סנהדרין סג ע"ב

דף סג - ב

לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. והיינו שגילתה תורה שעונשו של המותיר הוא חיוב השריפה שהטילה עליו תורה, ולא חיוב עונש של מלקות.

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, לא זה הוא עיקר הטעם, אלא משום דהוה ליה האיסור להותיר לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

מכלל, דרבי יהודה סבר לוקין עליו.

שנינו במשנה: הנודר בשמו והמקיים בשמו הרי זה בלא תעשה.

הנודר בשמו והמקיים בשמו שהוא בלא תעשה, מנלן?

דתניא: [שמות כ"ג] "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" - שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי המתן לי בצד עבודה זרה פלונית.

"לא ישמע על פיך" - שלא ידור בשמו, ולא יקיים בשמו, ולא יגרום לאחרים, לעובדי כוכבים, שידרו בשמו ויקיימו בשמו.

דבר אחר: "לא ישמע על פיך" - אזהרה למסית ליחידים ולמדיח לעיר הנידחת.

ותמהה הגמרא: מסית - בהדיא כתיב ביה לאו [דברים י"ג]: "וכל ישראל ישמעו ויראו, ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה בקרבך"!?

אלא: אזהרה למדיח אנשי עיר הנידחת בלבד הוא.

ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ושיקיימו בשמו -

מסייעא ליה לאבוה דשמואל, דאמר אבוה דשמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך. כי אתא עולא, בת, לן בעיר הנקראת על שם עבודה זרה שבה, בשם קלנבו.

אמר ליה רבא לעולא: והיכא בת, היכן לן מר?

אמר ליה: בקלנבו.

אמר ליה: והכתיב "ושם אלהים אחרים לא תזכירו"! -

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: כל עבודה זרה הכתובה בתורה, מותר להזכיר שמה.

והא, עבודה זרה בשם קלנבו, היכא כתיבא בתורה?

דכתיב [ישעיהו מו] "כרע בל, קרס נבו".

ומוכיחה הגמרא: ואי לא כתיבא בתורה, לא! אסור להכיר את שם העיר הנקראת על שם עבודה זרה.

מתיב רב משרשיא מדברי המשנה במסכת זבים [א ה]:

זב שראה זוב שלש פעמים, אין הוא יכול להטהר מזובו לאחר שפסק הזוב בטבילה בלבד, אלא עליו להביא קרבן.

ראה ראיה אחת מרובה, מתמשכת באופן שהיה הזוב שופע ללא הפסק, כשיעור שלש ראיות, שהיא נמשכת ושופעת זוב בלי הפסק, בפרק זמן הנמשך כמגדיון לשילה, כזמן הנדרש ללכת בין העבודה זרה הנקראת מגדיון ועד לשילה, שהן משך הזמן של שתי טבילות ושני ספוגין, לפי שקבעו חכמים את משך הזמן של ראית זוב מרובה שהיא כשיעור הזמן הדרוש לשתי טבילות ולניגוב שאחריהן -

הרי זה זב גמור! -

ומוכח שמותר להזכיר שם מקום הקרוי על עבודה זרה אפילו אינו כתוב בתורה!

אמר רבינא: "גד" נמי מכתב כתיב, דכתיב [ישעיהו סה] "הערכים לגד שלחן".

אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא, חוץ מליצנותא דעבודה זרה, דשריא.

והראיה: דכתיב "כרע בל, שהוא עבודה זרה, על ברכיו, מחמת שהיה מלא ברעי. קרס נבו, נתרז נבו, מפני שלא יכל להחזיק את הרעי שבקרבו. קרסו, כרעו בל ונבו יחדו, כי לא יכלו מלט משא". וזו היא הליצנות מעבודה זרה, שמתאר הכתוב כיצד כרעו האלילים על ברכיהם, והתריזו רעי, משום שלא יכלו יותר למלט את משא הרעי שבקרבם.

וכתיב [הושע י] "דברו לעגלות בית און, על העגלים לעבודה זרה שהיו בבית אל. יגורו שכן שמרון, ידאגו שוכני שומרון, כי אבל עליו עמו, על שיקחם סנחריב, וכמריו, נושאי העבודה זרה, עליו יגילו, על כבודו כי גלה ממנו. כי מעתה לא יסבלו מהמשא הכבד שהיה מוטל עליהם לישא.

אל תקרי "כבודו" אלא "כבידו", שהוא כובד משא עגבותיו והרעי שבקרבו.

והיינו הליצנות מעבודה זרה, לפי שאותם עגלים, לא היו בעלי חיים, ולא היה בהם רעי, אלא שהכתוב מתלוצץ עליהם כאילו היה בהם רעי כבד מאד, שהכביד על כומריהם לשאת אותם.

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב [הושע יג] "ועתה יוספו לחטא, ויעשו להם מסכה מכספם, כתבונם עצבים", וגומר.

מאי "כתבונם עצבים"?

מלמד הכתוב שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו, ומניחה בכיסו. ובשעה שזוכרה, מוציאה מתוך חיקו, ומחבקה ומנשקה.

מאי "זבחי אדם, עגלים ישקון"?

אמר רבי יצחק, דבי רבי אמי: שהיו כומרים, המקריבים בני אדם לעבודה זרה של עגלים, נותנים עיניהם בבעלי ממון, והיו מרעיבים את העגלים, ועושין דמות עצבים, דמויות של בעלי הממון, ומעמידין את הדמויות הללו בצד אבוסיהן של העגלים, והיו העגלים מתרגלים להכיר באותן דמויות כמי שמאכילים אותם, ומוציאין אותן, את העגלים, לחוץ.

כיון שראו אותן העגלים, את האנשים בעלי הממון שדמותם היתה ניצבת תמיד ליד אבוסיהם, היו רצין העגלים אחריהן, אחרי האנשים בעלי הממון, וממשמשין בהן.

ואז היו אומרים לו הכמרים לבעל הממון, לאחר שראה בעצמו כי העגלים רצו אחריו וממשמשו בו: עבודה זרה [העגל הזה] חפץ בך! יבא מר, ויזבח עצמו לו, לעגל!

וכשהסכים לזבוח עצמו, היו הכומרים נוטלים את ממונו.

אמר תמה רבא על דברי רבי יצחק, שהרי משמעות הפסוק היא כי האי "זבחי אדם", הכמרים הזובחים את האדם, הם "עגלים ישקון", ישקו לאחר מכן לעגלים!

ואילו לדברי רבי יצחק "עגלים ישקון - לזבח אדם", מיבעי ליה לומר! דהיינו, שהיו הכמרים אומרים לבעלי הממון שהעגלים הללו הנושקים אתכם, כונתם להראות את רצונם שתזבחו עצמכם להם.

אלא, אמר רבא, כך הוא ביאור הפסוק: כל הזובח את בנו לעבודה זרה, אמר לו הכומר: דורון גדול הקריב לו, יבא הזובח את בנו וישק לו, לעגל.

אמר רב יהודה אמר רב: אמר הכתוב בספר מלכים ב [פרק יז], על אותן אומות שהושיב סנחריב בשומרון ובעריה, ועשו להם כל מיני צורות של עבודת כוכבים:

"ואנשי בבל עשו להם לעבודה זרה את סכות בנות", ומאי ניהו, מה היא הצורה של עבודה זרה הנקראת "סכות בנות"? - זו תרנגו לת,

"ואנשי כות עשו את נרגל", ומאי ניהו נרגל? - תרנגול.

"ואנשי חמת עשו את אשימא", ומאי ניהו "אשימא"? - ברחא [צאן] קרחא [קרח], דהיינו עז, שאין בה הרבה צמר, והיא נחשבת כקרחת מצמר.

"והעוים עשו (את) נבחן ^[22] ואת תרתק", ומאי ניהו נבחן ותרתק? - כלב [נבחן], וחמ ור.

"והספרוים שורפים את בניהם (ואת בנותיהם) באש, לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים", ומאי ניהו, מי הם אדרמלך וענמלך? - הפרד והסוס.

ומבארת הגמרא: אדרמלך זה החמור, הקרוי כך משום דאדר ליה למריה בטעינה, הוא מהדר ומכבד את אדוניו [שהוא מלכו], בכך שהוא טוען ונושא את המשא, במקום אדונו.

וענמלך, זה הסוס, דעני ליה למריה בקרבא. שעונה [דהיינו, שממלא את דרישות אדוניו] בזמן מלחמה, בעת הקרב.

אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו, אחז, לעשות לו כן, לשרפו באש כמו הספרויים, אלא שסכתו אמו בדם סלמנדרא, ^[23] המגן מפני האש שלא ישרף.

אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. כיון שתקף אותם יצר הרע לעבור על איסורי עריות, הם פרקו לגמרי עול תורה מעליהם ועבדו עבודה זרה כדי שלא יוכיחו אותם על איסורי עריות. אבל על עבודה זרה לא תקפם יצרם.

מתיב רב משרשיא מדברי הכתוב, שמשמע מהם שיצר הרע תקף אותם גם לעבוד עבודה זרה, דכתיב [ירמיהו יז] "כזכר בניהם - מזבחותם", וגומר,

ואמר רבי אלעזר: כאדם שיש לו געגועין על בנו.

והיינו, שהיו מתגעגעים למזבחותיהם שעשו לעבודה זרה כמו שאדם מתגעגע לבנו, ונאנח מתוך געגועיו. ומוכח שתקף אותם יצר הרע לכך.

ומתרצת הגמרא: הפסוק הזה נאמר בתר דאביקו ביה, לאחר שהתקשרו אליה מעצמם, החלו לחבב אותה, ומאז היה יצרם תוקפם לעבודתה.

תא שמע ראיה נגד דברי רב יהודה אמר רב, מהא דכתיב בפרשת התוכחה [ויקרא כו], "ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם".

אמרו חכמים: אליהו הצדיק היה מחזר בשעת המצור על ירושלים, על אנשים אשר היו תפוחי רעב, נפוחים מרעב, שבירושלים.

פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה. אמר לו: מאיזה משפחה אתה? - אמר לו: ממשפחה פלונית אני.

אמר לו: כלום נשתייר מאותה משפחה? - אמר לו: לאו, חוץ ממני.

אמר לו: אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו אתה למד? - אמר לו: הן.

אמר לו: אמור בכל יום: שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!

אסור להזכיר שם ע"ז אפילו לפי תומו שלא לשום כונה לא לשבועה ולא לעבודה ולא עוד אפילו לגרום שתזכר על ידו מעתה אסור לומר לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית וכן אסור לעשות שותפות עם עובדי האלילים שמא יתחייבו לו שבועה וגורם להם לישבע באליליהם ומ"מ כל ע"ז הכתובה בספרי הקדש מותר להזכירה כגון בעל צפון ובעל פעור ונבו ודומיהם ולהבין ולהורות אף בשאינה כתובה מותר והוא שאנו מזכירין מרקילוס תמיד אע"פ שאינה בתורה:

גדולי הרבנים כתבו שמאחר שאסור להשתתף עם הגוי מחשש שמא יתחייב לו שבועה כל שכן שלא לקבל ממנו שבועה אם נתחייב לו בה ואחרוניהם חולקים עליהם לומר שלא נאסר אלא לכתחלה אבל אם כבר נשתתף ונתחייב לו מותר לקבלה וכעין מה שאמרו מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם ואע"פ שהוא הולך ומודה לע"ז בכך וכן כתבו שבזמן הזה מיהא רוב העולם מכוונין בשבועותיהם לשם בורא העולם ואין כאן ע"ז ואע"פ שנשבעין לפעמים בשם קצת מתים מהם חשובים אצלם מ"מ אין תופסין אותם בשם אלהות ואין כאן ע"ז:

הזב כל שלא ראה אלא ראיה אחת אין דינו אלא כבעל קאי ראה שתים הרי הוא זב לטומאה ר"ל לספירת שבעה ולטעינת מים חיים אבל לא לקרבן ראה שלש הרי הוא זב אף לקרבן וראיות אלו אינן תלויות בימים אלא אף אם שלשתן ביום אחד אפילו בשעה אחת ולא עוד אלא שאם הפסיק בין ראיה לראיה יום נקי אינן מצטרפות ואין לראיה שלו שיעור אלא אף בראייה כל שהוא טמא ואם ראה ראיה ארוכה הולכין אחר זמן שיעורה אם היתה ארוכה כשתים והוא שיש מתחלתה עד סופה כדי טבילה וספוג דנין אותה בשתים ואם היא ארוכה כשלש והיא שיש מתחלתה עד סופה כשתי טבילות ושני סיפוגין דנין אותה כשלש וחייב קרבן:

הזורק אבן למרקילוס חייב אחד הזורק ואחד הנוטל משם שאף הנוטל מפנה מקום לעבודתו ונמצא עובד ואפילו כיון לבזותו על הדרך שבארנו למעלה ואפילו לא ידע שהוא מרקילוס חייב מתורת שגגה:

פיסקא הנודר בשמו כו' ואיבעיא לן מנא לן דקאי בלא תעשה דתניא כו' ואי קשיא לך הא דדרשינן בהאי קרא דלא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ודרשינן ביה נמי אזהרה למדיח אלמא הוה ליה לאו שבכללות ולעיל קאמר דנודר ומקיים [לאו] לאו שבכללות הוא לא תיקשי לך דכי אמרינן אין לוקין על לאו שבכללות היכא דנפקי מכלליה עניני טובא דלא דמו להדדי דהא אכילה על הדם דקדשים לא דמי לבן סורר ומורה וכן כולהו לא דמו אהדדי כלל וכן המגפף והמנשק ליכא חד מינייהו דדמי לאידך אבל נודר ומקיים וגורם לאחרים שידורו ויקיימו וכן המדיח כולהו משום הזכרת שם ע"ג נינהו אלא שזה זוכרה על ידי נדר וזה ע"י שבועה זה ע"י עצמו וזה על ידי אחרים ומיהו אזכירת שם מיחייב ולאו אשבועה ואנדר:

אמר מר לא יגרום לאחרים מסייע ליה לאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה והוא קופץ ונשבע לו בשם ע"ג והתורה אמרה לא ישמע על פיך וכ"ש היכא דעבר ועבד שותפות בהדיה דודאי אסיר לאשבועיה כלל היכא דאיכא למיחש דילמא משתבע ליה בשם ע"ג ורבותא אשמועינן דמעיקרא מיבעי ליה למפרש מיניה משום איסורא. כי אתא עולא ממערבא בת באורחא בדוכתא דשמי' קל נבו על שם ע"ג דאית ביה והא קל דקא אמרינן לשון קלות ובזיון הוא לישנא דליצנותא הוא דנקט ליה אמר ליה היכא בת מר כו'. ומתמהינן ואי לא כתיבא לן אסיר והתנן ראה אחת מרובה כשלש כו' עיקר הא מילתא דזבה מטמאה בימים והזב מטמא בשתי ראיות לטומאה ובשלש ראיות לקרבן כדמפרש בתורת כהנים אלא שצריך שיהא בין כל אחת ואחת כדי לטבול ולהסתפג באלונטית אבל אם היה ביניהם פחות מכאן כראיה אחת הן חשובות ואשמועינן האי תנא דלא בעינן הפסקה בין כל אחת לחברתה אלא אפילו נמשכה שתיתת הזוב שעה מרובה בלא הפסקה כשיעור מהלך אדם ממקום ששמו גדיון לשילוח שהן כשני טבילות ושני סיפוגין כדי שיהא בין ראשונה לשניה כשיעור טבילה וסיפוג ובין שניה לשלישית כשיעור טבילה וסיפוג דהוו להו שני טבילות ושני סיפוגים הרי זה זב גמור. ואע"ג דבעינן בין כל חדא וחדא כשיעור טבילה וסיפוג לבד משעת ראיה והכא לא חשיב להו לראיות כלל אלא קא יהיב שיעורא כשני טבילות ושני סיפוגין בלחוד היינו טעמא משום דראיות לא צריכי שיעורא באפי נפשייהו דכיון דיהיב שיעורא בשני טבילות זו אחר זו ושני סיפוגין לא סגיא דליכא שהות בין טבילה קמייתא לסיפוג ובין סיפוג לטבילה שניה ובין טבילה שני' לסיפוג כשיעור שלש ראיות שהרי צריך לשהות בין טבילה ראשונה לסיפוג דידה כדי שיעור עלייתו מן המים ובין סיפוג לטבילה כדי שיעור ירידה ובין טבילה לסיפוג כדי שיעור עלייה. והא [גד] דלא כתיב בקרא וקתני לה לתנא במתני' דרך סימן אמר רבינא גד נמי מכתב כתיבא שנאמר העורכים לגד שלחן:

אמר רב נחמן כל ליצנותא אסורה לבד מליצנותא דע"ג שנאמר כרע בל קרס נבו כלומר כרע על כרכיו להבעל לאחרים קודם נתרז רבי ינאי אומר מהכא על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא כבדו כלומר שניטל כבדו ואין בו כח לבעול: אנשי בבל עשו את סכות בנות תרנגולת שמסככת על בניה בכנפיה אבל שאר עופות הזכרים מסייעין את הנקבות בכך. נרגל תרנגול לפי שרגיל בתשמיש יתר מכל בהמה אי נמי נרגל לשון תרנגול הוא ואע"פ שהאותיות מהופכות וקראי טובא איכא כי האי גונא. אשימה ברחא קרחא עז קרח שאין צמר בראשו לשון דבר ריקן ושמם. נבחן כלב נובח. תרתק חמור. אדרמלך זה פרד ואמאי קרו ליה הכי דאדר ליה למריה בטעינה כלומר מהדר את מלכו ומשמשו במשא שנושא לו על גביו. ענמלך סוס ואמאי קרו ליה הכי דעני ליה למאריה בקרבא. אף חזקיה מלך יהודה בקש אביו לשורפו לע"ג אלא שסכתו אמו סלמנדריא חיה קטנה שגדלה באור ואין האור שולט בה והסך מדמה אין האור שולט בו:

אמר רב יהודה יודעין היו ישראל שבאותו הדור שאין בע"ג ממש ולמה עבדוה מפני שתקפן יצרן על העריות לפיכך עבדוה כדי לפרוק עול המצות מעל צוארם להתיר עריות בפרהסיא ולא יוכיחום שום אדם:

מתיב רב משרשיה כזכור בניהם מזבחותם ואמר ר' אלעזר כאדם שיש לו געגועין על בנו והכי קאמר כזכור בניהם כן זוכרים מזבחותם אלמא יצרן תקפן לעבוד ע"ג. ומפרקינן התם בתר דאדביקו בה כלומר אחר שדבקו בה תקפה חבתה עליהן אבל מתחילה לא עשו אלא כדי להתיר עריות בפרהסיא. תו אקשינן עליה ממעשה דאליהו הצדיק שמצא אותו תינוק שהיה תפוח ברעב ואמר לו אמור שמע ישראל ואמר הם כי לא להזכיר בשם ה' והוציא יראתו מחיקו וחיבקה ונשקה אלמא יצרן תקפן בע"ג ופריק התם נמי בתר דאדיקו בה. תו אקשינן עליה מההיא דכתיב בעזרא באנשי כנסת הגדולה שבקשו רחמים על יצה"ר דע"ג שימסר בידם ויצעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם מאי אמור א"ר יוחנן בייא בייא לשון צעקה ותרעומת גדול הוא כדאמרינן בפרק נושאין על האנוסה (יבמות צ"ז:) היינו האי דאחרביה לביתא כו' כלום יהבתיה לן אלא למיכף יצרן (אלא לקבולי) [ולקבולי] ביה אגרא כו' אלמא יצרן תקפן ופריק כי תקפינהו יצר בתר דאדיקו בה. יתיבו תלתא יומי בתעניתא ובעו רחמי נפל להו פתקא מרקיעא דכתיב בה אמת כלומר אני מסכים עמכם בתקנה זו שטוב הדבר לסקלו נפק כי גוריא דנורא צורת ארי גור אריה של אש מבית קדשי הקדשים אמר להו זכריה הנביא הרגוהו שזה הוא דכתיב ויאמר זאת בהדי דקא תפסי ליה אישתמיט בינתא ממזייה נשמטה נימא משערו וצעק והלך קולו עד מהלך ארבע מאה פרסאות אמרי היכי נעביד כו' אמר להו נביא שדיוה בדודא כענין שנאמר והכה בכיור או בדוד באברא שימו אבק עופרת אל פי הדור לפי שהעופרת קולה שפל ומעכב את קולו מלצאת ויש אומרים שייף קליה שואף את הקול ומעכבו מלצאת והיינו דכתיב וישלך את אבן העופרת אל פיה. אמרי הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצר הרע דעריות בעי רחמי ואימסר בידייהו אמר להו הוו ידעי' דאי קטליתו ליה לההוא גברא קלי עלמא כלומר יאבד העולם מתוך שפריה ורביה פוסקת חבשוה תלתא יומי ותלתא לילי ואתא איתבעי ביעתא לחולה בת יומא בכל ארעא דישראל ולא אשתכח שמתוך שפסק חימום הזכרים והנקבות אפי' אותן שהיו גמורות קודם לכן פסקו מלצאת. אמרי היכי נעביד נותבו פלגא באבר חציו ונשאיר את חציו כדי שלא יהא תובע עריות אין חצי בריה ברקיע אבל בים יש כעין חצי אדם וחצי דג. כחלינהו לעיניה במכחול המלובן באור ואהני ביה דלא מיגרי בקרובות אבל באשת איש ובנדה מוגרי וכלהו הני מילי אע"ג דפרישנא להו כפשטייהו מסתברא דבמראה הנבואה הוו: מעשה דשבטיא מאלו שנכנס ופוער בפני פעור לא נתכוון אלא לבזותו ואעפ"כ עובד ע"ג בשוגג הוי:

בד"ה שלא ידור כו' ומעיקרא לא פלגינהו בב' קראי אלא כו' עכ"ל ר"ל דודאי נפקי נמי כולהו מלא תזכירו ולא לאו שבכללות הוא דחדא מלתא הוא כמו אילו נפקי מלא ישמע ומעיקרא קודם שאמר דבר אחר נמי לא פלגינהו בב' קראי דהיינו למילף נודר ומקיים מלא ישמע אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא אבל קושטא הוא דכולהו נפקי ליה מלא תזכירו:

ודע שהסמ"ג לאוין ל"ב כתב גם כן למאי דמוקי לא ישמע לאזהרת מדיח נפקי ליה נודר ונשבע מלא תזכירו אבל קשה לדבריו לפי מ"ש שם שלא להתנבא בשם עבודת כוכבים שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו גו' דהשתא הדרן קושיית התוספות לדוכתיה דהוה ליה לא תזכירו דמינה נפקי אזהרת נודר ומקיים לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכ"כ הרמב"ם [בפ"ה] דהלכות עבודת כוכבים דאזהרת נביא שקר מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו ודו"ק:

בד"ה אסור לאדם כו' ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך עכ"ל ר"ל דהישראל אינו עובר על לפני עור כיון דבני נח לא הוזהרו על השיתוף אבל דברי פסקי התוספות בזה שכתבו דמותר לקבל שבועה מן העובד כוכבים דבן נח לא נצטוה על לפני עור עכ"ל אינו מובן וק"ל:

ועתה יוסיפו לחטוא כו'. מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו כו'. והיינו שהוסיפו לחטוא דבלאו עצבי ע"ז שהיה להם בבית ע"ז שלהם הוסיפו להם כל אחד ואחד לעשות לו דמות ע"ז שיהא מצויה לו בכיסו כשזוכרה לחבקה ולנשקה ויהיה כתבונ' עצבים כמו בחילוף בי"ת במ"ם בומ"ף כתמונת עצבים דהיינו שהיה להם עצבים בבית ע"ז ובתמונתם עשה לו נ"א ע"ז קטנה מצויה להם בכיסם גם לפי פשוטו כתבונם כמו כתבונתם כמו שפירש"י שם ודו"ק:

שהיו נותנין עיניהם בבעלי ממון כו' יבא ויזבח עצמו לו כו'. אפשר שהיה נימוס הע"ז כל מי שנזבח לה גם ממונו לע"ז או אפשר שנתן להם כופר נפש וק"ל:

עושין דמות עצבים ומעמידין כו' והוא פירש כתבונם עצבים דבהאי קרא דלעיל מיניה דר"ל שהיו עושין תמונת דיוקנם של אותן בעלי ממון כפרש"י ומלת עצב כאן מלשון צורה ודמות וק"ל:

סכות בנות. פירש"י ורד"ק בספר מלכים דמות התרנגולת עם אפרוחיה וכן הוא בירושלמי ובנות היינו אפרוחיה וסכות היא תרנגולת שהתרנגול נקרא סכוי מפי' הרד"ק. ואשימא הוא תיש לפי שאין לו צמר והוא כמו שומם ובירושלמי אשימא אימרא כמו באיל אשם. ואת נבחן הוא כלב מפי' הרד"ק י"ס שכתוב בנו"ן ואינו כי אם בזי"ן והיא מלה מורכבת נובח אז כשהכלב נובח מראה שיניו ובמסורה ראיתי נבחז זי"ן רבתי ע"כ ואפשר כי מז' רבתי טעו שהיא נו"ן פשוטה:

ואדר כו'. פי' רש"י שמהדר ומכבד אדוניו כו' ורד"ק פירש דאדר מלשון דרי טעינה שהוא לשון משא והענין מבואר בזה כי העושר וההצלחה היא בג' דברים הם חכמה וגבורה ועושר יש מהמינים שחשבו שתכלית האדם והצלחתו הוא הגבורה ויש שחשבו שהוא העושר כמה שכתב ר"ש אבן תבון בהקדמתו לפרקי אבות ואלו הן הב' כתות שעבדו לפרד שהוא אדרמלך שאף המלך צריך לו להצלחתו בעושר לטעינה ולכל מלאכה ושעבדו לסוס שהוא ענמלך שאף המלך צריך לו לגבורה במלחמה וע"כ עבדו לאלו שחשבו שזהו תכלית הצלחת אדם ודו"ק:

בתר דאביקו כו' וההיא נמי בפ' חלק דאתחזי ליה מנשה בחלמא וא"ל אי הוות התם הוות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי איכא לאוקמא בתר דאביקו ביה וק"ל:

בפרש"י לעגלות בית און כו'. וכומריו שהיו נושאין אותו יגילו עליו כו' עכ"ל ע"ש ובספ"ג דמגילה דחה רש"י פירוש זה ופירש בענין אחר וכומריו אשר עליו יגילו שהיו רגילים לשמוח יתאבלו כו' ע"ש:

בתוס' ד"ה שלא ידור בשמו וכו' אין זה לאו שבכללות וכו' רצה לומר דלעיל מזה אמרינן דעל כולן אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות חוץ מהנודר והמקיים וכו' משמע דנודר ומקיים לא הוה לאו שבכללות:

בא"ד הוה מוקמינן ליה לנודר ומקיים רצה לומר ושמור לי בצד ע"ז פלונית הוה אמרינן דמותר:

בא"ד וי"ל דמשום הכי קאמר ד"א וכו' ר"ל דהוי כאילו ד"א דלא נפקא לן נודר ומקיים מלא ישמע משום דבעינן ליה לאזהרת מיתת ב"ד ונודר ומקיים ושמור לי הכל ילפינן מלא תזכירו דכולה חדא מלתא היא ומעיקרא ר"ל הלשון ראשון של התנא דפלגינהו בב' קראי ויליף שמור לי מקרא דלא תזכירו ונודר ומקיים נפקא ליה מקרא דלא ישמע לא קאמר זה אלא לאסמכתא בעלמא דגם בלשון ראשון עיקר מלתא דנודר ומקיים מלא תזכירו נפקא ולא ישמע אתי לאזהורי מריח והדר קאמר ר"א וכו' דלא נפקא נודר ומקיים מלא ישמע כלל אפילו לאסמכתא בעלמא וק"ל:

ד"ה אסור לאדם שיעשה שותפות וכו' מכל מקום בזמן הזה וכו' האי מכל מקום לא הוי תירוצא אדלעיל מיניה מיניה אלא מלתא אחריתי הוא והיתר בפני עצמו והוי כאילו אמר ומ"מ בזמן הזה יוכל למצוא היתר אפילו לסברת רשב"ם משום דכולן אין נשבעים אלא בקדשים וכו' ואע"ג דכשנשבעים בהקדשים מזכירין ש"ש ובשם שמים שמזכירין כוונתן לאלוה שלהם מ"מ אין זה שם וכו' ואע"פ שמשתתפין ש"ש וד"א וכו' ר"ל שבשעה שנשבעים בהקדשים ומזכירין ש"ש ומזכירין גם שם אלוה שלהם בפירוש א"כ גורם לשתף ש"ש ור"א וישראל מוזהר גם על השיתוף ש"ש ור"א מכל מקום אף ע"ג דישראל עצמו מוזהר על השיתוף לא אשכחן שיהא לישראל אסור לגרום שהכותי ישתף ואפילו לפני עור ליכא דבן נח דהיינו כותי אינו מוזהר על השיתוף ולפי טעם זה היה מותר לשתף עם הכותי לכתחלה מקשין התלמידים ל"ל לאבוה דשמואל למילף מלא ישמע על פיך דאסור לשתף עם הכותי משום שמא יתחייב לו שבועה וישבע וכו' תיפוק ליה מלפני עור לא תתן מכשול ואין זה קושיא כלל דלפני עור לא שייך אלא בדבר ברור דהישראל נותן דבר ביד כותי שיעבוד בו לעבודת כוכבים כגון שמוכר לו בהמה שיקריבנה לעבודת כוכבים וכן כשיתחייב לו שבועה ויכריחנו הישראל שישבע והוא נשבע בעבודת כוכבים זה מקרי לפני עור וגו' אבל במידי שדבר זה יכול לגרום שיבא הכותי אח"כ לישבע בעבודת כוכבים כגון שמשתף עם הכותי או בשביל שהישראל עושה איזה טובה להכותי כגון שמלוה לו וכיוצא בו דהישראל גורם דאח"כ אזיל הכותי ומודה לעבודת כוכבים בזה לא שייך לפני עור אלא איסור דלא ישמע על פיך וכן במשמע במס' עבודת כובבים ד' ו' בגמ' וברש"י שם בהא דאיבעיא להו אי טעמא דמתני' משום דרווח פירש"י ואזיל ומודה או דלמא משום דלפני עור לא תתן מכשול וכו' ע"ש ואין להקשות א"כ. ל"ל דכתב רחמנא לפני עור כיון דילפינן מלא ישמע דאפילו לגרום שיעבור הכותי אח"כ מעצמו לעבודת כוכבים אסור כ"ש במידי דנותן הישראל ביד הכותי דבר שיעבוד לעבודת כוכבים גם זה אין קושיא דבעינן לפני עור לשאר עבודות חוץ מעבודת כוכבים דלא שייך בהו איסור רלא ישמע על פיך וק"ל:

גמ' בת בקלנבו צ"ל בקל נבו ב' תיבות וכן אחריו בגמ' וברש"י:

רש"י בד"ה לעגלות כו' צ"ל דברו לעגלות כו' שבבית אל הס"ד:

וילך לו הוא גם כן ס"ד:

בד"ה זובחי אדם כו' לעגלים ישקון ישקון לזבוח אדם מיבעי ליה להם הם הכומרים אומרים עגלים הללו כו' כצ"ל:

בד"ה קרחא ברתא צ"ל ברחא קרחא:

בד"ה אלא להתיר להם עריות כו' כצ"ל:

גמרא וכתיב וגו' דברו לעגלות כו'. כצ"ל. ותיבת דברו הוא תחלת פסוק שלפני פסוק דלעגלות:

שם ומאי ניהו תרנגולת. עי' רש"א בח"א. ובערוך ערך סך פי' ע"ש שסוככת על בניה: ואנשי כות. כצ"ל: את אשימא. כצ"ל בא': את נבחז. כצ"ל בז' וכן ברש"י עי' ח"א:

רש"י ד"ה וכומריו. צ"ל וכמריו:

גמ' והעוים עשו נבחז. כצ"ל ונ"ב נ"ב גימטריא כלב. גם הוא נוטריקון נבח חז על שהוא נובח. וחז כלומר כשהוא רואה איש נכרי נובח לפי שהוא פקח כמ"ש ספ"ג דטהרות [ועי' רש"א]:

שם תרתק כו'. נ"ב נוטריקון תרי תיקון ע"ש שנושא שני שקין להשוות המשא בשני צדיו וע"ע בס' אם לבינה:

עָשָׂה דְּמוּת יִרְאָתוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּכִיסוֹ (הושע יג, ב). היינו להראות כי ממונו בא לו ממנו.
ומה שאמרו 'דּוֹרוֹן גָּדוֹל הִקְרִיב לוֹ יָבוֹא וְיִשַּׁק לוֹ' משמע דרוצין מהם שיבאו וישקו את עבודה זרה וכונתם בזה לקלקל על ידי הנשיקה יותר מקלקול הקרבה כי קלקול הנשיקה הוא במקום גבוה יותר וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בענין הערב רב שהיו מנשקין את העגל.

אַף חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּקֵּשׁ אָבִיו לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵּן, אֶלָּא שֶׁסָּכְתָה אִמּוֹ סָלָמַנְדְּרָא (מלכים ב' יז, לא). פירש רש"י באחז מצינו כתוב 'גַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ' (מלכים ב' טז, ג) ולא מצינו לו בן אלא חזקיהו עיין שם. ואף על גב דבדברי הימים (דברי הימים ב' כח, ג) כתיב 'וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ' ועוד שם כתוב 'וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ' (שם פסוק ז׳) הנה בודאי היה לו בנים חוץ מחזקיהו וכונת רש"י לומר, לא מצינו לו בן אחר מותו כי אם חזקיהו כי אחד נהרג והשאר הבעיר אותם באש ולכן מה שנאמר 'גַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ' קאי על חזקיהו שהוא בנו הנשאר יחיד לו. גם אמר 'בְּנוֹ' פירש בנו הידוע שהוא יורש העצר שלא נשאר לו אחר.
ברם מקשים דמהאי קרא שאמר 'גַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ' משמע שרצה לשרפו לֵאלֹהֵי סְפַרְוָיִם שהוא שריפה ממש ד'הֶעֱבִיר' משמע יותר שהעבירו למולך ושם לא יש שריפה ממש כדי שתצטרך אמו לסוך אותו בסלמנדרא?
ונראה לי בס"ד דמוכרח לומר מה שנאמר 'אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר' הוא עבודה של סְפַרְוָיִם שיש בה שריפה שהוא העבירו כדי לשרפו אך מחמת הסיכה לא נשרף דאם העברה זו היתה למולך אינו חייב בזה כדי שיגיד הכתוב עון זה עליו, דהא איתא לקמן (דף סד:) העביר כל זרעו פטור שנאמר 'מִזַּרְעֲךָ' (ויקרא יח, כא) ולא כל זרעך, על כן ודאי האי העביר באש היינו דהעבירו לשרפו שהיתה עבודה זו של סְפַרְוָיִם וניצול על ידי הסגולה שעשתה לו אמו.

בגמרא ולא יגרום לאחרים: פי' דגם זה משמע מלא ישמע על פיך דהפי' דעל הוא ע"י פיך שאתה גרמת לזה וכן לפי מש"כ התוס' דלפי האמת אתיא כן מלא תזכירו ודאי דלא תזכירו משמע ג"כ לא תעשו שיהא נזכר אכן הר"ן כ' דזה אינו רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ולכן נ"ל דגם הרמב"ם פסק דאין לוקין על גרם זה אף דאנודר ומקיים פוסק דלוקה והלח"מ בפי"ט מה' סנהדרין הקשה זה עליו ולפ"ז א"ש:

ואי לא כתיבא לא מתיב רב משרשי': ק"ק דה"ל להקשות ממתניתין דע"ז (דף מ"ד ע"ב) שאמר ר"ג אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי והאיך הזכיר שמה הא שם ע"ז דלא כתיבא היא ומדהזכיר גם המין שמה כן משמע דזה היה שמה ממש ודוחק לומר שלא היתה ע"ז זו בשום מקום רק במרחץ ואותה לא דן ר"ג לע"ז דא"כ דלא היתה נעבדת כלל אין כאן ע"ז ואי היתה נעבדת שם במרחץ איך קאמר ר"ג את שנוהג משום אלוה הא אפילו אעבודה דרך גנאי חייב. וי"ל:

בתר דאביקו ביה: ה"ה דהוי מצי למיפרך ג"כ מהא דאמרינן לקמן (דף ק"ב) דאמר מנשה לר"א בחלמא אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי ולתרץ ג"כ בתר דאביקו ביה אלא דמקשה מתינוק גם אחר שתירץ בתר דאביקו דבתינוק לא הוי ס"ד דשייך אביקו בי' וכן לענין מאי דמקשה ממה דבעי רחמי שיבא בידם יצרא דע"ז כיון דבאותה שעה לא היה לע"ז לא הוי ס"ד דשייך אביקו ביה ולכן מקשה מהני גם אחר שכבר תירץ בתר דאביקו בי' אבל מהך דמנשה לא הוצרך להקשות דפשיטא דהוי שייך לתרץ הכי:

בתוספות ד"ה שלא ידור הוי מוקמינן ליה לנודר ומקיים: אכן לפ"ז קרא דלא תזכירו ה"ל לדרוש לנודר ומקיים שהוא הפסוק הראשון ולפי תירוץ א"נ דהתוספות אתי זה שפיר:

בא"ד. וי"ל דמשום הכי קאמר ד"א: וכן נראה גם דעת רש"י ובהכי א"ש למה דהביא במתניתין אנודר ומקיים קרא דלא תזכירו ומה שהקשה המהרש"א בזה עיין בלח"מ בפ"י מה' סנהדרין:

בד"ה אסור לאדם ואע"ג דהתם ספק והכא ודאי: ק"ק דהא גם הכא ספק הוא דהא אם שייך להציל מידו כשיטול עליו שבועה היינו דדלמא ימנע הנכרי מלישבע לשקר ויחייב לשלם וא"כ הרי ספק הוא שמא לא ישבע דאם ישבע ודאי אין כאן הצלה מידו:

בא"ד דב"נ לא הוזהרו ע"כ: המפרשים פירשו דעל שיתוף לא הוזהרו ומטעם זה הוקשה למהר"ם ל"ל לשמואל למימר והתורה אמרה לא ישמע על פיך תיפוק ליה מלפני עור אכן אפשר לפרש דעת התוס' דלישבע בשם ע"ז לא הוזהרו ב"נ דקרא דלא תזכירו רק גבי ישראל כתיב:

הכי אמר רבי יוחנן כל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה. שמעתי משם הרב הגדול מהר"ר שלמה אלימאן ז"ל שהיה רב בעה"ק חברון תו' בדורות שלפני פנינו שפירש בדרך הלציי פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך במ"ש אל יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית ואמרו בסוגיין דכל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה ולפי זה מותר אדם לומר לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית אם היא כתובה בתורה. וזה רמז הלציי ובכל אשר אמרתי אליכם ע"ז הכתובה בכתוב תשמרו ויכולים לומר שמור לי בצד ע"ז פלונית. אך ושם אלהים אחרים שלא נזכרו בכתוב לא תזכירו לא ישמע על פיך עכ"ד. ואפשר דהטעם דהכתוב גילה דיש לברר ממנה ניצוצי הקדושה ובהזכרת שמה אהניא לברר כדמוכח מדברי הינוקא גבי עמון ומואב וכמ"ש במקום אחר בס"ד:

אמר רבא האי זובחי אדם וכו'. פירוש דאין לומר דהכומרים הם זובחי אדם במאי דעבדי שהעגלים ישקון דקרא הכי כתיב להם הם אומרים זובחי אדם עגלים ישקון ואי כדדריש ר' יצחק הול"ל להם הם אומרים עגלים ישקון לזבוח אדם ופשוט: