בבא בתרא מח ע"ב

דף מח - ב

ולא אמרן שתליוהו וזבין זביניה זביני, אלא  רק באופן שאנסוהו למכור שדה סתם, שלא סיימו איזה שדה חייב למכור, והוא מעצמו בחר שדה אחת, ומכרה. שהיות ונתנו לו את האפשרות לבחור את השדה, בוחר הוא בשדה הגרועה ביותר, ובכך הוא מגלה את דעתו שנוח לו למוכרה מחמת רעתה.

אבל באנסוהו על שדה זו [שדה מסויימת] - לא הוה זביניה זביני לדעת רבא.

ואפילו ב"שדה זו", נמי, לא אמרן שאינו מכר, אלא דלא ארצי, שלא מנה בעל הבית זוזי, את המעות שקיבל מן המאנס, שבכך גילה דעתו שאינו מעונין במכירה.

אבל, אם ארצי, מנה בעל הבית זוזי - לא אמרינן שאין המכר חל, אלא אכן חל המכר!

ולא אמרן שבשדה זו ולא ארצי לזוזי, אין המכר חל, אלא באופן דלא הוה ליה לאישתמוטי, שלא היתה בידי המוכר האפשרות להשתמט מלמכור.

אבל, אם הוה ליה למוכר לאישתמוטי מן המאנס, וכגון שיאמר לו למאנס: המתן לי עד למחר או עד שתבוא אשתי, ולא עשה כן - לא אמרינן שאין המכר חל, אלא חל המכר! אך מסקנת הגמרא היא:

והלכתא - בכולהו, אף כשלא מנה את המעות, ואף כשלא יכל להשתמט, דהוו זביניה זביני, ואפילו ב"שדה זו" -

דהא, שהרי אשה, כאשר מכריח אותה אדם להתקדש לו בעל כרחו, ^[8] כ"שדה זו" דמיא, שהרי הוא מכריחה להתקדש דוקא לו ולא משאיר בידה את הבחירה למי להתקדש, ומכל מקום אמר אמימר: תליוה לאשה, וקדיש אותה - קדושיו קדושין.

מר בר רב אשי אמר: באשה כשתלוה וקדיש, ודאי קדושין לא הוו -

ולא מן הדין, אלא תקנת חכמים היא, משום שהוא עשה שלא כהוגן שאנסה להתקדש לו, לפיכך עשו עמו חכמים שלא כהוגן, שלא כדין תורה, ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. הפקיעו חכמים את הקדושין ממנו. ^[9]

אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח היכא דקדיש בכספא [כשאנסה וקידשה בכסף] דשפיר שייך לומר: הפקירו חכמים את מעות הקידושין ממנו, שהרי "הפקר בית דין הפקר" וממילא אין חלים הקידושין שהרי אין המעות שלו; אבל אם אנסה וקדיש בביאה מאי איכא למימר!? אמר ליה רב אשי לרבינא: שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות!

מעשה בטאבי שהיה אדם אלים, דתלא לפאפי אכינרא, וזבין [תלהו לאדם בשם פאפי על אילן ששמו כינרא, ומכר פאפי לטאבי את שדהו]! ^[10]

מסר פאפי מודעת ביטול, שרק מחמת אונס מכר, אך אין רצונו למכור.

חתם רבה בר בר חנה ועד אחר עמו לפאפי אמודעא [על המודעה שמסר פאפי קודם שנכתב שטר המכירה]. וחתם רבה בר בר חנה גם אאשקלתא [על שטר המכירה].

אמר רב הונא: מאן דחתים אמודעא, שפיר חתים [מי שחתם על המודעה טוב עשה], כלומר, הועילה המודעה שמסר, כדי לבטל את המכירה. ^[11] ואף מאן דחתים אאשקלתא, שפיר חתים. כלומר, אף החתימה על השטר הועילה, לקיים את המכירה!

ומקשינן: והרי מה נפשך!? אי מודעא, לא אשקלתא, אם מועילה המודעה לבטל, אי אפשר שיועיל השטר לקיים ; ואי אשקלתא, לא מודעא, ואם מועיל השטר לקיים, לא מועילה המודעה לבטל!?

ומשנינן: הכי קאמר: אי לאו שמסר פאפי מודעא, מאן דחתים אאשקלתא, שפיר חתים. כלומר: אם לא שנחתמה המודעא על מכירה זו, היה שטר הקניין קיים, ואף על פי שתלוהו לפאפי -

כי רב הונא הולך לטעמיה [לשיטתו], דאמר רב הונא: תליוהו וזבין, זביניה זביני.

ומקשינן: איני, כלומר, האיך ביטלה המודעה שחתם עליה רבה בר בר חנה, את שטר המכירה שחתם הוא עצמו בה!?

והאמר רבי נחמן: העדים שחתמו על שטר הלואה, ואמרו לאחר זמן: "אמנה היו דברינו", שכאשר חתמנו על השטר, חתמנו עליו ביד הלוה, שהחתים אותנו על שטר כדי שיהיה מוכן בידו לכשירצה ללוות, והוא מסר את השטר למלוה אף קודם שלוה, כי האמינו למלוה שלא יתבע ממנו את החוב עד שילוה,  אין נאמנים.

דלא ארצי זוזי. שלא רצה לבדוק המעות אם טובות הן אם לאו משמע דמחמת כעס לא מעיין ולא גמר ומקני אבל ארצי זוזי זביניה זביני:

אבל הוה לי' לאישתמוטי. מיניה בשום ענין ומכר זביניה זביני:

תליוה. שאנסו האשה שתתקדש לו:

התינח דקדיש בכספא. דהיינו קדושין דרבנן משום הכי מצי לאפקועי רבנן מדרבנן. אבל קדיש בביאה בעל כרחה. ^א)עי' בפירשב"ם כאן בד"ה תינח. דביאה היינו קדושי דאורייתא והיא בעולת בעל מאי איכא למימר:

אמר ליה. אפי' הכי לא הוויין קדושיה קדושין משום דשויוה רבנן למאן דקדיש בביאה לבעילתו בעילת זנות דחוצפא קא עביד הואיל דתקינו קדושי כספא מצי לאפקועי קדושי ביאה:

אכינרא. על אותו עץ שכך נקרא שמו עד דזבין ליה קרקע שלו: אמודעא דבעל כרחו זבין:

ואאשקלתא. זהו שטר מכירה שחתם עליו שמכרו: הכי קאמר אי לאו דחתם אמודעא מאי דחתם אאשקלתא שפיר חתם דזביניה באונס הוי זביני:

והיכי מצי רבה בר בר חנה למיחתם אמודעא מאחר דחתם אאשקלתא והאמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היה דברינו כגון שטר שכתוב כי פלוני לוה מפלו' מנה וחתומין עליו העדים אם אמרו העדים בפנינו לא הלווהו אלא נדר לו להלוותו והאמין לו הלוה למלוה שיקיים דיבורו ואמר לנו כתבו לו שטר שלוויתי ממנו מנה אבל אנו לא ראינו ההלוואה והלוה טוען לא הלווני שוב. אינן נאמנים דודאי לא הוו משווי נפשיהו רשיעי דחתמי שטרא אי לא חזו ההלואה. מודעא היו דברינו. כלומר אע"פ שחתמנו על שטר המכירה שמעיד שברצונו מכר אעפ"כ יודעים אנו שאנוס היה ואין נאמנין והיכי מצי חתים רבה אמודעא. והכי משמע השתא דמאי דאמרין מודעא היו דברינו דחתמי נמי אמודעא. ומשני הני מילי דאין נאמנין להיכא דאמרי עדים על פה יודעין אנו שבאונס מכר דודאי לא אתא על פה ומרע לשטר דכתוב ביה דברצון מכר אבל אי כתבו המודעא בשטר וחתומה הויא מודעא דאתי שטר מודעא ומרע ליה לשטר מכירה ומשום הכי שפיר חתם רבה בר רב הונא אמודעא שבשטר ואי לאו דחתים אמודעא מאי דחתים אאשקלתא שפיר חתם:

ולא אמרן אלא דלא ארצי זוזי. יש מפרשים שלא חשש המוכר למנות המעות לדעת כמה הם, מלשון המרצה מעות ליד האשה (ברכות סא,א), וכל שלא חשש המוכר למנות כמה הם, גלוי הדעת הוא זה שעדיין אינו מתרצה למעות. ויש מתרצים מלשון אסור להתרצות מעות כנגד נר של חנוכה (שבת כב, א), כלומר שלא ראינוהו מדקדק במעות אם יפות ואם רעות. ויש מפרשים שלא הרצה לו הלוקח מעות מיד, אלא שאומר ליתן לו, שזה כעין תלוה ויהיב כל שלא נתן לו מעות מיד.

ואסיקנא והלכתא בכולהו קנה. ודוקא בדלא מסר מודעא, דאף על גב דידעינן באונסיה, ואפילו כאונסיה דטאבי דתלי לפפי אכינרא, אפילו הכי אמרינן דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה. אבל אי ידעינן באונסיה, דמסר מודעה, מקחו בטל, וכדאמרינן לעיל (בבא בתרא מ, ב) מודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא, ואמרינן בסמוך נמי אמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. והיכא דבטל מודעה, המקח מקח והמודעא מבוטלת. ומסתברא שאם נאנס על ביטול המודעא ומסר מודעא אף על ביטול המודעא אינו כלום, והוא דידעינן באונסיה דביטול המודעא. ואותן שכותבין בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל המודעות, אינו כלום, שאי ביטול אחד אינו מועיל, כל שמונה והולך בטולין כמה אינן מועילין. ומסתברא לי, דתקנת הביטול בפוסל עדי הביטול ויאמר והריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה, שהרי שם אותם לגבי נפשיה כעדים פסולים, וכענין שאמרו בנאמנות. ותלוה ויהיב, אם הכרנו באונסו, מתנתו בטלה ואף על פי שלא מסר מודעא, דתלוה וזבין אמרו דאגב אנסיה וזוזי גמר ומקנה, אבל תלוה ויהיב לא. ומיהו אם קבל עליו אחריות ושלא מתוך האונס, מתנתו מתנה.

דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תלוה וקדשה קדושיה קדושין. ואם תאמר והכא מאי זביני איכא, והא לא קבלה זוזי. ואם תאמר משום שאר כסות ועונה דמתחייב לה, הא אמרינן לעיל דלא חשבינן להו כזוזי יש מפרשים, משום כסף קדושיה, ומכאן דקדק דתלוה וזבין אפילו בפחות מכדי שווי הקרקע זבוניה זיבוני, דהא אשה מתקדשת בפרוטה וחשבינן לה כתלוה וזבין, ואם כן אף קרקע נקנה הוא בכל כסף, הילכך אפילו תלוה וזבין בפרוטה זביניה זביני. ועוד דהא כי אקשינן לדרב הונא מדמסיים רב ביבי קרקע אין לו מעות יש לו, ואיצטריכי למימר דמימריה דרב ביבי לא סבירא ליה לדרב הונא, ואם איתא מאי קושיא, לימא דרב ביבי בשלא נתן לו כל דמי שווי הקרקע.
ומסתברא לי שאין דברים אלו נכונים, חדא דאנן דעתיה דמוכר אמדינן דאגב אונסיה וזוזי גמר ומזבין, הא בלא זוזי לא, ותלוה ויהיב אין מתנתו מתנה, והיאך אפשר שיתרצה בפרוטה על קרקע שוה מאה מנה, ודרכן של בני אדם להניח קרקע בחנם או ליתנו במתנה יותר ממה שיתנו אותו בפרוטה, והיכן הוא רצוי של זה. ועוד כי סתם לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית, מעט כסף הוא נותן לבעל הבית, מפני שיש לו דין ודברים על השדה, שכן דרכם של בני אדם, וכדאמרינן (לעיל בבא בתרא ל, ב) עביד איניש דזבין דיניה, והיינו דקתני וחזר ולקח מבעל הבית ולא קתני וחתם לו בעל הבית, ואפילו הכי קתני מקחו בטל. והא דלא מתרצינן בדרב ביבי, בדלא יהיב כדי שיווי הקרקע, משום דרב ביבי מלתא פסיקתא קתני קרקע אין לו מעות יש לו וקא פסיק ואמר, ואף על פי שמנה לו מעות ואפילו בשווי של קרקע אין לו קרקע, ומוטב לו לדחות ממריה דרב ביבי ולא לקבלה ולדחקה, דלאו אחראין אנן לרב ביבי, דהא רב הונא סביר כותיה. ואשה המתקדשת בפרוטה נמי לאו ראיה הוא, דכל אשה כאלו דמיה קצובין לקנות לבעל בפרוטה. ותדע שאין מביאין ראיה מקדושי אשה לקניית קרקע, שהרי האשה שאמרה סתם לשלוחה צא וקבל לי קידושין וקבל לה קדושין בשוה פרוטה מקודשת, ואלו שליח למכור קרקע טעה חוזר. וכן פשטה ידה וקבלה קדושין בלילה וכל כיוצא בזה. מה שאין כן בקרקע, ואף על פי שאין אונאה בקרקעות, התם במוכר מדעתו, הא באונסין שאנו צריכין לרצויי מחמת מעות, אין כאן מעות שיתרצו הבעלים בכך.
ועוד נראה לי שאין הטעם בקדושי אשה משום כסף קדושיה, שאם אתה אומר כן תלוה וקדש בשטר או נמי בביאה מאי איכא למימר, ובודאי אמימר כל שקדשה קאמר בכסף בין בשטר בין בביאה. ותדע לך, דהא רב אשי מודה נמי דמקודשת דבר תורה, אלא דקנסינן ליה ומפקעינן לקדושי מיניה, ואקשינן ליה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר, ופריק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אלמא אי לאו דבעילתו בעילת זנות מקודשת דבר תורה, והיכן הן זוזייה, והוה ליה כתלוה ויהיבה. אלא מסתברא לי דטעמא דאשה משום דניחא לה דתיפוק עליה שמא דאישות, וכדריש לקיש דאמר (יבמות קיח, ב) טב למיתב טן דו ולא למיתב ארמלו, ואגב אונסה והנאה זו גמרה ומקניה נפשה, ואנן סהדי דבכל בעל ניחא לה וכדאמרינן (שם) דשושמנא גברא כורסיא ביה חראתא רמו לה, וכדריש לקיש. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה מינה לתלוה וזבין, דניחות נפשה הוה טפי מזוזי, דהא לעיל אפילו מאן דסבירא ליה דתלוה וזבין זביניה לאו זביני מודה בהא, וכדאמרינן דילמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה, דילמא שאני התם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. הא ליתא, דהתם ניחותא דכפרה וניחותא דמצוה איכא למימר דהויא טפי מזוזי, אבל ניחות הנאה דגופא לא עדיפא לה מדמי גופא. כנ"ל.
הא דאמר רב נחמן וכן נמי הא דאמר מר בר רב אשי פירשתי בארוכה בפרק האשה שנתאלמנה בסייעתא דשמיא.

זה שביארנו שהמכר אף באונס הוא קיים אין בו חלוק בין שדה סתם שהמוכר בירר לו את שרצה ונראה בזה קצת רצוי לשדה זו וכן בין ארצי זוזי ר"ל נתינת המעות ובין לא ארצי זוזי ושמא תאמר והלא כל דבריך אינן אלא בנתינת המעות ואף טעם שלך אינו אלא מצד שאתה אומר אגב זוזי גמר ומקנה וכן אמרו מודה שמואל היכא דיהיב זוזי תדע שכונתנו לומר שלא נתן המעות בשעת המכר ומאחר שהתנה ליתנם לו גמר ומקנה מעכשו לכשיתן ויש מפרשים דוקא בשנתן מעות בשעת המכר ומפרשים בכאן ענין ארצי זוזי בפנים אחרים שאין מקום לקושיא זו וכבר כתבנום למעלה וכן אין חלוק בין שהיה לו לישמט ולכתוב מודעא בין שלא היה לו שהות בכך כמו שהתבאר ומ"מ כל שכתב לו אחריות בפירוש קנה אף בלא נתינת מעות אא"כ מסר מודעא:

האשה אינה מתקדשת על כרחה ויש לך לדון מכאן שלא סוף דבר שאמרה בשעת הקדושין איני רוצה אלא אף כל שנודע שמתוך אונס המקדש אמרה רוצה אני ונתקדשה אינה מקודשת שהרי בכאן אמרו תלוה וזבין זביניה זביני והעמדנוה בנתינת מעות עד שאמר רוצה אני וכמו שהביאו עליה שמועה האמורה בקרבן שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועל כיוצא בה אמרו באשה שאם תלאוה עד שקבלה קדושין שהוא נתינת מעות אינה מקודשת ואע"פ שאמרה רוצה אני מ"מ הוא עושה שלא כהוגן ואף חכמים עשו לו שלא כהוגן והפקיעו קדושיו אם קדושי כסף שעשאום הפקר ואם קדושי ביאה שדנוה כביאת זנות:

האיש שאנסוהו לקדש יראה שאע"פ שאמר רוצה אני הואיל ונתברר שמתוך האונס אמר כן אין קדושיו קדושין שהרי אין כאן נתינת מעות וכבר ביארנו תלוה וזבין אמרו תלוה ויהיב לא אמרו ויש מי שאומר שלא הוצרכנו נתינת מעות אלא במקום שיש חסרון כגון מכירת קרקע ואינו גומר מתוך אונס אלא על ידי מעות אבל בקדושין שאין כאן חסרון ממון כל שאמר רוצה אני גומר ומקנה וחסרון פרוטה ואיסור קרובות אינו נקרא חסרון לענין זה וראיתי לגדולי המחברים שכתבו אבל האיש שאנסוהו עד שקדש קדושיו קדושין ואף גדולי המגיהים מניחין מקום לדבריהם אלא שמוסיפין בהם דוקא ברוצה אני על הדרך שאמור בגט ומ"מ אני מפקפק בה שאם האונס בא מצד האשה הרי ראוי לכללה בעשייה שלא כהוגן המפורש בענין זה:

כל שכתבנו במוכר מחמת אונס שממכרו ממכר כבר ביארנו דוקא בשלא מסר מודעא אבל אם מסר מודעא הכל בטל כמו שביארנו והרי בעל השמועה שאמר תלוה וזבין זביניה זביני הוא בעצמו אמר באחד שתלה את חברו עד שמכר לו ומסר מודעא וחתמו עדי המודעא בשטר המכר אי לאו מודעא שפיר חתמו כלומר שהיו מעשיהם קיימים אבל מכיון שהיתה שם המודעא לא יפה חתמו כלומר שאין המכר קיים לפי דרכך למדת שזה שאמר אי לאו מודעא שפיר חתמו לא שכיוון לומר שמאחר שחתמו על המודעא לא היה להם לחתום על המכר אלא כך אמר שאם לא המודעא היו מעשי המכר קיימים וכן מה שאמר תחלה מאן דחתם אמודעא שפיר חתם ומאן דחתם אאשקלתא ר"ל שטר המכר שפיר חתם והקשו לו מה נפשך אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא עד שהוצרך לתרץ אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם הוא שהיו מבינים מדבריו במה שאמר מאן דחתם אמודעא שפיר חתם ומאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם כלומר שהכל קיים ומתוך כך הקשוהו מה נפשך וכו' עד שפירש דבריו ומ"מ מה שעשו יפה עשו ואין חתימת המודעא מזקיקתם שלא לחתום בשטר המכר ואין זה מחליש כח המודעא כלל ואף לדעת האומר בעדים שאמרו מודעא היו דברינו אין נאמנין דוקא בשאומרים שמודעא נמסרה להם על פה ולא אתי על פה ומרע שטרא אבל זו שבשטר היא אתי שטרא ומורע שטרא ומ"מ אין אנו צריכין לכך שהלכה פסוקה עדים שאמרו מודעא היו דברינו נאמנין:

ובשדה זו נמי לא אמרן וכו'. דלא הוו זביניה זביני אלא דלא ארצי זוזי כלומר שלא עיין בהם אי טבי או לא כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה דמדחזינן ליה דלא ארצינהו לזוזי מכלל דלא גמר לאקנויי אבל ארצי ליה זוזי זביניה זביני וכיון דארצינהו הא ודאי קא גמר לאקנויי והיכא דלא ארצי זוזי לא אמרן דזביניה לאו זביני אלא היכא דלא הוה ליה לאשתמוטי פירש לממסר מודעא דמאי הוה ליה למעבד אבל אי היה ליה לאשתמוטי ולא אישתמיט מדלא אישתמיט מכלל דגמר לאקנויי. ואסיקנא דבכולהו הוו זביניה זביני וכו' וכן הלכתא. אלא מיהו דוקא היכא דיהיב ליה זוזי אבל אי לא יהיב ליה זוזי זביניה לאו זביני דהא תניא (לעיל דף מ"ז ע"ב) לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל ואוקימנא בדלא יהיב זוזי דאמרינן עלה אמר רבא לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה. ושמואל אמר אף בשטר לא קנה. ואמרינן מודי שמואל היכא דיהיב זוזי. וקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני:

ואיכא ניסחי דאית בהו ולא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי. ופי' כלומר ולא אמרן אלא דלא יהיב ליה זוזי כדאמרינן התם המרצה מעות מידו ליד האשה לא ינקה מדינה של גיהנם. ואי קשיא אהאי גירסא הא דתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואוקימנא בדלא יהיב זוזי כדאמרינן דשמעת מינה היכא דיהיב זוזי הוא דקני והיכא דלא יהיב זוזי לא קני עד דכתיב ליה אחריות כדשמואל והיאך אמרינן דלא שנא ארצי ליה זוזי ולא שנא לא ארצי ליה זוזי קני אלמא אף על גב דלא יהיב זוזי נמי קנה לא דמי דאילו התם לענין סקריקון היכא דלא יהיב זוזי לא קא יהיב כלל לא בעידן זביני ולא בתר זביני משום הכי לא גמר ומקני והכא לענין תליוה וזבין אע"ג דלא יהיב זוזי בעידן זביני דעתיה דלוקח למיתן ליה בתר זביני ואדעתא דהכי הוא דכפייה לזבוני ליה מיניה ומוכר נמי סמכא דעתיה דיהיב לי' זוזי לבתר גמר זביני ומשום הכי גמר ומקני ודייקינן לה להאי מילתא מדאמרינן הכא לענין לקח מסקריקון מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דמשמע דהכא בדלא קא יהיב זוזי כלל לא בעידן זביני ולא בתר זביני. והכא לענין תליוה וזבין אמרינן בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי דמשמע דבעידן זביני הוא דלא ארצי זוזי. אבל לבתר זביני מיהא יהיב ומשום הכי גמר מקני. נקטינן הכא מהאי דינא דהיכא דיהבי ליה זוזי לא שנא בעידן זביני ל"ש לבתר זביני לא שנא אנסי ליה לזבוני שדה זו לא שנא לזבוני שדה סתם לא שנא ארצינהו לזוזי לא שנא לא ארצינהו ולא שנא הוה ליה לאשתמוטי ולמימסר מודעא לא שנא לא הוה לי' לאשתמוטי בכולהו זביניה זביני דכיון דשקיל זוזי ולא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני והיכא דלא יהבי ליה זוזי ואע"ג דלא מסר מודעא זביניה לאו זביני דכאן לא יהבו ליה זוזי דאיכא למימר אגב אונסיה גמר ומקני. ושמעינן מינה דלענין מתנה דליכא זוזי למשקל היכא דידעינן דבאונס הוא דכתבה אע"ג דלא מסר מודעא נמי מתנתיה לאו מתנה היא דהא ליכא זוזי הכא כי היכי דליגמור וליקני. והא דאמרינן לענין זביני דהיכא דשקיל זוזי זביניה זביני הני מילי היכא דלא מסר מודעא אבל היכא דמסר מודעא זביניה לאו זביני דהא גלי דעתיה דלא לאקנויי דמדאמרינן לעיל לא שנא ה"ל לאשתמוטי ל"ש לא ה"ל לאשתמוטי זביניה זביני מכלל דאי אשתמיט ומסר מודעא זביניה לאו זביני ואמרינן נמי (בסמוך) טאבי תלה לפפי אכינרא וזבין חתם רבב"ח אמודעא ואאשקלתא ואמרינן עלה מה נפשך אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא. ותרצינן דהכי קאמר אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם. אלא מיהו דוקא באונס דאנסי ליה אחריני הוא דמהניא ביה מודעא כי מעשה דטבי דתלה לפפי אכינרא אבל אונסא דאתי ליה מחמת נפשיה אע"ג דמסר מודעא זביניה זביני וההיא מודעא לא מהניא מידי והיינו דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא. ואמרינן נמי ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלמא כל אונסא דנפשיה קני הלכך לא מהניא ביה מודעא והאי אונסא דאחריני נמי דמהניא בה מודעא דוקא היכא דאנסי ליה לזביני אבל היכא דאנסי ליה לאתויי זוזי ולא הוה ליה ואזיל וזבין ארעא אע"ג דמסר מודעא נמי זביניה זביני מאי טעמא כיון דלא אנסי ליה לזבוני אלא לאתויי זוזי מהיכא דמייתי להו הוי דאנסי ליה ואיהו כיון דלא הוה ליה זוזי לאתויי ואצטריך לזבוני ליה להאי ארעא הוה ליה נמי זביניה כאונסא דנפשיה דאילו הוה ליה זוזי לא הוה מזבין לה הלכך הוה ליה כמאן דאצטריכו ליה זוזי ולא הוה ליה וכי לא הוה ליה אצטריך לזבוני דהא ודאי לענין זבוני להאי ארעא אונסא דנפשיה הוא ולא איכפת לן אי גמר לאקנויי או לא כדאמרינן שאני אונסא דנפשיה דאלמא אונסא דאחריני הוא דבעינן עד דגמר ומקני אבל אונסא דנפשיה לא איכפת לן אי גמר ומקני או לא ואע"ג דאניס נמי זביניה זביני:

קפה. אמר רבא הילכתא תלויה וזבין זביניה זביני והני מילי בשדה סתם. כלומר שאנסוהו למכור שדה אחת מכלל שדותיו ובירר המוכר אחד מהן ומכרה, דכיון דהוה ליה לאשתמוטי מהאי באחריתי וחזינן דקפיד לזבונה להא ודלא לזבונה לאידך, שמע מינה מגמר גמר ואקני. אבל בשדה זו, כלומר שאנסוהו למכור שדה זו ומכרה לא אמרינן גמר ומקני, דמאי הוה ליה למעבד. ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי. כלומר דלא ארצי ליה מוכר לגזלן זוזי, דשקל מיניה למחזי אי טבי נינהו ואי לא, אבל ארצי ליה זוזי לא. דכיון דקפיד למשקל זוזי טבי ש"מ גמר ואקני. ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לאשתמוטי אבל הוה ליה לאשתמוטי מיניה ולא אשתמיט לא. ולא היא, אלא לא שנא בשדה זו ולא שנא בשדה סתם, לא שנא ארצי זוזי ולא שנא לא ארצי זוזי קנה, דאסיקנא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפילו בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תליוה וקדיש קידושיו קידושין. רב אשי אמר באשה ודאי לא הוו קידושיה קידושין מ"ט הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא. דהפקר ב"ד הפקר, הילכך שוינהו רבנן להנהו מעות מתנה, אי נמי כמאן דזכיא בהו מהפקר, קדיש בביאה מאי אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. כמי שלא בא עליה לשם קידושין אלא לשם זנות, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אדעתא דמקיימי להו רבנן לקידושיה, איגלאי מילתא למפרע דההיא בעילה בעילת זנות הואי.

וקיימא לן כרב אשי דאמר באשה ודאי לא הוו קידושיה קידושין, לא שנא קדיש בכספא ולא שנא קדיש בביאה, וכל שכן בשטר דלא מטיא לה הנאה מיניה, דאפי' מדאורייתא נמי כיון דאניסא לא הוו קידושי. אבל לענין מקח וממכר בכלהו הוו זביניה זביני, לא שנא בשדה סתם ולא שנא בשדה זו, בין דהוה ליה לאשתמוטי בין דלא הו"ל לאשתמוטי, בין ארצי ליה זוזי בין דלא ארצי ליה זוזי, בכולהו קני. והוא דיהיב ליה זוזי ואמר רוצה אני, בין דכתב ליה שטרא בין דלא כתב ליה, כל היכא דבעלמא כי האי גוונא קני הכא נמי קני כדברירנא לעיל.

וממאי דהאי ארצי זוזי ולא ארצי זוזי דקאמרינן לאו דלא יהיב ליה זוזי הוא, דהא רב הונא הוא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני ואוקימנא בדיהיב ליה זוזי כי היכי דלא תיקשי דשמואל אדרב הונא, ואי אמרת דאפילו בדלא יהיב ליה זוזי קנה הדר קושיין לדוכתיה. ותו אי ס"ד דהאי דלא ארצי זוזי דקאמרינן הכא דלא יהיב ליה זוזי הוא, האי דלא יהיב ליה זוזי מיבעי ליה, ומאי שנא מעיקרא בשמעתיה דרב הונא דנקט לישנא דיהיב ליה זוזי ומאי שנא הכא דנקט לישנא דארצי ליה זוזי. ועוד היכן מצינו לשון הרצאה שהוא לשון כתיבה. אלא לאו שמע מינה דהאי ארצי ליה זוזי ולא ארצי ליה זוזי דאסיקנא (תקני) [דקני] תרויהו בדיהיב ליה חמסן זוזי למוכר קאי. ומאי לא ארצי ליה זוזי, דלא ארצי מוכר זוזי ולא עיין בהו אי טבי נינהו ואי לא, אלא שקל מאי דיהיב ליה חמסן בין טבי בין תיקלי, דסד"א כיון דלא קפיד אזוזי לא גמר ואקני, קמ"ל דקני. והאי ודאי הוא דמיקרי ארצויי זוזי כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב,א) אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, וכדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סח,א) הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן, הכא נמי האי ארצי זוזי ולא ארצי זוזי דקאמרינן הכי משמע, ולעולם הוא דיהיב ליה חמסן למוכר זוזי, אבל לא יהיב ליה זוזי לא קנה עד שיכתוב אחריות.

והני מילי דלא מסר מודעא אזביני, אבל מסר מודעא אזביני, כגון דמסהדי עדים דאמר קמייהו פלניא אניס לי לזבוני ליה ארעאי וצריכנא לזבוני ליה אגב אונסא דאניס לי בכך וכך, וכדו מוסרנא מודעא קדמיכון אהנהו זביני דמזביננא ליה דלכי יכילנא תבענא ליה בדינא, ואנן סהדי ידעינן ביה באונסיה דפלניא דנא, בין דאסהידן ליה בשטר בין בעל פה מודעיה מודעא ובטלי זביני, כדאמרן בפירקין (לעיל בבא בתרא מ,א) כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא הוא ואוקימנא במודעא דזביני, אלמא מהני מודעא לבטולי זביני, וכדאמרינן נמי לקמן אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם.

ואי הדר בטלי למודעיה, חזינא בה פלוגתא ביני רבוואתא. איכא מאן דאמר דאע"ג דבטליה בעידן זביני דאניס הוי ביטול, דמדמי ליה לבטול מודעי דגט, דאע"ג דכייפינן ליה עד דמבטיל ליה למודעי קמא הוי ביטול ומתכשר גיטא, כדאיתא בערכין (כא,ב), והוא הדין גבי זביני, דכי היכי דכי לא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני, כי מסר מודעא והדר בטליה למודעי נמי אמרינן אגב אונסיה גמר ומבטיל. ואיכא מאן דאמר דלא הוי ביטול אלא היכא דאיתברר דמדעתא דנפשיה בטליה לבתר דאסתלק אונסיה, ואי לא לא הוי ביטול, דכולה מילתא אונסא היא, דאי לאו דבטיל הוה אניס ליה טפי, מידי דהוה אהודאה דקאמרינן אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשהואן, וביטול נמי כהודאה דמי, דההוא דאניס ליה לזבוני אניס ליה לבטולי. והדין הוא סברא דרבינו האיי גאון ז"ל דכתב בספר מקח וממכר דהיכא דמסר מודעא אזביני, אפילו פריש בשטר זביני דזבין ליה בדלא אניס וחתם ביה בביטול מודעי ולא כלום הוא, דההוא אונסא דאנסיה אעיקר זביני הוא גופיה אנסיה לאודויי ליה במאי דבעי, ובמאי דמיבטלא אודיתיה בעיקר זביני מיבטלא אודיתיה בביטול מודעי. ואסתייע מדפלוג רבנן בין דאמרי עדים בפנינו מנה לו להיכא דאמרי בפנינו הודה לו, אלמא הודאת האנוס לא מיחייב בה כל עיקר. ועוד כתב דכי היכי דמודעא דזביני לא מיקיים עד דמתברר אונסיה כי היכי דאתברר מודעיה, ה"נ לא מיבטיל עד דמתברר דמסתלק אונסיה כמה דאיתברר ביטול מודעי. ואף רבינו יפחק בעל הלכות נמי הכין סבירא ליה בתשובה (סי' מא), ודחייה לסברא דמאן דסבר לדמוייה לגט דשאני גט דמדינא מיחייב למיתב גיטה וכי מעשינן ליה כדין קא מעשינן ליה מידי דהוה אחייבי עולות ושלמים, אבל זביני דלא מיחייב מדינא לזבוני כי בטליה למודעי באונס לא הוי ביטול.

ומסתברא כוותייהו. מיהו צריכינן לברורה למילתא טפי כי היכי דתיסוק לן שמעתא אליבא דהלכתא. דטעמא דגט לאו משום דמיחייב מדינא למיתב גיטא בלחוד הוא, דאם כן למה ליה למימר רוצה אני, וכי מסיר מודעא נמי למה לי ביטול. אלא משום דסבירא לן דאין האיש מגרש אלא לרצונו, ואע"ג דמיחייב מדינא לגרושי אי לא מגרש לרצונו לא הוו גירושין, ואם כן כי היכי דגבי גט אע"ג דלא אמר רוצה אני אלא אגב אונסיה ולא בטליה למודעיה אלא אגב אונסיה אמרינן לרצונו גריש ולרצונו בטיל, גבי זביני נמי אע"ג דלא זבין אלא אגב אונסיה ולא בטליה למודעיה אלא אגב אונסיה נימא לרצונו הוא דזבין ולרצונו בטיל. ועוד כי אתינן לסיועיה לר' הונא מחייבי עולות ושלמים ומגיטי נשים, מאי שנא גבי חייבי עולות ושלמים דאיצטריך למדחא דילמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה וגבי גיטי נשים דילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים, לפרוך בתרויהו מחד טעמא, דדילמא שאני התם דמדינא מיחייב לאיתויי האי קרבן ולמיתביה להאי גיטא. אלא טעמא דמילתא דכל היכא דכי כייפינן ליה כדין כייפינן ליה כי עביד לרצונו הוא דעביד בין בחייבי עולות ושלמים בין בגיטי נשים, כדקאמרינן בהדיא בשמעתין גבי חייבי עולות ושלמים דניחא ליה דתהוי ליה כפרה, וגבי גיטי נשים נמי דסבר מצוה לשמוע דברי חכמים דגמר ומגרש, והוא הדין נמי גבי ביטול מודעי, דכיון דלא מיקים גיטא דאימסיר עליה מודעא אלא בביטול מודעי חד טעמא הוא. ואע"ג דאנן סהדי דלא גריש ולא בטיל אלא אגב אונסיה, יצריה בישא הוא דלא עבד אלא לאנסו, יצר הטוב שבו כי גריש וכי בטיל לרצונו הוא דגריש ובטיל, ואנן כי צריכינן לעשוייה למכפא יצריה בישא ליצריה טבא למיצת דינא הוא דאיצטריכינן, ולרצונו הוא כדברירנא בפרק המגרש. לאפוקי זביני, דכיון דלא מיחייב מדינא לזבוני כולה מילתא כי עביד באונס הוא דעביד, דנהי דכי לא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה וזוזי דשקיל גמר ומקני, מיהו כי מסר מודעא מעיקרא גלי אדעתיה דלא גמר ומקני לא אגב אונסיה ולא אגב זוזי. וכי היכי דאהני מודעא לגבי עיקר זביני דלא לימא אגב אונסיה גמר ומקני, אהני נמי גבי ביטול מודעיה דלא לימא אגב אונסיה גמר ומבטיל, ואע"ג דלא מסר מודעא אלא אעיקר זביני, מסתמא כי מסר מודעא אכולהו חיזוקי דמיקיימי בהו זביני הוא דמסר.

וכי תימא אי הכי כי לא מסר מודעה נמי, דקיימא לן דלא הוו זביניה זביני אלא היכא דאמר רוצה אני, וכי אמר רוצה אני נמי מאי הוה, לימא אניס הוא, דמאן דאניס ליה לזבוני אניס ליה למימר רוצה אני. שאני התם דמעיקרא לא מסר מודעה לעתיד, דאע"ג דמעיקרא הוה אמר איני רוצה דעתא באנפי נפשה הואי, דסבר דלעולם לא כאיף ליה אונסיה לזבוני, וכי הדר אגב אונסיה ואמר רוצה אני דעתא אחריתי היא, ואגב אונסיה גמר ומקני, ואמטול הכי לא הויא דעתא קמייתא מודעא לדעתא בתרייתא דהא הדר ביה מקמייתא. אבל היכא דמסר מודעא לעתיד כולה חדא דעתא היא, דמעיקרא אסיק אדעתיה דכאיף ליה אונסיה לזבוני והוה דעתיה לזבוני ליה לפי שעה למדחא אונסיה אדעתא דכי יכיל קאים עליה בדינא, ואמטול הכי קדים ומסר מודעא אזביני, וכי היכי דמסר מודעא אזביני הכי [נמי] מסר מודעא אביטול מודעי דמכלל אנפי דמיקיימי בהו זביני הוא. ועוד דכי היכי דאסיק אדעתיה דכאיף ליה לזבוני הכי אסיק אדעתיה דכאיף ליה למעבד כל מידי דמיקיימי ביה זביני, וכי מסר מודעא אכולהו מילי דכייף ליה אונסיה בהני זביני קא מסר. ואפילו תימא דלא אסיק אדעתיה למימסר מודעא אביטול מודעי, כיון דמסר מודעא אזביני, אדעתיה דכולהו אנפי דמיקיימי בהו זביני ואפילו אביטול מודעי נמי קא מסר.

והכי נמי מסתברא, דאי לאו דאית ליה לנגזל תקנתא במודעא לא סגיא דלא הוו מתקני ליה רבנן תקנתא אחריתי, כי היכי דתקון גבי יאוש כדי דלא ליקני, ובבעל חוב דלא ליגבי מן העידית משום חששא דאקפוץ ואלונו, וכל שכן בתליוה וזבין, וחס להו לרבנן גודרי פרצותיהן של ישראל למשבקה להאי פירצה בלא גדר, דאי לאו דאית לה תקנתא במודעא מעיקר דינא לא סגיא דלא ליתקנו בה תקנתא דלא להוו זביניה זביני כלל, דהוה מהניא בין לגופיה בין לממוניה, דכי הוה ידע אנס דלא הוו זביניה זביני לא הוה אניס ליה לזבוני, אלא אי הוה גזיל לה מיניה הוה גזיל ולכי הוה יכיל נגזל למכפייה בדינא הוה אזיל ומפיק לה מיניה. אלא על כרחין האי דלא עבדו בה תקנתא מטעמא דמודעא הוא, דכל היכא דאית ליה לנגזל תקנתא למעבד לנפשיה לא עבדו ליה רבנן תקנתא, אלא גבי אשה דאיסורא הוא משום פריצותא, אבל בזביני איבעי ליה לממסר מודעא ואי לא מסר איהו דאפסיד אנפשיה.

והשתא דאמרת כל היכא דמסר מודעא אזביניה דאניס עלייהו אע"ג דבטליה למודעיה באונס נמי ולא כלום הוא, לא מהני ביטול מודעי בזביני עד דמסהדי סהדי דידעי ביה בסילוק אונסיה, דאלו מחמת אודיתיה דמוכר אע"ג דלא אודי ובטיל אלא לזמן מרובה ולא כלום הוא, דלא עדיף מלוקח מסקריקון דאפילו היכא דזבין מיניה לאחר שנים עשר חדש אע"פ שחזר ולקח מבעל הבית למשנה ראשונה מקחו בטל, ואע"ג דלא איתחזק האי לוקח באונסא כלל כיון דמכח סיקריקון קאתי יכול בעל הבית למימר נחת רוח עשיתי לסיקריקון, וכ"ש לסיקריקון גופיה דאי בעי מיניה לבטולי מודעי או לקיומי זביניה ודאי עביד ליה נחת רוח. אלא לא משכחת לה דמהני ביטול מודעי בזביני אלא היכא דמסהדי סהדי דאנן ידעינן ביה בסילוק אונסיה, ואע"ג דלא מפרשי מהיכא ידעי, מידי דהוה אעיקר מודעא דסגיא להו למכתב אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא אע"ג דלא מפרשי מהיכא ידעי, דמסתמא כיון דחתימי בשטרא אהאי לישנא לא סגיא דלא ידעי בסילוק אונסיה מחמת דהדר אנס וציית דינא לכולי עלמא, אי נמי מחמת דחליש תוקפיה, אי נמי דהוה שכיח ליה לנגזל בי דואר דמסליק אונסיה דאנס מיניה ולא איזיל קא אזיל אלא אתפשר בהדי אנס לבטולי מודעיה או לקיומיה זביניה וקנו מיניה, אי נמי אודי ליה אודויי. דאי לא ידעי בסילוק אונסיה מחמת חד מהני אנפי ומאי דדמי להו לא הוה להו רשותא למכתב הכין. ואע"ג דמסהדי דיהיב ליה זוזיה אחריני לבטולי מודעיה, כל כמה דלא אסתלק אונסיה ולא כלום הוא, דהא זביני גופייהו אע"ג דיהיב ליה זוזי ואמר רוצה אני לא בטיל מודעא בהכין.

וכי תימא אי ס"ד לא מהני ביטול מודעא דזביני אלא היכא דבטליה לבתר דאסתלק אונסיה, היכי משכחת לה, אי בעידן זביני אכתי אנוס הוא כדאמרן, ואי לבתר זביני כי איסתלק אונסיה נמי מאי הוי, כיון דבעידן זביני אכתי לא בטיל מודעא ומקחו בטל ארעא בחזקת מוכר קיימא, והשתא דמבטיל ליה למודעיה לא קא מקני ליה ולא מידי. לעולם דמבטיל לבתר זביני, וכיון דבטיל כל מודעא דמסר אהנהו זביני כמאן דקיימינהו לזביניה דמי, מתרי אנפי, חדא דכיון דקנו מיניה אביטול מודעא דמבטיל להו לזביני כמאן דקנו מיניה דקיימינהו להנך זביני דמי, ועוד דכי בטליה למודעא לאו מודעה בלחוד קא מיכוין לבטולי אלא זכותא דאית ליה בההוא מודעא קא מיכוין לבטולי, כי ההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום ליבטלן זכותאי (נדרים כז,א) דאי בטלן זכותיה ממילא זכי חבריה, הכא נמי כיון דבטלה לזכותא דאית ליה במודעי כי קאי בדינא אזביני על כרחיך בזביני דלא מסיר עלייהו מודעא הוא דדיינינן ליה, וממילא אוקימו להו זביני דלוקח, וקיימא לן תליוה וזבין [זביניה זביני] היכא דאודי ליה דלא מסר מודעא מקמי הכין דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, דהא פסלינהו לסהדי דמודעא ואשתכח דליכא מודעא לבטולינהו לזביני. והוא דאודי לבתר דאסתלק אונסיה כדברירנא.

והשתא דאתברר דטעמא דמילתא גבי גט אע"ג דבטליה למודעיה מגו אונסיה הוי ביטול משום דעשויה כדין, וגבי זביני דלא הוי ביטול משום דאנסוה לזבוני שלא כדין, ש"מ דגט וזביני לענין ביטול חד דינא נינהו. דכל היכא דאנסוה כדין בין בגיטי בין בזביני, כגון היכא דקיימא לן דכופין אותו למכור, והוא הדין בדינא דגוד או אגוד ומאי דדמי ליה, אע"ג דבטליה למודעיה מגו אונסיה הוי ביטול, והוא דאמר רוצה אני. וכל היכא דאנסוה למיתב גיטא או לזבוני שלא כדין לא הוי ביטול עד דמתברר דבטיל ברעות נפשיה לבתר דאיסתלק אונסיה. והני מילי דאיתברר דאנסוה מעיקרא, אבל היכא דלא איתברר דאניס מעיקרא בעיקר זביני או בעיקר גירושין, אע"ג דלא איתברר דלא אניס בביטולה מסתמא הוי ביטול. והוא הדין גבי מתנה להני תרי אנפי בתראי, דאלו אנפא קמא דאיירינן בדאנסוה כדין לא משכחת ליה גבי מתנה. והיכא דמסר מודעא אזביני ואביטול מודעי והדר בתר הכין ובטליה למודעא דזביני ודביטול מודעי, אע"ג דמסר מודעא מעיקרא אביטול מודעי, בתר ביטול מודעי אזלינן דהיא דעתא בתרייתא כדברירנא בפרק המגרש, וה"ה גבי גט ומתנה כל חד וחד כי דיניה.

ומסתברא דגבי מתנה אע"ג דלא מסר מודעא נמי כיון דאיתברר דאגב אונסיה קא יהיב אין מתנתו מתנה. ודייקינן לה להא מילתא מזביני, דהא אפילו גבי זביני כי לא יהיב ליה זוזי לא קני, וכל שכן מתנה דודאי לא יהיב ליה ולא מידי. וכי תימא מי דמי, התם גבי זביני כיון דדעתיה למשקל מיניה זוזי כל כמה דלא שקיל זוזי לא גמר ומקני, ואלו גבי מתנה כיון דלאו אדעתא דמשקל זוזי קא יהיב קני, דאגב אונסיה גמר ומקני, הא גבי גט אשה דלא שייכי ביה זוזי ותנן גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול, דאי ס"ד אע"ג דלא מטיא ליה הנאה נמי גמר ומקני, בגוים אמאי פסול. ואי משום דרב משרשיא, הא אידחיא לה בגיטין בדוכתה (פח,ב), ואסיקנא דגט המעושה בגוים אפילו עשויה כדין נמי כי פסיל לכהונה משום דמיחלף (ד)בכדין דישראל, אבל שלא כדין דגוים אפילו ריח הגט אין בו, ואי ס"ד מדאורייתא כשר דאגב אונסיה גמר ומגרש אפילו שלא כדין נמי להני. וכי תימא שלא תהא כל אחת ואחת תולה את עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה, תינח פסול דלא מציא לאינסובי ביה ולחומרא, אלא אמאי אינו פוסל בכהונה, כיון דמדאורייתא גרושה היא היכי קיימי רבנן ושרו גרושה לכהן. אלא ודאי ש"מ דליתא לדרב משרשיא, ובגוים מדאורייתא פסול דלא אמרינן אגב אונסיה גמר ומגרש. הכא נמי גבי מתנה כיון דלא מטיא ליה הנאה מיניה לא קני. תדע נמי דהא סיקריקון כי הוה אניס לישראל לאו לזבוני ליה הוה אניס ליה אלא למיתב ליה ארעיה במתנה הוה אניס לה, ואי אמרת כל היכא דלא מסר מודעא קני כי לקח מסיקריקון וחזר לקח מבעל הבית אמאי מקחו בטל. אלא לאו ש"מ דכל היכא דלא שקיל זוזי אע"ג דלא מסר מודעא נמי לא קני לה אנס לההיא ארעא ולא מאן דאתי בה מחמתיה, לא שנא מכר ולא שנא מתנה, וכן הלכתא:

קפו. ושמעינן מינה לענין קידושין דהיכא דתליוה ואיקדשה ליה אי נמי תליוה לגברא וקדיש, קידושיה לאו קידושי, כדרב אשי דאמר באשה ודאי קידושיה לאו קידושין, מ"ט הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, לא שנא קדיש בכספא ולא שנא קדיש בביאה, מ"ט שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ולא הוו קידושי, וכל שכן היכא דקדיש בשטרא כדברירנא (לעיל סי' קפה ד"ה וקיימא):

בד"ה אמר רב נחמן כו' וכ"ש עדים דאלימי לארועי שטרא דהכי אמר כו' עכ"ל ומיהו רב נחמן אין נראה לו לחלק בין עצמו לעדים דאל"כ מאי פריך ליה לרב הונא גנבי כו' אי סבירא לך כר' מאיר כו' הא שפיר מצי סבר כרבנן ושאני עדים דאלימי לארועי שטרא וע"ש בתוס' וק"ל:

ר"ש בד"ה ואפילו כו' הוה ליה להאי לאישתמוטי כו' כצ"ל:

מכפר וקופיא לשון ויצף הברזל תרגום וקפא ברזלא כלומר דרך ציפות בעלמא:

בד"ה אמר רבא כו' מעשה בד"ה דהא אשה כו' ולהתקדש לו כצ"ל והס"ד:

בד"ה ואמר אמימר כו' הכי הס"ד:

בד"ה חתם רבה כו' אמכירה ואאשקלתא כצ"ל והס"ד ואח"כ מתחיל הדבור גם על שטר המכירה חתם הס"ד:

בד"ה רב הונא כו' בתלוה וזבין לא אמרן אלא בשדה סתם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' דאית ליה לרב :

גמרא ואמר אמימר תלוה וקדיש ק"ק. עפרשב"ם. ולישנא דקדיש משמע דקאי אאיש וכ"פ הסמ"ג ע' בב"י אה"ע סי' מ"ב. וכ"נ דפי' הרמב"ם שכ' רפ"ד מה"א האיש שאנסוהו עד שקידש בע"כ הז"מ. ומר בר"א לא פליג בזה אלא שחדש דבאשה ר"ל שנאנסה לקבל קדושין ודאי קדושין לא הוו ומטעם שחילק הה"מ שם. ופי' זה כעין הכרע בין פי' הסמ"ג לפי' הרשב"ם וש"פ:

ר"ש ד"ה ר"ה לטעמיה. מהכא כו' ודלא כרבא כו' שאחר פסק שלו כו'. לכאורה י"ל דר"ה לא פליג עליה דרבא בשדה סתם דלא מהני מודעה. ועובדא דהכא הוה בשדה זו:

מר בר רב אשי אמר. נ״ב שמא בשם ר״א אביו אמרה [ובר״יף ורא״ש ליתא מלות "מר בר" וא"ש מ"ש א"ל רבינא לר"א כו'י. אבל י"ל דא"ל רבינא לר"א בשאר המקומות שבש"ס ובפרט על מימרא דר״א גופיה ביבמות ק"י א' והש״ס מסדר לה גם הכא. ו״יל ג"כ דמר בר"א מדמי הך דהכא למילתא דאבוהי ביבמות ומשו"ה לא אמר בהדיא בשם אביו]:

הוא עשה שלא כהוגן וכו' ברשב"ם משמע דבשמעתין נמי מטעם ע"ד רבנן מקדש אתאינן עלה כמ"ש בד"ה מר בר רב אשי וכו' ובמקום אחר מפרש וכו' ע"ש ודלא כהתוס' וצ"ל דקשי' לי' לרשב"ם אי ס"ד משום דשלא כהוגן דאניס וקדיש עשו עמו שלא כהוגן להפקיר כספו א"כ מכ"ש דה"ל להפקיר גבי תלוה וזבין דעשה שלא כהוגן ועבר על לא תחמוד ג"כ והפקר ב"ד בין אדם לחבירו קיל טפי מלהפקיר כסף קידושי' ולמיעבד אח"כ כל בעילותיו בעילות זנות אע"כ הך שלא כהוגן אינו כדי להפקיע קדושיו. לולי שקידש על דעת רבנן וכאלו התנה ע"מ שירצו חכמי ישראל מה תאמר זה העשה שלא כהוגן לקדש באונס יאמר שאינינו מקדש על דעת חכמים ובלא תנאי קידש א"כ בזה עשה שלא כהוגן בענין ומטבע קידושי' שתיקנו חכמי' שתיקנו חכמי' שיקדש ע"ד חכמי' ואיהו לא עביד הכי אפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' ועיי' בס' ת"ח בשמעתין ובפני יהושע פ"ק דכתובו':

באשה ודאי לא הוי קידושי' לדעת כמה פוסקי' תלוה וקדיש היינו בין כפיי' הבעל לקדש אשה ובין בהיפוך וכמ"ש לעיל כבר באריכו' ודמר מר בר רב אשי באשה ודאי לא הוי קידושי' לאו דוקא אלא באישו' לא הוי קידושי' ולאפוקי בזביני' דהוי זבינא ונ"ל דלרבותא נקיט אשה לא מיבעי כשכפו האיש שהוא יקדש ע"ד משה וישראל ולא נתרצה רבנן. אך כשהאיש אנס וכפה האשה והאי גברא אלמא לא יקדש ע"ד רבנן ה"א דקדושי' קידושי' קמ"ל דכיון שעשה שלא כהוגן אפקעינהו לקידושי' מיני':

ועיין במרדכי בקידושי' ר"פ האומר דברי מהר"מ מר"ב ואבאר כוונתו שם דמשמע לי' קצת דגריס ביבמו' ק"י גבי בי כורסי. כל המקדש וכו'. וכוונתו כך דכשעבר על חרם דר"ג לא אמרי' הוא עשה שלא כהוגן שהרי כל חייבי לאוין קידושי' תופסי' ולא אפקעינהו לקדושי' (פי' בקידש בביאה דקיי"ל קידש ולא בעל לא לקה ולא עשה שלא כהוגן וצ"ל קידש בביאה חייבי לאוין לא אפקעינהו לקידושי' מיני') והיינו טעמא בשלמא ההיא דבי כורסי' לא פעל עול כל כך רק חציפו' בעלמא. וחזקה קידש אדעתא דרבנן. וכיון שלא רצה חכמי' במעשה חציפתו אפקעיני' לקידושי' מיני' ע"י תנאי שהתנה כדת משה וישראל. משא"כ חייבי לאווין שעובר להדי' על ד"ת ממילא לא יקדש על דעת רבנן. אין כח בידינו להפקיע קדושיו כיון שלא קידש על דעתינו וה"ה חרם דר"ג דחמיר יותר מחוצפא דבי כורסי' ובשמעתין צ"ל נמי דלא תחמוד בלא דמי משמע לי'. ומוקמי' אחזקתי' דקידש אדעת רבנן. משא"כ בעביד איסורא רבא חזקה שלא קידש על דעת רבנן. ואין כח להפקיע קידושיו ע"ש. ותראה ברור כוונתו כך ועיי' בהב"י בא"ע סס"י כ"ח ובהג"ה רמ"א שם בש"ע ובתשו' דמהרי"ק דמייתי דמשמע שלא פי' כן בכוונת מהר"מ מר"ב הנ"ל וצ"ע:

אלא דיש לעיי' תינח דקדיש בביאה דקשה לאפקועי ולעשות בעילותיו זנות לולי דקדיש אדעתא דרבנן ולכן בחייבי לאווין וכדומה אין כח לאפקועי'. אך הא עובדא דמהר"מ מר"ב קדיש בכסף הוה ובכל התורה הפקר ב"ד הפקר. וא"כ אמאי לא יפקירו כספו אפי' לא קדיש על דעתם. וצ"ל דנהי דהפקר ב"ד ילפי' מקרא פ' השולח היינו ממון בעלמא אבל הכא אטו קידוש אשה בכסף ממון בעלמא הוא וכי קונה דבר בכסף אלא גז"ה כמו מקדש בשטר שאין בו ש"פ רק כ' בו הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת מגז"ה וה"נ קדיש בכסף ומאן לימא לן דיועיל הפקר חכמי' בכך לולי שקידש ע"ד חכמי' כצ"ל:

ונ"ל שזה הי' דעת אית דמפרשי דמייתי רשב"ם דקידושי כסף דרבנן הם והם רבותיו של רש"י כמ"ש רש"י פ"ק דכתובו' וחלילה שיסברו גז"ש דרבנן הוא ורמב"ם לא אמר אלא קידושי כסף מדברי סופרי' דכל דנפקא מי"ג מדות קרי לי' דברי סופרי' אבל סוקלי' עלי' כי הוא דאורייתא ממש בלי פקפוק כלל. אך ס"ל דאין ראוי להמציא הפקר ב"ד בקידושי' אלו הי' כסף מפורש בתורה. אך הא לא ילפי אלא מגז"ש דשדה עפרון. א"כ דן מינה ומינה מה שדה עפרון יכולת ביד חכמי' להפקיר כספו ושדהו ה"נ לא הי' קידושי כסף אלים מקנין כסף בשדה עפרון וע"כ אמר תינח קדיש בכספא וא"ש:

ונ"ל דגם הרשב"א הבין בכוונתם דדאורייתא הוא קידושי כסף וכמ"ש לעיל. דאלת"ה דבריו תמוהים במ"ש וגם לכל דבר איתקש הויות אהדדי והוא תמוה הא להנך מפורשי' ס"ל קידושי כסף אינו הוי' כלל מן התורה ומאי שייך איתקש הויות אהדדי וצ"ע. אע"כ גם רשב"ם הבין כן דכסף בגז"ש הוא דאורייתא. אך דן מינה ומינה מעפרון וא"כ קשה שוב איתקשי הויות להדדי וגם בביאה נימא הכי ומאי פריך בביאה מאי איכא למימר וקו' גדולה הוא דהרי א"נ נימא שקידש ע"ד רבנן והתנה אם לא ירצו חכמי' לא יהי' קידושי'. מ"מ הא דמועיל תנאי בביאה אע"ג דליתי ע"י שליח. היינו מהיקשא דהויות להדדי כמבואר בכתובו' ע"ד ע"א ובפירש"י שם ד"ה דאיתקש הויות וכו' ועיי' בפ"י שם וא"כ קשה מאי פריך קדיש בביאה מאי איכא למימר הא איתקש הויות להדדי. וצ"ע על רבותיו של רש"י. אם לא נאמר דס"ל נהי בגז"ש אמרי' דן מינה ומינה ומשו"ה פשיטא דיכולי' להפקיר כסף קידושי' כמו שדה עפרון. ומ"מ בהקישא אמרי' דן מינה ואוקי באתרי' דן מינה דמועיל תנאי בביאה ואוקי באתרי' דלא שייך הפקר בביאה הכי הוה ס"ל למקשן ומחלוקת ישנה הוא במהרש"א ומהרש"ל פ' כיצד הרגל ובעל בה"ז בזבחי' והאריך מאוד בס' באר יעקב בסוף כללי סוגיו' שלו לחלק בין גז"ש להקישא בהנ"ל ע"ש. אך מ"ש רש"י שם עוד בשם רבותיו דשווי' רבנן לבעילתו ב"ז היינו משום דרב מנגיד וכו' אין לו ענין לפי הנ"ל ועדיין צ"ע:

ואולי י"ל עפ"י מ"ש ט"ז דכל מה שהותר בתורה בפירוש לא יכלו חכמי' לאסור והק' עלי' מריבית דכתי' ולעכומ"ז תשיך וחכמי' אסרו שלא ילמד ממעשיו ובמקום אחר תרצתי שלא יכלו חז"ל לאסור משום גדר ריבית גזירה אטו ריבית ישראל זה לא יכלו. אבל כשהגיע ללא תלמוד לעשות כתועבת העכומ"ז ונמנו לעשות גדרי' שלא יבוא ישראל ללמוד ממעשיו בכלל זה שלא ילוה לו בריבית זה יכולים לאסור ואחר הנחה זו י"ל דקשה איך יפקיע קידושי' בתלוה וקדיש ולרמב"ם אפי' סיבב ופתה בדברי' בעלמא הוי תלוה כמ"ש ספ"א מגזילה וסמ"ע רסי' ר"ה והלא פסוק כי יפתה מיירי בפיתוי לשם קידושי' כמבואר במס' קידושי' מ"ו ע"א וכשנתרצה אב מקודשת בביאה של פיתוי זו ובבוגרת מקודשת מיד ואיך אח"כ יפקיע רבנן קידושיו מיהו קידש בכספא א"ש דהפקירו כספו אבל בביאה מא"ל. ועל זה תי' ש"ס בלאו הכי נמי משום גדר פריצת וזנית אתי גדר בכל מקדש בביאה אפי' ע"י שידוכי בלא פיתוי ללקותו דרב מנגיד וכשפרץ יותר וקידש בביאה ע"י פיתוי הפקיע קידושיו לא משום שעשה שלא כהוגן של פיתוי אלא משום דקידש בביאה וזה יכלו חכמי' כנ"ל וא"ש:

ואפקעינהו רבנן וכו' לפי' התוס' דלא תלה בדעת חכמי' ואפ"ה אפקעינהו היינו למסקנא דקיי"ל יש כח ביד חכמי' לעקור דבר מן התורה. אבל להס"ד דיבמו' צ' ע"ב אה"נ דעובדא דשמעתין ודיבמו' ק"י דבי כורסי' הוה קידושי'. ולא מצי למיפרך התם מיני' דמימרא דאמוראי נינהו ונאמרה במסקנא. רק פריך התם מתנאה רבי ורשב"ג דבטלו אינו מבוטל ודחי התם משום דאדעתא דרבנן מקדש:

טאבי תלה פאפי אכינרא וכו' הר"ן בפ"ב דכתובו' כ' דטעמא דר"נ דאין נאמני' מודעא משום דעולה הוא דלאו באונס נפשו' מיירי אלא באונס ממון ומשום הצלת ממונו לא הי' להם לחתום שקר ורב אשי ס"ל דניתן לכתוב להצלת ממון כצ"ל בכוונת הר"ן ע"ש ולפ"ז הא דפריך הכא מר"נ אדתלא לפאפי צ"ל דתלוהו וזבין ותלא לפאפי אינינו לייסר ביסורי' ולהכותו דמה לי קטלי כולי ומה לי קטלי פלגא ונגידא קשה ממיתה. אלא אונס ממון מתלי לשון סביב וגלגל שהי' מסבב ומגלגל עמו בדברי' ועניני' עד שהביאוהו לידי כך וכן משמע להדי' בלשון רמב"ם ספ"א מגזילה הלכה ט' והפציר עליו בריעים וכו' ע"ש. וכ' שם ה"ה שהוא בכלל תלוהו וזבין ע"ש:

ועיין עוד מ"ש ר"ן שם דניתן לכתוב להצילו מאונסי ק' לרשב"ם איך יאומן בלא מגו מי עדיף מעדי' שאמרו אנוסי' היינו מחמת נפשו' דבלא מגו הוי חוזרי' ומגידי' ע"ש. וי"ל דפני יהושע שם מתקשה בזה הרבה מ"ט דאמרו אנוסי' מחמת נפשו' מ"ט הוי חוזרי' ומגידי' ומה הי' להם לעשות וכי יהרגו ולא יחתמו וכיון שכדין עשו אפי' בלא מגו להימני'. ושם ביארתי לפע"ד אה"נ אי מיד אחר שיצאו מן הסכנה הי' באי' למקום המשפט והי' אפרסמא כך וכך אירע לנו ועשינו וחתמנו בשקר הי' נאמני'. אך הם שתקו ולא גילו דבר עד דנפיק שטרא בבי דינא וכמעט שנתקיים מ"ש בשטר באו לעקרו ה"ל חוזר ומגיד וזה מבואר בלשון רש"י דמתני' דכתו' שם י"ח ע"ב העדי' שאמרו וכו' שהי' מעידי' על חתימתם לקיים את השטר עכ"ל ובשיטה מקובצת נתקשה באריכו' לשון זה ולהנ"ל קמ"ל דמיירי כולי' מתני' שהמתינו העדי' עד שיצא השטר לקיים בב"ד ולא הקדימו עצמן ומשו"ה איתרע טענתיהו ומשו"ה צריכי מגו אבל הכא שפיר ה"ל ניתן לכתוב:

תוס' ד"ה אבל שדה זו לא. דבסתם שדה לא מהני מודעא כו'. ונראה טעמם דלרבא שצריך להיות מעשה אח"כ המורה על ריצוי כמו שדה סתם ובירר שדה אחת או ארצי כו'. וע"כ דס"ל דתלוה וזבין בשדה זו כל שאין ראיה אחרת הוי כאלו מסר מודעא שהרי האונס בפנינו ולא מהני אא"כ עשה אח"כ דבר ברצון וזה הוי כביטול מודעא כנ"ל. אם כן ממילא אף שמסר מודעא על שדה סתם ואח"כ בירר שדה הוי כמו אלו ביטל המודעא בפירוש דמהני ואי אונסי' על שדה זו אינו צריך מודעא כנ"ל משא"כ לדידן:

באשה כו' אפקעינהו כו'. והקשו תוס' דלא אמר כל דמקדש כו' וכ' דיש כח כו' והא קי"ל אין כח. וי"ל כמ"ש לעיל דכשלאחר שיתקנו יהיה הדין כן לא חשיב עקירת דבר כו'. וכן כיון שתקנו להפקיע אין לה שום חיוב עליו דשאר כסות וכהאי גוונא שוב הוי תלוה ויהיב. וממילא אנן סהדי דלא ניחא לה דלמה תתרצה כיון שהדין דאין קדושין כלל. ושוב אי איתרמי שנתרצית הוי דברים שבלב ובלי עדים כנ"ל: