לחייבו סקילה בלא עדים - אי אפשר כיון שאין הורגים על פי אחד. אם כן, נמצאנו כי הדרך היחידה לחייבו גם בעדים וגם בסתר - בהכמנה! ב. נאמר בפרשת המסית: "לא תחמול ולא תכסה עליו", מכך למידין שמחמירין עימו בכל ענין.

[40] כתב המאירי כי דין זה שאינו צריך התראה, נאמר רק כלפי המסית. אולם הניסת אינו נידון אלא אם כן התרו בו. [ולהלן הבאנו מחלוקת בזה.]

[41] כתב החזון איש שאם חזר בו המסית מדבריו, קודם שפרש מן העדים - פטור. ואין חילוק בין אם חזר מעצמו ובין אם חזר על ידי הניסת.

[42] יש מי שכתב [עיין מרגליות הים] שבכלל זה שאין לחוס ולכסות עליו, אף אין צריך שהעדות המרשיעה אותו, תהיה עדות שאי אתה יכול להזימה. [ענין עדות שאי אתה יכול להזימה, שנינו לעיל מא א]. והוכיחו זאת מדברי הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות עדות הלכה ב', ששם מבואר כי דין הזמה הוא רק אם העד המזים אינו מכחיש את גוף העדות. אלא רק מעיד על העד כי 'עימנו הייתם'. אולם יתכן כי גוף העדות - אמת. רק שהעד המעיד עליה, לא היה שם. אבל, אם ביחד עם ההזמה ישנה גם הכחשה, וכגון שאמרו המזימים 'העד וההורג היו עימנו באותו זמן' ואם כן אינם מעידים רק נגד העדים, אלא אף מעידים כי עצם סיפור הדברים אינו יתכן שהרי ההורג עצמו היה עמינו, אין זו הזמה - אלא הכחשה. והנה בדין מסית, הרי העדים הם אלו שמביאים אותו לבית דין. וכדברי המשנה "אמר לשנים - הם עדיו". ואם יבואו שנים אחרים ויאמרו להם 'עמנו הייתם במקום פלוני' הרי שאין זו הזמה בלבד, אלא גם הכחשה בגוף העדות, כיון שהעדים מעידים כי אותנו הסית. ואם כעת מעידים עליהם שלא היו שם, הרי בהכרח שגם לא היתה הסתה. ואם כן, עדות זו על המסית, היא עדות שאי אתה יכול להזימה. ומוכח שאף אין מרחמין עליו לענין זה, ואין דורשים שתהיה עדותו, עדות שאפשר להזימה! [עוד יש להוכיח מכאן, כי דין זה שצריך שכל עדות תהיה עדות שאפשר להזימה, הוא רק הלכה בהלכות עדות. אך אין דין בעיקר קיום העדות, דעדות שאי אפשר להזימה אינה עדות כלל. כיון שאילו עדות שא"א להזימה לא היתה עדות כלל, נמצא שהורגין את המסית על ידי עדות פסולה, וזה לא יתכן, כיון שסוף סוף לא הורגים אותו אלא על פי עדים.]

[43] א. לכאורה, היה די שיעמד עד אחד מאחורי הגדר ויצטרף לעדות עם הניסת שבפנים הבית? וביארו, כי דין הוא שעדים המעידים על דיני נפשות, צריכים שיראו זה את זה. ולכן, כאשר אמר המסית את דברי ההסתה לשנים - הם עדיו. כיון שנמצאים עמו יחד, ורואים זה את זה. אבל, כאשר הסית רק לאחד, והכמין לו הניסת עד אחר במקום אפל מחוץ לבית בו הם נמצאים, אין זה מועיל. כי אף שהעד שבחוץ רואה את המסית והניסת שבפנים, מכל מקום הניסת אינו רואה את העד שבחוץ. ובאופן זה אין העדות כשרה. ועיין עוד בקצות החושן סימן פ"א ס"ק י"ג. ב. הקשה רעק"א: נאמר בתורה [דברים יג ז] "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך" וגו'. וקשה, איך יתכן דין מסית בקרוב, הלוא הניסת פסול לעדות כיון שקרוב הוא. ואם כן, אף העדים שראו את ההסתה יחד עמו יפסלו, כיון שאם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול - עדותן פסולה?! והתירוץ: כיון שמכמינים את העדים מחוץ לאותו מקום, ואין הניסת רואה אותם, הרי אלו כשתי עדויות נפרדות, ואין הניסת פוסל את עדותן.

[44] ביאר היד רמה: חיובו של מסית אינו אלא אם הוא פתח והחל בדברי ההסתה. אך אם משכוהו להסית - אינו חייב על זה. כיון שכל עיקרו של מסית, הוא כאשר המסית בעצמו מסית את האדם מה'. אך מי שהוא מוסת ועומד - אין זה בכלל הסתה. ולכן, במקרה זה שלפנינו, שאמר הניסת למסית: יש לי חבירים וכו', ועל ידי כך משכו לחזור על דברי ההסתה, אינו נעשה מסית. ולכן צריך הניסת לומר לו: היאך נניח את אלוקינו שבשמים וכו'. ורק אם חזר המסית ואמר: כך יפה לנו - חייב. כיון שאמר זאת מעצמו ונעשה מסית על ידי כך. אך אילו לא אמר הניסת היאך נניח את אלוקינו, ומשום כך לא חזר המסית על דברי 'כך יפה לנו', אין המסית מתחייב, ואינו נידון על כך! מה שאין כן במקרה הראשון המובא במשנה שפתח המסית מעצמו בדברי ההסתה, הרי שאף אם לא אמר הניסת היאך נניח וכו', הרי הוא מסית וחייב. [ועיין ברש"ש שהוכיח מדברי התוספות שאף כאשר הסית שניים, צריכים הניסתים לומר לו "היאך נניח את אלוקינו".]

[45] כך פירש רש"י. והרש"ש כתב לפרש, כי ביחוד הכונה היא בבירור. והיינו שיאמר לו הניסת: חזור בבירור על דבריך הראשונים.

[46] הקשה היד רמה: מדוע כאן, כאשר הניסת יחידי צריך לומר לו למסית: היאך נניח את אלוקינו שבשמים וכו'. ואילו כאשר מסית שנים, שהן עדיו, אינם צריכים לומר לו כך. אלא מביאים אותו לבית דין וסוקלין אותו מיד. ותירץ: א. כיון שאומר המסית את דברי ההסתה בפני שנים שראויים הם לעדות - כהתראה דמי. לפי שיש לו מה לחשוש מהם במידת מה. ולכן אינם צריכים להשית לו כלום. אלא מביאים אותו לבית דין וסוקלין אותו. מה שאין כן כאשר מסית אדם אחד בלבד, שאינו ראוי לעדות נפשות כלל, צריך המסית התראה כל שהיא. ולכן משיב לו הניסת "היאך נניח את אלוקינו שבשמים" על מנת להרתיעו ולהתרותו מדברי ההסתה. ואף שמסית אינו צריך התראה כמו ששנינו, יש לומר כי אמנם אינו צריך התראה על מנת להמיתו. אלא ממיתין אותו אף בלא התראה. אך בכל אופן יש להזהירו ממעשהו! [וכן משמע בדברי התוס' לעיל ח ב ד"ה בעדה.] ב. עוד תירץ היד רמה: כאשר מסית בפני שנים, ואומרים לו השנים: היאך נניח את אלוקינו שבשמים וכו', יתכן כי מה שיחזור בו המסית, אינו מחמת שאכן סבור כי טעה ושב הוא אל אלוקיו. אלא חושש הוא מן הניסתים שלא קיבלו את דבריו ועתה ילכו ויעידו בבית דין ויסקלוהו! לפיכך, אף אם חוזר בו - אין חזרה זו אמיתית. ואינה מוכיחה כי עשה תשובה, ולכן אינם אומרים לו כלום. אלא יביאוהו לבית דין לאלתר. ברם, כאשר הסית רק אחד שאינו ראוי לעדות, ואמר לו הניסת: היאך נניח את אלוקינו שבשמים. ומחמת כן חוזר בו המסית, מוכח כי חזרה זו - אמיתית היא. ולכן יש לו לניסת, לנסות ולהשיב את המסית מדבריו. [והוסיף היד רמה כי לתירוץ זה, אף שיש לנסות ולהשית את המסית מדבריו, מכל מקום גם אם לא אמר הניסת היאך נניח וכו', עדיין נחשב כמסית, ואינו נפטר מחיובו.]

[47] כתב המאירי שאף אם הניסת לא קיבל את דברי ההסתה, ולכאורה אין כאן הסתה שהרי לא הושפע ממנו, בכל אופן סוקלים אותו!

[48] מבואר בתוספות לעיל ח ב ד"ה העדה, כי אף אין טוענים לו בבית דין טענות שיש בהם להפך בזכותו!

[49] הקשה הכסף משנה: איך לשון זו 'אעבוד', משמשת כהסתה, הרי אינו אלא כמספר על מעשיו? ויישב, שאומר המסית: אעבוד אני, בתחילה ואתה אחרי. וזו הסתה היא. וכתב על זה החזון איש, דאם אומר אעבוד וכיון להסית בזה, וחברו ניסת על ידי כך, הוי מסית. ואין צריך לדברי הכסף משנה שיאמר לו המסית עבוד אחרי. והנה מבואר בחזון איש כי אין דין באמירת הסתה מפורשת, אלא כיון שאמר אעבוד והלך ועבד וגרם לאחרים, הרי זה מסית. ויש לעיין האם במעשה לבד, נחשב מסית. וכגון אדם חשוב שיודע שאם יעבוד, יש מי שיחקה אותו בכך, ועובד לשם כך להסית אחרים. האם אף הוא מסית, או צריך שיאמר לאחרים אמירת הסתה על ענין העבודה.

[50] החזון איש [לעיל סא א] ביאר את החילוק בין "אעבוד" ל"נלך ונעבוד". וכך: "אעבוד" זה לשון מוחלטת, וקובע ומחליט המסית שיעבוד. ומסית הוא את חברו שיעבוד עמו. אולם "נלך ונעבוד" אינו לשון מוחלטת. כיון שתולה עצמו בחברו. ומשמע, שרק אם ילכו יחד אז יעבוד. ואם לא - לא. ואין כאן החלטה גמורה לעבודה. ומחדשת המשנה שאפילו כך - מסית הוא!

[51] הוסיף היד רמה: כל מי שמקילין בחייו - נקרא הדיוט. ומי שמדקדקין בדינו נקרא גדול. דתנן [לעיל ב ב]: אין דנים לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול - אלא בבית דין של שבעים ואחד.

[52] נחלקו הראשונים בדינו של הניסת שקיבל את דברי ההסתה: דעת היד רמה כי אף הניסת הוא בכלל הדיוט, ואין מדקדקין בדינו, ואף נוהגין בו בדרך הכמנה. ודעת המאירי [הובא לעיל] שאין מועילה הכמנה בניסת, ואף צריך שיתרו בו ככל חייבי מיתות.

[53] הקטע שלהלן אינו מופיע בגמרא שלפנינו, כיון שהושמט מחמת הצנזור. והוזכר קטע זה בראשונים כאן [עיין יד רמה.]: וכן עשו למסית ששמו בן סטדא [כתב היד רמה כי בן בן סטדא זהו יש"ו הרשע!] והיה הדבר בלוד, ותלאוהו בערב הפסח! ומקשה הגמרא: וכי בן של סטדא הוא אותו אדם, הלוא בן של פנדירא הוא? אמר רב חסדא: אכן בעל אמו, הוא סטדא. אולם הבועל עמו זינתה האם, פנדירא הוא, וממנו הולידה בן ממזר זה. אולם גם על זה קשה: וכי בעל אמו נקרא סטדא, והלוא אינו אלא פפוס בן יהודה הוא? ומיישבת הגמרא: אלא - אמו היא זו הקרויה סטדא. והלוא גם זה אינו, שהרי: אמו מרים מגדלא נשיא הואי, מרים הקולעת שערם של נשים היתה אשה זו, ולא סטדא? אלא: כדאמרי בפומבדיתא אשה זו סטת דא. סטתה היא מבעלה, והולידה ממזר זה, ומשום כך נקראת סטדא.

[54] כתב המאירי: כל שהוא נעשה בפעולה טבעית - אינם בכלל כשפים. אפילו ידעו לברוא בריאות יפות שלא מזיווג המין [כלומר שלא נולדו בלידה טבעית, אלא נוצרו על ידי חכמי הטבע] כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע - רשאין לעשות! משום שכל שהוא דבר טבעי אינו בכלל כישוף. ודומה לזה אמרו [שבת כז א] כל שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי. וכן כל שנאסר בדברים אלו - לא נאסר אלא בלמד לעשות את מעשה הכישוף. אבל, להבין ולהורות - הכל מותר. [ויבואר היתר זה לקמן בסוף הפרק] ולא עוד, אלא שאין מושיבין בסנהדרין אלא אם כן היו יודעים דרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עולם הזה, כדי שידעו בטיב הענינים הבאים לפניהם.

[55] אף שפטור הוא מדין מכשף, כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שחייב הוא מכת מרדות מדרבנן!

[56] יש מן הפוסקים שחילקו בדין האוחז את העינים, בין אם עושה אחיזה זו על ידי כישוף, שרק באופן זה פטור אבל אסור, לבין אם עושה זאת על ידי זריזות ידים או תחבולה, שבאופן זה - מותר אפילו לכתחילה.

[57] המנחת חינוך [מצוה תס"ד אות ט"ז] הביא בשם הספר משנת חכמים, שנסתפק במקרה שהמדיחין עצמם עבדו עבודה זרה בתוך כלל אנשי העיר, האם עדיין דין מדיחים עליהם, ודינם בסקילה. או שכיון שעבדו, בטל מהם דין מדיחים ודינם הוא כדין כל אנשי העיר ומיתתם בסייף. וכתב המנחת חינוך כי הסברא נותנת שדין מדיחים עליהם. שהרי גזירת הכתוב היא שדין מדיחים בסקילה. ומה לי אם עבדו גם כן או לאו, מכל מקום הם מדיחים - וכך נשארו!

סימנא בעלמא [סימן בלבד], ואין פסוק זה שייך להלכה זו, ולא הובא אלא לסימן שמדובר בתחילת חילול.

א משנה המסית לעבוד עבודה זרה שמנינו בין הנסקלים זה הדיוט (סתם אדם) ולא נביא שהסית, והמסית את ההדיוט ולא את הרבים. ומה עניינו של מסית? — אמר: "יש יראה (עבודה זרה) במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה לעובדיה, כך מריעה לאלה שאינם עובדיה

". ועקרון בדין המסית: כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין (מחביאים) עליהם מתחילה עדים לתופשם ולהענישם חוץ מעבירה זו, שאם אין עדים המעידים עליו דואגים להמציא עדים לדבר.

אמר לשנים דברי הסתה הרי הן עדיו, ואינו צריך התראה קודם לעבירה, ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר דברי הסתה לאחד בלבד והרי אחד אינו יכול להעיד, ההוא ששמע את ההסתה אומר למסית: "יש לי חבירים רוצים בכך, אמור את הדבר בפניהם

", וזאת כדי שימצאו עוד עדים. אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם — מכמינין (מחביאים) לו עדים אחורי הגדר בפעם אחרת כדי שלא יראה אותם המסית, והוא, האיש שהוסת קודם, אומר לו למסית: "אמור מה שאמרת כשהיינו לבדנו ביחוד"! והלה אומר לו מה שאמר בהצעה לעבוד עבודה זרה זו. והוא הניסת אומר לו: "היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים"? אם חוזר בו המסית ומתחרט — הרי זה מוטב, ואם אמר "כך היא חובתנו לעבוד עבודה זרה, כך יפה לנו", העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.

ובכלל המסיתים האומר "אעבוד עבודה זרה ", או שאמר "אלך ואעבוד", או "נלך ונעבוד", או "אזבח לעבודה זרה", או "אלך ואזבח", או "נלך ונזבח", או "אקטיר", או "אלך ואקטיר", או "נלך ונקטיר", או "אנסך", או "אלך ואנסך", או "נלך וננסך", או "אשתחוה", או "אלך ואשתחוה", או "נלך ונשתחוה".

ב גמרא שנינו: המסית זה הדיוט, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שהוא הדיוט, הא [הרי] אם היה זה נביא אינו נידון בסקילה, אלא דינו בחנק. ושנינו עוד: והמסית את ההדיוט. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שמסית את היחיד, הא [הרי] אם היה מסית את הרבים — דינו בחנק, לפיכך

מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נביא שהדיח לעבודה זרה דינו בסקילה, ר' שמעון אומר: בחנק. אף מדיחי עיר הנדחת דינם בסקילה, ר' שמעון אומר: בחנק. ונראה לכאורה כי משנתנו כשיטת ר' שמעון.

אולם אם כן אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] שהיא המשנה הבאה, כי הסדר בגמרא כאן: המדיח זה האומר "נלך ונעבוד עבודה זרה". ואמר רב יהודה אמר רב בגמרא לקמן: מדיחי עיר הנדחת שנו כאן. אתאן לרבנן [הגענו איפוא לשיטת חכמים] הסבורים שאף המדיחים את הרבים דינם בסקילה! והגענו למסקנה התמוהה כי משנה זו, רישא [תחילתה] כשיטת ר' שמעון, וסיפא [וסופה] כשיטת רבנן [חכמים].

רבינא אמר: כולה כל המשנה כשיטת רבנן [חכמים] היא, ובסגנון "לא זו אף זו" קתני [שנה] במשנה, שקודם שנה את הדבר הפשוט, ואחר כך הוסיף דבר חמור מזה. וכך יש לפרש: לא זו בלבד שהמסית את ההדיוט נידון בסקילה, אלא אף זו — שהמדיח עיר הנידחת נידון בסקילה.

רב פפא אמר: כי קתני [כאשר שנה] שמסית זה הדיוט, לא להבדילו מנביא, אלא לענין הכמנה. כלומר, כל מסית הוא כהדיוט שהוא קל ומזולזל ומשום כך מכמינים לו עדים, אך לא נלמד מכאן שדווקא המסית אדם בודד דינו בסקילה, והנביא או זה המסית רבים בחנק.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן עדים חוץ מזו של מסית.

כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית (בחדר) הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון באפילה, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא המסית אינו רואה אותן שכן הוא באור והם באפילה. והלה הניסת אומר לו: "אמור מה שאמרת לי ביחוד"! והוא אומר לו. והלה (הניסת) אומר לו: "היאך נניח את אלהינו שבשמים ונעבוד עבודה זרה"? אם חוזר בו המסית — מוטב, ואם אמר: "כך היא חובתנו וכך יפה לנו" — העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.

וכן עשו למסית אחד ושמו בן סטדא מן העיר לוד, ותלאוהו בערב הפסח.

ושואלים: וכי אותו אדם היה בן סטדא? והלא ידוע כי בן פנדירא הוא, שאביו היה קרוי פנדירא. אמר רב חסדא: אפשר לומר כי שם בעל אמו היה סטדא ונקרא על שמו כפי שחשבו הכל שזהו אביו, ואילו בועל שבעל את אמו והוליד ממזר זה היה שמו פנדירא, ואם כן הוא גם בן סטדא וגם בן פנדירא. את הסבר זה דוחים: איך יתכן הדבר? כי ידוע שבעל אמו של אותו אדם פפוס בן יהודה הוא! ומסכמים: אלא אמו היא שהיתה קרויה סטדא. ומקשים: והלא ידוע כי אמו מרים מגדלא נשיא הואי [הקולעת שיער נשים היתה]! ומשיבים: "סטדא" אינו שם פרטי אלא כינוי, כדאמרי [כמו שאומרים הבריות] בעיר פומבדיתא על אשה זונה: "סטת דא" ["סטתה זו"] מבעלה ונתקצר ל"סטדא".

ג משנה המדיח זה האומר לרבים "נלך ונעבוד עבודה זרה".

המכשף חייב אף הוא סקילה, והגדרתו: העושה מעשה ממש של כשפים — חייב, ולא האוחז את העינים, שמראה כאילו עשה, שאין זה בגדר כשפים. ר' עקיבא אומר משום (בשם) ר' יהושע: כגון שנים לוקטין קשואין בכשפים, אחד לוקט והוא פטור, ואחד לוקט והוא חייב. כיצד? — העושה מעשה, שלקט באמת את הקישואים בכישוף — חייב, האוחז את העינים — פטור.

ד גמרא על מה ששנינו במשנה כאן "המדיח", אמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו כאן, ולא חילק בדין בינם ובין מסית, אלא שהמסית הוא המסית יחידים, ומדיח הוא המדיח לרבים דווקא.

ה שנינו במשנה שהמכשף זה העושה מעשה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), אין הכוונה למכשפה דווקא אלא אחד האיש ואחד האשה בכלל האסורים בכישוף. אם כן מה תלמוד לומר: "מכשפה" בלשון נקבה? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.

מיתתן במה, באיזו מיתה? ר' יוסי הגלילי אומר, נאמר כאן: "מכשפה לא תחיה", ונאמר להלן בכיבוש שבע אומות: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז), מה להלן במלחמה מיתתם בסייף (ראה במדבר כא, כד), אף כאן בסייף.

ר' עקיבא אומר: נאמר כאן "מכשפה לא תחיה", ונאמר להלן בדין המתפרצים לעלות על הר סיני "לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יג), מה להלן "לא יחיה" הוא בסקילה, אף כאן "לא תחיה" הוא בסקילה.

אמר לו ר' יוסי הגלילי: אני דנתי ולמדתי גזירה שווה "לא תחיה" מ"לא תחיה" שהמילים שוות לגמרי, ואתה דנת "לא תחיה" מ"לא יחיה"!

אמר לו ר' עקיבא: אני דנתי דין האמור בישראל מדין ישראל, שריבה בהן הכתוב מיתות הרבה, ואם מצאנו שפירוש "לא תחיה" לגבי ישראל הוא בסקילה, יש לכך משמעות מיוחדת, ואתה דנת ישראל מגוים, שלא ריבה בהן הכתוב, אלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is merely a mnemonic. The verse is not relevant to this halakha, and it is cited merely as a sign indicating that just as the halakha of a betrothed young woman pertains to her first act of sexual intercourse, so too, the halakha of the daughter of a priest who committed adultery pertains to a case where it is her first disqualification from the priesthood.

MISHNA: With regard to the case of an inciter, listed among those liable to be executed by stoning, this is an ordinary person, not a prophet. And it is referring to one who incites an ordinary person and not a multitude of people. What does the inciter do? He says: There is an idol in such and such a place, which eats like this, drinks like this, does good for its worshippers like this, and harms those who do not worship it like this.

The mishna states a principle with regard to the halakha of an inciter: With regard to all of those mentioned in the Torah who are liable to receive the death penalty, if there are no witnesses to their transgressions, the court does not hide witnesses in order to ensnare and punish them, except for this case of an inciter.

The mishna elaborates: If the inciter said his words of incitement to two men, they are his witnesses, and he does not need to be warned before the transgression; they bring him to court and stone him. If he said his words of incitement to one man alone, that man’s testimony would not be sufficient to have the inciter executed. Therefore he says to the inciter: I have friends who are interested in this; tell them too. This way there will be more witnesses.

The mishna continues: If the inciter is cunning, and he knows that he cannot speak in front of two men, the court hides witnesses for him behind the fence so that he will not see them, and the man whom the inciter had previously tried to incite says to him: Say what you said to me when we were in seclusion. And the other person, the inciter, says to him again that he should worship the idol. And he says to the inciter: How can we forsake our God in Heaven and go and worship wood and stones? If the inciter retracts his suggestion, that is good. But if he says: This idol worship is our duty; this is what suits us, then those standing behind the fence bring him to court and have him stoned.

The halakha of an inciter includes one who says: I shall worship idols, or one of the following statements: I shall go and worship idols, or: let us go and worship idols, or: I shall sacrifice an idolatrous offering, or: I shall go and sacrifice an idolatrous offering, or: Let us go and sacrifice an idolatrous offering, or: I shall burn incense as an idolatrous offering, or: I shall go and burn incense, or: Let us go and burn incense, or: I shall pour an idolatrous libation, or: I shall go and pour a libation, or: Let us go and pour a libation, or: I shall bow to an idol, or: I shall go and bow, or: Let us go and bow.

GEMARA: The mishna teaches: With regard to the case of an inciter, this is an ordinary person. The Gemara infers: The reason he is executed by stoning is that he is an ordinary person, but if he is a prophet he is executed by strangulation, not by stoning. The mishna states further: And it is referring to one who incites an ordinary person. The Gemara infers: The reason he is executed by stoning is that he incited an individual, but if he subverted a multitude of people, he is executed by strangulation.

Consequently, whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: A prophet who subverted others to participate in idol worship is executed by stoning. Rabbi Shimon says: He is executed by strangulation. Likewise, the subverters of an idolatrous city are executed by stoning. Rabbi Shimon says: By strangulation.

The Gemara challenges: Say the last clause of the mishna, i.e., say the following mishna: With regard to the case of the subverter listed among those liable to be executed by stoning, this is one who says: Let us go and worship idols. And Rav Yehuda says that Rav says: In this mishna the Sages taught the case of the subverters of an idolatrous city. Here we arrive at the opinion of the Rabbis, who hold that those who incite a multitude of people are also executed by stoning. Is it possible that the first clause of the mishna expresses the opinion of Rabbi Shimon, and the last clause expresses that of the Rabbis?

Ravina says: The entire mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the tanna teaches the mishna employing the style of: Not only this but also that. In other words, the mishna should be explained as follows: Not only is one who incites an individual executed by stoning, but even one who subverts an entire city is executed by stoning.

Rav Pappa says: When the mishna teaches with regard to one who incites that this is referring to an ordinary person, it is not indicating that a prophet is not included in this halakha. Rather, it is referring to the hiding of witnesses behind a fence in order to ensnare the inciter, as his life is treated with contempt and derision, as though he were an ordinary person, i.e., a simpleton.

As it is taught in a baraita: And with regard to all the rest of those liable to receive the death penalty by Torah law, the court does not hide witnesses in order to ensnare them and punish them except for this case of an inciter.

How does the court do this to him? The agents of the court light a candle for him in an inner room, and they place witnesses for him in an outer room in the dark, so that they can see him and hear his voice but he cannot see them. And the other person, whom the inciter had previously tried to incite, says to him: Say what you said to me when we were in seclusion. And he says to him again that he should worship the idol. And the other person says to him: How can we forsake our God in Heaven and worship idols? If the inciter retracts his suggestion, that is good. But if he says: This idol worship is our duty, and this is what suits us, the witnesses, who are listening from outside, bring him to court, and they have him stoned.

And the court did the same to an inciter named ben Setada, from the city of Lod, and they hanged him on Passover eve.

The Gemara asks: Why did they call him ben Setada, when he was the son of Pandeira? Rav Ḥisda says: Perhaps his mother’s husband, who acted as his father, was named Setada, but his mother’s paramour, who fathered this mamzer, was named Pandeira. The Gemara challenges: But his mother’s husband was Pappos ben Yehuda, not Setada. Rather, perhaps his mother was named Setada, and he was named ben Setada after her. The Gemara challenges: But his mother was Miriam, who braided women’s hair. The Gemara explains: That is not a contradiction; Setada was merely a nickname, as they say in Pumbedita: This one strayed [setat da] from her husband.

MISHNA: With regard to the case of the subverter listed among those liable to be executed by stoning, this is one who says to a multitude of people: Let us go and worship idols.

The warlock is also liable to be executed by stoning. One who performs a real act of sorcery is liable, but not one who deceives the eyes, making it appear as though he is performing sorcery, as that is not considered sorcery. Rabbi Akiva says in the name of Rabbi Yehoshua: For example, two people can each gather cucumbers by sorcery. One of them gathers cucumbers and he is exempt, and the other one gathers cucumbers and he is liable. How so? The one who performs a real act of sorcery is liable, and the one who deceives the eyes is exempt.

GEMARA: With regard to the case of subverters mentioned in the mishna, Rav Yehuda says that Rav says: The Sages taught here the case of the subverters of an idolatrous city. Accordingly, there is no halakhic difference between one who incites individuals to idolatry and one who subverts an entire city; both are liable to be executed by stoning.

The mishna teaches that the case of the warlock is referring to one who performs a real act of sorcery. The Sages taught in a baraita: The verse: “You shall not allow a witch to live” (Exodus 22:17), does not refer only to a female who practices sorcery; both a man and a woman are included. If so, why does verse state “a witch”? This is because most women are familiar with witchcraft.

In what manner is their death sentence administered? Rabbi Yosei HaGelili says: It is stated here: “You shall not allow a witch to live,” and it is stated there, with regard to the conquest of the Canaanites: “You shall allow nothing that breathes to live” (Deuteronomy 20:16). Just as there, the Canaanites were to be killed by the sword (see Numbers 21:24), so too here, the execution of a witch is administered by the sword.

Rabbi Akiva says: It is stated here: “You shall not allow a witch to live,” and it is stated there, with regard to Mount Sinai: “No hand shall touch it, for he shall be stoned, or thrown down; whether it be animal or man, it shall not live” (Exodus 19:13). Just as there, the verse speaks of stoning, so too here, a witch is executed by stoning.

Rabbi Yosei HaGelili said to him: I derived the meaning of the verse “You shall not allow a witch to live” from the verse “You shall allow nothing that breathes to live” via a verbal analogy between two similar phrases, but you derived the meaning of the verse “You shall not allow a witch to live” from the verse “It shall not live,” which is a less similar phrase.

Rabbi Akiva said to him: I derived a halakha concerning Jews from a halakha concerning Jews, with regard to whom the verse included many types of death penalties. Therefore, the fact that the expression “It shall not live” refers to stoning when stated with regard to Jews is especially significant. But you derived a halakha concerning Jews from a halakha concerning gentiles, with regard to whom the verse included only

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המשנה השלש עשרה והכונה בה ככונת שלפניה ואמר המסית ר"ל מסית זה שנמנה בנסקלים זה הדיוט המסית אבל נביא המסית אינו אלא בחנק וכן שהוא מסית את ההדיוט ר"ל יחיד או יחידים אבל אם הסית רוב העיר הרי זה בחנק ודבר זה אין הלכה כן אלא בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה הניסת יחיד או רבים מיתת כלן בסקילה שאין דין עיר הנדחת לידון בסייף אלא בשמדיחיה שנים ואין דין נביא בחנק אלא כשמתנבא בשם ע"ז אפילו להתיר את המותר ואמר שהמסית והניסת בסקילה אע"פ שלא עבד הניסת אחר שקבל ממנו את דבריו ולימד במשנתינו דרך ההסתה האיך היא ואמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת וכך שותה ר"ל כך מאכלת וכך משקה וכן כך מטיבה לעובדיה וכך מריעה למרחיקיה:

ואמר שכל חייבי מיתות אין מכמינין להם חוץ מזה אמר לשנים הן הן עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו אמר לאחד והרי שאין ממיתין אותו על פי עד אחד הרי הניסת אם לבו שלם יש לו לרמותו בדברים ולומר לו יש לי חברים רוצים בכך ואזדווג עמהם עד שיביאוהו לומר כן בפני שנים אם היה ערום ואינו רוצה לדבר בפניהם מכמינין לו עדים אחורי הגדר ומדליקין את הנר בבית פנימי ומושיבין עדים בבית החיצון שיהו רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותם וכל כיוצא בזה והוא מחזירו לאותן הדברים האיך נעשה מאותן הדברים שאמרת לי ביחוד והלה משיבו וזה אומר לו והאיך נניח אלהינו שבשמים לעבוד עצים ואבנים אם חוזר בו או שתק הרי טוב אחר שהניסת לא קבל את דבריו ואם לא חזר בו אע"פ שהניסת לא קיבל את דבריו ואומר כך הוא חובתינו כך הוא יפה לנו העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו האומר אעבוד או אלך ואעבוד או נלך ונעבוד פירוש בכדרכה וכן בארבע עבודות אף שלא כדרכה כלן לשון הסתה הם ונסקל עליהם כמו שביארנו למעלה המדיח ר"ל שנים שהדיחו רוב העיר ושהיו מתוכה על הדרך שיתבאר והודחו רוב אנשי העיר אחריהם הרי הם בסקילה ואנשי העיר בסייף כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

וכבר התבאר שאין המסית צריך התראה ושמצוה ביד המוסת להרגו תחלה ומ"מ המוסת צריך התראה לא החמירו לידון שלא בהתראה אלא על המסית לבד וכמו שאמרו כל חייבי מיתות אין מכמינין עליהם חוץ מזו כך נראה לי וכן הסכימו בה עמי גדולי הדור:

המשנה הארבע עשרה והכונה בה ככונת שלפניה והוא שאמר המכשף ר"ל שנמנה בכלל הנסקלין הוא שעושה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים עד שנראה כעושה ואינו עושה פטור כמו שכתבנו למעלה אלא שמכין אותו מכת מרדות ונמצאת למד במלאכת הכשוף שנים מלקטין קשואין דרך כשוף שהאחד חייב והאחד פטור כיצד העושה מעשה שהיו שם קשואין ולקטן ממש דרך כשוף חייב האוחז את העינים שמראה כאלו נלקטו ולא נלקטו פטור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בין שהיה המכשף איש או אשה כלן בסקילה ולא נאמר מכשפה לא תחיה אלא שהכשוף מצוי בנשים ודבר הכתוב בהוה וכל מעשה שדים הרי הוא בכלל כשפים כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים אפילו ידעו לברא בריות יפות שלא מזווג המין כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע רשאים לעשות שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכשוף ודומה לזה שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כמו שיתבאר במקומו כל שנאסר בדברים אלו שכתבנו לא נאסר אלא בלמד לעשות אבל להבין ולהורות הכל מותר ולא עוד אלא שאין מושיבין בסנהדרין אא"כ היו יודעין דרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז כדי שידעו בטיב כל הענינים הבאים לפניהם:

מתני' המסית זה ההדיוט המסית את ההדיוט ובגמרא מפרש להו. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו דכתיב בה בסתר לאמר הא כיצד בפני עדים אי אפשר שהרי נאמר בסתר ובלא עדים לא אפשר למקטליה אלא בהכמנה ואיבעי תימא כולהו חומרי דמסית מלא תחמול ולא תכסה נפקא לן. אמר לשנים והן עדיו כלומר אם אמר לשנים הן הן נעשין עדיו ואין צריכין להתרות בו אלא מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו ויש לפרש מדקתני והן עדיו בו"ו דלאו דינא קאמר אלא תנאה הוא דקאמר אמר לשנים והן ראויין להיות עדיו מביאין אותו כלומר אמר לשנים בלבד שיהו ראויין להיות עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו בב"ד. אמר לאחד והוא אומר לו יש לי חברים רוצים בכך בוא ואמור לפניהם אם היה המסית ערום אינו יכול לדבר בפניהם כדי שלא יעידו עליו בב"ד וימיתוהו. אלא מכמינין כו' כך היא הציעה של משנה. אמר לאחד כיצד יעשה אם היה אומר לו יש לי חברים רוצים בכך צא ואמור בפניהם הרי שהיה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם ואין תקנה לדבר בכך אלא מכמינין לשון מארב בערבי כמין וכן בלשון תרגום מכמינין לאחורי גדר כדי שיראו אותו וישמעו את קולו והוא אומר לו אמור עתה מה שאמרת לי בייחוד אין איש עתה עמנו ויכול אתה לומר מה שאתה חפץ. הוא אומר לו והלה אומר לו כו'. ואם תשאל מאי שנא הכא דבעי מימר ליה היאך נניח את אלהינו שבשמים ואי הדר ביה מוטב ומאי שנא היכא דאמר לשנים דלא צריכי למימר ליה הכי אלא מביאין אותו לב"ד מיד וסוקלין אותו. אמרי התם כיון דקאמר באפי תרי דחזו לסהדותא כעין התראה דמי ולא צריכי תו למימר ליה ולא מידי הכא כיון דקאמר באפי חד דלא חזי לסהדותא בעי התראה כל דהו ואע"ג דמסית לא בעי התראה כלל ה"מ התראה למיתה אבל אזהרה כל דהו כי האי גוונא בעי. ואיבעי תימא התם גבי אמר לשנים כיון דאי אמרי ליה היאך נניח הדר ביה איכא למימר דמחמת ביעתתייהו הדר ביה מדגלו אדעתייהו דלא בעו למיצת ליה וחייש דילמא מייתי ליה לבי דינא ומסהדי עליה וקטלי ליה הילכך חזרה דיליה לאו חזרה מעלייתא היא ואמטול הכי לא אמרי ליה ולא מידי אבל לגבי אמר לאחד כיון דחד לא חזי לסהדותא כי הדר ביה ודאי תשובה הוא דעבד וחזרה מעליאתא הויא ולכך בעי מימרא ליה היאך נניח כי היכי דליהדר ביה. מאי איכא בין הני תרי פירושי לפירושא קמא היכא דאמר לאחד ולא אמר ליה היאך נניח פטור דהא אמרת בעי התראה כל דהו להאי פירושא בתרא חייב דהא אמרת דכי בעי מימר ליה הכי כי היכי דליהדר ביה הוא ואי לא אמר ליה לית לן בה דהא אמר לשנים דלא אמרי ליה הכי ומיחייב ומילתא צריכא עיונא. ומסתברא לן תו דלא דמי רישא לסיפא דאלו רישא כיון דאיהו קא מסית להו לכתחלה לא צריכי למימר ליה היאך נניח אבל סופא כיון דניסת קא מסייע ליה למסית למימר זימנא אחריתי דהא קאמר ליה אמור מה שאמרת לי בייחוד הילכך אע"ג דאמר ליה מסית יש יראה כו' לא מיחייב אהאי הסתה דלאו היינו מסית דאיירי ביה רחמנא אלא במסית דבעי לאפוקי לניסת לכתחלה מתחת כנפי השכינה והיינו לשון הסתה כאדם שמסית את חבירו לדבר שלא היה רוצה לעשותו וכדכתיב נמי כי בקש להדיחך אבל הכא דניסת קא גרם ליה למימר לא מיחייב עד דמגלי ניסת אדעתיה דלא ניחא ליה בהכי ועד דמזהר ליה כי היכי דנשקליה לגרמא דגרם ליה דכי אמר מסית השתא כך היא חובתנו וכך יפה לנו הוה ליה כמסית מעצמו ומיחייב והאי טעמא בתרא מסתברא לן טפי. האומר אעבוד גבי ניסת מפי עצמו קאי דמיחייב והאי דקתני נלך ונעבוד לאו למימר דמסית לאחריני ואמר להו נלך ונעבוד כדכתיב קרא נלכה ונעבדה אלא בנסתין ועומדין קאי ומאי דאיכא בדעתייהו קאמר נלך ונעבוד כלומר השתא אזלינן ועבדינן הכי והכי. ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא האומר אעבוד דקיימא ע"ג קמיה וקאמר אעבוד מיד דכיון דודאי עביד מיחייב אלא אפי' לא קיימא קמיה וקאמר אלך ואעבוד דאיכא למימר אדאזיל הדר ביה אפ"ה מיחייב ולא מיבעיא תולה בדעת עצמו דמיחייב דודאי כיון דאמר מעבי' עביד אלא אפי' תולה בדעת אחרים דקאמר נלך ונעבוד דאיכא למימר דילמא הדרי בהו אינך והדר ביה נמי איהו אפ"ה מיחייב ולא מצית למימר דקתני נלך ונעבוד במסית לעצמו ולאחרים קאי כענין שנאמר נלכה ונעבדה דא"כ אמאי שבקה לבסוף וכי תימא זו ואצ"ל זו קתני ליתני אלך ואעבוד ברישא:

פיסקא המסית זה ההדיוט ודייקינן טעמא דהדיוט דהסית הא נביא שהסית בחנק כדכתיב והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק והמסית את ההדיוט טעמא דהסית את ההדיוט אבל אם הסית את הרבים מיתתו בחנק ויחיד קרי הדיוט לפי שאינו חשוב כרבים ולא מצית למימר דכי קא ממעיט המסית את הנביא קא ממעיט דמהיכא תיתי ליה אלא אי איכא למימר דמעיט מסית את הרבים הוא דאיכא למימר דקא ממעיט דאשכחן תנא דשאני ליה בין המסית הרבים למסית את היחיד מקראי כדאיתא בפרק אלו הן הנחנקין. מתני' ר' שמעון היא כו' ומקשינן אימא סופא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ג ואמר רב יהודה אמר רב מדיח עיר הנדחת שנו כאן מדקא חשיב ליה בהדי נסקלין ש"מ מדיחי עיר הנדחת בסקילה ואי ר' שמעון הא קאמר מדיחי עיר הנדחת בחנק אלא לאו רבנן רישא ר"ש וסופא רבנן. ומהדרינן אין רישא ר"ש וסופא רבנן. רבינא אמר כולה רבנן היא ולא זו אף זו קתני. רב פפא אמר כי קתני מסית זה הדיוט להכמנה כו'. רב פפא ורבינא תרווייהו חדא מילתא קאמרי ולאוקומי רישא כרבנן קאתו ותרי מיעוטי תנן ברישא דמתני' דקיימי כר"ש מיעוטא קמא דקתני המסית זה ההדיוט למעוטי נביא שהסית ואידך דקתני המסית את ההדיוט דמשמע למעוטי המסית את הרבים. והשתא קאתו רבינא ורב פפא לאוקומנהו כרבנן רבינא תריץ חדא ורב פפא תריץ אידך רבינא תריץ מיעוטא בתרא דמשמע למעוטי המסית את הרבים דלאו מיעוטא הוא אלא רישא תאני מילתא דפשיטא ליה המסית את היחיד דהוי בסקילה והיינו דקתני רישא המסית את ההדיוט והדר תאני המסית את הרבים דלא פשיטא מקרא כולי האי והיינו דקתני סופא המדיח זה האומר כו' וכי תימא ליתני המסית את הרבים ולא באעי אידך לא זו אף זו קתני כלומר רישא לאו מיעוטא הוא אלא הכי קאמר לא המסית את ההדיוט בלבד בסקילה אלא אף המדיח את הרבים בסקילה ועדיין הוה קשיא לן מיעוטא דרישא דקתני המסית זה ההדיוט דמשמע למעוטי נביא שהסית כר' שמעון וקאמר רב פפא דהאי הדיוט דקתני רישא לאו מיעוטא הוא אלא כל מסית קרי הדיוט ואמאי קרי ליה הדיוט לפי שמקילין בדינו שהרי הכמנה נוהגת בו מה שאין כן בשאר חייבי מיתות וכל מי שמקילין בדינו נקרא הדיוט ומי שמדקדקין בדינו נקרא גדול כדתנן (לעיל סנהדרין ב':) אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד ואמרינן כהן גדול מנא לן דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול ולפיכך נקרא מי שמקילין בדינו הדיוט. ואיכא לפרושי דרבינא ורב פפא כל חד מינייהו מילתא באפי נפשה קאמר רבינא תריץ לא זו אף זו קתני כלומר רישא איירי בהדיוט שהסית את ההדיוט וסופא איירי במסית את הרבים והוא הדין לנביא שהסית מדלא קרי ליה תנא הדיוט [כמו] ברישא ולא זו אף זו קתני לא ההדיוט בלבד בסקילה אנא אף נביא שהדיח את הרבים בסקילה ורב פפא תריץ תירוצא אחרינא דכל הדיוט דתני רישא דמתני' על שום שהכמנה נוהגת בה קרי להו הכי דקסבר רב פפא דלא שנא מסית ולא שנא ניסת נהרגין בהכמנה. והכי קתני המסית זה ההדיוט שאין מדקדקין בדינו המסית את ההדיוט כלומר גם הניסת הדיוט הוא ואין מדקדקין בדינו שאף הוא נוהגת בו הכמנה.

דתניא ושאר כל חייבי מיתות אין מכמינין עליהם שהרי צריכים התראה ואם אינו רואה את העדים אין התראתו התראה שהרי אין מעלה על דעתו שהוא חייב מיתה לב"ד חוץ מן המסית כיצד עושין לו כו' הא דקתני עד שיהו רואין אותו ושומעים את קולו אי קשיא לך ההיא דאמרינן בגיטין פרק שני (כ"ג.) גבי הכל כשרין להביא את הגט דאזלינן בתר טביעות עינא דקלא מי דמי התם לאו לענין עדות קא מיירי אלא לענין מילתא דתליא בדידיה למעבדה אבל לענין עדות בעינן עד שיראו אותו וישמעו את קולו ומתני' דקתני מכמינן לאחורי גדר לא פליגא אברייתא אלא מתני' קא מיירי ביום ובשדה ולעולם דקיימי בדוכתא דחזו ליה ושמעי ליה וברייתא קא מיירי בבית ובלילה ותרוייהו אורחא דעלמא נקטי שדרך האומר סוד לחביריו אין אומר לו עד שיצאו לשדה מקום שאין בני אדם מצויין או בבית בלילה בשעה שאין אחרים מצויין בביתו של אדם אלא בעל הבית בלבד תדע דהא התם דקא מייתי ראיה מסומא היאך מותר באשתו אלמא דאזלינן בתר טביעות עינא דקלא [ואילו] גבי עדות קי"ל דסומא פסול לעדות ותו מדאקשי' התם ביבמות (קכ"ב.) וליחוש שמא שד הוא ולא קא (פריך) [פריק] בטביעות קלא:

פיסקא המדיח זה האומר כו' אמר רב יהודה אמר רב מדיחי עיר הנדחת שנו כאן:

מתני' המכשף זה העושה מעשה כלומר שנעשה מעשה ע"י כשפים ולא האוחז את העינים ומראה לבריות כאילו הוא עושה מעשה והוא אינו עושה כלום. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע שנים לוקטין קישואין על ידי כשפים משדה קישואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה כלומר שנתקבצו כל הקשואין למקום אחד חייב והאוחז את העינים שמראה לבריות כאלו נתקבצו למקום אחד והקישואין לא זזו ממקומן פטור:

תנו רבנן מכשפה לא תחיה אחד איש ואחד אשה. ואית ספרי דכתיב בהו מכשף אחד איש ואחד אשה וגבי אזהרה קאי דכתי' לא ימצא בך כו' עד ומכשף וקאמר אחד איש ואחד אשה דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אם כן מה ת"ל מכשפה בלשון נקבה גבי עונש מפני שרוב נשים מצויות בכשפים ולא דיבר הכתוב אלא בהווה. הא דאמרינן גבי עכו"ם שלא ריבה בהן הכתוב אלא מיתה אחת היינו סייף דכתיב והכית את כל זכורה לפי חרב וכתיב נמי בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב. בן עזאי אומר כו'. א"ל רבי יהודה וכי מפני שסמכו ענין לו אתה מוציא זה מכלל מיתות הקלות להחמיר עליו בסקילה אלא [אי] איכא למיגמרה בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל יכולת למגמרה רבי יהודה לטעמיה דלא דריש סמוכין. הכל אפי' אוב וידעוני היו בכלל מכשפה לא תחיה שאף אוב וידעוני מיני כשפים הן ולמה יצאו בפני עצמן לפרש בהן סקילה להקיש אליהן לומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשף בסקילה דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:

בפירש"י בד"ה האומר אעבוד כו' הלשונות הללו הוי מסית וחייב עכ"ל כל הני לישני באומר ניסת משמע ומוקמינן להך מתני' לעיל בניסת מפי אחרים ולא בניסת מפי עצמו דהכי משמע דבמסית דנקט ברישא קמשתעי נמי הכא וזה שפירש"י הלשונות הללו הוי מסית וחייב ר"ל דאיירי בניסת על ידי מסית וחייב המסית דקתני ברישא כיון דהניסת מתחייב בלשונות הללו ע"י ולא מהני ליה למסית בכה"ג חזרה משא"כ ברישא דלא ליסת על ידו ומש"ה גם הוא אם חוזר בו פטור ודו"ק:

בד"ה מכשפה וא' האיש וכו' דהא גבי אוב וידעוני כו' דכתיב איש או אשה עכ"ל ויש לדקדק דא"כ ב' כתובים אוב וידעוני מלמדין על מכשפה דאיש נמי חייב ומשמע דרבי יהודה סבר דשני כתובין מלמדין אבל שאר תנאי מצו סברי דאין מלמדין ויש לומר דלשאר תנאי לא הוצרך לפרש מהיכא קאתי איש דהא מהיכא דקאתי מיתתן במה אי למ"ד מלא תחיה כל נשמה אי למ"ד מכל שוכב עם בהמה איש ואשה נמי שוין אלא דלר"י דאצטריך לפ' הכי דאית ליה ב' כתובין מלמדין לענין מיתה קאמר דהכי נמי לענין איש וק"ל:

תוס' בד"ה רבינא אמר כו' ואין זה שיטת התלמוד כו' עכ"ל ר"ל שהמתרץ הראשון לא יתרץ רק חדא ויניח חדא בקושיא אבל לפר"ת ניחא דרבינא ודאי מתרץ כולה ורב פפא דלא מתרץ רק חדא היינו משום דבהך חדא לא מסתבר ליה כרבינא וק"ל:

במתניתין אמר לשנים הן עדיו וכו' אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינים לו עדים וכו' ובגמרא אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז ואמר רבי יהודה וכו' כצ"ל:

שם כי קתני מסית זה הדיוט להכמנה דתניא ושאר כל חייבי מיתות וכו' כיצד עושין לו וכו' יש לדקדק מה צריך להביא ברייתא זו הא במתני' גופא קתני בהדיא דמכמינים לו עדים ונראה משום דהא דקרי ליה מסית הדיוט היינו כלומר הדיוט ושוטה כמו שפירש רש"י והיינו שטותו שמדליקין לו נרות בבית הפנימי ומדברים עמו ואינו מרגיש שבשביל כך עושין זה כדי שיהיו העדים שמבחוץ רואים אותו והוא אינו רואה אותם וק"ל:

ברש"י ד"ה המדיח זה האומר וכו' פירוש זה שייך למתניתין דלקמן בסמוך:

ד"ה מדיח עיר הנדחת שנו וכו' ואשמועינן סיפא דמדיח דרישא וכו' ר"ל דרישא היא מתניתין דריש פרק דקתני אלו הן הנסקלין וקא חשיב נמי מדיח:

בתוס' ד"ה רבינא אמר וכו' ואין זה שיטת הגמרא ר"ל מה שפירש רש"י דרבינא ורב פפא לא פליגי אלא שזה מתרץ חדא וזה מתרץ חדא אין זה שיטת הגמרא שזה יתרץ חדא וזה יתרץ חדא:

גמרא ואמר רב יהודה אמר רב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואם היה המסית ערום הס"ד:

בד"ה ואינו יכול כו' יראת בית דין הס"ד:

בד"ה המדיח זה כו'. נ"ב זה שייך למתני' דלקמן:

בד"ה הא נביא אם היה מסית זה נביא כו' כצ"ל:

בד"ה מדיח עיר כו' צ"ל מדיחי:

בד"ה רבינא אמר וכו' דהא בתרתי מילי כו' כצ"ל. בד"ה ולא זו כו' בהכמנה כצ"ל והס"ד:

בד"ה הן רואין כו' לא הואי אנא הס"ד:

בד"ה מה להלן בסיני הס"ד. :

במשנה אמר יש יראה כו' כך אוכלת כו'. עי' לעיל (סא ב) שנויא דרבא ובמש"כ שם:

שם אמר לשנים הן עדיו כו'. מדברי התוי"ט ד"ה מכמינים נראה דלשנים א"צ לומר לו היאך נניח כו'. אבל ל"נ כן מהתוס' לעיל (ס"ד ח) ע"ש:

שם מכמינים לו עדים כו'. משמע דעד א' והניסת לא סגי ונדחה התוי"ט בטעמו. ול"נ משום דה"ל עדות מיוחדת שפסולה בע"נ במכות (ו ב) ואף דאמרי' לקמן בברייתא מדליקין כו' כדי שיהו רואין אותו ומסתמא יראו גם את הניסת מ"מ לא מהני דבעינן שיהא כ"א רואה את חברו כגי' הרמב"ם שם במכות רואין את המתרה והמתרה רואה אותן ולא כגי' שלפנינו או:

שם והוא א"ל אמור מה שאמרת ביחוד. לפירש"י הוא נותן אצבע לתוך פיו. ול"נ דיחוד פי' בבירור כמו בפ"ו דשקלים מ"ב ור"ל ברר יפה דבריך הראשונים:

גמרא רבינא אמר כו' ולזא"ז קתני. כה"ג משני לעיל (סא ב):

שם רפ"א כי קתני מסית כו'. והנה הר"ב פי' למתני' דלמעוטי קאתי וכר"ש וסיפא כרבנן כמ"ש התוי"ט בד"ה המדיח והוא כדקס"ד דמקשה ותמוה ונראה דהוא מפרש רישא ר"ש וסיפא רבנן הוא תירוץ כסתמא דהש"ס [וכה"ג פירש"י בב"מ מ"א בד"ה אתאן לר"ע] וכה"ג משני ר"ח במגילה (ט ב) ובהוריות (יב ב) ומהרמב"ם בפי' נראה דמפרש דנביא המסית את היחיד לכ"ע בחנק (ובחבורו רפ"ד מהל' ע"ז חזר בו) ודקאמר הש"ס טעמא דהדיוט הא נביא בחנק הוא בניחותא והקושיא איננה רק מוהמסית את ההדיוט טעמא כו' ובשנויא דר"פ גריס כי קתני מסית את ההדיוט להכמנה ור"ל דלמדיח אין מכמינים וב"ס היה ג"כ מסית:

רש"י ד"ה הן רואין. ואע"ג דשמעי קלי' כו'. ק"ל דהא משמע בחולין (צו) דבטב"ע דקלא סגי וצ"ל דדוקא לענין איסורא אבל לא לקטלא וגדולה מזו ראיתי בנתיבות סי' פ"א בשם קצה"ח דאף בממון לא מהני טב"ע דקלא אך מה דמשמע מדבריו דלהכי לא מהני בד"נ משום דבעינן ראיה וידיעה צ"ע דהרי מוכח להדיא בשבועות (לד) ובתוס' שם דידיעה לחוד סגי וכן נ"ל מהרמב"ם ספ"ט מהל' עדות דטב"ע דקלא מהני מדלא פסל סומין בטב"ע דקלא אלא מטעם שאינן ראוין לראות משמע דבראוין מהני:

תָּנוּ רַבָּנָן: "מְכַשֵּׁפָה" אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "מְכַשֵּׁפָה"? מִפְּנֵי שֶׁרֹב נָשִׁים מְצוּיוֹת בִּכְשָׁפִים (שמות כב, יז). נראה לי בס"ד מפני דהכשפים הם רוחות טומאה וידוע דהקליפה ורוחות הטומאה נאחזים בכוחות הדינין מוצלחים ביותר ולכן דהנשים הם בחינת הדינין [מצויות] במעשה כשפים ביותר. ועוד נראה לי הטעם כי הנשים מצוי בגופם טומאה ביותר מחמת דם נידות ולכן נגררים אחר כשפים כי מצא מין את מינו וניעור.

במתניתן אמר יש יראה במקום פלוני: מכח זה לכאורה אכתי לא הוי מסית עד שיסית אותו שיעבוד אותה ע"ז וא"כ צ"ל דמה דקאמרינן בסיפא אלך ואעבוד שייך ג"כ לזה למה שאמר המסית ונטר ליה עד לבסוף כיון דאשמעינן ביה דין לעצמו דגם בנלך ונעבוד חייב וכמו שפי' רש"י לעיל (דף ס"א ע"ב) אכן לפי מה שביאר המהרש"א כאן האי אלך ואעבוד הניסת אומר א"כ אין זה ענין לכאן אבל הרמב"ם לא כתב כן אלא דהמסית אומר אותו אכן לפ"ז הסוגיא הנ"ל צ"ע לדעתו וע' מש"כ המהר"ם שם:

אמר לשנים הן עדיו: מכאן ק"ל אמה שכתב הרמב"ם (פי"ח מה' עדות) דאם הוזמו העדים בעמנו הייתם עם ההורג או ההרוג אין זה הזמה אלא הכחשה ועיין שם בלח"מ דכ' דדעת הטור לא משמע כן והשתא לדעת הרמב"ם איך אמרינן הכא דאמר לשנים הן עדיו וסוקלים אותו הא ודאי לא שייך עדות שהסית בלא ניסת ואם הוזמו העדים בעמנו הייתם א"כ יש בכלל עדות הזמה זה דגם הניסתים עמנו היו ואין זה הזמה אלא הכחשה א"כ הו"ל עדות זה אי אתה יכול להזימה ול"ש עדות וכמו כן הוקשה לי ג"כ אמימרא דרב יוסף לעיל (דף ט' ע"ב) גבי פלוני רבעו לאונסו אכן לאחר עיון מצאתי קושיא זו באורים ותומים (סי' ל"ח) ע"ש שהאריך ליישב וכל מה שיישב שם לא שייך אקושיא ממתניתן דכאן וצ"ע:

והוא אומר לו האיך נניח: הא דצריך לזה אף דאמרינן לקמן (דף פ' ע"ב) דמסית א"צ התראה מ"מ צריך לומר כן כי היכי דלהוי התראה קצת וכמש"כ התוס' לעיל (דף ח' סע"ב ע"ש) א"נ י"ל כיון דאמרינן לעיל (דף ס"ג ע"א) אלמלא ו' שבהעלוך כו' ע"ש שמוכח דשתוף לא מקרי עע"ז וגם רשב"י דפליג לא קאמר רק דנעקר מן העולם ולא שיהיה חייב מיתה כשאר עע"ז רק דבכל עע"ז חייב מיתה ולא אמרינן שמא לשתוף נתכוין כיון שהתרו בו וקבל עליו התראה וכמו דלא חיישינן שמא היה לבו לשמים אבל במסית שאין מתרים בו א"כ למה יהיה חייב דלמא הסיתו דוקא לעבוד ע"ז בשתוף ולא שיכפור לגמרי באלהי ישראל ולכן צריך לומר לו בלשון זה האיך נניח את אלהינו שבשמים לידע אם כוונתו להניח את אלהי השמים לגמרי: אכן ק"ק האיך ימות המסית בלא התראה שמא שוגג היה שסבר שמותר לעבוד ע"ז דהא בכה"ג העע"ז גופא מקרי שוגג ומביא חטאת כדאמרינן לעיל (דף ס"ב ע"א) ואפילו כי אמרינן ליה האיך נניח אכתי לא ברור לנו דלאו אומר מותר הוא ועיין מש"כ התוס' לעיל (דף מ"ב סע"ב) דהא דצריך קרא דבעינן התראה היינו למ"ד חבר צריך התראה דלא משום להבחין בין שוגג למזיד הוא ולפ"ז אפשר לומר דגם הכא לא קאמרינן אלא דלא צריך התראה שהצריכה התורה גם במקום דלא שייך להבחין בין שוגג למזיד אבל עכ"פ צריך שיהיה ברור לנו דלאו שוגג הוא:

במתניתן האוחז את העינים פטור: וכן קאמר אביי לקמן ומדמי ליה לפטורי שבת דפטור אבל אסור ומזה משמע דפטור לגמרי ולית ביה אפילו מלקות אכן לעיל (דף ס"ה ע"ב) קאמרינן לרבנן דהאוחז את העינים חייב מלקות משום מעונן ומה"ט כ' הרמב"ם בפי' המשניות דפטור ממיתה דוקא אבל חייב מלקות. והנה הכ"מ (פי"א מה' עכו"ם) רצה לבאר דעת הרמב"ם דבאוחז עינים דמכשף ליכא מלקות וכן כתבו בלחם משנה שם אבל מהרמב"ם בפירוש המשניות מוכח דזה אינו ולכן ע"כ תירוץ קמא דכ"מ עיקר:

ברש"י ד"ה המדיח עיה"נ. ואשמעינן סיפא דמדיח ש"ב דרישא: פי' דאי לאו דסיפא פירושא דרישא הוא לא הוי קשה כ"כ דכמה פעמים משכחינן בש"ס דרישא אתיא כחד תנא וסיפא כאידך תנא כדאמרינן במגילה (דף ט' ע"ב) ובשאר דוכתי אבל כיון דלפרושי דרישא אתיא ושם תנא המסית והמדיח גבי הדדי ע"כ ליכא למימר דתרי תנאי היא ובהכי א"ש ג"כ למה דמקדים תירוץ רבינא קודם לר"פ לפי פי' רש"י דרבינא מתרץ הקושיא מהסיפא ורב פפא מהרישא ולפ"ז י"ל דודאי אי לאו תירוץ ר"פ הוי סגי גם בתירוץ רבינא לחוד כיון דממדיחי עיה"נ גופא ל"ק אהדדי רק מנביא אמדיחין א"כ י"ל דרבי היא ונסב לה אליבא דתנאי כדאמרינן (שם) רק כיון דיש לנו תירוץ ר"פ לא נצריך להכי אבל ודאי בתירוץ ר"פ לחוד לא סגי כיון דממדיחין גופא קשיא אהדדי:

ד"ה מכשפה א' האיש. דכתיב איש או אשה: א"ל דא"כ מאי פריך לר' יהודה לקמן ליהוי אוב וידעוני ב' כתובים הכ"א דאכתי מנ"ל דלכך כתיב תרוייהו להורות דדוקא הני בסקילה ושאר מכשפים לא דלמא אתי להורות דדוקא בהני חייב גם איש ובשאר מכשפים לא די"ל דזה באמת בכלל הקושיא הוא דנימא לקולא בתרוייהו כיון דלא ידעינן אי כתיבי תרוייהו משום סקילה או משום השוואת איש לאשה לכן נימא דבשאר מכשפים איש פטור וגם אשה אינה בסקילה כיון דספק הוא לענין מאי הוי ב"כ ובדנ"פ הולכים להקל גבי ספק וא"ל ג"כ למה הוצרך רש"י להך דרשה ולא פי' בקיצור דאתיא הכי מאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דילפינן מניה בקדושין (דף ל"ה ע"א) דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה די"ל דה"א דמכשפה כתיב להורות דבזה לא ישוה איש לאשה לכן צריך קרא דכתיב גבי מכשף גופא והשוה הכתוב בו אשה לאיש והיינו לר' יהודה אבל לרבנן אתיא מלא תחיה או מכל שוכב או מלא יחיה דהשוה בו הכתוב שניהם וכמו שכתב המהרש"א וא"ל לרבנן ל"ל איש ואשה גבי אוב וידעוני די"ל ג"כ דהוי מצריך למיכתב אשה כיון דאורחיה הוא וכמו דכתיב מכשפה וא"כ הוי ממעטינן איש לכן צריך לכתוב גם איש אכן הא קשיא לרבנן עיקר קרא דאיש או אשה כי יהיה בהם ל"ל וכקושית ר' יהודה למה יצאת דהא לא צריכים להורות סקילה וי"ל כמו דלריה"ג ע"כ בעל אוב ליכא בכלל מכשף דהא בעל אוב בסקילה ואעפ"כ ניחא ליה למילף לא תחיה מלא תחי' ולחייב מכשף בסייף וכמו"כ י"ל דגם לר"ע ובן עזאי לא הוי ב"א בכלל מכשף ורק ר' יהודה ס"ל דהוי בכלל ולכן צריך קרא דב"א וידעוני לגופא לחייבם סקילה:

בתוספות ד"ה רבינא. ואין זו שיטת הש"ס: ראיתי מקשים מגמרא דסוף פסחים (דף קכ"א ע"א) דקאמר ג"כ חד אמר וחד אמר ומפרש בש"ס שם חד תני אפגול וחד תני אנותר ולפענ"ד לא דמי להתם דהתם עכ"פ כל א' מתרץ קושיא בפ"ע דמה דמקשה הש"ס מ"ט היא קושיא כוללת לפגול ונותר ולכן כל תירוץ בפ"ע קאי אבל הכא דמקשה מרישא וסיפא דמתניתן דאתיא כר"ש אמתניתן דמדיחין דאתיא כרבנן א"כ כל תירוץ בפ"ע לא מתרץ מידי דאף אי מרישא לא מוכח דאתיא כר"ש מ"מ מסיפא מוכח וכן איפכא ואכתי קשה סתירת המשניות ולכן כתבו התוס' שפיר שאין זה סוגית הש"ס ועיין ביצה (דף ל"ח סע"ב):

בא"ד. ורב פפא הא לא מסתבר ליה: וכן צ"ל דגם המקשן הא לא מסתבר ליה מדלא מקשה הכי וא"כ מעיקר תירוץ רבינא הוא לתרץ ולדייק הכי ולכן גם אי הוי ס"ד דהמקשן לומר לא זו אף זו קתני כדאמרינן בשאר דוכתי מ"מ לא הוי ס"ד לתרץ כתי' רבינא דאכתי היה קשה מהרישא דהמסית זה הדיוט:

סימנא בעלמא. ובתחילת שום דבר הכתוב מדבר דתחלת חלול מיהא הוה: מתני' המסית זה הדיוט. מסית דחשבינן ליה. בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא: המסית את ההדיוט. הוא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חלוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חלוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב (דברים יג) וסקלתו באבנים ובנביא כתיב (שם) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת  ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק: אמר לשנים: יחד הן עצמן נעשו עדים ואין צריכין להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לבית דין דכתיב (שם) לא תחמול ולא תכסה עליו: אמר לאחד הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בפניהם: ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם. כלומר אומר איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב''ד: מכמינין לו. דמתרגמינן וארב לו וכמן ליה (דברים יט) מעמידין ליה מארבין אחורי הגדר לשמוע דבריו: ביחוד. כלומר אין איש עכשיו עמנו ויכול אתה לומר מה שאמרת לי: האומר אעבוד וכו'. באחת מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב: גמ' הא נביא. אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב''ה לעבוד עבודת כוכבים: טעמא. דמסית את ההדיוט כלומר את היחיד הא אם מסית את הרבים כגון אנשי עיר הנדחת לאו בסקילה הוא אלא בחנק דהא ליכא למידק דהא דקתני והמסית את ההדיוט למעוטי מסית את הנביא קאמר דלא אשכחן תנא דמפליג בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל בין נביא המסית להדיוט המסית אשכחן חלוק כדמפרש ואזיל: טעמא דר''ש ורבנן מפרש באלו הן הנחנקין: מדיחי עיר הנדחת שנו. במשנתנו זאת ואשמועינן סיפא דמדיח דרישא במדיח עיר הנדחת קאמר וה''ק המדיח דתנן לעיל (דף נג.) בהדי נסקלין זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים: רבינא אמר גרס ולא גרסי' אמר רבינא דאיהו ורב פפא לא פליגי אלא מר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא ולא פליגי דהא בתרי מילי אוקימנא לרישא כר''ש ואתו הנך אמוראי לתרוצה כרבנן והכי פירושה רבינא תרצה לחדא ואמר רישא נמי רבנן והמסית את ההדיוט לאו למעוטי מסית את הרבים אתא אלא תרוייהו תנא להו תנא רישא מסית את היחיד והדר תנא סיפא המדיח זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים: ולא זו אף זו קתני. כלומר אי קשיא לך ליתני מסית את הרבים ולא ליתני מסית את היחיד דהא פשיטא דכולהו מודו בה דבסקילה אורחא לתנא למתני הכי תנא מילתא ברישא דפשיטא ליה והדר תנא רבותא ולא זו דמסית יחיד בלבד בסקילה אלא אף זו דמסית רבים בסקילה ודלא כר' שמעון ורב פפא אתא אף לתרוצי לדקתני המסית זה הדיוט לאו למעוטי נביא המסית קתני אלא כל המסיתים קרי הדיוטות משום הכמנה כלומר מסית הדיוט ושוטה הוא ומדת הקלין נוהג בו שמקילין בחייו שכל חייבי מיתות צריכין התראה וזה נהרג בהכמנה: בבית הפנימי. בחדרי חדרים לפי שהוא ירא לדבר בגלוי: הן רואין אותו. לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזו ליה לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא ואף על גב דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא: ושומעין קולו. שהוא אומר דברי הסתה: מתני' המדיח זה האומר וכו'. בגמרא מוקים לה במדיח עיר הנדחת: העושה מעשה. ממש בסקילה: ולא האוחז את העינים. מראה לבריות כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום: שנים מלקטין קשואין. במכשפות לפנינו אחד מהן לוקט וחייב וחברו לוקט ופטור: העושה מעשה. שהיתה כאן שדה קשואין ולקטה ממש בכשפים חייב: האוחז את העינים: מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד והקשואין לא זזין ממקומן פטור: גמ' מכשפה אחד האיש ואחד האשה. דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חלק בין איש לאשה דכתיב (ויקרא כ) איש או אשה: לא תחיה כל נשמה. בשבע אומות כתיב: מה להלן בסייף. דכתיב בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב (במ'ובר כא): מה להלן. בסיני: בסקילה. דכתיב (שמות יט) כי סקול יסקל או ירה יירה: שריבה בהן הכתוב מיתות הרבה. ומצינו בסיני שנבחרה בהן סקילה:
רבינא אמר כו'. פי' הקונטרס ול''ג אמר רבינא דאיהו ורב פפא לא פליגי ואין זו שיטת הש''ס ור''ת מפרש דרבינא משני כולה מתני' דהמסית זה הדיוט דמשמע הדיוט ולא נביא נמי זו אף זו קתני דתנן בסיפא המסית את ההדיוט דמשמע כל מי שמסית אפילו נביא ורב פפא הא לא מסתבר לי' דמשום דקתני המסית את ההדיוט דאתא למימר אפילו נביא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד