סנהדרין סו ע"ב

דף סו - ב

מאי, לשם מה נכתב "לא תקלל"?

- שמע מינה תרתי! למידים אנו מכך אזהרה לשני הקללות. א. ל"מברך" את השם, ב. למקלל את הדיין. ^[24]

ואם כן, נמצאה אזהרת קללת הדיין מיותרת, וחוזרים אנו לדברי הגמרא בתחילתה, ש'אם אינו ענין לגופו' - שהרי נלמדה אזהרת קללת הדיין מהצד השוה לנשיא וחרש, 'תנהו ענין לאביו', ומכך נלמד אזהרה למקלל את אביו.

מתניתין:

הבא על נערה המאורסה, אינו חייב סקילה אלא עד שתהא נערה. כלומר, שהביאה סימני נערות. אבל הבא על קטנה המאורסה שקידשה אביה, הרי הבא עליה אינו חייב סקילה.

[ומחלוקת היא האם הבא על מאורסת קטנה פטור לגמרי, או שמיתתו בחנק]

ואלו הם התנאים שעל ידם מתחייב הבא על נערה המאורסה בסקילה:

שתהיה בתולה נערה שעדיין לא נבעלה, שתהיה מאורסה שקיבלה קידושין אך עדיין לא נכנסה לחופה, ^[25] והיא בבית אביה, ^[26] ועדיין לא הלכה אצל בעלה. ואפילו אם האב עצמו מסר אותה לשלוחי הבעל וזינתה בדרך - אין בזה חיוב סקילה.

באו עליה שנים שני אנשים ועדיין נותרה בתולה, ומדובר בכגון שבאו עליה שלא כדרכה, הרי שהראשון בסקילה כיון שבא על בתולה. ואילו השני בחנק אף שבא עליה הראשון שלא כדרכה, ^[27]

ודין זה הוא כדעת רבי לקמן [סו ב] שכיון שבא עליה הראשון, הרי היא יצאה מכלל חזקת בתולה. ומשום כך השני אינו בסקילה כדין הבא על בתולה, אלא בחנק. ^[28]

גמרא:

תנו רבנן: נאמר: [דברים כב כג] "כי תהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וכו' וסקלתם אותם באבנים ומתו"

ולמידים מכך, שחיוב סקילה נאמר רק בנערה ולא בבוגרת. ונערה הינה: א. שהביאה שתי שערות, עד שירבה שער השחור על הלבן. ^[29]

ב. שעדיין לא חלפו שש חדשים מעת נערותה. לפי שאין בין נערות לבגרות אלא שש חודשים.

וכן נאמר חיוב סקילה רק ב"בתולה"

האמורה שם בפסוק, ולא בבעולה.

וכן ב"מאורסה" ולא בנשואה.

וכן נאמר שם לגבי המוציא שם רע על הנערה, ואמר "לא מצאתי לה בתולים" ונמצא שאכן זינתה קודם נישואין, מיתתה בסקילה.

ונאמר שם [דברים כב כא] כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה" ולמידין מכך שאין חיוב סקילה אלא אם זינתה בבית אביה - פרט להיכן שמסר האב את הבת לשלוחי הבעל, ואם זינתה בדרך, אינה בסקילה.

אמר רב יהודה אמר רב: משנתנו האומרת כי אין חיוב סקילה אלא כאשר בא על הנערה אך לא בקטנה, זו דברי רבי מאיר!

שאמר רבי מאיר בכתובות [כט א] כי האונס קטנה אינו משלם קנס חמישים כסף לאביה. כיון ש"נערה" כתיב [דברים כב כח].

וכן כאן נאמר "נערה בתולה מאורסה" ולדעת רבי מאיר משמע כי רק בנערה נאמר דין סקילה, אך לא בקטנה.

אבל חכמים [החולקים על רבי מאיר בכתובות שם] אומרים אף כאן כי נערה המאורסה, אפילו קטנה במשמע. והבא עליה נידון בסקילה. ולא מיעט הכתוב, אלא בוגרת.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ממאי דמתניתין משנתנו הממעטת קטנה מדין סקילה, כדעת רבי מאיר היא ובאה למעוטי קטנה נמי בנוסף על כך שמיעטה בוגרת מחיוב סקילה,

דילמא יתכן שמשנתנו היא אף כדעת רבנן, ואינה באה אלא למעוטי בוגרת ותו לא? ומנין לנו שהמשנה ממעטת אף קטנה?

אמר ליה רבינא: לדבריך האי, דברי המשנה "אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה" אינם מובנים.

וכי מדוע צריכה היתה המשנה לכתוב 'עד שתהא נערה', היה לה לומר "אינו חייב אלא על נערה בתולה מאורסה" מיבעי ליה כך היה צריך להיאמר.

ועל כרחך, כיון שנקטה המשנה בלשון "עד", משמע כי אינו חייב עליה בקטנותה אלא עד שתגדל ותהיה נערה.

ותו לא מידי! אין צורך להוסיף בזה, כיון שודאי משנתנו רבי מאיר היא, ולא רבנן!

בעא מיניה רבי יעקב בר אדא מרב: שנינו במשנתנו כדעת רבי מאיר, שהבא על קטנה מאורסה אינו בסקילה.

ומעתה יש לשאול: בא על הקטנה מאורסה לדעת רבי מאיר מהו?

האם לגמרי ממעיט ליה רבי מאיר מכל עונש מיתה כיון שאף הקטנה שעמה שכב אינה בת עונשין ומשום כך פטור אף הוא,

או שרק ממיתה בסקילה ממעיט ליה, אך הבא נהרג בחנק כשאר הבא על אשת איש!?

אמר ליה רב: מסתברא, כי רק ממיתה בסקילה ממעט ליה רבי מאיר אך נהרג בחנק.

הקשה לו רבי יעקב בר אדא: והכתיב [דברים כב כב] כי ימצא איש השוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם" וגו' - ומשמע עד שיהו שניהן שוין בדינם, ^[30] שיהיו שניהם בני עונשין. ^[31] ואם כן, הבא על הקטנה שאינה נענשת כיון שאינה בת עונשין, כיצד יתכן להעניש אותו?

שתיק רב ולא ענה על פירכא זו. ^[32]

אמר שמואל: מאי טעמא שתיק רב? ונימא ליה יענה ויוכיח לו מן הפסוק הבא: [דברים כב כה]

"ואם בשדה ימצא האיש את הנערה והחזיק בה האיש ושכב עימה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו"

סופו של פסוק זה שמת האיש לבדו, למה נאמר? אם נאמר על מנת למעט אותה מעונש מיתה, הלוא מפורש בהמשך "ולנערה לא תעשה דבר",

אלא למידין מכך לדינו של הבא על הקטנה המאורסה מדעתה, אף שפטורה אינו משום שהיא אנוסה, אלא משום שקטנה היא ואינה בת עונשין כלל,

מכל מקום הוא מת לבדו. ומוכח שאף שלא שייך בה עונש - נענש הוא!

אם כן, מדוע לא ענה רב תשובה זו?

- כתנאי: דבר זה נתון במחלוקת תנאים. נאמר: [דברים כב כב] "ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה". ואינם נענשים אלא עד שיהו שניהן שוין בכך ששניהם נענשים - דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו", משמע, כי יתכן שרק הוא יומת לבדו, אף שהיא אינה מתה!

אולם יש להקשות: ואידך, רבי יונתן הסובר כי יתכן שיומת רק אחד מהם, אם כן ההיא "ומתו גם שניהם" מאי דריש ביה?

אמר רבא: רבי יונתן דורש "ומתו גם שניהם" למעוטי מעשה חידודים, שמחדד ומקשה את אברו על בשרה מחוץ למקום ביאה, הוא נהנה ממעשה זה, והיא אינה נהנית. ^[33]

ועל זה נאמר "ומתו גם שניהם", שאין שניהם מתחייבים, אלא על דבר ששנים שוים בהנאתם!

וקשה: אם כן, ואידך רבי יאשיה שלמד מ"ומתו גם שניהם" שיהיו שניהם שוים בענשם. היאך לומד הוא דין זה שצריך שיהיו שניהם שוים בהנאת המעשה, ובמעשה חידודין פטור כיון שאין שניהם שוים בהנאתו?

והתשובה: מעשה חידודים לאו כלום היא! ^[34] ואין צורך להמעיטו מן העונש, לפי שאינו בכלל מעשה עריות, אלא פריצות בעלמא.

ואידך, רבי יאשיה הסובר כי אין שניהם נענשים אלא עד שיהיו שוים בענשם, האי פסוק זה "ומת האיש אשר שכב עימה לבדו" מאי דריש ביה? הלוא סובר הוא כי אין נענשים לבד?

דורש רבי יאשיה פסוק זה כדתניא: באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה - כולם בסקילה! לפי שכולם באו על נערה בתולה.

רבי אומר: הראשון מהם שבא עליה בסקילה, וכולן בחנק!

משום שלגבי מיתה בסקילה, נאמר "לבדו". כלומר, שאין נהרג בסקילה אלא השוכב עם הבתולה לבדו. דהיינו הראשון מהם. לפי שביאתו נחשבת כביאה היחידה בבתולה זו, וכל השאר - נידונים בחנק ככל הבא על אשת איש.

וזהו שלומד רבי יאשיה מן הפסוק "לבדו" כדעת רבי, שאף אם באו עליה הרבה, אין נהרג בסקילה - אלא הראשון!

תנו רבנן: נאמר [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף" רבי אומר: "כי תחל" האמור בפסוק זה, לשון תחילה הוא! [להלן יתבארו דבריו]

וכן הוא הפסוק אומר: [דברים כב כה] "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו"

ותמהה הגמרא: מאי קאמר רבי?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: רבי, כרבי ישמעאל כדבריו של רבי ישמעאל בתחילת פרקנו סבירא ליה.

דאמר רבי ישמעאל: רק בת כהן הארוסה שזינתה, יצאה ונידונת לשריפה - ולא נשואה. ונשואה נידונת כשאר אשה המזנה תחת בעלה - בחנק.

ומעתה מתבארים דברי רבי: והכי קאמר רבי. אם תחילת ביאה, כלומר הביאה הראשונה שהיא נבעלת לאיש עוד קודם שנשאת, נעשית בזנות - דינה בשריפה, וכדברי רבי ישמעאל.

ואידך, וכל ביאת זנות שאינה ביאה ראשונה, אלא נעשית לאחר נישואין - הרי היא בחנק!

ולאחר שביארנו את דבריו הראשונים של רבי, השאלה היא: מאי וכן הוא אומר "ומת האיש אשר שכב עימה לבדו"?

והביאור: דין זה שלמד רבי, שביאה ראשונה בזנות מחייבת סקילה, הרי הוא כי התם כמו הענין המובא בפסוק שם:

מה התם בפסוק הנ"ל המדבר על עונש האונס נערה מאורסה, ובתחילת ביאה, כלומר ביאה ראשונה עבורה שהרי מאורסה היא, קמשתעי מדבר קרא שם, ורק הוא בסקילה מה שאין אם בא עליה אדם אחריו אינו בסקילה,

הכא נמי כך גם כאן בתחילת ביאה בביאה ראשונה של ארוסה קמשתעי קרא, ולכן מיתתה בשריפה. אך שאר ביאות שיבואו עליה בזנות לאחר נישואין - בחנק!

אמר ליה רב ביבי בר אביי לרב הונא בריה שרב יהושע: מר, לא הכי אמר! ומנו מיהו זה שלא פירש כך?

רב יוסף! והוא, רב יוסף פירש כך:

רבי, כרבי מאיר סבירא ליה ולא כרבי ישמעאל.

דאמר רבי מאיר [לעיל נא א] בת כהן שנשואה לכשר וזינתה תחתיו - מיתתה בשריפה. ואם נשאת לאחד מן הפסולין וזינתה תחתיו - מיתתה בחנק!

והכי קאמר רבי: אם תחילת אחלתה אם תחילת חילולה מן הכהונה היתה בזנות, [שעד עכשו היתה נשואה לכשר, וזנות זו היא חילולה הראשון] נידונת - בשריפה!

ואם נישאה לאחד מן הפסולים, ולכן אין זנות זו מהווה תחילת חילול הכהונה, שהרי נתחללה עם נישואיה לפסול, וזניתה תחתיו - מיתתה בחנק!

ואידך, אף אם נישאה לכשר ונתחייבה שריפה על ידי ביאת זנות הראשונה, הרי ששאר ביאות זנות שלאחריה - בחנק!

ומבוארים דברי רבי "ובת איש כהן כי תחל לזנות" הכונה היא שאם תחילת זנותה וחילולה היו תחת נישואיה לכשר - בשריפה.

אולם עדיין יש לבאר את דברי רבי: ומאי וכן הוא אומר "ומת האיש אשר שכב עימה לבדו"?

הרי לפי פירוש זה בדברי רבי, אין חיוב השריפה נגזר עליה משום שהביאה הראשונה היתה בפסול, אלא משום שהחלה לחלל את הכהונה, אפילו שכבר נבעלה על ידי נישואין.

ואילו הבא על נערה המאורסה [המדובר בפסוק של "ומת האיש ההוא",] אינו מתחייב, אלא משום שזוהי הביאה הראשונה בדוקא. ואם כן, אין כל קשר בין שני ענינים אלו?

המשנה השתים עשרה והכונה בה כשלפניה הבא על נערה המאורסה אינו חייב ר"ל סקילה עד שתהא נערה ר"ל שלא בגרה בתולה ולא בעולה מאורסה ולא שנכנסה לחופה והיא בבית אביה ולא שכבר נמסרה לשלוחי הבעל וזינתה בדרך הא כל שבגרה או נבעלה או נכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה או נמסרה לשלוחי הבעל וזינתה בדרך אע"פ שלא באה לרשות הבעל כלן בחנק באו עליה שנים ועדיין היא בתולה בשעה שבא עליה השני כגון שבא הראשון שלא כדרכה הראשון בסקילה והשני בחנק שביאה שלא כדרכה הוציאתה מחזקת בתולה ומ"מ אין הלכה כן אא"כ בא הראשון עליה כדרכה ועדיין היא בתולה כגון שהערה בה לבד אבל אם בא עליה שלא כדרכה אף השני בסקילה וכן בכמה ושאר הדברים מיהא הלכה פסוקה הם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

קטנה שקדשה אביה ובא גדול עליה הוא בסקילה שלא נאמר נערה למעט הבא על הקטנה המאורסה מסקילה אלא למעט את הבוגרת שכלו בתוליה ומ"מ היא פטורה שאינה בת עונשין ואין אומרים עד שיהו שניהם שוים אלא אע"פ שאין שוים מצד שזה פטור וזה חייב הן שאפילו אם היה זה חייב לא היה עמו במיתה אחת דנין כל אחד כראוי לו:

כל הבא על ערוה מן העריות והיא מתה והוא הנקרא בתלמוד מעשה הורדוס פטור מכלום וכן כל שלא הערה אלא שבא עליה דרך איברים והוא הנקרא מעשה חדודים ואינו מערה באחד משני משכבות שבה פטור מן המיתה אלא שלוקה אפילו בחבוק ונשוק בערוה מן העריות דרך תאוה והנאת קירוב בשר שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה לא תקרב לדבר המביא לכך:

כבר בארנו שנערה המאורסה בת כהן בסקילה ולא יצאה לשריפה אלא בנשואה ובכל אותן שכיוצא בה בבת ישראל בחנק ודין שריפה שלה אפילו נשאת לפסול היא אע"פ שכבר נתחללה כמו שביארנו בראש הפרק:

מתני' הבא על נערה מאורסה אינו חייב בסקילה עד שתהא נערה בתולה מאורסה בבית אביה. נערה משתביא שתי שערות עד שירבה השחור על הלבן ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. נערה לאפוקי קטנה או בוגרת דלא מיחייב עלייהו סקילה ובגמרא מפרש מהיכא מחייב. בתולה לאפוקי בעולה. מאורסה לאפוקי נשואה. בבית אביה לאפוקי מסר האב לשלוחי הבעל ועדיין לא נכנסה לחופה דלא מיחייב עליה סקילה דכי כתיבא סקילה בנערה בתולה מאורסה בבית אביה כתיבא דכתיב כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש כו' וכתיב באידך פרשה דמוציא שם רע כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה. בא עליה שנים כגון שנעשת בעולה בביאת הראשון הראשון בסקילה והשני בחנק שלא תאמר כי רבי רחמנא בעולה בחנק ה"מ בבעולת בעל אבל נבעלה בזנות אימא לא סקילה ליחייב ולא חנק ליחייב קמ"ל. ואית דמוקמי לה כשבאו עליה שנים ועדיין היא בתולה וסתמה כר' דאמר שלא כדרכה נפקא לן מכלל בתולה לקמן ואנן לא ידעינן היכא איתמר דרבי ואי איכא לאוקומה אליבא דהאי פירושא כר' מאיר הוא דאיכא לאוקומה דתניא באו עליה עשרה ועדיין היא [בתולה] ר' מאיר אומר ראשון בסקילה וכולן בחנק דייקא נמי דקא מוקמינן רישא דמתני' כר' מאיר:

תנו רבנן כי ימצא איש נערה בתולה כו' נערה ולא בוגרת כו' לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך. פרטי דכתיבי בה קא מפרש ואזיל והיינו טעמא דנקט לפרושי פרטי דקרא דכי ימצא איש מקמי פרטא דבית אביה דכתיב בפרשת מוציא שם רע אע"ג דפרשת מוציא שם רע כתיבא ברישא משום דהנך נפישן. ואי קשיא לך בשלמא לגבי חיובא דנערה איכא למימר דלא מיחייבא סקילה אלא כי זינתה בית אביה דהא פרט בה קרא לזנות בית אביה אלא איהו מנא לן הא גביה דידיה לא כתיב ולא מידי. לא תיקשי לך דכיון דכתיב חיובא דידיה בחד כללא דכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר וסקלוה הויא לה איהי דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד שאין חייבת סקילה אלא בזמן שזינתה בבית אביה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וכי תימא א"כ דתרווייהו כשזינתה בבית אביה כתיבי קשו קראי אהדדי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא כו' לא קשיא כאן שבאו לה עדים בעודה בבית אביה שזינתה בבית אביה נסקלת על פתח שער העיר ההיא דכתיב כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה כו' וכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא כשבאו לה עדים בעודה מאורסה הכתוב מדבר והיינו בבית אביה וכאן שבאו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה דכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה כשבאו לה עדים בבית חמיה כתיב דהא במוציא שם רע הכתוב מדבר שטוען לא מצאתי לבתך בתולים והביא עדים שזינתה בבית אביה לפיכך סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גידולים שגידלתם דתאני שילא שלש מדות בנערה כו' כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ה.): אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר בפרק אלו נערות קטנה אין לה קנס דנערה דוקא כתיב ולא קטנה אלמא כל היכא דכתיב נערה מעיט בין קטנה בין בוגרת אבל חכמים אומרים נערה אפי' קטנה משמע וכי כתיב נערה למעוטי בוגרת הוא דכתיב ומשום הכי סבירא להו דקטנה אית לה קנס וה"ה הכא לגבי הבא על קטנה מאורשה דמחייבי ליה סקילה. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ממאי דמתני' ר' מאיר היא וכי קתני עד שתהא נערה למעוטי קטנה נמי ודילמא רבנן היא ולמעוטי בוגרת ותו לא אמר ליה א"כ האי עד שתהא נערה בתולה מאורשה עד שתהא בתולה מאורשה מיבעי ליה. ותו לא מידי. הכי אשכחן בנוסחי דיקי דילנא ועייננא בה. ואסתבר לן בה פירושא מעליא אליבא דהני נוסחי בסיעתא דשמיא. אי ס"ד כי קתני נערה למעוטי בוגרת ותו לא מידי הוא דקתני עד שתהא בתולה מאורשה וממילא אימעיטא לה בוגרת כיון דלית לה בתולים כדאמרינן בפ"ק דכתובות בוגרת אין לה טענת בתולים מאי עד שתהא נערה ש"מ למעוטי קטנה הוא דאתא. ותו לא מידי כלומר ותו לא מצית למידק הכא מידי אחרינא. ואית דגרסי האי עד שתהא נערה בתולה מאורשה אינו חייב אלא על נערה בתולה מאורשה מיבעי ליה ומפרשי לה הכי האי עד שתהא נערה דמשמע אינו חייב בקטנותה עד שתגדיל ותהא נערה אי למעוטי בוגרת ותו לא הוא דאתא אינו חייב אלא על נערה בתולה מיבעי ליה:

בעא מיניה רבי יעקב בר אבא מרב בא על קטנה מאורשה לר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה מהו לגמרי ממעיט ליה למפטריה ממיתה לגמרי או דילמא מסקילה ממעיט ליה ולעולם מיחייב חנק אמר ליה חייב מיתה. ואקשי ליה והא כתיב ומתו גם שניהם גבי חנק אלמא לא חייב קרא חנק אלא היכא דמחייבי תרווייהו לאפוקי הבא על הקטנה דלאו בת חיובא היא שתיק רב. אמר שמואל מאי טעמא שתיק רב לימא ליה דכתיב ומת האיש השוכב עמה לבדו גבי האונס את * הנשואה דאע"ג דאיהי פטורה מיחייב איהו הכא נמי אע"ג דאיהי לאו בת חיובא היא מיחייב איהו. כתנאי ומתו גם שניהם יתירה הוא דכתיב האיש אשר שכב עם האשה וגו' גם שניהם למה לי עד שיהו שניהם שוין בחיוב דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר הרי הוא אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו יתירה הוא דהא כתיב ולנערה לא תעשה דבר לבדו למה לי הא קמ"ל דאע"ג דחד מינייהו לאו בר חיובא הוא מיחייב אידך. ודייקינן ורבי יונתן האי ומתו גם שניהם מאי דריש ביה אמר רבא למעוטי הבא על המתה כגון מעשה הורדוס דאיתיה בפרק השותפים דלא קרינא ביה ומתו גם שניהם דמשמע עד שיהו שניהם חיים בשעת מעשה. ור' יאשיה דמפיק ליה לעד שיהו שניהם שווין מעשה הורדוס מהיכא ממעיט ליה. אמר לך מעשה הורדוס לא כלום הוא ולא צריך קרא למעוטי דמעשה עץ בעלמא הוא. ומקשינן ור' יאשיה דאמר עד שיהא שניהם שוין האי לבדו מאי דריש ביה ומפרקינן למעוטי אחריני דעיילי עלה לבתר הכי מסקילה דאע"ג דבא עליה ראשון שלא כדרכה ועדיין בתולה היא ובאו עליה אחרים אין חייבים סקילה אלא הראשון לבדו בלבד כר' מאיר דתניא באו עליה עשרה בני אדם בזה אחר זה שלא כדרכה אי נמי בהטייה ועדיין בתולה היא כולן בסקילה דכל חד מינייהו כי קא בעיל נערה בתולה מאורשה קא בעיל רבי מאיר אומר ראשון בסקילה וכולן בחנק כדפרישנא טעמא:

תנו רבנן ובת איש כהן כי תחל לזנות ר' אומר תחל ראשון תחלה וכן הוא אומר ומת האיש ההוא אשר שכב עמה לבדו מאי קאמר אמר רב הונא בריה דרב יהושע רבי כרבי ישמעאל סבירא ליה דאמר ארוסה בת כהן יצאת מכלל ארוסה בת ישראל להחמיר עליה ולידונה בשריפה דקסבר שריפה חמורה אבל נשואה לא יצאת אלא הרי היא בכלל נשואה בת ישראל בחנק דתרי דרגי לא מסקינן לה וה"ק כי תחל לשון תחלה כלומר אם תחילת ביאה היא זו שבזנות בשריפה ואידך דבתר הכי בחנק כבעולה בת ישראל ומאי וכן דקתני כי התם התם גבי קרא דמת האיש כו' דמשתעי בבא על נערה מאורשה לאו בתחילת ביאה קא משתעי קרא הכא נמי בתחילת ביאה קא משתעי וכי תימא ומאי ראיה איכא מהאי קרא להאי קרא דילמא האיך קרא הוא דמשתעי בתחילת ביאה דהא כתיבא ביה בתולה אבל האי דלא כתיב ביה בתולה לא הא אמרינן דרבי כר' ישמעאל סבירא ליה ורבי ישמעאל כי נפקא ליה לאוקומי קרא דבת כהן בארוסה ולא בנשואה הכי נפקא ליה בריש פרקין הכל היו בכלל נואף ונואפת והוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשריפה מה כשהוציא בת ישראל ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן ארוסה ולא נשואה והוא הדין לענין בתולה בת כהן הכי דרשינן מה כשהוציא הכתוב בת ישראל בתולה ולא בעולה אף כשהוציא בת כהן בתולה ולא בעולה והיינו דקתני וכן הוא אומר בבת ישראל ומת האיש כו' התם לאו בתחילת ביאה קא משתעי קרא הכא נמי בתחילת ביאה קא משתעי קרא. אמר ליה רב ביבי לאביי מר לא אמר הכי ומנו רב יוסף אלא כר' מאיר סבירא ליה דאמר נשאת לאחד מן הפסולין וזינתה מיתתה בחנק אבל אם נשאת לכשר וזינתה מיתתה בשריפה והאי תחלה דקאמר רבי הכי קאמר אם תחלת חלולה בזנות [בשריפה ואם לאו] שכבר נתחללה משעת נישואין בחנק ומאי וכן דקתני סימנא בעלמא דכי היכי דהתם בתחלת ביאה קא משתעי קרא הכא נמי בתחלת חילולין קא משתעי קרא ותחלת שום דבר נקט ולא לראיה אלא לסימנא בעלמא. ויש לפרש ומת האיש אם תחלת חלולה בזנות האיש השוכב עמה לבדו במיתה האמורה בתורה סתם שהיא חנק והיא בשריפה ואם אין תחלת חילולה בזנות אין האיש השוכב עמה לבדו בחנק אלא שניהם בחנק וכך פירש רבינו חננאל ז"ל מיהו לא דייק בסימנא דמת האיש ולא מידי:

בד"ה מאי לא תקלל כו' וא"ת ונגמר אביו ממקלל עצמו וחרש כו' עכ"ל ממקלל עצמו לחוד דנגמר אביו ל"ק להו דאימא דמקלל את עצמו גרע טפי וכן בהיפך דלא קשיא להו נגמור ממקלל עצמו מאביו וחרש דאימא אדרבה מקלל אחרים גרע טפי דכהאי גוונא אמרינן בפרק החובל דאדם רשאי לבייש עצמו ואסור לבייש אחרים:

ודע שרש"י בפרשת קדושים פירש אין לי אלא חרש מניין לרבות כל האדם תלמוד לומר בעמך לא תאור כו' עכ"ל וכתב הרמב"ן והוא שנוי בת"כ אבל המדרש בגמרא אינו כן אלא הזהיר הכתוב בנכבדים כו' וחזר והזהיר באומללים שהוא החרש וממנו יליף בנין אב אל כל שאר העם כו' עכ"ל והשיג עליו הרא"ם וכתב אבל שם בפ' ד' מיתות מפיק ליה מאלהים לא תקלל באם אינו ענין לגופיה דהא אתי מנשיא וחרש תנהו לישראל דעלמא כו' ולא שלמדו שאר העם מבנין אב כו' כמו שכתב הרמב"ן ועוד שאי אפשר לדון זה במה מצינו כו' משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן משונין כו' עכ"ל באמת יפה השיגו אבל גם הוא לא דק במה שכתב דשאר העם גמר בשמעתין מאלהים לא תקלל באם אינו ענין לגופיה תנהו לשאר העם דאינו כן דלא קאמרינן אלא תנהו לאביו ומשום דהוקש כבודו לכבוד המקום ושאר העם לא גמרינן ליה בשמעתין אלא מחרש הוא דגמרינן ליה בהדיא בפרק שבועות העדות והיינו מחרש ומאביו לבתר דגלו באביו כמו שכתבו התוספות הכא והתם והדברים ברורים הם ודו"ק:

בד"ה עד שיהיו כו' וקשה תקשה לרבנן דמחייבי אפילו סקילה כו' ומתניתין דמייתי לעיל כו' לא אתיא כוותייהו כו' עכ"ל וקשה לתירוצם דאין זה מספיק דאכתי תקשה ליה להך מתני' דקתני וחייבים עליה משום אשת איש כו' והכתיב ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים דאין סברא שלא ידע ר' יעקב בר אדא המתני' דפ' יוצא דופן דאמוראי היו בקיאין במשניות כמו שכתבו התוספות בכמה דוכתין ועוד דאם נימא הכי דלא ידע מתני' לא הוו צריכי למימר דמתני' לא אתיא כוותייהו כו' ויש ליישב בדוחק דוודאי דהוה קשיא ליה נמי מהאי קרא אמתני' דקתני וחייבין עליה משום א"א כדקשיא ליה הכא לרב דאמר חייב לר"מ אלא דהכא קא קשיא להו אדמקשה ליה הכא אמלתיה דרב דאמר חייב לר"מ אמאי לא תקשי ליה בפשיטות טפי אמלתיה דרב לעיל דקאמר לרבנן דמחייבי אפילו סקילה ואהא תירצו דלרבנן לעיל הוה ניחא ליה דדיניה כו' ודו"ק:

בא"ד אלא כרבי יונתן אתיא כיון דלא מוקי גם שניהם אלא למעוטי כו' עכ"ל נקטו רבי יונתן בדבריהם דלפי האמת כן הוא דלא מצינו שום תנא בהדיא דסבר הכי אלא רבי יונתן מיהא המקשה ודאי לא אסיק אדעתיה הך ברייתא דרבי יונתן והוה סבר דאיכא שום תנא דסבר כהך מתני' דפרק יוצא דופן והוה קא קשיא ליה נמי אהך מתני' כדמקשה ליה לרב דאמר חייב אליבא דרבי מאיר וכמו שכתבו לעיל ומה שאמר כיון דלא מוקי גם שניהם אלא למעוטי מעשה הורדוס כו' רצה לומר תלמודא מוקי ליה הכי ולא בעי תלמודא לאוקמא לר' יונתן בנשואה וקרא דמייתי ושכב עמה לבדו בארוסה כתיב דהא אמלתיה דר' יאשיה קאי דמשתעי נמי בנשואה ור' יאשיה וודאי נמי בארוסה קמיירי כיון דר' יונתן בעל פלוגתיה בהכי קמשתעי ועוד דהא בארוסה נמי כתיב והוצאת את שניהם והכי איתא בברייתא זו בפ"ק במלתיה דר' יאשיה דמייתי קרא דכתיב גבי ארוסה ע"ש ודו"ק:

בא"ד אבל לרבי מאיר דמשתנה דינו מסקילה לחנק כו' דבנשואה דרשינן גם שניהם כו' עכ"ל לכאורה אין זה מובן דנהי דבנשואה לרבי מאיר איכא סברא למפטר לגמרי משום דבארוסה משתנה דינו מסקילה לחנק מכל מקום מאי מקשה לרב דאמר חייב לר"מ בארוסה דהא האי קרא דמייתי ומתו גם שניהם בנשואה כתיב ויש ליישב דבריהם שבאו לתקן מה שהקשו התוספות בפ"ק דקידושין לפירוש הקונטרס אמאי מיבעי ליה הכא לר' מאיר בארוסה טפי מבנשואה כו' ע"ש ובתירוצם קמא הכא ניחא דבין לרבנן ובין לרבי מאיר פטור בנשואה ומזה להאי תירוצא דלרבנן אסיק אדעתיה [דגם] שניהם אתיא לדרשא אחריתא אבל לרבי מאיר דהוה פסיקא ליה בנשואה דלא אתא קרא לדרשא אחריתא משום דאיכא בנשואה סברא למפטר לגמרי מהאי קרא כיון דבארוסה משתנה דינו מסקילה לחנק ולכך לא מיבעיא ליה לר"מ רק בארוסה למפטר ביה נמי לגמרי או לא והשיב לו דחייב ומקשה ליה והכתיב גם שניהם דבארוסה נמי יש למפטר כיון שאין שניהן בני עונשין כמו שכתבו התוספות שם ועוד י"ל דהמקשה סמך עצמו כיון דבארוסה נמי כתיב והוצאתם את שניהם יש למפטר ביה נמי לגמרי כמו בנשואה וק"ל:

בד"ה והאי לבדו כו' דקתני מתניתין הראשון בסקילה והב' בחנק כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש דמתני' מיירי כשבא עליה הראשון כדרכה דה"ל בעולה מביאת הראשון וכן פירש הרמב"ם והרע"ב דהשתא לא דריש ר"א לבדו כהך ברייתא לפטור מסקילה אפילו בבא עליה האחר שלא כדרכה משום דהא תני לה רישא דמתניתין בתולה ולא בעולה וכדברי תוס' פירש"י במתני' ע"ש וק"ל:

תוס' ד"ה עד שיהיו שניהם שוין כו' ומתניתין דמייתי לעיל וחייבין עליה משום א"א וכו' ברייתא היא ומייתי לה לעיל (סנהדרין דף נ"ה) בת ג' שנים ויום אחר מתקדשת בביאה וכו' וחייבים עליה משום אשת איש וכו' ואם בא עליה אחד מכל עריות וכו' מומתים על ידה והיא פטורה ודייק שם אחד מכל עריות ואפילו בהמה והיינו דקאמרי התוס' הכא בתר הכי ומיהו עכ"פ מדדייקינן לעיל אפילו בהמה פירוש היא בכלל כל העריות כל שכן נשואה ר"ל דכשהיא נשואה ובא עליה איש אחר ודאי בכלל הבא עליה מכל העריות האמורות בתורה הוא א"כ ש"מ דאפילו בנשואה הבא עליה חייב מיתה:

ד"ה והאי לבדו מאי דריש ביה לכדתניא וא"ת הא ר"מ אית ליה הך ברייתא דקתני מתניתין הראשון בסקילה וכו' פירוש ומתניתין ר"מ היא כדאוקימנא לעיל והא דבעי מיניה דרב וכו' ושתיק רב אזלא כולה אליבא דר"מ א"כ היכי קאמר שמואל מ"ט שתיק רב וכו':

תוס' בד"ה עד שהיו כו' ומיהו כיון דדייקינן כו' כרבי יונתן אתיא דלא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ת"ר נערה. עד שירבה שחור כו'. וכ"כ לקמן (ק ב) ואנכי ל"מ סימן זה לא' מן התנאים דפליגי בסימני בוגרות בנדה (מז) לבד ר"י אמרו שם (נב) לענין מיאון:

רש"י ד"ה כי התם. דכתיב לבדו כו'. כצ"ל:

בגמרא פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל: בכתובות (דף מ"ט ע"ב) פריך אימא דאתי לנכנסה לחופה ולא נבעלה ומתרץ דההיא ממאורסה ולא נשואה אתיא דע"כ איירי בנשואה שלא נבעלה דאי בנבעלה תיפוק ליה דה"ל בעולה ואינה בסקילה ובתוס' הקשו שם דאימא דלעולם איירי בנבעלה ובנבעלה שלא כדרכה דאינה נעשית בעולה ותירצו דכ"ע מודו דבעל עושה אותה בעולה בשל"כ ע"ש. אכן אכתי ק"ל דלפי מה דמוכח מסוגיא דלקמן (דף ע"ג ע"ב) למ"ד העראה זו נשיקה אינה נעשית בעולה ע"י העראה וביבמות (דף נ"ה ע"ב) ילפינן מקרא דאשה לבעלה נקנית בהעראה וא"כ אכתי קושית הש"ס בכתובות במקומה עומדת דדילמא אתיא בבית אביה לנכנסה לחופה ולא נבעלה ומאורסה לנכנסה לחופה ונבעלה ואכתי לא הוי בעולה כגון דנבעלה בהעראה שהיא נשיקה שנקנית ע"י לבעלה ובעולה לא הוי ואכתי למ"ד העראה זו נשיקה מנ"ל דמסרה האב לשלוחי הבעל ג"כ בחנק וצ"ע:

אריא"ר זו דברי ר"מ: אף שבכתובות (דף מ' ע"ב) משמע דר' מאיר מודה דנערה אפילו קטנה במשמע והא גבי קנס פליג משום דכתיב ולו תהיה לאשה במהווה עצמה הכתוב מדבר וא"כ איך קאמר הכא זו דברי ר"מ כבר הקשו התוס' שם (דף מ"ד ע"ב) כן ותירצו דאי רק לאונס ומפתה אתי קרא דולו תהיה לאשה לכתוב בהו נערה מלא כמו במש"ר ומדכתיב לו תהיה לאשה בא ללמד דכ"מ שנאמר נער לא הוי קטנה במשמע ע"ש. אכן דבריהם צריכין ביאור דהא קרא דולו תהיה לאשה לא מיותר כלל דמצרכינן לכדדרשינן שם (דף כ"ט ע"ב) למר אשה שיש בה הויה ולמר אשה הראויה לקיימה גם למה שכתבו התוס' שם בד"ה וחד למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וזה הכל מלשון תהיה אתיא דעיקר קרא ולו תהיה לאשה פשיטא דלא מיותר דאצטריך לעשה שישאנה וכן מוכח ג"כ שתהיה לא חשיב יתורא גם אם לא דרשינן דרשה דר"מ דאל"כ יקשה לרבנן דפליגי אר"מ ל"ל לכן דבריהם צ"ב:

אפילו קטנה במשמע: א"ל אכתי מנ"ל לאוקמא כר"מ דלמא לעולם אתיא כרבנן דאפילו קטנה במשמע ומ"מ פוטר בקטנה דס"ל כר' יאשיה דבעי שניהם שוין בני עונשין וכיון דהיא אינה ב"ע גם הוא פטור דז"א דלא מיבעי' לפי תירוץ הראשון של התוס' בד"ה עד שיהיו דלא קשה כן כיון דמומתו גם שניהם לא פטרינן אלא גבי נשואה ולא גבי ארוסה גם לר' יאשיה וגם לפי תירוץ ר"ת לק"מ כיון דגם כאן אי יהיה חייב יהי' בסקילה א"כ שפיר מיקרי שוין במיתה אחד אלא דגם לפי תירוץ ב' של התוס' ג"כ א"ש כיון דסברי דלרבנן מסתברא לאוקמא גם שניהם לדרשה אחריתי א"כ ר' יאשיה דמוקים לדרשה שיהיו שניהם שוין ע"כ כר"מ ס"ל וא"כ אי הוי מוקמינן מתניתן כר' יאשיה ג"כ ע"כ הוי מצרכינן כר"מ דוקא ולא כרבנן לכן ניחא ליה לאוקמא כר"מ. א"נ י"ל דניחא ליה לריא"ר לאוקמא מתניתן כר"מ משום דבלא"ה מתניתן דספ"ק דחולין ודריש פרק אלו נערות ע"כ אתיא כוותיה ע"ש:

אלא על נערה בתולה מאורסה מב"ל: א"ל דאכתי איך שייך עד לענין בתולה דקתני עד שתהא נערה בתולה די"ל דלא בעינן שייכות לשון עד אלא לענין נערה דקתני ברישא א"נ גם לענין בתולה שייך לשון עד דקודם ג' שנים אינו חייב עליה כדאמרינן לעיל (דף נ"ה ע"ב) והיינו משום דביאתה לאו ביאה היא דבתוליה חוזרים כמו שפירש רש"י שם וא"כ איך שייך לשון בתולה רק כשתהיה ראוי' להיות בעולה והיינו מג' שנים ואילך:

ואידך האי לבדו מאי: מזה מוכח דעיקר דרשת ר' יונתן מכח לבדו וכמו שפירש"י. אכן מירושלמי נראה דמולנערה לא תעשה דבר יליף ר"י ע"ש דפריך שם מנ"ל דלרבנן הבא על הקטנה בסקילה ופשיט ליה מדצריך לכתוב ולנערה לא תעשה דבר אף דכבר כתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו אע"כ דאתי קרא לרבות דבקטנה ג"כ הוא בסקילה. ובזה א"ש מה דקשה לכאורה אסוגיא דלפנינו דלכאורה רבנן דפליגי ארבי האי לבדו מאי עבדי ליה כיון דלא מצרכי לדרשה דרבי וגם לרבות דבא על הקטנה חייב לא מצרכי כיון דהם פליגי אר"מ וסברי דבא על הקטנה בסקילה ולזה לא מצרכינן לבדו כיון דלא שייך למעט לרבנן מומתו גם שניהם כמש"כ התוס' ואף אם נאמר דרבנן דרבי ס"ל כר"מ דלעיל ורבנן דר"מ כרבי ולכן לכל חד מצרכינן לבדו אכתי לדידן דפסקינן כרבנן בתרתי קושית הש"ס במקומה עומדת האי לבדו מאי דרשינן ביה. אכן לפי דעת הירושלמי ניחא דלרבנן מצרכינן לבדו למעט הנערה דלא מיחייבה באונס ולנערה לא תעשה דבר לחייב בא על הקטנה בסקילה:

רבי כר"י ס"ל דאמר: אף דמלשון כי תחל דמשמע תחלת ביאה אין במשמעו נערה מאורסה דוקא כר' ישמעאל אלא אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה וכן בוגרת בכלל משא"כ לר"י מ"מ כדי שלא לעשות פלוגתא חדשה בזה דלרבי יתלה הכל בביאה ראשונה בין ארוסה בין נשואה ולרבנן בנשואה דוקא ולר"י בארוסה דוקא ולר"ש בין ארוסה בין נשואה בין בביאה ראשונה בין בשאר ביאות לכן אמרינן דרבי כר"י ס"ל ומה דקאמר כי תחל בתחלת ביאה היינו לענין ארוסה דוקא:

רבי כר"מ ס"ל: א"ל דלרבנן דפליגי אר"מ כי תחל ל"ל די"ל דאתיא לכדר"י דארוסה יצאת לשריפה דהאי ע"כ לא צריך לדרשה דר"מ דאי ארוסה דוקא יצאה לא משכחת כלל הך דין דנשאת לאחד מן הפסולים דבלא כי תחל אינה בסקילה כיון שהיא א"א ובעולה ולכן לר"מ ע"כ לא בעינן ג"כ לדרשה דר' ישמעאל ולהורות דלא דרשינן מבת ובת לרבות נשואה כר"ע לעיל (דף נ"א ע"ב) דלר"מ ע"כ גם נשואה יצאת לשריפה אבל לדידן דפסקינן כרבנן דר"מ ורבנן דר' ישמעאל ק"ק כי תחל למאי אתיא:

ברש"י ד"ה והשני בחנק. והא סתמא רבי היא: אבל הרמב"ם פירש דאתיא כרבנן ובבא עליה הראשון כדרכה וא"ל דא"כ מאי קמ"ל דהא מרישא שמעינן לה דבתולה ולא בעולה די"ל דאי מרישא ה"א דבא על הבעולה בכה"ג שבא עליה הראשון כדרכה פטור לגמרי כיון שהיא בסקילה מחמת הראשון שבא עליה כדרכה והשני יהיה בחנק א"כ אין זה שוה במיתה אחד ויפטר לגמרי קמ"ל דלא כר' יונתן דלא בעי שניהם שוין ומזה הטעם אפשר דפסק הרמב"ם כוותיה נגד ר' יאשי' א"נ הכא אפילו ר' יאשי' מודה דמה שאינם שוין הכא הוא מפני שנתחייבת בד' מיתות ונדונית בחמורה אבל לעולם בעיקר החטא עונשם שוה דבראשונה שניהם בסקילה ובשניה שניהם בחנק:

בד"ה ת"ר נערה. עד שירבה שחור על הלבן ואין בין נערות: אין זה סתירה במה שהזכיר ב' שיעורים בזה די"ל דעכ"פ קאמר דלעולם אין בין נערות לבגרות רק ו' חדשים גם בלא הביאה סימן בגרות אבל כשהביאה סימן בגרות דהיינו כשירבה השחור על הלבן היא בוגרת אפילו קודם ו' חדשים וכן צ"ל ע"כ ג"כ לענין סימני בגרות השנוים בנדה (ס"פ יוצא דופן) שאין זה סותר למה דקאמר שמואל בכמה דוכתי דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד אלא מה דכתב רש"י בזה דעד שירבה השחור על הלבן מקרי נערה טפי לא לא ידעתי מניין לו זה כי לא שנוי בנדה (שם) בהדי סימני בגרות ולא הוזכר משיעור זה רק לענין מיאון לר' יהודה (שם דף נ"ב ע"א) והיינו דלר' יהודה עד זמן ההוא נחשבה כקטנה לענין מיאון ולדידן משתביא ב' שערות נחשבה כגדולה וגם ר' יהודה לא קאמר רק לענין מיאון ולא לענין שאר דברים דמודה דמשתביא ב' שערות נחשבה כגדולה לכל מילי כמו שהוכיח המ"ל (בפ"ב מה' אישות) וגם רש"י לא גרס שם רק משירבה השחור ולא על הלבן אבל שתחשב בוגרת משירבה השחור על הלבן לא מצאתי מוצא דין זה וצ"ע. ועיין מש"כ עוד בשיטת הרמב"ם והפוסקים ובישוב גירסת רש"י בספרי ע"ל על נדה (דף מ"ז ע"א ודף נ"ב):

ד"ה ונימא ליה ומת. ואע"ג דפטור דידה לאו משום אונס פירוש דאי הוי משום אונס אכתי לא הוי מצרכינן לבדו להורות דבא על הקטנה חייב כיון דכבר ידעינן מומת האיש אשר שכב עמה דבאונס אע"ג דהיא פטורה הוא מיחייב אבל קרא דלבדו אתי לאשמועינן לענין קטנה דאע"ג דפטור דידה לאו משום אונס רק משום שאינה ב"ע מ"מ מיחייב הבא עליה והיינו מקרא דלבדו. אכן לכאורה ק"ל לפי מה דאמרינן ביבמות (דף ל"ג ע"ב) פיתוי קטנה אונס הוא ע"ש. ועיין גם בראב"ד (פ"ב מה' סוטה) שכתב שם ליישב למה לא אמרינן מהך טעמא שהמפתה את הקטנה ישלם לה את הצער כשאר אונס וא"כ איכא בקטנה ג"כ משום אונס וכיון דכבר גלי קרא דבאונס הוא לחוד חייב אכתי לבדו לענין בא על הקטנה ל"ל וגם מ"ט דמ"ד דיליף מומתו גם שניהם דבעינן שניהם שוין. ולכאורה ראיה מזה לדעת הרמב"ם (שם ובפ"ג מה' א"ב) שדחה הך פיתוי קטנה אונס הוא מהלכה ע"ש במ"מ. אכן י"ל דבלא"ה יש להבין לפי מה שכתבו התוס' דלכך ניחא לרבנן ולא קשיא לדידהו מומתו גם שניהם דבנשואה כתיב ולרבנן מיחייב סקילה כשאר נערה המאורסה א"כ לכאורה קשה איפכא מאי קאמר דלימא לי' מקרא דומת האיש אשר שכב עמה לבדו הא השתא לר"מ קיימינן אי דינו בחנק או פטור לגמרי ומה שייך בזה קרא דלבדו דכתיב בנערה המאורסה. אכן באמת לק"מ דבשלמא התוס' כתבו שפיר דלענין נשואה דלא מוקמינן קרא לנערה המאורסה כיון דנוכל לאוקמא בנשואה דכתיב ביה ולפטור בבא על הקטנה נשואה אבל לר"מ ליכא למימר דאתי קרא דלבדו לנערה המאורסה דכתיב ביה ולפטור הבא על הקטנה מאורסה מסקילה דהא לדידיה קטנה אינה בכלל נ"ה כלל וע"כ באם אינו ענין צריך לאוקמא לענין א"א דגם משום א"א פטור ולכן א"ש הא דאצטריך לבדו דמשום פיתוי קטנה אונס הוא לא הוי מיחייב כשאר אונס דחייבה רחמנא דזה לא גלי קרא רק לענין חיוב סקילה דבא על נערה המאורסה אבל לא לענין חנק דא"א ולפ"ז מתורץ ג"כ קושית התוס' שהקשו תקשי לרבנן דמחייבי אפילו סקילה ולפ"ד א"ש דגם אי הוי דרשי ומתו גם שניהם גם לענין נערה המאורסה ולבדו לא דרשי מ"מ א"ש הא דמיחייב סקילה בבא על הקטנה מאורסה דלא גרע משאר אונס ובאונס גלי קרא דמיחייב סקילה ולכן רק לר"מ דלא מחייב סקילה רק חנק מקשה שפיר ובספרי ע"ל יבמות (דף ס"ב ע"ב) הבאתי ראיה לשיטת הרמב"ם ע"ש:

בתוספות ד"ה מאי ל"ת. משמע דמחרש לחודא גמר לה: עיין מש"כ המהרש"א בשם הרמב"ן שהשיג אמה שכתב רש"י דמקלל חבירו מבעמך לא תאור אתיא שזהו כת"כ ונגד ש"ס דילן. ולפענ"ד י"ל כיון דמקלל חבירו אתיא מאב וחרש במה הצד והתם בשבועות נקט חד מהנך תרתי דאתיא מניה א"כ כמו"כ י"ל דגם בת"כ נקט חדא מנייהו שהוא אביו וכיון דלפי מסקנא דסוגיא דהכא אתיא אביו מקרא דנשיא באא"ע לכן א"ש הא דנקט בת"כ למקלל חבירו קרא דבממך לא תאור ואין זה סותר לש"ס דילן דדא ודא אחת היא:

ד"ה עד. דלא ק"ל מומתו גם שניהם דבנשואה כתיב: אף דבנערה המאורסה כתיב ג"כ והוצאתם את שניהם מ"מ לא שייך למידרש ביה שיהיו שניהם שוין דהתם לאו מיותר הוא דוהוצאתם לחוד לא הוי מצי למכתב כיון דלא פרט בכתוב אח"כ את מי יוציאו אבל לענין קרא ומתו גם שניהם דרשינן שפיר כיון דהדר כתיב האיש השוכב עם האשה והאשה הרי פרט אח"כ מי ימות ולכן גם שניהם שפיר מיותר לדרשה דהמ"ל ומתו האיש השוכב וגו' ולא אצטריך גם שניהם כן י"ל דעת התוס' והר"ן הביא בשם הרמב"ן שבלא דיוקא נקטה הש"ס קרא דומתו דכתיב בא"א ולא קרא דוהוצאתם דכתיב בנ"ה גופא או שטעות נפל בספרים ולפ"ד א"ש וכן מוכח בפירוש מסוגיא דערכין (דף ז' ע"א) ע"ש דליכא למילף רק מקרא דומתו גם שניהם דאל"כ לא מקשה שם מידי:

בא"ד. וחייבים עליה משום א"א: ודאי משום הך וחייבים לחוד לא הוי מצרכינן למימר דלא אתיא כוותייהו דהיינו נוכל לפרש דהך וחייבים לא מיתה אלא חטאת קאמר וכמו שרצה הש"ס לפרש לקמן (דף ס"ט ריש ע"ב) אבל עכ"פ כתבו התוס' שפיר דלא אתיא כוותייהו משום סיפא דקתני דכל עריות שבתורה מומתין על ידה וא"א ודאי ג"כ בכלל כמו בהמה. אכן לפמ"ש התוס' לעיל (דף נ"ה ע"ב) בד"ה וחייבים בשם ריב"א דמכלל וחייבים עליה משום א"א ידעינן גם כל העריות ולכן ע"כ לא אתיא סיפא דאחד מכל העריות רק לבהמה והיינו דקאמר בש"ס שם ואפילו בהמה ע"ש וא"כ אי וחייבים לענין חטאת קאמר מצרכינן סיפא לשאר עריות ושפיר י"ל דשאר עריות חוץ מא"א קאמר דראית התוס' מדקאמר ואפילו בהמה וא"כ כש"כ נשואה ולפ"ז לאו ראיה דלא קאמרינן ואפילו בהמה אלא משום דע"כ לא אתי רק לבהמה דלכולהו לא מצרכינן אבל אי וחייבים חטאת קאמר שפיר מצרכינן לכולהו חוץ מא"א:

בא"ד. אלא כר' יונתן אתיא: הנה לפי פירוש רש"י באיבעיא דר"י בר אדא היה ספיקו מכח ומתו גם שניהם וכן מוכח דאל"כ למה היה מסופק רק בקטנה ואליבא דר"מ ולא בבוגרת או בבעולה ואליבא דכ"ע וכיון דכן ע"כ דידע מהך דרשה דומתו גם שניהם. וא"כ י"ל דכבר ידע גם להך דרשה דלבדו ואבעיתו היתה הלכה כדברי מי ובזה י"ל קושית התוס' שהקשו למה לא מקשה גם לרבנן והיינו כמו"ש פי' המהרש"א ארב דלעיל. ולפי זה י"ל דודאי אדלעיל לא היה יכול להקשות דכבר ידע די"ל מדרשה דלבדו אבל הכא דקאמר רב מסתברא מסקילה ממעט ליה הרי דקאמר מסברא דוקא ולא מקרא דלבדו דע"כ לא דריש ליה. ולכן מקשה בפשיטות אהך גופא דקאמר ליה אליבא דר"מ הרי כתיב ומתו גם שניהם. א"נ י"ל לפי מה שהקשו התוס' לקמן בד"ה והאי לבדו איך קאמר שמואל מ"ט שתיק רב לימא מלבדו הא ר"מ צריך הך לאידך דרשה ותירצו דתרתי שמעת מניה אבל רב מדשתיק י"ל דלית ליה דתרתי שמעת מניה ולכן א"ש דאדרבנן לא היה יכול להקשות והכתיב ומתו גם שניהם דכבר ידע די"ל דהם דרשו לבדו אבל לר"מ דצריך לבדו לאידך דרשה וא"כ ע"כ לא דריש להך דרשה פריך שפיר דלית ליה דתרתי שמעת מניה כשמואל דהא גם רב שתיק ולית ליה. ולכן א"ש ג"כ הא דלא הוי מצי למיבעי אמתניתן דוחייבים עליה משום א"א דגם בזה י"ל דאתיא כרבנן דדרשי לבדו ורק הכא לא הוי מצי לתרץ הכי אליבא דר"מ:

בא"ד. דבנשואה דרשינן גם שניהם: עיין במהרש"א ולפענ"ד י"ל בפשטות מה שהקשה דהא אי דיינינן חנק להבועל ע"כ משום בא על א"א דיינינן וכבא על הנשואה וכמש"כ כבר התוס' לעיל ולכך שפיר מקשה מומתו גם שניהם לפטור לגמרי וכמ"ש התוס' גם בתירוץ קמא רק דזה מייתרינן לפי תירוץ זה דלא נצרך למימר דמתניתן דוחייבים עליה משום א"א אתיא דלא כמאן:

בא"ד. ובועלה בחנק לפטרי' לגמרי: א"ל דילמא ר"ת דאליביה קאי קושיא זו סובר ג"כ כשיטת התירוץ הראשון דומתו גם שניהם בנשואה דוקא כתיב והוצרך לתירוצו כי היכי דלא תקשה ממתניתן דוחייבים. וא"כ י"ל דר' יאשי' דדריש ומתו גם שניהם סבר כר' ישמעאל דסבר לעיל (דף נ"א ע"ב) דארוסה יצאה לשריפה וא"כ לק"מ מבת כהן דז"א דממשמעות לשון ר"ת לא משמע דסבר ומתו גם שניהם בנשואה דוקא כתיב דא"כ לא היה צריך לתרץ בא על הקטנה אליבא דרבנן דזה מקרי שוין דבלא"ה לא בעינן שוין כיון דדינן בסקילה כנ"ה. ועוד גם אי נצרף ב' תירוצים אלו אכתי יקשה לר' יאשי' כיון דסבר לעיל (דף נ"ב סוף ע"ב) דחנק קיל מסייף וא"כ מסתמא סובר גם בהא כרבנן דר"ש דסקילה חמורה וא"כ ע"כ נשואה יצאה לשריפה אליבי' וכה"ג הקשו התוס' לר' ישמעאל שם (דף נ"ג ע"א) ועוד אכתי יקשה לר"מ דסבר דנשואה יצאה לשריפה כדמוכח ממאי דקאמר בשמעתין דניסת לאחד מן הפסולים מיתתה בחנק והרי אליבי' רצה הש"ס לומר כאן דנדרוש ומתו גם שניהם שיהיו שניהם שוין:

בא"ד. לאחיו ולא לאחותו: מזה לכאורה אין כ"כ ראיה דהא הוי נוכל למדרש לאחיו ולא לאחותו ג"כ לענין שיפטור לגמרי כשהעידו על האשה בכל העדיות והוזמו רק כיון דמצינו דין חלוק באותו מעשה לענין איש ואשה דהיינו בבת כהן מוקמינן להכי אבל אי לא הוי משכחנא ע"כ הוי מוקמינן להכי ולכן אין מזה ראיה כ"כ שנחייב הבועל חנק נגד דין תורה שיהיו שניהם שוים במיתה אחת אכן באמת בלא"ה אין סברא כלל לומר דיפטר הבועל דכי משום דבא על א"א בת כהן ועשה איסור חמור אתגורי אתגור לפטור לגמרי וכה"ג פריך לקמן (דף פ"א ע"א) ע"ש:

בד"ה מעשה חדודים. פריצות קאסר רחמנא: עיין מש"כ התוס' ביבמות שם. אכן אפשר לתרץ כיון דלשיטת הרמב"ם על כל קריבה דקירוב בשר לוקין מלא תקרבו לגלות ערוה א"כ לכאורה איך קאמרינן שם פשיטא פריצותא קאסר רחמנא הא ודאי קאסר משום לא תקרבו. אכן זה א"ש דהקושיא לא היה דמעשה חידודים לא קאסר רחמנא אלא דלא נאסרה ע"י זה לבעלה דזה פשיטא וכה"ג פירש רש"י שם. ולכן שפיר י"ל דלענין מיעוטא ממיתה שפיר מצרכינן קרא דלא ליחייב כיון דאזהרה שמענו מלא תקרבו:

בא"ד. פרט למשמש מתה: גם בזה אפשר לומר כיון דלא מוקמינן שכבת זרע למשמש מתה רק למ"ד משמש מת בעריות חייב דלמ"ד פטור מצרכינן לפרט משמש מת וא"כ י"ל דמאן דדריש פרט למשמש מתה מומתו גם שניהם סבר כמ"ד דמשמש מת בעריות פטור ומצריך שכבת זרע למשמש מת ואף דבמשמש מת פליגי אמוראי אביי ורבא בשבועות (דף י"ח ע"א) מ"מ לא תקשי דא"כ דר' יונתן ע"כ ס"ל כמ"ד פטור א"כ תקשה לאביי שם דסבר משמש מת בעריות חייב דגם אביי לא קאמר שם רק דמתניתן דהוכיח רבא פטור ליכא למשמע מינה אבל מר' יונתן באמת יש להוכיח דסבר פטור ועוד דלמא אביי באמת מתרץ לר' יונתן דאצטריך קרא למידי אחרינא כגון למעשה חידודין דהרי רבא הוא דמתרץ הכא אצטריך למעשה הורדוס ורבא לשיטתו ודאי מתרץ שפיר דהא הוא סובר שם משמש מת בעריות פטור ולזה אתיא קרא דשכבת זרע ועיין שם בשבועות שהקשו התוס' ג"כ דאתתי לא מצרכינן קרא להכי דנילף כן מדאמרה תורה לא תקרב ודרשינן לא תפרוש גם הקשו שם דכל מה שמוכיח רבא ממתניתן היה יכול להוכיח מן המקרא. ולפענ"ד אפשר לומר כיון דאביי סבר שם דלעולם י"ל דמ"מ בעריות חייב ואפ"ה חייב בפורש באבר חי שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופריש בהנאה מרובה ודאי דעל מציאות זה לא פליג רבא רק דהוא סובר דמשום מעט הנאה שיש יותר בפורש באבר חי מבאבר מת לא הוי מחייב אי מ"מ בעריות פטור דקרא לא חייב חטאת אלא בביאה גמורה באיסור שיש בזה הנאה גמורה כן צריך לפרש ע"כ שיטת הש"ס ולפ"ז לא היה צריך רבא להוכיח מהפסוק שמשמש מת פטור דה"א דלעולם חייב ואפ"ה אסר רחמנא בל"ת לפרוש באבר חי שהוא הנאה גמורה אלא יפרוש באבר מת שיש בזה הנאה מועטת אבל מ"מ אין בזה חטאת כיון דגם במ"מ ליכא חיוב חטאת רק לאו בעלמא כמו לענין קירוב וחיבוק ונישוק דעריות לשיטת הרמב"ם אבל ממתניתן דחייבה חטאת אפרישה באבר חי מוכיח שפיר ולכן א"ש ג"כ דאצטריך קרא דשכבת זרע דמדאסרה תורה לפרוש באבר חי אכתי לא הוי מוכח דמ"מ פטור מחטאת:

ד"ה והאי לבדו. וי"ל דתרתי שמעת מניה: פירוש דהוי מ"ל ומת אשר שכב עמה לבדו ולא האיש ולכן דרשינן האיש לבדו ולא הנערה והיינו לרבות בא על הקטנה דאף דהיא אינה במיתה מ"מ הוא מיחייב וכן המ"ל ומת האיש לבדו ולא אשר שכב עמה ומדכתיב ג"כ אשר שכב עמה דייקינן אשר שכב עמה לבדו ימות והיינו עמה מהנערה בתולה דאיירי בה קרא משא"כ כשבא עליה אחד בתחלה אפילו שלא כדרכה דלא הוי עוד בתולה ולכן שפיר דייקינן תרתי מלבדו אף דלענין קטנה פירשו בחנק מות לבדו ולענין בא עליה שלא כדרכה פירושו בסקילה: