בבא בתרא מט ע"א

דף מט - א

וכן עדים שאמרו על שטר מכירה שחתמו עליו: "מודעא היו דברינו", שהמוכר מסר מודעת ביטול בפנינו לפני כתיבת השטר או לפני נתינתו, כדי לבטל מכירה זו, הרי אלו אין נאמנין.

שהרי שניהם מודים ששטר טוב הוא, וכיון שנחתם בכשרות, הרי זה כאילו העידו הם עצמם בבית דין שזה הלוה את פלוני מנה. וכשבאים הם לבטלו על ידי עדותם שאמנה הוא או מודעא נמסרה עליו, הרי זה בכלל מה שדרשו חכמים מן הכתוב "אם לא יגיד": כיון שהגיד [העד] את הגדתו בבית דין, שוב אינו חוזר ומגיד. ^[1] ואם כן אף במעשה זה, אין רבה בר בר חנה יכול לבטל את עדותו בשטר המכירה, על ידי העדות שהעיד בשטר המודעא שהמוכר מסר מודעא!?

ומשנינן: הני מילי שאין העדים יכולים לומר "מודעא היו דברינו", אלא כשאומרים הם כן על פה. דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, לא אתי על פה המאוחר, ומרעא לשטרא שקדם לו -

אבל כשכתבו העדים כן בשטרא, שקדמה חתימת שטר המודעה לחתימת שטר המכירה, אז אתי שטרא, שטר המודעה הקודם, ומרעא לשטרא, לשטר המכר שנכתב אחריו!

גופא, אמר רב נחמן: העדים שאמרו "אמנה היו דברינו", אין נאמנין. וכן אם אמרו "מודעא היו דברינו", אין נאמנין.

ומר בר רב אשי אמר: העדים שאמרו "אמנה היו דברינו", אין נאמנין.

אבל העדים שאמרו "מודעא היו דברינו", הרי אלו נאמנין.

ומפרשינן: מאי טעמא חלוקה עדות על מודעא מעדות על אמנה? משום שזה, שטר שיש עליו מודעא, ניתן ליכתב [מותר לכותבו], וזה, שטר אמנה, לא ניתן ליכתב, אסור לכותבו משום שנאמר "אל תשכן באהליך עולה", ואמרו חכמים שכוונת הכתוב לשטר אמנה שביד המלוה. ולפיכך, אין העדים נאמנים לומר שחתמו על שטר כזה, כי אין אדם משים עצמו רשע. ^[2]

שנינו במשנה: ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו:

ומקשינן: הרי אכילת פירות של הבעל בנכסי אשתו פשיטא שאינה חזקה!?

שהרי כיון דאית ליה את הקרקע לפירא, פירא דידיה הוא דקאכיל, היות ויש לו זכות בקרקע של אשתו לפירות מתקנת חכמים, [שתיקנו: בעל אוכל את פירותיהם של נכסי אשתו, ונכסים אלו נקראים "נכסי מלוג"], הרי את שלו הוא אוכל, ואין האשה צריכה למחות, שהכל יודעים שבתורת פירות ירד לקרקע זו!? ^[1]

ומשנינן: לא צריכא משנתנו להשמיענו שאין חזקה לאיש בנכסי אשתו, אלא בכגון דכתב לה הבעל לאשתו "דין ודברים אין לי [לא יהא לי] בנכסייך", וויתר על הזכות לאכול את פירות נכסיה - והשמיעתנו משנתנו: מכל מקום אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, כי אין האשה מקפדת אם אוכל הוא שלא כדין!

ומקשינן: וכי כתב לה מאי הוי, וכי כתיבה בנוסח זה מועילה!? ^[2] והתניא:

האומר לחבירו [לשותפו]: ^[3]

"דין ודברים אין לי [לא יהא לי] על שדה זו, ואין לי עסק בה, וידי יהו ^[4] מסולקות ממנה", לא אמר כלום; ומשום שאין זו לשון מתנה כשאומר "לא יהא לי חלק בשלי", שהרי בהכרח הוא שלו, עד שיאמר "שדי נתונה לך", או "שדי מכורה לך", או "שדי מופקרת לכל מי שירצה". ^[5]

אמרי לה דבי רבי ינאי [תירצו בישיבתו של רבי ינאי]:

מתניתין [משנתנו], בכותב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותייך" ^[6] ועודה ארוסה, כאשר היא ארוסה ועדיין לא זכה בפירות נכסיה שאינו זוכה בהם אלא בשעת נישואין, כי בזה שייך לומר "לא יהא לי" כי בידו הדבר תלוי, שאין מזכין לאדם בעל כרחו - ^[7]

וכדרב כהנא, שיכול אדם לסלק את עצמו מזכות שנתנו לו חכמים, כל שלא באה עדיין לידו! ^[8] דאמר רב כהנא:

מאי טעמא מודעא היו דברינו נאמנין. דזה מודעא ניתן ליכתב שטר מסירת מודעא וניתנה נמי ליחתם ואפי' הכי יכולין לחתום עדי מודעא גופייהו על שטר מכירה ונאמנין. והאי שטר אמנה לא ניתן ליכתב כלומר מאחר שחתמו על השטר שכתב בו פלוני לוה מפלוני מנה ודאי משמע דאי לאו דחזו דהלווהו לא הוו חתמי והשתא אי הוו כתבו בשטר אחר אמנה היו דברינו הוו מיחזו עדים שקרים. הלכך אין נאמנין דלא ניתן ליכתב דאין אדם משים עצמו רשע לחתום שקר:

פיס'. אין לאיש חזקה בנכסי אשתו של מלוג דאם החזיק לבדו בנכסים ג' שנים אין לו חזקה. פשיטא דלא הוי חזקה דכיון דנכסי מלוג משתעבדי ליה לפירי פירי הוא דקאכיל ואין הגוף שלו ואין לו חזקה:

אין לי בנכסיך. דמשמע לגמרי דהשתא לא אכיל לפירי וסד"א הואיל דכתב לה הכי והחזיק בנכסיה תיהוי חזקה קמ"ל דלא דמציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי שלא מחיתי בנכסיו:

לא אמר כלום. דהא חזינן דמתעסק בה וברשותו הוי:

ועודה ארוסה. דעדיין לא היו נכסיה ברשותו:

הא דאמרינן הני מילי על פה דלא אתי על פה ומרע שטרא. באותן העדים עצמן קאמרינן וטעמא דמילתא שכיון שהגידו אינן חוזרין ומגידין דהא עקרי לה לשטרא לגמרי ועדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין כדאמרינן במסכת כתובות אבל בשטר כלומר שנכתב קודם שתכתב האשקלתא ודאי אתי שטרא ומרע שטרא.
ובעדים אחרים אי אמרו מודעא היו דבריהם כלומר שמסר מודע' קודם שכתב שטר מכר אפילו על פה לרב נחמן נאמנין דאפילו הויא עולה נאמנין שנים לומר פלוני ופלוני חתמו עולה ועוד דהוו להו תרי ותרי ואוקים נכסי בחזקת הבתים ובטלי זביני כדאמרינן במסכת כתובות בנכסי דבר שטיא והא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר קאמר משום דסבר עולה היא וסהדי אעולה לא תתימי והוו להו כמי שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון שאינן נאמנין ובמסכת כתובות בריש פרק הכותב כתבתי יותר מזה בס"ד.

לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. ולא דוקא, אלא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם, דאי לאו הכי אכתי מאי קאמר לן פשיטא, דכיון דאית ליה פירי פירות זכות יש לו בפירות ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אם כן תלינן הכנסת פירות בכך. אלא לשון קצרה נקט ומדתניא לה בביאור הכין בפרק הכותב, נקט לה הכא בקצור, דסמיך אההיא דהתם. כנ"ל.

אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה. והוא הדין דהוה ליה לאוקומה אפילו בנשואה, וכשקנו מידו, דמגופה של קרקע קנו מידו, וכדאיתא בריש פרק הכותב, אלא משום דנסיב לה כדתניא לה במשנת הכותב, והתם אמרינן דרב חייא תני האומר, ובאמירה בעלמא לא מצי מסתלק אחר שנשאה, דהא זכה בהן, נקט לה נמי הכא בכותב לה ועודה ארוסה, ואפילו באמירה בעלמא מסתלק, דהא לא זכה בהן עדיין. ומיהו דוקא בעודה ארוסה, דכבר יש לו בהן שייכות, אבל קודם אירוסין לא, דלית ליה בהו שום שייכות עדיין, וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק הכותב בסייעתא דשמיא. וכן הדין בדרב כהנא ודרבא ודרב הונא.

וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה. פירשו מקצת המפרשים הבאה לו מחמת אשתו, ומדרבנן, ולאפוקי נחלת האב, שהיא דבר תורה. ואינו מחוור כלל, דאף ירושת הבעל מדאורייתא היא, וראיות חזקות יש לפי דעתי וכתבתיו בפרק נוחלין. אלא הכי קאמר, נחלה הבאה ממקום אחר על ידי מעשה, ועדיין לא באה לידו, כגון נכסי ארוסה, שעדיין אינו זוכה בה ממילא עד שתבא ממקום אחר על ידי נישואין, ושתמסור לו את עצמה מרצון לחופה, דאינו יורשה מן האירוסין, דירושה בשאר תלייה רחמנא, דכתיב כי אם לשארו, מה שאין כן בירושת האב. ושם פרק הכותב כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

זה שכתבנו בעדים שאמרו מודעא היו דברינו שנאמנים פירשוה חכמי האחרונים שבספרד במסכת כתבות כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר שאלו היה כתב ידם יוצא ממקום אחר אף במודעא אין נאמנין הואיל ובעל פה הם מעידים עליה ובזו נאמר לא אתי על פה ומרע שטרא אבל כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אע"פ שבאמנה היו דברינו אין נאמנין שהרי עולה היא ולא נתנה ליכתב והרי אין אדם משים עצמו רשע במודעא מיהא ר"ל שאמרו בפנינו מסר מודעא קודם שחתמנו על המכר והכרנו אנסו אע"פ שלא חתמוה לו נאמנים שהרי ניתן השטר ליכתב אע"פ שנמסרה המודעא וגדולי המחברים כתבו שבמודעא היו דברינו נאמנין אף בכתב ידם יוצא ממקום אחר ואף גדולי המפרשים כתבוה כן והוא עיקר הדברים ומ"מ באמנה היו דברינו אין בה חלוק לדברי הכל בין כתב ידם יוצא לאינו יוצא ולעולם אין נאמנין שהרי שטר זה עולה היא ואעולה לא חתימי:

כל שכתבנו שנתינת מעות גוררת את הלב להיות גומר מקנה לא נאמרו הדברים אלא במקום שנתינת המעות ראויה בו אצל כל בני אדם וזה לא היה רוצה בהם וכשאנסוהו ונתנו לו מעות חזר לו לנהג העולם וגמר והקנה אבל כל שאין נתינת מעות ראויה בו אפילו חדש זה במנהג ונתן מעות אין זה כלום ומעתה מתנה וגט שקבל עליהם מעות הואיל ונאנס מ"מ אין אומרים מפני המעות גמר והקנה ומעתה גט מעושה אין כסף מטהרו וזה נראה לי ברור ואף לגדולי הדורות שלפנינו מצאתיה כן וכן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אע"פ שנתן לה מעות על מנת שאין לבעלה רשות בה לא קנה וכן אם אנסוהו לקנות ונתנו לו מעות וכן כל כיוצא בזה:

זה שכתבנו במודעא שאינה מבטלת כח השטר והוא כשהיא על פה וכתב ידן יוצא ממקום אחר אף לדעת זה דוקא בשעדי המודעא הם הם עדי השטר אבל מסר מודעא בפני שנים אע"פ שלא חתמו לו ואח"כ מכר בעדים אחרים וחתמו הרי המודעא מבטלת השטר בלא שום פקפוק אע"פ שלא חתמוה ומאחר שאין צריך לומר כתובו הרי היא כמי שנכתבה ונתתמה:

זה שביארנו במשנה שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו אין הדבר צריך תלמוד שבנכסי מלוג הוא אומר כן שאם בנכסי צאן ברזל הרי ברשותו הם עומדים ואחריות הוא מקבל עליהם אבל בנכסי מלוג הוא אומר שאין לו חזקה בהם ולא סוף דבר בשאין שום תנאי בינו ובינה שהרי עכשו מתורת מלוג הוא אוכלם ואין צריך לומר שאין לו חזקה אלא אפילו התנה שלא לאכול פירות כן שאין האשה מקפדת כמו שביארנו במשנה:

תנאי זה שהזכרנו שאדם רשאי להתנות שלא לאכול פירות מלוג ותנאו קיים צריך הקנאה גמורה כשאר התנאים כתב לה בלא קנין דין ודברים אין לי או לא יהא לי בנכסיך ובפירותיהן או שאמר כן בעדים אין זה כלום שהרי בשאר הקנאות אמרו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום אא"כ קנו מידו כמו שביארנו למעלה ואף בזו אם קנו מידו תנאו קיים ודוקא שכתב בפירותיהן ובפירי פירותיהן כמו שהתבאר במקומו במה דברים אמורים בכתב לה משנשאה אבל אם כתב לה בעודה ארוסה הואיל ולא בא עדין לרשותו מסתלק מהם בלשון זה ואף שלא בקנין שאין קנין צריך למה שלא זכה בו אלא שיסלק עצמו מן הדבר וכמו שאמרו נחלה הבאה לאדם ממקום אחר ר"ל שאינה ממשפחתו ואינו ראוי לירשה כגון ארוס בארוסה אלא שעתיד להיות ראוי לירשה אדם מתנה עליה עם המוריש שלא יירשנה בכתיבה בעלמא בלא קנין ואם לאחר שנעשה ראוי לירש ר"ל אחר שנשאת אין תנאו כלום ובזו אף בהקנאה גמורה כן שהרי הוא מקנה דבר שלא בא לעולם:

זה שביארנו שבקנו מידו תנאו קיים אף בלשון זה ואף משנשאת אע"פ שאינה בגמ' בפירוש יש ללמדה משדה זו דין ודברים אין לי עליו שבקנו מידו מיהא מועיל כמו שכתבנו למעלה ועוד שהרי אף בקרקע שלו שנותן לה במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ושמא תאמר א"כ למה לא תירץ כאן בשקנו מידו והוצרך להעמידה בשעודה ארוסה אפשר שרצה להשמיענו שיש צד שאף בלא קנין מועיל ולדעתנו מה ששאלו בפרק הכותב קנו מידו מהו על לשון זה שאלו ר"ל דין ודברים אין לי על שדה זו ואמר שבקנין מיהא מועיל ומתוך שעדין לא נודע שהקנין מועיל בה לא תירצוה שם בשקנו מידו וכן בכאן הואיל ואותה סוגיא בעצמה הוא שנאמרה כאן אבל בשאר מקומות הוא מתרצה בקנין כמו שביארנו למעלה בשתפין ומ"מ גדולי קדמונינו שבנרבונה כתבו שמשנשאת הקנאה היא ואין קנין מועיל לאכילת פירות ולא שום הקנאה מפני שהוא מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי אין לו בגוף הקרקע כלום ואע"פ שמצינו המוכר שדהו לפירות מ"מ בזו גוף הקרקע הוא מקנה עד אותו זמן אם כן צריך הוא לבא בה על ידי סלוק עצמו מהם ובעודה ארוסה שלא בא לידו עדין ובירושה מתנה שלא לירש הואיל ולא נעשה ראוי לירש עדין ויש לחקור בדבריהם שהרי אמרו למטה היכא דזבין איהו ומית דאתיא ומפקא ואם כדבריהם אפילו לא מת יכולה לבטל מיד ופירשוה בשבאו הפירות בעולם ומת קודם שלקטם הלוקח או שמא דבר בהוה שאין דרכה של אשה לבטל מעשה בעלה בחייו ואין צרך בכל זה אלא אף בחייו היא מוציאה ולא מחשש ההקנאה אלא שלא תקנו לו פירות למכרם אלא להשפיע בהם את הבית ואין גורסין בה ומת אלא אף בחייו ואם אתה גורס בה ומת פירושו על הקרקע ועל הפירות שתביא הכל לידה ונמצא לדעת זה שאין תנאי בלשון זה מועיל בנשואה אף בקנין ויש אומרים כן בשום לשון בעולם ולדעת זה מה ששאלו בכתבות קנו מידו מהו פירושו על מי שאמר בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך ולא הזכיר פירות שהדין בה שהוא אוכל פירות אלא שאם מכרה ונתנה קיים ושאלו בה אם קנו מידו מהו והעלו בה שאם קנו מידו אע"פ שאינו מזכיר פירות הועיל אף לפירות וכן פירשוה גדולי הפוסקים והמחברים ולדעתנו אף הקנין אין מוסיף בה כלום הואיל ולא הזכיר פירות הרי הוא אוכלן:

קפז. טאבי תלייה לפפי אכינרא וזבין חתם רבה בר רב הונא אמודעא ואשקלתא והוא ספר המקנה. ואסיקנא אמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני איני והא אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין הני מילי על פה דלא אתי על פה ומרע שטרא אבל שטרא אתי שטרא ומרע שטרא. כלומר הני מילי היכא דמסהדי ביה במודעא על פה, דלא אתי על פה דמודעא ומרע שטרא דזביני דחתימי עליה מקמי הכין לשוויה עולה, דאעולה לא חתימי, אבל בשטרא היכא דחתימי אשטר מודעא מקמיה דחתימי אשטר זביני אתי שטרא ומרע שטרא. וליתא לדרב נחמן גבי מודעא כדבעינן למימר קמן. וש"מ מהאי עובדא דכי אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני דוקא היכא דלא מסר מודעא מקמי הכין, אבל מסר מודעא אזביני מקמי הכי אפילו באפי הנך סהדי דזביני גופייהו מודעי מודעא, דהא חתם רבה בר רב הונא אמודעא ואאשקלתא, וקאמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. ודוקא דלא הדר בטליה למודעיה לבתר דאיסתלק אונסיה [דאי בטליה למודעיה לבתר דאיסתלק אונסיה] זביניה זביני כדברירנא לעיל (סי' קפה ד"ה והשתא). וכי מסר מודעא אזביני לא אמרן דלא הוו זביני אלא היכא דאנסוה לזבוני, אבל אנסוה אזוזי ולא הוו ליה זוזי ואצטריך לזבוני, אע"ג דמסר מודעה נמי זביניה זביני, דהא לא אנסוה לזבוני אלא למיתב זוזי, וכי זבין הוה ליה כמאן דאצטריכו ליה זוזיה וזבין דלאו אונסא דאחריני הוא, ואע"ג דמסר עליה מודעא נמי לאו מודעא הוא:

קפח. גופא אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מ"ט זה ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב. והאי פלוגתא דרב נחמן ומר בר רב אשי כולה כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר היא. דרב נחמן סבר לא שנא מודעא היו דברינו ולא שנא אמנה היו דברינו, כיון דלא גמר ומקני עולה היא ואעולה לא חתימי, הילכך אע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני, שאין אדם משים את עצמו רשע. ומר בר רב אשי סבר שטר שנמסר עליו מודעא ניתן ליכתב, דהא לית ביה קינוניא כל עיקר, דאי שטר זביני הוא הרי ניתן ליכתב להציל את הגזול מיד גוזלו ואונסו, ואי דגט או דמתנה הוא נמי ליכא קינוניא, דאי משום מקבל מתנה לית ליה פסידא דהא לא קא פסיד מדידיה ולא מידי, ואי משום פסידא דאחריני דילמא הדר נותן ומזבין לה לאחרינא ואמר ליה למקבל מתנה זיל טרפה מיניה ותהדר ותפלוג בהדאי, ליכא למיחש, דאי מזבין לה לא שביק ליה מקבל מתנה, דמעיקרא לאו אדעתא דהכי יהיב ליה, דאם כן היינו שטר אמנה, ואי מפיק ליה למודעי ממילא מקיימי להו זביני דבתרא. וכיון דניתן ליכתב לאו עולה הוא, וכי אמרי מודעא היו דברינו נאמנין דלא קא משוו נפשייהו רשעים. אבל שטר אמנה לא ניתן ליכתב לעשות קינוניא על אחרים, וכיון דעולה הוא אעולה לא חתימי, הילכך אע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין דאין אדם משים את עצמו רשע.

והני מילי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר, לא מיבעיא גבי אמנה היו דברינו דאין נאמנין, אלא אפילו אמרו מודעא היו דברינו אין נאמנין, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דעד כאן לא קאמר מר בר רב אשי מודעא היו דברינו נאמנין אלא משום דניתן ליכתב, והאי טעמא לא מהני אלא היכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דכי אמרי מודעא היו דברינו לא קא משוו נפשייהו רשעים, אבל היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהני, דנהי דלא קא משוו נפשייהו רשעים הא קיימא לן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, מידי דהוה אאנוסין היינו מחמת נפשות אי נמי קטנים היינו פסולי עדות היינו, דאע"ג דלא קא משוו נפשייהו רשעים כי הוי כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין. וקיימא לן כמר בר רב אשי, דבתרא הוא, ועוד דסלקא שמעתא כוותיה, ועוד דטעמיה טעמא דמסתבר הוא. ואע"ג דאקשינן מדרב נחמן עליה דרב הונא, נהי דאקשינן מיהת מקמי דלימא מר בר רב אשי, אבל לבתר דאמר מר בר רב אשי לא אקשינן מינה. תדע דהא לבתר דאקשינן מדרב נחמן איתינן לה לפלוגתא דמר בר רב אשי ואסיקנא לשמעתא בדידיה, למימרא דהלכתא כוותיה. ושמעינן נמי מינה דאע"ג דלא כתבי סהדי שטר מודעא אלא דמסהדי בה על פה, מודעא הויא לבטולי זביני, דהא הכא דכי פליגי בעל פה פליגי, וקאמר מר בר רב אשי דאפילו סהדי דחתימי אשטר זביני היכא דאמרי כתב ידינו הוא זה אלא שמודעא היו דברינו נאמנין, ומדסהדי דשטרא מהימני בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, סהדי דעלמא אפילו בשנתקיים שטר המכר שלא מפיהם נמי מהימני:

קפט. והא דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דייקינן עלה פשיטא כיון דמשעבדי ליה לפירא פירא הוא דקאכיל הכא במאי עסקינן דאמר לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן. וכי אמר לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, וקמ"ל דאע"ג דמדינא אינו אוכל פירות בחייה כדרב כהנא, ואייתי סהדי דאכל פירות שלש שנים, לא קימא ליה חזקה, דאיתתא לגבי גברא ממחל מחלא:

(מט) פיסקא אין לאיש חזקה בניכסי אשתו. האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו כו'. עיין כל זה השיטה בכתובות בפ' הכותב לאשתו במה"ק:

הני מילי על פה דלא אתי על פה ומרע לשטרא. והוא הדין דלא מרע על פה עדות שהעידו כבר על פה דכיון שכבר העידו ונחקרה עדותן כשטרא היא. אבל הכא אתי שטרא ומרע ליה לשטרא צריך לפרש מאי אולמיה דעדות שטר מעדות על פה וזהו טעמו של דבר כי מה שאמרה תורה אם לא יגיד וגו' ודרשינן מינה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בעדות על פה הוא שמעידים העדים בבית דין ולא גמרינן מינה לענין הגדה בשטר דאלימא שאינה צריכה בית דין דלאלתר שמסרו לזה נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ועוד עד כאן לא אמרה תורה אלא שאין בית דין נזקקין לקבל עדותו לסתירת מה שהעידו ואין חוקרים עדותן שמעידים אחר כך לבטל עדותן שכבר נחקרה עדותם בבית דין אבל הם שהעידו מאליהם שלא בבית דין וחתמו ומסרו ונעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין כשיבא השטר לפני בית דין אתי עדות שנעשה כמי שנחקרה ומרע עדות כיוצא בה והוו להו כשנים אחרים שהעידו אחר עדותם של אלו. כן נראה לי. עד כאן לשונו.

מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים אף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. מודעה היו דברינו נאמנים ואף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר. ואף על גב דתנן העדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כו' התם עקרי לסהדותייהו לגמרי ואומרים שלא העידו כלל לפי שאנסום להעיד מה שלא ראו אבל כאן הרי הם מודים בעיקר עדותם שסתמא שטר המכר כתבו במצות המוכר ועשו כהוגן להציל האנוס מיד אנסו הלכך נאמנים אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר. ונראה דהיינו דאצטריך תלמודא לעיל לאקשויי מדרב נחמן אף על גב דמסתמא היה כתב ידו של רבה בר בר חנה יוצא ממקום אחר ומשום הכי אצטרכינן לאקשויי מדרב נחמן ומלתא דפשיטא היא דמר בר רב אשי פליג עליה אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר.
עלה בידינו המוכר באונס בין באונס הגוף בין באונס ממון מכרו קיים בין אנסוהו למכור שדה סתם בין למכור שדה זו והוא שאנסוהו למכור קרקע שאין אונאה לקרקעות אבל אם אנסוהו למכור מטלטלין כיון שיש שם אונאה כדי בטול מקח אין כאן תורת מכר. אנסוהו שיתן שדה במתנה מתנתו בטלה אף על פי שכתב את השטר באחריות כיון שאנסוהו על כך מתנתו בטלה. וגזלן שהוחזק בגזלנות על שדה זו אף על פי שהודה לו בעל השדה בפני עדים שזו השדה שלו אין הודאתו הודאה. וכן אם אמר לו הגזלן כתוב לי את השטר וכתב לו אף על פי שלא אנסוהו על כך לא במעשה ולא בדברים אין השטר ראיה דכיון שהוציאו בחזקה מתוך שדהו אימתו עליו ולפיכך לא עכב עליו מלכתוב את השטר. כתב לו בשטר אחריות נכסים כיון שלא ראו עדים שאנסוהו על כך אין אומרים מחמת פחד שיעבד נכסיו שאף על פי שהוחזק בגזלנות על השדה לא הוחזק לאנסו על שאר נכסיו כדכתבינן לעיל. ואם הוחזק הורג נפשות על עסקי ממון אין לו חזקה בשום שדה אף על פי שאמרו שאם אנסוהו ומכר מכרו קיים אם אנסוהו ומסר מודעה בפני עדים מכרו בטל. אנסוהו ובטל המודעה המכר קיים לפי שמתוך אנסו גמר ומקנה. מתנה באונס שמסר עליה מודעה אף על פי שאנסוהו ובטל המודעה המתנה בטלה שהרי מכל מקום מתנה באונס הוא ואם בטל המודעה בעצמו בלא אונס מתנתו מתנה לפיכך נהגו לכתוב בשטרי מתנה בטול מודעה שאם מוסר מודעה כיון שבטלה שלא מתוך האונס מתנתו מתנה. עליות.
אין לאיש חזקה בנכסי אשתו פירוש כגון נכסי מלוג דלא כתיבי עליה בכתובתה אבל נכסי צאן ברזל דכתיבי עליה בכתובתה ואם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו פשיטא דאין לו חזקה דהא ברשותיה קיימי וכתיבי עליה בכתובתה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. הוי מצי לאוקמה כגון דאקני לה זכותיה בקנין גמור ולא הוה צריך לשקלא וטריא דשקיל וטרי השתא על ההיא דמשני כגון שכתב לה דין דברים אין לי בנכסיך אלא ניחא ליה למנקט לשון סלוק האיש מנכסי אשתו הנזכר במשנה בפרק הכותב דתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך וכל האי שקלא וטריא דהכא אצטריכא לן על ההיא משנה כדאיתא בדוכתא התם. עליות.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ולאו דוקא אלא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהם עד עולם דאי לאו הכי אכתי מאי קא משמע לן פשיטא כיון דאית ליה פירי פירות זכות יש לו בפירות ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אם כן תלינן הכנסת פירות בכך אלא לשון קצרה נקט ומדתנינן לה בביאור הכין בפרק הכותב כתב לה הכא בקיצור דסמיך אההיא דהתם. כן נראה לי. אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה. והוא הדין דהוי ליה לאוקמה אפילו בנשואה ובשקנו מידו דמגופה של קרקע קנו מידו וכדאיתא בריש פרק הכותב אלא משום דנסיב לה כדתני לה במשנת הכותב והתם אמרינן דרבי חייא תני האומר ובאמירה בעלמא לא מצי מסתלק אתר שנשאה דהא זכה בהו נקט לה נמי הכא בכותב לה ועודה ארוסה ואפילו באמירה בעלמא מסתלק דהא לא זכה בהן עדיין ומיהו דוקא בעודה ארוסה דכבר יש לו בהן שייכות אבל קודם אירוסין לא דלית ליה בהו שום שייכות עדיין וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק הכותב בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונו.

האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום. דהכי קאמר דלא כו' ערער עליך על שדה זו ואם הבטיחו שלא יערער עליו בשדה זו עדיין לא הקנה לו בכך כלום וצריך שיאמר לו שדי קנויה לך או שדי מכורה לך והיינו דאמרינן עלה בפרק הכותב אלמא מדין ודברים הוא דסליק נפשיה כו'. ומיהו אם יאמר לא יהא לו כלום בשדה זו אף על פי שלא הזכיר קניתו של זה אלא שהזכיר לשון סלוק מסתלק הוא בכך מן השדה ומיד שיחזיק בה חברו יזכה בה והכי משמע במסכת כריתות דלשון אי אפשי מהני ומקשינן עלה מהא דאמרינן דלשון ידי מסולקת לא מהני ודחינן התם שאני דאמרינן כי סליק נפשיה מדין ודברים סליק נפשיה. ואשכחן נמי דמהני סלוק המקנה בלא קניית הקונה דאמרינן לקמן עכו"ם מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה הלכך כל המחזיק זכה בהם כן נראה לי. וצריך עיון בסוגיא בפרק ספק אכל. הכא במאי עסקינן בכותב לה בעודה ארוסה ולשון דין ודברים אין לי לשון סלוק הוא שאינו רוצה לזכות בנכסיה כשתנשא לו ולפיכך מהני ואפילו באמירה בלא כתיבה כדתני רבי חייא האומר לאשתו ולישנא דהקנאה אפילו בקנין לא מהניא ליה בעודה ארוסה לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועד שתנשא לו ויזכה בנכסיה אינו יכול להקנות לה זכות בלשון הקנאה וכדרב כהנא דאמר רב כהנא בנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אף על פי שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והכי נמי הוה ליה למימר שאינו יכול לסלק עצמו שלא יזכה בשעת נשואים בנכסי מלוג שלה שהרי אמרו חכמים שהוא זוכה בהן בנשואיה והאומר לא אירש את אבא אין בדבריו כלום אפילו הכי כיון שנכסי מלוג מדבריהם זוכה הבעל בהם יכול להקנות ולסלק עצמו באמירה שלא יזכה בהם כשתנשא לו וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם כו' כלומר מתקנת חכמים ולא מדין תורה כגון ירושת הבעל אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדתנן דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן כו' אם מתה אינו יורשה ודלא כרבי שמעון בן גמליאל דפליג התם ואמר אם מתה יורשה מפני שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ושמע מינה מדרב כהנא תלת שמע מינה המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל מדקאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כלומר מתקנת חכמים הא אם התנה על נחלה הבאה לו מן התורה תנאו בטל ושמע מינה דבדרבנן תנאו קיים. ושמע מינה ירושת הבעל דרבנן וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כו' לא אצטריך לאתויי הא דרבא אלא לאשמועינן דרבא נמי קאי בשיטתיה דרב כהנא. אי נמי שלא תאמר דהא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו' לאו למימרא דירושת בעל דרבנן אלא הכי קאמר נחלה הבאה לו על ידי נשואין אף על פי שהיא מן התורה אדם מתנה עליה ולא אלימא שלא להתנות עליה כשאר הנחלות. ויש לפרש דאי לאו הא דרבא הוה אמינא שאינו מתנה על נחלת אשתו אלא בעודה ארוסה שעדיין לא חלה תקנת חכמים ליורשה אם תמות קודם נשואין ומדרבא שמעינן דלא שנא קודם נשואין לא שנא לאחר נשואין מדקאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זה כמו שאשתו יכולה להתנות על תקנת מזונות אפילו אחר נשואין ושמעינן לה מדאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה כו' כך אם הבעל בא לסלק עצמו מירושת אשתו אפילו אחר נשואין שומעים לה והוא הדין לענין נכסי מלוג העתידים לבא לה בירושה ואפילו אחר נשואין. והא דאוקי מתניתין בכותב לה בעודה ארוסה היינו לענין נכסי מלוג שנפלו לה בשעת סלוק דבנכסייך קתני. כן נראה לי. עליות.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: האומר לחברו כו'. דין ודברים לא אמר כלום. פירוש דאינו לשון הקנאה. בכותב לה בעודה ארוסה. דכי אמרינן לא אמר כלום הני מילי היכא דכתב על מה דאיתיה ממוניה וברשותיה כגון האומר לחברו דין דברים כו' דבעידנא דאמר לו הכי שדה דידיה הות ומשום הכי לא אמר כלום עד דאמר ליה בלשון הקנאה ואזיל היך ומחזיק אי נמי דכתב לה בלשון הקנאה בשטר ואף על גב דלא אחזיק דהא קיימא לן דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה אבל היכא דכתב הכי על מידי דלא אתא עד השתא לרשותיה קנה היאך ולא מצי היאך למהדר ביה הלכך האי בעל כיון דכתב לה כשהיא ארוסה דבעידנא דכתב בה אכתי לית בה פירי אסתלק לה מפירי ולא מצי היאך הדר ביה כדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו' כלומר נחלה שאינו ראוי עכשיו ליורשה אלא שהוא עתיד להיות ראוי ליורשה יכול להסתלק אבל אם ראוי עכשיו ליורשו אינו יכול להסתלק אלא עד דקנו מניה אבל בכתיבה בעלמא לא מסתלק והיינו דאמרינן ממקום אחר. ואי כתב לה כשהיא נשואה כיון דלא כתב לה אלא בעידנא דאית ליה פירי בתקנה דרבנן לא אמר כלום עד דקנו מניה וכיון דקנו מניה מסתלק כדאמרינן בפרק הכותב איבעיא להו קנו מידו מאי כלומר קנו מידו כשהיא נשואה מאי ואסיקנא והלכתא מגופה של קרקע קנו מידו כלומר ולית ליה פירי ולא מצי למימר מדין ודברים בלחוד הרא דאסתלקנא ולא מאכילת הפירות דגרסינן נמי בהאי פרקא השותפים מעידים זה לזה ואמאי נוגעים בעדותם הן ואוקימנא בשכתב לו דין ודברים כו' ואוקימנא בשקנו מידו אלמא כל היכא דקנו מיניה אף על גב דבההוא עידנא ממוניה הוא וברשותיה קאי כו' וליתיה מידי דעתיד למהוי ברשותיה ואכתי לא אתא לרשותיה כיון דקנו מיניה קני ליה היאך והכא נמי האי בעל דכתב לה כשהיא נשואה ואסתלק לה מפירי לא יהא כמאן דאסתלק ליה לחבריה ממוניה וכיון דקנו מיניה קנה ליה היאך כגון האי שותפא דאסתלק ליה לשותפיה מחולקיה דבעידנא דאסתלק ממוניה הוא ואפילו הכי כי קנו מיניה קנו ליה לחבריה. עכ"ל.

בד"ה מר בר רב אשי כו' אע"ג דכשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמן כו' עכ"ל הכי משמע להו דאיירי הכא דוקא באין כתב ידן יוצא ממקום אחר מדקאמר ניתן ליכתב כו' כמ"ש התוספות לעיל ורשב"ם לא פירש כן וק"ל:

בד"ה וכדרב כהנא כו' וא"ת בלא רב כהנא כו' וי"ל שאני התם שעושה תנאי גמור כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי מייתי נמי מדרב כהנא דאימא נמי הא דקאמר מתנה עליה כו' היינו תנאי גמור ואם נאמר כמ"ש לקמן דאלשון דין ודברים לא צריך לאתויי ראיה כו' א"כ הדרא קושיין לדוכתה דמצי שפיר לאתויי נמי מהך דשאר כסות ועונה ונראה דהך קושיא שהקשו בלא רב כהנא כו' מ"ד אשאר כסות ועונה כו' אינה דוקא לפר"י אבל היא קשה גם לפי הי"מ כנראה מדברי התוספות דפרק הכותב ולפי' הי"מ תרצו שפיר דשאני התם שעושה תנאי גמור אבל מדרב כהנא מייתי שפיר כמי שפי' הי"מ דע"כ איירי בלשון גרוע כו' אבל לפר"י הוצרכו לתרץ כתירוץ שני דהכא שאומר מעצמו כו' ודו"ק:

ד"ה וכדרב כהנא וכו' וי"ל שאני התם שעושה תנאי גמור אבל הכא וכו'. ויש לדקדק אם כן הדרא קושיא לדוכתה דמה מייתי מדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה וכו' ודלמא רב כהנא איירי שעושה תנאי גמור שהרי אמר אדם מתנה עליה דמשמע תנאי גמור ומיירי ג"כ שהתנה אותו מאן דבעי להתנות אבל סילוק אימא אין הכי נמי דאינו מועיל ויש ליישב דעל כרחך רב כהנא לא איירי בעושה תנאי גמור דא"כ מאי קא משמע לן בלא דידיה ידעינן דיכול להתנות בתנאי גמור להסתלק מדבר שלא בא לעולם מידי דהוי אשאר כסות ועונה וכו' וכי תימא דדלמא לעולם אימא לך דרב כהנא איירי שעושה תנאי גמור דהיינו שאמר דרך תנאי אלא שאשמועינן אע"ג דאיהו לא היה ליה להתנות אלא הצד שכנגדו איבעיא ליה להתנות אפילו הכי מועיל ולא אמרינן פיטומי מילי נינהו אף אנו נאמר לך יהי כן מ"מ שמעינן כיון דאיהו לא ה"ל לאתנויי לא תנאי הוא שמע מינה לא מטעם תנאי הוא אלא מטעם סילוק ואם כן שמעינן שפיר דאפילו דרך סילוק יכול אדם לסלק עצמו אפילו מדבר שלא בא לעולם בנחלה שאינה מדאורייתא דהא בדרב כהנא נמי לא מקרי תנאי כיון דאיהו לא הוה ליה לאתנויי א"כ הוא הדין בלשון סילוק ממש דמועיל וק"ל:

בא"ד אבל אלשון דין ודברים לא צריך לאתויי ראייה וכו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה נחלה כו' כדמפרש לקמן הס"ד:

בד"ה אי אפשי כו' להנאתי הס"ד:

תוס' בד"ה מר בר רב אשי אמר מודעא היו דברינו נאמן דלא דמי כו' כצ"ל:

נחמן בפ' שני כו' וא"ת וכיון כו' דר' ורבנן ורב נחמן כו' כצ"ל:

בד"ה ומקשי כו' שלה קנה כצ"ל והס"ד:

בד"ה תימא כו' ואקנייה הס"ד:

בד"ה לקח מן האיש כו' במס' כתובות הס"ד:

ר"ש ד"ה אין נאמנים. כדאמרי' בכתובות כו' א"ל רבא כיון שהגיד שוב אחו"מ כו'. אינו מביא משם אלא לראיה דשטר חשיב כהגדה אבל מ"מ הא כדאיתא והא כדאיתא שם הוא דוקא בשכ"י יוצא ממק"א והכא אפי' אין יוצא ומטעם שחלקו התוס':

ר"ש ד"ה מודעא (הא'). והראנו אונסו והכרנו בו. כצ"ל:

ר"ש ד"ה מודעא (הב'). כדי להציל הנאנס מאונסו. כצ"ל:

תד"ה וכדר"כ. וי"מ מדקאמרי' נחלה הבאה כו' ולא הבאה לו כבר. הן מצינו לשון זה גם על העבר כמו הכצעקתה הבאה אלי (בראשית י"ח י"ט) וכן השבה עם נעמי (רות ב' ו') אלא דר"ל דכאן ע"כ פירושו דעדיין לא באה כמו הבאה אל ביתך (שם ד' י"א) דהוא מלרע עי' פרש"י ויגש (מ"ו כ"ו) דאל"כ אלא שכבר באה הרי היא שלו ממש ומה לי מאין באה:

בא"ד וא"ת בלא ר"כ מצי מייתי כו'. ואף דהתם סלוק חובתו והכא סלוק זכותו מ"מ גם התם איכא למימר דניזול בתר דידה דהוי סלוק זכותה:

בא"ד (ע"ב) דאפי' במשיאים יתומות. כצ"ל:

אמרי דבי ר"י כצ״ל [וכן ליתא מלת לה בדפו"י]:

אבל בשטרא אתי שטרא וכו' בשיטה מקובצת חידש לנו לומר דכל הך דינא אינו חוזר ומגיד אינינו מטעם העדי' אלא מטעם הב"ד שאינם רשאי' לחקור העדי' בחזרת הגדתם. וצ"ל אפי' אירע וקבלו עדותן השני' וחקרו כיון שלא מן הדין הוא אין בו ממש. אבל בשטר שהעדי' חתמו בינם לבין עצמם ונעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד א"כ כבר נחקרה החזרה בב"ד בלי איסור לכן חוזרי' ומגידי' אפי' הי' הגדה ראשנה בע"פ יכלו לחזור ע"י שטר שנכתב כדינו שיהי' מן התורה כנחקרה בב"ד הארכתי בזה מפני שנעלם מהגאון מ"ל פ"ג מעדות ושפך סוללה על מהרש"ך ז"ל:

וזה לא ניתן לכתוב פי' אעולה לא חתמו והיינו כיון שאמרו אמנה הי' דברינו שדבריהם מעיקרא הי' על מנת שימסרנו הלוה למלוה באמנה והוא עולה אבל אי אמרו שחתמו ללוה ואין מלוה עמו ושוב ראו שמסרו לו באמנה מהימנו דלא חתמי אעולה וא"כ צ"ע נימא פלגינן דיבורא אמנה הי' ולא דברינו. וראיתי שוב בהרז"ה בסוגי' דתלוה וזבין הקשה כן בסוף דבריו אאנוסי' מחמת ממון ואמנה הי' דברינו ותירוצו אין לו שחר והתוס' בכתו' י"ח ע"ב ד"ה ואין אדם משים ע"ר הק' ק' זו רק על אנוסי' ורוב התירוצי' לא שייכי על אמנה ע"ש וא"כ צ"ע:

לא צריכא דכ' לה דין ודברי' וכו' ומדלא אמר בקיצור שהיא אמרה איני נפדית ולא תאכל פירות ש"מ דלא מצי איתתא למימר הכי מטעם שכ' תוס' לקמן ד"ה יכולה אשה וכו' כ"כ תוס' כתו' דף מ"ז ע"ב ד"ה זימנין וכו' ועוד דבחזקת הבתים וכו' ע"ש:

דין ודברי' אין לי בנכסיך כ' תוס' דרצה לומר ובפירותיהם. אך קשה דה"ל למימר דו"ד אין לי בפירות נכסיך ומ"ט נקט שסילק עצמו גם מהנכסי' וכלשון תוס' לקמן קל"ו ע"ב ויבמו' ל"ו ע"ב אע"כ משמע כמ"ש בית שמואל סי' צ"ב סקי"ב דא"א להסתלק מהפירות שלא באו לעולם אם לא יסתלק ג"כ מקרקע וכמשמע מלשון תוס' ב"ק פ"ח ע"ב ועיי' אריכות מהרש"א בלשון תוס' כתו' נו"ן ע"א ויבואר לקמן בדברינו אי"ה:

אין לי בנכסיך ובפירותיהם לפמ"ש רשב"ם. לקמן נו"ן ע"א ואי בעית אימא אמימר וכו' ומתני' רבנן דפליגי עליה דר"א עכ"ל. צ"ל דלר"א כי היכי דהיא אינה יכולה להקנו' הגוף להבעל ה"נ הוא אינו יכול להסתלק מהפירות כשם שאינו יכול למכור לאחר. דאי ס"ד להסתלק מהפירות יכול לר"א וא"כ מתני' דמיירי בשסילק מהפירות ושוב הוה להאשה קנין גוף ופירות ויכולה למכור לבעל ולאחר ואתי' מתני' אפי' כר"א אע"כ ס"ל לרשב"ם לר"א לא מצי להסתלק מהפירות ולא אתי מתני' אלא כרבנן ושמור זה בשמעתין עוד נצטרך לזה אי"ה:

בכותב לה בעודה ארוסה כ' ר"ן אבל קודם אירוסין שאין לו בו אחיזה כלל לא מהני סילוקו. וצ"ל אפי' לר' ינאי דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל מכ"ש סילוק אפ"ה קודם אירוסין לא מהני משום דעכ"פ בעי' כעין פירות דקל דעבידי דאתי ובשלמא משנתארסה הוה הנשואי' עבידי דאתי אבל קודם אירוסי' לא הוה עבידי דאתי ועיי' היטב בתוס' מס' כתובו' נ"ח ע"ב ד"ה לאחר שאתגייר בסופו ע"ש. ולפ"ז הרוחני במה שכרכרו הגאונים כמה כרכורים בתשו' חו"י סי' נו"ן נ"א נ"ב על מנהגינו שמסתלקי' מנכסי' קודם אירוסי' כיון שמארסי' תחת החופה והוה אירוסי' ונישואי' בת א'. ונעלם מהם שמה ברוב דבריהם דלר' ינאי קיימי' דס"ל אדם מקנה דבר שלא ב"ל. ואמנם לפמ"ש לעיל דהטעם משום דלא עבידי דאתי תו לק"מ למנהגינו שנהגו לקשור קשר שידוכי' בחרם וקנס א"כ הוה שפיר עבידי דאתי ומועיל הקנין של סלוק גם קודם אירוסי' וכנלע"ד. שארי דברי' השייכי' לכאן הארכתי בחי' למס' כתו' ע"ש:

ה"מ ע"פ דלא אתי ע"פ ומרעא לשטרא אבל בשטרא אתי שטרא ומרעא לשטרא. ופירש רשב"ם משום דקדמה מודעא ואתי שטרא דקדם ומרעא לשטרא דבתרי' כו'. ולע"ד אינו מובן לשון הגמ' דמ"ל לחלק בין ע"פ לשטר. הא אם היו מעידים בע"פ לפני ב"ד קודם המכר שמסר מודעא ואח"כ חתמו על המכר הי' גם כן בטל. ועוד דהא בקנין יכולין לכתוב מזמן הקנין ואם כן יכולין לכתוב המודעא עכשיו מזמן הקודם. וצ"ל לרשב"ם דכאן אין רשאין דלא עדיף עדי חתימה עה"ש מנחקרה עדותן בב"ד וכיון דלרב נחמן כשמעידין אח"כ מודעא הי' אין נאמנים. ממילא אין יכולין עכשיו אחר המכר לכתוב זמן הקודם דשקר מה שיסמכו על עדותן וכמו מזויף מתוכו דפסול דילמא אתי למסמך. ודוקא כשחתמו באמת המודעא קודם שטר המכר. ואם כן כשמסר מודעא בפניהם ולא כ' שטר מודעא אסורים לחתום על שטר המכר כיון דבאמת בטל שמסר מודעא והם לא יהיו נאמנים אח"כ לבטל השטר והוי עדות שקר. ואם כן למה פריך ארב הונא לעיל דאמר מאן דחתם כו' שפיר חתם ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם דפריך אי מודעא כו' ושני דאי לאו דחתים אמודעא כו' והא מצי לשנוי' כפשטיה דדוקא משום דחתים כבר על המודעא שפיר חתם אאשקלתא דיהיה בטל מה שאין כן אי לא הוי חתים אמודעא לא יהיה רשאי לחתום על אשקלתא כנ"ל:

אך י"ל דלס"ד לא ידע דר"נ ולמסקנא באמת מפרש כן לרב הונא. או דבעי לשנויי למר בר רב אשי דהלכה כותיה. ואפשר לפרש דשפיר יכולין לכתוב זמן המודעא מקודם וכמו שכתב הר"ן כתובות לפרש דברי מר ב"ר אשי דניתן לכתוב עיין שם. כן י"ל גם לר"נ דאם כותבין אח"כ שטר מודעא מזמן הקדים ג"כ מהני. רק ע"פ לא מהני ולמר בר רב אשי כיון דניתן לכתוב מהני גם ע"פ. ולעיל קאמר רק אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם כו'. היינו אם לא היה מוסר מודעא כלל. ולא אמר א"ל דחתם אמודעא ע"ש. דאף א"ל חתם קודם היה מהני כנ"ל: