סנהדרין סד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

שנינו במשנה, שאינו חייב עד שימסור למולך.

אמר רבי ינאי: אין כונת המשנה לומר שאינו חייב עד שימסרנו למולך עצמו, אלא כונתה לומר, כי אינו חייב עד שימסרנו לכומרין, משרתי המולך. שנאמר [ויקרא יח] "ומזרעך לא תתן [לאחרים, שמן הסתם הם משרתי המולך, כדי] להעביר למלך".

תניא נמי הכי:

א. יכול העביר את בנו באש בעצמו ולא מסר אותו לכומרים, יהא חייב, משום שאמר הכתוב "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש", ולכאורה משמע שגם בלי מסירה יהיה חייב? -

תלמוד לומר "לא תתן", ללמד שאינו חייב אלא אם נתנו לאחרים, משרתי המולך, כדי שהם יעבירו.

ב. מסר למולך, למשרתי המולך, ולא העביר, יכול יהא חייב על עצם המסירה על מנת להעביר בלבד?

תלמוד לומר "להעביר". לומר, שאינו חייב על הנתינה למשרתי המולך, אם לא העבירו המשרת באש.

מסר והעביר לעבודה זרה אחרת, שלא למולך, יכול יהא חייב? -

תלמוד לומר "למולך". מסר והעביר למולך, ולא העבירו באש, יכול יהא חייב? -

נאמר כאן "להעביר", ונאמר להלן [דברים יח] "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש". מה להלן באש - אף כאן באש. ומה כאן מולך - אף להלן מולך.

אמר רב אחא בריה דרבא: העביר כל זרעו - פטור, שנאמר "מזרעך", משמע חלק מזרעך, ולא כל זרעך. ^[28]

בעי רב אשי: העבירו כשהוא סומא, שאינו יכול לעבור בעצמו בדרך הילוכו כיון שאינו רואה, מהו? האם דרך העברה בכך או לא?

העבירו כשהוא ישן, שאז אינו מסוגל ללכת בעצמו, מהו?

העביר את בן בנו ובן בתו, מהו, האם דינם כמעביר בנו ובתו?

ואומרת הגמרא: תפשוט, מיהא, חדא מתוך הבעיות, שהנכד הרי הוא כמו הבן.

דתניא: [ויקרא כ] אמר הכתוב בסוף פרשת המעביר בנו למולך, לאחר שכבר נאמר חיוב מיתה, "ואני אתן את פני באיש ההוא, כי מזרעו נתן למלך".

מה תלמוד לומר? והרי פשוט הדבר שהכרת האמור כאן הוא משום שנתן את זרעו למלך, שהרי בכך עוסקת הפרשה, ומדוע הוצרך הכתוב לומר "כי מזרעו נתן למולך"? לפי שנאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" -

אין לי אלא בנו ובתו. בן בנו ובן בתו - מנין?

תלמוד לומר [ויקרא כ] "בתתו מזרעו", ומיד תבאר הגמרא מדוע עבר התנא לדרוש מהפסוק הזה, בשעה ששאלתו היתה מדוע נאמר "כי מזרעו נתן למולך".

ודנה הגמרא בדברי הברייתא: תנא פתח בשאלה מדוע נכתב הפסוק "כי מזרעו", וסליק, ומסיים בדרש הפסוק "בתתו מזרע ו"!?

ומבארת הגמרא: דרשה אחרינא הוא:

וכך דרש התנא: "זרעו" - אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול, מנין? - תלמוד לומר "בתתו מזרעו".

אמר רב יהודה: אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה שמעבירים למולך, שלא ישנה מחוק מנהגם.

ומבארת הגמרא: היכי דמי?

אמר אביי: שרגא דליבני במיצעי, שורת לבנים המונחות זו על גבי זו באמצע, ונורא, אש נמצאת מהאי גיסא, ונורא מהאי גיסא, דהיינו, מעבירים את הבן על גבי שורת הלבנים כאשר משני צידיה בוערת האש. אך אין שורפים את הבן למולך, ורק בעבודה לאלהי ספרוים היו שורפים את הבן.

רבא אמר: כמשוורתא דפוריא, כמשחק הקפיצה של הילדים שהיו משחקים בו בפורים, שהיו עושים חפירה באדמה, ומדליקים בה אש, וקופצים מעל החפירה עם האש, מצד לצד.

תניא כוותיה דרבא: אינו חייב עד שיעבירנו דרך עברה של המולך.

העבירה ברגל - פטור. ומוכח שדרך עבודתו של המלך היא בקפיצה.

ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו.

הא כיצד? בנו ובתו - חייב, אביו ואמו אחיו ואחותו - פטור.

העביר עצמו - פטור, ^[29] ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב.

אחד המעביר בנו למולך, ואחד לשאר עבודה זרה, חייב.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: רק המעביר בנו למולך - חייב, אבל אם העבירו שלא למולך, פטור.

אמר עולא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון בהלכה הראשונה שאמר אפילו המעביר את עצמו חייב!?

אמר קרא [דברים י"ח] "לא ימצא בך" - בך בעצמך.

ותמהה הגמרא: וכי רבנן לא דרשי "בך", לומר שחייב על העברת עצמו!?

והתנן: אבידתו ואבידת אביו - שלו קודמת.

ואמרינן: מאי טעמא?

ואמר רב יהודה: אמר קרא [דברים ט"ו] "אפס, כי לא יהיה בך אביון" - מלמד הכתוב "בך", שתהא השבת אבידתו שלו קודמת לשל כל אדם, כי כאן הזהיר הכתוב את האדם להזהר שלא יבוא לידי עניות.

והאם נאמר שסתם משנה זו היא שלא כרבנן!?

ומתרצת הגמרא: התם, שאמרנו אבידתו קודמת לכל אדם, לא מ"בך" למדנו זאת, כי על הלימוד מ"בך" חולקים רבנן, אלא שם הזהיר הכתוב מ"אפס כי לא יהיה בך אביון", שהמילה "אפס" משמעותה היא "חדל" או "כלה" אביונות ממך.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שלש כריתות שנאמרו בעבודה זרה, למה? ^[30]

אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ^[31] ואחת למולך. ^[32] ושואלת הגמרא: ולמאן דאמר מולך עבודה זרה היא, ומסירת הבנים אליו היא כדרך עבודתו, כרת שאמר הכתוב במולך, למה לי?

ומתרצת: למעביר בנו שלא כדרכה.

עוד שואלת הגמרא: ולמאן דאמר, מגדף עבודה זרה היא, כרת במגדף, למה לי? והרי דרכה בכך?

לכדתניא: אמר הכתוב במגדף [במדבר טו] "הכרת תכרת הנפש ההיא", ללמדך, "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר גם "ונכרתה". וכי שלשה עולמים יש?

אלא, "ונכרתה" - בעולם הזה, "הכרת" - לעולם הבא, "תכרת" - דברה תורה כלשון בני אדם

הערות

^[28] והקשו התוס', מדוע לא יתחייב מיד על הבן הראשון. ותירצו בשני אופנים, או שיש לו רק בן אחד שהוא כל זרעו, או שהעביר את כל בניו בבת אחת.

^[29] מכאן מוכיח רש"י שאין שורפים את האדם למולך, כי אם העבודה היא בשריפה והוא נשאר בחיים הרי פשיטא שהוא פטור, כי לא עב כלל.

^[30] שנים נאמרו במולך, ואחד בעבודה זרה, ולגבי הכרת השני שנאמר במולך אמרינן, "אם אינו ענין למולך, תנו ענין לעבודה זרה". רש"י

^[31] זה נלמד מהכרת המיותר שבמולך, שהועבר לעבודה זרה, ומכאן למדנו שחייב בארבע עבודות אפילו בשלא כדרכה.

^[32] ובמולך הוצרך הכתוב לכותבו אף על פי שחייב בו רק בכדרכו, כי מולך אינו עבודה זרה, והקפידה התורה תורה עליו. רש"י

א אמר ר' ינאי: אינו חייב על מסירה למולך עד שימסרנו את בנו לכומרים, שנאמר: "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא יח, כא), הרי שהאיסור קשור בנתינה — מסירה לכמרי המולך.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יכול העביר את בנו באש ולא מסר אותו לכמרי המולך יהא חייב? — תלמוד לומר: "לא תתן", כלומר, נתינה מעכבת. מסר למולך ולא העביר באש, יכול יהא חייב? — תלמוד לומר: "להעביר" שאף העברה מעכבת. מסר והעביר שלא למולך אלא לעבודה זרה אחרת, יכול יהא חייב? — תלמוד לומר: "למלך".

מסר והעביר למולך ולא העביר באש, יכול יהא חייב? — נאמר כאן "להעביר" ונאמר להלן "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י), מה להלן העברה זו היא באש דווקא, אף כאן באש. ומה כאן מדובר שמעביר למולך, אף להלן מולך דווקא.

אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: אדם שהעביר את כל זרעו למולך — פטור, שנאמר "מזרעך" לצמצם: ולא כל זרעך.

בעי [שאל] רב אשי: העביר את הבן והוא, הבן, סומא מהו? או שמעבירו כשהוא ישן, מהו הדין בכגון זה? האם צריך שיהא הבן מסוגל לעבור בעצמו, או שאין זה מעכב? וכן אם העביר את בן בנו או את בן בתו מהו?

ומשיבים: תפשוט מיהא חדא [תפתור לפחות אחת] משאלות אלה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "כי מזרעו נתן למלך" (ויקרא כ, ג), מה תלמוד לומר בתוספת זו? — לפי שנאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש", אין לי ללמוד מכאן אלא איסור כשמעביר בנו ובתו בלבד, ואולם בן בנו ובן בתו מנין שחייב אף עליהם? — תלמוד לומר: "בתתו מזרעו" (ויקרא כ, ד), ו"מזרעו" כולל גם את אלה, ואם כן נפתרה אחת משאלותיו של רב אשי.

ושואלים: התנא פתח את דרשתו ב"כי מזרעו" וסליק [וגמר] בדרשה מן הכתוב "בתתו מזרעו", ומפני מה הביא ראיה משני פסוקים שונים?!

ומסבירים: דרשה אחרינא הוא [אחרת היא] שנאמרה על הפסוק השני, ונשמטה מן הברייתא. וכך יש להשלים: ממה שנאמר "זרעו" הייתי אומר שאין לי אלא זרע כשר, כלומר, צאצאיו שנולדו לו מאשה הנשואה לו כדין, ואולם זרע פסול כגון ממזרים שלו מנין שחייב עליהם? תלמוד לומר: "בתתו מזרעו" לומר כל שהוא מזרעו חייב עליו.

ב אמר רב יהודה: אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] דרך העברה? אמר אביי: שרגא דליבני במיצעי [שורת לבנים באמצע], נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא [אש מצד זה ואש מצד זה], ודרך העברה באש היא שמעבירו בהליכה על גבי שורת הלבנים בין שתי המדורות.

רבא אמר: כמשוורתא דפוריא [כמו הקפיצות של פורים], שנהגו להדליק מדורה בתוך גומה וילדים היו משתעשעים בפורים בקפיצה מעל המדורה, וכאשר מעביר את בנו בתוך האש באופן זה הוא הנקרא דרך העברה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא, ששנינו: אינו חייב עד שיעבירנו דרך עברה. העבירה ברגל — פטור. הרי שדרך העברה זו בקפיצה היא ולא בהליכה, ושלא כדברי אביי.

ועוד שנינו באותה ברייתא: אינו חייב אלא על יוצאי יריכו. הא [הרי] כיצד? — העביר את בנו או בתו — חייב, העביר את אביו ואמו אחיו ואחותו שאינם מזרעו — פטור. העביר עצמו למולך — פטור, ור' אלעזר בר' שמעון מחייב כשמעביר עצמו.

אחד המעביר למולך ואחד לשאר עבודה זרה — חייב. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: למולך — חייב, שלא למולך — פטור.

אמר עולא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר בר' שמעון המחשב את מעביר עצמו: אמר קרא [הכתוב] "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י), והוא דורש: "בך" — בעצמך, שאף הוא בכלל האיסור.

ושואלים: ורבנן לא דרשי [וכי חכמים אינם דורשים] "בך" במובן של בעצמך? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אבידתו שלו ואבידת אביו שמצאן יחד וצריך לטרוח ולהשיבן — אבידתו שלו קודמת. ואמרינן [ואמרנו] כשעסקנו באותה משנה: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ואמר רב יהודה: אמר קרא [הכתוב] "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד) — שלו קודמת לשל כל אדם. ולכאורה הראיה היא ממה שנאמר "לא יהיה בך", בך — בעצמך, שאתה עצמך צריך לדאוג שלא תהיה אביון, ומכאן שחכמים דורשים "בך"!

ודוחים: והתם [ושם] הלימוד הוא ממה שנאמר "אפס", שהוא ביטוי של צמצום והגבלה, לומר כי עליו לדאוג שלא יהא אביון, ולהתחיל ממנו עצמו.

ג אמר ר' יוסי בר' חנינא: שלש כריתות שנאמרו בעבודה זרה, שנאמרו פעמיים במולך ("ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו". ויקרא כ, ג. "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו". ויקרא כ, פסוק ה), ופעם במגדף ("את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". במדבר טו, ל), למה?

— אחת למי שעובדה כדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת למולך.

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שמולך עבודה זרה היא כשאר עבודות זרות, כרת מיוחד במולך למה לי? ומשיבים: למעביר בנו שלא כדרכה, שלשיטה זו המעביר בנו באש לכל עבודה זרה אף שאינו כדרך עבודתה, כיון שהתורה אסרה מעשה זה — חייב.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שמגדף שנאמר בתורה עבודה זרה היא ואינו איסור מיוחד, אם כן כרת מיוחד במגדף למה לי?

ומשיבים: לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] בענין זה. שיש צורך בכרת אחד לכריתות האדם על ידי מותו בעולם הזה, ופסוק שני לכרת בעולם הבא שתכרת נפשו ולא תזכה לחיי נצח. נאמר שם "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה" (במדבר טו, לא), "הכרת" — משמעו שנכרת האדם ומת בקיצור ימים בעולם הזה, "תכרת" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' ישמעאל: והלא כבר נאמר במגדף "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, ל), ולשיטתך שדורשים כל מלה וכי שלשה עולמים יש? אלא: "ונכרתה" — כוונתו בעולם הזה, "הכרת" — לעולם הבא, "תכרת" — אינו בא להוסיף דבר, אלא דברה תורה כלשון בני אדם שכפילות הלשון כגון "הכרת תכרת" הוא חלק מן הסגנון המקראי ואין ללמוד ממנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ Rabbi Yannai says: One is not liable for passing his child through fire to Molekh unless he hands him over to the priests of Molekh, as it is stated: “And you shall not give any of your offspring to pass them over to Molekh” (Leviticus 18:21), which indicates that the prohibition is to give, i.e., to hand the child over to the priests.

This is also taught in a baraita: One might have thought that one who passed his child through fire but did not hand him over to the priests of Molekh should be liable. Therefore, the verse states: “You shall not give.” If one handed over his son to the priests of Molekh but did not pass him through fire, one might have thought that he should be liable. Therefore, the verse states: “To pass,” indicating that passing is also necessary. If one handed over the child and passed him through fire, not to priests of Molekh but rather to priests of another object of idol worship, one might have thought that he should be liable. Therefore, the verse states: “To Molekh.”

If one handed over his child and passed him over to the priests of Molekh, but he did not pass him through the fire, one might have thought that he should be liable. It is stated here, in the verse: “To pass,” and it is stated there, in another verse: “There shall not be found among you one who passes his son or his daughter through the fire” (Deuteronomy 18:10). Just as there, the verse is referring to passing one’s child through the fire, so too here, the reference is to passing one’s child through the fire. And just as here, the verse is referring to one who passes his child over to the priests of Molekh, so too there, the reference is to Molekh alone, excluding any other object of idol worship.

Rav Aḥa, son of Rava, says: One who passed all his offspring through fire to the priests of Molekh is exempt, as it is stated: “Of your offspring,” indicating: But not all your offspring.

Rav Ashi raises a dilemma: If one passed through the fire a child of his who is blind, what is the halakha? Furthermore, if one passed his child through the fire while the child was asleep, what is the halakha? Does the child need to be capable of passing through on his own, or is that not necessary? Likewise, if one passed his son’s son or his daughter’s son through the fire, what is the halakha?

The Gemara answers: Resolve at least one of these dilemmas, as it is taught in a baraita: Why must the verse state: “Because he has given of his offspring to Molekh” (Leviticus 20:3)? What is added by this statement? Because it is stated: “There shall not be found among you one who passes his son or his daughter through the fire,” I have derived only that it is prohibited for one to pass his son or daughter. From where do I derive that one who passes his son’s son or his daughter’s son is also liable? The verse states: “When he gives of his offspring” (Leviticus 20:4). The term “offspring” indicates that grandchildren are included. This resolves one of Rav Ashi’s dilemmas.

The Gemara asks: The tanna began his exposition with the phrase in the verse “because he has given of his offspring,” and ended with an interpretation of the phrase in the verse “when he gives of his offspring.” Why did he cite two different verses as proof for his halakhic statement?

The Gemara answers: The second verse is stated in the baraita for a different exposition, which was omitted from the baraita and reads as follows: From the term in the verse “his offspring” I have derived only that one is liable for passing through the fire his offspring of unflawed lineage, i.e., his descendants from a woman whom he was permitted to marry. From where do I derive that one is liable for passing through the fire his offspring of flawed lineage, e.g., a mamzer, as well? The verse states: “When he gives of his offspring,” indicating that one is liable for passing any of his offspring.

§ Rav Yehuda says: One is not liable for passing his child through fire to Molekh unless he passes him in the typical manner of passing. The Gemara asks: What is considered the typical manner of passing? Abaye says: The child is taken by foot along a latticework [sirega] of bricks in the middle, between the fire on this side and the fire on that side.

Rava says: The typical manner of passing is like the leaps of children on Purim. It was customary to light a bonfire on Purim inside a pit, and children would amuse themselves by leaping over the bonfires. Passing one’s child over a fire in such a fashion is the typical manner of passing a child over to Molekh.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: One is not liable unless he passes his child through the fire in the typical manner of passing. If he passed him by foot, he is exempt. Evidently, the passing ritual is performed by leaping and not by walking.

The baraita continues: And one is liable only for passing his descendants. How so? If one passed his son or his daughter through the fire, he is liable. If he passed his father, or his mother, his brother, or his sister, he is exempt. If one passed himself over to Molekh, he is exempt. And Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, deems him liable.

Both one who passes his child through fire to Molekh and one who passes his child through fire to other objects of idol worship are liable. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: If he passes him over to Molekh, he is liable, but if he transfers him to another object of idol worship, not to Molekh, he is exempt.

Ulla says: What is the reason for the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who deems one who passes himself over to Molekh liable? The verse states: “There shall not be found among you one who passes his son or his daughter through the fire” (Deuteronomy 18:10), and the term “among you” is interpreted homiletically to mean: Among yourself.

The Gemara asks: And do the Rabbis not interpret the term “among you” as referring to oneself? But didn’t we learn in a mishna (Bava Metzia 33a): If one finds his lost item and his father’s lost item, taking care of his own lost item takes precedence. And we said in discussion of that mishna: What is the reason for this? And Rav Yehuda said that it is because the verse states: “Only so that there shall be no needy among you” (Deuteronomy 15:4), meaning that one must avoid becoming needy. Therefore, if one lost an item, tending to his lost item takes precedence over tending to the lost item of any other person. Apparently, this interpretation of the verse is based on the understanding that the term “among you” is referring to oneself, i.e., one must take care of himself so that he will not become needy.

The Gemara answers: And there, in that discussion, the halakha is derived from the word “only,” a limiting term, which is interpreted to mean that in preventing destitution one should begin with himself.

§ Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Why is the punishment of excision from the World-to-Come [karet] mentioned three times with regard to idol worship? It is stated twice with regard to the ritual of Molekh, in the verse: “I will also set My face against that man, and I will excise him from among his people” (Leviticus 20:3), and in the verse: “Then I will set My face against that man, and against his family, and I will excise him” (Leviticus 20:5). The third mention of karet is with regard to one who blasphemes: “That person blasphemes the Lord, and that soul shall be excised from among his people” (Numbers 15:30).

One mention is for worshipping an idol in its typical manner of worship, and one mention is for worshipping an idol not in its typical manner of worship, and one mention is for performing the ritual of Molekh.

The Gemara asks: And according to the one who says that Molekh is an object of idol worship, why do I need a special mention of karet with regard to Molekh? The Gemara answers: It is necessary for the case of one who passes his child through fire to an idol other than Molekh, where this is not its typical manner of worship. According to this opinion, one who passes his son through fire to any idol is liable.

The Gemara asks: And according to the one who says that the verse concerning one who blasphemes is referring to one who engages in idol worship and not to one who curses God, why do I need karet to be mentioned with regard to one who blasphemes?

The Gemara answers that it is necessary for that which is taught in a baraita: It is stated with regard to one who blasphemes: “Because he has despised the word of the Lord, and has breached His mitzva, that soul shall be excised [hikkaret tikkaret], his iniquity shall be upon him” (Numbers 15:31). The phrase “hikkaret tikkaret” is interpreted as follows: “Hikkaret”; the sinner is excised in this world, meaning that he will die prematurely. “Tikkaret”; the sinner is excised in the World-to-Come, and he will not merit everlasting life. This is the statement of Rabbi Akiva.

Rabbi Yishmael said to him: But isn’t it already stated in the previous verse: “He blasphemes the Lord; that soul shall be excised [venikhreta]” (Numbers 15:30)? Are there three worlds in which the sinner is excised? Rather, from the term in the verse “venikhreta” it is derived that the sinner is excised in this world, from the term “hikkaret” it is derived that the sinner is excised in the World-to-Come, and nothing is derived from the doubled verb “hikkaret tikkaret,” as the Torah spoke in the language of people.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי שהעביר כל זרעו למולך פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצתה הא אם לא היה לו אלא בן אחד או שהעביר את כלם ביחד פטור אבל אם העביר אחד אע"פ שדעתו להעביר את כלם כבר נתחייב משהעביר אחד העביר את בנו והוא ישן או סומא פטור שהעברה זו אינה שיעבירנו הוא בעצמו אלא שמצוה לו ועובר והוא יוצא לשלישי ובאלו אין כאן העברה שאינן יכולין לעבור מעצמם אא"כ יעבירם אחר בידיו כל שהעביר מזרעו בין זרע כשר בין זרע פסול בין בניו ובנותיו ממש בין בני בניהם עד כמה דורות הואיל ומיוצאי ירכו הוא וחייב אבל אם העביר אחיו ואחיותיו או אפילו הוא עצמו פטור:

העברה זו כבר פירשנוה שהיא בתוך המדורה אבל אם היתה מדורה מכאן ומכאן ועובר הוא באמצע אינו כלום אבל כל שעובר בתוך המדורה הן בקפיצה הן דרך הלוך חייב ויש פוסקין שאין דרך העברה ברגל ר"ל בהלוך אלא בדרך קפיצה:

כל שהוא צריך להשתדל באבדתו ובאבדת אביו או רבו אבדת עצמו קודמת שנאמר לא יהיה בך אביון השתדל בעצמך שלא תבא לידי עניות דמ"מ אם יכול להחזיר את שתיהן יחזיר וכבר ביארנוה במקומה בשני של מציעא:

אמר ר' ינאי אינו חייב עד שימסרנו לכומרין שלו אמתני' קאי דקתני אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש וקאמר ר' ינאי דהאי מסירה דקתני מסירה לכומרין היא שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר ולא מיקריא נתינה להעביר אלא למי שדרכו להעבירו. תניא נמי הכי דמזרעך לא תתן נפקא לן דאינו חייב עד שימסור וממילא שמעת דמסירה לכומרין בעינן דאי לא תימא הכי לא קרינא בה לא תתן להעביר כדפרישנא. ויש לי לפרש תניא נמי הכי דאינו חייב עד שימסרנו לכומרין מדקא קפיד תנא אנתינה דאתיא לכלל העברה דיליף לה מדכתיב להעביר ש"מ מסירה לכומרין בעינן שמעבירין אותו דאי מסר ליה לאחריני אע"ג דמעבר ליה בתר הכי מכל מקום לאו נתינה דמתיא ליה לכלל העברה היא ולא קרינא ביה לא תתן להעביר. דתניא ומזרעך לא תתן יכול העביר ולא מסר יהא חייב שהרי נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש משמע העברה בלא נתינה ואי לא כתיב לא תתן הוה אמינא דהאי נתינה דכתיב גבי עונש העברה היא ת"ל לא תתן הואיל ונאמר לא תתן ונאמר בעונש אשר יתן מזרעו יכול מסר ולא העביר יהא חייב ת"ל להעביר נתינה הבאה לכלל העברה משמע ואם תאמר באש מנין נאמר כאן להעביר ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר באש מה להלן באש אף כאן באש מה כאן למולך אף להלן למולך ויש לפרש דכולה מילתא לא שנא העברה גופא ולא שנא באש מג"ש יליף לה דנתינה על מנת להעביר לא סגיא בלא העברה דהא התם מעביר כתיב: אמר רב אחא בריה דרבא העביר כל זרעו למולך פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך:

בעי רב אשי העבירו סומא או ישן מהו מי הוי דרך העברה דיליה בהכי או לא ויש לפרש מי אמרינן כי קפיד רחמנא היכא דהוה יכיל להעבירינהו ברגל וקא טרח ומעבר להו בידיה [בן בנו ובן בתו מהו מי אמרינן בנו ובתו דוקא דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו] או דילמא כיון דכתיב ומזרעך לא תתן וכתיב נמי גבי עונש אשר יתן מזרעו למולך אפי' בן בנו ובן בתו נמי ואמרינן פשוט מיהא חדא מהני בעי' דאפי' אבן בנו ובן בתו מיחייב דתניא כי מזרעו נתן למולך מה ת"ל וכי הוצרך ללמדנו שלא חייבו כרת אלא לפי שנתן מזרעו למולך והלא כבר נאמר ואני אתן את פני באיש ההוא דמשמע ההוא דאיירי ביה לעיל לפי שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתו מנין ת"ל ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך והיינו טעמא דלא פשיט מזרעך לא תתן חדא דקרא דכתיב גבי עונש עדיף ליה ותו דקרא יתירא קא בעי למדרש: ומתמהינן תנא פתח בכי מזרעו למדרש ביה בן בנו בן בתו והדר סיים בתתו מזרעו ומפרקינן כי מזרעו דרשא אחרינא דריש ביה לרבויי אפי' זרע פסול כגון ממזר וחלל אבל זרע הבא מן השפחה ומן הנכרית לא מיחייב עילויה דלאו זרעו הוא וחסורי מיחסר והכי קאמר כי מזרעו מה ת"ל שיכול אין לי אלא זרע כשר כו' והדר תאני בתתו מזרעו מה ת"ל לפי שנאמר כו' ואית דגרסי בתתו מזרעו דרשא אחרינא הוא והכי קתני כי מזרעו מה ת"ל לפי שנאמר לא ימצא בך אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתו מנין תלמוד לומר כי מזרעו ואין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו:

אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברתו כלומר כדרך המעבירי' למולך וכמנהגן היכי דמי אמר אביי שרגא דליבני במיצעי סירוג של לבנים באמצע והאש מכאן ומכאן והוא מעבירו בחיקו מעבר זה לעבר זה ע"ג אותו סירוג של לבנים ואינו שורפו אלא העברה בעלמא הוא דעביד וראיה להא מילתא מיהא דאמרינן לקמן המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה קא מיירי ואי דשריף נפשיה ממאי דקא פטר ליה וההיא דאמרינן לעיל גבי חזקיה מלך יהודה לאו למולך קאמר אלא לשאר ע"ג שדרכה בכך כגון אדרמלך וענמלך אלהי ספרוים דיקא נמי דהתם כתיבא שריפה שורפים את בניהם באש והכא כתיבא העברה. רבא אמר כמשוורתא דפיריא כדילוג שהתינוקות מדלגין בפורים שעושין מדורה דולקת באמצע וקופצים בה משפה זו לשפה זו כך דרך המעבירים מזרעם למולך נוטלו על זרועותיו וקופץ בו משפה זו לשפה זו:

תניא כותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגליו של אב קאמר כלומר נטלו בחיקו ועבר בו ברגליו פטור אלמא העברה לאו ברגל היא אם כן היכי הויא על כרחיך דרך קפיצה כדרבא. ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו כל זרעא דנפיק מיניה יוצאי יריכו קרי להו לא שנא בנו ובתו ולא שנא בן בנו ובן בתו והאי דנקט בנו ובתו גבי פירושא דמילתא מידי דאיירי ביה קרא הוא דנקט וכי אצטריך לאפוקי אביו ואמו ואחיו ואחותו איצטריך דלאו יוצאי יריכו נינהו. העביר עצמו כגון שאמר לאחרים שיעבירוהו למולך והעבירוהו פטור דזרעו דוקא כתיב ור' אלעזר בר"ש מחייב. אחד המעביר למולך כו' תשלום מתניתא הוא: אמר עולא מאי טעמא דר' אלעזר ב"ר שמעון דמחייב במעביר עצמו אמר קרא לא ימצא בך בך בעצמך וכי תימא אזהרה שמענו עונש מניין הא גבי עונש לא משמע אלא נפקא לן מג"ש דלעיל דיליף העברה העברה נאמר כאן לא ימצא בך מעביר ונאמר להלן ומזרעך לא תתן להעביר מה להלן עונש אף כאן עונש. ומקשינן ורבנן לא דרשי בך בעצמך והתנן אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת ונפקא לן מאפס כי לא יהיה בך אביון ודרשינן בך בעצמך כלומר הזהר בעצמך שלא תבוא לידי עניות והיינו דקאמרינן שלך קודמת לשל כל אדם וסופא דמילתא נקט דכיון דדרשינן לא יהיה בך לא יהיה בעצמך לאזהרה ממילא שמעת דשלך קודמת לשל כל אדם. ומפרקינן לעולם לא דרשי בך בעצמך ועצמך ממיעוטא דאפס נפקא דמשמע לשון מיעוט ואייתורי מייתר להזהיר על עצמך שלא תבא לידי עניות וראינו מי שפירש בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו:

אמר רבי יוסי בר חנינא שלש כריתות בע״ג למה ומזרעך לא תתן להעביר למולך וכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כו' ואידך תרי כתיבי בפרשת מולך דכתיב ואני אתן את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואע״ג דכולהו במולך כתיבי על כרחי' כולהו לא צריכי למולך אם אינו ענין למולך תניהו ענין לע״ג והיינו דקא קשיא לן ג' כריתות בע״ג למה וכי יש כרת אחר כרת. וקא פשיט אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתואה דמיחייב עלייהו שלא כדרכה ואע״ג דקרא בנותן מזרעו כתיב הא ברירנא דעל כרחי' בנותן מזרעו למולך לא צריך כי איצטריך לע״ג איצטריך ואם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה ואחת למולך ואע״ג שדרכו בכך הוצרך לפרוט בו כרת בפני עצמו דכי אקרבי לן כרת לכדרכה בע״ג אבל במולך לא אתרבי דמולך לא ע״ג הוא [ומקשינן ולמ״ד מולך ע״ג הוא] כרת דכתיב במולך באפי נפשיה למה לי ומפרקינן למעביר בנו שלא כדרכה כלומר למעביר בנו לע״ג שאין דרך עבודתה בכך דכי היכי דנפקא השתחויה לידון בעצמה הכי נמי נפקא העברה שלא כדרכה שלא תאמר זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה הוא דמיחייב שלא כדרכה אבל העברה לא קמ״ל. ומקשינן ולמאן דאמר מגדף דכתיב בפרשת שלח לך אנשים את השם הוא מגדף ונכרתה ופליגי בה בכריתות איכא למאן דאמר מגדף היינו מברך את השם ואיכא למאן דאמר עובד ע״ג הוא והשתא קשיא לן למאן דאמר מגדף ע״ג הוא כרת דמגדף למה לי ומפרקינן לחיוביה כרת לעולם הבא כדתניא הכרת תכרת כו' ר' עקיבא לטעמיה דסבר מגדף מברך את השם הוא הילכך כרת דמגדף מיבעי ליה לגופיה ואידך קרא דהכרת תכרת דריש ליה בע״ג לחיוביה כרת לעולם הבא יש לפרש שלא יעמד בתחיית המתים כלומר שיהא נכרת מן העולם הזה ומן העולם הבא ואיכא למימר דהוי מהנך דנידונין בגיהנם י״ב חדש ולאחר י״ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת אמר לו ר' ישמעאל והלא כבר נאמר ונכרתה וכי שלשה עולמות יש אלא ונכרתה בעולם הזה כו' ר' ישמעאל לטעמיה דסבר מגדף עובד ע״ג וכולה פרשה בעובד ע״ג קאי הילכך לא מצית למימר דהכרת תכרת תרי נינהו דאם כן מייתר לן האיך כרת קמא דכתיב ונכרתה וכי תימא מאי קא פריך ליה ר' ישמעאל לר' עקיבא אי לטעמא דר' עקיבא לא קשיא מידי דכיון דמוקי כרת קמא דמגדף במברך את השם לא מייתר לן קרא כי היכי דתיקשי ליה וכי ג' עולמות יש אמרי ר' ישמעאל הוא דלא ידע ליה לדעתיה דר' עקיבא איהו סבר כולה מילתא בעובד ע״ג מוקי לה והיינו דמקשי ליה וכי ג' עולמות יש ור' עקיבא אמר לך מי סברת מגדף עובד ע״ג הוא וכולה מילתא בעובד ע״ג קאי לא מגדף היינו מברך את השם ודמיא לההיא דאמרינן בריש פירקין (סנהדרין נ״א:) גבי ישמעאל אחי בת ובת אני דורש כו' ואית דמפרשי דר' ישמעאל לאו לר' עקיבא פריך והלא כבר נאמר ונכרתה דהא ר' עקיבא במברך את השם מוקי לה אלא טעמא דנפשיה קאמר והלא כבר נאמר ונכרתה באותה פרשה עצמה גבי מגדף ואנא סבירא לי דע״ג הוא וכי ג' עולמות יש בו ודומה לו בשחיטת חולין בפרק גיד הנשה והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה והאי פירכא לאו לכשכנגדו פרכה דאיהו ס״ל דאפי' במוקדשין אין כולה עולה אלא טעמא דנפשייהו קאמרי. ואם תשאל אכתי למאן דאמר מגדף עובד ע״ג הוא בשלמא חד כרת אצטריך לעולם הבא אלא כרת לעולם הזה למה לי מאינך כריתות אחריני נפקא. אמרי להכי כתבינהו לתרווייהו בהדי הדדי לאשמועינן דחד מינייהו לעולם הבא כתיב כלומר אחר כרת ראשון יש עוד כרת אחר:

גמרא ומזרעך ולא כל זרעך כתב הסמ"ג לאווין מ' ויש בזה טעם לתשובת המינים מפני שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כ"כ עבירה גדולה שאין הקב"ה רוצה שיהא לו כפרה ומזה הטעם אני אומר כו' עכ"ל ע"ש ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין אע"ג דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וק"ל:

העבירו ברגל פטור כו' והמיימוני פ"ז מהלכות ע"ז כתב ומעבירו ברגליו מצד זה כו' וע"ש דברי בעל כסף משנה גם רש"י בחומש פירש כן וע"ש ברא"ם ואין להאריך:

ולמאן דאמר מגדף עע"ז היא כרת במגדף כו' דליכא למימר דההוא מאן דאמר דסבירא ליה דמגדף עע"ז היא אית ליה דמולך לאו עע"ז היא ואיצטריך ליה למולך שלא כדרכה דהא כיון דסבירא ליה דמולך לאו עע"ז היא לא מסתבר לחיובי עליה כרת בשלא כדרכה כמו שכתבו התוספות והיינו טעמא כיון דליכא חיוב מיתה בשלא כדרכה במולך כדקתני בברייתא לית לן לאוקמי ביה חיוב כרת וק"ל:

בפירש"י בד"ה ר' ינאי לפרושי עד שימסור דמתני' אתא כו' מסירה לכומרין קאמר עכ"ל והא דקאמר תנ"ה יכול העביר כו' לאו אהך מלתא קאמר דהך מלתא לא מפרש בברייתא טפי מבמתני' אלא דקאמר תנ"ה דמפיק ליה מסירה מקרא דלא תתן כרבי ינאי דזה אינו מפורש במתני' ולא ניחא ליה לפרש דטעמא דמתני' דבעי מסירה קאתי ר' ינאי לפרש מדכתיב לא תתן דא"כ הוה ליה למימר מה"מ אמר ר' ינאי כו' שנאמר ומזרעך לא תתן גו' וק"ל:

בד"ה ולמאן דאמר בכריתות מגדף כו' משורר לע"ז כרת דכתיב במגדף ל"ל אחרי שדרכה כו' עכ"ל דלית לן לאוקמי חיוב כרת אלא במקום דאיכא מיתה בהתראה ומשורר שלא כדרכה אינו חייב מיתה דאינו מד' עבודות וק"ל:

תוס' בד"ה שלשה כריתות כו' ואע"ג דה"ל טפי לאוקמי לגופיה למעביר כו' עכ"ל קצת משמע דלא קשיא להו הכי רק לפירושם דכל שלשה כריתות כתיבי במולך ולא לפ"ה ואפשר משום דלפ"ה ניחא טפי דאיכא למימר דהנהו תרי דכתיבי במולך מוקמינן להו מסברא חדא לכדרכה במולך וחדא לכדרכה בע"ז וההוא כרת דכתיב בע"ז גופיה אתי לשלא כדרכה בע"ז אבל לפירושו דכל שלשה כריתות במולך כתיבי קשיא להו דה"ל טפי כו' ודו"ק:

בד"ה למעביר בנו כו' תימה כיון דמולך ע"ז הוא תיפוק כו' עכ"ל כבר הרגיש רש"י בזה קצת שפירש דלא מוקמינן כרת בשלא כדרכה אלא בהנהו ד' עבודות דמצינו בהו חיוב מיתה בשלא כדרכה אבל אין זה מספיק דהא למ"ד מולך ע"ז הוא חייב במולך נמי מיתה שלא כדרכה כדתניא לעיל בברייתא ועוד דלשיטת התוספות דכולהו ג' כריתות במולך כתיבי אמאי לא נוקמיה נמי לשלא כדרכה במולך כיון דכתיב במולך והוי נמי ע"ז וק"ל:

בד"ה וכי שלשה כו' ואם תאמר לרבי עקיבא נמי תקשה כו' אבל מר"י קשיא כו' עכ"ל גם כל זה לשיטתם דכל שלשה הכריתות במולך כתיבי וכ"כ מהרש"ל וק"ל:

בא"ד לעכו"ם שלא כדרכה משום עולם הזה ועולם הבא אי נמי חד לעכו"ם שלא כדרכה ותרתי למולך כו' עכ"ל קצת קשה דלפי זה מאי קשיא ליה וכי שלשה עולמות יש כו' הא איכא למימר דאיצטריך כולהו דהיינו ג' דכתיבי במולך וג' דכתיבי בעכו"ם והיינו תרתי לכדרכה בעולם הזה ועולם הבא ותרתי לשלא כדרכה בעכו"ם בעולם הזה ובעולם הבא ותרתי למולך בעוה"ז ועוה"ב ויש לומר דקושטא קאמר דלית ליה רק תרתי בעכו"ם דהכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם ודו"ק:

בתוס' ד"ה שלש כריתות וכו' וקשה לרבי דאית ליה בריש מי שהיה טמא דמגדף היינו מברך השם ובספ"ק דשבועות מוקי כי דבר ה' בזה לפורק עול וכו' כצ"ל וי"ל דבריש מי שהיה טמא פליג התם רבי ורבי נתן ורבי אית ליה התם דמגדף היינו מברך השם ורבי מוקי נמי בסוף פ"ק דשבועות דף י"ג כי דבר ה' בזה וגו' דפורק עול וכו' וא"כ לרבי ליכא כרת שלישי דע"ז בפ' שלח לך דהנהו כריתות דפ' שלח לך דכתיב גבי מגדף וגבי את דבר ה' בזה לאו בע"ז איירי וליכא כאן כ"א שני כריתות דכתיבי גבי מולך בפ' קדושים ואתא חד למולך עצמו למ"ד מולך לאו ע"ז הוא או למעביר שלא כדרכה למ"ד מולך ע"ז וחד לע"ז כדרכה וא"כ כרת בע"ז שלא כדרכה מנלן:

בא"ד ואכולהו כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות פי' גם על מולך דכתיב בהאי קרא כי כל אשר יעשה וגו' ונכרתה והוי כאילו נכתב כרת גבי מולך וא"כ כתיב תלתא כריתות גבי מולך שתים בפרשת קדושים ואחד בפרשת אחרי מות ומוקמינן שנים מהן לע"ז אחד לכדרכה ואחד לשלא כדרכה באם ענין למולך ואחד למולך עצמו דס"ל השתא דמולך לאו ע"ז הוא:

בא"ד ואף על גב דהוי ליה טפי לאוקמיה לגופיה וכו' קושיא זו לא תליא במאי דפירש השתא דכולהו ג' כריתות כתיב גבי מולך דכי נמי הוה ס"ל דחד כתיב גבי ע"ז בפ' שלח לך ותרי כתיבי גבי מולך בפרשת קדושים ומוקי הנהו תרי דכתיבי גבי מולך חד לע"ז שלא כדרכה וחד למולך איכא נמי לאקשויי דלמא תרוויהו אתי למולך גופיה ואתי כרת השני לעושה עבודת מולך לשאר ע"ז דהיינו מעביר בנו שלא כדרכה וקושיא זו ענין בפני עצמה ואלעיל קא מהדר:

ד"ה למעביר בנו ובתו שלא כדרכה תימה כיון דמולך ע"ז הוא תיפוק ליה מההוא כרת דאוקמינן לע"ז שלא כדרכה יש לתמוה על דברי התוס' הללו הא אע"ג דכבר מוקמינן חד כרת לע"ז שלא כדרכה היינו בזובח ומקטיר והשתחואה לע"ז שלא כדרכה וכדילפינן בגמרא לעיל מזביחה דיצאה מן הכלל ללמד מה זביחה שהיא מיוחדת עבודת פנים והשתחואה יצא ללמד על עצמה אבל שאר עבודות אע"ג שהן דרך כבוד כגון גיפוף ונישוק לא מחייבי בשלא כדרכה לכך אצטריך שפיר כרת בפני עצמו למעביר בנו ובתו לחייב ככל שאר ע"ז שלא כדרכה אע"ג שהעברת בנו אינו עבודת פנים וכן פירש"י בכאן ולמ"ד מולך ע"ז וכו' בא הכתוב לחייב עלה אף בשאר ע"ז שאין דרכן בכך שלא מצינו אלא זיבוח וקיטור והשתחואה וצ"ל דהתוס' לא ס"ל כפירש"י אלא ס"ל דאע"ג דלעיל אמרי' מה זביחה שהיא מיוחדת עבודת פנים היינו דוקא לענין חיוב מיתה דנפקא לן מפסוק דזובח לאלהים יחרם דזביחה שהיא עבודת פנים יצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו אבל לענין כרת כי מוקמינן ההוא כרת יתירה דכתיב גבי מולך לע"ז באם אינו ענין ולחייב בע"ז כרת אף בשלא כדרכה ככל עבודות שלא כדרכה הוה דינא הכי דמנ"ל לחלק ולומר דקאי האי כרת דוקא אעבודות פנים וכיון דהאי כרת קאי אכל עבודות שיחייב בהן בשלא כדרכה א"כ גם מעביר בנו ובתו בכלל ולכך הקשו התוס' שפיר דל"ל כרת בפני עצמו למעביר שלא כדרכה הא בכלל כרת דמוקמינן לכל שאר העבודות שלא כדרכה הוא ותירצו דאי לא הוי כתיב אלא חד כרת לא הוה מוקמינן לשאר עבודות שלא כדרכה אלא למעביר לחוד דהוי מסתבר לן טפי לאוקמי לגופיה כיון דס"ל השתא דהעברת בנו ובתו עבודה היא לע"ז ולא חוק בעצמה וק"ל:

ד"ה וכי שלשה עולמות יש וכו' דלעולם הזה נפקא לן מקראי דמולך באם אינו ענין כצ"ל ונ"ל דהתוס' לפי סברתם אזלי דפירשו בדבור שלפני זה מולך עצמו כתיבי ג' כריתות אתא חד לע"ז כדרכה וחד לע"ז שלא כדרכה וחד למולך ובקרא דכי דבר ה' בזה כתיב הכרת דס"ד להתוס' השתא דאתי נמי לע"ז לכך הקשו התוס' לר"ע נמי אע"ג דהוא ס"ל דמגדף הוא מברך השם אפ"ה איכא עדיין ג' כריתות בע"ז בקרא דמולך בלאו האי דהכרת תכרת דכתיב בקרא דכי דבר ה' בזה ולכך כי נמי דריש ר"ע הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב אותו כרת דאתי לעוה"ז ל"ל הא כבר כתיב כרת בע"ז לעה"ז בקראי דמולך מיהו ר"ע איכא למימר דלא דריש וכו' והא דדריש ר"ע הכרת בעה"ז תכרת בעה"ב לא לענין ע"ז דריש לה אלא לענין פורק עול ומגלה פנים:

בא"ד וי"ל דר' ישמעאל הוה דריש קראי דמולך וכו' ר"ל דר' ישמעאל לא יליף ע"ז כדרכה מקראי דמולך אלא מקרא דאת ה' מגדף ונכרתה ומכי את דבר ה' בזה הכרת תכרת ונכרתה אתי לעה"ז הכרת לעה"ב תכרת דברה תורה כלשון ב"א והג' כריתות דכתיבי גבי מולך תרי מנייהו אתי לע"ז שלא כדרכה אחד לעולם הזה ואחד לעולם הבא וכרת הג' למולך עצמו או אפכא תרי למולך ואחר לע"ז שלא כדרכה זהו תמצית כוונת התוס' בדבור זה אבל מקשין התלמידים דלפי זה לא כתיב כרת לעה"ב או במולך עצמו או בע"ז שלא כדרכה וא"כ מאי דוחקיה דר' ישמעאל לומד דדברה תורה כלשון בני אדם הא יש כאן ו' כריתות ונוקי תרי עע"ז כדרכה אחד לעה"ז ואחד לעה"ב וכן ב' לע"ז שלא כדרכה וכן ב' למולך עצמו ול"נ דאין זה קושיא דלא מסתבר ליה למדרש הכי דהא תלתא כריתות כתיב בקראי דמולך ותלתא בקראי דשלח לך בפ' את ה' הוא מגדף וע"כ הוה צריך לאוקמי הנך דבפרשת שלח לך תרי מנייהו לע"ז כדרכה לעה"ז ולעה"ב וא' מהן לעה"ז לע"ז שלא כדרכה או למולך והג' כריתות דכתיבי בקראי דמולך חד מנייהו לעה"ב לע"ז שלא כדרכה ותרי למולך לעה"ז ולעה"ב או בהפך וא"כ השני בריתות של ע"ז שלא כדרכה דאתי חד לעולם הזה וחד לעולם הבא לא יהיו כתובים גבי הדדי אלא חד בקרא דמולך וחד בפרשת שלח לך וזה נראה לו דוחק דכל שנכרת בעולם הזה ולעולם הבא ראוי הוא שיהיו הבריתות של עולם הזה ושל עולם הבא כתובים גבי אהדדי וק"ל:

גמרא כל אדם התם מאפס כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הכי גרסינן כו' מסירה משמע אלא הכי כו' מסירה תלמוד לומר לא תתן כצ"ל והד"א:

בד"ה פשוט מהא מתני' כצ"ל והס"ד:

בד"ה תלמוד לומר כו' אחריני הוא ולא זה כו' מבתתו מזרעו ודרשא קמייתא ואם העלם כו' כצ"ל:

בד"ה שרגא דליבני כו' ומכאן ומעבירו עליה ואינו שורפו כו' כצ"ל. ונ"ב לאפוקי מפירוש הערוך:

בד"ה דרך עברה עברתו של מולך כצ"ל:

בד"ה ג' כריתות כו' באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל העם הזונים אחריו וגו' והוא עבודת כוכבים והא דכתיב כו' בני אדם ואת כו' כצ"ל:

בד"ה אחת שלא כו' שהוא חייב עליהם כו' כצ"ל:

בד"ה ולמאן דאמר בכריתות כו' משורר לעבודת כוכבים כרת כו' שדרכו בכך ופלוגתא היא בכריתות דאיכא כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה והלא כבר כו' כתיבא וכי שלשה כו' לכשנגדו פריך דאיהו ס"ל במוקדשין כו' טעמא דנפשיה אמר כו' כצ"ל. תוס' בד"ה שלש כריתות כו' וקשה לר"י צ"ל לרבי:

בד"ה וכי שלשה כו' מקראי דמולך כעבודת גלולים כו' כצ"ל והד"א. ונ"ב פירוש מולך שכתוב גבי עריות ובא באינו ענין לעבודת גלולים ודו"ק:

רש"י ד"ה כי מזרעו. דלעיל מיניה כתיב אשר יתן כו'. כצ"ל:

תד"ה העביר. וא"ת מקמא מיחייב ליה. ולע"ד יותר מזה מצינו בעיר הנדחת (לקמן קי"ב) לרי"ה דדנין וחובשין דאע"ג דנגמר דינו לסקילה אם אח"כ ימצא רובא חוזרין ודנין אותו לסייף מכש"כ הכא אם באו עדים אפי' לאחר שנגמר דינו שהעביר גם יתר בניו אפי' בזא"ז סותרין דינו:

תד"ה וכי. דלעה"ז נפ"ל מקראי דמולך בע"ג. כצ"ל בב':

גמ' אין לי אלא זרע כשר. וכן בקדושין דף ד ע"א ועי' בתוס' קידושין דף סו ע"ב ד"ה ולזרעו:

בגמרא אינו חייב עד שימסרנו: הר"ן הקשה לפי פי' רש"י מאי מייתי תניא נמי הכי הא גם במתניתן כתוב כל מה שכתוב בברייתא גם הקשה למה לא קאמר ויעבירוהו באש גם הקשה בת"ח איך ס"ד דאם מסר ולא העבירוהו יהא פטור והעברת הכומרים יביא לו החיוב ואפשר לפרש דר' ינאי הכי קאמר דהא דאמרינן במתניתן אינו חייב עד שיהיו שניהם מסירה והעברה וע"ז קאמר דאינו חייב פי' דאמסירה לחוד אינו חייב אלא כשנותנו לכומרים כיון שהם יעבירוהו שייך בזה לא תתן להעביר למולך לאפוקי אם מסר למולך לחוד ולא העביר פטור כי מתניתן אבל באמת כשמסר למולך בעצמו והעבירו באש חייב כיון דעכ"פ היו שניהם אבל כשלא העביר בעצמו אלא שמסרו כדי להעביר זה לא שייך רק במסירה לכומרים ועל זה מייתי תנ"ה יכול העביר ולא מסר ולא קתני למולך דבזה אין חילוק אי מסר למולך או לכומרים אבל בסיפא קתני מסר למולך ולא העביר יכול יהא חייב הכא קתני למולך דוקא דבזה פטור אם לא העביר כיון דכתיב להעביר למולך וכשמסרו למולך אין זה מסירה כדי להעביר דהרי המולך בעצמו לא יעבירוהו אבל אם מסרו לכומרים מאז שמסרו חייב אף שלא העבירוהו אח"כ כיון דנתינה לצורך העברה עבד ועבר על לא תתן להעביר ולפ"ז יהיה הדין דבמסר למולך והעבירו וכן במסרו לכומרים אף שלא העבירוהו יתחייב אבל במסרו למולך ולא העבירו פטור אכן דעת הרמב"ם אינה כן:

סומא מהו ישן מהו: ה"ה דהוי מצי למבעי' ג"כ חגר וקטן שאינו יכול לילך ברגליו ולקפוץ מהו ולפ"ז הרמב"ם דפסק בסומא וישן דפטור כיון דלא נפשטה איבעי' וספק נפשות להקל גם בחגר וקטן פטור:

ת"ל בתתו מזרעו: א"ל דא"כ בנו ובתו ל"ל דכיון דרצה התורה לכתוב לא ימצא ללאו לחוד א"כ ע"כ צריך לכתוב התם או מעביר מזרעו באש או כדכתיב באמת מעביר בנו ובתו באש כתי' חדא מינייהו אבל הכא פריך שפיר דכי מזרעו ובתתו מזרעו מיותר לגמרי דכבר כתיב ברישא דקרא כמו שפי' רש"י גם א"ל דהכא מצרכינן מזרעו לרבות בן בנו ובן בתו ובקדושין (דף ד' ע"א) אמרינן דלא מצרכינן קרא להכי דבני בנים הרי הן כבנים כבר תירץ הריטב"א שם בשם התוס' דדוקא היכי דכתיב זרעו אמרינן אבל בכלל בן ובת לא הוי בני בנים בכלל. אך דלפ"ז ק"ק ל"ל דכתיב בן ובת ומצרכינן ב"ב לרבות מזרעו לכתוב הך מזרעו גבי לא ימצא ולא לכתוב ב בן ובת כלל וממילא ידעינן ב"ב גם כן ואפשר לומר דאם כן לא הוי ממעטינן ממ"ם דמזרעו מקצת זרעו ולא כל זרעו אלא הוי ממעטינן או זכרים או נקבות ולכן כתיב בן ובת דאתרווייהו מיחייב:

זרע פסול מניין: פי' זרע זרעו פסול מניין דבני בנים לא אתו רק מזרעו ובכלל זרעו לא הוי רק זרע כשר אבל לבניו ובנותיו לא אצטריך ריבוי לזרע פסול דבכלל בן הוי ג"כ זרע פסול כמו שהוכיחו התוס' ביבמות (דף כ"ב ע"ב) ע"ש:

בך בעצמך: ק"ק דאכתי עונש מנ"ל גבי מעביר עצמו וא"ל כיון דשוה לו לענין אזהרה שוה לו נמי לענין עונש דאימא מזרעו יתירא לא אתא לרבות זרעו פסול אלא למעט מעביר עצמו מעונש דדוקא אזרעו חייב אבל אעצמו לא:

למעביר בנו שלא כדרכה: א"ל דא"כ מאי מקשה לעיל (דף ס' ע"ב) יכול שאני מרבה המגפף והמנשק דא"כ דילפינן מהשתחואה דאכל שלא כדרכו חייב קרא גבי מולך לשלא כדרכו ל"ל די"ל דברייתא אתיא כמ"ד מולך לאו ע"א הוא:

בתוספות ד"ה העביר כל זרעו. וא"ת מקמא מיחייב ליה: ולא ניחא להו למימר דבאמת כשהעביר הראשון מתחייב ורק אם עבר גם האחרים יפטר מחיוב זה כשלא דנו אותו עדיין וכמ"ש הכ"מ בה' ע"ז דא"כ התראת ספק היא שמא יעביר גם האחרים אכן לא ידעתי למה לא ניחא להתוס' לפרושי דאצטריך קרא היכי דלא אתרו ביה בראשון דלא מחייב ובשני דאתרו ביה גם כן פטור כיון שהעביר כל זרעו:

בא"ד. או שהעבירם בבת אחת: כיון שודאי יש שיעור לחיוב העברה או בתחלת האש או בסופו א"כ לכאורה לא שייך בבת אחת אלא לריה"ג דסבר אפשר לצמצם אבל לרבנן דסברי אי אפשר לצמצם לא וע' בבכורות (דף י"ז):

ד"ה שלש כריתות. מוקי כי דבר ה' בזה לפורק: ק"ל מאי קושיא בזה אשיטת רש"י הא הוא פי' שם דכי דבר ה' בזה הוא דבור ראשון שנאמר בסיני דהיינו אנכי ה' אלהיך כמו שפי' גם כאן וא"כ ודאי דע"ז הוא ג"כ בכלל כופר בעיקר וממילא ידעינן כדרכו בע"ז ואייתר ב' כריתות חד לשלא כדרכה וחד למולך:

בד"ה למעביר בנו. כיון דגבי מולך כתיב ק"ק אכתי למה לא הוי ילפינן שאר ע"ז במ"מ ממולך כדהוי בעינן למילף לעיל כל שלא כדרכו מהשתחואה ובישוב עיקר קושיתם י"ל דלכך כתיב מולך לחוד כי היכי דלא נחייב שלא כדרכו בכל העבודות כגון חיבוק ונישוק וכמ"ש מהר"ם באמת ולהכי כתיב מולך לחוד ומיני' מוכח דלא נילף כל שלא כדרכו מהך קרא דע"ז אלא רק ד' עבודות דהוי כמו ב' כתובים הבאים כאחד:

בד"ה וכי ג' עולמות. וי"ל דר"י: עיין מש"כ המהרש"א בזה אכן לכאורה נסתר תירוצו עפמש"כ התוס' (ריש פ"ב דזבחים) דהיכי דאיכא למידרש מידי לא סבר ר' ישמעאל דברה תורה כלשון ב"א:

ר' ינאי. לפרושי עד שימסור דמתני' אתא למימר דהך מסירה למשרתי ע''ז קאמר: לא תתן להעביר. לא תתן לאחרים להעביר וסתמא דמילתא שמשין שלה קא מעבירין לה: ה''ג תניא נמי הכי יכול העביר ולא מסר כו' ול''ג בברייתא ברישא ומזרעך לא תתן דתו לא יכול למיתני יכול העביר ולא מסר דהאי לא תתן מסירה משמע אלא הכי קתני יכול העביר ולא מסר יהא חייב ותיפוק ליה מלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש דלא כתיבא מסירה ת''ל לא תתן להעביר פירש לך הכתוב על העברה שאינה אלא דרך נתינה: לא תתן להעביר. משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה: מסר והעביר. לע''ז אחרת שלא למולך יכול יהא חייב: העבירו. לבנו סומא או ישן מי הוה דרך העברה בכך בכה''ג דאינו יכול לעבור בעצמו אם היה רוצה: פשוט מיהא. מתניתין: חדא. מהנך שאלות דבן בנו ובן בתו כבנו: כי מזרעו נתן למולך מה ת''ל. פשיטא דהאי כרת על כן נכתב דהא במעביר למולך כתיב (ויקרא כ) ואני אתן את פני וגו' ולעיל מיניה כתיב ואשר יתן מזרעו למולך מות יומת: ת''ל בתתו מזרעו. קרא אחרינא הוא ולא זה שהתחיל התנא לדרוש ופרכינן תנא פתח לדרוש כי מזרעו נתן למולך ובסוף דבריו סיים ת''ל בתתו מזרעו ומשני דרשה אחריתי דרש מבתתו מזרעו דרשה קמייתא דבן בנו ובן בתו מכי מזרעו נפקא ליה והדר תנא זרעו פסול מנין שהיה לו ממזר והעבירו ת''ל בתתו מזרעו ואם העלם יעלימו וגו' ולא היה צריך למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשה: דרך העברה. שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך: שרגא דלבני. שורת לבנים גבוה לבנה על גבי לבנה והאש מכאן ומכאן ומעבירין עליו ואינו שורפו מדקתני לקמן המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה הוא חי והא דאמרינן (לע. ל דף סנ:) גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב: רבא אמר כמשוורתא דפוריא. אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה: דרך העברתו. עבודתו של מולך: העבירו ברגל פטור. אלמא דרך עבודתו בקפיצה: מאי טעמא דר' אלעזר. במעביר עצמו: ורבנן לא דרשי בך. בתמיה לאזהרה למשמע מינה אזהרת עצמו: לא יהיה בך אביון. הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות נימא ההוא סתמא דלא כרבנן: התם מאפס כי לא יהיה בך אביון. דאי לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחם שלא יהיה בהם אביונים נכתוב לא יהיה בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר אפס וחדל וכלה עניות ממך אפס לשון חדלה וכליה כמו (בראשית מז) כי אפס כסף: שלש כריתות בע''ז. תרתי גבי מולך בקדושים תהיו ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים וגו' (ונתתי את פני וגו') וא''נ סבירא ליה דמולך לאו ע''ז הוא מכל מקום קרי ליה ע''ז והשלישית בשלח לך אנשים כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא וגו' ותניא לקמן באלו שאין להם חלק לעולם הבא דבר ה' בזה זה דבור ראשון שנאמר בסיני והוא ע''ז והא דכתיב הכרת תכרת חדא חשיב ליה כדמפרש לקמן דברה תורה כלשון בני אדם את ה' הוא מגדף ונכרתה לקמן מפרש: אחת שלא כדרכה. כרת יתירא גבי מולך אם אינו ענין לו תנהו ענין לזבוח וקטור ונסוך והשתחואה שהוא חייב עליהם אף שלא כדרכה: ואחת למולך. דאף על פי שדרכן בכך מיבעי ליה למכתבה באפי נפשיה דמולך לאו ע''ז הוא והקפידה תורה עליו: ולמאן דאמר מולך ע''ז הוא. והוי בכלל כדרכה דכל שאר עבודות מאיכה יעבדו נפקא בא הכתוב לחייב עליו אף בשאר ע''ז שאין דרכו בכך שלא מצינו אלא זבוח וקטור ונסוך והשתחואה: ולמאן דאמר. בכריתות מגדף זה העובד ע''ז כגון משורר לע''ז: כרת דכתיב במגדף למה לי. אחרי שדרכה בכך ופלוגתא היא בכריתות (דף ז.) איכא למאן דאמר מגדף היינו מברך. את השם: לכדתניא. כדמוקים ליה רבי ישמעאל אחד לעוה''ז ואחד לעוה''ב: והלא כבר נאמרה ונכרתה. באותה פרשה עצמה גבי מגדף ורבי עקיבא ס''ל מגדף היינו מברך את השם כדאמר בכריתות ועולם הבא לא נפקא ליה בע''ז אלא מהכרת תכרת ור' ישמעאל לאו לר''ע פריך והלא כבר נאמר ונכרתה דהא ר''ע במברך את השם מוקים לה אלא טעמא דנפשיה קאמר והלא כבר נאמרה ונכרתה ואנא סבירא ליה דבע''ז כתיבא: וכי שלשה עולמות יש וכו'. ודומה לו בשחיטת חולין והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה דהא פרכא לאו לכשנגדו פריך. דאיהו ס''ל אפילו במוקדשין דאין כולה עולה אלא טעמא דנפשיה אמר בפרק [בהמה המקשה] (חולין סט.):

העביר כל זרעו פטור. וא''ת מקמא מיחייב ליה וי''ל כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעבירם בבת אחת: שלש כריתות בע''ז. פ''ה שתים גבי מולך בקדושים והשלישי בשלח לך כי דבר ה' בזה וקשה (לר''י) דאית ליה בריש מי שהיה טמא (פסחים ד' צג.) מגדף היינו מברך השם ובסוף פרק קמא דשבועות (דף יג.) מוקי כי דבר ה' בזה לפורק עול ומגלה פנים בתורה כרת בע''ז שלא כדרכה מנלן ויש לומר דכרת ג' בפרשת אחרי מות דכתיב מולך גבי עריות ואכולהו כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' ואף על גב דהוי ליה טפי לאוקמי לגופיה למעביר בנו שלא כדרכה ניחא ליה לאוקמיה בע''ז באם אינו ענין כיון דהשתא סבירא ליה מולך לאו היינו ע''ז וחוק בעלמא הוא דלא מסתבר לחיובי עליה אלא כדרכה: למעביר בנו ובתו שלא כדרכה. תימה כיון דמולך ע''ז הוא ת''ל מההוא כרת דמוקמינן לע''ז שלא כדרכה ויש לומר דלא הוה מוקמינן ליה לע''ז כיון דגבי מולך כתיב אי לאו דאשכחן קרא אחרינא למולך: וכי שלשה עולמות יש. לאו לר' עקיבא פריך דאיהו מוקי לה במברך את השם אלא אליבא דנפשיה קאמר כדפ''ה ואם תאמר לרבי עקיבא נמי תקשה וכי שלשה עולמות יש דלעולם הזה נפקא לן מקראי דמולך כע''ז מיהו ר' עקיבא איכא למימר דלא דריש כי דבר ה' בזה בע''ז אלא כדדרשינן פ''ק דשבועות (שם) אבל מרבי ישמעאל קשיא דדריש בחלק המבזה דיבור ראשון שנאמר בסיני דהיינו ע''ז דאכתי תקשה ליה וכי שלשה עולמות יש דע''ז נפקא ליה מקראי דמולך וי''ל דרבי ישמעאל הוה דריש קראי דמולך תרתי לע''ז שלא כדרכה משום עולם הזה ולעולם הבא אי נמי חד לע''ז שלא כדרכה ותרתי למולך לעולם הזה ולעולם הבא:

דף סד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד