בבא בתרא נב ע"א

דף נב - א

ואם עבר וקיבל מן הקטן, לא יחזיר לו, שהרי אין הוא יודע לשמור, ^[1] אלא יעשה לו סגולה [אוצר, ולקמן מפרש לה] עד שיגדל ויחזיר לו, ואם מת הקטן, יחזיר ליורשיו כגון אביו או אחיו. ^[2]

וכולן - אשה ועבד ואפילו קטן - שאמרו בשעת מיתתן [כעין וידוי קודם מיתתן], על המעות שהפקידו "של פלוני הן"

- יעשה כפירושן, יתן למי שאמרו.

ואם לאו, כלומר, ואם אין נראה לנפקד שאכן של אותו פלוני הם, ובאמת של הבעל או האדון או בעל הבית הוא, ואין הם אומרים כפי שאמרו אלא מתוך בושה, שלא יהיו מוחזקים כגנבים - יעשה הנפקד פירוש אחר לפירושן, כלומר, יתננו לבעל, לאדון ולבעל הבית.

מעשה בדביתהו דרבה בר בר חנה, דכי קא שכבה, אמרה: הני כיפי, דמרתא ובני ברתא!

[מעשה באשתו של רבה בר בר חנה, שבשעת מיתתה, אמרה "עגילים אלו שיש ברשותי, לא שלי הם, אלא של החכם מרתא אחיו של רבי חייא ושל בני בתו"].

אתא בעלה רבה בר בר חנה לקמיה דרב, אמר ליה רב:

אי מהימנא לך [אם נאמנת אשתך לך בדבריה], שאכן שלה הם ולא גנבתם ממך: עשה כפירושה, כאשר אמרה ותן אותה להם.

ואי לא מהימנא לך, וחושש אתה שגנבתם ממך: עשה פירוש אחר לפירושה, כלומר: עכב אותם לעצמך. ^[3]

ואיכא דאמרי, הכי אמר ליה [יש אומרים שכך אמר לו רב לרבה בר בר חנה]:

אי אמידא לך [אם עשירים הם בעיניך] אותם שהיא אומרת עליהם שהם בעלי העגילים: עשה כפירושה! ואי לא אמידא לך: עשה פירוש אחר לפירושה, ועכב אותם לעצמך.

אמר מר: קיבל מן הקטן, יעשה לו סגולה:

ומפרשינן: מאי סגולה?

רב חסדא אמר: יקנה ספר תורה עבור הקטן ללמוד בו; וכשיגדל יתננו לו לגמרי.

רבה בר רב הונא אמר: יקנה דיקלא דאכל מיניה הקטן תמרי [דקל שאוכל הקטן בקטנותו תמרים מן הדקל], וכשיגדל יתן לו את כל הדקל. ^[4]

שנינו במשנה: ולא לאב חזקה בנכסי הבן, ולא לבן חזקה בנכסי האב:

אמר רב יוסף: אפילו חלקו [נתפרדו] האב מן הבן, שאין הבן סמוך על שולחן אביו ואינו מתעסק בנכסי אביו, מכל מקום אין להם חזקה, כי אף באופן זה אין הם מקפידים זה על זה.

ורבא אמר: אם חלקו, לא אמרו שאין להם חזקה, אלא יש להם חזקה זה על זה.

אמר רב ירמיה מדפתי: עבד רב פפי עובדא: חלקו - לא, כרבא, [עשה רב פפי מעשה שבחלקו יש להם חזקה, וכדעת רבא].

אמר רב נחמן בר יצחק:

אישתעי לי [אמר לי] רב חייא מהורמיז ארדשיד [שם מקום], דאישתעי ליה [שאמר לו] רב אחא בר יעקב משמיה דרב נחמן בר יעקב: חלקו - לא.

והלכתא: חלקו - לא.

תניא נמי הכי: בן שחלק מאביו, ואשתו שנתגרשה ממנו, ^[5] הרי הן כשאר כל אדם.

איתמר:

אחד מן האחין [כגון גדול האחים לאחר מות האב] שהיה נושא ונותן בתוך הבית [מנהל את הרכוש המשותף], והיו אונות [שטרי מקח] ^[6] ושטרות הלואה שעל אחרים יוצאין על שמו כאילו הוא הקונה והוא המלוה, ואמר האח "שלי הם, משום שנפלו לי מבית אבי אמא, ואין לכם - שאתם בני אבי ולא בני אמי - חלק בהם": אמר רב: עליו להביא ראיה, שאכן לא ניקח המקח ולא ניתנה ההלואה מהרכוש המשותף לו ולאחיו מאביו. ^[7]

ושמואל אמר: על האחין להביא ראיה שיש להם חלק באותם שטרי מקח ושטרי ההלואה. ^[8]

אמר שמואל: מודה לי אבא [הוא רב, שכך היה שמו]: ^[9]

שאם מת אותו אח ויש לו יורשים, על האחין של המת להביא ראיה ששלהם הם. ^[10] מתקיף לה רב פפא לדברי שמואל בדעת רב:

כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא טען להו אבוהון [כלום טוענים ליתומים טענה שלא היה אביהם יכול לטעון]!?

כלומר, הרי לדעת רב, אילו היה אביהם קיים, היינו מחזיקים את השטרות ביד האחים עד שיביא האח ראיה, ואילו משמת, נאמר שיפה כח הבן מכח האב, ויפסידו האחים!? ^[11]

מוסיף רב פפא לחזק את קושייתו:

והא רבא אפיק זוגא דסרבלא [זוג מספרים של סורקי בגדים, שגוזזין בהם הסרבלים] וספרא דאגדתא [ספר אגדות] ^[12] מיתמי בלא ראיה, בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, כלומר, ידוע היה בעדים על חפצים אלו שהיו של אחר, אך היו בחזקת האב כשמת, ואילו לא היו חפצים אלו מן הדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, כי אז היה האב נאמן לטעון עליהם שלקוחים הם בידו משום ש"חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו" ואינו גזול בידו, ואף אם לא היה טוען כן בפירוש, ומת, לא היו מוציאים אותם מן היתומים, כיון שאף אנו היו טוענים כן בשביל היתומים; אך חפצים אלו היו מן הדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ^[13] ואת אלו הוציא רבא מן היתומים, בלי שהביאו הבעלים ראיה שעדיין שלהם הם, ולא היו ביד האב אלא בתורת שאלה או שכירות -

קבל פקדון מן הקטן. אין יכול להחזיר לו לפי שאין יד לקטן אלא יעשה לו ממנו סגולה ויחזיר לו כשיגדל:

וכולן. בין נשים ועבדים ותינוקות:

שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן הפקדון יעשה כפירושן. ויחזיר לאותו פלוני:

ואם לא פירשו יעשה. ^א)עי' ברשב"ם ויש מפרשים וכו' כלומר אם לא פירשו בשעת מיתה וכו' ונראה דכוון לפי' רבינו ז"ל. מי שהפקדון בידו פירוש לפירושן שהן היו צריכין לפרוש. ושל אשה יחזיר לבעל ושל עבד יחזיר לאדונו:

הני כיפי. עגילים:

דמרתא. של אשת פלוני:

ובני ברתא. של שתיהן הוה:

אי מהימנא לך. שלא גנבה מינך כלום:

עשה כפירושה. ותן להם:

אי אמידא לך. שאותה שהיא אומרת עשירה ומפקדת פקדוני' עשה כפירושה:

ואי לא עשה פירוש לפירושה. ויהיה שלך:

ספר תורה. כי היכי דלא מיכליא קרנא:

פיסקא ולא לאב בנכסי הבן. בנכסים שקנה הבן:

ואפילו חלקו. שהאב תופס לעצמו מה שקנה והבן תופס מה שקנה ושב והחזיק זה בשל זה לא הויא חזקה משום דאבא לגבי ברא וברא לגבי אבא אחולי אחלי הפירות זה לזה: רבא אמר חלקו לא אמרינן דלא הויא חזקה דודאי הויא חזקה משום דהבן שחלק הרי הוא כשאר כל אדם:

מהורמיז ארדשיר. שהוא מן כרך שולטניות דארדשיר:

אונות. כוחות כגון הרשאות:

ושטרות. דהלואות ומכירות:

מבית אבי אמא. שאינן בני אם אחת:

ואמר שלי הוא. רב אמר עליו להביא ראיה שאף ע"פ שנכתבין על שמו כיון שלא חלק והוא נושא ונותן בממון כולו הרי הן בכח האחין ועליו להביא ראיה שהוא רוצה להוציא ממון מחזקתו:

ושמואל אמר. כיון דנכתבין על שמו והוא תפוס על האחין להביא ראיה שלא יהא כדבריו:

אבא. קרי לרב:

על האחין להביא ראיה. שאין מוציאין מיתומים אלא בראיה:

מתקיף לה רב פפא. וכי היכי טענינן בשביל יתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען. דאילו הוה אבוהון קיים עליו היה להביא ראיה ולא על האחין ואנן היכי מטענינן ליתמי דלימרו דעל האחין להביא ראיה בשביל דאינון יתמי:

והא רבא אפיק זוגי דסרבלא. מקטורן כפול וכו' מיתמי. דהיינו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר דאע"ג דאמרי לקוחות הן בידי משום דאילו הוה אבוהון קיים לא מצי טעין לקוחות הן בידי אינהו נמי לא מצי טעני וקשיא:

מן הקטן יעשה לו סגולה. איכא דבעו הכא וליהדרה ניהליה לתינוק דאי מסריה ליה איניש אבידה מדעת היא כדאמרינן גבי איסר שמן בהמוכר פירות ואי נמי אשכחיה תינוק להדרה ליה וליפטר וכי תימא מחיי' בהשבה מעלייתא כיון דאגבהה לאו מילתא היא דכי אמרינן הכישה נתחייב בה הני מילי בעלי החיים דאנקטינהו נגרי בריתא אבל בשאר מילי לא כדאיתא התם בפרק הפירות ודבר זה מפורש בירושלמי בספק הינוח כדאמרינן לא יטול ואם (לא) נטל לא יחזיר פירו' ולא יחזירו שם ובעו בירושלמי טעמא ופירשו אנן מדין אתא מרה תמן ולא אשכחה והוא מיאש מינה פירוש ואינו חוזר עוד שם לבקשה ולפיכך לא יחזיר וכאן בתינוק י"ל שמא מחצר המשתמרת לקח ואם לא קבל זה ממנו היה שם ואי אתו מרווחא שקלי ליה השתא דקביל מיניה כי אתו לא משכחי ליה אשתכח דאיהו אבדה מן הבעלים ולפיכך לא יחזירם ליד התינוק אלא יעשה לו סגולה ולכשיבא הלה יטול את שלו והקטן יאכל פירות בנתים, כך שמעתיה.
ואינו נראה כלל, דהא זמנין דכליא קרנא אלא לצאת ידי שמים קאמרינן משום השבת אבדתו של תינוק כענין שאמרו בחבלות ואם החזיר ליד התינוק אינו חייב לשלם.

קטן יעשה לו סגולה. ולא משום דאינו רשאי להחזיר לקטן, שמא יאבדם קאמר, שהרי למקום שנטל החזיר, וכדאמרינן לקמן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פז, ב) גבי איסר ושמן. אלא לצאת ידי שמים קאמר, ומשום השבת אבידה של תינוק. ומיהו אם החזיר לתנוק אינו חייב לשלם. ונראה לי דדוקא לקטן שלא הגיע לכלל הפעוטות, שאילו הגיע לכלל הפעוטות מחזיר לו, דאפילו לכתחלה נותנין לו כדי להתלמד ומקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין.

אמר רב עליו להביא ראיה. פירש ר"ח ז"ל: עליו להביא ראיה שהיה לו סגולה ממקום אחר כשיעור זה. ולפי פירושו, מה שאמרו אימר מעיסתו קימץ ובלבד אם ראו בית דין שהיה יכול לקמץ מעיסתו באותו סך. ומסתבר' לי, מדקאמר סתם חלקו אימר מעיסתו קמץ, אפילו אין בקמוצו מתוך האומד כדי שיעור זה, אלא כל שחלקו אומרים כן, שהברכה אין לה שיעור וחלה על המועט כמרובה. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (מלכים א', יז, יד) כד הקמח לא תכלה.

כבר ביארנו במשנה שאין לאב חזקה בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב ולא סוף דבר בנכסים משתפים אלא אף בנכסים שיש לבן מצד אחר וזה שאמרו עליה שאם חלקו יש להם חזקה זה על זה לא חלוקת שותפות אמרו אלא שנחלקו זה מזה ועשה כל אחד מהם בית לעצמו וכל שעשו כן יש להם מכאן ואילך חזקה זה על זה והוא שאמרו הבן שחלק והאשה שנתגרשה הרי הם ככל אדם:

האחים שלא חלקו וכלם מתעסקין בממון תפישת הבית ביחד הרי הם כשתפים לכל דבר וכל שנשאו ונתנו באותו ממון אע"פ שזה נושא ונותן בסחורה אחת וזה בסחורה אחרת השכר או ההפסד לאמצע אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו שטרי המכירות והחובות יוצאות על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמא או שנתנו לו במתנה או שמציאה מצאתי עליו להביא ראיה על דבריו וחכמי קדמונינו כתבו דוקא באונות ושטרות שאין תפישתם תפישה מחוורת הואיל ואין גובין בידו אבל אם יש בידם מטלטלין או גבו החובות נאמנים וכן יראה ממה שכתבו גדולי הפוסקים במסכת כתבות בשמועת מלוגא דשטרי וכן ראיה לזה ממה שאמרו בתלמוד המערב מפני מה אמרו מציאת האשה לבעלה שלא תהא גונבת מבעלה ותאמר מצאתי הגע עצמך שמצאה בעדים זו מפני זו הגע עצמך שנתנו לך במתנה כלומר על מנת שאין לבעלה רשות בהן או למה שאת אוכלת בפיך על הדרך שיתבאר במקומו והרי היא נאמנת ומה הועילו והרי תגנוב ותאמר במתנה ניתן לי קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה כלומר ואינה מעיזה לומר ניתן לי אא"כ יצא קול על במתנה שהרי יראה היא שיאמרו לה אין אדם נותן בצנעא דוגמת מה שאמרו מאן דזבין בפרהסיא זבין ומעתה אלמלא שכן לא היתה טוענת כן למדת מ"מ שאף אצל בעלה כל שטענה שניתנו לה נאמנת בכל שגופו ממון וכן כתבו גדולי קדמונינו אלא שאני מפקפק בה שמא לא נאמר כן אלא באשה אצל בעלה שאין משאה ומתנה מצוי כל כך אבל אצל היתומים וכן באחים לא ומ"מ בשטרות שאין גופן ממון הלכה רווחת שצריך להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה על זה הרי הכל לאמצע:

יעשה פירוש לפירושם כלומר יבדוק ויחקור את הדבר אם מוצא שיש לו רגלים לדבר ינתן לאותו פלוני ואם לאו חיישינן שמא להבריח מבעלה היא רוצם:

רו. ת"ר אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התנוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה מתה יחזיר לבעלה קבל מן העבד יחזיר לעבד מת יחזיר לרבו קבל מן הקטן יעשה לו סגולה מת יחזיר לאביו וכלן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. מאי שנא הכא, אילימא משום דחשידי, לחשוב נמי אריסין ואיפיטרופין ובן בית. ותו מאי שנא גבי שבועה דקפיד למתני האשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ומאי שנא הכא דפסיק ותני מן הנשים. אלא הכא היינו טעמא דסתמא דהני כולהו לית להו ממונא מדידהו, דהא כל מה שקנה עבד קנה רבו, ואשה נמי אע"ג דזימנין הוו לה נכסי מלוג כיון דפירא לבעל הא אית ליה לבעל זכותא בגויהו ולית לה רשותא לאפקודינהו גבי אחר. ואע"ג דאיכא למימר דילמא איניש מעלמא אפקיד גבייהו, כי נמי יהיב להו במתנה על מנת שאין לבעל ולאדון רשות בהן, מילתא דלא שכיחא היא דמפקיד איניש גבי אשת איש ולא גבי עבד שיש רשות אחר עליהן, ומתנה נמי קלא אית לה, וכל שכן במתנה כי האי גוונא. וקטן נמי בסומך על שלחן אביו עסקינן דמציאתו לאביו, אי נמי יהיב ליה איניש אחרינא מתנה, מילתא דלא שכיחא היא דיהיב ליה שלא מדעת אביו. ובפקדון נמי ליכא למיתלי דהא לית ביה דעת לאפקודי גביה, ובמלאכה נמי ליכא למיתלי דלאו בר מלאכה הוא. וכיון דסתמיהו לית להו ממונא אלא מדבעל הבית, אמטול הכי אין מקבלין דאיכא למיחש דילמא מגנב גנביה, האשה משל בעלה והעבד משל רבו והקטן משל אביו, ואסור לחזק ידי עוברי עבירה, אלא מוטב לא לקבל מיניהו דאינהו גופייהו מהיכא דשקלי אזלי ומהדרי.

והני מילי לכתחילה דאין מקבלין, אבל אם קבל יחזיר למי שהפקיד אצלו, דמספקא לא מפקינן ממונא מחזקה דמאריה, דחיישינן דילמא איניש מעלמא אפקדיוה גבייהו, ואי מהדרינן ליה לבעל ולאדון אית ליה פסידא לבעל הפקדון. ועוד דאיכא למיחש דילמא איניש מעלמא יהביה נהליהו ואמר ליה (לבעל) [לעבד] על מנת שתצא בו לחרות ואשה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן וקא(מר) מפסדינן להו בידים. הלכך ממה נפשך מהדרינן ליה נהליהו, דאי דידהו הוא לשקלוה לחיי, ואי בפקדון הוא אינהו דידעי ליה למריה מהדרי ליה נהליה, ואי גנוב הוא אינהו הוא דקיימי באיסורא, דאלו אנן כי מהדרינן לדוכתא דשקלינן מיניה מסתמא שפיר מהדרינן. והני מילי באשה ועבד דבני דיעה נינהו, בין לאפקודי גביהו בין לאהדורי פקדון נהליהו, אבל קטן דלאו בר דעת הוא ליכא למיחש דילמא איניש מעלמא אפקיד גביה ואית ליה פסידא לבעל הפקדון, אלא אימור דידיה נינהו, הילכך יעשה לו סגולה. והיינו טעמא דלא מהדר ליה לקטן, דכיון דלאו בר דעת הוא לא נפיק ידי השבה, דאפילו השבת אבדה דקימא לן דלא בעיא דעת בעלים למקום המשתמר בעינן, ואי מהדר לה לקטן לאו מקום המשתמר הוא. והוא דלא מטי לעונת פעוטות, אבל מטי לעונת פעוטות דינא הוא דאי תבע ליה מיניה מהדר ליה.

וכלן אם מת המפקיד יחזיר ליורשיו, דכיון דלא ידעינן דמאן נינהו וליתיה למפקיד לאהדורי ליה, מסתמא מחזקינן ליה כסתם ממונא דמפקיד גופיה ויחזיר ליורשיו. לפיכך אם קבל מן האשה ומתה תחת בעלה יחזיר לבעלה, דבעל יורש את אשתו אפילו במקום בנים. קבל מן העבד ומת יחזיר לרבו, דמה שקנה עבד קנה רבו, בין מחיים בין לאחר מיתה. אבל אם נתגרשה האשה עד שלא החזיר לה ומתה יחזיר לשאר יורשיה, דמשנתגרשה אין הבעל יורשה. ולגנבה ליכא למיחש, דכיון דכי קימה (תנתני) [תחתיו] אי הוה טענה דמתנה יהבוה נהלי מהימנא, (ד)השתא דמתה לאחר גירושין נמי כל היכא דקאי בחזקת יורשיה קאי. מה שאין כן בעבד, שאפילו נשתחרר ואחר כך מת, כיון דכי אפקידיה להאי ממונא גבי האי אכתי עבד הוה, יחזיר לרבו, דכל כמה דקאי ברשות רבו יד רבו הוא וכל מאי דמשתכח בידיה בחזקת רבו קאי. מיהו תנא דלא פליג בין עבד לאשה כי איירי כשמתה האשה תחת בעלה והעבד ברשות רבו הוא דאיירי. קבל מן הקטן ומת יחזיר לאביו, דקטן לית ליה זרע ואבוה הוא דירית ליה.

וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן, ואין צריך לדקדק אחר מצותו של מפקיד אלא יעשה כמצותו. ואיכא דאמרי יעשה פי' לפירושן, כלומר ידקדק אחר דבריו, ואי מראין הדברים מאומד הדעת להאמינו יעשה כדבריו, ואם לאו יחזיר ליורשין.

והיכי דמי יעשה פירוש לפירושן, כי הא דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא ובני ברתא נינהו, וכיפי ברשותיה דרבה בר [בר] חנא הוו קיימי, אתא לקמיה דרב אמר ליה אי מהימנא לך איתתך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה ואיכא דאמרי הכי א"ל אי אמידא לך ברתך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה. כלומר אי אמידא לך ברתך והיא בחזקת עשירה כדי שיהיו לה כיפין כאלו, עשה כפירוש דאיתתך והדרינהו לברתך, ואי לא עשה פירוש לפירושה ותביא ראיה ותטול. וקיימא לן כלישנא בתרא דברייתא דקתני יעשה פירוש לפירושן, ואליבא דלישנא בתרא דרב דתלי מילתא באומדנא. וכי תימא אם כן מאי שנא דכי איתיה לעבד יחזיר לעבד ויהיב ליה עבד או אשה למאן דבעו, אלמא איכא למימר דלאו דרביה נינהו ולא צריך למבדק בתריה ולמעבד פירוש לפירושיה, ומאי שנא דכי אמר בשעת מיתתו של פלוני הוא דצריך למבדק בתרייהו. אמרי משום דלא ברירא מילתא דשקורי קא משקרי, ומחמת חששא בעלמא הוא דלא מהימנינן להו. הילכך כל היכא דאיתיה לעבד ולאשה ומהדר להו שפיר דמי דהא אהדר שומר למאן דאפקיד גביה, ואי איכא צד גניבה וגזילה עבד ואשה גופייהו הוא דקא גזלי ליה וקא יהבי ליה לאיניש מעלמא. אבל היכא דמית מפקיד ולא אהדר ליה, אע"ג דאמר בשעת מיתתו של פלוני הן, כיון דאשתייר ליה ממונא ברשות שומר לא נפיק שומר ידי השבה עד דדייק שפיר, דהא לא אפשר ליה לאהדורי למאן דאפקיד גביה, ומפקיד גופיה לא מהימן בתפקדתיה אלא היכא דאין רגלים לדבר לאכחושיה, ואמטול הכי יעשה פירוש לפירושן.

וכי תימא מכדי הני כיפי ברשותיה דרבה בב"ח הוו קיימי, מדאמרינן הני כיפי דמרתא ובני ברתא, דשמעינן מינה דהתם הוו קיימי כיפי קמייהו בההיא שעתא, ועוד מדאתא רבה בר בר חנא לקמיה דרב ואמר ליה אי אמידא לך עשה כפירושה ואם לאו עשה פירוש לפירושה, ש"מ בדידיה קיימא למעבד כפירושה או למעבד פירוש לפירושה, ואי ברשותא דאחר הוו קיימי הא לאו בבעל קיימא כי היכי דלימא עשה פירוש לפירושה, אלא ש"מ דברשותיה הוו קיימי, ואם כן כי מהימנא ליה איתתיה ואמידא לה ברתיה נמי אמאי יעשה כפירושה, אימור דקאמר תנא היכא דקאי ממונא ביד אחר דלאו בעל, היכא דקאי ביד בעל גופיה מי אמר, וליחוש דילמא ממונא דבעל הוה. מסתברא דהיינו טעמא, דכיון דרבה בר בר חנא לא הוה ידע דהני כיפי מדידיה הוו ולא מדאתתיה הוו אית ליה להימניה לאיתתיה היכא דאין רגלים לדבר למחשדה.

והני מילי היכא דאמרי של פלוני הן, אבל אמרו ינתנו לפלוני ולא קאמרי שהן שלו, מתנה הוא דבעו למיתב ליה לההוא פלוני, ולאו כל כמינייהו, הילכך בכולהו לא קנו אלא בקטן, והוא שהגיע לעונת פעוטות דקי"ל מתנתן מתנה, אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע, אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת:

רז. הרי אמרו קבל מן הקטן יעשה לו סגולה מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי. ומסתברא כרבה בר רב הונא, דמסתבר מימריה, ועוד דסלקא שמעתא כוותיה:

רח. והא דתנן לא לאב חזקה בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב אמר רב יוסף ואפילו חלקו רבא אמר חלקו לא אלא מחזקי אהדדי. ואסיקנא והלכתא חלקו לא תניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם. ומחזיקין זה על זה. והאי חלקו דקאמרינן גבי בן לאו חלוקת נכסים היא, דמשמע דהוו שותפי מקמי הכין, דאם כן לימא שותף אין לו חזקה ומה ענין לאב ולבן בכאן, אלא על כרחיך באב ובן דליכא שותפותא בינייהו עסקינן, ואפילו הכי אין מחזיקין זה על זה משום דלא קפדי אהדדי, והאי חלקו דקאמרינן בגווייהו לשון פרישה הוא שפירשו זה מזה, דומיא דאשה שנתגרשה שפרישתה מבעלה גרמה לה, הכא נמי גבי בן. [והא] דקתני לא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב, באב ובן שאוכלין על שלחן אחד קאי דלא קפדי אהדדי הילכך לא מחזקי אהדדי, אבל אם פירשו זה מזה ונמצא זה דר ואוכל בביתו בפני עצמו וזה בביתו בפני עצמו לא מחלי להדדי שהרי נעשו כשאר כל אדם ואמטול הכי מחזקי אהדדי. ואפילו לא פירשו זה מזה נמי דוקא גבי אב ובן, אבל שאר אינשי אע"פ שדרין כאחד ומשאן ומתנן כאחד ואוכלין על שלחן אחד קפדי אהדדי הילכך מחזקי אהדדי. דאי לא תימא הכי למה לי למנקט האב והבן, לשמעינן בשאר אינשי וכל שכן באב ובנו, אלא מדנקט אב ובנו שמע מינה דוקא הני דמערבא דעתייהו טפי ומחלי גבי הדדי טפי, אבל שאר אינשי ואפילו אחין נמי לא:

רט. איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו. אונות שטרי קרקעות, שטרות שטרי חובות. ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא אמר רב עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה. היכא דאיתברר דלא נפל ליה ממון מבית אבי אמו [כ]דקא טעין, כיון דאתכחש בטענתיה אפי' שמואל מודה דלאמצע הוו. ואי אתברר דנפל ליה ממון מבית אבי אמו או מאנפא אחרינא [כ]דקא טעין, אפילו רב מודי דעל האחין להביא ראיה, דלא גרע מחלוקין בעיסתן. כי פליגי דמית אבי אמו ולא ידיע אי שביק ממונא ואי לא, רב אמר עליו להביא ראיה דנפל ליה ממון מבית אבי אמו כדקא טעין, ושמואל אמר על האחין להביא ראיה דלא נפל ליה ממון מבית אבי אמו, אי נמי דממונא דהני שטרות גופיה מתפושת הבית הוה. וקיימא לן כרב, דהא רב נחמן קאי כוותיה, ורב חסדא נמי מסיק שמעתא אליביה כדבעינן למימר קמן (סי' ריג).

והני מילי כשהיה זמן האונות והשטרות יוצא בעוד שהיה זה נושא ונותן בתוך הבית בתפושת הבית ולא הוה ידיע ליה לדידיה ממונא אחרינא, דמוכחא מילתא דההוא ממונא מתפושת הבית הוה. אבל אם היה זמנן יוצא עד שלא היה נושא ונותן בתוך הבית, אי נמי לאחר חלוקה, על האחין להביא ראיה. דכיון דזמנן יוצא עד שלא היה נושא ונותן בתוך הבית הרי הוא כשאר כל אדם וממונא בחזקתיה קאי, הילכך אע"ג דהוה בתר הכי נושא ונותן בתוך הבית נמי לא נפיק ממונא מחזקתיה, דאטו משום דהוה נושא ונותן בתוך הבית אפסדיה לממונא דהוה ליה מקמי הכין. וכן היכא דזמנן יוצא לאחר שפסק משאו ומתנו בתוך הבית נמי הרי הוא כשאר כל אדם, ולא חיישינן דילמא אישתייר מידי מתפושת הבית וזבן ביה הני קרקעות לנפשיה, דאם כן אדאשמועינן שהיה נושא ונותן בתוך הבית, לשמעינן שהיה ממון הבית מופקד אצלו דחיישינן דילמא מיניה גזל וזבן לנפשיה. אלא מדלא איירי אלא כשהיה נושא ונותן בתוך הבית, ש"מ דכי חיישינן לא למימרא דגזיל להדיא מתפושת הבית ומכוין למזבן לנפשיה, אלא דחיישינן דהני חובות דעבד והני קרקעות דזבן אדעתא דתפושת הבית הוא דזבנינהו, כשאר ממונא דהוה זבין לתפושת הבית, והשתא הוא דקא מימלך למתפשינהו לנפשיה. הילכך דוקא כשהיה זמנן יוצא בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית [הוא] דאיכא למימר הכי, אבל היכא דאין זמנן יוצא אלא לאחר שפסק משאו ומתנו מתוך הבית הרי הוא כשאר כל אדם ועל האחין להביא ראיה. ואפילו היכא דזמנן יוצא בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית נמי, דוקא בשלא היה לו ממון אחר ידוע לו שלא מתפושת הבית דמסתמא מחזקינן ליה דמתפושת הבית הוה, אבל אם נתברר שהיה לו ממון אחר שלא מתפושת הבית אימור מיניה זבן ועל האחין להביא ראיה, דאטו משום דהוה נושא ונותן בתוך הבית לימא דכל מה דהוה זבין ומזבין מתפושת הבית הוה, ולא הוה שקיל וטרי לנפשיה ולא מידי. תדע דהא אפילו חלוקין בעיסתן ותו לא קאמרי' אימור מעיסתו קימץ ועל האחין להביא ראיה, וכל שכן היכא דהוה ליה ממונא אחרינא מדנפשיה דאיכא למימר מיניה זבן ומיניה אוזיף. וכן הלכתא.

ומסתברא דהיכא דלא הוה ידוע ליה לדיליה ממונא אחרינא, והיה נושא ונותן בתוך הבית, ואשתכח גביה ממונא מטלטלי או מקרקעי בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית ולא ידיע דמאן נינהו, אע"ג דמטלטלי נינהו וקיימי ברשותיה וקא טעין שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא, אי נמי פלוני נתנן לי במתנה, עליו להביא ראיה, דהשתא היכא דנפיק שטרא על שמיה קאמרינן דעליו להביא ראיה, היכא דליכא שטרא על שמיה לא כל שכן. ועוד אי אמרת דכי קאי ממונא ברשותיה המוציא מחבירו עליו הראיה, אלמא כל מאי דקאי ברשותיה בחזקתיה קאי, אם כן כי הוו אונות ושטרות יוצאות על שמו נמי אמאי עליו להביא ראיה, כיון דהאי ממונא דאונות ושטרות כי הוה קאי ברשותיה בחזקתיה הוה קאי, השתא דזבן ביה קרקע על שמיה ונפיק שטרא על שמיה מגרע גרע. אלא ודאי ש"מ דאע"ג דהוה קאי ממונא ברשותיה מעיקרא נמי בחזקת אחין הוה קאי דאי הוה טעין ביה מעיקרא שלי הוא עליו להביא ראיה. ודוקא היכא דאיתברר דאיתיה לממונא גביה, אבל היכא דלא איתברר דאיכא גביה ממונא כלל אלא איהו הוא דקא מודי וקאמר אין איכא ממונא גבאי ודידי הוא שנפל לי מבית אבי אימא או שנתן לי במתנה, איהו מהימן, מיגו דאי בעי אמר ליכא גבאי ולא מידי.

והשתא דאיתברר דהיכא דאשתכח ממונא גביה בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית עליו להביא ראיה, הוא הדין נמי היכא דאישתכח גביה לאחר שפסק משאו ומתנו מתוך הבית, ואיכא סהדי דהאי ממונא גופיה הוה שכיח גביה בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית, בחזקת אחין קאי ועליו להביא ראיה. דהא גבי אונות ושטרות דכי נפיק זמנן בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית, אע"ג דהשתא כי קאי עלייהו בדינא בהדי אחין לאו נושא בתוך הבית הוא עליו להביא ראיה, ממאי מדאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה, טעמא דמת דטענינן להו ליתמי, הא לא מת אע"ג דפסק משאו ומתנו בתוך הבית כיון דזמנן יוצא בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית עליו להביא ראיה. וסברא נמי הוא דכיון דכי הוה נושא ונותן בתוך הבית ממונא בחזקת אחין הוה קאי, השתא נמי דזמנן יוצא בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית בחזקת אחין קאי כדמעיקרא. והוא הדין נמי לשאר מטלטלי דמשתכחי גביה לאחר שפסק משאו ומתנו מתוך הבית ואיתברר דהוו שכיחי גביה בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית, חד דינא אית להו ובחזקת אחין קיימי דחד טעמא נינהו. וכי תימא וליהמניה אהנו מטלטלי משום מיגו, דמיגו דאיבעי אמר לקוחין הן בידי אי נמי שנתנום לי אחי במתנה, כי אמר דמעיקרא דידי הוו מהימן. שאני הכא דליתיה למיגו כלל, דכיון דהוה שכיח האי ממונא גביה בעוד שהיה נושא ונותן בתוך הבית בחזקתא דאחין קאי, ואיהו לית ליה חזקה בגויה למטען לקוח הוא בידי, דכיון דידיע דהוה נושא ונותן בתוך הבית הוה ליה דיניה לגבי אחין כדינא דאומן דלית ליה חזקה למטען לקוח הוא בידי, וכל שכן דלא יכיל למימר דמעיקרא דידי הוה, כדברירנא לטעמיה דרב דקיימא לן כוותיה:

(נט) איכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. כך כתיב בספרים וכך עיקר וכך פירושו לשנא קמא אמרי' יעשה כפירושן דמשמע שלא ישנה בשום ענין ממה שאמרו הן ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפרושן. כלומר אם הוא רואה ומאמין להם שאמת אמרו יעשה כפירושן. ואם הוא רואה בלבו שלא אמרו אמת אלא מחמת בושה שלא רצו להודות כי ממנו לקחה אמרו כן יעשה פירוש לפירושן ויעכבם לעצמו:

(ס) כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא מצי טעין אבוהון כו'. אי קשיא והא אמרן בפירקן דלעיל גבי שובך ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו משום דטוענין ליורש וללוקח ואע"ג דהוא בתוך ג' שנים דאי הוה אבוה לא הוה מצי טעין עד דמייתי סהדי טוענין ליורש דילמא נתפייס בהדי' בסהדי ויורש הוא דלא ידע בהו לאייתוינהו. תשובה בודאי במילתא דידוע דהוא דיתמי כגון השובך שהיא (באה) [בנוי] בתוך שלו והשכנים באים לסלקו אי נמי בממון שהורישו אביו ויוצאה עליו מלוה ע"פ לגבות מאותם הנכסים התם טענינן להו ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען אבל כד בעי יתמי לאחזוקי במילתא דידיעא דהות דאחריני כגון גדול האחין שכל נכסיו שהניח הן בחזקת כל האחין אע"פ שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו וכן בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר שהעדים מכירים שהיו של פלוני אין טוענין ליתומים מאי דלא הוה מצי למיטען אבוהון אא"כ היתה להם טענה שאם הי' אביה' אמרה הי' נוצח אע"פ שאין היתומים ידעין לאמרה ב"ד טוענין בעבורם. אבל במאי דלא הוה אבוהון מצי למיטען עד דהוה מייתי סהדי לא טענינן להו ליתמי למימר דילמא אלו הוה אבוהון הוה טעין הכי והוה מייתי סהדי:

הא דתנן ולא לאב בנכסי הבן כו'. לא תימא דבבן שהיה שותף עם אביו בנכסים עסקינן דאם כן היינו שותפים. ועוד מדקתני בנכסי הבן מכלל שאין לאביו בהם שותפות אלא כולן לבן הן ועכשיו הוא שרוצה האב לטעון בהן שלקחן ממנו והחזיק בהן וכמו כן נמי מדתנן בנכסי האב מכלל שכולן לאביהם ואיו לבן בהם שותפות ועכשיו הוא שטוען בהן שלקחן ממנו הואיל והחזיק בהן. ועוד דלשון לא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב משמע דבשביל שהוא אביו ובשביל שהוא בנו הוא שגרם להם שלא יחזיקו זה בנכסי זה ולא זה בנכסי זה ולא בשביל שהן שותפים דאם כן מאי מהני שם האב ושם בן בכאן והא אמרינן דאפילו חלקו ואיפסיקא הלכתא דחלקו לא לאו מכלל דשותפין הויא מעיקרא אלא חלקו דאמרינן מלשון החולק על ישיבתו של רבו הוא שהוא פירש מישיבתו לעשות לו ישיבה בפני עצמו. תדע דהא אמרינן תניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם דהוה ליה בן שחלק דומיא דאשה שנתגרשה מה אשה שנתגרשה פרישתה מבעלה הוא שגרם לה שתהא כשאר כל אדם ולאו חלוקה בנכסים אף בן שחלק נמי פרישתו מאביו הוא שגרם לו שיהא כשאר כל אדם ולאו חלוקה בנכסים אלא פרישה מאביו כלומר בן שפירש מאביו ונעשה זה בבית בפני עצמו וזה בבית בפני עצמו הרי הן כשאר כל אדם לפי שזה ששנינו ולא לאב בנכסי הבן כו' באב ובבן שהן על שלחן אחד והן מעורבים זה עם זה עסקינן הואיל ואין מקפידים זה על זה וכיון שחלקו כלומר פירשו זה מזה ועושה זה לבדו וזה לבדו נעשו כשאר כל אדם ומחזיקים זה על זה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמר רב עליו להביא ראיה. פירש רבינו חננאל ז"ל עליו להביא ראיה שהיה לו סגולה ממקום אחר כשיעור זה. ולפי פירושו מה שאמרו אימא מעיסתו קמץ בלבד אם ראו בית דין שהיה יכול לקמץ מעיסתו באותו סך. הרשב"א ז"ל.
כתב בעל השרדי ז"ל ובתשובה לקמאי שאף אם לא יעלו הקימוץ לפי אומד הדעת ממון השטרות אמרינן מההוא פורתא נזדמן ביה רווחא דזימנין דקובץ על יד הרבה ודוקא שזמן השטרות אחר חילוק עיסתן ואיכא מאן דפליג ואמר שצריך להיות מאומד הקימוץ כמו ממון השטרות. עד כאן שיטה לא נודעה למי.

בד"ה קבל מן הקטן כו' אימור מציאה אשכח כו' אבל מ"מ לכתחילה כו' עכ"ל דמשבא לידו אין לו לתלות דנתנו לו אחר דה"ל אבידה מדעת אבל לכתחילה אינו חייב ליטלו מידו דשמא מדעת נתנו הבעלים כו' עיין בהג"ה אשר"י:

בד"ה ומודה לי אבא כו' ומאין פשיט לו כ"כ הא לרב יש חזקה לבן אריס כו' עכ"ל למאי דמדמה השתא הך דאחין לבן אריס ולא אסקי אדעתייהו לחלק דהך דהכא מוכח מלתא דשלו הן קשה דטפי תקשי להו בפשיטות לשמואל דאמר על האחין להביא ראיה ממתני' דתני באריס דאין לו חזקה ואפשר לומר דודאי לשמואל אסקי אדעתייהו למימר דהכא כיון דיוצאין על שמו מוכחא מלתא טפי אבל לרב בשמת דעל האחין להביא ראיה אין נראה להם מטעם זה דא"כ בלא מת נמי אמאי קאמר עליו להביא ראיה וק"ל:

ר"ש בד"ה ושטרות של הלואה הס"ד:

בד"ה מתקיף כו' מודה לי אבא הס"ד:

כו':

בא"ד וסברי כרב הונא כצ"ל:

בד"ה קבל מן כו' בעי שקלה מיניה ויהבה כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה ה"ג ואם לאו. דא"כ היינו רישא ואם מתה יחזיר לבעלה כו'. כצ"ל:

מאי סגולה ר"ח אמר ס"ת נ"ל דוקא ס"ת ממש אבל לא שארי ספרי' דמצד הסברא דיקלא עדיף שהקרן קיים כשיגדל הנער הרי קרנו לפניו ואם אינו רוצה בדקל ימכרנו ויקח לו בתים ומה שירצה אבל ספרי' שאינם נמכרי' אלא ע"י עילוי בקודש ולא ימצא ג"כ קונים בריוח. ודקל עדיף אבל ס"ת ממש י"ל כיון שעכ"פ כל א' מישראל חייב לכתוב לו ס"ת וא"כ כשיגדל הקטן הרי לו ס"ת שלו זהו נ"ל. ולפ"ז תלי' בפלוגתת ט"ז ונה"כ סי' ש"ג גבי פדיון בכור שיכול לומר אני רוצה לעשות המצוה בעצמי ומה לכם לכתוב ס"ת בעבורי בקטנותי ולמכור ס"ת זה לקנו' אחר אפי' אי מונח וכתב אצל הסופר הוה איבעי' דלא איפשטא ר"פ בני העיר ע"כ ס"ל לאידך דקל עדיף ובהא פליגי והנה הרמב"ם פסק כתרווי' ס"ת או דקל אבל הטור לא מייתי אלא דקל ולא ס"ת והיינו כנ"ל ואע"ג דאחז"ל הגיה' בו אות א' מעלה עליו הכתוב כאלו כותבו מ"מ לכתוב כלו טפי עדיף וק"ל:

בן שחלק ואשה שנתגרשה עיי' לעיל מ"ז ע"ב תוס' ד"ה מגורשת ומ"ש עליו ר' יונה שבשיטה מקובצת כרשב"ם שם דלא כהתוס' ע"ש:

אמר רב עליו להבי' ראי'. שיטת רשב"ם ותוס' ורוב הראשוני' דהעיקר דכתיבת שטר על שמו עושה אותו מוחזק בנכסי' אך מ"מ כיון שנמצא בתפוסה איתרע קצת חזקתו אשר ע"כ אם אינו יכול להבי' ראי' איתרע שטרו לגמרי דמסתמא כל אדם יכול לברר מאין בא לו ממונו לכן ביתומי' דלא ידעי במילי דאבוהון ולא מצי מייתי ראי' אוקמי' אחזקת בעל השטר כדינו. ור"פ הוה ס"ל דגם כלים העשוי' להשאיל ולהשכיר נמי דומה לזה די"ל לומר שהם מ"מ בחזקת מקום שנמצאו והא דמהדרי' לבעלי' הראשוני' משום ריעותא דלא מייתי ראי' ואפ"ה מוציאי' גם מיתומי' וזה הי' סברת ר"פ שהקשה ואין הדמיון עולה יפה וקיי"ל דלא כרב פפא. אמנם הראב"י שבהגה' מיי' פ"ט מנחלו' פסק דלא כמודה לי אבא. ולטעמי' אזיל שכ' שם שהוא מפרש עלי' להבי' ראי' שאותה הקרקע הי' מאותו ממון שנפל לו מבית אבי אמו פי' אע"ג דאית לי' ראי' שנפל לו מבית אבי אמו מ"מ אין ראי' שזו הקרקע הוא מאותו הממון ויטול שיעור ממונו מתפיסת הבית אם הניחום לתוך התפוסה אבל זו הקרקע או ההלואה אינו שלו עד שיברר. והדבר ידוע שזה קשה לברר וא"א לומר אם אינו מברר הוא ריעותא וכשאין היתומי' יכולי' לברר ליכא ריעותא דמאי ריעותא היא זו שאינו יכול לברר שזה הי' אותו הממון עצמו. אע"כ ס"ל לרב דעיקר הוא שהכל בחזקת התפוסה עד שיביא ראי' ודאמר שמואל מודה לי אבא משום דס"ל לשמואל טענינן ליתמי מה דלא מצי אבוהון למיטען ושפיר הקשה ר"פ ולית הלכתא כי הך מודה לי אבא:

ולכאורה י"ל דבהא פליגי רבה ס"ל ראי' בעדי' כפשוטו. אבל לא צריך ראי' שזה השטר נעשה על ממון זה ורב ששת ס"ל ראי' בקיום השטר לא שיתקיים בהנפק אלא שיהי' קיומו של שטר מאותו הממון כראב"י ומייתי ראי' דהלכה כרבה אליבא דרב מדתני' וכן האשה וכו' מאי וכן כו' דשביחא לה מילתא וכו' והשתא אי אמרת בשלמא דסגי בראי' שיש לה ממון שפיר הוה סד"א אשה לא צריכא ראי' דודאי לא תגנוב משל יתומי' דשביחא לה שהרויחה ליתומי' ממון הרבה אך אי אמרת אפי' יש לה עדי' שנפל לה ממון משל בית אבי' ואפי' הממון בתפוסה ונוטלתו ויוצאה מ"מ אותה הקרקע אינה שלה. א"כ מאי מועיל דשביחא לה דטרחא קמי' יתמי' הלא בריבוי ממון יתומי' אין מעלה ומוריד רק בגוף הקרקע אע"כ מוכח כרבה ראי' בעדי' בעלמא ודלא כראב"י: והא רבא אפיק וכו' כדשלח לי' רבה בר אבוה וכו' יל"ד מה צורך לאתויי הך כדשלח לי' ר"ה בר אבין ה"ל למימר בקיצור והא רבא אפיק ואמאי לא טענינן ליתמי. אלא מזה ראי' למ"ש בתשו' רשב"א דמייתי ב"י בא"ע סס"י פ"ו דוקא בשארי אחים טוענים שמא אבל כשטוענים ברי מוציאי' אפי' מיתמי והשתא לק"מ ק' ר"פ שאני בדרבא דהתם טוען מרא קמא ברי שהשאיל הכלי לאבוהון דיתמי. אך ק' ר"פ היא כך עכ"פ הא רבא גופי' לא המציא זה הדין אך יליף לי' מהא דשלח ר"ה בר אבין. ומאי ראי' דלמא התם נמי עיקור ריעותא הוא כיון שהמוחזק לפנינו ולא יכול לברר איתרע חזקתו משא"כ מיתמי דלא איתרע לא מפקינן אפי' בטענת ברי ומנ"ל לרבא להוכיח כן מדשלח ר"ה בר אבין. אע"כ אין זו סברא וה"ה הכא כך הי' ק' ר"פ ומוכח דינו של רשב"א:

אחד מן האחין כו' אונות ושטרות יוצאין על שמו כו' רב אמר עליו להביא ראיה. לכאורה הא בש"ס פרק הכותב חדא דלא אמיד כו' דמשום לא אמיד לחוד לא מפקינן עיין שם בתוס' וכאן הוא רק לא אמיד שיהיה לו ממון מיוחד. דמ"מ שמא מציאה אשכח או מתנה נותן. אך החילוק דהתם לא אמיד שיהיה לו אבל מה שיש לו הי' בחזקת שהוא שלו ככל חזקה שביד אדם שלו רק שהיה בחזקת שאין לו. וממילא כשיודע עתה שהיה לו א"כ הוא בחזקת שלו שע"ז הי' החזקה שמה שיש לו הוא שלו ולכך אין מוציאין אף דלא שכיח מציאה כו'. אבל כאן להיפך שמה שיש לו הוא בחזקת שאינו שלו רק של השותפות ומה דנחוש למציאה ומתנה הוא להוציא מהחזקה שהיה הממון מוחזק של השותפות ושפיר לא מהני. דאין זה נקרא כלל להוציא מיד המוחזק דבכל דוכתי נקרא מוחזק משום דכל מה שביד אדם שלו. מה שאין כן כאן דהוא להיפך שבחזקת של האחין כל מה שבידו ואם יש יותר הוא ג"כ בחזקתם כנ"ל:

אך מ"מ ניהו דהוא לא מיקרי מוחזק מ"מ גם הם י"ל דאין נקראין מוחזקין כיון שמסופקין על זה שמא מציאה ומתנה וכהאי גוונא שמעולם לא היה שלהם ולא בחזקתם דכל מה שהיה בחזקתם הוא רק מה שהי' נושא ונותן בשלהם. אבל על מה שהספק שלא הי' מעולם שלהם ניהו דאין יכולין לדון אותו כשאר מוחזק דאין כאן חזקה שיהי' שלו מ"מ אין לדון גם אותם כמוחזקים דגם אין חזקה שהיא שלהם כיון שאין ידוע כמה היה מעות שלהם. רק כמו אם לא הי' שום אחד מהם תפוס בו. ואם כן כיון דהדין בארבא כשאין א' מוחזק כל דאלים גבר דמהני תפיסה כשכל אחד אומר שלי. ואם כן כאן על זה המעות שדנין שכל אחד אומר שלי שעכ"פ הוי כאין שום אחד מוחזק שיהיה עליו ראיה מצד חזקה שמה שביד אדם שלו. והא כשלא הי' שום אחד מוחזק הי' כל דאלים גבר. ואם כן שוב יהי' מועיל תפיסתו של זה מצד תפיסה דזה אינו מצד חזקה דמה שביד אדם כו' כיון שתופס בפנינו. ואם כיון שתפוס ועומד יהי' מועיל שלא להוציא ממנו כנ"ל. ואין לומר דכיון שלא נקרא מוחזק שוב מהני סברת לא אמיד שיזכו הם דרק להוציא לא מהני. דאם כן גם בארבא יהיה הדין כן שאם א' אומר אמיד והב' לא אמיד יזכה זה דאמיד ולא יהיה הדין כל דאלים גבר כיון שאין א' מוחזק ולא מצינו זה בפוסקים. ומה שכתבו תוספות ריש בבא מציעא במנה שלישית דמה שנפקד תופס בחזקת שניהם הוי כמוחזקין דלא אמרינן כל דאלים גבר כו'. וכאן גם כן תופס בעצמו בחזקתם. זה אינו דשם ידעינן שקיבל משניהם הפקדון וכל שהוא מסופק ממילא תפיסתו עבור שניהם. מה שאין כן כאן דמה שהוא שלו לא הי' מעולם בידו עבורם. וגם שיודע ברי שהוא שלו כנ"ל:

אך מבואר פרק קמא דבבא מציעא ס' דרכוב ומנהיג דלא מיקרי תפיסה בספק גם כן רק היכא שעושה קנין כמו משיכה במטלטלין כו' עיין שם ובכמה מקומות דטעם אחד להם שיכניס לרשותן שמורה הקנין שנעשה שלו כמו שכתב הרא"ש פרק הספינה עיין שם. וא"כ כאן כיון דאף שהוא בידו מ"מ הוי כאלו לא הי' שום אחד מהם מוחזק דאין חזקתו מורה שהיא שלו כלל שוב גם תפיסה לא מיקרי כלל. ואף במה שדינו כל דאלים גבר דמהני תפיסה אבל לא בזה שעדיין הוי כאלו תפס כנ"ל. וגרע משותפין דאין קונה אלא במודד לתוך קופתו כו' מהאי טעמא דאין מורה כלל שנעשה שלו שעדיין ברשות השותפות. וכן כ' הרא"ש פרק הזורק דבאשה לא מהני תפתח כו' שגם מקודם בשל בעלה הי' עושה כן ואינו מורה על קנין כו' ע"ש. ולא מיקרי כאן תפיסה גם במטלטלין כנ"ל. וי"ל לפ"ז טעם במת דנגד היורשים שלא הי' מעולם נושאין ונותנין שפיר מהני מטעם תפיסה. ויש לדחות:

עוד הי' אפשר לומר דרך פלפול ליישב. מאי דמסיק בקשיא מהא דדברים העשוין להשאיל ואף עפ"כ קי"ל כותיה. והפוסקים חלקו משום דהשטרות כתובין על שמו עיין בש"ע דמהאי טעמא חלקו במטלטלין אף במת עליהם להביא ראיה עיין שם. ותמוה מאד שנאמר תירוץ על קושית הש"ס מעצמינו ולהוליד דין מזה. והא הש"ס לא סבירא ליה החילוק דנשאר בקושיא. וניהו דהגאונים כתבו שאינו תיובתא וידע הש"ס שיש תירוץ שאינו ידוע אבל לא שניישב אנחנו פירכא דש"ס ולומר חילוק דלא ס"ל לגמרא. ולמ"ש י"ל דהטעם דבשטרות לא מיקרי תפיסה ובמטלטלין באמת מהני כדעת הר"נ בר' מאיר בבעה"ת. אך כיון דכתובין על שמו י"ל דגם בשטר הוי תפיסה כדאמר פרק הכותב במלוגא דשטרי וסנהדרין פרק זה בורר דדוקא בשביל שאינו נקנה במסירה לא חשיב תפיסה. ואם כן בכתב על שמו שפיר הוי תפיסה. אך י"ל למאי דאמר פרק הכותב גבי מלוה ופקדון ביד אחרים דינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ויורשין א"צ שבועה כו' שהיורשין נקראין מוחזקין בחוב של אחרים יותר מבע"ח דהבע"ח אף אם יהיה הדין שיגבה מ"מ לא יגבה בלא שבועה מה שאין כן כשיהיה הדין שהיורשין יגבו שיגבו בלי שבועה ולכך נקראין מוחזקין נגד הבע"ח וגובין הם עיין שם. ואם כן י"ל גם כאן כיון דקי"ל דשבועת נושא ונותן בתוך הבית הוי שבועת המשנה כו' ואלו נשבעין שלא בטענה כו'. וא"כ כאן אם יהיה הדין שזה האח הנושא ונותן בתוך הבית יהיה השטר שלו. מ"מ ודאי שלא יגבה בלי שבועת נושא ונותן בתוך הבית ואפוטרופוס כו'. דהא אף על מה שאינו ידוע כלל אם יש לו עדים צריך לישבע שמא יש לו עוד ממון היתומים או של הבעל הבית מכש"כ על אותן המעות ושטרות שאנו מסופקים כו' א"כ ודאי שאין מניחין הב"ד לגבות מבע"ח עד שישבע כנ"ל. ואם כן שוב לא הוי מוחזק כלל שיהיה כתפיסה כנ"ל. כיון דאף אם יגבה יצטרך שבועה משא"כ האחין שיגבו בלי שבועה ומהאי טעמא עליו להביא ראיה. ואם כן י"ל מהאי טעמא דבמת שהיורשין א"צ לישבע שבועת נושא ונותן בתוך הבית שוב נקראין מוחזקין וא"צ להביא ראי' כנ"ל כיון שאם יהיה הדין שיגבו יהיו גובין בלי שבועה ג"כ כנ"ל:

אך באמת לא דמי כלל דהתם השבועה על חוב זה ואינו נקרא מוחזק כל זמן שאינו ידוע שמגיע לו החוב שצריך לישבע כנ"ל. מה שאין כן שהשבועה בכלל של נושא ונותן שלא עיכב משל בעל הבית אבל אינו על חוב של שטר זה בפרט ולא שייך כנ"ל. אמנם מ"מ אינו מוכרח דעכ"פ כיון שלא יוכל לגבות בלא השבועה וגם שטר זה בכלל הספק י"ל דלא מיקרי מוחזק רק האחין כנ"ל. וא"כ הי' שפיר הטעם במת דעל האחין להביא ראיה ולא הי' קשה מדברים העשוין להשאיל כנ"ל:

אך הא רב ושמואל סברי אין אדם מוריש שבועה לבניו בכל שבועת המשנה פוגם וכה"ג. ואם כן אי אפשר לומר הטעם כנ"ל ששבועה זו של נושא ונותן הוי כמו אלו הי' בפרט לענין גוביינא דחוב זה מאחר שלא יוכל לגבות בלא השבועה כנ"ל. ואם כן איך נימא דבמת מהאי טעמא גובין שא"צ שבועה. והא כיון שאביהן לא הי' יכול לגבות בלא שבועה שוב אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא היו גובין גם הם כנ"ל. והא כ"ש הוא דהתם עכ"פ בשבועה הי' גובה ואעפ"כ במת אין גובין. כ"ש כאן דמטעם שהי' צריך שבועה לא הי' גובה כלל אף בשבועה ודאי דבמת אין גובין. וממילא אי אפשר לומר הטעם כנ"ל. וע"כ דלא דמי שבועת נושא ונותן לפוגם וכה"ג שהשבועה ע"ז החוב מה שאין כן שבועת נושא ונותן שהוא בכלל כנ"ל. ופריך שפיר מדברים העשוין להשאיל דע"כ אין לחלק כנ"ל ומסיק בקשיא. אמנם לדידן דקי"ל הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל ודוקא ביתומין מיתומין כו' ולא בשאר שבועות כמו פוגם וכה"ג לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו א"כ שפיר י"ל כאן הטעם שכולן צריכין שבועה כנ"ל ולא חשיב מוחזק כדאמר במשנה התם כנ"ל. ואין חילוק אף דשבועת נושא ונותן בכלל דמ"מ לא יוכל לגבות בלי שבועה כנ"ל. ובמת שפיר מוחזקין דא"צ שבועה. ואין אדם מוריש שבועה לבניו לא אמרינן אף דהוי כמו על חוב זה כנ"ל. ולא קשה כלל מדברים העשוין להשאיל. ולא מסיק בקשיא רק על שמואל ורב גופייהו למאי דס"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו בכל שבועה קשיא כנ"ל. אבל לדידן שפיר י"ל החילוק כו' וכדפסיק רב נחמן כנ"ל:

אך באמת נראה דחשבינן להאחין כמוחזקין. ונראה הטעם דכמו דתפיסתו של אדם מוכחת שהממון שלו ואין אחר נאמן לומר הפקדתי בידך ואף שאם פקדון מעולם לא הי' של זה ומיקרי להוציא כמו כן כשזה נושא ונותן בשלהם ולא נודע שיהיה לו ממון מיוחד א"כ כל מה שבידו בחזקת שניהם כמו אלו הי' בידם. וכמו דקי"ל בספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי שכתבו תוספות הטעם דכיון שזה ודאי יורש וכל הנכסים שלו אם אין יורש אחר. ולכך אף שזה ספק שמא גם הוא יורש ואין זה מוחזק יותר מזה. מ"מ זה עצמו מיקרי מוחזק דהא הנכסים בחזקתו שהוא ודאי יורש. ואף היכא שהספק הוא ספק קרוב יותר שאז רק הוא יורש מ"מ לא מהני כמו שכתבו תוספות לעיל גבי קרובי' דרב אידי בר אהבה ע"ש. דמ"מ כיון שהי' זה ודאי בחזקת הנכסים בלא ספק זה שוב נקרא שספק זה רוצה להוציא בספק ממי שהוא ודאי בחזקתו. דזה ידוע לנו ליורש וממילא בחזקתו אם לא הי' הספק הזה ושוב נקרא הספק שלא נודע לנו שבא להוציא כנ"ל אף שלפי טענתו הוא מוחזק ולא הודאי כנ"ל. וכן הכא כיון שכל מה שבידו בחזקת האחים כל זמן שלא נולד ספק אחר הם נקראין מוחזקין בודאי בכל מה שבידו והוא בספק שלו שטוען שיש לו ממון מיוחד רוצה להוציא מחזקתם שהוא בודאי בכל הנכסים שת"י. שפיר אין ספק מוציא מידי ודאי ועליו להביא ראיה. וכמו שכתבו תוספות לסומכוס דבספק חולקין דמודה בטלית זה שאתה לבוש שלי כו' כיון דבלא טענתו אין ספק לב"ד דאין לנו לחוש כלל שמא אינו שלו ואין דבר המספק עלינו רק בטענתו הוי חזקה אלימתא ע"ש. וכמו דקי"ל סוקלין ושורפין על החזקה והוחזקה נדה כו' לוקה כו' כיון שמתחלה לא הי' ראוי להסתפק והוחזק כן שוב אין מוציאין מחזקה במה שאומר עכשיו שאינו כן כנ"ל. וכן כאן כיון דקודם שטען שנפל לו ירושה לא הי' לנו לחוש לזה כיון שלא אמיד שיהיה לו והוחזק כל הממון שת"י שהוא של האחים שוב מיקרי שבא להוציא בטענתו מידי החזקה שבודאי ואין ספק מוציא כו'. ומהאי טעמא אתי שפיר דלא מהני מיגו אף דליכא עדים וראה כמבואר בפוסקים דהוי מיגו להוציא כדמשמע מתוספות ריש בבא מציעא שהקשו בחציו שלי דנימא אין ספק מוציא מידי ודאי כו' ואף דעל זה שוב אית ליה מיגו דכולה שלי. רק דסברי שזה גם כן מיגו להוציא דהא דאין ספק מוציא מידי ודאי הוא מטעם שזה נקרא מוחזק כנ"ל:

ומיושב בזה הא דאמר לקמן בחלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ וכתבו תוספות דנאמן שנפלו לו בירושה מטעם מיגו כו' וקשה דהא לא מהני מיגו. ולמ"ש א"ש כמו שכתבו תוספות שם דמיגו דאי בעי שתיק אמרינן להוציא כו' דהוי מיגו בעיקר החזקה כיון שבלא דבריו לא הוי להוציא כנ"ל. וכן כאן כיון דאומר מעיסתו קמץ לא הי' נקרא כלל להוציא רק שמודה שלא קימץ ושוב מהני מיגו כנ"ל:

אמנם נראה דא"צ כלל לומר מטעם מיגו למ"ש דהוא רק משום אין ספק מוציא מידי ודאי כו'. וממילא כיון דאימר מעיסתו קימץ לא היה כלל מעולם בחזקת שלהם כל מה שת"י דהא הי' אפשר שיהיה לו מיוחד ממון ושוב אינו כלל להוציא ונאמן שנפלו בירושה מצד עצמו בלא מיגו כנ"ל. וכדאמר בש"ס פ"ק דפסחים דספק וספק הוא דלמא כדר"א מערים אדם כו' ומכניסו במוץ כו'. ואין הטעם משום ספק ספיקא רק דמעולם לא הי' מוחזק לודאי משום דר"א ושוב לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש. וכן בהנ"ל כיון דאימר מעיסתו קימץ לא הי' מעולם כלל בחזקת ודאי שלהם וממילא נאמן בירושה כו' שאינו כלל להוציא כנ"ל. ומיושב לשון הש"ס כפשטיה שלא הזכיר כלל מיגו רק אימר כו' והיינו כיון דאפשר כו' שוב נאמן כנ"ל:

שם ומודה לי אבא במת שעל האחין להביא ראיה כו'. ותמוה מאוד הטעם כמ"ש תוס'. וכדפריך רב פפא. גם הראיה מדברים העשוין להשאיל כו'. עוד קשה הלשון דפריך רב פפא מי איכא כו' דאבוה לא טעין ואנן טענין להו כו' הוי ליה למימר דאביהן לא מצי טעין דזה הוא הקושיא:

ונראה דהנה עוד תמוה למ"ש תוספות והפוסקים הטעם משום דהשטרות כתובין על שמו לכך מודה רב במת דעל האחין להביא ראיה. וקשה דכיון שהוא נושא ונותן מה ראיה זה שכתובין על שמו שיהיה באמת שלו הא כמו שציוה המוכר ולוקח לכתוב רשאין העדים לכתוב. ולכך י"ל דהנה פשטא דש"ס דנקיט הדין בשטרות ולא במטלטלין משמע כדברי הר' נתן בבעה"ת דבמטלטלין היה נאמן ע"ש. והיינו דבליכא עדים וראה נאמן מיגו דלא היו דברים מעולם כמו דנאמן לקוח אף דברים העשוין להשאיל כו' בליכא עדים וראה. רק בשטרות ליכא מגו דהא צריך לגבותם כמבואר בש"ע סימן ס"ג דלא הוי מגו אף בליכא עדים וראה כו'. ולכך נקיט שטרות. אמנם למאי שנחלקו הפוסקים באמר חוץ לב"ד לקוח כשהראה לפני העדים מיד אי נאמן במיגו דאף דעכשיו כשבא לב"ד כבר יש עדים וראה מ"מ הא היה לו מגו מיד כשהראה לפני העדים ויש ראיה שאמר אז אמת שלקוח. או דאזלינן בתר טענתו בב"ד כו'. ועיין בש"ך סימן ע"ב וסימן רצ"ו דפוסק דנאמן ע"ש דדוקא בטוען שחייב לו עד כ"ד שצריך לישבע ע"ש:

וא"כ יש לפרש דבזה פליגי רב ושמואל כשהשטרות כתובין על שמו דניהו דאין שום ראי' מהעדים מ"מ עכ"פ מיקרי זה שטען אז מיד שהוא שלו דאם הוא של האחין אין לו לכתוב השטרות על שמו וממילא הוי זה כאמר בפירוש בפני העדים מיד בשעת קני' שהוא שלו. ואז כיון שאמר על המעות שהוא שלו היה נאמן במיגו דלא היו דברים מעולם שאז לא היה עדים וראה דקודם שהלוה היה בידו שלא להלוות והיה נאמן אז על המעות במגו ושוב ממילא השטרות שלו אף דעכשיו לית ליה מיגו כנ"ל. וכמו אלו אמר מקודם לפני ב"ד על מעות שהוא שלו או לפני עדים לפוסקים הנ"ל דמהני והיה נאמן על המעות במגו ואח"כ קנה באותן המעות או הלוה דודאי היה הדין דשטרות שלו כנ"ל אף דעכשיו לית ליה מיגו. וממילא במה שכתבן על שמו הוי כטען אז בפני העדים שלו ושפיר נאמן כנ"ל:

ואף דלכאורה באונות קנית קרקע או עבדים י"ל דהא לא מקרי שטען שלו עד שלקח השטר על שמו ואז כבר אין לו מיגו דרוצה הקנין. אך ז"א דהא היה בידו לומר מקודם שהוא שלו המעות דהיה נאמן במיגו ואח"כ היה יכול לקנות במעותיו הקרקע או העבד ואין זה מגו למפרע. ומכש"כ היכא דכתבו שטרא מקודם דהוי מיגו כנ"ל:

והנה בש"ע פסק דלא כהר' נתן רק דגם במטלטלין אינו נאמן אף במיגו ופירש הש"ך ז"ל דדוקא בנפלו לו בירושה אינו נאמן במיגו דהוי נגד החזקה שכל שיש לו בחזקת האחין אבל טוען במתנה נתנו לי שאינו נגד החזקה נאמן במיגו והא דלא טענין ליורשין שנתנו לו במתנה משום דלא שכיח ע"ש. וא"כ י"ל הטעם שפיר דהוא עצמו אינו נאמן דניהו דמה שכתב על שמו השטרות הוי כטען אז שלו הן המעות מ"מ מאי בכך הא לא מהימן גם על המעות במגו נגד החזקה כנ"ל. אך הא כתיבה זו הוי טענה סתם ששלו הן וא"כ יכול להיות שהטענה הוא שנתנו לו במתנה שאינו נגד החזקה ושפיר אז שהיה לו מיגו היה נאמן כנ"ל. אך כיון דהוא עצמו טוען עכשיו שלי הן שנפלה לו בירושה כו' א"כ מפרש דבריו שמה שכתוב על שמו משום שנפל לו בירושה ובזה אינו נאמן אף שיש לו מיגו שהוא נגד החזקה כנ"ל ושפיר אינו נאמן וסבר רב דעליו להביא ראיה כנ"ל. דהא טוען בעצמו שמה שטען אז שהוא שלו הפירוש משום שנפל בירושה וממילא לא היה נאמן גם על המעות אף שהיה לו מיגו כנ"ל. ואף דשוב יהיה לו עכשיו מיגו דמתנה מאי בכך הא ג"כ אינו נאמן אף במיגו כנ"ל:

וא"כ מיושב שפיר דמודה במת שעל האחין להביא ראיה דכיון שלא טען ירושה כו' שוב אנו טוענין שמה שכתוב השטרות על שמו דחשיב טען ששלו היינו משום שנתנו לו במתנה דבזה היה שפיר נאמן אז במיגו וממילא השטרות שלו כנ"ל. ולא שייך כמ"ש הש"ך דהוי מלתא דלא שכיח ולא טענין ליתמי כו' דהא אנו מפרשין שבאמת טען כן במה שכתב על שמו כנ"ל. ושפיר הדין במת דעל האחין להביא ראיה כנ"ל. ופריך ר"פ אח"כ מי איכא מידי דאבוה לא טעין כו' והא רבא אפיק זוגי דסרבלי כו' בדברים העשוין להשאיל והיינו דהא קי"ל בליכא עדים וראה נאמן אף בדברים העשוין להשאיל כו' במיגו. רק בראו אצל היתומים מהני ע"ש ולכך אפיק כו' דהב"ד עצמם משוי להו ראה ע"ש בש"ע:

ואף דלכאורה הא טוענין מאי דמצי אביהן למטען והא היה נאמן לקוח אם היה טוען דלא היה עדי ראה אצלו ומה בכך שעכשיו ראו ביד היתומים הא הם בל"ז אין יודעין ואין להם מיגו רק משום דאביהן היה נאמן אם היה טוען וע"כ דלא טענינן להו רק אם אביהן היה קיים והיה עכשיו טוען כן והיה נאמן טענינן אנן ג"כ שמא האמת כן משא"כ אם עכשיו לא היה נאמן אף דאז בחייו היה נאמן אם היה טוען מ"מ כיון דעכשיו לא היה נאמן גם אנו אומרים דבאמת אינו לקוח וממילא לא היה אביהן טוען כלל בחיים לקוח ואינו מועיל מה שיהיה נאמן אז אם היה טוען לקוח דהיה לו מיגו. אבל כיון דעכשיו אין כאן מיגו דהא ראו עתה ואין לנו לטעון עכשיו לקוח במיגו דגם אביהם לא היה נאמן עכשיו. ושוב אנו אומרים דלא היה אביהם טוען כלל כיון שבאמת לא טען כלל:

וא"כ ממילא גם כאן ניהו דבמה דשטרות כתובין על שמו הוי כטען שלו מ"מ אם הפי' בירושה אינו נאמן רק דנימא שמא טען במתנה נתנו לי ואם היה טוען כן אז היה נאמן במיגו אז. מ"מ עכשיו דליכא מיגו דצריך השטר לגבות ואם היה טוען עכשיו מתנה ג"כ לא היה לו מיגו והוי כראו בידו. רק דנימא אם היה טוען אז מתנה היה נאמן במיגו. והא לא ידעינן כלל אם טען אז מתנה. ושפיר כיון שאנו אומרים עכשיו שאינו מתנה דעתה ליכא מגו שוב אנו אומרים שלא היה טוען כלל גם אז מתנה. ומדויק הלשון מי איכא מידי דאבוה לא טעין ואנן טענין כו' דכיון דלא יודעין כלל אם טען לא מהני כלל המגו דאז כיון דעכשיו ליכא מיגו כמו בדברים העשוין להשאיל דאפיק מיתמי כו' אף שאם היה טוען מחיים לקוח היה נאמן במגו כנ"ל מ"מ לא מהני ופריך שפיר:

אמנם יש לחלק דיש להסתפק כיון דקי"ל באומר סתם איני חייב או שלי אף דצריך לברר דבריו היך הוא שלו מ"מ כשלא בירר דבריו אינו מפסיד להרבה פוסקים כמבואר בש"ע ריש סימן ע"ה. וא"כ י"ל דכיון שכ' השטרות על שמו והוי כאמר סתם שלי הוא המעות ולא בירר דבריו אם מחמת שבירושה נפלה לו או מחמת שמתנה נתנו לו. וא"כ כיון שהדין באומר בפירוש ירושה אינו נאמן שהוא נגד החזקה כמ"ש הש"ך אף במגו ובאומר בפירוש במתנה היה נאמן במיגו כדעת הש"ך. וא"כ י"ל בסתם כל שלא בירר דבריו ואמר שלו שפיר י"ל דנאמן במגו שהוא שלו ואמרינן ממילא שבמתנה ואינו נגד החזקה כיון שאנו מסופקים ואפשר שלא יהיה נגד החזקה. דהא המגו ראיה שאומר אמת שהוא שלו רק כשהוא בודאי נגד החזקה לא מהני אבל כשאנו מסופקין אם הוא נגד החזקה שפיר המגו ראיה ששלו ואמרינן שבמתנה ואינו כלל נגד החזקה. ובמה שלא בירר דבריו לא הפסיד. וא"כ אי הוי אמרינן כן לא היה קשה קושית ר' פפא מדברים העשוין להשאיל כנ"ל. דהא כאן מיד כשכתובין על שמו היה הדין דנאמן ששלו דאמרינן שבמתנה כנ"ל. רק באמר אח"כ שבירושה נפל כדנקיט רב א"כ ברר דבריו להיפוך שאינו במתנה לכך אינו נאמן שהוא נגד החזקה ועליו להביא ראיה. משא"כ במת שלא בירר שוב שפיר טוענין ליתומים שבמתנה דממילא כל שלא בירר להיפוך היה הדין דנאמן. ולא דמי לדברים עשוין להשאיל כנ"ל. דלא טען מעולם לקוח וכל זמן שלא טען לא היה הדין שנאמן ויהיה בחזקת שלו אף דאיכא מגו כיון שלא טען כלל. ועתה ליכא מגו כנ"ל. משא"כ כאן שהיה הדין שהיא שלו כל זמן שלא טען להיפוך בירושה כנ"ל:

אך אי נימא דבספק היה הדין שהוא בחזקת האחים דניהו דא"צ לברר ולא הפסיד היינו היכא שבין כך ובין כך יהיה נאמן רק דנחזיקו לטועה וסובר שאינו חייב זה לא מחזיקינן באינו מברר ע"ש סימן ע"ה. אבל כאן דאין יודעין מה טוען ששלו ואם כוונתו בירושה אינו נאמן אמרינן להיפוך דדוקא כשמברר דבריו ואומר מתנה נאמן במגו משא"כ כשאין יודעין כלל אם טוען כן איך יהיה נאמן. ואדרבא מוקמינן בחזקת האחים מספק. ואי כנ"ל מקשה ר"פ שפיר דא"כ נימא גבי יתומים רק שנטעון עבורם שמא היה אביהן טוען אז מיד שבמתנה. והא לא טעין אז ועתה כבר אין לו מגו ולא היה נאמן עכשיו כלל מתנה ג"כ שאין לו מגו ודמי ממש לדברים עשוין להשאיל כנ"ל דלא מהני אף שאם היה טוען אז היה לו מיגו כנ"ל כיון דלא טעין וכן ממילא בהנ"ל בשטרות ג"כ כנ"ל:

והנה תוס' ריש בבא מציעא כתבו דאף דקי"ל מגו להוציא לא אמרינן מ"מ מיגו דאי בעי שתיק מהני להוציא ומה"ט בהא דגחין ולחיש אין שטרא זייפא הוא כו' סבר רבה דמהני המיגו להוציא כיון שאם היה שותק היה גובה בשטר זה לא מיקרי להוציא כיון שקודם טענתו לא היה חזקתו של זה חזקה כלל דהא היה גובה בשטר זה ע"ש. וא"כ אי כנ"ל מוכח כאן כטעם הב' הנ"ל דכיון דהא דאינו נאמן שבירושה במגו דמתנה הוא משום שהוא נגד החזקה שהכל של האחים וכאלו היו מוחזקים וכמו מיגו להוציא. וא"כ אי נימא דבסתם כשכתבן על שמו אף שלא בירר דבריו הוא בחזקתו דאנו אומרים שכוונתו במתנה ונאמן במיגו כנ"ל. רק משום דאומר אח"כ בירושה כו' בעצמו אינו נאמן שהוא נגד החזקה והא א"כ יהיה שפיר נאמן אף שהוא נגד החזקה ולהוציא דהא הוי מיגו דאי בעי שתיק דהא קודם טענתו היה בחזקתו כל שלא טען להיפוך בירושה. וא"כ שוב יהיה נאמן גם כשטוען אח"כ בירושה דמהני אף שהוא להוציא מחזקתם כנ"ל. ולמה סבר רב דאינו נאמן ועליו להביא ראיה. ושפיר הוכיח ר"פ מזה דע"כ בספק קודם שבירר אינו נאמן רק כשטוען בפירוש במתנה ולכך אינו נאמן כשאומר ירושה דלא הוי אי בעי שתיק כנ"ל. ופריך ר"פ שפיר דגם ביתומים לא מהני כמו בדברים עשוין להשאיל כנ"ל ומסיק בקשיא:

ומיושב שפיר דמ"מ קי"ל הכי. דהא פסיק הש"ס פרק חזקת דהלכתא כר' יוסף בזוזי דהיכא דקיימא לוקמי ופי' תוס' דמשום מיגו להוציא והיינו דאף מיגו דאי בעי שתיק לא מהני להוציא. וממילא שפיר י"ל כאן דמספק כשלא בירר הוא בחזקת שלו ואעפ"כ סבר רב שפיר דבעצמו אינו נאמן כשאומר בירושה דלא מהני המיגו נגד החזקה וממילא שפיר ביתומים מודה דמהני ולא דמי לדברים העשוין להשאיל כנ"ל. ור"פ ס"ל כרבה דמהני מיגו דשתיק להוציא כנ"ל דייק שפיר משא"כ לדידן כנ"ל:

עוד נראה ליישב הכל בעזה"י. דהנה הא דלא אמיד לא מהני להוציא ממוחזק כמבואר ברא"ש פרק איזהו נשך וסוף פרק הכונס רק משום דכאן לא נקרא מוחזק דמעולם בחזקת של האחים כנ"ל. ומבואר פ"ב דב"ב גבי ספק אילן קודם ספק עיר קודם דכיון דב"כ וב"כ למיקיץ קאי רק דאז מחויב ליתן דמים שוב גם דמים אינו חייב דהוי מוחזק ואין מוציאין מספק וחייב לקוץ ע"ש וכן מייתי לה הש"ס פרק אלמנה גבי יתומין מי מוחזק דארע' ב"כ כו' לגוביינא קיימי כו' ע"ש:

והנה מבואר בח"מ סימן קע"ו בשותפין דכשאמר בפני עדים לעצמי קניתי להרבה פוסקים גוף המקח שלו אף שקנה ממעות השותפים. או בשליח ממעות המשלח דנעשה שולח יד עליו דהוי גזלן על המעות וקנה המעות וקנה המקח רק דחייב לשלם מעות כשאר גזלן. וכן בשותפים כשאינו רשאי לחלק. וקנה לעצמו הוי גזלן על מעות השותף וקנה למאי דקי"ל בשותף שגזל שאין הב' קונה ע"ש דלא כהחולקין ע"ש. וא"כ י"ל כאן כיון דאמרינן בנושא ונותן דאין רשאי לכתוב השטרות על שמו אם קונה להשותפות וצריך לכתוב על שם כולן דמה"ט חשבון זה לראיה מה שכתובין על שמו כנ"ל. וא"כ י"ל דזה עצמו (חסר הסיום):

קבל מן הקטן. לא יחזיר לו שהרי אין יודע לשמור וכמשליך לאיבוד דמי מי שהחזיר לו אלא יעשה לן סגולה אוצר עד שיגדל ויחזיר לו ולקמן מפרש מאי סגולה: ואם מת. קטן יחזיר ליורשיו: וכולן שאמרו. אפי' קטן: בשעת מיתתן. אורחא דמילתא נקט דכשהן בריאין אם רוצים להחזיר לבעלים יטלו שלהן מיד הנפקד ויחזירו לבעליהן דמה להן לגלות הדבר: יעשה כפירושן. יחזיר הנפקד לאותו פלוני שפירשו אלו: ה''ג ואם לאו יעשה פירוש לפירושן. כלומר ואם לא מהימן לההוא נפקד שהפקדון של אותו פלוני הוא אלא של בעלים שלהם הוא ומתוך בושה אינם רוצים לומר שהוא של בעלים דלא ליתחזקו כגזלנים וגנבים יעשה הנפקד פירוש אחר לפירושו שיחזור לבעליהן של אלו ולא לאותו פלוני וכי האי גוונא אמרינן בסמוך בההיא עובדא דביתהו דרבה בר בר חנה ויש מפרשים ואם לאו יעשה פירוש לפירושן כלומר אם לא פירשו בשעת מיתה יעשה פירוש למה שהם היו צריכין לפרש שיחזיר לבעליהן ולא נהירא דא''כ היינו רישא ואם מתו יחזיר לבעליהן ואם מת יחזיר לרבו דמיירי בשמת ולא פירש למי יחזיר וקאמר דיחזיר לבעלים ותרי זימני למה לי ואית ספרים דכתב בהו ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושו כלומר לא יעשה כמה שפירשו הן אלא יחזיר לבעלים ולא נהירא דא''כ רב דאמר אי מהימן לך כו' דאמר כמאן לא כרישא ולא כסיפא: כיפי. עגילים אנור''ש כדאמרינן בעלמא (עירובין דף צו:) ה) כיפי תלא ליה עגילים תלה באזניהם: דמרתא. שם חכם אחיו של ר' חייא כדאמרינן (סנהדרין דף ה.) מרתא ואייבו וחנא ור' חייא כו': ובני ברתא. של מרתא ושל בני בתו: אי מהימנא לך. שלא גנבה ממך כלום: עשה פירוש לפירושה. עכב לעצמך: אי אמידא לך. אותם שהיא אומרת שהם שלהם אם עשירים הם וראוין להפקיד כיפי ושאר חפצים עשה כפירושה והחזירם להם אי נמי אי אמידא לך אשתך שיש לה אוהבים שנתנו לה ממון ע''מ שלא יהא לך חלק בו ומתנה זו שנותנת לקרוביה משלה עשה כפירושה: ס''ת. ללמוד בו הרי פירות והקרן קיים: דאכיל מיניה. הקטן תמרי והקרן קיים אבל בעיסקא לא שמא יארע בה דבר תקלה ותאבד: אפי' חלקו. נתפרדו האב והבן שאין הבן סמוך על שולחן אביו ואין הבן בנכסי אביו כלום אפ''ה אין מחזיקין זה על זה דלא קפדי אהדדי: חלקו לא. כלומר בחלקו לא מיירי מתני' אלא כיון דחלקו יש להן חזקה זה על זה: הכי גרסינן עבד רב פפי עובדא חלקו לא. כלומר כרבא עשה דהיכא דחלקו לא דברה משנתנו אלא ודאי יש להן חזקה: הכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן כו'. אחד מן האחין כגון גדול אחין לאתר מות האב: אונות. שטרי מכירות לשון כחי וראשית אוני (בראשית מט): ושטרות. של הלואה: יוצאין על שמו. שבשמו נכתבו שהוא לקח והלוה: שלי הן. ואין לאחי חלק בהן שנפלו לי הממונות שהלויתי וקניתי בהן קרקעות הללו מבית אבי אמא ואין אתם יורשים עמי והלכך נקט אבי אמא דאילו מבית אבא כולן יורשין בשוה דבאחין מן האב עסקינן שכולן יורשין ממון של אביהן ביחד ולא יטול זה יותר מזה והלכך מאין לו ממון זה לבדו אם לא ירשו מאמו וכגון שאינם בני אם אחת: עליו להביא ראיה. שהממון שלו אע''פ שכתובין השטרות בשמו דכיון שהיה הוא לבדו נושא ונותן בנכסים שנכתבו על שמו וכדמפרש לקמיה שאין חלוקין אפי' בעיסתן דכיון דלא נודע מעולם מאיזה צד יבא לן ממון בלא אחין אין לתלות השטרות אלא בממון האב ואינו יכול להוציא הממון מחזקת האב ולקמן מפרש ראיה במאי: על האחין להביא ראיה. שהשטרות הללו מממון אביהן דאמאי דכתב בשטר סמכינן והרי על שמו נכתב ואע''ג דהלכתא כשמואל בדיני בהא הלכתא כרב דתניא לקמן כוותיה ורב חסדא ורבה ורב ששת נמי כרב סבירא להו דמפרשי מילתיה לקמן: אבא. רב כך היה שמו כדקרי ליה בשחיטת חולין (דף קלז:) אבא אריכא דאמרינן מאץ ריש סדרא בבבל אבא אריכא ואמרינן במסכת נדה (דף כד:) רב ארוך בדורו היה והאי דקרי ליה רב כמו שקורין לר' יהודה הנשיא רבי בארץ ישראל קרו ליה נמי בבבל רב וכן מצאתי בספר ערוך המובא מרומא: שאם מת. ויש לו בנים ליורשו על האחין להביא ראיה דכיון דיתמי לאו בני איתויי ראיה נינהו ואינן יודעין לחפש זכותן וגם השטר מוכיח שהיה ממון של אביהן על שכנגדו להביא ראיה אבל כשהאח עצמו קיים היה מטיל רב עליו להביא ראיה דאם איתא דשלו הוא ממון זה יכול לחפש ולמצוא ראיה ואם לא ימצא ראיה הפסיד: מתקיף לה רב פפא. למאי דאמר שמואל מודי לי אבא: כלום טענינן להו ליתמי כו'. בתמיה אילו היה אביהן קיים היינו מחזיקין הממון ביד אחין עד שיביא ראיה שאינו שלהן ולפי שמת יפה כחן של יתומין ממנו ויפסידו אתין בתמיה ואע''ג דאמרינן (לעיל דף מא:) טוענין ליורש גבי חזקת ג' שנים שאע''פ שלא דר בו אביו אלא יום אחד וזה החזיק ג' שנים אחרי כן הויא חזקה ואע''ג דאבוהון לא מהניא ליה חזקת שלש שנים לומר לקוח הוא בידי אלא א''כ יש עמה טענה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה וגבי בנו לא בעינן טענה זו אלא מאבי ירשתי אלמא טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען לא דמי דהתם נמי אין טוענין בשביל היתומים אלא שאביהן קנאה מן המערער כמו שהיה הוא האב יכול לטעון ולפיכך הויא חזקה אע''ג דלא טענו מידי אבל הכא האב לא מצי טעין לאחין שיביאו ראיה ואנן היכי נטעון במקום היתומים כן: והא רבא אפיק כו'. סיומא דאתקפתא דרב פפא היא: זוגא דסרבלא. זוג מספריים של סורקי בגדים שגוזזין בהם הסרבלים: בלא ראיה. הבעלים שהיו להם עדים שהן שלהן הוציאום מן היתומים בלא ראיה ועדים שיעידו שהשאילו לאביהן של יתומים לפי שהן עשוין להשאיל ולהשכיר שאם אמר אביהן לקוחין הם בידי עליו להביא ראיה אף היתומין עליהן להביא ראיה שלקחן אביהן מן הבעלים וכיון דלית להו ראיה החזירם רבא לבעלים ולא נאמר כיון שמת האב על הבעלים להביא ראיה:

קבל מן הקטן יעשה לו סגולה. דמשבא לידו אימור מציאה אשכח ולכך הוו דקטן ויעשה לו סגולה אבל מכל מקום לכתחלה אין מקבלין: ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. אומר רשב''א אין לומר משום דטענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה דלעיל (דף מז.) פריך דאי הוה אתי בטענתא דאבוהון אפי' הנך נמי משמע דפשיטא ליה דבן אומן ובן אריס דאתו בטענתא דאבוהון דאין להן חזקה ומאין פשיט לו כל כך הא לרב יש חזקה לבן אריס אע''פ שלאריס עצמו אין לו חזקה ומיהו י''ל דהתם מבן גזלן פריך כלומר אפי' הנך נמי הוו כבן גזלן . אבל מ''מ אין לפרש כן דהא תנן (לעיל דף מא.) הבא מחמת ירושה אין צריך טענה הא חזקה בעי ואמאי דלמא אם היה אביו קיים היה מביא עדים שלקחה אלא נראה דהכא דוקא הוא דקאמר רב על האחין להביא ראיה אם מת משום דאונות ושטרות יוצאים על שמו דמוכחא מילתא דשלו הן אלא בחייו הוא דקאמר רב עליו להביא ראיה דלא סמכינן אמאי דיוצאין על שמו דאם איתא דנפלו לו מבית אבי אמו היו לו עדים בדבר אבל בבנו דליכא למימר הכי סמכינן אמאי דיוצאין על שמו ונראה דרב מודה במאי דאפיק רבא זוגא דסרבלא מיתמי ולרב פפא דפריך מינה נראה לו לדמותה לאונות ושטרות יוצאין על שמו: