דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

ומבואר במשנה ביבמות, שאיסור מצוה היינו אותם שהם שניות לעריות מדברי סופרים. כגון אם אמו ואם אביו. [יבמות כא א]

מפרשת הגמרא: ואמאי קרו להו בשם "איסור מצוה"?

משום שמצוה לשמוע בקול דברי חכמים. [62]

ואותם שנאמר שהם אסורות באיסור קדושה הן: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

ואמאי קרו להו בשם "איסור קדושה"?

משום דכתיב [דברים כא ו] "קדושים יהיו לא להיהם".

ותניא עלה רבי יהודה מחליף ומפרש שאיסור מצווה היינו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ואיסור קדושה היינו שניות לעריות.

ומדוע נקראו אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט "איסור מצווה"? משום שנאמר [ויקרא כא יד] "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח", ובסיום ספר ויקרא נאמר: "אלה המצוות", הרי שכל ההלכות שהוזכרו קודם לכן נקראו מצוות.

ומדוע נקראו שניות לעריות "איסור קדושה", משום שכל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש. או משום קדש עצמך במותר לך.

ומשמע מדברי רבי יהודה שאינו חולק על עצם הדין של האסורות באיסור מצווה וקדושה, אלא הוא רק חלופי הוא דמחליף את שמותיהם, ומשמע הא חליצה, בעיא.

ואי סלקא דעתך לומר רבי יהודה כרבי עקיבא סבירא ליה, שאין קידושין תופסין בחייבי לאווין.

אם כן יקשה, מכדי, הרי חייבי לאוין לרבי עקיבא, דינם כחייבי כריתות דמי, וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו, נמצא שחייבי לאווין גם כן אינם עולות ליבום ולחליצה, ואילו מדברי רבי יהודה עצמו משמע שהאסורות באיסור מצווה וקדושה שהן חייבי לאווין, חולצות ולא מתיבמות, הרי שאינם נידונות כחייבי כריתות ודלא כרבי עקיבא.

וכיוון שמצינו שרבי יהודה אינו סובר כרבי עקיבא, חוזרת קושיית הגמרא מעיקרא, מהי אשה שאינה ראויה לאביו דקאמר רבי יהודה.

ומתרצת הגמרא, לעולם אשה שאינה ראויה לאביו היא זו שאסורה עליו באיסוור לאו ורבי יהודה סבר כרבי עקיבא.

ומה שמצינו שרבי יהודה סובר שהאסורות באיסור לאוין עולות לחליצה, לדבריו דתנא קמא קאמר, וליה לא סבירא ליה, כי לדעתו אינם עולות לא ליבום ולא לחליצה כדין האסורות באיסור שיש בו כרת שאינם נופלות ליבום.

חוזרת הגמרא לבאר את דברי רבי יהודה כפי שהובאו במשנתנו:

כי אתא רבי יצחק, תני כדתנן - שנה כפי שנאמר במשנתנו.

הבא על אמו חייב משום אמו ומשום אשת אביו, רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד.

וטעמא מאי מדוע סבר רבי יהודה שאינו עובר משום אשת אביו?

אמר אביי, דאמר קרא [יח ז] "ערות אביך וערות אמך לא תגלה, אמך היא לא תגלה ערותה". ממה שחזרה התורה לומר "אמך היא", משמע, שהבא על אמו אף על פי שהיא גם אמו וגם אשת אביו, משום אמו בלבד אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת אב.

תמהה הגמרא על דברי אביי: אלא מעתה, לפי דרך זו, הרי מהפסוק שאחרי זה ניתן לדרוש ההיפך.

שכן נאמר [שם ח] "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא" ממה שחזר הכתוב "ערות אביך היא" משמע שאותה אשת אב, אף על פי שהיא גם אמו, מכל מקום משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אמו.

אלא על כרחך אי אפשר לדרוש דרשה כעין זו, מפני שלפי זה נמצא שהבא על אמו שהיא אשת אביו, אינו חייב כלל לא משום אמו ולא משום אשת אביו, שהרי בפסוק אחד קאי הכא וממעט לה, נאמר "אמך היא" ונתמעט שאינו עובר משום אשת אביו, ובפסוק שני קאי הכא וממעט לה, נאמר "אשת אביך היא" ונתמעט שאינו עובר משום אמו.

והרי זה לא יתכן כלל, שכן השתא אם בא על אמו שאינה אשת אביו כגון שנתגרשה ממנו, מיחייב על שעבר על איסור אמו, וכן אם בא על אשת אביו שאינה אמו, מיחייב על שעבר על איסור אשת אביו.

ואם כן, היתכן שאם בא על אמו שהיא אשת אביו שיש בה את שתי השמות, לא מיחייב כלל?

ומביאה הגמרא קושיה נוספת, על דרשת רבי יהודה לפי אביי:

ותו, ועוד קשה, לדעת רבנן נמי, המחייבים את הבא על אמו בשוגג שתים - משום אמו ומשום אשת אביו, הכתיב "אמך היא", ולשם מה נאמר ייתור זה?

אלא על כרחך חכמים סבורים, כי ההוא ייתור זה של "אמך היא" וכן "אשת אביך היא" מיבעי ליה לכדדרש רב שישא בריה דרב אידי.

להלן [נד א] נאמר, מנין שהבא על אמו שאינה אשת אביו, כגון שנתגרשה מאביו, שהוא חייב עליה סקילה, אמר רב שישא בריה דרב אידי אמר קרא "אמך היא", עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו.

ואם כן לרבי יהודה נמי, אי אפשר לדרוש ממה שנאמר "אמך היא" שהוא חייב רק משום שם אחד, שכן ההוא מיבעי ליה לכדרב שישא בריה דרב אידי.

וכיוון שכך, חוזרת קושיית הגמרא, מנין למד רבי יהודה שהבא על אמו בשוגג חייב רק משום אמו ולא משום אשת אביו.

אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: אמר קרא "ערוות אמך היא, לא תגלה ערותה", משמע מלשון הכתוב, משום ערוה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי ערות, ולכן סבר רבי יהודה שאם בא בשוגג על אמו חייב רק על איסור אחד.

ומיסתבר שהאיסור שהוא עובר עליו הוא ערוות אמו ולא ערוות אשת אביו, שכן קודם היא אמו ואחר כך אשת אביו.

ומקשה הגמרא על דרשת רב אחא בריה דרב איקא ממשנתנו:

אלא מעתה, אם נדרוש בכל מקום שנאמר "ערותה", שהוא חייב משום ערווה אחת בלבד, אם כן גם במה שנאמר - "ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה", נדרוש הכי נמי, שהבא על כלתו עובר רק באיסור אחד, משום ערוה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי ערות.

והתנן שנינו במשנתנו: הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, הרי שהוא חייב בשתי שמות.

ולא פליג רבי יהודה אף על פי שברישא בדין בא על אמו נחלק רבי יהודה על חכמים ומחייב משום שם אחד.

מכאן שמקורו של רבי יהודה אינו ממה שנאמר "ערוותה", שאם כן היה לו לחלוק גם בדין כלתו שאף בה נאמר ערוותה ולחייב משום שם אחד.

אלא, על כרחך הסיבה לכך שנאמר בכלתו לשון ערוותה אינו כדי לחייבה משום ערווה אחת אלא כיון דחד גופא הוא, אף על גב דתרי איסורי נינהו, כתיב "ערותה".

והכא נמי באמו נאמר לשון "ערוותה" לא משום שהיא נידונית כשם אחד, אלא כיון דחד גופא הוא, אף על גב דתרי איסורי נינהו כתיב ערותה.

וממילא נדחו דברי רב אחא בריה דרב איקא, ושוב חוזרת קושיית הגמרא מנין למד רבי יהודה שהבא על אמו חייב רק משום אמו ולא משום אשת אביו.

אלא אמר רבא: לעולם מקורו של רבי יהודה הוא ממה שנאמר [ויקרא יח ז] "ערות אמך לא אם אשת האב היא אמו ובין כשאינה עמו לעולם עובר עליה באיסור אשת אב, אף בעונש משמע בין תגלה, אמך היא" דמשמע שעל איסור אם בלבד הוא עובר ולא על איסור אשת אב, כפי שתירץ אביי מעיקרא.

ומה שהקשתה הגמרא מהפסוק שלאחר מכן שנאמר בו [שם יז ח] "ערות אשת אביך לא תגלה, ערות אביך היא" דמשמע שעובר רק על אשת אב ולא על איסור אם, ואם כן הפסוקים נראים כסותרים זה לזה? - מתרץ רבא שהפסוק אשת אביך היא נצרך לדרשה אחרת.

קסבר רבי יהודה, שהכתוב בפסוק שלפני כן "ערות אביך לא תגלה" - "ערות אביך" זו אשת אביך.

אבל מה שנאמר בהמשך "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא" בא ללמד שאשת אביו אסורה לאחר מיתה. ולכן אי אפשר למעט מפסוק זה שאם אשת אביו היא גם אמו, עובר רק משום אשת אביו.

ומכיוון שמה שנאמר באחרי לאזהרה "ערות אביך לא תגלה" היינו אשת אביך, הוקשה לרבי יהודה לשם מה חזרה התורה ושנתה בפרשת קדושים בפסוקי העונשין "איש אשר ישכב את אשת אביו - ערות אביו גילה", הלא כבר נאמר שזו ערות אביו, ולכן מייתי לה למד רבי יהודה מייתור זה בגזירה שוה - וכך היא הדרשה:

מה באזהרה כשנאמר איסור אשת אב משמע שבין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו, חייב עליה סקילה, אף בעונש אין חילוק בין אשת אביו שהיא אמו לאינה אמו, בשניהם חייב סקילה.

אבל אמו שאינה אשת אביו, מניין שהיא אסורה לו?

תלמוד לומר "ערות אמך לא תגלה, אמך היא", משמע שאסרה התורה בא על אמו בין היא אשת אביו ובין אינה אשת אביו.

ומתיבת "אמך היא" משמע שאם אמו היא גם אשת אביו, משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אביו.

וזהו מקורו של רבי יהודה דאמר הבא על אמו שהיא אשת אביו עובר רק משום האם בלבד.

הערות

[62] בגמרא משמע שאיסורן הוא מדברי חכמים, אבל הרמב"ם [אישות א ו] כתב שאסורות מפי הקבלה, וכתב הכסף משנה שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה או נלמד מי"ג מידות, ותמה על דברי הרמב"ם מדוע נקט בלשון זו.

ומסבירה המשנה: איסור מצוה אלה הן השניות מדברי סופרים שהוסיפו חכמים לאסור עוד כמה נשים קרובות כדי לעשות סייג. ומסבירים בגמרא: ואמאי קרו להו [ומדוע קוראים להן] "איסור מצוה" — משום שמצוה לשמוע דברי חכמים.

ו"איסור קדושה" — כגון איסור אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ומסבירים ואמאי קרו להו [ומדוע קוראים להן] "איסור קדושה" — שנאמר בכהנים: "קדשים יהיו לאלהיהם" (ויקרא כא, ו).

ותניא עלה [ושנויה ברייתא עליה] על משנה זו: ר' יהודה מחליף, שהוא קורא "איסור מצוה" לגרושה וחלוצה לכהן, ו"איסור קדושה" לשניות האסורות מדברי סופרים.

ולעיקר הדין יש מקום לדקדק: חלופי [להחליף] הוא שמחליף הוא את השמות, אך אינו חולק על ההלכה, הא [הרי] שלהלכה חליצה בעיא [צריכה] היא, אף לדעת ר' יהודה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שר' יהודה סבור כשיטת ר' עקיבא סבירא ליה, מכדי [הרי] חייבי לאוין לשיטת ר' עקיבא כחייבי כריתות דמי [הם נחשבים] וחייבי כריתות לאו [לא] בני חליצה ויבום נינהו [הם], שאין מצוות יבום חלה כלל על קרובות אלה! והמצריך חליצה בלא ספק סבור שקידושין תופסים בנשים אלה, שלא כר' עקיבא!

ודוחים: לא, להלכה סובר ר' יהודה כר' עקיבא, ומה שהעיר ביחס לאיסורי מצוה וקדושה, לדבריו, כלומר, לשיטתו של התנא קמא קאמר [הראשון אמר] וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור] אלא העיר לו שאף לשיטתו יש להחליף את השמות, אבל בעצם חולק הוא על כל אותו דין.

א כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל תני כדתנן [שנה ברייתא כפי ששנינו במשנתנו]: ר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד, גם בשעה שהיתה ראויה לאביו.

ושואלים: וטעמא מאי [וטעם הדבר מהו] שאינו חייב? אמר אביי: שאמר קרא [הכתוב] "ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך הוא לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, ז), ולדעתו ההדגשה היא זו: משום אמו אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום אשת אב.

ומקשים: אלא מעתה (אם כך) אנו מדייקים "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך הוא" (ויקרא יח, ח) האם נאמר כי משום אשת אב אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אמו?

אלא אמו שהיא אשת אביו. נמצא כי קאי הכא [עומד כאן], בפסוק על אמו וממעט לה משום אשת אביו, קאי הכא [עומד כאן] בענין אשת אביו וממעט לה משום אמו, השתא [עכשיו] יוצא שאמו שאינה אשת אביו — מיחייב [חייב], אשת אביו שאינה אמו — מיחייב [חייב], אבל אמו שהיא אשת אביו לא מיחייב [אינו מתחייב] כלל, וכי אפשר לומר דבר כזה?!

ותו, לרבנן נמי [ועוד, לדעת חכמים גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "אמך הוא", וכיצד מפרשים הם, שהרי הם מחייבים במקרה שכזה גם משום האם וגם משום האב? אלא, ההוא (אותה הדגשה) מיבעי ליה [נחוצה להם] לכמו שפירשה רב שישא בריה [בנו] של רב אידי (בסוף סוגיה זו), אם כן לר' יהודה נמי [גם כן] הכתוב ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] לכמו שפירשה רב שישא בריה [בנו] של רב אידי, ואין כאן מקום ללימוד שאמר אביי.

אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא, כך לומד זאת ר' יהודה: אמר קרא [הכתוב] הזה, בהדגשה: "ערותה", לאמור: משום ערוה אחת אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום שתי ערות, שגזירת הכתוב היא שאין מחייבים אותו כאן משום שני איסורי ערוה.

ומקשים: אם כן כשנאמר "ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, טו) הכי נמי [כך גם כן] תאמר משום ערוה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי ערות?!

והתנן [והרי שנינו] במפורש במשנתנו: הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, ולא פליג [חלק] ר' יהודה על דין זה!

אלא חייב אתה לפרש את הכתוב בלשון יחיד "ערותה", כך: כיון דחד גופא [שגוף אחד] הוא שבו נעשות העבירות, אף על גב דתרי איסורי נינהו [אף על פי ששני איסורים הם] לכן כתיב [נאמר] "ערותה" בלשון יחיד. הכא נמי [כאן גם כן], באשת אביו, כיון דחד גופא [שגוף אחד] הוא, אף על גב דתרי איסורי נינהו [אף על פי ששני איסורים הם], כתיב [נאמר] "ערותה" בלשון יחיד, אין ללמוד מכאן שחייב הכתוב רק באיסור אחד במקרה שכזה.

אלא אמר רבא: זהו פירוש דעתו של ר' יהודה, קסבר [סבר] ר' יהודה לפרש: "ערות אביך" — זו אשת אביך, ומייתי לה [ומביא, לומד, אותה, את הדבר] בגזירה שוה, ממה שנאמר בכתוב אחר "ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גילה

"(ויקרא כ, יא), ומשמע הכתוב בין אשת אביו שהיא אמו, בין אשת אביו שאינה אמו, ואולם הבא על אמו שאינה אשת אביו (כגון אנוסת אביו) מניין לו שחייב — תלמוד לומר: "ערות אמך לא תגלה אמך הוא", ללמד שיש מקרה שבו משום אמו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת אביו, ואין זה משנה אם היתה נשואה לאביו אם לא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The mishna explains: A prohibition resulting from a mitzva is referring to secondary forbidden relatives, e.g., one’s son’s daughter-in-law, who are forbidden by rabbinic law. The Sages instituted this prohibition in order to distance people from incest. The Gemara explains: And why do the Sages call it a prohibition resulting from a mitzva? Because it is a mitzva to listen to the words of the Sages.

The mishna continues: A prohibition stemming from sanctity is referring to the marriage of a widow to a High Priest, or to the marriage of a divorcée or of a woman who has performed ḥalitza [ḥalutza], to an ordinary priest. The Gemara explains: And why do the Sages call it a prohibition stemming from sanctity? As it is written with regard to the priests: “They shall be sanctified to their God” (Leviticus 21:6).

And it is taught in a baraita with regard to this mishna: Rabbi Yehuda switches the terms; he refers to the marriage of a divorcée or of a ḥalutza to a priest as a prohibition resulting from a mitzva, and to the marriage of secondary relatives as a prohibition stemming from sanctity.

The Gemara infers: He switches the terms but does not dispute the halakha; but even Rabbi Yehuda agrees that if a priest marries a ḥalutza and then dies, she requires ḥalitza. And if it enters your mind that Rabbi Yehuda holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, this poses a difficulty; after all, those liable for violating prohibitions, according to the opinion of Rabbi Akiva, are considered like those liable to receive karet, and those liable to receive karet are not capable of performing ḥalitza and levirate marriage, as the mitzva of levirate marriage does not apply to such relationships.

The Gemara resolves the difficulty: Rabbi Yehuda does hold in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and as for his comment with regard to the definitions of a prohibition resulting from a mitzva and a prohibition stemming from sanctity, he merely stated his opinion in accordance with the statement of the first tanna; but he himself does not hold accordingly.

§ When Rav Yitzḥak came from Eretz Yisrael to Babylonia, he taught a baraita as we learned in the mishna: Rabbi Yehuda says: One who engages in intercourse with his mother who is also his father’s wife is liable to bring only one sin-offering, due to the fact that she is his mother, whether or not her marriage to his father was legitimate.

The Gemara asks: And what is the reason for this? Abaye says: It is because the verse states: “The nakedness of your father and the nakedness of your mother you shall not uncover: She is your mother; you shall not uncover her nakedness” (Leviticus 18:7). Rabbi Yehuda derives from this verse that you shall render him liable due to the fact that she is his mother, but you shall not render him liable to bring another sin-offering due to the fact that she is his father’s wife.

The Gemara asks: If that is so, it should be derived from the verse: “The nakedness of your father’s wife you shall not uncover; it is your father’s nakedness” (Leviticus 18:8), that you shall render him liable due to the fact that she is his father’s wife, but you shall not render him liable due to the fact that she is his mother.

But if so, with regard to one’s mother who is his father’s wife, it is found that the verse stands, i.e., is written, here, with regard to intercourse with one’s mother, and excludes liability due to the fact that she is his father’s wife, and stands there, with regard to intercourse with one’s father’s wife, and excludes liability due to the fact that she is his mother. The result now is that for his mother who is not his father’s wife he is rendered liable, and for his father’s wife who is not his mother he is rendered liable, but for his mother who is his father’s wife he is not rendered liable at all, which seems absurd.

And furthermore, according to the Rabbis too, who disagree with Rabbi Yehuda and hold that one who engages in intercourse with his mother who is married to his father is liable to bring two sin-offerings, isn’t the verse: “She is your mother,” written; i.e., how do they explain this verse? Rather, that phrase is necessary for the halakha derived from it by Rav Sheisha, son of Rav Idi, as the Gemara will soon explain (54a). Therefore, according to Rabbi Yehuda as well, that phrase is necessary for the halakha derived by Rav Sheisha, son of Rav Idi, and Rabbi Yehuda’s opinion in the mishna cannot be derived from it.

Rather, Rav Aḥa, son of Rav Ika, says that there is a different source for Rabbi Yehuda’s opinion: The verse states: “You shall not uncover her nakedness [ervatah],” in the singular form, from which it is derived that you shall render him liable for one forbidden sexual relationship [erva], but you shall not render him liable for two types of forbidden sexual relationships.

The Gemara asks: If that is so, then from the verse: “You shall not uncover the nakedness of your daughter-in-law; she is your son’s wife, you shall not uncover her nakedness” (Leviticus 18:15), should it also be derived that you shall render him liable for one forbidden sexual relationship, but you shall not render him liable for two types of forbidden sexual relationships?

But didn’t we learn in the mishna: One who engages in intercourse with his daughter-in-law is liable to bring two sin-offerings for his intercourse with her: One due to the prohibition against engaging in intercourse with one’s daughter-in-law, and one due to the prohibition against engaging in intercourse with a married woman; the former liability applies both during his son’s lifetime and after his son’s death. And Rabbi Yehuda does not dispute this halakha.

Rather, it must be explained that since the daughter-in-law has one body, although engaging in intercourse with her involves two prohibitions, the term “her nakedness [ervatah],” in the singular, is written. Here too, with regard to one’s father’s wife, since she has one body, although there are two prohibitions, the term “her nakedness [ervatah]” is written.

Rather, Rava says that there is an alternative source for Rabbi Yehuda’s opinion: Rabbi Yehuda holds that concerning the meaning of the phrase “the nakedness of your father,” this is referring to your father’s wife. And he derives this interpretation by means of a verbal analogy from the verse: “And the man who lies with his father’s wife, he has uncovered his father’s nakedness” (Leviticus 20:11).

And the Torah indicates that she is forbidden whether she is his father’s wife who is his mother or whether she is his father’s wife who is not his mother. From where is it derived that one who engages in intercourse with his mother who is not his father’s wife is liable? The verse states subsequently: “The nakedness of your mother you shall not uncover.” And from the ensuing phrase: “She is your mother,” it is derived that in a case where his mother is also his father’s wife, you shall render him liable due to the fact that she is his mother, but you shall not render him liable due to the fact that she is his father’s wife.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דרבנן סברי כיון דתפסי בהו קידושי אשת אב קרינן ביה ור' יהודה סבר לה כרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולאו אשת אב היא. הלכך אינו חייב עליה אלא משום אם בלבד מאי טעמא דרבי יהודה דמחייב אחת דאמר אביי אמר קרא ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא אחר שהזכיר ערות אביו שהיא ערות אשת אביך ואע"פ שחזר ופרט בפירוש ערות אשת אביו כיון שהזכיר האב והאם וחזר ופירש ש"מ כי לא חזר ואמר אמך היא ללמדך כי משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אביו. ואקשינן אלא מעתה ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא משום אשת האב אתה מחייבו ולא משום אמו. הנה למעלה אמרת משום אמו אתה מחייבו ולא משום אשת אביו כלו' זו אמו היא שאינה אשת אביו כגון שבא עליה שלא באישות וזו ערות אשת אביך אוקימתא באשת אביו שאינה אמו. אמו שהיא אשת אביו מיעטוה הני קראי קשיא לאביי אליבא דר' יהודה ותו לרבנן דמחייבי ליה תרתי משום אשת אב ומשום אמו הכתיב אמך היא. ושנינן אמך היא לרבנן מיבעי להו לכדרב שישא בריה דרב אידי ונדחה הא דאביי. ופי' רב אחא אמר קרא ערותה משום ערוה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי ערוות ונדחה גם זה. ופירש רבא קסבר רבי יהודה ערות אביו זו אשת אביך מדמייתי לה בג"ש כדמפרש בברייתא ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו ובין אשת אביו שאינה אמו. אמו שאינה אשת אביו מניין ת"ל וערות אמך לא תגלה אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב:

מי שמת ונפלה אשתו לפני יבם והיא אצלו מחייבי כרת כגון אחות אשתו וכיוצא בה הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום והיא אצלו ערוה אפילו מתה אשתו אח"כ הואיל והיתה לה ערוה בשעה שנזקקה לו היתה אצלו מחייבי לאוין או מחייבי עשה או אפילו משניות שמדברי סופרים חולצת ולא מתיבמת ושמא תאמר יבא עשה של יבום וידחה לא תעשה וכל שכן שנייה שמדברי סופרים הרי בביאה ראשונה נתקיימה מצות יבום ונמצאו כל שאר הביאות באיסור אבל אם היתה מותרת ליבם אע"פ שהיתה אסורה על הבעל בלאו הואיל וקדושיו תפסו לו בה מתיבמת חוץ ממחזיר גרושתו אחר שנשאת ומת כמו שיתבאר במקומו:

מתיב רב הושעיא איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת דבדין הוא דליתי עשה ולידחי את ל"ת מיהו מצות יבום לא הויא אלא בביאה ראשונה כדכתיב יבמה יבא עליה ואע"ג דתנן (יבמות ל"ח.) כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר הני מילי דלא מיתסרא עליה משום אשת אח אבל מצוה ליכא אלא בביאה ראשונה ובדין הוא דלשתרו בביאה ראשונה דאתי עשה ודחי את ל"ת אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואע"ג דמדאורייתא מצוה ליבומי כיון דאפשר לאיפטורי בחליצה חליצה עדיפא משום גזירה דביאה שניה ותניא נמי הכי אם בעלו קנו ואסור לקיימן בביאה שניה כדאיתא בסנהדרין בפרק כהן גדול (סנהדרין י"ט.) ואי קשיא לך מאי שנא גבי איסור אשת אח דאתי עשה ודחי את ל"ת שיש בו כרת ואפי' בביאה שניה וקי"ל דאפי' גירשה מותר להחזירה ואלו גבי חייבי לא תעשה קאמרינן דלא אתי עשה ודחי את לא תעשה אלא בביאה ראשונה לא תיקשי לך דשאני איסור אשת אח דכי קא מידחי במקום יבום לאו משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה הוא דמידחי אלא משום דכיון דלא משכחת יבום אלא גבי אשת אח ממילא שמעת דלא אסר רחמנא אשת אח אלא שלא במקום יבום כגון היכא דיש לו זרע אבל היכא דמת בלא זרעא לא אסרה תורה ואמטול הכי שריא ואפי' בביאה שניה אבל גבי חייבי לאוין ליכא למימר דלא אסר רחמנא חייבי לאוין כלל אלא שלא במקום יבום דמהיכא תיתי לי הא ודאי כיון דמשכחת לה למצות יבום דמיקיימא בעלמא בשאר נשים דשריין אימא לך דכד אסר רחמנא חייבי לאוין אפילו במקום יבום אסרינהו הילכך דוקא ביאה ראשונה דאתי עשה ודחי את ל"ת אבל ביאה שניה לא: איסור מצוה שניות מדברי סופרים ביבמות מפרש להו: איסור קדושה כו' ותני עלה ר' יהודה מחליף חלופי איסור מצוה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואמאי קרי להו איסור מצוה דכתיב אלה המצות ובסוף ספר ויקרא כתיב וכוליה ספרא בתורת כהנים קא מיירי איסור קדושה שניות מדברי סופרים כגון אם אמו ואבי אביו ואמאי קרי להו איסור קדושה קדש עצמך במותר לך וגזירה היא דרבנן כדי להתרחק מן העבירה. חלופי הוא דמחליף כדאמרן לפרושי איסור מצוה חייבי לאוין דכהונה אבל חליצה באעי כדקתני במתני' איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ואי ס"ד ר' יהודה כר"ע סבירא ליה מכדי חייבי לאוין לר' עקיבא כחייבי כריתות דמו דלא תפשי בהו קדושי וחייבי כריתות לכ"ע לאו בני חליצה ויבום נינהו דילפא אחות אשה בג"ש דעליה עליה מפרשת יבמין מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא יקח ואתו כולהו וילפי מאחות אשה וא"כ חייבי לאוין לר' יהודה אמאי בעו חליצה הא לא תפשי בהו קידושי ובעינא ולקחה לו לאשה וליכא. ומפרקינן האי דמחליף ר' יהודה חלופי לאו למימרא דסבירא ליה דחייבי לאוין בעו חליצה אלא לדבריו דת"ק קאמר לדבריך שאתה מחייב חייבי לאוין חליצה אין לך לקרותן איסור קדושה אלא איסור מצוה:

כי אתא רב יצחק תני במילתיה דר' יהודה כדתנן במתני' כלומר אייתי מתניתא בידיה כדתנן במתני' אלמא איכא ברייתא נמי דתניא כי מתני' דאפי' בראויה נמי פליג ר' יהודה. וטעמא מאי אמר אביי אמר קרא אמך היא מכדי כתיב ברישיה דקרא ערות אמך לא תגלה אמך היא למה לי אלא ללמדך שאם היתה אשת אביו ואמו אינו חייב עליה אלא משום אמו בלבד:

ומקשינן עלה אלא מעתה הא דכתיב גבי אשת אביו ערות אביך היא הכי נמי דדייקת מינה דאי הויא אמו ואשת אביו לא מיחייב עלה אלא משום אשת אב בלבד אלא מעתה אמו שהיא אשת אביו קאי באמך היא וממעיט לה דלא ליחייב עלה משום אשת אב קאי בערות אביך היא וממעיט לה דלא ליחייב עלה משום אם והשתא אשת אב על כרחיך הכי מתרצי קראי כי היכי דלא לסתרו אהדדי אמך היא כל היכא דליכא אלא משום שאר האם מיחייב אבל אי איכא בהדיה שאר אחרינא לא מיחייב ואידך קרא דערות אביך הכי נמי מיתרץ כל היכא דליכא אלא משום שאר האב מיחייב אבל אי איכא שאר אחרינא בהדיה לא מיחייב אלמא (אלמא) אמו שהיא אשת אביו לא מיחייב עלה כלל והיכי אפשר למימר הכי השתא אמו שאינה אשת אביו מיחייב אשת אביו שאינה אמו מיחייב אמו שהיא אשת אביו מי ס"ד דלא מיחייב עלה כלל. ותו אי טעמיה דר' יהודה משום דכתיב אמך היא לרבנן נמי הא כתיב אמך היא ואמאי פליגי עליה אלא מאי אית לך למימר לטעמייהו דרבנן דהיא מיבעיא ליה לכדרב שישא בריה דרב אידי דמפיק ליה לקמן לעונש דאמו שאינה אשת אביו דאמר קרא אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו לענין עונש הילכך לר' יהודה נמי מיבעי ליה להכי ומנא לך לאפוקיה למיעוטא. ואידחיא לה הא דאביי. ואתא רב אחא בריה דרב איקא ופריק פירוקא אחרינא דלאו ממיעוטא דאמך היא נפקא ליה לר' יהודה אלא מדכתיב ערותה משום ערוה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי עריות. ואידחיא לה דהאי דכתיב ערותה לאו משום דלא ליחייב עלה משום שתי עריות הוא אלא משום דהוי חד גופא ולא שייך ביה לשון רבים ולעולם היכא דאיכא משום שתי שמות מחייב תרתי. ואסקה רבא קסבר ר' יהודה ערות אביך זו אשת אביך כו'. רבא נמי כאביי מתרץ לה דהא לתרווייהו ממיעוטא דאמך היא נפקא להו מיהו אביי הוא דלא הוה ידע ליתובה למילתא שפיר כי היכי דלא תיקשי ליה כל הנך קושיי ואתא רבא למימר דלעולם ר' יהודה ממעוטא דאמך היא נפקא ליה וקסבר ר' יהודה ערות אביך זו אשת אביך ולאו משכב זכור ממש דמייתי לה בגזירה שוה כדמפרש בברייתא ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו ובין אשת אביו שאינה אמו דאידי ואידי בכלל אשת אביו היא אמו שאינה אשת אביו מנין ת"ל ערות אמך לא תגלה והשתא דנפקא לי אמו שהיא אשת אביו ואמו שאינה אשת אביו מרישיה דקרא אמך היא למאי אתא [אי] לאשמועינן דלא מיחייב על אמו שהיא אשת אביו כלל הא מרישא משמע דמיחייב עלה אלא הא קמ"ל דלא מיחייב עלה אלא משום אמו ולכדרב ששא בריה דר' אידי נמי לא מיבעי ליה דכיון דאית ליה לר' יהודה ג"ש דערות אביו נפקא ליה נמי עונש לאמו שאינה אשת אביו מהתם כדלקמן והשתא לא מצית לאקשויי אלא מעתה ערות אביך היא משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אמו אשת אביו שהיא אמו הא אתרבאי מקרא קמא לאיחיובי עלה משום אמו הילכך על כרחיך כי אתא קרא בתרא למעוטא מחיוב דאשת איש הוא דאתא ודקא קשיא לך נמי לרבנן נמי הא כתיב אמך היא לא תיקשי לך דהיינו טעמא דלא מפקי לה רבנן להאי אמך היא למיעוטא כדרב יהודה משום דלא משמע להו ערות אביך זו אשת אביך אלא לערות אביו ממש כדבעינן למימר קמן הילכך אמך היא לא תפקי למיעוטא גבי אמו שהיא אשת אביו דלא ליחייב עלה משום אמו דהא לא איירי בה ברישיה דקרא כלל ולמעוטה לגמרי נמי לא משום דלא ס"ד כדאמרינן לעיל אבל לר' יהודה דסבירא ליה דאיירי בה ברישיה דקרא משמע ליה אמך היא למיעוטא דלא ליחייב עלה משום אשת אב כדאמרן וכי תימא לר' יהודה עונש לאמו שאינה אשת אביו מנא ליה נפקא ליה מגזירה שוה כדמפ' בברייתא:

בפירש"י בד"ה אלא אמו שהיא כו' עכ"ל לגמרי מיעטה דקראי אהדדי לא נימא דסתרי ואי איכא כו' אינך מוזהר עליה והשתא י"ל כו' שהיא אמו לא ליחייבו תמיהא לי אמאי לא אקשי ליה לר"י גופיה דהא משום אם מודה להו דחייב ול"נ דהשתא כו' עכ"ל כצ"ל. וכן מצאתי בדפוס חדש שבלובלין ואין כאן טעות רק הקדמת המאוחר ור"ל לפי מה דגרסינן והשתא י"ל אמו כו' דמתרץ תלמודא קראי אהדדי דלגמרי מעטה ופריך דאין סברא למעטה לגמרי דק"ו הוא ואהא הקשה רש"י דה"ל לתלמודא להקשות בפשיטות טפי אדרבי יהודה דהוא מודה דמשום אם מיהת חייב וקראי דמתרצי דלא סתרי אהדדי לגמרי מיעטה וע"כ כתב ולי נראה דהשתא אמו כו' לישנא יתירא הוא אינו מלשון התלמוד וה"ג קאי הכא וממעט כו' ופריך בפשיטות לר' יהודה דקשו קראי אהדדי ומהרש"ל הגיה בפירש"י בע"א ואינה מבוררת לן ואין להאריך ודו"ק:

בד"ה אלא אמר רבא כו' משום איסור אשת אב ומשום איסור אם הלכך כו' דקרא ערות אביך נמי משום אשת אב ומשום איסור אם הוא דחייביה כו' עכ"ל כן הוא בנוסחות ישנות שבפירש"י וחדשים מקרוב באו הגיהו ולא משום איסור אם ויש מחקו ומשום איסור אם אבל הנ"ל לקיים כל נוסחאות ישנות שבפירש"י ור"ל דערות אביך מג"ש משמע ליה אשת אביך ומשמע ליה איסורא בין אשת אביו שהיא אמו בין כו' דחייב עליה משום איסור אשת אב ומשום איסור אם דאיסור אשת אב כתיב בהאי קרא ערות אביך וגו' איסור אם נמי כתיב בהאי קרא וערות אמך לא תגלה ולא כתיב ברישא דקרא ערות אביך מיעוטא דהיא למעט איסור אם באשת אב הלכך כי כתיב באידך סיפא דקרא ערות אביך היא ע"כ לאו למדרש מיניה איסור אב ולא משום אם דהא רישא דקרא נמי משום אב ומשום אם חייביה וא"כ ערות אביך היא דסיפא דקרא דחייבים משום איסור אב אינו חוזר לגופיה דאיסור דאשת אב כבר הוזכר ברישא דקרא ערות אביך ולא ה"ל למכתב רק מיעוטא לאיסור אם באשת אב וע"כ אתא למעוטי איסור אשת איש אבל אמך היא שפיר חוזר לגופיה לחייב באשת אב והיא אמו משום איסור אם ולא משום אשת אב דאע"ג דלא נתמעטה מרישא דקרא איסור אם ואשת אב מ"מ לא הזכיר מפורש איסור אם ברישא דקרא והוה שפיר חוזר לגופיה אמך היא לחייב משום אם ובא היא למעט איסור אשת אב באמו כן נ"ל ליישב כל נוסחות ישנות שבפירוש רש"י ודו"ק:

רש"י בד"ה אלא אמו כו' לגמרי מיעטיה דקראי אהדדי לא נימא דסתרי ותמיהה לי אמאי לא אקשי ליה לרבי יהודה מגופיה דהא משום אם מודה דחייב ואי איכא כו' מוזהר עליה והשתא י"ל כו' כצ"ל והד"א. ונ"ב פי' לפי האמת ואל תתמה ודו"ק (עיין במהרש"א):

עוד בדבור זה ומתחייב באשת אב כו'. נ"ב פי' ונמעט לעולם אמו שהיא אשת אביו וקשה לרבי יהודה ודו"ק:

בד"ה ותו אי כו' אתא לכדרב שישא כו' והד"א:

תוס' בד"ה השתא י"ל כו' אמו שהיא אשת אביו הויא שפיר כו' כצ"ל ונמחק שפיר:

רש"י ד"ה תני כדתנן. דר"י אף בראוי' כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא אמו. אמאי לא אקשי ליה מר"י גופי' כו' מודה להו דחייב. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא אמר רבא. ולא שם איסור אם. כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד ומייתי לה בג"ש. וקוטב פירושו כפי הגי' שלפנינו נ"ל דכ"ה דבשלמא אמך היא שפיר למידרש למעוטי דא"ח משום אשת אב משום דרישא דקרא הוה משמע דחייב אבל ערות אביך היא דאידך קרא ליכא למידרשי' למעוטי דא"ח משום אמו דהא אין שום משמעות ברישי' דלחייב אבל למעוטי דא"ח משום אשת איש א"ש דיש משמעות מרישי' דלחייב כמו שמבאר והולך וגי' המהרש"א ופירושו לא מחוור:

תד"ה לדבריו. דסבר כדתנן בסוף כו'. כצ"ל:

בתוספות ד"ה וחייבי כריתות. תימה מנ"ל לדמויי ש כן הקשו ג"כ ביבמות (ד"ט ע"א) ונשאר בתימא ולענ"ד אפשר לומר כיון דכתיב קרא ולקחה לו לאשה ויבמה ודרשינן שם (דף כ' ע"א) כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר א"כ לא איירי קרא במצות יבום רק היכא דנעשה אשתו ע"י אותה ביאות יבום ולכן בסתם יבום אף דאיכא ג"כ איסור אשת אח מ"מ כיון דבמקום יבום התירה התורה אשת אחיו א"כ אין כאן איסור זה כלל והראיה דהא גם ביאה שניה מותרת וממילא נעשה שפיר אשתו ע"י יבום אבל בח"ל אי אין קדושין תופסין בהם כיון דבזה האיסור לאו במקומו עומד דהא מטעם זה ביאה שניה אסורה רק דנבא להתיר ביאה ראשונה משום עשה דוחה נ"ת ובזה שפיר ס"ל כיון דלא נעשה אשתו ע"י ביאה זו כיון דח"ל היא ואין קדושין תופסין בהן א"כ אין לקיים ולקחה לו לאשה ולכן אין כאן מצות יבום כלל ולא שייך שיהיה מותר מטעם עשה דוחה ל"ת:

ד"ה לדבריו דת"ק. המ"ל דסבר כדתניא: אכן י"ל דלא רצה לתרץ כן דבלא"ה מוכח דר' יהודה ס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין גרידא כמו שתירצו התוס' אליבי' ביבמות (דף מ"ה ע"א) ע"ש:

איסור מצוה שניות מדברי סופרים. תנא גופיה קתני לה במשנה הכי: ואמאי קרי לה וכו'. פירוש אמוראים נינהו: ר' יהודה מחליף. שהיה שונה ומפרש איסור מצוה אלמנה לכהן גדול דכתיב (ו קרא כז) בסוף ספר ויקרא כשהשלים כל מצות כהונה אלה המצות איסור קדושה שניות מדברי סופרים כגון אם אמו ואם אביו ואמאי קרי ליה איסור קדושה שא''ל חכמים קדש עצמך במותר לך להתרחק אף מזו המותר כדי שלא תכשל באיסורא אבל חליצה בעיא: חייבי לאוין. דקתני אלמנה: כחייבי כריתות. משוי להו דלא תפסי בהו קדושי: וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו. וכן חייבי לאוין לרבי עקיבא מה חייבי כריתות אינן בתורת קדושין ואין בהן חליצה ויבום אף אלו הואיל ואינן בתורת קדושין אין בהן חליצה ויבום: לדבריו דתנא קמא. דמחייב אלמנה בחליצה קאמר רבי יהודה לדבריך דמחייבת ליה בחליצה אין לך לקרותה איסור קדושה אלא איסור מצוה: תני כדתנן. אייתי מתניתא בידיה דתני בה דר' יהודה אומר אף בראויה לאביו קאמר דאינו חייב אלא משום אם בלבד וכדתנן במתני': אמך היא. ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא למה לי אמך היא אלא לומר לך שאם יש בה שני שמות אם ואשת אב אינך חייב אלא משום אמו: אלא מעתה. דדרשת אמך היא למעוטי: ערות אביך היא. דכתיב גבי אשת אב תדרשיה נמי למעוטי שם אם מינה ונימא דה''ק הך ערות אשת אב דרישא דקרא אם יש עוד עליה שם אחר כגון שהיא אמך לא תתחייב אלא משום אשת אב: אלא אמו שהיא אשת אביו. בתמיה כלומר לדבריך קאי הכא ומעיט לה מאיסור אם קאי הכא ומעיט לה מאיסור אשת אב אם כן על כרחיך לגמרי מיעטה דקראי אהדדי לא נימא דסתרי ותמיהה לי אמאי לא אקשי ליה לרבי יהודה גופיה דהא משום אם מודה ליה דחייב ואי איכא למדרשיה להאי היא למיעוטא הכי דרשינן ובכי האי גוונא מתרצי דה''ק אי אמך לבד היא לא תגלה ערותה אבל אם יש שם אחר עליה אינך מוזהר עליה והיא דערות אביך הכי נמי מדריש ערות אשת אביך לא תגלה אם ערות אביך לבד היא אבל אם יש שם אחר עליה אינך מוזהר עליה והשתא י''ל אמו שאינה אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו חייב אשת אביו שהיא אמו לא ליחייב ולי נראה דהשתא אמו שאינה אשת אביו וכו' לישנא יתירא הוא וה''ג קאי הכא וממעט לה קאי הכא וממעט לה ותו לא מידי והכי קא קשיא ליה אם כן קשו קראי אהדדי הא מיחייב ליה באמו וממעט ליה מאשת אב והאי ממעט ליה מאמו ומחייב באשת אב: ותו. אי איכא למדרשיה להאי היא למיעוטא כי האי גוונא רבנן מאי עבדי ליה אלא על כרחיך לא משמע מהיא מיעוטא למימר דאיסור זה לבדו עליה ולא אחר וכי משמע היא מיעוטא הכי משמע אמך היא ואין אחרת אמך והאי היא דלא מצית למדרשה הכי על כרחך לאו למיעוטא אתא אלא לדרשה אחרינא אתא לכדרב שישא בריה דרב אידי בשלהי שמעתין לעונש דאמו שאינה אשת אביו דלא כתיב בם דמיהם בם דבאשת אביו כתיב דמיהם בם ומשמע בין אשת אביו שאינה אמו בין שהיא אמו אבל אמו שאינה אשת אביו אזהרה כתיב בה (ויקרא יח) ערות אמך לא תגלה ומשמע אע''פ שאינה אשת אביו אבל עונש לא כתיב בה ויליף לה מאמך היא בהוייתה תהא כל צדדיה שוין דכי היכי דאמך שהיא אשת אביך ענש בה כך אמך שאינה אשת אביך ענש בה והכי נמי לרבי יהודה להכי מבעי ליה וכן היא דערות אביך לדרשה אחרינא לחייב עליה אפילו לאחר מיתת אביו כלומר בהוייתה תהא לעולם כדלקמן בשמעתין ולאו למעוטי מאיסורא אתי: מן אלא מעתה עד לכדרב שישא בריה דרב אידי חדא אתקפתא היא: אמר קרא. ערות אמך היא לא תגלה ערותה: אלא אמר רבא. לעולם מקרא קמא דהיא בערות אמך מיעוטא משמע כדהוה דרשינן מעיקרא ומיהו היא דערות אביך דקשיא לך דממעט ליה נמי מאיסור אם לאו פירכא היא דהא רישא דקרא דערות אביך שם אשת אב הוא דאדכר ולא משום איסור אם ומייתי לה בג''ש כדלקמן נאמר כאן ערות אביך לא תגלה ונאמר להלן ערות אביו גלה מה להלן באישות הכתוב מדבר אף כאן באישות הכתוב מדבר ומשמע. לן איסורא בין אשת אביו שהיא אמו ובין אשת אביו שאינה אמו דחייב עליה משום איסור אשת אב הלכך כי הדר כתיב בסיפא דאידך קרא ערות אביך היא לאו למדרש מיניה משום אב ולא משום אם דהא רישא דקרא ערות אביך נמי משום אשת אב הוא דחייביה בין אינה אמו בין היא אמו הלכך לרבי יהודה ערות אביך היא למעוטי משום אשת איש מוקים לה לקמן דלא תימא שם אשת איש לא נפיק מכלל אשת אב דרישא דקרא דהא אביו נמי עמיתו הוא וקרי נמי ביה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וגו' (שם) וערות אשת אביך היא דרישא מוקי לאזהרת אשת אב לאחר מיתה אבל היא דגבי אמך לרבי יהודה למעוטי מאיסור אשת אב אתא דהא נ''ל מרישא דקרא דלחייב עליה משום אשת אב כשהיא אמו ואשת אביו דקסבר רבי יהודה ערות אביך דרישא דקרא זו אשת אביך ולא אביך במשכב זכור ממש דיליף לה בגזירה שוה כדלקמן ומשמע אף כשהיא אמו חייב עליה באיסור אשת אב וערות אמך להביא אמו אנוסה והדר כתיב אמך היא לאפוקי ממשמעותיה דרישא ולמימרא דמשום אמו אתה מחייבו וכו' ולדרב שישא בריה דרב אידי לא מיבעי ליה לרבי יהודה דכיון דאית ליה האי גזירה שוה דלקמן מיניה נפקא ליה נמי עונש לאמו שאינה אשת אביו דלרבנן דלית להו גזירה שוה נפקא להו מהאי קרא דאמך היא הא דרב שישא בריה דרב אידי ולמעוטי באיסור אשת אב לא משתמע להו לרבנן משום דקא סברי האי ערות אביך דרישא דקרא במשכב זכור ממש קאמר כדלקמן ולאו באיסור אשת אב איירי מידי הלכך לא אתא סיפא למעוטי מידי דלא דמי ליה:
וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו. תימה מנ''ל לדמויי חייבי לאוין לחייבי כריתות לכל מילי דאע''ג דדמו לענין ממזרות וקידושין לענין חליצה ויבום נימא יבא עשה וידחה ל''ת: לדבריו דת''ק קא''ל וליה לא ס''ל. המ''ל דסבר כדתניא בסוף החולץ (יבמות דף מט.) דאמר כרבי עקיבא איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא אבל מחייבי לאוין גרידא לא: השתא י''ל אמו שאינה אשת אביו. לא צריך להאי ק''ו דבלא''ה פריך שפיר משום דקשו קראי אהדדי כדפ''ה אבל אין עונשין מן הדין לא שייך כאן ולא דמי לאחותו בת אביו ובת אמו דפ''ק דמכות (דף ה:) דהתם כתיב בת אביך או בת אמך דמשמע דלישנא דקרא מיירי בבת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו אבל הכא כתיב אשת אביך סתם וכן ערות אמך דמשמע שפיר אמו שהיא אשת אביו הויא שפיר בכלל זה וזה ועוד כתיב התם מולדת בית או מולדת חוץ דמתרגמינן דילידא מן אביך מן אחת אוחרי או מן אמך מן גבר אוחרן ואע''ג דדרשינן ליה בפ''ב דיבמות (דף כג.) בין שאומר לו לאביך קיים בין שאומר לו הוצא מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד