בבא בתרא לח ע"ב

דף לח - ב

דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו, כלומר, אפילו כשיש שלום ביניהם, הרי זה כאילו היה חירום ביניהם, ומשום שאין שיירות מצויות מזו לזו, ולכן, כל שהיה המערער בגליל והחזיק המחזיק ביהודה אינה חזקה.

אמר רב יהודה אמר רב:

אין מחזיקין בנכסי בורח, כלומר, מי שהחזיק בנכסיו של בורח ואמר "קניתי ממנו", אין חזקתו שהחזיק בזמן בריחתו של בעל הקרקע - חזקה; ומשום שלדעת רב "מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה" לבטל את חזקתו של המחזיק, ^[1] והרי הבורח אינו יכול לבוא ולמחות בפני המחזיק כי הלוא ברח ממקום זה מסיבה כל שהיא, וכל שאינו יכול למחות אין חזקתו של המחזיק - חזקה! ^[2]

הוסיף רב יהודה ואמר: כי אמריתה קמיה דשמואל, כאשר נפטר רב ובאתי ללמוד אצל שמואל, ואמרתי לו שמועה זו משמו של רב, אמר לי שמואל:

וכי למה לא תהא זו חזקה, וכי כל בעל קרקע שמחזיקים בשדהו למחות בפניו של מחזיק הוא צריך כדי לבטל את חזקתו של המחזיק!? עד שנאמר: היות וזה אינו יכול למחות, אף חזקתו של זה אינה חזקה!

והרי אף אם מוחה הוא שלא בפניו מחאתו מחאה, ואם כן חזקתו של זה חזקה היא, שהרי אף הבורח יכול למחות שלא בפניו של המחזיק. ^[3]

ומקשינן על רב: מאי [קא משמע לן] [קסבר]!? מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה!?

והרי אמר רב: מחאה שלא בפניו הויא מחאה!? שהרי כן פירש רב את טעמו של תנא קמא במשנתנו, וכמבואר בעמוד א, ומשמע, שאף הוא סבר כתנא קמא, ולכן פירש את טעמו.

ומשנינן: לעולם סובר רב ד"מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה", ורב אך טעמא דתנא דידן קמפרש [רב לא בא אלא לפרש את טעמו של תנא קמא], וליה לא סבירא ליה כשיטתו, אלא כשיטת רבי יהודה, הסובר: מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה.

ואיכא דאמרי, כך אמר רב יהודה אמר רב:

מחזיקים בנכסי בורח, וכי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: פשיטא, וכי למחות בפניו הוא צריך!?

והכי מקשינן: רב מאי קא משמע לן!? דמחאה שלא בפניו הויא מחאה!? והא כבר אמרה רב חדא זימנא [פעם אחת] בעמוד א בביאור דברי תנא קמא, ומאחר שפירש כן רב את סתם משנתנו כבר יודעים אנו שכך הוא סובר!?

ומשנינן: אלא הא קא משמע לן רב במה שאמר: מחזיקין בנכסי בורח, דאפילו מיחה המערער בפני שנים שאין יכולין לומר לו למחזיק שמחה בו בעל הקרקע, ^[4] נמי הויא מחאה, ומשום שהם יאמרו לאחרים, ואחרים לאחרים, עד שיישמע לאזני המחזיק.

ושמואל שהיה מקשה על דברי רב ואומר "פשיטא, וכי למחות לפניו הוא צריך", היינו משום שהוא לא הבין בדברי רב שהוא בא ללמד כן, ולא אמר שמחזיקין בנכסי בורח אלא להשמיענו שאין צריך מחאה בפניו, ואדרבה הוא אינו סובר שמחאה בפני שנים שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה -

וכדאמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל [שמעתי מפיו של שמואל]: מיחה בפני שני בני אדם שיכולים לומר לו, הויא מחאה, אבל מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולין לומר לו, לא הויא מחאה.

ומפרשינן טעמא דרב החולק על דברי שמואל, וסובר שמחאה אפילו בפני שנים שאין יכולים לומר לו הויא חזקה: משום שהוא סובר: אף אם לא יודיעו אלו עצמם למחזיק שמיחה בו המערער, הרי חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה [החבר ששמע את המחאה יש לו חבר שיספר לו על המחאה, ואותו חבר יש לו חבר שיספר לו, וכך תגיע המחאה בסופו של דבר לאזני המחזיק].

אמר רבא: הלכתא:

א. אין מחזיקין בנכסי בורח.

ב. ומחאה שלא בפניו הויא מחאה, ואם כן חזקה שלא בפניו הויא חזקה, והמחזיק בנכסי בורח יש לו חזקה.

ותמהינן על דברי רבא: תרתי [הרי אמר כאן רבא שני דברים שאי אפשר לקיימם כאחד], שהרי אם יכול הוא למחות שלא בפניו למה לא יחזיקו בנכסי בורח!? ^[5]

ומשנינן: לא קשיא:

כאן - שאמר רבא: מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ולהשמיענו שמחזיקין בנכסי בורח - בכגון שהיה בעל הקרקע בורח מחמת ממון, שהיה חייב כסף ואין לו לפרוע ומשתמט הוא מבעל החוב עד שיהא לו ממון לפרוע, שאחר בורח מחמת חוב אין רודפים, ואינו חושש שידעו היכן הוא, ויכול הוא למחות שלא בפני המחזיק, ולכן מחזיקין בנכסיו, שהרי מחאה שלא בפניו הויא מחאה.

כאן - שאמר רבא: אין מחזיקין בנכסי בורח - בכגון שהיה בעל הקרקע בורח מחמת מרדין [רצח בלשון פרסי], שרצח במקומו, וירא הוא מפני גואל הדם שלא יהרגהו, ואף חושש הוא לגלות היכן הוא, שמא ירדוף אחריו גואל הדם להורגו, ונמצא שאינו יכול למחות אפילו שלא בפניו, ולכן אין מחזיקין בנכסיו.

מבארת הגמרא:

היכי דמי מחאה, כיצד מוחין שלא בפניו? ^[6] אמר רב זביד: אם אמר בפני עדים: "פלניא [ונוקב בשמו של המחזיק בקרקע] גזלנא הוא", ואינו מוסיף לאמר: "שאוכל הוא את הקרקע שלי בגזלנות", לא הויא מחאה, ומשום, שאפילו אם יאמרו העדים לשון זו למחזיק לא ייזהר זה בשטרו, שהרי אינו יודע למה קורא הוא לו "גזלן" שייזהר בשטרו.

ורק אם אמר: "פלניא גזלנא הוא, דקאכיל לה לארעאי בגזלנותא,

---

אין מחזיקין בנכסי בורח. דאי ברח אינש ממלכות ואתא אחר והחזיק בנכסיו לא הויא חזקה. ^א)נראה דצ"ל ופרכינן דרב מאי קמ"ל דאין מחזיקין משום דמחאה שלא בפניו. והא אמר ליה לרב דמ"ש הכי אין מחזיקין דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. והא אמר ר' אבא בר ממל אמר רב לעיל כדמתרץ מתני' דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואמאי אין מחזיקין. רב לטעמיה דתנא דמתני' קאמר. איכא דאמרי כו' ה"ג כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא וכי למחויי בפניו הוא צריך וכיון שהוא יכול למחות בכל מקום שהוא ולא מיחה פשיטא דמחזיקין. ורב מאי קמ"ל דמחזיקין אי משום דקסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה והאי לא מיחה להכי מחזיקין והא אמרה רב חדא זימנא כדאמרינן לעיל. אלא הא קמ"ל רב דאע"ג דמיחה בפני שנים שאינן יכולין לומר לו שאינן עוברי דרכים אפי' הכי הויא מחאה שאם אין יכולין לומר לו לימרו למאן דלימא ליה משום דחברך וכו' אבל אי לא מיח' כלל (אין) מחזיקין:

תרתי. בתמי' קאמר כלומר דהני תרי מילי לא מצי קיימי דחדא קשיא לאידך משום דאי אמרינן אין מחזיקין בנכסי בורח משמע משום דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והדר תני דהויא מחאה. כאן בבורח מחמת ממון שמחויב לאנשי העיר אין צריך לו להחביא עצמו כל כך והיה יכול למחות שלא בפניו והויא מחאה ואי לא מיחה והחזיק אחר בנכסיו הוי חזקה אבל בורח מחמת מרדין שהיה מורד ומחויב למלכות אין מחזיקין בנכסיו משום דאי הוה מוחה יוודע למלכות היכן הוא ויבקשוהו עד שימצאוהו ויהא מסוכן בגופו ומשום הכי לא מיחה ואין מחזיקין בנכסיו. לא הויא מחאה דמילי בעלמ' קאמר אבל כי אמר להו למחר אתבעיה בדינא הויא מחאה דקאמר להו דאין דעתו למחול. אי אמר להו לא תימרו ליה דמחיתי אמר רב זביד הא קאמר לא תימרו ליה ולא הויא מחאה ומחזיקין. אמר רב פפא ודאי הוי מחאה דהכי אמר ליה המערער לעדים לדידיה לא תימרו ליה הא לאחריני אימרו:

הא דאמר רב בלישנא קמא אין מחזיקין בנכסי בורח. פירוש בורח מחמת ממון משום דלא מצי למיתי הכא ומחויי ואקשינן עליה ממתניתין דאוקמה איהו משום דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ופריק טעמא דתנא דידן קאמר ליה וליה לא ס"ל אלא כר"י דאמר ויבא לשנה האחרת דמשמע שצריך הוא לבא ולמחות בפניו אבל לתנא קמא סבר רב דהוי מחאה מדקתני יהודה וגליל דליכא איניש דאזיל ואתי להכא ולא קתני בורח.

הא דאמרינן הא קא משמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו. ה"פ: דהאי בורח דאיירי ביה רב אפילו בורח שיש עליו אימה במקום שברח והוא מוחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הויא חזקה דמחאתו נמי מחאה היא.
וקאמרי דאמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל וכו' כלומר ושמואל הכי אתמה עליה אי בבורח סתם פשיטא דאלו בורח שיש לו אימה דמוחה בפני בני אדם שאינן יכולים לומר לו לאו מחאה היא ולפיכך אין מחזיקין עליו.
והא דאמר רבה אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. אקשינן עליה תרתי כלומר דהא סתרן אהדדי דהואיל ומחאה שלא בפניו הויא מחאה אמאי אין מחזיקין בנכסי בורח.
ואיכא למידק הכא ואמאי סתרן לוקמ' בבורח שיש לו אימה כגון האי דאמר שמואל גופי' דאין מחזיקין בנכסי בורח משום דהו"ל כמיח' בפני בני אדם שאין יכולין לו' לו ומחאה שלא בפניו הויא מחאה כדפרשינן דמשום הכי אמר שמואל וכי למחות בפניו הוא צריך ולא עלה על דעתו להעמידה בבורח שיש עליו אימה שם דהוא מוחה בפני בני אדם ומאי שנא דקשי' ליה לרבא טפי משמואל.
ואיכא דאמרי שאין בכלל לשון בורח מיחה בפני בני אדם שאינן יכולים לומר לו הא דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דאפילו מיחה בפני אדם שאין יכולים לומר לו והוא הדין נמי למי שאינו בורח אלא אורחא דמילתא נקט שדרך הבורחים למחות בפני בני אדם שאינן יכולין לומר וממילתא יתירא דייקינן לה ולאו משום דבורח משמע הכי, וכן פירש הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל.
ולא נהירא לי, דאי הכי לא איצטריך גמרא למימר שמואל אמאי אקשי ליה פשיטא דקאמר דאמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה שהרי מאחר שאין זה בלשון בורח הדין עמו ועוד שאין דרך האמוראין לומר יתור בדרך זה אלא הוה ליה לרב למימר בהדיא מיחה בפני בני אדם שאין יכולין לומר לו הויא מחאה ומאי יתיר' הוא ממחזיקין למיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו כיון דלא תלו בהדדי כלל דבורח נמי יכול למחות הוא בפני יכולין לומר לו וי"ל דאין מחזיקין בנכסי בורח דבכל בורח משמע ובודאי סתרן ולא בעי לתרוצי בדשמואל דרב זביד כרב סבר ליה כנ"ל.
ועוד היה נראה לי דהא דקאמרינן מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הויא מחאה היינו בורח מחמת מרדין שאם הוא מוחה ירא הוא למחות בפני בני אדם של אותה מלכות שברח משם שאם שמע גואל הדם ורדף אחריו הוא יכול להורגו שהמלכיות מקפידות בשפיכות דמים וכשאמר רבא אין מחזיקין בנכסי בורח הוה ס"ד דבכל בורח קאמר ואפילו מחמת ממון שסתם לשון בורח מחמת ממון נמי במשמע ולהכי אקשינן תרתי.
וכן נמי הא דאקשינן שמואל בלשנא קמא וכי למחות בפניו הוא צריך ולא מוקי לה לדרב בשמעתיה דמחזיקין בנכסי בורח. בכל בורח משמע ואפילו מחמת ממון נמי וגמרא מפריק לה לדרב' לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון שיכול למחות בפני כל בני אדם שאינו מקפיד אם שומעין בו שאין הלה רודף אחריו ואפילו באותו מלכות שלא יוסיף מנה על מנה אבל בבורח מתמת מרדין מתירא הוא שמא ישמע גואל הדם ויבא ויהרגנו או ימסרנו למלכות ואם יאמרו עדים לשום אדם דלמא מגלי' מלתא הלכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינן ממלכותו ואינן יודעין מהו טוען ואינן יכולין לומר לו למחזיק והיינו בשמואל.
אבל רב סבר אפילו הכי הויא חזקה דאמרינן חברך חברא אית ליה והוא אינו מקפיד אלא על אלו שראוהו שלא יאמרו לו למחזיק והוא יחקור היכן הוא וישמע הדבר אבל בני אדם שאינן אומרין לו כיון דלדידיה לא אמרי ליה לא מגליא מילת' כולי האי ואע"פ שהוא יודע שיהא למחאתו קול כשאומרין לאחרים אין שואלין עליו היכן מיתה ולהיכן הלך אבל מערער איהו מפיק עליה קלא ומשום הכי אמר רב מחזיקין בנכסים כל בורח ואפילו מחמת מרדין במשמע.
והלכתא כשמואל בהא, דקים לי' רבא כותי'. ולעולם קיימא הלכתא כשמואל בדיני ולפיכך נמי אני מפרשה כן כי היכי דתיקום כרבא ואע"ג דלא אמר הלכתא כוותיה דשמואל הא איכא בפרקין כיוצא בה ובמקומות אחרים אבל חזרתי בי בזה מפני שראיתי לרבינו הגדול ז"ל שפסק כרב במיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו ושייכא ליה בדרב פפא דבשמעתין והיינו טעמא נמי דלא מתרצינן לדרב' כדשמואל משום דלית הלכתא כותיה ורב זביד נמי לא סבר לה הכי כדפרישית.

רב לטעמיה דתנא קאמר קאמר וליה לא סבירא ליה. כלומר, אלא כרבי יהודה דאמר וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת, וקא סבר דרבי יהודה דוקא יבא קאמר, וכסברא דרבא דאותיב מינה לרב נחמן בסמוך, ולהכי נקט רב בורח, משום נמי בהא דרב יהודה דצריך הוא לבא, דאף על גב דממחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, לא מצי טעין להכין לא מחינמאט משום דמחאתי לא הויא מחאה ולא הוה ליה למיתי, וכדסברי רבנמן כשהוא במקום חרום, אלא צריך הוא לבהא ולמחות, והילכך דוקא בורח דאינו יכול לבא, ואפילו ברוח מחמת ממון, אבל איניש דעלמא דאינו עמו במדינה כמחזיקין עליו, דהיה לו לבא ולמחות. והא דפריש רב לטעמיה דתנא קמא דסבירא ליה מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ולא אוים ליה נמי לתנא קמא כותיה דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, ולא פליג תנא קמא אדרבייהודה, אלא דכיכון דאיכא חירום או דהוי סתמיה כשעת חירום לא נצריכהו לבוא ולמחות במקומו אינו יכול, דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, אבל יהודה ויהודה צריך צבא ולמחות ור' יהודה סבר שצריך לבא ולמחות ואפילו מיהודה לגליל, וכדקאמר ויבא לשנה אחרתוכסברתיה קמייתא דרגא דלקמן דאקשה לרב נחמן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. וי"לּ דרב מתניתין קשיתיה, דאם ככן מאי שנא יהודה וגליל דנקט, דמשמע הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה דהיה לו למחות במקומו, לימא אין מחזיקין בנכסי בורח והיה הכל בכלל. ורבא דלא אקשיתיה לקמן, לא דייקינן בה כוטלי האי, כיון דלא קמה ולאפוקי הלכתא מניה דרב נחמן הוה מקשי ואזיל וכששמעה מרב נחמן רביה הדר ביה ותו ליכא לאקשויי עלה.

קא משמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הויא מחאה. יש לפרש דהכי קאמר, שאפילו ברוח מחמת מרדין, שהוא מתירא מלמחות בפני בני אדם שיכולין להגיד לו, כדי שלא ידע גואל הדם וירדוף אחריו, ואינו מוחה אלא בפני בני אדם זקנים וכיוצא בזה כגון שאינן מכירין אותו שהן בעצמן אינן יכולים להגיד לו, אף על גב דאמרינן חברך חברא אית ליה, אפילו הכי אינו נמנע מלמחות בפני אלו, שהאחרים שיגידו להם אלו שמחיה בפניהם אינן יודעין היכא הוא וגם גואל הדם אינו קם אחריו לרדוף מן הספק, ולפיכך מוחה בפניהן על אלו ומחאתו מחאה.
ושמואל סבר דכל שהוא מוחה בפני בני אדם שהן בעצמן אינן יכולין להגיד לו אינה מחאה. ולפי פירוש זה לית הילכתא כרב אלא כשמואל, חדא דהילכתא כשמואל בדיני, ועוד דקם ליה רבא כותיה, דקאמר הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הואי מחאה, ואוקימנא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין, אלא דקשיא להדין פירושא, דאם כן מאי קשיא להו, אדרבא דאמר אין מחזיקין בנכסי בירה ומחאה שלא בפניו הויא מחאה, ואוקימנא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין. אלא דקשיא להדין פירושא, דאם כן מאי קשיא להו, אדרבא דאמר אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה, דאקשינן עליה לתרתי, הא שמואל נמי הרי אמר וכי היכי דניחא להו ההיא דשמואל תינח להו הא דרבא. וי"ל דבורח סתם אפילו ברוח מחמת טימון משמע, והיכינו דקשיא להו עליה דרבא ומשמע דלפיכך אין מחזיקין בנכסי בורח משום דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והדר אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ולפיכך הקשו עליו טפי מדשמואל. ואינו מחוור.
ורבנו אלפסי ז"ל פסק במיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו כרב, ואמר דהא דרב בההיא דרב פפא שייכא, דאפילו אמן להן לא תימרו ליה הויא מחאה, דהכי קאמ' להו לדידיה לא תימרו אבל לאחריני אמרו חברך חברא אית ליה, וקיימא לן כרב פפא. ולפי דברי נצטרך לפרש, דהא דאמר רב מחזיקין בנכסי בורח, ואוקימנא דקא משמע לן דאף על פי שאינו יכול למחות בפני בני אדם שיכולין לומר לו, לאו בברוח מחמת מרדין קאמר, דההוא אפילו בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו אינו מוחה, דמתירא הוא פן ירדפו אחריו, אלא בבורח מחמת ממון קאמר, אלא שהוא מתיירא שם שמא יגלו באיזה מקום הוא, ולפיכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינן יכולין להגיד לו, ומיהו בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הוא מוחה, שאין דרכן של בעלי הלואות לקום על הספק ולשוטט אחריו, כדי שלא יוציא מאתים על מנה, ובהא קיימא לן כרב משום דחברך חברא אית ליה לומר למחזיק שבורח זה מיחה עליו בפני עדים.

פלניא הוא לא הויא מחאה. פירוש ואפילו אמר גזלנא דאכיל ארעא בגזלנותא, פירוש כי שמא לא נתכוון אלא לבזותו ואינו מתכוין לערער עליו, עד שיאמר למחר תבענא ליה בדינא. והא לאו דוקא אלא במחאה דגזלנותא, אבל מחאה דמשכנתא ושכירות דמכירת פירות אינו צריך אלא כל שאמר פלניא אוכל קרקעי בתורה משכונה ומחר אסלקנו הויא מחאה.

אע"פ שביארנו שמחאה שלא בפניו הויא מחאה מ"מ בורח מחמת סכנת נפשות אין מחזיקין בנכסיו ואפילו אכלה המחזיק כמה שנים וטען בה שלקחה אין אכילתו ראיה הואיל וזה עומד על נפשו אינו בוטח בעצמו למחות ואפילו היו במקום בטוח כגון במלכות אחרת מ"מ רוצה הוא להתעלם ומתירא שאם ימחה יגיעו הדברים ויודע מקום תחנותו וכל שכן אם מחמת רציחה הוא שמתירא מגואל הדם וחבריו אבל הבורח מחמת ממון הואיל ומחאה שלא בפניו הויא מחאה הרי הוא כשאר בני אדם ואם לא מיחה הפסיד:

המחאה צריך שתהיה בפני שנים ומ"מ אין אנו צריכים שיהו אותן השנים בני אדם שיכולין לילך ולהודיע למחזיק שמיחה זה ויזהר בשטרו אלא אפילו היו בני אדם שאין יכולים לילך כגון חגרים או זקנים הרבה מחאתו מחאה לא נאמר ענין מחאה אלא שיתפרסם הדבר ויודע מזה לזה עד שיגיעו הדברים לאזני המחזיק והוא שאמרו חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:

מחאה זו שהזכרנו שהיא אף שלא בפני המחזיק צריך שיביא שנים ויאמר בפניהם פלני שמשתמש בחצרי או בביתי גזלן הוא ודעו שבתורת גזל הוא מחזיק בה ולכשאפנה אעמיד אותו בדין ואם לא ירד בה בתורת גזלה מ"מ הוא מודיעם הסבה שהורידתו באותו קרקע כלומר שכורה היא בידו או ממושכנת ואם יטעון שלקוחה היא בידו הריני מעמידו בדין על כך וכן כל כיוצא בזה אבל אם לא אמר שיעמידנו בדין אלא שאמר גזלן הוא ושעומד בקרקע שלי בגזלה אין זה כלום שאף זה אומר כשהגיעו דבריו לאזני הייתי סבור שדרך הכעסה וחירוף הוא אומר כן להבאישני ביושב הארץ ולא הייתי סבור שלכונת העמדה בדין היה אומר כן וכן אם אמר שרצונו להעמידו בדין אם לא הודיעם על מה לא אמר כלום:

ומאי שנא יאודה וגליל דנקט דסתם יאודה וגליל כשעת חירום דאמי. וה"ה בשאר ארצות בשעת חירום, אבל שלא בשעת חירום אפילו יהודה וגליל נמי מחזיקין מזו לזו, דקימא לן מחאה שלא בפניו הויא מחאה, הילכך אע"ג דקאי בעיר אחרת נמי קימא עליה חזקה דאיבעי ליה למחויי, ולא מצי אמר לא הוה יכילנא למיזל גבך דאימחי בך באנפך, דהא קי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה:

צג. אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל מיחה בפני בני אדם שיכולין לומר לו הויא מחאה בפני בני אדם שאין יכולין לומר לו לא הויא מחאה ורב סבר חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. ולא סגיא דלא מטיא מילתא לגביה דמחזיק, הילכך מסתמא נמי הויא מחאה כו'. וסוגיין בהא כותיה דרב. חדא דהא אסיקנא בריש פירקין (לעיל בבא בתרא כח,ב) דטעמא דמחאה שלא בפניו דהויא מחאה דאמרינן חברך חברא אית ליה, כי טעמיה דרב. וכבר פסק רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ועוד דהא אמרינן לקמן (בבא בתרא לט,א) דאפילו אמר להו לעדים לא תימרו ליה הויא מחאה, מאי טעמא, לדיליה לא תימרו ליה לאחריני אמרו ליה, וחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. והא טעמא לא סליק אלא לטעמיה דרב, דאי לשמואל כיון דאינהו לית להו רשותא למימר ליה לדיליה הוה ליה כמחאה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו ואמאי הויא מחאה:

צד. אמר רבא הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. ומתמהינן עלה תרתי אמרת, אין מחזיקין בנכסי בורח, דמצי למימר לא הוה יכילנא למיתי ולמחויי באפי מחזיק, אלמא מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והדר אמרת מחאה שלא בפניו הויא מחאה. לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון. מחזיקין בנכסיו, דאית ליה פנאי למחויי שלא בפני המחזיק, וכאן בבורח מחמת מרדין. אין מחזיקין בנכסיו, [דכיון] דמירתת לאתחזויי לאינשי ליכא דמודע ליה דהאי מחזיק נחית לביתיה כי היכי דלימחי ביה. היכי דמי בורח מחמת מרדין, דאמרו עליה דמורד במלכות הוא:

צה. היכי דמיא מחאה אמר רב זביד פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה גזלנא הוא דקאכיל לה לארעאי בגזלנותא כי לא גלי אדעתיה דלבסוף דעתיה למתבעיה בדינא לא הויא מחאה כדמשמע ממסקנא דמילתיה דרב זביד. והאי דלא אשמעינן הכי מעיקרא אלא נקט פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה, לאו למימרא דאי אמר דקא אכיל לה לארעאי בגזלנותא הויא מחאה, דאם כן סופא גבי בבא דהוי מחאה אמאי איצטריך לאשמועינן ולמחר תבענא ליה בדינא, אלא על כרחיך משום דלא סגיא בלאו הכי, דכל היכא דלא גלי דעתיה דדעתיה למתבעיה בדינא סמכא דעתיה דמחזיק דלא תבע ליה ולא מזדהר בשטריה. תדע דעל כרחיך רישא דאשמעינן פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה לאו בהאי לישנא לחודיה אצטריכא ליה לאשמועינן, דאם כן מאי קמ"ל פשיטא, דהא לא משמע מהאי לישנא אי גזל מיניה ארעיה או גלימא דאיניש אחרינא, אלא על כרחיך כי אצטריכא ליה לאשמועינן היכא דפריש דקא אכיל לה לארעאי בגזלנותא הוא דאצטריכא ליה לאשמועינן. והאי דלא אמר לה בהדיא, אבבא דסופא קא סמיך, דאשמעינן דלא הויא מחאה אלא בהכין. ואי זבנה או אורתה או יהבה במתנה אין לך מחאה גדולה מזו, דהא אקנייה למאן דתבע ליה בדינא. ודוקא דאקנייה בפרט ולא בכלל כדבעינן למימר קמן:

הא קמשמע לן דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי. ואיכא למידק דהא תנינן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואוקימנא טעמא התם משום דמצויין לקיימו דשכיחי שיירתא ויש לומר התם בזמן שהיו השיירות מצויות ושהיו ישראל מצויין על אדמתם והכא לאחר מכאן שנתקלקלו המקומות והיינו דקאמר הכא סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי דאלמא משמע דיש זמנים שידוע שאין שם חירום כלל ויש שלום ואז השיירות מצויות ואינו מחוור בעיני דמשנת המביא ומשנתנו זאת בזמן אחד נשנו והיאך שנאן רבי סתם זו בזמן אחד וזו באחר. ויש מפרשים דגבי גיטין כל מאן דאית לה גיטא לבי דינא קאזלה לקיומיה ואינהו דקו במילתא ומשכחי דשכיהי שיירתא קצת עד שמצויים לקיימו על ידי חקירת בית דין אבל לגבי חזקה כל מאן דאית ליה חזקה במקום אחד לא אזיל לבי דינא לחקור אם בא אדם להודיעו מי עומד בקרקעו וגם המחזיק אינו חוקר אם יש מגיד שיערער אדם עליו. רב לטעמיה דתנא קמא קאמר וליה לא סבירא ליה. כלומר אלא כרבי יהודה דאמר וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת וקסבר דרבי יהודה דוקא בא קאמר כסברא קמא דרבא דאותיב מינה לריש לקיש בסמוך ולהכי נקט רב בורח משום דסבירא ליה נמי בהא כרבי יהודה דצריך הוא לבא דאף על גב דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה לא מצי טוען להכי לא מחינא משום דמחאתי לא הויא מחאה ולא הוה ליה למיתי וכדסברי רבנן כשהוא במקום חירום אלא צריך הוא לבא ולמחות והלכך דוקא בורח דאינו יכול לבא ואפילו בורח מחמת ממון אבל איניש בעלמא דאינו עמו במדינה מחזיקים עליו דהיה לו לבא ולמחות. והא דפירש טעמיה דתנא קמא דסבירא ליה מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולא אוקים ליה נמי לתנא קמא כותיה דמחאה שלא בפניו אינו מחאה ולא פליג תנא קמא אדרבי יהודה אלא כיון דאיכא חירום או דהוי סתמיה כשעת חירום לא נצריכהו לבא ולמחות ובמקומו אינו יכול למחות דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אבל יהודה ויהודה צריך לבא ולמחות ורבי יהודה סבר שצריך למחות ואפילו מיהודה וגליל ויבא לשנה אחרת וכסברתיה קמייתא דרבא דלקמן דאקשי לרב נחמן וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. יש לומר דרב מתניתין קשיתיה דאם כן מאי שנא יהודה וגליל דנקט דמשמע הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה דהיה לו למחות במקומו לימא אין מחזיקים בנכסי בורח והיה הכל בכלל ורבא דלא אקשיתיה לקמן לא דייקינן בה כולי האי כיון דלא קמה ולאפוקי הלכתא מיניה דרב נחמן הוה מקשי ואזיל וכששמעה מרב נחמן רביה הדר ביה ותו ליכא לאקשויי עליה. הרשב"א ז"ל.
ובעליות תירצו דלהכי לא אוקי רב טעמיה דתנא קמא כוותיה משום דאי איתא דאמרינן הוה ליה לבא ולמחות בפניו ומשום הכי הויא חזקה ביהודה ויהודה אפילו יהודה וגליל הוה לן למימר הכי וכמו שאמר רבי יהודה ויבא לשנה אחרת לפי שאי אפשר שלא ימצא שיירא לבא עמה מעיר לעיר אף על פי שאין השיירות מצויות מיהודה לגליל וכיון דאית ליה לתנא קמא דאינה חזקה עד שיהא עמו ביהודה אלמא לא אמרינן הוה ליה לבא ולמחות הלכך ביהודה ויהודה דהויא חזקה לתנא קמא על כרחך משום דקסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה וזה שהוצרך רב להעמיד דברי תנא קמא שלא כדבריו עצמו. עד כאן לשונו.
קמשמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה יש לפרש דהכי קאמר שאפילו בורח מחמת מרדין שהוא מתיירא מלמחות בפני בני אדם שיכולים להגיד לו כדי שלא ידע גואל הדם וירדוף אחריו ואינו מוחה אלא בפני בני אדם זקנים וכיוצא בזה או שאינם מכירים אותו שהם בעצמם אינם יכולים להגיד לו אף על גב דאמרינן חברך חברא אית ליה אפילו הכי אינו נמנע מלמחות בפני אלו האחרים שיגידו להם שאלו שמיחה בפניהם אינם יודעים היכן הוא וגם גואל הדם אינו קם אחריו מן הספק ולפיכך מוחה בפניהם של אלו ומחאתו מחאה. ושמואל סבר דכל שהוא מוחה בפני בני אדם שהם בעצמם אינם יכולים לומר לו אינו מחאה. ולפי פירוש זה לית הלכתא כרב אלא כשמואל חדא דהלכתא כשמואל בדיני. ועוד דקם ליה רבא כוותיה דקאמר הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא ממאה ואוקימנא כאן בבורח מחמת ממין כאן בבורח מחמת מרדין. אלא דקשיא להדין פירושא דאם כן מאי קשיא להו אדרבא דאמר אין מחזיקים בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה דאקשינן עלה תרתי הא שמואל נמי הכי קאמר וכי היכי דניחא להו ההיא דשמואל תינח להו הא דרבא. ויש לומר דבורח סתם אפילו בורח מחמת ממון משמע והיינו דקשיא להו עליה דרבא דמשמע דלפיכך אין מתזיקים בנכסי בורח משום דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והדר אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולפיכך הקשו עליו טפי מדשמואל. ואינו מחוור. וריא"ף ז"ל פסק במיחה בפני בני אדם שאין יכולים לומר לו כרב ואמר דהא דרב כההיא דרב פפא היכא דאפילו אמר להם לא תימרו ליה הויא מחאה דהכי קאמר להו לדידיה לא תימרו אבל לאחריני תימרו חברך חברא אית ליה וקיימא לן כרב פפא. ולפי דבריו נצטרך לפרש דהא דאמר רב ממזיקים בנכסי בורח ואוקימנא דקמשמע לן שאף על פי שאינו יכול למחות בפני בני אדם שיכולים לומר לאו בבורח מחמת מרדין קאמר דההוא אפילו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו אינו מוחה דמתיירא הוא פן ירדפו אחריו אלא בבורח מחמת ממון קאמר שהוא מתיירא שם שמא יגלו באיזה מקום הוא ולפיכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינם יכולים להגיד לו ומיהו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הוא מוחה שאין דרכם של בעלי הלוואות לרדוף על הספק ולשוטט אחריו כדי שלא יוציא מאתים על מנה ובהא קיימא לן כרב משום חברך חברא אית ליה לומר למחזיקים שבורח זה מיחה עליו בפני עדים. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: הא קא משמע לן שאפילו מיחה בפני בני אדם. יש מפרשים דהכי שמעינן ליה מיניה דמסתמא בורח אף על פי שאינו בורח מחמת נפשות אלא מחמת ממון אינו רוצה לגלות עצמו לבני אדם שיכולים ללכת לאותה העיר שברח משם ומכל מקום הוא מוחה בפני בני אדם שאין יכולים לילך שם אף על פי שהן אומרים לאחרים וחברך חברא אית ליה. ואין הפירוש הזה נכון דכיון דאמרינן דבורח מחמת ממון אינו ירא למחות אף על פי דחברך חברא אית ליה ויודע מקומו מאי שנא דאינו מוחה אלא בבני אדם שאינם יכולים לומר לו. ויש מפרשים דממילתא יתירה אשמועינן רב הכי דתרי זימני לא הוצרך ללמרנו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה. ואם תאמר היכי שייך לומר דשמעינן לה בכלל הא דקאמר מחזיקין בנכסי בורח אף על גב דהויא מימרא יתירה דאלו אידך דרב דאמר גבי מתניתין לעולם מחאה שלא בפניו הויא מחאה לא הויא יתירה דהא אצטרכינן ליה לפרושי מתניתין. יש לומר בני אדם שאין דרכם לעולם ללכת מאותה העיר קרו בני אדם שאין יכולים לומר לו ואשמועינן רב מחזיקין בנכסי בורח בכל ענין אף על פי שאין יכולים לומר לו ואף על פי שאין שם בני אדם שרגילים לבא באותה העיר. והלכתא כרב דמחאה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה דסוגיין כוותיה כו' וכן פסק הריא"ף ז"ל. עד כאן.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: הא קמשמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים הם עצמן לומר לו כיון שיכולים לומר לאחרים הויא מחאה דחברך חברא אית ליה. וזה הטעם אינו מפורש מדברי רבא אלא ממשנה יתירה הוא דשמעת ליה שאנו אומרים שזה שאמרה פעם אחרת לא אמרה אלא להוסיף בה טעם כדאמרינן במציעא שמע מינה ממשנה יתירה קמגביה מציאה להברו קנה הברו דהתם ודאי לא מפרש במתניתין מהיכא שמעת מינה אלא ממשנה יתירה בעלמא הוא דשמעת לה. ויש לפרש דמדקאמר מחזיקים בנכסי בורח הוא דשמעת דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו שאלו אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולא אמר מחזיקים בנכסי בורח הוה אמינא דוקא עד שיהא עמו במדינה שילכו העדים עצמם ויאמרו לו מה שאמר להם ואפילו שלא בפניו הויא מחאה אבל היכא דמיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו שהרי אינו עמהם במדינה לא קמשמע לן מחזיקין בנכסי בורח והא ודאי אין יכולים לומר שהרי אינו עמהם במדינה ואפילו הכי קאמר מחזיקים משום דהוה ליה למחות ולא מיחה אלמא מיחה בפני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה. עד כאן לשונו.

לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין. ואם תאמר ולעיל דאמר רב בלישנא קמא אין מחזיקים בנכסי בורח וכי אתמר קמיה דשמואל אקשי וכי למחות בפניו הוא צריך ומקשינן נמי מדרב גופיה דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אמאי לא משנינן כי הכא דכי אמר רב אין מחזיקים בנכסי בורח מחמת מרדין קאמר. יש לומר דהתם אינהו הוה קים להו במילתיה דרב דאפילו בבורח מחמת ממון קאמר ומשום הכי משני דכי אמר רב מחאה שלא בפניו הויא מחאה טעמא דתנא קמא מפרש וליה לא סבירא ליה אבל במילתיה דרבא ליכא למימר הכי דאיהו גופיה פסיק ואמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה. הר"ן ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה א"ל פשיטא בו' קרא מסייע ליה למר ויתן לה כו' עכ"ל פירוש למר דהיינו שמואל שהיה רבו של רב נחמן וכ"ה בהדיא בירושלמי דמסייע הוא לשמואל ויש לפרש דה"ק דמשמע דע"פ המלך השיבו לה אבל מדינא לא היו משיבין לה דמחזיקים בנכסי בורח כשמואל וק"ל:

בד"ה אפי' מיחה בפני ב' שאין כו' משום הכי מחזיקין בנכסי בורח דתיהני ליה מחאה כי הך כו' עכ"ל כצ"ל נראה לי ופירוש דאשמועינן רב דאפילו אין במקומו של בורח שיוכל למחות בפניהם אלא חגרין אם לא מיחה בפניהם הויא חזקה אי נמי דירא למחות בפני שאינן חגרין שירא שילכו לשם וידעו מקומו וירדפו אחריו בעל חוביו מ"מ ה"ל למחות בפני חגרין ומשו"ה הויא חזקה וק"ל:

בסה"ע ר"ש ד"ה ולמחר וד"ה ואי לא (דבר"ד הסמוך) צ"ל הד"א:

בסה"ד ופי' הוא כו' לארעאי בגזלנותא. כצ"ל:

אין מחזיקי' בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הוה מחאה יל"ד שינוי לשון או ה"ל למימר חזקה שלא בפניו או ה"ל למימר אין מחאה מועלות בנכסי בורח וי"ל דעיקור טעם דבורח משום שמתירא לשאול להבאי' משם מי מחזיק בקרקע כדי שלא ירגישו שהוא הוא אותו הבורח וימסרו למלכות. אבל למחות אינו מתירא שהרי יכול למחות לפני חגרים וסומי'. שאינם יכולי' לילך לשם והקול המגיע לשם ע"י שניים ושלישים אותם אינם יודעי' מקומו איה. ויש לעיי' במחמת ממון נמי מתירא שאם יודע לנושיו שהקרקע שהחזיק פלוני היא שלו עפ"י ערערו יטרפוהו שלא בפניו. וק"ל:

ורשב"ם מייתי קרא ויתן לה המלך סריס א' י"ל בדין הסנהדרי' הי' צריכי' ראי' שהיתה בשוקה בראי מ' שני' לא שכיחי ומי יאמין לה שעשתה עפ"י עצת אלישע אך ע"י סיפורי גחזי האמין לה המלך עיי' בפנים בפסוק. ואולי י"ל שהמחזיקי' הי' יורשי בעלה וטוענו הבן שהחי' אלישע אינינו שוב בנו ליורשו כי פנים חדשות באו לכאן. גחזי והמלך לא האמינו שהי' מיתה ממש כמ"ש גחזי לא הקיץ הנער וכמ"ש במורה נבוכי' דיעות אפיקורסת באלו ע"כ נתן לה סריס וקרא כתי' והנה הנער מת מושכב על מטתו:

מחמת מרדין הוא לשון פרס כמ"ש רשב"ם מדלא אמר בלה"ק מחמת נפשו' קמ"ל אפי' אינו חייב מיתה אלא בדין מלכות מ"מ מתירא למחו' מפני מסור ישראל שימסרנו למלכות ח"ו:

הא קמ''ל. ר' אבא: דסתם יהודה וגליל. אפי' בשעת שלום: כשעת חירום דמי. שאין שיירות מצויות מזו לזו אבל בשאר מלכיות אי איכא חירום לא הויא חזקה אבל בשעת שלום הויא חזקה דהא שיירות מצויות והאי דקאמר רבי אבא בשעת חירום שנו הכי קאמר יהודה וגליל הרי הן כשעת חירום של שאר מלכיות: אין מחזיקין בנכסי בורח. כלומר אם החזיק אינה חזקה כדמפרש ואזיל דקסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה וכיון דלא יכול למחות גם זה לא יכול להחזיק וכר' יהודה סבירא ליה דאמר במתניתין ילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת דמשמע דצריך למחות בפניו: כי אמריתה. להא דרב קמיה דשמואל אחר פטירתו של רב שבא ללמוד לפני שמואל. רב מת מקמי שמואל כדאיתא בשחיטת חולין (דף צה:) דכל זמן שהיה רב קיים הוה שלח לי' ר' יוחנן לקדם רבינן שבבבל כי נח נפשיה דרב שלח לי' לשמואל לקדם חבירנו כו': א''ל. שמואל: וכי למחות בפניו הוא צריך. בתמיה אלא לא צריך למחות בפניו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה והלכך מחזיקים נמי שלא בפניו דאיבעי ליה למחויי: ומקשה גמר' והאמר רב מחאה שלא בפניו הויא מחאה. כדאמר ר' אבא אמר רב לעיל לעולם קסבר מחאה שלא בפניו כו' (ומדפריך) למילתיה דת''ק איכא למימר דסבירא ליה הכי: לטעמא. דתנא קמא פירש רב משום דקשיא רישא לסיפא וליכא לתרצה אלא בכי האי גוונא: וליה לא סבירא ליה. אלא כרבי יהודה סבירא ליה: מחזיקין בנכסי בורח. דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואיבעי ליה למחויי ומדלא מיחה הפסיד דכיון דשיירות מצויות אנן סהדי שנודע לו שאחרים החזיקו בקרקע שלו ולא מצי טעין לא ידעתי ולפיכך לא מחיתי דכי היכי דמחאה שלא בפניו הויא מחאה משום דחברך חברא אית ליה ושמע המחזיק מחאתו של זה המערער הכי נמי נודע לו שהחזיק זה בקרקע שלו והוא לא מיחה ולפיכך הפסיד והאי דנקט בורח לאו דוקא דהוא הדין לכל מרחיקי ארצם אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך בני אדם להחזיק בקרקע של אחרים בגזל אלא בקרקע בורח: א''ל פשיטא. דמחזיקין דהא ממתניתין דקתני שלש ארצות לחזקה שמעינן דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואיבעי ליה למחויי ומדלא מיחה הפסיד. בגמרת ירושלמי רב אמר אין חזקה לבורח ולא מארץ לארץ ושמואל אמר יש להן חזקה אמר רב נחמן קרא מסייע ליה למר ויתן לה המלך סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה (מלכים ב ח): ורב מאי קמ''ל. דקאמר מחזיקים בנכסי בורח הא ודאי קמ''ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה והיה לו למחות הלכך חזקה נמי שלא בפניו בלא מחאה הויא חזקה: והא אמרה רב חדא זימנא. דאמר ר' אבא בר ממל אמר רב לעיל לעולם מחאה שלא בפניו הויא מחאה כו' ומסתמא הוה שמעינן דכסתם מתני' סבירא ליה מדמפרש לה הכי: אפי' מיחה בפני ב' שאין יכולין לומר לו. כגון חיגרין או שהולכין למדינת הים ומרחיקין מאותו המלכות שדר בה המחזיק (אפי') הכי מחזיקין בנכסי בורח דתיהני ליה מחאה כי הך ואע''ג דהנך לא יאמרן לו למחזיק דחברך חברא אית ליה והלכך כיון דהויא מחאה חזקה נמי הויא חזקה ושמואל שהיה מקשה על דברי רב ואומר פשיטא וכי למחות לפניו הוא צריך להך רבותא דקאמר רב לא אסיק אדעתיה והלכך פריך שפיר מאי אתא רב לאשמועינן: אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי כו'. אשינוייא דשנינן אליבא דרב אתא לאשמועינן ולמימר דהך רבותא לא סבירא ליה לשמואל כדמפרש ואזיל והוה מתמה פשיטא: הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח. דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה וכיון דלא מצי מערער למחויי מחזיק נמי לא מצי אחזוקי: ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. והלכך חזקה שלא בפניו הויא חזקה ומשום הכי מחזיקין בנכסי בורח דהא מצי למחויי ומדלא מיחה הפסיד והיינו דקפריך גמרא תרתי בתמיה משום דקשיא רישא לסיפא ומשני לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון פסיק רבא הלכתא שלא בפניו הויא מחאה משום דמצי למחויי וכל מקום שזה יכול למחות חזקתו של חבירו בנכסיו הויא חזקה הואיל ולא מיחה דכיון דמחמת חוב ממון הוא בורח אין זה בורח אלא לאישתמוטי בעלמא עד דהוה ליה ופרע ואינו ירא למחות דכיון דאנוס הוא ואין לו מה לפרוע אין רודפין אחריו ואם נודע מקומו שברח שם אינו חושש: כאן בבורח מחמת מרדין. מחמת רציחת נפשות ירא למחות פן יודע מקום תחנותו וירדוף גואל הדם אחריו כי יחם לבבו והשיגו והרגו ובדידיה קפסיק רבא דאין מחזיקין בנכסי בורח והכי הלכתא: מרדין. לשון רציחה בלשון פרס כדאמרינן בהגוזל ומאכיל (ב''ק דף קיז.) השתא פרסאי דקפדי אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין: היכי דמי מחאה. אמחאה שלא בפניו קאי דפסיקנא לעיל דהויא מחאה: אמר רב זביד. אמר לסהדי פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה שאפילו אם יאמרו עדים לשון זה למחזיק לא אתי לאזדהורי בשטריה דהא לא ידע אמאי קרי ליה גזלן שיזהר בשטרו: אבל אמר לו פלניא גזלנא הוא דקאכיל לארעאי בגזלנותא. שהרי לא מכרתיה לו דהשתא הוה ליה לאיזדהורי בשטר מכירת שדה זה מאחר שערער זה עליו והלכך הויא מחאה: ולמחר תבענא ליה בדינא הרי זה מחאה.

דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי. ואם תאמר ומאי שנא דגבי גט אמר בריש גיטין (ד' ד: ושם ד''ה כיון) המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום כיון דאיכא עולי רגלים משכח שכיחי לקיימו ואפי' בזמן שאין בהמ''ק כיון דאיכא בתי דינים דקביעי משכח שכיחי וי''ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפי' מיהודה לגליל לפי שהאשה רגילה לחזר אחר עדי קיום אבל הכא אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע מחאתו שאין המחזיק רגיל לחזר אם מוחה לו ואם לאו הלכך בשיירות דעולי רגלים ובתי דינין לא סגי וא''ת והא דאמרי' התם (דף ו.) רב ששת מצריך (מערסא לערסא) ורבא מצריך אפי' באותה שכונה ופריך והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ומשני שאני בני מחוזא דניידי אטו מי נימא דבמחוזא מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה ויצטרך לבא לפניו למחות וי''ל דלא דמי דכשחותמים על הגט במחוזא והולכין להן אין דרך שיצעקו בעיר אנחנו חתמנו על גט פלוני אבל במחאה דרך הליכתם רגילות לומר פלוני מיחה ושומעין אחרים עד שנשמע בבית המחזיק: אין מחזיקין בנכסי בורח. בבורח מחמת ממון איירי דאי מחמת מרדין בהא לא פליג שמואל כדמוכח בסמוך ודוקא בבורח אבל באיניש דעלמא הויא חזקה שיכול לבא למקום שמחזיק שם ולמחות אבל בורח אינו רשאי לבא במקום שעומד לא הויא מחאה שלא בפניו וסבר לה כר' יהודה דקתני ויבא לשנה אחרת וימחה משמע שצריך למחות בפניו וא''ת ודלמא ר' יהודה נמי לא בעי מחאה בפניו וה''ק ויבא במדינה שהמחזיק בה וימחה כגון אם הוא ביהודה יבא ביהודה וימחה שאז תשמע מחאתו וכי תימא וכיון שחזקה נשמעת עד אספמיא גם המחאה תשמע עד אספמיא ואי מחאה שלא בפניו הוי מחאה ליתיב אדוכתיה ולימחי הא ליתא דאי כל מקום שחזקה נשמעת גם המחאה נשמעת אם כן היכי מוכח לעיל דלרבנן מחאה שלא בפניו הויא מחאה אימא דלעולם דלא הוי מחאה והיה ביהודה והחזיק ביהודה הוי חזקה לפי שהיא נשמעת ויבא וימחה לפני המחזיק אבל מיהודה לגליל אין החזקה נשמעת ומשום הכי לא הויא חזקה אלא ודאי פשיטא ליה לגמרא דהחזקה נשמעת מרחוק אבל מחאה לא ולהכי מוכח לעיל שפיר דסברי רבנן דהויא מחאה שלא בפניו דאי לא הויא מחאה אלא צריך לבא לפני המחזיק א''כ מיהודה לגליל תהא חזקה כמו שביהודה יש לו לילך ולמחות מיהודה לגליל נמי ילך לפניו וימחה וי''ל מדלא תני ר' יהודה אומר ויבא לשנה אחרת וימחה ויודיעהו שמע מינה שצריך למחות לפניו. ר''י: ולמחר נקיטנא ליה. נראה לר''י דלא צריך למימר נקיטנא ליה אלא אורחא דמילתא נקט מדלא קאמר רב זביד פלוני גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא לא הויא מחאה פלוני גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא ולמחר נקיטנא ליה בדינא הויא מחאה: