דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - א

וכתיב [שמואל ב' כא] "ותקח רצפה בת איה את השק, ותטהו לה אל הצור בתחלת קציר". שהיו בני שאול התלויים, מגולים, והיא כסתה אותם.

וכתיב [במדבר כה] "ויאמר ה' אל משה: קח את כל ראשי העם".

ודנה הגמרא: אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו?

אמר רב יהודה אמר רב: אכן ראשי העם לא חטאו, ולא נידונו על כך, אלא כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חלק להם בתי דינין. שראשי העם יתחלקו לכמה בתי דינים כדי לדון את החוטאים.

ודנה הגמרא: מאי טעמא הוצרכו לדון את החוטאים בכמה בתי דין?

אילימא משום שאין דנין בית דין אחד דיני נפשות של שנים אנשים ביום אחד.

והאמר רב חסדא: לא שנו שאין דנים שני אנשים ביום אחד אלא בשתי מיתות, כדי שיהיו בית דין עסוקים רק בענין אחד, ולא יפריע להם העיסוק בשתי מיתות שונות מלחפש כל הצורך. אבל במיתה אחת על עבירה אחת, דנין!

ובמעשה בעל פעור היתה מיתה אחת לכולם, בסקילה, על עבירה אחת של עבודה זרה!

אלא, לשם כך היו צריכים להעמיד כמה בתי דינים, כדי שישוב חרון אף מישראל. כי כאשר הקב"ה רואה שכולם עסוקים לקנא לכבודו, אז שב חרון אפו.

שנינו במשנה: דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה.

ודנה הגמרא: מנהני מילי שדיני נפשות טעונים לינה של לילה לפני הכרעת הדין?

אמר רבי חנינא: דאמר קרא [ישעיהו א] על ירושלים, שבעבר "מלאתי משפט. צדק ילין בה". היו מחפשים את הצדק ומלינים את הדין. ואולם, "ועתה מרצחים". אין הם מחפשים את הצדק ואינם מלינים את הדין, ולכן הם קרויים מרצחים. ומוכח שיש להלין את הדין, ולא להכריע בדיני נפשות בו ביום.

ורבא אמר: מהכא [ישעיהו א] "אשרו חמוץ" - אשרו דיין שמחמץ, שמשהא את דינו, מלין אותו כדי שייצא הדין לאמיתו.

ואידך, רבי חנינא סבר, שהכתוב אומר אשרו "חמוץ", חזקו את הנגזל, ולא את ה"חומץ", הגזלן.

והיינו, כגון מי שתבע את חברו, שיחזיר לו את הלואתו, והלה טוען שנתן לו משכון על ההלואה והתקלקל המשכון, נזקקים בית דין תחילה לתביעת המלוה, ומוציאים ממנו את הממון, ורק אחרי כן דנים בתביעת המשכון של הלווה.

ואידך, רבא, שלמד מ"אשרו חמוץ", האי קרא ד"מלאתי משפט", מאי עביד ליה?

כדרבי אלעזר אמר רבי יצחק.

דאמר רבי אלעזר אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בו את הצדקה, שאין נותנים בה צדקה לעניים ביום התענית עצמו, כאילו שופך דמים. כי העניים עיניהם נשואות לצדקה המתחלקת כרגיל ביום התענית, והם נשארים רעבים. שנאמר "מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים".

והני מילי כאשר היו נוהגים לתת לעניים בתענית, בריפתא, לחם ותמרי, שאפשר לאוכלם מיד, והעניים מצפים להם כדי לאכלם בסוף התענית. אבל בזוזי, חיטי ושערי - לית לן בה. שאם נהגו לחלק לעניים כסף, או חטים ושעורים, שאינם עומדים לאכילה מידית, אין העניים מסתמכים שיאכלו מהם בסוף התענית, ולכן, אין עול גדול בהשהיית הנתינה עד מחר.

שנינו במשנה: לפיכך אין דנין דיני נפשות בערב שבת.

ודנה הגמרא: מאי טעמא?

ומבארת: משום דלא אפשר.

כי היכי ליעבד?

שמא תאמר, לידייניה במעלי שבתא, יתחילו לדון בערב שבת, וליגמריה לדיניה [לזכות] בו ביום, במעלי שבתא -

אי אפשר לעשות כן, כי הרי יש לחוש דילמא חזו טעם לחובה, ואז בעו למיעבד הלנת דין, בליל שבת.

שמא תאמר, לדייניה במעלי שבתא, ואם יראו טעם לחובה ילינו את הדין בליל שבת, וליגמריה בשבתא, וליקטליה בשבתא -

אי אפשר לעשות כן, כי אין רציחה דוחה את שבת.

שמא תאמר, וליקטליה לאורתא, בליל מוצאי שבת -

אי אפשר לעשות כן, כי "נגד השמש", בעוד השמש זורחת, בעינן.

שמא תאמר, וליגמריה לדיניה בשבתא, וליקטליה בחד בשבתא, ביום ראשון.

אי אפשר לעשות כן, כי נמצא אתה מענה את דינו, לאחר שנגמר דינו למיתה בשבת.

ושמא תאמר, נידייניה במעלי שבתא, ונגמריה בחד בשבתא, ונהרגנו בו ביום, ולא יהיה בכך עינוי הדין, כי כל עוד לא נגמר הדין מצפה הנידון להצלה -

אי אפשר לעשות כן, כי מינשו טעמייהו. כשיבואו הדיינים לגמור את הדין ביום ראשון, יתכן והם ישכחו את טעמם לחייב ביום ששי.

ומקשה הגמרא: האם יתכן לומר שישכחו, אף על גב דשני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין? -

ומתרצת הגמרא: נהי דבפומא, את הטעם שאמרו הדיינים לחייב כתבין סופרי הדיינים, ויזכרו את יסוד הטעם, אבל ליבא דאינשי, את מחשבת הלב להעמיד את הטעם באופן מיושב, אינשי, יכולים הם לשכוח, הלכך לא אפשר לדון בערב שבת ולגמור ביום ראשון.

ומביאה עתה הגמרא דיון בין רבי יוחנן לריש לקיש, לגבי קבורת מת מצוה בשבת, אם כי אין ענין זה נוגע לכאן, משום שבסוף הדיון תשאל השאלה שתהיה מיתת בית דין דוחה שבת, שהוא מהענין שלפנינו.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר מהעבודה של הקרבנות במקדש, שדוחה שבת.

ומה עבודה, שדוחה שבת - קבורת מת מצוה דוחה אותה, מלימוד מיוחד "ולאחתו", וכפי שמבארת הגמרא:

כדתניא: נאמר בתורה לגבי נזיר, שאסור לו להיטמא בטומאת מת, והוסיפה התורה לומר, שאפילו לקרוביו שמתו, הוא לא ייטמא.

ודנה הברייתא: אמר הכתוב לגבי נזיר [במדבר ו] "לאביו ולאמו, לאחיו ולאחתו, לא יטמא להם במותם".

"לאחותו", מה תלמוד לומר? [49] הרי מקרא זה מיותר הוא, לפי שכבר אמרה תורה "על נפש מת לא יבוא", ולא הוציאה את קרוביו מכלל האיסור, ולכן שואל התנא מה בא הפסוק המיותר הזה ללמדנו?

הערות

[49] עיין ברש"י שמביא את דברי הספרי, שמ"אביו" לומדים שטמא הוא למת מצוה, "לאמו" בא ללמד שאם היה הנזיר כהן, שיש עליו שתי קדושות, בכל זאת הוא מיטמא למת מצוה, ו"לאחיו" בא ללמד שאם היה הנזיר כהן גדול, בכל זאת הוא מיטמא למת מצוה, ומ"לאחותו" נלמד על כך שאפילו יתבטל מפסח וממילה, בכל זאת יטמא למת מצוה.

וכתיב [ונאמר] "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור בתחלת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה" (שמואל ב' כא, י), משמע שאנשים אלה המוקעים — תלויים היו.

אגב הזכרת כתוב זה דנים בו, וכתיב [ונאמר]: "ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל" (במדבר כה, ד). ותוהים: אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו שכך נענשו?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אין הכוונה שיוקיע משה את ראשי העם, אלא שראשי העם יוקיעו את עוברי העבירה, ובדרך זו: חלק להם לראשי העם בתי דינין מרובים, וכל אחד ידון את אנשיו ויוקיעם לפי הצורך. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הוצרכו למנות בתי דינים רבים לצורך זה? אילימא [אם תאמר] משום הכלל שאין דנין שנים (שני אנשים) ביום אחד, והאמר [והרי אמר] רב חסדא: לא שנו איסור זה אלא בשתי מיתות שונות שיש שתי עבירות לחוד, אבל במיתה אחת — דנין, ואם כן יכול היה בית דין אחד לדון את כולם!

אלא הטעם הוא משום שכשיש רשעים יש חרון אף בעולם, וכדי שישוב חרון אף מישראל צריך לדונם ולהמיתם, וכשהם רבים, אם יידונו כולם בבית דין אחד יימשך הדבר זמן רב ולא במהרה יתבטל חרון האף. ולכן יש למנות בתי דינים רבים ככל האפשר ובכך למהר את מיצוי דין הרשעים (רמ"ה).

א שנינו במשנה שדיני ממונות גומרין בו ביום ודיני נפשות ממתינים עד למחרת. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]?

אמר ר' חנינא: שאמר קרא [הכתוב]: "מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיה א, כא), ומכאן למדו שבדין צדק יש להלין את הדין, ולא להרוג מיד את הנידון. ורבא אמר שהדבר נלמד מהכא [מכאן], מכתוב זה: "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ" (ישעיה א, יז), ומתפרש: אשרו (תנו שבח) לאותו דיין שמחמץ (משהה) את דינו לפני שפוסק בו.

ואידך [והאחר] ר' חנינא, שלא למד מכתוב זה, מה דורש הוא מכאן? "אשרו חמוץ" (נגזל) — ולא חומץ (גזלן), כפי שעושים דייני רשע. ואידך [והאחר, רבא], האי [כתוב זה] "מלאתי משפט" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: הוא מבין אותו כדברי ר' אלעזר שאמר בשם ר' יצחק, שאמר ר' אלעזר אמר ר' יצחק: כל יום תענית שמלינין בו את הצדקה, שלא חילקו לעניים את כספי הצדקה שהיו גובים ביום התענית, בו ביום, הרי זה כאילו שופך דמים של העניים שנזקקים לצדקה ומצפים שיתנו להם ביום זה, וכיון שהתענו כל היום וסמכו שיתנו להם צדקה, יימצאו מתענים לילה נוסף, שנאמר: "מלאתי משפט", אם הצדק (צדקה) ילין בה (עד למחרת) — הרי זה "ועתה מרצחים". ומסייגים: והני מילי [ודברים אלו] אמורים בחלוקת ריפתא ותמרי [לחם ותמרים] אם אין נותנים בזמנם, אבל בזוזי חיטי ושערי [בכסף חיטים ושעורים] — לית לן בה [אין לנו בהם איסור הלנה], שהרי בין כה וכה לא יוכלו העניים להשתמש בהם מיד.

ב שנינו במשנה כי משום שיש להלין את דינו של מי שנתחייב עוד יום לדחות, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]?

— משום שלא אפשר לעשות אחרת. היכי ליעבד [איך יעשה]? אם תאמר שלידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא [ידונו אותו בערב שבת ושיגמרו את דינו בערב שבת] — דילמא חזו [שמא יראו] טעם לחובה, ובעו למיעבד [ויצטרכו לעשות] הלנת דין עד למחר. ואם תאמר: לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא וליקטליה בשבתא [שידונוהו בערב שבת ויגמרוהו, את הדין בשבת, ויהרגוהו בשבת] — הרי אין רציחה של רוצח וכיוצא בו דוחה את השבת. ואם תאמר: וליקטליה לאורתא [ושיהרגוהו בלילה] במוצאי שבת — הרי "נגד השמש" בעינן [צריכים אנו], שאין הורגים אלא ביום.

ואם תאמר: וליגמריה לדיניה בשבתא, וליקטליה בחד בשבתא [שיגמרו את דינו בשבת, ויהרגוהו באחד בשבת] — נמצא אתה מענה את דינו, שאותו אדם יהא חייב להמתין עד למחרת תוך ידיעה שהוא נידון למוות, ודבר זה הוא הקרוי "עינוי הדין". ואם תאמר: נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא [נדונהו בערב שבת ונגמרהו באחד בשבת] — מינשו טעמייהו [ישכחו הדיינים את טעמיהם] בינתיים, ואף על גב [אף על פי] ששני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, וכותבין את דברי המזכין ואת דברי המחייבין — נהי דבפומא כתבין [אמנם דברים שבפה הם כותבים], אבל ליבא דאינשי [ליבם של האנשים] טעמיהם שהיא במחשבתם — אינשי [נשכחים], הלכך [לכן] לא אפשר.

ג בקשר להלכה זו שנרמז בה שאין הורגים את הנידון בשבת, לעצם הדברים אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: ותהא קבורת מת מצוה (מת שאין מי שיטפל בו, שמצוה רבה היא לטפל בקבורתו) דוחה שבת מקל וחומר זה: ומה עבודה של בית המקדש שדוחה שבת (שהרי עובדים במקדש גם בשבת), בכל זאת קבורת מת מצוה דוחה אותה, ולמדנו זאת מהריבוי "ולאחתו",

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר בנזיר "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במותם כי נזר אלהיו על ראשו" (במדבר ו, ו–ז), מה תלמוד לומר? מה באה להוסיף לנו רשימת כל בני המשפחה שלו? אלא יש לומר שהיא באה ללמדנו במקרים מיוחדים, הרי שהיה הנזיר הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו שהן מצוות חשובות שחייבים כרת על ביטולן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And it is written: “And Rizpah, daughter of Aiah, took sackcloth and spread it for her upon the rock, from the beginning of harvest until water was poured upon them from heaven; and she suffered neither the birds of the air to rest on them by day, nor the beasts of the field by night” (II Samuel 21:10). It is clear from this verse that the bodies of the children of Saul remained exposed outdoors; presumably, they were hung.

The Gemara discusses the incident of the Israelites who worshipped the idol of Peor in the wilderness. And it is written: “And the Lord said unto Moses: Take all the chiefs of the people, and hang them unto the Lord facing the sun, that the fierce anger of the Lord may turn away from Israel” (Numbers 25:4). The Gemara asks: If the nation transgressed, in what manner did the chiefs of the people transgress? The verse does not record a transgression of the chiefs, so why were they punished?

Rav Yehuda says that Rav says: The reason for selecting the chiefs of the tribes was not to punish them. Rather, the Holy One, Blessed be He, said to Moses: Apportion courts for the chiefs of the tribes, and each court will judge and punish the transgressors of its tribe. The Gemara asks: What is the reason that multiple courts were needed for this? If we say that it is due to the principle that a court does not judge two cases of capital law in one day, and there were many cases to be judged, that cannot be the reason. But doesn’t Rav Ḥisda say: This principle was taught only with regard to two different types of death imposed by a court, as each case needs sufficient time to be fully investigated on its own merits. But the court does judge multiple cases of one type of death, i.e., one transgression, on the same day.

The Gemara explains: Rather, the reason for the appointment of multiple courts was in order that the fierce anger of the Lord may turn away from Israel. The fierce anger of God would remain until those who engaged in idol worship were punished. Therefore, it was necessary to try them in due haste.

§ The mishna teaches: In cases of monetary law, the court may conclude the deliberations and issue the ruling even on that same day, whether to exempt the accused or to find him liable. In cases of capital law, the court may conclude the deliberations and issue the ruling even on that same day to acquit the accused, but must wait until the following day to find him liable. The Gemara asks: From where are these matters derived?

Rabbi Ḥanina said: The verse states prophetically concerning Jerusalem after the destruction of the First Temple: “She that was full of justice, righteousness lodged in her, but now murderers” (Isaiah 1:21). The verse associates lodging, or waiting overnight, with justice. And Rava says that these matters are derived from here: “Learn to do well; seek judgment, relieve [ashru] the oppressed [ḥamotz]” (Isaiah 1:17). This is interpreted: Praise [ashru] the judge who delays [meḥametz] his verdict before he pronounces it.

And the other amora, Rabbi Ḥanina, who did not derive this halakha from this verse, interprets it as meaning: Relieve the robbery victim [ḥamotz], but not the robber [ḥometz], as do the wicked judges. The Gemara asks: And the other amora, Rava, what does he do with this verse: “She that was full of justice, righteousness lodged in her, but now murderers”?

The Gemara answers: Rava interprets it in accordance with the statement that Rabbi Elazar says that Rabbi Yitzḥak says, as Rabbi Elazar says that Rabbi Yitzḥak says: Every fast day on which the distribution of charity [tzedaka] is left overnight, this is considered as if one spilled the blood of the poor people, as they fasted all day in the expectation that they would receive charity before the day was over in order to purchase food with which to break their fasts. As it is stated: “She that was full of justice [tzedek], righteousness lodged in her, but now murderers.” The Gemara clarifies: And this statement applies with regard to the delaying of the distribution of bread and dates, which are ready to be consumed; but with regard to the delaying of the distribution of money, wheat, and barley, we have no problem with it.

§ After teaching that in cases of capital law, the verdict may not be issued on the same day as the deliberations, the mishna states: Therefore, the court does not judge cases of capital law on certain days, neither on the eve of Shabbat nor on the eve of a Festival. The Gemara asks: What is the reason for this? What does the halakha that the verdict may not be issued on the same day as the deliberations have to do with not judging cases on those days?

The Gemara explains: It is because it is not possible to conduct the trial on the eve of Shabbat or the eve of a Festival. As, how should we act? If we say that we should judge him on Shabbat eve and conclude his verdict on Shabbat eve, perhaps we would see a reason to find the accused liable, and in this situation the court is required to perform a suspension of the trial until the following day, as the court may not issue a verdict in cases of capital law on the same day as the deliberations. If we say: We should judge him on Shabbat eve and conclude the verdict on Shabbat, and, if he is found liable, kill him on Shabbat, that cannot be done, as the murder of one liable to receive court-imposed capital punishment does not override Shabbat. And if we say: We should kill him at night, after the conclusion of Shabbat, that cannot be done, as we require that the capital punishment be administered facing the sun, during the daytime.

And if we say: We should judge him on Shabbat eve, conclude his verdict on Shabbat, and kill him on Sunday, you are found to have caused a delay in his verdict, as the accused will have to wait overnight knowing he is condemned to death. And if we say: We should judge him on Shabbat eve and conclude his verdict on Sunday, the judges will forget their reasons for their positions in the interim. And even though two judges’ scribes are standing before them, and they write the statements of those who acquit the accused and the statements of those who find him liable, and they write that which emerged from the mouths of the judges, i.e., their tentative verdict, the hearts of people [enashei] are forgetful [inshei], and they will forget the reasons. Therefore, it is not possible to begin deliberations in cases of capital law on a Shabbat eve or a Festival eve.

§ The Gemara discusses a related matter: Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: And the burial of a corpse with no one to bury it [met mitzva] should override Shabbat by means of an a fortiori inference: If with regard to the Temple service, which overrides Shabbat, yet the burial of a met mitzva overrides it, based on the interpretation of the term written with regard to a nazirite: “Or for his sister” (Numbers 6:7); the Gemara pauses its recounting of the question of Reish Lakish and cites a baraita that teaches this halakha.

As it is taught in a baraita: The verses state with regard to a nazirite: “All the days that he consecrates himself unto the Lord he shall not come near to a dead body. He shall not make himself impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:6–7). Why must the verse state all of these relatives? It teaches that if a nazirite was going to slaughter his Paschal offering or to circumcise his son

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום מנא לן שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש. ומניין להוקעה שהיא תלייה שנאמר והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. אם העם חטאו ראשים מה חטאו אמר רב אמר לו הקב"ה למשה חלק להן בתי דינים מה טעמא לפי שאין דנין שנים ביום אחד. איני והאמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל במיתה אחת דנין אלא להשיב חרון אף:

דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה כו'. מנא לן א"ר חנינא דאמר קרא מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. כלומר כיון שאין מלינין בדין כאלו הן מרצחים:

רבא אמר אשרו חמוץ. אשרו דיין שמחמץ את דינו. כלומר מאריך ואינו חותכו כמו מצה. אלא ממתין עד שיחמיץ. ר' אלעזר דריש האי קרא צדק ילין בה ועתה מרצחים כל המלין צדקה. כלומר כל הפוסק לתת צדקה לעניים ומלינה ואינו נותנה מיד מרצחין הן. וה"מ בריפתא ותמרי שעיני עניים נשואות בהן ומצפין להן כדי שיאכלו אותן בערב ואין מכינין להן מאי שיאכלו וכיון שלא נתן להן זה נמצאו מתים הלילה כולו ברעב. אבל זוזי או חיטי ושערי לית לן בה:

לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב מאי טעמא לפי שאין הריגת ב"ד דוחה לא שבת ולא יו"ט כו'. פשוטה היא. ואי אמרת לידייניה במעלי שבתא וליגמרו לדיניה בחד בשבא. מינשו לטעמייהו. ואע"ג דכתובין הוו דברי כל אחד ואחד נהי דכתבי טעמא דמפקי בפומייהו טעמא דבליבא מינשו הלכך לא אפשר. ואקשינן ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו. ומה עבודה שדוחה שבת שנאמר וביום השבת שני כבשים וגו' קבורת מת מצוה דוחה העבודה מולאחותו שבנזיר. דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר מופנה הוא דלא הוה צריך ליה. ומה אם לאביו

אע"פ שכל שיש בידו למחות ולא מיחה נענש בדיני שמים בדיני אדם אינו נענש א"כ מהו שנאמר קח את כל ראשי העם והוקע אותם וכו' אם העם חטאו ראשים מה חטאו כך פירשו קח את כל ראשי העם לעשות דיינין וחלקם לבתי דינין לדון את המתחייבים כדי שיהיו כולם מתעסקים בנקמת י"י ומתוך כך ישוב חרון אף מישראל ומה שנאמר והוקע אותם פירושו על (המתחייבים) דעת רבים:

לעולם אין דנין בדיני נפשות שנים ביום אחד שמא לא יתישבו לחקור אחר הטעם כל כך ויבואו לקלקל במה דברים אמורים בשתי מיתות אבל במיתה אחת דנין ופירוש הדבר במיתה אחת ועבירה אחת הא מיתה אחת בשתי עבירות כגון סקילה של עובד עבודה זרה ושל בא על אמו או שתי מיתות שבעבירה אחת כגון בועל אשת איש בת כהן אין הורגין שניהם ביום אחד וי"מ מיתה אחת שבגוף עבירה אחת כגון נואף ונואפת כמו שיתבאר:

כבר ביארנו שדיני ממונות אם רצו דנין בו ביום וגומרין בו ביום אם נסכמו רובם לדעת אחת ואין מצריכין להלין את הדין אבל דיני נפשות דנין וגומרין בו ביום לזכות אבל אם נסכמו לחובה אין להם לגמרו בו ביום אלא צריכים הם להלין את הדין שמא יצא להם טעם לזכות והוא שנרמז בכתוב צדק ילין בה ועתה מרצחים ר"ל שכל שאינו מלין דין של חובה בדיני נפשות מרצח הוא וכן הוא אומר אשרו חמוץ אשרי דיין שמחמיץ את דינו ואינו ממהר לגמרו ומ"מ למחר גומרין את דינו שמאחר שנסכמו לחובה ועשו הלנת דין אין להם לענות את דינו ומ"מ הא כל שלא הסכימו עליו נושאין ונותנין אפילו כמה ימים עד שיסכימו ואחר שיסכימו עושין הלנת דין ואחר ההלנה גומרין את הדין למחרתו למדת שאין הלנה אלא אחר הסכמה ושאין מענין את הדין אחר הלנה:

זה שנדרש בפסוק זה אשרו חמוץ אשרי דיין שמחמיץ את דינו יש לדרוש בו גם כן אשרו חמוץ ולא חומץ לומר שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שאם בא ראובן ותבע את שמעון מנה ושמעון טוען שהיה משכון בידו ונפחת ביתר מכדי הלואתו והוא תובע את היתר או שאומר שיש בידו משלו בכדי אותו שיעור ואין לו טענת מיגו ליפטר בלא היו דברים מעולם או בפרעתי כגון שיש בידו שטר נזקקין לאותו שתבע תחלה ואח"כ נזקקין לשני ויש בזה דרכים אחרים וכבר ביארנום בקמא פרק הפרה:

כבר ביארנו במקום אחר שסוף שכר התעניות הוא הצדקה והוא שראוי לחלק צדקה בלילי התעניות ואחר שכן הרי נמצאו עיניהם של עניים נשואות לכך ואין מכינים לעצמם צרכי סעודה וכל שמאחר צדקתו עד למחר נמצא משכיבו עד למחר בלא אכילה מכאן אמרו כל תענית שמלינין בו צדקה כאלו שופכים דמים ודוקא מי שדרכו ליתן צדקה בדבר המצוי לאכל אבל מעות וחטים ושעורים אין קפידא באיחורם עד למחר:

כבר בארנו במשנה בקצור שאין דנין דיני נפשות לא בערב יום טוב ולא בערב שבת ר"ל שאין נושאין ונותנין בדינו שמא יסכימו עליו לחובה ובו ביום אי אפשר להרגו שצריכים הם להלנת דין ולמחר אי אפשר שאין מיתת בית דין דוחה שבת ויום טוב שמא תאמר לגמור דינו בשבת שאחר הלנה ולהרגו באחד בשבת הרי אחר הלנה אין מענין את דינו שמא תאמר לדונו בערב שבת ולגמור דינו באחד בשבת ולהרגו שמא ישכח להם טעמם ואע"פ שסופריהם כותבין דבריהם דרך צחות אמרו פומא כתבי ליבא לא כתבי שמא תאמר לגמור את דינו בשבת ולהרגו במוצאי שבת אין הורגין אלא ביום שנאמר נגד השמש למדת מ"מ שאם נשאו ונתנו בחמישי ונסכמו לחובתו בו ביום והלינו את הדין בליל ששי הורגין אותו בששי וכך כתבוה רבותי נ"ע ויש חולקין וכן למדת שאע"פ שהריגת בית דין אינה דוחה שבת גמר דין מיהא היה דוחה שבת אלו היה מקום לגמור את הדין אלא שאין ראוי לענות את דינו בתלמוד המערב אמרו שאסור לדון דיני ממונות בערב שבת והקשו ממשנה זו שיראה ממנה דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות מותר ותירצו כאן להלכה כאן לדברי תורה כלומר שמן התורה דנין דיני ממונות בערב שבת אבל מדברי סופרים אסור מפני כבוד השבת ומכאן חלק מי שחלק שלא להרוג בערב שבת:

כבר ביארנו שמיתת בית דין אע"פ שהיא מצות עשה אינה דוחה שבת וכן קבורת מת מצוה אינה דוחה שבת ומ"מ דוחה היא את העבודה ואין צריך לומר שדוחה הטומאה לבד ר"ל שאם אין לו קוברים רשאי הכהן לדחות לא תעשה של טומאה ליטמא לו ולקברו אלא אף העבודה ר"ל שאפילו היה כהן גדול ונזיר ושהיה הולך לשחוט את פסחו שזו היא עבודה ולמול את בנו שהיא מכשירי עבודה שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו או שהיה הולך להקריב איזה קרבן הכל נדחה מפני מת מצוה וכבר בארנו הענין יפה במסכת ברכות:

עבודה דוחה שבת ויום טוב בהקרבת תמידין שנאמר במועדו ואפילו בשבת ואין צריך לומר במוספין ושאר קרבנות היום מיתת בית דין דוחה את העבודה ר"ל שאם היה כהן רוצח ורוצה לעבוד מורידין אותו לידון בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות ומ"מ אם התחיל בעבודה התבאר במקומו שממתינין לו שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי אלא שממתינין לו עד שיגמור ומורידין אותו ומ"מ הרג בשוגג אין מזבח קולטו מגואל הדם אלא כהן ועבודה בידו והיה בגגו של מזבח ובמזבח בית עולמים כמו שהתבאר במסכת מכות ולפי דרכך למדת שאין זר נקלט במזבח כלל מ"מ מי שהיה מתפחד מן המלך או מבית דין ולהוראת שעה מזבח קולטו ואין מורידין אותו אא"כ נתחייב מיתת בית דין:

ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם כו' קס"ד דהאי הוקעה אראשי העם קאי ומתמהינן אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אמר רב יהודה אמר רב א"ל הקב"ה למשה חלוק עליהם בתי דינין וידונו עוברי עבירה כל ב"ד וב"ד ידון את הנופלים לו בחלקו והכי קאמר קח את כל ראשי העם וחלקם לעשרים עשרים ושלשה והוקע את הנצמדים לבעל פעור על פיהם משום דעובדי ע"ג בסקילה והן נתלין כדמיברר בפרק ארבע מיתות. ודייקי' עלה מאי טעמא איצטריך למפלגינהו לבתי דינין אי לימא לפי שאין דנין שנים ביום אחד בבית דין אחד והוצרך לחלק עליהן בתי דינין הרבה כדי שלא יגיע לכל ב"ד יתר מאחד והאמר רב חסדא לא שנו שאין דנין ב' ביום אחד אלא בשתי מיתות לפי שאין יכולין למצוא טעם כאן וכאן וחיישי' דילמא אתו לאיקלקולי אבל במיתה א' ועבירה אחת דחד טעמא נינהו דנין. ואסיקנא אלא כדי שישוב חרון אף ה' מהרה מישראל שאם היו נידונין בב"ד אחד היו שוהין בדבר הרבה וקי"ל דכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם לפיכך הוצרך לחלק עליהם בעלי דינין כדי שיגמרו דינן מהרה ויסלקום מן העולם שכיון שנסתלקו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם ויש אומרים כדי שיראה הקב"ה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו. ולאו מילתא הוא דאי מהאי טעמא ליתיבו כולהו ראשי העם בחדא ולעיינו בדינייהו:

פיסקא דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות כו'. מנא הני מילי דדיני נפשות אין גומרין בו ביום לחובה א"ר חנינא אמר קרא צדק ילין בה כלומר רגילין היו מתחלה להלין בה את הדין אולי ימצאו לו זכות ועתה אינן עושין כן אלא פוסקין את הדין מיד לחובה כמרצחים שממהרים להרוג את הנרצח ואין משהין אותו. רבא אמר מהכא אשרו חמוץ אשרי דיין שמחמיץ את דינו שמשהא אותו ומלינו כדי שיצא לאמתו כדרך שמשהין את העיסה עד שתחמיץ. וכי תימא וממאי דבדיני נפשות קאי דבר הלמד מעניניו ודיני נפשות כתיבי לעיל מיניה דכתיב וידכם דמים מלאו שמתוך שלא היו מלינין דינו של מחויב מיתה מעלה עליהן הכתוב כאלו הרגוהו שלא כדין והיינו דקא מזהר להו קרא בתר הכי להחמיץ את הדין. ואמרינן ואידך דלא נפקא ליה מאשרו חמוץ אמר לך קרא מיבעיא ליה למידי אחרינא אשרו חמוץ בשור"ק דהיינו נגזל להשיב לו גזילתו ולא תאשרו חומץ להעמיד גזילה בידו. ואע"ג שחמוץ כתוב בצד"י משמע נמי גזול לשון חמוס הכתוב בסמ"ך לפי שהצד"י והסמ"ך מתחלפות זו בזו ומצאנו חומץ בצד"י וחומס בסמ"ך ושניהם לשון גוזל, חומץ בצד"י מכף מעול וחומץ (תהילים ע״א:ד׳), וחומס בסמ"ך וחוטאי חומס נפשו (משלי ח׳:ל״ו). והא דאמרינן הכא אשרו חמוץ ולא חומץ דמשמע חמוץ בשור"ק הוא"ו שהוא מענין והצילו גזול (ירמיהו כ״א:י״ב וכ"ב) ומבנינו ומשקלו אע"פ שחמוץ הכתוב כאן נקרא בחול"ם בין הוא"ו והצד"י ומשמע החומץ עצמו כענין שנאמר והצילו גזול מיד עשוק (שם כ"ב) שהוא מבנינו מענינו ומשקלו ומשמע העושק עצמו אעפ"כ הענין מוכיח שאין הב"ה מצוה לאשר את החומץ והגוזל אלא לאשר את החמוץ והגזול לפיכך י"ל שחמוץ נופל על הנגזל עצמו נמצא חמוץ תואר לנגזל ממשקל קרוב רחוק. ודייקי' ואידך דנפקא ליה מאשרו חמוץ האי מלאתי משפט מאי עביד ליה ומהדרי' ההוא מיבעי ליה לכדר' אלעזר דאמר כל תענית כו' רגילין היו לחלק צדקה לעניים ביום תענית כדאמרינן בברכות (ו':) אגרא דתעניתא צדקה וקאמרינן השתא דכל תענית שמלינין בה צדקה ואין מחלקין אותה לעניים בו ביום הרי הן כאלו שופכי דמים לפי שעניים נשענין עליה ואין מבקשין מזונות ממקום אחר ונמצאו לנין בתעניתן ומתים ברעב שנאמר צדק ילין בה ועתה מרצחים כלומר כיון שמלינין בה את הצדקה נמצאו עתה כאלו מרצחים והני מילי בנהמא ותמרי שהן מוכנין לאכילה ועניים סומכין עליהם אבל זוזי חיטי ושערי לית לן בה עד למחר:

פיסקא לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ודייקי' מאי טעמא ומהדרי' משום דלא אפשר היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא ולגמריה לדיניה במעלי שבתא הא תינח היכא דנגמר דינו לזכות אלא לחובה חיישי' דילמא חזו ליה טעמא לחובה ובעו למעבד ליה הלנת דין וכי תימא לגמריה לדיניה במעלי שבתא לחובה ולא לקטליה עד למחר דאי משכחי' ליה זכותא ביני ביני סתרינן ליה לדיניה דילמא לא משכחי' ליה זכותא ובעו מיקטליה בשבתא ואין רציחה דוחה שבת כדמפרש לקמן. ליקטליה לאורתא במוצאי שבת בליליא נגד השמש אמר רחמנא. ליגמריה לדיניה במעלי שבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצאת מענה את דינו שהרי משנגמר דינו כל שעה מצפה למיתה והוי עינוי דין ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה כדאיתא בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ"ב:). לידייניה במעלי שבתא ולא לגמריה לדיניה עד חד בשבתא דכל זמן שלא נגמר הדין הוא מצפה להצלה ולא הוי עינוי דין דמינשי להו לטעמייהו בתרי לילי וחד יומא ותו לא ידעי היכי שקלי וטרו בחד בשבתא ואע"ג דשני סופרי דיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין נהי דכתבי מאי דשמעי מפומייהו אבל טעמא דליבא דמסיימי בה כמה טעמי אינשי ליה דהכין אורחיה דאינש דכי אמר מילתא ואמר טעמא חשיב בליביה דהאי קושיא והאי קושיא האי פירוקא והאי פירוקא וכל כמה דלא מקשו ליה לא מצטריך למימרינהו להנהו פירוקי וכי משתהי כולי האי מנשי להו ואי מקשו ליה לא ידע לפרוקי כדמעיקרא הילכך לא אפשר וקם הדין טעמא. וכיון דאמרי' אין רציחה דוחה שבת אייתי' הא שמעתא דריש לקיש ורב יוחנן דאיתמר בעלמא משום דמפרש בסיפא מנא לן דרציחה לא דחיא שבת כדמפרש לקמן ואזיל:

והיינו דאמרי' הכא א"ל ריש לקיש לר"י ותהא קבורת מת דוחה שבת מקל וחומר ומה עבודה שדוחה שבת שנאמר שני כבשים כו' ולא מוספי שבת בלבד אלא אף התמיד דוחה שבת שנאמר עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה ומה אם עבודה שדוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה מדרשא דולאחותו דכתיב גבי נזיר דמופנה לדרשא ולא איצטריך אלא למיעוטא לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ובמאי אי בנזיר גרידא ממיעוטא דהנך נפקא אלא לאו כגון שהיה הולך לשחוט את פסחו דאתיא קבורת מצוה ודחיא שחיטת הפסח שהיא עבודה כדבעי' למימר קמן שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה א"ל רציחה תוכיח שדוחה את העבודה שאם היה כהן רוצח עומד אצל המזבח ורוצה לעבוד עבודה מביאין אותו לב"ד לידון שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות ואינה דוחה את השבת ואע"פ שהשבת נדחת מפני עבודה אף אתה אל תתמה על קבורת מת מצוה שדוחה את העבודה שלא תדחה שבת ואעפ"י שהשבת נדחית מפני עבודה. ואקשי ליה ורציחה גופא מנא לך דלא דחיא שבת אדרבא תהא רציחה דוחה שבת מקל וחומר ומה עבודה חמורה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה דכתיב מעם מזבחי שבת קלה שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה חמורה דוחה אותה אמר רבא ההוא רציחה דס"ד דדחיא שבת מקל וחומר כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל דלא תדחי מקראי דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש כו' מה ת"ל והלא כבר נאמר לא תעשו כל מלאכה. ומתמהי' עלה מאי קא מיבעיא ליה הא ודאי איצטריך אי לר"י ללאו לומר לך שאין חייבין עליה כרת ומיתה כשאר מלאכות אלא לאו בעלמא אי לר"נ לחלק שלא תאמר עשה מלאכות הרבה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת לפיכך יצאה הבערה זו מן הכלל להקיש אליה לומר לך מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. ואמר רבא תנא דבי רבי ישמעאל לאו גופה דהבערה קא קשיא ליה אלא מושבות דכתיב בה קא קשיא ליה בשלמא חובת קרקע איצטריך למיכתב בה מושבות להביא חוצה לארץ כלומר כל מקום שאתם יושבין אלא שבת מכדי חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא למה לי. משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת דאתי עשה ודחי את לא תעשה כו' ואית דמפרשי שומע אני בין בחול בין בשבת [דתיתי לך מק"ו מעבודה כדאמרי' לעיל. או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד במשמע חילול והא מה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת משום דהאי] קל וחומר מעבודה פריכא הוא דאיכא למימר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה את השבת או אינו אלא אפי' בשבת דקל וחומר לאו פריכא הוא דהאי דקא פרכת מקבורת מת מצוה היא גופה תיקשי לן ונימא דתידחי שבת מקל וחומר מעבודה ת"ל בכל מושבותיכם ולהלן בפרשת רוצחין הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט בכל מושבותיכם מה מושבות האמורות להלן במיתת ב"ד אף מושבות האמורות כאן במיתת ב"ד הכתוב מדבר כגון שריפה ואמר רחמנא לא תבערו אש ועל כרחך הרי איתברר דאין רציחה דוחה שבת וכיון דאין רציחה דוחה שבת קמה לה פירכא דקא פרכינן רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה שבת ואף אתה אל תתמה על קבורת מת מצוה שאע"פ שדוחה את העבודה לא תדחה את השבת. הא דאמרי' מולאחותו איתיה בספרי דדריש להו לכולהו הני קראי דלאביו ולאמו לאחיו ולאחותו למעוטי מת מצוה מיהו כולהו בנזיר לא איצטריך דמאביו נפקא אלא לאביו איצטריך לנזיר ואמו אם אינו ענין לנזיר גרידא שמטמא למת מצוה תנהו ענין לכהן נזיר שאע"פ שיש עליו שתי קדושות לאמו ולשאר קרובים הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה נזיר זה כהן גדול שקדושתו חמורה שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים אף על פי כן לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה נזיר וכהן גדול והולך לשחוט את פסחו אפילו הכי לאחותו אינו מטמא [אבל מטמא] הוא למת מצוה הכי פירשה רבינו שלמה ז"ל. ואיכא דמקשו עלה מההוא דפרכינן עלה בזבחים בפ' טבול יום (זבחים ק'.) לה יטמא מצוה מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטימאוהו אחיו הכהנים בעל כרחו ורמינהו הרי שהיה הולך לשחוט כו' לא יטמא אלמא אינו מבטל מפסחו ליטמא לקרוביו והכא בכהן הדיוט קיימינן דמותר ליטמא לקרוביו אלא לאו שמע מינה בכל אדם קאמר שאינו בטל מפסחו לקרוביו והכי פירושה לאחותו מה תלמוד לומר אם לאביו ולאמו ולאחיו אינו מיטמא לאחותו לא כל שכן לומר לך הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא כשם שאין הנזיר מטמא בימי נזרו כך זה לא יטמא ליבטל מפסחו אע"פ שאינו נזיר יכול כשם שאינו מיטמא לאחותו כך אנו מיטמא למת מצוה תלמוד לומר ולאחותו לאחותו אינו מיטמא אבל מטמא למת מצוה:

תוס' בד"ה ליגמריה לדיניה כו' משום שבות לא דנין היינו דוקא ד"מ גזירה שמא יכתוב כו' עכ"ל דליכא לאוקמא בד"נ ובתחילת דין בשבת דאיכא כתיבה בתחילת דין דא"כ לאו היינו משום שבות ומשום גזירה שמא יכתוב אלא משום דבעי בתחילת דין דב' סופרי הדיינין כותבין כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה אשרו חמוץ ואף על גב דאטרוחי ב"ד תרי זימני לא מטרחינא וכו' והתם היינו טעמא כדמסיק מלתא דעבידא לגלויי וכו' שם בדף ק' פריך עלה והא קיימא לן כר"נ דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת גבי שוכר מרחץ בי"ב זהובים לשנה דינר זהב לחדש ומשני התם מילתא דלא עבידא לגלויי רצה לומר דהספק אינו עומד להתברר לעולם ולכך קרקע בחזקת בעליה עומדת אבל הכא מילתא דעבידא לגלויי בסוף שיבאו עדי השטר ויעידו ולכך כי אכלינהו מלוה לפירות לא מפקינן השתא מיניה דאטרוחי בי דינא לא מטרחינן תרי זימני דהשתא נוציא הפירות מיד המלוה ויתנוה להלוה ושמא כשיבאו עדי השטר ויעידו שהן של המלוה נצטרך לחזור ולהטריח ולהוציא מיד הלוה ליד המלוה זהו היוצא מפירש"י ואם כן לפי זה לא תירצו התוס' הכא כלום דהא הכא נמי עבידא לגלויי דכשיבואו עדים שאמר הלוה ויעידו אם היה לו בידו משכון ונפחת או לא וצ"ל דהתוס' מפרשי התם מילתא דעבידא לגלויי ר"ל דהכל רואים שיש לו טענה דהא שנין סתם כתוב בשטר וכשיבאו העדים יתגלה הענין אם הוי שנים או שלשה אבל הכא בשמעתין אין ידוע אם יש להלוה שום טענה כלל על המלוה דיכול להיות דלא היה לו בידו שום משכון מעולם דק אשתמוטי קא משתמט:

בא"ד דאמר פלוני ופלוני היה שם ויודע בזכותו ויודע דהכי הוא נ"ל דר"ל שידוע הוא שאין שום עדים יודעים מהעסק שהיה ביניהם כ"א אותן העדים שאומר הלוה אבל מ"מ יכול להיות שמעולם לא היה לו שום משכון בידו ואשתמוטי קא משתמט דאם לא כן הכי נמי ה"ל מילתא דעבידא לגלויי וק"ל:

בא"ד וריב"א פי' וכו' עיין במרדכי פרק הפרה שמפרש שם היכי יתיישב כלל לפי' הריב"א הא דקאמר בגמרא ואי זילו נכסי נזקקים להנתבע תחלה ולי נראה דגם לפי' הריב"א קאי נמי דהלוה טען שהמשכון היה לו בידו ונפחת ורוצה להביא עדים מיד אלא שהתובע רוצה שיקבלו עדיו תחלה (ואף) ונ"מ אם ימותו עדיו של הלוה ויצטרך אח"כ לשלם להמלוה ויפסיד תביעתי שהיה לי עליו עבוד המשכון ועל זה קאי בגמרא ואי זילו נכסי וכו' שע"י שלא יקבלו עדיו של הנתבע תחלה וימותו העדים ויפסיד הנתבע תביעתו ויצטרך לשלם להתובע יזלו נכסיו אז אין נזקקין להתובע תחלה לכך מקשה התוס' ותימה דזה גופיה מה שימותו העדים או ילכו למדינת הים ויפסיד הלוה תביעתו שיש לו עליו מהמשכון הוא גופא לא גרע מהיכי דזיל נכסי דאין לך זילי נכסי והפסד גדול מזה וק"ל ועיין בביאורי לטור ח"מ סי' כ"ד:

בא"ד וי"מ שזה תובע שחבל בו וכו' דאין נותנים זמן לחבלות ור"ל הוא תבעו על דבר המשכון ואיירי דרוצה להביא עדים תוך ל' יום ואפ"ה נזקקים לתובע תחלה שתבעו מתחלה על דבר החבלה ואין ממתינין לו עד שיביא העדים שהיה לו משכון בידו דהא כי הוה שואל זמן לפרעון ג"כ לא היו נותנים לו וק"ל:

ד"ה ליגמרי לדינא בשבתא וכו' גזירה שמא יכתוב אבל דיני נפשות וכו' ר"ל דבדיני ממונות על כרחך צויכין לכתוב לו פסק דין שיכפה בו בעל דינו עד שישלם לו ולכך שייך לומר גזירה שמא כתוב אבל בדיני נפשות אין צריכין לכתוב שם פסק דין מאי אמרת הא צריכין לכתוב מי המזכה ומי המחייב הא כבר כתבו מאתמול וכו':

ד"ה הרי שהיה הולך וכו' וקשה דפריך מיניה פ' טבול יום אעובדא דיוסף הכהן וכו' כצ"ל ר"ל דפריך שם והיאך טמאוהו בערב פסח הא לא יהא רשאי לעשות פסחו מפני הטומאה הכי משמע מהברייתא דקבורת קרובים אינו דוחה פסח כדיליף מולאחותו:

בא"ד ועוד יש ליישב פ"ה ר"ל דלעולם הכא איירי שהיה נזיר וכ"ג והיה הולך לשחוט פסחו ואפילו הכי פריך מיניה שם שפיר דע"כ אפילו כשהוא הולך לשחוט פסחו לחודיה לא היה נזיר וכ"ג ואפ"ה ס"ל להברייתא דיש לו למנוע מלטמאות לקרובים דאי ס"ל להברייתא דמשום שהולך לשחוט את פסחו לחודיה לא נמנע וכו' א"כ ל"ל לאחותו למילף מיניה דיטמא למת מצוה כשהוא נזיר וכ"ג והולך לשחוט את פסחו דכיון דכבר שמעינן מלאביו ולאמו דגם כשהוא נזיר וכ"ג מותר לטמאות למת מצוה א"כ כשנצטרף לזה שהוא הולך ג"כ לשחוט את פסחו למה תיסק אדעתין שלא יהא רשאי לטמאות כיון שבלא זה כשהוא הולך לשחוט את פסחו רשאי לטמא אפי' לקרובים אם כן לא ניתוסף שום קדושה על הנזיר ועל הכ"ג במה שהוא הולך לשחוט את פסחו דכיון שהוא הולך לשחוט את פסחו לחודיה אין בו שום מניעה מלטמאות בשביל שנצטרף לנזיר וכ"ג אין בכך כלום ולא דמי להא דאצטריך קרא דלאביו לנזיר וכהן הדיוט שיהא מותר לטמאות למת מצוה אע"ג דכהן הדיוט לחודיה כשאינו נזיר מטמא לקרובים התם שאני דהא מ"מ כשהנזיר ג"כ כהן הדיוט ניתוסף קדושה על הנזיר דהנזיר אין קדושתו לעולם וקדושת כהן הדיוט קדושתו לעולם ונקרא נזיר קדוש שניתוסף עליו קדושה לכך הוי ס"ד דאינו מטמא למת מצוה ואיצטריך קרא דלאביו אבל בהולך לעשות את פסחו נמי אינו אלא לשעה ולכך אי הוה דינא הכי דהולך לעשות פסחו מטמא לקרובים אם כן למה אצטריך קרא למת מצוה בהרי נזיר וכ"ג ודו"ק כך הוא שיטה התוס' רק שקצרו לשונם ועיין בברכות בפ' מי שמתו:

גמ' וכתיב ויאמר ה' צ"ל כתיב:

שם מנא הני מילי אמר ר' חמא בר חנינא כו' ורבא אמר מהכא כו'. נהי דפומא כתבין ליבא דאינשי אינשי כו' כצ"ל. ונ"ב לא ניחא ליה למימר ל' שכחה דאם כן הוה ליה לומר אינשי אלא כפל לשון הוא כלומר לב האדם הוא אדם שדרכו לשכח מה שבלבו ודו"ק:

רש"י בד"ה ואקח רצפה כו' בגרים גרורים כצ"ל:

בד"ה אין צריך לומר שאין ב"ד אחד דנין שנים ביום אחד כצ"ל:

בד"ה ואידך כו' המשכון אשרו הכל דבור אחד:

תוס' בד"ה אשרו חמוץ כו' ואחר כך נזקקין לדין משכון כצ"ל:

בד"ה הרי שהיה כו' ועוד יש לפרש פ"ה דאי כו' כצ"ל. ונ"ב מה שהם מיישבין דברי פירוש הקונטרס הוא מבואר באריכות באר היטב בריש פרק מי שמתו בתוספות ע"ש:

רש"י ד"ה חלק להם. ועו"ג בסקילה וכה"נ נתלין כו'. תלי תניא בדלא תניא כי בכל הנסקלין פלוגתא ולרבנן אינן נתלין ועו"ג לכ"ע נתלה כדאי' שם:

תד"ה אשרו. וצ"ל כו' דלא מהימן לוה במיגו כו'. כצ"ל:

תד"ה ליגמריה. שכבר כתבו מאתמול כו'. ק"ל דהא מ"מ גם היום יכולין לחזור בהן ואף המלמד זכות בשעת גמ"ד כדלעיל (לד) וא"כ יצטרך שוב לכתוב דבריהן מטעמים המבוארים שמה:

גמ' מ"ט אילימא משום שאין דנין שנים כו'.נ״ב עמש"ל (דמ"ה ב'):

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: חַלֵּק עֲלֵיהֶם בָּתֵּי־דִּינִין (במדבר כה, ד). פירוש חלקם במקומות רבים מפוזרים שלא ידונו כולם במקום אחד והטעם עשה כן בשביל פרסומי ניסא טפי יען דהענן היה מאהיל על כל המחנה שיעור שתים־עשרה מיל ואין זורח עליהם שמש כלל ורק על כל אחד מאלו החייבין היה יורד שמש על ראשו שהיה נעשה נקב בענן כנגדו ודרך הנקב יורדת השמש על ראשו ואם יהיו בתי דינין מפוזרים במקומות הרבה היה נעשה בדרך נס נקבים רבים כנגד החייבין כדי שירד עליכם אור השמש ובזה יהיה פרסום הנס טפי.

וְרָבָא אָמַר מֵהָכָא: "אַשְּׁרוּ חָמוֹץ", אַשְׁרֵי דַּיָּן שֶׁמְּחַמֵּץ אֶת דִּינוֹ (ישעיה א, יז). יש להקשות מנא ליה דקאי זה על דיני נפשות דוקא ודילמא גם דיני ממונות? ונראה לי בס"ד דריש חָמוֹץ בהפוך אתוון מוֹחֵץ כמו וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב (במדבר כד, יז), וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ (שופטים ה, כו) כלומר עשו חמוץ להשהות לדין שהוא מוחץ והורג בו נפשות.
ומה שאמר וְאִידָךְ? אַשְׁרֵי חָמוֹץ וְלֹא חוֹמֵץ פירש רש"י החזיקו את הנגזל ולא את הגזלן. וקשא זה פשיטא ואיך סלקא דעתיה להחזיק ביד עוברי עבירה? ונראה לי בס"ד דבא ללמד על ענין כהאי גונא דאיתא במציעא (בבא מציעא לט:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה [בא אליו אדם מהמקום הנקרא 'חוזאה' וטען שאחיו של מרי בר איסק הוא] אמר ליה [אותו אדם למרי בר איסק] פלוג לי [תן לי חצי מירושת אבינו] אמר ליה [מרי בר איסק לאותו אדם] לא ידענא לך [איני מכיר אם אתה הוא אחי] אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה [רב חסדא לאותו פלוני] שפיר קאמר לך [יפה אמר לך מרי, כלומר: אין רמאות בדבריו כי אכן אפשר שאינו יודע אם אחיו אתה אם לאו, ומשום שכשיצא מאצלך לא היה לך חתימת זקן, ועכשיו יש לך וכעין] שנאמר [כשבאו אחי יוסף למצרים ועמדו לפני יוסף] וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ (בראשית מב, ח) מלמד שיצא [יוסף מבית יעקב] בלא חתימת זקן [כי בן שבע עשרה שנה היה] ובא [כלומר: כשבאו אחי יוסף אליו, היה] בחתימת זקן [ולכן לא ידעו שהוא יוסף, ואילו יוסף הכיר את אחיו שהיו חתומי זקן כשיצא מהם. ולפיכך] אמר ליה [רב חסדא לאותו אדם] זיל אייתי סהדי דאחוה את [לך והבא עדים שאחיו אתה] אמר ליה [אותו אדם לרב חסדא] אית לי סהדי ודחילי מיניה דגברא אלמא הוא [יש עמי עדים המעידים על אחוותנו, אלא שדא עקא, יראים הם להעיד נגד מרי כי אדם אלים הוא] אמר ליה לדידיה [אמר רב חסדא למרי: אם כן] זיל את אייתי [הנך] סהדי [שהביא האח, כדי שיעידו] דלאו אחוך הוא [לך אתה והבא את אותם העדים שאומר אחיך שהם מעידים על אחוותכם, לך אתה והביאם שיעידו כמוך), או תביא עדים אחרים] אמר ליה [מרי לרב חסדא: וכי אטו] דינא הכי? והא המוציא מחבירו עליו הראיה! אמר ליה [רב חסדא למרי] הכי דיינינן לך ולכל אלמי דחברך [כך אני דן לך ולכל האנשים האלימים כמוך] עיין שם.
והשתא אי אתרמי כהאי גונא דהגזלן אלם וזה הנגזל אית ליה סהדי ויראים להעיד ולכך אינו יכול להביאם אין מחזיקין ביד הגזלן לומר להנגזל עליך הראיה שצריך אתה להביא העדים אף על גב דקיימא לן בעלמא המוציא מחברו עליו הראיה, אלא מחזקינן ביד הנגזל לומר לגזלן זיל את אייתי סהדי כמו שעשה רב חסדא למרי בר איסק.
או יובן כגון נתחייב הנגזל שבועה וזה הגזלן חשוד על השבועה ובודאי ישבע לשקר ויאכל מה שבידו שצריכין להחזיק ביד הנגזל לומר השבע ותטול.

בגמרא וכתיב ותקח רצפה בת איה: ופירש"י אלמא מגולין היו אכן מדהיו מגולין אכתי אין זה ראיה שהיו תלויין על העץ. ולולא פירש"י הייתי מפרש דדייק כן מדכתיב בהאי קרא שלא נתנו לקבורה כל ימי הקיץ ואף דכתיב לא תלין והיינו ע"כ כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא כדאמרינן ביבמות שם ופרסום לא הוי רק בתליה וכדאמרינן לקמן (דף מ"ה ע"ב) דלכך תלה שמעון ב"ש פ' נשים משום פרסום ע"ש:

ואידך אשרו חמוץ ולא חומץ: צ"ע אכתי למה צריך קרא לזה הא בב"ק (דף מ"ו) יליף כן ממי בעל דברים יגש אליהם:

ולקטליה לאורתא נגד השמש בעינן: ק"ל דלמא ג"כ משום עינוי, הדין כדאמרינן לקמן דודאי שייך בזמן כזה עה"ד דהא אפילו לשחוט קרבנותיו העומדים ליקרב אמרינן בערכין (דף ז') דאין ממתינן ליה משום עה"ד. וצ"ל דמשום עה"ד לא הוי מצי למימר דאכתי מצינן לגמור דין סמוך ללילה ולקטליה בלילה דבזמן כזה לא שייך עה"ד:

לבא דאינשי אינשי. לכאורה לא שייך נפקותא בשכחת טעמו אלא לענין שמא יחזור למחר ויראה טעם א' מהמחייבים מפני שלא ידע טעם זכותו עוד והרי בגמ"ד יכול לחזור אפילו לחובה כמימרא דרב לעיל (דף ל"ד) וא"ל דלפ"ז אכתי יקשה למאן דפליג ארב וכמו שהקשה הר"ן לעיל קושיא אחרת למאן דפליג דהא באמת לא מצינו פלוגתא כלל בדברי רב וגם הר"ן שהסביר סברת החולקים לא כיון אלא לדעת המקשן דהקשה ארב או. לפי מאי דס"ד דמוצא מכלל רבינו אתמר:

ומה עבודה שדוחה שבת קבורת מ"מ דוחה אותה: י"ל באמת מנ"ל דקבורת מ"מ דוחה אותה דדלמא באמת כיון דאין עבודה נדחית משום שבת כש"כ שאינה נדחית מפני מ"מ ואי משום קרא דואחותו דלמא קאי דוקא אלמול את בנו ולברייתא גופא מנ"ל. וי"ל לפי מש"כ רש"י בזבחים (דף ק') ובנזיר (דף מ"ח) דהאי למול את בנו הוא ג"כ משום פסח דמעכבתו מלאכול בפסח א"ש דלמול את בנו גופא עבודה היא ובזה א"ש הא דאמרינן בנזיר שם דאצטריך קרא אפסח ומילה דלא ידעינן מדמטמא כ"ג ונזיר דה"א דחמירי שיש בו כרת הא במילה ליכא לכ"ע כרת עד שיהיה בן י"ג שנה עיין ברמב"ם (ריש ה' מילה) אבל בזה א"ש דשפיר איכא כרת דפסח ג"כ גבי מילה ולכן ע"כ לא אתיא קרא למילה גופא בלא פסח כיון דליכא כרת כש"כ הוא מנזיר וכ"ג:

בתוספת ד"ה אשרו חמוץ. אבל הכא משום דברים בעלמא: פי' דהתם ודאי הוי מילתא דעבידא לגלויא דאם יבואו העדים ודאי יבורר הספק דהם ודאי ידעו על כמה שנים העידו בשטר דהא לעדות זו נחתי מתחלה משא"כ הכא דאף אם יבואו עדים אכתי יש ספק אם ידעו עדות של המשכון דהא לא נזכר מזה כלום בשטר ודברי מהר"ם בזה לא מבוררין לפענ"ד:

ד"ה לגמרי לדינא בשבתא. אבל דנ"פ אין לאסור מטעם זה: ק"ל דגם ביום ב' שייך גזירה שמא יכתוב כדאמרינן לעיל דלכך כותבין דברי המחייבין שמא יחזור למחר ביום ב' ויאמר טעם לחוב ואותו הטעם מבעי ג"כ הלנת דין א"כ שפיר שייך גזירה שמא יכתוב אם יחזור א' מהמחייבין לתת טעם אחר וזה צריך ג"כ לכתוב שמא יחזור למחר ביום ג' לתת טעם ג' וצריך הלנת דין מחדש וכ"ת דלא גזרינן שמא יכתוב אלא לענין ודאי אבל בספק שמא לא יצטרך לכתוב כלל ואם יצטרך שמא לא יכתוב בכה"ג לא חיישינן דא"כ קושית המהרש"א במקומה עומדת למה כתבו התוס' דאיירי התם בד"מ דוקא ולא בדנ"פ ובתחלת דין ואי משום דהתם ודאי בעינן למיכתב כתירוצו הא גבי ד"מ ג"כ הוי ודאי אע"כ דהוי ספק וא"כ קשה כנ"ל. וי"ל דודאי בספק שמא יצטרך לכתוב לא חיישינן וד"מ צריך ודאי כתיבה ולכן חיישינן ומ"מ שפיר יש לחלק בין ד"מ לדנ"פ בתחלת דין דהתם הכתיבה צריכה להיות דוקא בעת שדנין מטעם הנזכר בגמרא לעיל (דף ל"ד) אבל בד"מ שהכתיבה היא הפסק דין וזה יכול להיות ביום שאחרי כן ולכן רק משום גזירה דשמא יכתוב אסור בשוי"ט. אכן קושית המהרש"א בלא"ה י"ל לפי מה שכתבו התוס' בביצה שם דבסנהדרין לא שייך איכא דעדיפא מניה א"כ ע"כ מתניתן לאו בדנ"פ איירי דאל"כ קשה קושית הגמ' ותיפוק ליה משום מצוה וקושית התוס' דכאן לא קשיא אלא לפי' רש"י שם בביצה ולא לפי פי' ר"ת בתוס' שם:

ד"ה אין רציחה. דיש בה חלול שבת משום פתילה: א"ל דבבישול לכ"ע מקלקל פטור מכ"מ א"ש דלא הוי מקלקל רק לענין הבערה דהיינו במה שחומר את בני מעיו דזה הוי מקלקל אבל לא בבישול פתילה דזה הוי מתקן אכן י"ל למה הוצרכו להך טעמא דהוי מבשל תיפוק ליה דבלא"ה הוי אב מלאכה דנטילת נשמה וודאי שייך זה אפילו בהורג בלא חבלה שמוציא דם דאל"כ למה אין דנין דין חנק בשבת וי"ל כיון דהתוס' הקשו למ"ד מקלקל בהבערה פטור וזה ר"י והוא סובר דגם מקלקל בחבורה פטור וא"כ אי משום הבערה ליכא גם משום חבורה ליכא. ולפי תירוצם דחשיב תיקון כיון שיש לו כפרה באמת גם קושיתם מהבערה מתורצת אבל לפ"ז קשה כן אגמרא דיבמות (דף ו' ע"ב) למה לן שם הך טעמא דבשול פתילה תיפוק ליה דבלא"ה ליכא למימר דמשום הבערה ללאו יצאת ה"א דדחי דהא איכא גם איסור מיתה דנטילת נשמה ואי משום דסבר מקלקל בחבורה פטור הא חשיבי ליה תיקון דיש לו כפרה לפמ"ש התוס' כאן. וי"ל עפמ"ש התוס' בשבת (דף ק"ו ע"א) בד"ה מדאצטריך דלכך חשיב הבערה קלקול אף דמתקן לבסוף משום דמקלקל בתחלתו ועוד כתבו שם בד"ה מה לי לבשל דהפי' הוא דבישול פתילה גופא לא חשיב תיקון רק מה שהוא לצורך שריפה. ולפ"ז דברי התוס' אתיא שפיר דבתחלה כתבו דאף דהבערה מקלקל הוא וא"כ אף דבאמת מתקן הוא לבסוף בעת נטילת נשמה וחייב משום נטילת נשמה מ"מ איך אסרה תורה הבערת ב"כ משום הבערה כדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם הא מקלקל הוא ואהא תירצו דחשיב מתקן בבישול הפתילה כיון דמתקן לבסוף וכדקאמר בגמרא דשבת שם אליבא דר"י אכן אגמרא דיבמות אכתי קושיתנו במקומה עומדת דהא בישול פתילה דקאמר התם ע"כ ג"כ לאו בכלל לא תבערו הוא דאל"כ ג"כ ללאו יצאת וא"כ לימא בקיצור משום נטילת נשמה דלכ"ע חייב דחשיב תיקון לפי מש"כ התוס' ואפשר משום בבלא"ה הוצרך ר"א לבאר סברא זו שם אליבא דר"י נקטה ג"כ לענין דהבערה ל"ל. אך דלפ"ז ע"כ סוגיא דשם לא שייכי אלא לר' יהודה ולא לר"ש וכמש"כ התוס' שם. אבל לפי דברינו שפיר י"ל דאתיא גם לר"ש דליכא לאו אלא כרת משום נט"ש:

ד"ה לאביו ולאמו. ועוד כהן הדיוט עדיף: א"ל הא אכתי אצרכינן להך טעמא דאיכא תרתי דאל"כ למה אצרכינן לאחיו לכה"ג ונזיר כיון דכבר ידעינן קדושת עולם דמיטמא מכהן הדיוט. עוי"ל דלאו משום דאיכא תרתי לאוין אצרכינן קרא להכי דבזה י"ל מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין כדאמרינן בנזיר (דף מ"ח) שם ולא אצטריך קרא אלא משום דבכה"ג ונזיר הוי תרתי חומרות דקדושתו קדושת עולם ואינו מטמא לקרובים מה דליכא באחרינא ולכן מצרכינן קרא לחודא:

ותקח רצפה בת איה וגו'. אלמא מגולין היו לפי שתלויין על העצים ואי משום לא תלין נבלתו וגו' הא שנינן לה ביבמות (דף עט.) מוטב תיעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שיהו הכל רואין אותן ושואלין מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ופשטו ידם בגרים גרורים: חלק להם בתי דינים. והכי קאמר קח כל ראשי העם והולך אותם לבתי דינים הרבה וידונו את עוברי העבירה והוקע אותם את המחויבין מפני שצמדו לבעל פעור ועובד עבודת כוכבים בסקילה וכל הנסקלין נתלין כדאמרינן (בארבע מיתות (דף סה.): שאין. ב''ד אחד דן שנים ביום אחד: אלא בשתי מיתות. הוא דאין דנין לפי שאין זו דומה לזו וצריך למצוא טעם לדבריהם כאן וכאן ואתי לאקלקולי שמא לא יחפשו ככל הצורך: אבל במיתה אחת. ועבירה אחת דנין: אלא. כדמוכח קרא (במדבר כה) וישוב חרון אף וגו' כשהקב''ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו: צדק ילין בה. רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו ועתה כשאין עושים כן הרי הן כמרצחין: שמחמץ את דינו. שמשהא אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו: ואידך. מיבעיא ליה להך דרשה דאמר בב''ק (דף מו: ע''ש) מנין שנזקקין לתובע תחלה כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ואינו משלם וזה טוענו משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד נזקקין תחלה ב''ד לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו ואחר כך נזקקין לדין המשכון: אשרו חמוץ. החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל: כל תענית וכו'. רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך: וה''מ. במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי דבר המוכן לאכול: אבל זוזי וחיטי ושערי. לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה ולית לן בה עד למחר: דלמא חזו טעמא. היום לחובה ובעו. למיעבד הלנת דין ונמצא גמרו בשבת ואי אפשר כדמפרש דאין מיתת ב''ד דוחה שבת: לידייני' במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא. וכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי עינוי הדין דכל שעה מצפה להצלה אבל כשנגמר כל היום מצפה למיתה והוי עינוי הדין: מינשי להו טעמייהו. שנשאו ונתנו ודקדקו ביום ראשון: ליבא דאינשי אינשי. ליבא דאינשי לא כתבי ואף על גב שזכור לו ליסוד הטעם נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה: ותהא קבורת מת מצוה כו'. ר''ל לאו אמתני' בעיא מר' יוחנן אלא בעלמא וסדרוה מסדרי הגמ' כאן משום דסופה לשאול ותהא מיתת ב''ד דוחה שבת: ולאחותו מה ת''ל. גבי נזיר כתיב על נפש מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו וכולהו יתירי נינהו דהא (מכל נפשות) משתמע ודרשינן להו בספרי אביו מה תלמוד לומר הא לא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר ליטמא לו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה הא מאביו נפקא אלא להביא שאם היה זה נזיר כהן דיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו ליטמא אלא לאמו ולשאר קרובים אבל מטמא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה זה נזיר כהן גדול דקדושתו חמורה שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים אף על פי כן לאחיו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תניהו ענין לנזיר וכ''ג לאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ''ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו דאיכא מצות טובא אפ''ה לאחותו הוא דאינו יטמא אבל מיטמא למת מצוה:

אבל במיתה אחת דנין. והא דתני בתוספתא אין דנין שנים ביום אחד אפי' נואף ונואפת בפרק נגמר הדין (לקמן דף מו.) מוקמי לה בבת כהן ובועלה דהיא בשריפה ובועלה בחנק: אשרו חמוץ ולא חומץ. פ''ה לכדדרשינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב''ק דף מו: ושם) מניין שנזקקין לתובע תחלה כגון שתובע את חבירו שהלוהו מנה ואינו משלם וזה משיבו משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד נזקקין לתובע תחלה עד שיהא ממונו בידו ואח''כ נזקקין לדין משכון וצ''ל שיש שטר למלוה דלא מהימן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתיך דא''צ לפורעו בעדים ואע''ג דאטרוחי ב''ד תרי זימנין לא מטרחינן כדאמר בפ' המקבל (ב''מ ד' קי.) בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא ומלוה אמר ג' ולוה אמר ב' ומסיק והיכא דקדים מלוה ואכל פירי דג' שנין לא מפקינן מיניה משום דאטרוחי בי דינא שתי זימני לא מטרחינן התם היינו טעמא כדמסיק מילתא דעביד לאיגלויי אבל הכא משום דברים בעלמא דקאמר לוה לאישתמוטי לא שבקינן מלהוציא מידו מיהו תימה היכי דמי אם יש לו עדים מזומנין ללוה או שטוען דבתוך ל' יום יביא עדים נמתין ליה דאפי' שואל זמן לפרוע יהבינן ליה זמן ל' יום ואי טוען שיביא עדים לאחר ל' יום בלא קרא נמי לא צייתינן ליה והיכא דזיילי ניכסי קאמר התם דנזקקין לנתבע תחלה ואמאי וכי ימתינו לאחר שנה או שנתים וצ''ל ולדחוק דאמר פלוני ופלוני היה שם ויודע בזכותו וידוע דהכי הוא וריב''א פירש דנזקקין לתובע תחלה פירוש היינו לקבל עדיו תחלה ונ''מ אם ימותו עדיו של נתבע או ילכו למדינת הים ותימא דלא גרע מהיכא דזיילי ניכסי וי''מ שזה תובע שחבל בו והנתבע אומר שיביא עדים היום או למחר משאר תביעות שיש לו עליו דנזקקין לתובע תחלה דקי''ל בפרק החובל (ב''ק דף צא.) דאין נותנין זמן לחבלות: ליגמריה לדיניה בשבתא. אע''ג דתנן בפ' משילין (ביצה דף לו.) אלו הן משום שבות לא דנין היינו דוקא דיני ממונות גזירה שמא יכתוב אבל דיני נפשות אין לאסור מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין ודברי המחייבין: אין רציחה דוחה את השבת. בשריפה ניחא אפילו למ''ד מקלקל בהבערה פטור דיש בה חילול שבת משום פתילה דאמר (יבמות דף ו:) מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנים ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ''ד (כתובות ה:) דמקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה: לאביו ולאמו. לאמו דרשי' לכהן ונזיר ואע''ג דנזיר חמור דאין מיטמא לקרובים וכהן הדיוט מיטמא לקרובים מ''מ ס''ד דמיתסר טפי משום כהן הדיוט כיון דאיכא תרתי ועוד כהן הדיוט עדיף שזה קדושתו לעולם וזה אין קדושתו לעולם כדאמרינן בנזיר בפ' כהן גדול (דף מז:): הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו. פ''ה הרי שהיה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו וקשה דפריך מיניה בפ' טבול יום (זבחים דף ק.) אעובדא דיוסף הכהן שמתה אשתו בע''פ וטימאוהו ומאי קושיא שאני הכא דאיכא מצות טובא ע''כ נראה לפרש דבהולך לשחוט הפסח לבד איירי או למול את בנו ואינו לא כהן גדול ולא נזיר וכן משמע מדלא קתני הרי שהיה כ''ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו כדתני באחריני והא דתני אמרת לא יטמא משום דלא אתי עשה דטומאת קרובים וידחה עשה דפסח או דמילה שיש בו כרת ועוד יש ליישב פי' הקונט' דאי משום הולך לשחוט את פסחו לחודיה לא נמנע מלטמא כי הוי נמי בהדי אחריני אין בכך כלום דלא דמי לכהן הדיוט כדפרישית לעיל דקדושתן קדושת עולם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד