דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קו - ב

וחכמים אומרים: צפור למגדל כרבי יהודה,  וצבי אף לגינה, ולחצר, ולביברין מקום שנשמרין בתוכו חיות חייב.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין אלא זה הכלל: המחוסר צידה אם הבריח את הצבי למקום גדול שקשה לתפוש אותו שם פטור. שאינו מחוסר צידה שהמקום קטן חייב. ובגמ' מפרש שהשיעור של מקום קטן הוא, כל שיכול לתופסו בריצה אחת בלבד.

גמרא:

תנן התם במסכת ביצה: אין צדין דגים מן הביברין בריכות מים שמגדלים בהם דגים ביום טוב שמלאכת צידה לא הותרה ביו"ט לפי שאפשר לצוד מערב יו"ט. ואין נותנין לפניהם מזונות שכיון שהם מוקצים [מחמת האסור לצודם] אסור לטרוח בעבורם. [1] אבל צדין חיה ועוף מן הביברין שכבר הם ניצודים ועומדים ונותנין לפניהם מזונות שהרי אינם מוקצה.

ורמינהו: תניא: ביברין של חיות ושל עופות ושל דגים אין צדין מהם ביו"ט, ואין נותנין לפניהם מזונות.

קשיא חיה אחיה, קשיא עופות אעופות דבמשנה כתוב שצדין מהם ביו"ט ובברייתא כתוב שאין צדין?

בשלמא חיה אחיה לא קשיא, דהא הברייתא שאוסרת לצוד רבי יהודה היא דאמר במתניתין שהצד צבי לביבר אינו חייב, הרי שביבר אינו נחשב כניצוד לגבי חיה ולכן אסור לצוד ממנו ביו"ט. הא המשנה שמתירה לצוד ביו"ט רבנן היא דאמרי במתניתין שהצבי נחשב כניצוד בביבר ולכן מותר לצוד מתוכו ביו"ט.

אלא עופות אעופות קשיא שהרי בין לרבי יהודה בין לרבנן לא הוי ניצוד אלא במגדל?

וכי תימא: עופות אעופות נמי לא קשיא, דהא המשנה בביצה במותר לצוד ביו"ט בביבר מקורה דהוי כניצוד ועומד הא דברייתא שאסור לצוד ביו"ט בביבר שאינו מקורה דלא הוי כניצוד.

אי אפשר לומר כן והא בית דמקורה הוא, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן, צפור למגדל אין, דוקא לתוכו הוי ניצוד, אבל לבית לא הוי כניצוד?

ומתרצינן: אמר רבה בר רב הונא: הכא במתניתין בצפור דרור עסקינן דלא הוי כניצוד, בבית לפי שאינה מקבלת מרות, אבל צפור רגילה הרי היא כניצודה, בבית, וה"ה בביבר מקורה וא"כ יש לקיים את התירוץ דלעיל דהמשנה בביצה מדברת בביבר מקורה והברייתא בביבר שאינו מקורה [עפ"י הרש"ש].

דתנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמה צפור דרור? מפני שדרה בבית כבשדה שפורחת מזוית לזוית.

השתא דאתית להכי שיישבנו הסתירה מעופות אעופות אליבא דרבנן חיה אחיה נמי לא קשיא ואין צריך לתרץ כדלעיל דהא רבי יהודה והא רבנן אלא תרוויהו כרבנן והא הברייתא שאוסרת לצוד חיה מביברין בביבר גדול, והא מתניתין בשבת שאסור לצוד חיה לתוך ביבר ומשנה דביצה שמתרת לצוד ביו"ט מתוך הביבר בביבר קטן דהוי כניצוד ועומד שם [וכמבואר במתניתין בדברי רשב"ג שיש חילוק בין ביבר לביבר, ורבנן מודו ליה כדלקמן בגמ'].

והוינן בה: היכי דמי ביבר גדול, היכי דמי ביבר קטן?

אמר רב אשי: כל היכא דרהיט בתריה ומטי לה בחד שיחייא שמגיע אליה בריצה אחת, זהו ביבר קטן. ואידך אם לא די לו בריצה אחת, הוי ביבר גדול.

אי נמי: כל היכא דנפיל טולא דכתלים אהדדי הכתלים קרובים עד שצל הכתלים נוגעים זה בזה, ביבר קטן. ואידך אם הכתלים רחוקים מכן, ביבר גדול.

ואי נמי: כל היכא דליכא עוקצי עוקצי שהבית עגול ואין בו זויות שהחיה יכולה להתחמק לשם, ביבר קטן. ואידך אם אינו כן ביבר גדול.

שנינו במשנה: רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל.

אמר ליה אביי: ממה שאתה אומר "הלכה" מכלל דפליגי רבנן עליה? והא אמרינן לעיל שגם רבנן מחלקים בין ביבר קטן לגדול?

אמר ליה רב יוסף: מאי נפקא לך מינה? שהרי אם לא פליגי רבנן כל שכן שהלכה כרשב"ג.

אמר ליה אביי: גמרא גמור זמורתא תהא? שאתה אומר דברים ללא צורך אלא כזמר בעלמא.

תנו רבנן: הצד צבי סומא, וישן, חייב.

אבל צבי חיגר צולע, וזקן, וחולה, פטור. אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא הני ומאי שנא הני? שהרי גס סומא וישן הוא כניצוד.

אמר ליה רב יוסף: הני עבידי לרבויי הסומא והישן בורחים כשמרגישים יד אדם הנוגעת בהם ולא הוי כניצודים, ואילו הני לא עבידי לרבויי החיגר והזקן וחולה אינם יכולים לברוח והרי הם כניצודים.

ומקשינן: והתניא: הצד צבי חולה חייב?

ומשנינן: אמר רב ששת: לא קשיא: הא דחייב בחולה מחמת אישתא מחלה שיכול עדיין ללכת. הא דפטור בחולה מחמת אובצנא עייפות, שאינו יכול לזוז ממקומו, וניצוד ועומד הוא.

תנו רבנן: הצד חגבין, גזין מין חגב טהור שמותר באכילה [וכן החגבין], צרעין ויתושין בשבת, חייב, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד כגון חגבין וגזין שדרך אנשים לצודם לאכילה חייב. וכל שאין במינו ניצוד כגון צרעין ויתושין שאין בהם צורך פטור.

תניא אידך: הצד חגבים בשעת הטל שאז עיניהם מתעוורות פטור שהם כניצודים. [2] בשעת השרב חייב.

אלעזר בן מהבאי אומר: אם היו מקלחות ובאות שבאו הרבה חגבים ביחד והן מזומנות ליקח מהם פטור.

איבעיא להו: אלעזר בן מהבאי ארישא קאי להחמיר שאף בשעת הטל אינו פטור אלא כשמקלחות ובאות או אסיפא קאי להקל שאף בשעת השרב פטור במקלחות?

תא שמע: תניא: הצד חגבין בשעת הטל פטור, בשעת השרב חייב.

אלעזר בן מהבאי אומר: אפילו בשעת השרב, אם היו מקלחות ובאות פטור, והיינו לקולא.

מתניתין:

צבי שנכנס מאליו לבית ונעל אדם אחד בפניו, חייב שזו היא צידתו.

נעלו שנים, פטורין שכל מלאכה שעשאוה שנים, שניהם פטורין.

וכל זה דוקא כשכל אחד לבדו היה יכול לנעול, אבל לא היה יכול אחד לנעול את הבית ונעלו שנים, שניהם חייבין שבאופן כזה הדרך ששנים עושים את המלאכה והרי לכל אחד מלאכה שלימה שבלעדו לא היתה נעשית.

ורבי שמעון פוטר שרבי שמעון סובר שאפילו בזה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם פטורין [ולעיל צג, א מפרש פלוגתייהו].

גמרא:

אמר רבי ירמיה בר אבא אמר שמואל: הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו לכלוב המיועד לו, אבל מחוץ לכלוב אפילו תופסו בידו אין זו צידתו שיכול להשתמט ממנו.

מתניתין:

ישב האחד על הפתח ששם הצבי ולא מילאהו שגופו לא מלא את חלל הפתח, ואחר כך ישב השני ליד הראשון ומילאהו את כל חלל הפתח, השני חייב שעל ידו ניצוד הצבי, והראשון פטור שלא עשה כלום.

ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב בצידו כלומר לפנים מהראשון ומילא גם הוא את חלל הפתח אף על פי שעמד הראשון והלך לו שנמצא השני גורם עתה לצידת הצבי הראשון חייב שהוא צד בתחילה את הצבי והשני פטור מאחר שאינו עושה מעשה מחודש אלא הוא שומר לצבי שכבר ניצוד שלא יוכל לברוח מהבית, ואין זה מעשה צידה אלא שמירה.

הא למה השני הזה דומה? לנועל את ביתו לשומרו ולא ידע שצבי שם ונמצא אח"כ שצבי שמור שמור בתוכו שאין מחייבין אותו לפתוח את הדלת כשיודע לו שהצבי שם כיון שעתה אינו עושה מעשה צידה. [3]

הערות

[1] כ"כ רש"י. ותוד"ה ואין, הקשו עליו דהא תנן לקמן קנה ב שמותר ליתן מים לאווזים ותרנגולים בשבת, אעפ"י שכל בעלי חיים מוקצים הם בשבת. ולכן הם מפרשים שכל דבר שניצוד ועומד הוי כמזונותיו עליך, ומותר לתת לפניהם מזונות. ואם אינו ניצוד ועומד הרי הוא כאותן שבשדה, שאסור לזונם בשבת ויום טוב. והרמב"ן מפרש שמה אינו ניצוד ועומד אסור לזונו שמא יבא לצוד אותו.

[2] הקשה הרש"ש, מה החילוק מצבי סומא דחייב. והשפת אמת תירץ דצבי בעל כח הוא ואפילו הוא סומא ביכלתו להישמט כשירגיש, אבל חגבין כשנתעוורין אין יכולין לפרוח והן ניצודין ועומדין.

[3] כך פירשו את משנתנו התפא"י ורא"מ הורוביץ, וכן פירש הרמב"ן בפירוש אחד. ועוד פירושים נאמרו בזה בראשונים. א. הדמיון הוא לצבי שהיה ניצוד מערב שבת בתוך בית, כשהדלת סגורה. וכשם שמותר לאדם לנעול את הדלת במנעול בשבת אעפ"י שהוא מוסיף בזה שמירה על שמירתו, ולא אמרינן שהרי הוא כצדו עכשיו, על אף שלולי נעילתו יתכן שהיו הדלתות נפתחות - כך מותר לשני לישב בצד הראשון, אעפ"י שאחר שהלך הראשון נשאר הצבי ניצוד מכח השני. ב. שהיה צבי קשור בבית ונעל אדם את הדלת בשבת, ואח"כ ניתק הקשר. שאין אומרים לו שיפתח את הדלת כדי שיצא הצבי, לפי שבשעה שנעל, בהיתר נעל - אף זה השני, כיון שישב בהיתר, אין צורך לקום אחר הליכת הראשון. וכתב הרמב"ן דלשני הפירושים האלו הא דקתני "לנועל את ביתו לשומרו", לאו דוקא הוא. אלא אפילו כונתו לשמור הצבי מותר שהרי שמור הוא. ג. להמגן אברהם [סי' שט"ז סקי"א] דרך מחודשת בביאור משנתנו: דמיירי שבשעה שעמד הראשון והלך לו נתפנה אז חלל הפתח לגמרי. ואעפי"כ מותר לשני לשבת במקומו, אעפ"י שהוא צדו בכך, כיון שכבר היה ניצוד פעם אחת בשבת זו. וכן הא דנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, היינו שהיה הצבי ניצוד בבית מערב שבת, ומותר לאדם לפתוח ולנעול הדלת בשבת [כשמתכוין לשמור ביתו ולא לצידת הצבי] למרות שהוא עושה כל פעם צידה מחודשת ["דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהא אסור לסותמו"]. וכבר הכריע המ"ב שם סקכ"ה כרוב האחרונים שחולקים על המג"א.

וצבי אף אם הכניסו רק לגינה ולחצר ולביברין — חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין. זה הכלל: אם הניצוד הוא עדיין מחוסר צידה, שצריך לרדוף אחריו כדי לתופסו במקום שאליו הכניסו פטור, ואם הכניסו למקום שאינו מחוסר צידה עוד — חייב.

א גמרא תנן התם [שנינו במשנה שם, במסכת ביצה]: אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות, שאין מפרנסים ביום טוב בעלי חיים שאי אפשר לאכלם בו ביום. אבל צדין חיה ועוף מתוך הביברים ושוחטים אותם וכן נותנין לפניהם מזונות. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לזה] ממה ששנינו בתוספתא: ביברין של חיות ושל עופות ושל דגים — אין צדין מהם ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות. נמצא כי קשיא [קשה] מדין חיה שבמשנה לדין חיה שבברייתא, וכן קשיא [קשה] מדין העופות שבמשנה על דין העופות שבברייתא.

ואומרים: בשלמא [נניח] מענין חיה על ענין חיה לא קשיא [אין זה קשה], כי הא [זו] הברייתא האוסרת — היא כשיטת ר' יהודה במשנתנו, שבעל חיים שהכניסו לביבר עדיין אינו נחשב כניצוד. הא [זו] המשנה במסכת ביצה המתירה — כשיטת רבנן [חכמים] היא שכל בעל חיים המצוי בביברים הוא כניצוד.

אלא מדין עופות על דין עופות קשיא [קשה]! וכי תימא [ואם תאמר] כי מענין עופות על ענין עופות נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כי הא [זו, המשנה המתירה] מדברת — בביבר מקורה, שמאחר והוא מקורה נחשבים העופות הנמצאים בו לניצודים כבר ואין איסור בצידתן מתוכו, והא [וזו, התוספתא האוסרת], מדברת בביבר שאינו מקורה, ואין הם נחשבים כניצודים, ולכן צידת מתוכו נחשבת כצידה גמורה — הלא דבר זה אינו פתרון, והא [והרי] בית שמקורה הוא, ובין לשיטת ר' יהודה ובין לשיטת רבנן [חכמים], צפור צידתה כשמכניסה למגדל — אין [כן], אבל אם מכניסה רק לבית — לא, אין זו צידה!

אמר רבה בר רב הונא: הכא [כאן] במשנתנו, שלפיה הכנסת צפור לבית אינה נחשבת לצידה, בצפור דרור עסקינן [אנו עוסקים], לפי שאינה מקבלת מרות, ואינה נבהלת, ואף שהיא בבית משתמטת היא מן הידיים. דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: למה נקרא שמה "צפור דרור" — מפני שדרה בבית כבשדה. ואם כן התירוץ שההבדל בין המשנה והתוספתא הוא שבמקום אחד מדובר בביבר מקורה, יש לו תוקף ואינו נסתר ממשנתנו. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו כשהגעת לכך] להסביר את הסתירה בין המקורות לא על בסיס מחלוקת בין חכמים שונים אלא על פי השוני שבמקרים — מדין חיה על דין חיה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כי הא [זו, התוספתא האוסרת] — מדברת בביבר גדול, שאף שאכן אינם יכולים לברוח ממנו, מכל מקום עדיין יכולים הם לברוח ממקום למקום בתוכו ואינם נחשבים כניצודים, ולכך תפישתם נחשבת כצידה, ואילו הא [זו, המשנה המתירה] — מדברת בביבר קטן, שמאחר ואינם יכולים לברוח בתוכו ממקום למקום הריהם נחשבים כניצודים כבר ואין תפישתם בתוכו נחשבת לצידה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] ביבר גדול, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] ביבר קטן? אמר רב אשי: כל היכא דרהיט בתריה ומטי לה בחד שיחייא [מקום שרץ אחריה ומגיע אליה בכפיפה אחת] — הרי זה ביבר קטן. ואידך [וכל אחר] — הוא ביבר גדול. אי נמי [או גם כן]: כל היכא דנפיל טולא [שנופל צל] הכתלים אהדדי [מזה לזה] — הרי זה ביבר קטן, שהיה לכותלי הביבר גובה קבוע. ואידך [והאחר] שאינו כן — הוא ביבר גדול. ואי נמי [ואו גם כן]: כל היכא דליכא עוקצי עוקצי [מקום שאין בו פינות פינות] — הרי הוא ביבר קטן, ואידך [וכל אחר] — הוא ביבר גדול.

ב שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שווין, והדבר תלוי אם הוא עדיין מחוסר צידה שבכגון זה התופסו חייב ובין אם אינו צריך צידה שבכגון זה התופסו פטור. אמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בענין זה. אמר ליה [לו] אביי: אם פוסק אתה הלכה כמותו, מכלל הדברים ניתן ללמוד דפליגי [שהם חלוקים], או שמא אין מחלוקת כזאת ודברי רבן שמעון לא נחלקו בהם? אמר ליה [לו] מאי נפקא [מה יוצא] לך מינה [מזה] אם תדע שיש מחלוקת? הלא בין כך ובין כך הלכה כמותו! ענה לו על פי הפתגם העממי: גמרא גמור זמורתא תהא [למד לימודך וזמר תהיה], כלומר, וכי די בחזרה בלבד על דברי ההלכה? הלא יש צורך לעיין בדברים ולהבינם, אף אם אין בכך מסקנה להלכה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הצד בשבת צבי סומא וכן ישן — חייב. אבל אם צד צבי חיגר, וכן זקן וכן חולה — פטור. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי שנא הני ומאי שנא הני [מה שונים אלה ומה שונים אלה]? ענה לו: הני עבידי לרבויי [אלה, הסומא והישן, עשויים להישמט] כשירגישו שנוגעים בהם, ונמצא שיש בתפיסתם משום ציד, ואילו הני לא עבידי לרבויי [ואלה, החיגר הזקן והחולה אינם עשויים להישמט] והריהם כניצודים ועומדים. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהצד צבי חולה — חייב! אמר רב ששת, יש להסביר את הסתירה כך: הא [זו] שאמרנו שהוא אינו כניצוד וחייב — הרי זה בחולה מחמת אישתא [קדחת], שעדיין הוא עשוי להשתמט ולהימלט, הא [זו] שאמרנו שהוא כניצוד מאליו ופטור — הרי זה בחולה מחמת אובצנא [עייפות, תשישות] ואינו מסוגל להימלט.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הצד חגבין גזין צרעין ויתושין בשבת — חייב, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לא הכל שווים לענין זה, אלא כל שבמינו ניצוד, כלומר, שרגילים אנשים לצודו לצרכם — חייב, וכל שאין במינו ניצוד — פטור. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הצד חגבים בשעת הטל — פטור, שמחמת הקור החגבים כמשותקים. בשעת השרב — חייב. אלעזר בן מהבאי אומר: אם היו מקלחות ובאות בלהקה גדולה — פטור, שאין קושי לתפוס אז חגב אחד. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה: אלעזר בן מהבאי האם ארישא קאי [על ראש הברייתא הוא עומד, מתייחס], ומחמיר לומר שאף בשעת הטל אם אינם באות בלהקה גדולה הצדן חייב, או אסיפא קאי [על סוף הברייתא הוא עומד, מתייחס] וחולק, שלדעתו אף בשעת השרב אם הן באות בלהקה הריהו פטור? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במקור אחר, שאמרו בו במפורש: הצד חגבין בשעת הטל — פטור. בשעת השרב — חייב, אלעזר בן מהבאי אומר: אפילו בשעת השרב אם היו מקלחות ובאות — פטור.

ד משנה צבי שנכנס מעצמו לבית ונעל אחד בפניו — חייב משום מלאכת צד. נעלו שנים — פטורין, שלא עשה כל אחד מהם מלאכה שלמה. לא יכול אחד לנעול אותו שער ונעלו שנים — חייבין, כיון שזו דרך עשיית מלאכה זו, בשנים יחד. ור' שמעון פוטר, כשיטתו ששניים השותפים בעבודה אחת לעולם אינם חייבים מן התורה.

ה גמרא אמר ר' ירמיה בר אבא אמר שמואל: הצד ארי בשבת — אינו חייב משום מלאכת צד עד שיכניסנו לגורזקי (כלוב) שלו, שעד שלא יעשה כן אינו בגדר ניצוד.

ו משנה ישב האחד על הפתח של חצר שהיה בה צבי ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו — השני חייב, משום שעל ידו נגמרה מלאכת הציד. ואולם אם ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו ונשאר השני לשמור על הצבי — הראשון חייב והשני פטור, וטעמו של דבר: הא למה זה, מעשהו של השני, דומה — לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שניצוד מבעוד יום שמור בתוכו, שכיון שלא ניצוד הצבי על ידו אינו חייב משום ציד, אפילו הוא מוסיף לשומרו בשבת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and for trapping a deer into a garden, or into a courtyard, or into an enclosure [bivar], he is liable. Rabban Shimon ben Gamliel says: Not all enclosures are identical. This is the principle: If the trapping of the animal is inadequate and it is still necessary to pursue and apprehend it, one is not liable. However, if one trapped a deer into an enclosure in which the trapping is not inadequate, he is liable.

GEMARA: We learned in the mishna there in tractate Beitza: One may not trap fish from the enclosures on a Festival, nor may one place food before them, because it is prohibited to feed an animal that may not be eaten on the Festival. However, one may trap an animal or a bird from its enclosures and slaughter them, and one may also place food before them. The Gemara raises a contradiction from that which was taught in the Tosefta: From enclosures of animals, of birds, and of fish, one may not trap on a Festival, nor may one place food before them. This is difficult due to a contradiction between the ruling with regard to an animal in the mishna and the ruling with regard to an animal in the Tosefta. This is similarly difficult due to the contradiction between the ruling with regard to birds in the mishna and the ruling with regard to birds in the Tosefta.

The Gemara says: Granted, with regard to the contradiction between the ruling concerning an animal in the mishna and the ruling concerning an animal in the Tosefta, it is not difficult, because this, the Tosefta that prohibits trapping and feeding the animals in the enclosures, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda cited in the mishna that an animal trapped into an enclosure whose trapping is inadequate, i.e., it is still necessary to pursue and apprehend the animal, is not considered trapped. That, i.e., the mishna in Beitza, which permits trapping and feeding the animals in the enclosures, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who said that animals in an enclosure are considered trapped.

However, concerning the contradiction between the ruling with regard to birds in the mishna and the ruling with regard to birds in the Tosefta, it is difficult. And if you say that the contradiction between the ruling with regard to birds in the mishna and the ruling with regard to birds in the Tosefta is also not difficult because this, the mishna, which permits trapping, is referring to a roofed enclosure, in which a bird is considered trapped, and therefore there is no prohibition against apprehending it on Shabbat; and that the Tosefta, which prohibits trapping, is referring to an unroofed enclosure in which a bird is not considered trapped and apprehending it is prohibited, that does not resolve the contradiction. As with regard to a house, which is roofed, there is no dispute, and according to both Rabbi Yehuda and the Rabbis, trapping a bird into a closet, yes, it is considered trapped, while trapping it into a house, no, it is not considered trapped.

Rabba bar Rav Huna said: Here, in the mishna, according to which a bird in a house is not considered trapped, we are dealing with a free bird, a sparrow, because it does not accept authority. That bird is not intimidated and evades capture even in a house, as the school of Rabbi Yishmael taught: Why is it called a free bird [tzippor dror]? Because it dwells [dara] in a house as it does in a field. Therefore, the distinction between a roofed and unroofed enclosure resolves the apparent contradiction between the mishna and the Tosefta. The Gemara says: Now that you have arrived at this understanding, that the difference between the rulings in the two sources is predicated on different circumstances and not on a tannaitic dispute, the apparent contradiction between the ruling with regard to an animal in the mishna and the ruling with regard to an animal in the Tosefta is also not difficult. This, the ruling in the Tosefta which prohibits apprehending the animal, is referring to a large enclosure from which the animal cannot escape, but it can still avoid being apprehended. Therefore, the trapping is considered inadequate, and apprehending the animal constitutes trapping. That, the ruling in the mishna that permits apprehending the animal, is referring to a small enclosure in which the animal cannot evade its pursuers and requires no further trapping.

The Gemara asks: What are the circumstances of a large enclosure and what are the circumstances of a small enclosure? Rav Ashi said: Any enclosure where one can run after an animal and reach it in one lunge is a small enclosure. And any other is a large enclosure. Or perhaps: Any enclosure where the shadows from the different walls fall upon each other is a small enclosure, as all enclosures had a uniform height. And any other is a large enclosure. Or perhaps: Any enclosure that does not have a series of corners in which the animal could evade capture is a small enclosure, and any other is a large enclosure.

We learned in the mishna that Rabban Shimon ben Gamliel says: Not all enclosures are identical. It depends whether the trapping of the animal is inadequate, in which case one is liable for trapping, or whether the trapping is not inadequate, in which case one is exempt. Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel in this matter. Abaye said to him: If you rule the halakha in accordance with his opinion, does that mean by inference that the Rabbis disagree, or perhaps there is no dispute and everyone accepts the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel? Rav Yosef said to him: What difference is there to you whether or not the Rabbis disagree? In either case the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. He answered him using a folk expression: Is it simply learn the lesson, let it be like a song? In other words, is it sufficient to simply parrot the halakhic ruling? Rather, it is necessary to examine the issue to understand it even if it does not yield a practical halakhic difference.

The Sages taught in a baraita: One who traps a deer on Shabbat that is blind or sleeping is liable. One who traps a lame, old, or sick deer is exempt. Abaye said to Rav Yosef: What is different about these cases and what is different about those cases? Rav Yosef answered: These, the blind or sleeping deer, are likely to run away when they feel that they are being touched; therefore, they require trapping. However, these, the crippled, old, and sick deer, are not likely to run away and are therefore considered to be already trapped. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that one who traps a sick deer is liable? Rav Sheshet said: This is not difficult. This baraita, in which a sick deer is not considered trapped and one who traps it is liable is referring to a deer that is sick due to a fever, which can still flee; that baraita, in which the deer is considered trapped and one who traps it is exempt is referring to a deer that is sick with fatigue and is incapable of fleeing.

The Sages taught in a baraita: One who traps locusts, cicadas, hornets, or mosquitoes on Shabbat is liable. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Not every insect is the same in this matter. If one traps any insect whose species is typically trapped for personal use, he is liable, and if one traps any insect whose species is typically not trapped for personal use, he is exempt. It was taught in another baraita: One who traps locusts when there is dew is exempt. Since it is cold at that time, the locusts are paralyzed. If one traps them when it is hot, he is liable. Elazar ben Mehavai says: If the locusts were swarming, one is exempt for trapping them, because no effort is necessary to apprehend them. A dilemma was raised before them: Does the statement of Elazar ben Mehavai apply to the first clause of the baraita, ruling stringently that one is liable for trapping locusts even when there is dew unless they are swarming; or does it apply to the latter clause of the baraita, ruling leniently that one is exempt when trapping locusts, even in the heat when they are swarming? Come and hear a resolution to this dilemma based on a source that addresses the point explicitly: One who traps locusts when there is dew is exempt; one who traps locusts when it is hot is liable. Elazar ben Mehavai says: Even when it is hot, if they were swarming, one is exempt.

MISHNA: If a deer entered a house on its own and one locked the door before it, he is liable for trapping. If two people locked the door, they are exempt, because neither performed a complete labor. If one person is incapable of locking the door and two people locked it, they are liable because that is the typical manner of performing that labor. And Rabbi Shimon deems them exempt as he holds that two people who perform a single labor are never liable by Torah law.

GEMARA: Rabbi Yirmeya bar Abba said that Shmuel said: One who traps a lion on Shabbat is not liable for trapping unless he traps it in its cage, and until that point it is not considered trapped.

MISHNA: If one person sat in the entrance of a courtyard in which there is a deer, but did not fill the entire doorway, and a second person sat and filled it, the second person is liable because he completed the labor of trapping. However, if the first person sat in the doorway and filled it, and a second person came and sat next to him, the first person is liable and the second is exempt even if the first person stood and went away, leaving the second one to secure the deer. The mishna explains: To what is this second person’s action similar? To one who locks his house to secure it, and it turns out a deer that was trapped before Shabbat is also secured inside it. In that case, he is exempt even though he enhances security on the deer, because he did not trap the animal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל מחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב.

ובעושה חבורה ומתקן כ"ע לא פליגי דמחייב כי פליגי בעושה חבורה ומקלקל דר' יהודה פוטר וסתם מתניתין כוותיה ור' שמעון אסרי וגרסינן באלו דברים בפסח א"ל רב הונא בר חיננא לבריה כי אזלת לקמיה דר' זריקא בעי מיניה למאן דסבר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לשמו ושלא לאוכליו כו' וכולא שמעתא דקא מפרש ליה בחדא חדא מאי תיקן ולא מפרש מ"ד המקלקל בחבורה פטור מאן הוא אלא מתניתין בהדיא היא כל המקלקלין פטורין בין חובל דמקלקל בחבורה בין דחד מיניה (וקרא) [וקאמר] ר"ש ור' יהודה היא דשמעינן פלוגתייהו וגרסינן בבתולה נשאת אם תמצא לומר דם חבורי מחבר שהבועל בתחלה הוא עושה חבורה הא אמרינן אם תמצא לומר הלכה כר' יהודה דאמר שאין מתכוין אסור מי הואי האי בועל בשבת מקלקל בהאי חבורה אי לא. ואם תימצא לומר מקלקל הוא במקלקל הלכה כר' יהודה או כר' שמעון והכין פירושא הלכה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור או הלכה כר' שמעון דאמר חייב דאי אמרת הלכה כר' שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב או הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אילו היה כך אסור לבעול בתחלה בשבת וחזינן דמפרש (בספינה) לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. אלא מיהו מקלקל בחבורה הוא ושרי לר' יהודה ואמרי' מ"ט דר' שמעון דאמר חובל ומבעיר אע"פ שמקלקלין חייבין מדאצטריך קרא למישרא מילה בשבת וגמרינן דמקלקל בחבורה בעלמא בשבת חייב ואקשינן מילה מתקן הוא כדרב אשי דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנין ולא גמרי' מינה למקלקלין ומקלקל לא אשכחנן דאיתמר:
שיעור המלבן צמר כמלא רחב הסיט כפול וכן המנפץ צמר וכן הצובע וכן הטווה רב יוסף מחוי [כפוף] מעיקר הגודל עד ראש אצבע כשהן דבוקות זו בזו רב חייא בר אמי מחוי פשוט מראש גודל עד ראש אצבע כשהן פשוטות דאעפ"כ אינן הוות זרת:

ר' יהודה אומ' הצד צפור למגדל כו' פי' מגדל זה של עץ הוא שחשוב ככלוב גדול אם פתח שער המגדל ועשה תחבולות עד שנכנס הצפור לתוכו וסגר עליו חייב כי כסגרו המגדל וגמרה הצידה וגם אם הולך אחר צבי והחזירו מיכן ומיכן עד שנכנס לבית חייב כי כיון שנכנס לבית והא סגר עליו הרי צידו חייב אבל אם טרד לצבי עד שנכנס לגינה או לחצר או לביבר בשבת.

ואין נותנין לפניהם מזונות. פירש רש"י ז"ל כיון דמוקצין הן לא מצי למיטרח עלייהו. ובתוספ' מקשו עלי' דהא תנן (קנו:) מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ולקמן נמי בפרק מפנין אמרינן דמטלטלין אף הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים ומאן דאסר נמי התם לא אסר אלא משום שאין דרכן של ישראל לגדל עורבים. ומפרשי' טעמא שמא יצוד אותן אבל חי' ועוף שאין מחוסרין צידה אף על פי שהן מוקצין שרי שהרי מזונותן עליך ולא דמי ליוני שובך וליוני עליי' שאסור משום שאין מזונותן עליך כדאי' בפ' מי שהחשיך (שבת קנה:). ומייתי סייעתא להאי פירושא מסוגי' דפ' אין צדין דאמרי' ה"ד מחוסר צידה אר"י אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו א"ל ר"י והא אווזין ותרנגולין שאומר הבא מצודה ונצודם ותניא הצד אווזין ותרנגולי ויוני הדרסיאות פטור ומאי קושיא הוא פטור אבל אסור הוא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור הוא וגבי שבת תניא אלא ה"פ דמתני' קתני כל שמחוסר צידה אסור ליתן לפניהם מזונות משום גזירה שמא יצוד אלמא צידה זו דאורייתא הוא והתניא פטור וכיון דפטור היכי גזרי' משום שמא יצוד. אבל בירושל' (יג,ז) מפורש לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן ודקא קשי' להו כלבים ועורבים ש"ה לפי שהן מוכנין לצרכן ומזומנין ונותן דעתו עליהן מאתמול אבל דגים שבביברים וכן חיה ועוף לפי שאינן מזומנים לאדם ואינן ניצודין לו אסור ליתן להם מזונות אבל הניצודים כגון בביבר קטן מתוך שדעתו של אדם עליהן כמצויין לך דמו ומותר שאלו תרנגולת העומדת לגדל בצים אע"פ שמוקצת נותנין מזונות לה. ומיהו קשה לרב יוסף דשרי למשדי קמייהו דיוני שובך ויוני עליי' אע"פ שהצדן חייב ואין מזונותן עליך למה אין נותנין מזונות לפני דגים וי"ל לרב יוסף משום דשכיחי להו מזונות בביברין כדאמרי' בפ' מי שהחשיך שאני מיא דשכיחי וכן חיה ועוף בביברין מזונותן מצוי להו ולהכי קתני בבריית' ואין נותנין לפניהן מזונות ומיהו במתני' כיון דצדין תנן אע"פ שמזונותן מצויין להן נותנין לפניהן דכל שברשותך מותר אפי' לפטם שא"א לומר בתרנגולת העומדת באשפה שלא נתן לה מזונות אע"פ שמנקרת ואוכלת והיינו שיטתיה דרב יוסף בפ' מי שהחשיך אבל לר"י התם כל שאינו ברשותינו אין מזונותם עלינו ואסור לגמרי. וההוא דמקשי' בפ' אין צדין ממתני' דקתני פטור אמתני' דקתני אסור משום דמתני' [דקתני אסור] חייב הוא מדקא פטר ליה גבי שבת לצד לתוכו דהני תרי משגיות בנות חד בקיתא נינהו ועוד דכיון דבשבת פטור דאלמא ניצודין ועומדין הן גבי י"ט מותר לכתחלה דהא צריך לאוכל נפש אבל גבי שבת למאי צייד להו:

הא דתנן למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. נ"ל דה"פ שהיה צבי שמור בתוך הבית והדלת מגופה (ר"ל סגורה כמו הגפת דלתות דיומא) והוא שמור בכך ובא זה ונעל במנעל כדי שלא יבוא שום אדם ויפתח הבית שפטור ומותר אע"פ שהוא מוסיף לו שמירה שעכשיו אין אדם יכול לפתחה אף בישב הראשון על הפתח ובא שני וישב בצדו אע"פ שהוא מוסיף שמירה על שמירתו שאם עמד הראשון והלך לו נמצא שמור מכחו השני פטור. עוד יש לי לאומרה כגון שהיה צבי קשור בבית ושמור ונעל ביתו לשמרו אע"פ שנתק הצבי לאחר כן הקשר ונמצא משתמר בנעילתו הואיל ושמור היה ונצוד פטור הנועל. אבל בתוס' אמרו שלא אמרה משנתינו למה זה דומה שיהיו שוין בענינן אלא שוין הן בדינן כלומר שהוא מותר לגמרי ואינו נכון ולכל הנך פירושי הא דקתני נועל את ביתו לשמרו ל"ד אלא אפי' לשמור הצבי מותר שהרי שמור הוא. אבל בתוס' ובירושל' משמע ענין אחר דגרסי' התם (ירו' יג,ו) ר' יוסי בר בון בשם רב הונא אמר היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. ובתוספתא (יג,ו)תניא ישב א' על הפתח ונמצא צבי שמור בתוכו אע"פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה למה זה דומה לנועל את המגדל ונמצא צבי שמור בתוכה ולמתכסה בטלית ונמצאת צפורת בתוכה אע"פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה ומתני' נמי הכי קתני שנתכוין לנעול את ביתו לשמרו ולא נודע לו כלל שיהי' שם צבי דבשעת צידה ודאי דומה לנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר הוא ואנוס נמי הוא וקתני פטור ומותר לעשות כן שהרי הוא שומר מאליו ואעפ"י שנתכוין שלא לפתתה עד הערב או משום שלא יפתחנה אחר מותר אבל ביושב ומשמר בפתח קס"ד מעיקרא לאסור משום דדמי לצד ומסקנא שהכל מותר הואיל וקדמה צידה למחשבה:

ואין נותנין לפניהן מזונות. פירש רש"י ז"ל: כיון דמוקצין הן לא מצי מיטרח עלייהו. והקשו עליו בתוספות דהא תנן (לקמן שבת קנו, ב) מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, ובפרק מפנין (שבת קכו, ב) אמרו מטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים, ומאן דאסר התם לא אסר אלא משום שאין דרכם של ישראל לגדל עורבים. ועוד קשיא אפילו אווזין ותרנגולין היאך נותנין לפניהם מזונות. ופירשו הם ז"ל דאינה אלא גזירה שמא יבא לידי צידה, והלכך כל שהוא מחוסר צידה דאורייתא אסור, וכל שאין מחוסר צידה דאורייתא מותר. והביאו ראיה מדאמרינן בפ' אין צדין (ביצה כד, א) היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יהודה [אמר שמואל] כל שאומר הבא מצודה ונצודנו, א"ל רב יוסף והא אווזין ותרנגולים שאומר הבא מצודה ונצודנו ותניא הצד אווזין ותרנגולים ויונים הדריסיאות פטור. ואיכא למידק בההיא מאי קושיא, דהא פטור אבל אסור, דכל פטורא דשבת פטור אבל אסור, וההיא גבי שבת מתניא. אלא הכי פירושו דאמתניתין דקתני כל שמחוסר צידה אסור קאי, ופירושו אסור ליתן לפניהם מזונות, וה"ק איזה מחוסר צידה שגוזרין עליו שלא ליתן לפניו מזונות, ואמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו, ולפי' אקשי ליה רב יוסף דאלמא כל שאומר הבא מצודה מחוסר צידה דאורייתא כיון דגזרינן, והא אווזין ותרנגולים שאומר הבא מצודה ונצודנו ואפילו הכי הצדן פטור אלמא לאו מחוסר צידה דאורייתא, וכיון שכן היכי גזרינן ביה שלא ליתן לפניהם מזונות שמא יצוד. אבל בירושלמי דפרקין (ה"ז) מפורש לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן, וכדברי רש"י ז"ל. ויש לפרש דההיא דכלבים ועורבין לא קשיא, לפי שמוכנין הן למלאכתנו וברשותינו הם ומזונותיהן עלינו, אבל מה שאינו ברשותינו ואינן ניצודין אסור לפי שאין מזונותן עלינו, ומה שהוא בביבר קטן הרי הוא כניצוד וברשותינו הוא, לפיכך נותנין לפניהם מזונות שאף הם מזונותן עליך.

אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי. איכא למידק ולימא ליה אין, דהא ר' יהודה פליג בכל ביברין. ולאו מלתא היא דלאפוקי מדר' יהודה לא צריך דפשיטא דהלכה כחכמים, ועוד שלא היה לו לומר הלכה כרשב"ג אלא הלכה כחכמים, ולא הוצרך רב יוסף לפסוק כרשב"ג אלא לאפוקי מחכמים ולפיכך הקשה הלכה מכלל דפליגי.

משנה צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורין אם לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין ר' שמעון פוטר אמר הר"ם פי' טעם אמרם שניהם פטורים כבר קדם בתחלת המסכתא ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי צבי שנכנס לבית בשבת ונעל זה עליו חייב שהרי הוא הצד ציד לגמרי ואם נעלו שנים ר"ל בזה יכול וזה יכול פטורים מדין שנים שעשאוה ואם לא יכול אחד מהם לנעול ונעלו שנים שניהם חייבים וכן הלכה ור' שמעון פוטר ואין הלכה כדבריו:

משנה ישב אחד על הפתח ולא מלאהו ישב השני ומלאהו השני חייב ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב לו בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור לתוכו אמר הר"ם פי' אמרם פטור בכאן הוא פטור ומותר:

אמר המאירי ישב אחד על הפתח ולא מלאהו והרי שהיה הצבי יכול לברוח ובא השני ומלאהו השני חייב שהרי הראשון לא עשה כלום ואע"פ שנמצא מהנה שאף השני אינו ממלא מקומו של פתח מ"מ הראשון בשעה שישב לא נעשה צד כלל והשני נעשה צד בשעת ישיבתו:

ישב הראשון ומלאהו ובא השני וישב לו בצדו או בפניו אפילו עמד הראשון ונשאר השני בסגירת הפתח וגורם שלא להיות הצבי בורח מ"מ השני פטור שלא נעשה צד בשעת ישיבתו שכבר היה ניצוד ואע"פ שהוא שומרו אח"כ מלברוח אין זה אלא כנועל את ביתו לשמרו ופטור זה פירושו פטור ומותר שכל שניצוד כבר בלא הוא יכול הוא לשמרו ומותר לו לישב לשם עד הלילה שיהא נוטל והולך וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

במסכת י"ט אמרו שאין צדין דגים מן הביברין ביום טוב אפילו מביברים שבבית והם בריכות של מים מוקפות מארבע רוחות שמ"מ הדגים נשמטים לחורים וסדקים ונמצאו מחוסרי צידה ואפילו הכינם מאתמול אין הכנתם מועלת ואין נותנים לפניהם מזונות ואף למי שהתירם ליתן לפני הכלבים באלו אסור הואיל ואין מזונותם עלינו אבל צדין חיה ועוף מן הביברים אע"פ שלא הכינם מאתמול שמזומנים הם ונותנין להם מזונות וביברים של חיה ועוף לא כביברים של דגים הם אלא קרפיפות מוקפות מארבע רוחות ומ"מ אין הדבר שוה בחיה ועוף שהקרפף שהחיה בתוכו אין צריך שיהא מקורה שהרי אין החיה קופצת בגובה הכותלים אבל צריך שיהא קטן שיהא יכול ליטלן בשחייה אחת או בריצה אחת לדעת קצת על הדרך שביארנו ובעופות צריך שיהא קטן ומקורה ואף זה בצפור דרור אסור שאינה מקבלת מרות מתוך שדרכה לדור בבתים ונשמטת מזוית לזוית וכבר ביארנו ענינים אלו במקומם במסכת יום טוב:

הצד צבי סומא וישן חייב שעשויין הם להשמט אבל חגר או חולה או זקן פטור וגדולי המחברים כתבו כן בקטן ואפשר קודם שיהא יכול לרוץ כ"כ ואין הפרש בחולה שהזכרנו בין חולה מחמת עייפות לחולה מצד שאר סבות:

לא נאמר חיוב בצידה אלא כשיש במינו ניצוד אבל מה שאין במינו ניצוד פטור מעתה הצד חגבים וגזים והם מין חגבים וכן הצד צרעים ויתושים פטור ואין צ"ל בחגבים בשעת הטל שעיניהם סמויות והרי הם כניצודות אלא אף בשעת השרב וכן הצד פרעושים יתבאר בפרק שרצים שהצדן פטור:

הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שאוסרין אותו בה שעד כאן אין קרוי ניצוד:

בד"ה ואין נותנין כו' ועוד דבסמוך כו' עכ"ל נראה מלשונם דהך אוקימתא דמפליג הא בביבר מקורה הא באינו מקורה לא קאי דלמאי דקאמר הכא בצפור דרור עסקינן כו' הך ברייתא דאין צדין מהן עופות בי"ט נמי בצפור דרור איירי ואפי' בביבר מקורה כמו בית ולכך לא הקשו הכא למאי דאוקמא הכא בצפור דרור כיון דבב' מינין אוקמא למתניתי' וברייתא ליכא לאקשויי אלא הקושיא שכבר הקשו בב' מינין גבי דגים וחיה דליכא מילתא דפסיקא דלזה המין מצויים יותר מזונות ממין אחר אבל הוסיפו בקושייתם ועוד דאף במין א' למאי דבעי לאוקמא כו' בביבר שאינו מקורה כו' אבל מפרש"י הכא ובריש פרק אין צדין נראה דלא מוקי בצפור דרור אלא מתניתי' דהכא וקאי האי תירוצא דמפליג בין מקורה ובין אינו מקורה אמתני' וברייתא דמתניא גבי י"ט וע"ש בחדושנו באורך אך ק"ק דאשינויא קמא גבי חיה תקשי להו דאכתי אמזונות לא משני מידי ויש ליישב דלמאי דאוקמא כתנאי והך דאין צדין ואין נותנין מזונות כר"י אתיא איכא לפרושי דמשום איסור מוקצה נגעו בה דמצינו בכמה דוכתין דר"י מחמיר במוקצה מיהו לפי המסקנא גבי חיה הא בביבר גדול הא בביבר קטן ה"מ לאקשויי וכי בשביל שהוא ביבר קטן מצויים להן מזונות וכ"ה הקושיא בתוס' ר"פ אין צדין ודו"ק:

בא"ד ולמאי דפי' הכא אתי שפיר כו' וא"כ מחוסר צידה דאורייתא כו' עכ"ל יש לדקדק לפי' בפשיטות טפי ה"ל למפרך אמזונות גופייהו ממתניתי' דפ"ב דכיון דרשב"ג ארישא קאי ואוסר באומר הבא מצודה כו' ליתן להם מזונות והרי אווזין ותרנגולין כו' ותנן בפ"ב נותנין מים בפני אווזין ותרנגולין כו' ויש ליישב בדוחק כיון דטעמא דאיסור מזונות אינו אלא משום איסור צידה ניחא להו למיפרך מברייתא אאיסור צידה מכח איסור מזונות דמתני' ודו"ק:

בד"ה הלכה כו' משום דהתם קתני כו' וקבעי ה"ד מחוסר כו' אבל אחיה לא קבעי כו' עכ"ל יש לדקדק לדבריהם דע"כ הא דמפרש התם בעופות מחוסר צידה שאמר הבא מצודה ואינו מחוסר צידה שאינו אומר הבא כו' לאו היינו ביבר מקורה וביבר אינו מקורה דקאמר לעיל מיניה התם דא"כ בעופות נמי כבר פי' כן כמו חיה וא"כ ה"ל לאפלוגי לעיל בין אם צ"ל הבא מצודה ובין אינו אומר הבא מצודה כדמפליג לעיל בין ביבר גדול ובין ביבר קטן ועיין מ"ש בחידושנו ריש פרק אין צדין וק"ל:

גמ' וצבי לגינה ולחצר ולביברין חייב רשב"ג כצ"ל:

רש"י בד"ה המחוסר כו' כדמפרש לקמן בגמ' כצ"ל:

רש"י בד"ה השתא דאתית להכי. לאוקמינהו כו'. ולעד"נ דהוכ"ת כו' הא בביבר מקורה כו' נשאר ג"כ להמסקנא. ותרווייהו דביצה בשאינו דרור וכ"מ לישנא דהכא בצפור דרור משמע דרק מתניתין דהכא. והשתא א"ש לישנא דהשתא דאתית להכי בפשיטות ור"ל לחלק בביברים לענין עוף נוכל לחלק ג"כ לענין חיה:

רד"ה הא בביבר קטן. מתניתין דהכא ודביצה. והא מתניתא דביצה בביבר גדול כצ"ל:

רד"ה ארישא. דאף בשעת הטל כו' שרי. ל"י מאין לקח לפרש דאף לכתחלה שרי הא כ"פ דשבת פטור אבל אסור. וכ"מ ממה שהשמיטו הפוסקים לד"ז דבשעת הטל פטור. משום דסברי דחגבים אין במינן ניצוד (עי' רמב"ם פ"י הכ"ד) דלא כדעת רש"י בד"ה במינו ניצד. וא"כ אף בשעת השרב פטור והברייתא אתיא כר"מ. ואם איתא דמותר לכתחלה ה"ל לחלק. גם ק"ל מאי הוה דמתעוורות הא הצד צבי סומא חייב. וי"ל:

במשנה ישב האחד עה"פ ולא מלאהו כו' השני חייב. לכאורה קשה לר"נ לעיל (צד ב) דאם אפיק חצי זית מכזית ומחצה חייב משום דאהני דאי שקיל מיניה תו פורתא לא יטמא ה"נ נימא דאהני הראשון (אם לא נשאר פחות רק כדי מלואו של הצבי) דאי הדר תו מיכסי קצת מן הפתח יהא ניצוד ובקל יש לחלק:

שם אע"פ שעמד הראשון והלך לו. עתוי"ט שנתקשה דכיון שנתן השני מקום לראשון לצאת כבר דרך אותו מקום יוכל ג"כ הצבי לצאת ואח"כ כשמלא השני אותו מקום ה"ל צד ולמה יהיה פטור. ועמ"א סי' שי"ו סקי"א שהשיג עליו ודעתו להתיר אף כה"ג כיון שכבר היה ניצוד ע"ש. וסברתו זרה מאד. ועי' תו"ח. ואנכי מצאתי בתוספתא ברפי"ג הצד צבי בחצר של ב' פתחים נעל הראשון אה"פ בא שני ונעל אה"פ (ר"ל הפתח הב') השני חייב והא' פטור. חזר הא' ופתח ונעל הא' חייב על צידה שניה. הרי מבואר דאף שכבר היה ניצוד מ"מ כיון שפתח הא' וכלתה שמירתו אם נעל אח"כ חייב. ועל התוי"ט אני תמה מאין פסיקא ליה שיוכל צבי לצאת דרך אותו מקום שיצא בו האדם. הלא עינינו רואות שעובי הצבי יותר מעובי אדם בינוני. ועתה י"ל כפשוטו ד"מ דחלל הפתח היה במכוון שיצא הצבי דרך בו. ובא הא' וסתם חצי חללו (ומלאהו ל"ד אלא דר"ל דמיעט להחלל עד שלא נשאר בו בכדי שיצא בו הצבי) והב' סתם חצי חללו הנשאר ולכן אף שעמד הראשון והלך לו ונשאר מקומו פתוח אין בו כדי שיצא הצבי ועד"ז דעת לנבון נקל למצוא עוד גווני אחריני וישמע חכם ויוסיף לקח:

שם הא למ"ד לנועל כו' ונמצא צבי שמור בתוכו. עי' פירש"י והר"ן שנדחקו. ולעד"נ דתיבת שמור הוא תואר לצבי הנזכר. ושיעורו ונמצא צבי שהוא שמור (דהיינו קשור כמש"כ הר"ן בא"נ ע"ש) בתוכו. דודאי אף שניתר אח"כ אין אומרים לזה שיפתח כמ"ש הר"ן ולענין קושית התוס' מאי אולמיה כו'. נראה מפירש"י לקמן בגמרא דממעשה בנ"א מביא ראיה וכדאשכחן בכ"ד בש"ס והא מעשה בכ"י כו':

רש"י ד"ה הגזין מין חגב טהור. ע' בכורות ז ע"ב ובמ"ל פ"א הלכה כא מהל' מאכלות אסורות:

גמרא, תנן אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט, אבל צדין חיה ועוף, ורמינהו ביברין של חיה ועופות ודגים אין צדין מהם ביו"ט, בשלמא חיה אחי' ל"ק הא ר"י [דהצד צבי אינו חייב עד שיצוד לבית], הא רבנן, אלא עופות אעופות קשי', וכ"ת עופות אעופות נמי ל"ק הא בביבר מקורה, הא בביבר שאינו מקורה, והא בית דמקורה הוא, [ובין לר"י ובין לרבנן צפור למגדל אין, לבית לא].
קשה לי הא הך ברייתא קתני נמי חי' דאין צדין הרי דחי' אינו ניצד בביבר, ובחי' אין חילוק בין מקורה או לא דהא אינו יכול לפרוח, וכיון דחי' בביבר מקורה אינו ניצד, מכש"כ בעוף, וא"כ על רומיא דעופות ועופות ג"כ צ"ל דהברייתא כר"י, דחי' אינו ניצוד, וכ"ש עופות, ומתני' כרבנן דחי' ניצוד, וה"ה לעוף במקורה, וא"כ הו"ל לגמרא לומר עופות אעופות נמי ל"ק דתלי' בפלוגתא דר"י ורבנן:

(קו ב) בצפור דרור עסקינן וכו'.—עי' מ"ש בביצה (כד א).

(קו ב רש"י) ד"ה הגזין מין חגב טהור הוא.—עי' בכו' (ז ב) דמשמע שהוא מין טמא וכמו שכתב הב"ח או"ח סי' שט"ז, ועי' במשנה למלך בפ"א ממאכלות אסורות. וראיתי בביאורי רד"ל על הירושלמי פרק זה כתב: גזין לחוד והגזעין לחוד; ואין זה אלא דברי נביאות.

וצבי. ניצוד משהכניסו לביתו ונעל בפניו אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה: המחוסר צידה. שקשה לתופסו שם כדמפרש בגמרא: גמ' ביברין. קרפיפות מוקפין: אין צדין מהן בי''ט. אלמא לאו ניצוד ועומד קא חשיב ליה ש''מ המכניסו לביבר אין זו צידתו: ואין נותנין לפניהן מזונות. כיון דהן מוקצה לא מצי למטרח עלייהו: הא רבי יהודה. ההיא דאין צדין רבי יהודה היא דבמתניתין לא חשיב לה צידה עד שיכניסו לבית: עופות אעופות קשיא. דהא בין לר' יהודה בין לרבנן צפור למגדל קאמרי: ביבר מקורה. הוי ניצוד: בצפור דרור. מתני' דקתני צפור לבית לא בצפור דרור עסקינן שדרכה לדור בבית כבשדה ונשמטת מזוית לזוית: השתא דאתית להכי. לאוקמינהו לתרווייהו כרבנן: חיה אחיה נמי. מוקמי כרבנן: והא ביבר קטן. מתניתין דהכא: והא. מתניתין דביצה בביבר גדול: שיחייא. מרוצה שהוא שוחה לאחוז בה: עוקצי. פיאות להשמט בהן: ואידך. כל מי שאינו כן: מכלל דפליגי. והא אוקימנא דרבנן נמי בביבר קטן אמרי: מאי נפקא לך מינה. כ''ש כיון דלא פליגי עליה הלכתא כוותיה: זמורתא תהא. אומר השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך: סומא וישן עבידי לרבויי. לישמט כשמרגישין יד אדם: אובצנא. עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו נצוד ועומד הוא: הגזין. מין חגב טהור הוא ונאכלין: במינו ניצוד. כגון חגבים והגזין: שאין במינו ניצוד. צירעין ויתושין שאינן לצורך: חגבים בשעת הטל. עיניהם מתעוורות והרי הן ניצודין ועומדין: מקלחות. הרבה ביחד שהן מזומנות ליקח: ארישא קאי. דאף בשעת הטל אם מקלחות ובאות שרי ואי לא אסור: מתני' צבי שנכנס. מאליו: ונעל אחד בפניו. זו היא צידתו: נעלו. שנים פטורים. דהוי להו שנים שעשאוה: לא יכול אחד לנעול. אורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלא איהו לא מתעבדא: ורבי שמעון פוטר. לטעמיה דדריש קראי למיפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול בפרק המצניע (לעיל צב:): גמ' הצד ארי. אפילו תופסו אין זו צידתו שכשכועס משחית והולך: עד שיכניסנו לגורזקי שלו. בית משמר העשוי לו כמין תיבה: מתני' השני חייב. שהוא צדו: הא למה. שני זה דומה מאחר שנצוד ע''י הראשון: לנועל את ביתו לשומרו. ולא לצוד: ונמצא צבי. שהוא ניצוד כבר שמור בתוכו וכן אע''פ שעמד הראשון אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול:

ואין נותנין לפניהם מזונות. אין לפרש דטעמא משום דדגים מיתזני שפיר במים להכי לא טרחינן דחשיבי כאין מזונותיהם עליך. חדא דלאו מילתא דפסיקא היא דלדגים מצויין מזונות ולא לחיה ועוד דבסמוך בעי לאוקמי הא דקתני אין צדין חיה ועוף ואין נותנין לפניהם מזונות בביבר שאינו מקורה וכי בשביל שאינו מקורה מצויין להם מזונות ורש''י דפירש כיון דאין צדין מוקצין נינהו להכי אין נותנין לפניהם מזונות ואין טורחין בשבילם אין נראה כלל דהא תנן לקמן בפ' בתרא (דף קנה:) נותנים . מים לפני אווזים ותרנגולים ולפני יוני הרדסייאות אע''ג דמוקצין הן בשבת ונראה לר''י כל היכא דהוי כניצוד ועומד מדאורייתא כגון אווזין ותרנגולין ויוני הרדסייאות ואע''ג דמדרבנן אסור לצודן כדתנן בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קז.) חיה ועוף שברשותו הצדן פטור משמע אבל אסור כיון דמדאורייתא כניצוד ועומד נותנין לפניהם מזונות וכן חיה ועוף שבביברין מקורין דחשיב טפי מזונותיהם עליך אבל כאן שמן התורה אין ניצודין לא חשיב מזונותיהן עליך והוי כאותן שהן כל שעה בשדה כמו יוני שובך ויוני עלייה ואתי שפיר לפי זה ההיא דריש אין צדין (ביצהדף כד.) דקתני התם במתניתין רשב''ג אומר זה הכלל המחוסר צידה אסור כו' וקאמר בגמרא היכי דמי מחוסר צידה כגון דאמר הבא מצודה ונצודנו אמר ליה אביי לרב יוסף והרי אווזים ותרנגולים דאמר הבא מצודה ונצודנו ואמר הצד אווזים ותרנגולים ויוני הרדסייאות פטור והשתא קשה מאי פריך והא פטור משמע אבל אסור ובמתניתין קתני נמי רשב''ג אומר מחוסר צידה אסור ולמאי דפי' הכא אתי שפיר דרשב''ג קאי ארישא דקתני אין צדין ואין נותנין לפניהם מזונות וקא אסר רשב''ג במחוסר צידה אף ליתן מזונות וא''כ מחוסר צידה דאורייתא חשיב ליה ולהכי פריך שפיר: הלכה מכלל דפליגי. אע''ג דר' יהודה פליג מ''מ פריך אביי שפיר דאי לאפוקי מדרבי יהודה אתא לימא אין הלכה כרבי יהודה הכא אתי שפיר דלא קבעי היכי דמי מחוסר צידה דהא כבר פי' דהיכא דאיכא עוקצי ביבר גדול ומסתמא דהיינו מחוסר צידה דרשב''ג אבל בריש אין צדין (ביצה דף כד.) קשה אמאי קבעי ה''ד מחוסר צידה הואיל וכבר פי' ביבר גדול וביבר קטן לרבנן ונראה לריב''א משום דהתם קתני במילתייהו חיה ועוף ועלה קאי רשב''ג וקבעי ה''ד מחוסר צידה בעופות אבל אחיה לא קבעי דזה כבר פירש וכן משמע דכל הנהו דמייתי עלה לא מיירי אלא בעופות אבל הכא לא איירו רבנן בעופות אלא בחיה גרידא: היכא דנפלי טולא דכתלים. היה להם שיעור הכתלים שוה והיו יודעין שיעורן: למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. ואם תאמר מאי אולמא הך מהך ונראה לריב''א דס''ד דבא וישב בצידו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה לצבי הוא בא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד