בבא בתרא לו ע"א

דף לו - א

"לדידי אמר לי גוי דמינך זבנה [כך אמר לי הגוי שהוא קנה ממך את השדה] " - מהימן, שהרי יכול היה לומר "ממך קניתיה", ומיגו שהיה יכול לטעון כן, אף בטענה שטוען עכשיו הרי הוא נאמן.

ותמהינן עלה: מי איכא מידי דאילו גוי אמר לא מהימן, ואילו אמר ישראל משמיה דגוי מהימן [וכי אפשר שאילו היה אומר הגוי בפנינו שקנה את השדה מן הישראל לא היה נאמן, ואילו כשאמר כן הישראל משמו, יהא נאמן]!?

כלומר, אין אתה יכול להעמיד את הישראל בקרקע, שהרי אם כי אילו היה טוען "ממך קניתיה" אכן היה נאמן, שהרי החזיק בה שלש שנים; מכל מקום אין שייך להאמינו במיגו במה שהוא טוען שהגוי אמר לו שקנה אותו ממך, שהרי לו יהא כדבריו שאכן אמר לו כן הגוי, אין זו סיבה להעמידו בקרקע, שהרי אין הגוי נאמן בטענתו, ואי אפשר שמשום שאמר כן הישראל משמו של הגוי, תהא טענת הגוי בחזקת אמת! ^[1] אלא אמר רבא: ^[2]

אי אמר ישראל אחר שהחזיק בה הוא עצמו שלש שנים "קמי דידי זבנה גוי מינך, וזבנה ניהלי" - מהימן, [אם כך אמר הישראל שהחזיק בה "בפני קנה הגוי את הקרקע ממך, ומכרה לי", הרי הוא נאמן]!

והטעם: מיגו דאי בעי אמר ליה הישראל המחזיק לישראל המערער: "אנא עצמי זבינתה מינך", והרי היה נאמן מכח חזקתו שהחזיק שלש שנים; לכן נאמן הוא גם בטענה שטוען: יודע אני שקנה אותה הגוי ממך, והוא הרי מכרה לי". ^[3]

ואמר עוד רב יהודה:

האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ^[4] בידיה, ואמר "איזיל איגזרא ^[5] לדיקלא דפלניא, דזבנתיה מיניה", מהימן! מאי טעמא? משום דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה - [הלוקח בידו כלי בצירת תמרים, ואומר "הולך אני לגדור את תמרי הדקל של פלוני שקניתי מבעל הדקל - שאינו לפנינו - זכות זו", אין בית הדין מעכבים בידו, ומשום שסברא היא: אין אדם חצוף לגדור את תמרי דיקלו של אחר]. ^[6]

ועוד אמר רב יהודה:

יש העושים גדרות סביבות לשדה הסמוכה ליער, ומכניסים אותם קצת לתוך שדותיהם, ומעבר לגדרות זורעים הם זרע כדי שיהא לאכול לחיות השדה, שלא יבואו ויקלקלו את השדה, וגדרות אלו נקראים "גודא דערודי" [מחיצת הערודים] -

והאי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר, מי שזרע במשך שלש שנים בשדה מעבר לאותן מחיצות, לא הוי - זריעה ואכילת פירות אלו - חזקה לטעון שקנה את אותו המקום! ומפרשינן: מאי טעמא?

משום דמימר אמר בעל השדה "כל דזרע נמי ערודי אכלי ליה, [הרי את מה שזורע זה אוכלים הערודים] ", ואין זו חזקה כדמחזקי אינשי, ולפיכך לא חששתי למחות.

ואמר רב יהודה: אכלה לפירות השדה כשהיו אסורים משום ערלה, ^[7] שיש לו למערער לטעון: לא איכפת לי שיאכל זה את הפירות, שהרי אסורים הם -

או שאכל את פירות השדה בשנה השביעית שכל פירות השדה הפקר הם, ולא איכפת לו לבעל השדה למחות בו -

וכן אם אכל פירות שהיו אסורים משום כלאים [כלאי הכרם] -

בכל אופנים אלו: אינה חזקה.

תניא נמי הכי: אכלה ערלה, שביעית וכלאים - אינה חזקה.

אמר רב יוסף:

אכלה לתבואת השדה כשהיא שחת, דהיינו שלא המתין עד שתגדל התבואה ותהיה ראויה למאכל אדם, אלא שקצרה בתחילת גידולה שהיא עדיין שחת, והאכיל ממנה לבהמתו - לא הוי חזקה, שהרי לא היה זה אוכל את השדה כשאר בני אדם בעלי שדה תבואה, ולפיכך לא חשש למחות, שהרי ניכר הדבר שהוא אינו בעל השדה.

אמר רבא שהיה דר במחוזא:

ומכל מקום אי בצואר מחוזא קיימא [אם עומדת השדה בבקעת מחוזא], הוי חזקה; שעשירים הם ולהם בהמות הרבה, ודרכם להאכיל את השדות לבהמות בעודן שחת.

אמר רב נחמן:

א. המחזיק בקרקע שהיא תפתיחא [שדה פתוחה ומליאת בקעים, ואינה מוציאה פירות], ^[8] לא הוי חזקה, שמפני רעתה לא הקפיד זה למחות.

ב. החזיק המחזיק בדרך של אפיק כורא ועייל כורא [זרע כור, ולא הוציא ממנה אלא כור של תבואה], לא הוי חזקה; כי היות ולא הרויח המחזיק כלום בזריעתו, אין בעל השדה חושש למחות בו.

ג. והני דבי ריש גלותא [אנשי ריש גלותא, שמטילים חיתתם על בני העיר, ועשירים הם]:

לא מחזקי בן, [חזקתם שהחזיקו בשדותינו, אינה חזקה]; כי ירא בעל השדה למחות בהם.

ואף לא מחזיקינן בהו, אין חזקה שהחזקנו אנו בבתיהם ובשדותיהם, מועילה לנו; כי מתוך שעשירים הם ויש להם בתים ושדות הרבה, מניחים הם לבני אדם זרים לדור בבתיהם ולעבד את אדמותיהם, כדי שישביחום וימצאו אותם מתוקנים כשירצו לקחת את שלהם, וגם אינם חוששים למחות במי שמחזיק בהם, שבוטחים הם בזרועם שיטלו את שלהם לכשירצו. ^[9]

שנינו במשנה: והעבדים ... חזקתן שלש שנים מיום ליום:

ותמהינן: וכי עבדים יש להם חזקה!? והאמר ריש לקיש:

הגודרות [גדרות צאן], וכן כל דבר שהוא נייד והולך ממקום למקום, אין להן חזקה; ^[10] והרי עבד נייד ומהלך הוא!?

אמר תירץ רבא:

הגודרות אין להן חזקה לאלתר, כלומר: לא אמר ריש לקיש אלא שאין הגודרות כשאר מטלטלין, שהמחזיק בהם וטוען "לקוחים הם בידי" הרי הוא נאמן מיד, ואף קודם שהחזיק בהם שלש שנים, ומשום ש"חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו", כי הגודרות שהן הולכות מעצמן ממקום למקום, יש לומר שהגיעו מעצמן לרשותו של זה, ולא משום שהוא הביאם לביתו כשלקחם. ^[11]

אבל אף העבדים והגודרות ^[12] יש להן חזקה לאחר שלש שנים.

אמר רבא:

אף שהעבדים בכלל גודרות הם, שאין להם חזקה לאלתר, מכל מקום אם היה העבד קטן המוטל בעריסה, יש לו חזקה לאלתר, שהרי לא מאליו נכנס, ודינו כשאר מטלטלין. ^[13]

ותמהינן על רבא: והרי פשיטא הוא שהדין כן, ולמה הוצרך רבא להשמיענו דין זה!?

ומשנינן: לא צריכא דברי רבא אלא בקטן דאית ליה אימא [יש לו אם], כי מהו דתימא אם לא דברי רבא: ניחוש דלמא אימיה עיילתיה להתם, [שמא אמו שהיא כגודרות היא זו שהביאה לכאן את בנה יחד עמה], קא משמע לן: אימא לא מנשיא ברא, [אמא אינה שוכחת את בנה], ואם אמו הביאתו, אמו היתה מוציאתו. ^[14]

מעשה בהנהו עיזי דאכלו חושלא [מעשה בעזים שאכלו שעורים קלופים שהיו שטוחים בשדה לייבשם] בנהרדעא, אתא מרי חושלא תפסינהו, והוה קא טעין טובא, [ובא בעל החושלא, והחזיק בבהמות, והיה טוען שאכלו הרבה חושלא בשדהו].

אמר אבוה דשמואל: יכול הוא לטעון שאכלו חושלא עד כדי דמיהן של העזים, ומשום מיגו דאי בעי אמר "לקוחות הן העזים בידי", ואז הלוא היה זוכה בכדי דמיהן של העזים; ולכן אף כשטוען שאכלו בשדהו, נאמן הוא על חושלא בערך העזים, שהרי ערך זה היה יכול להוציא בטענת "לקוחות הן בידי". ^[15]

ותמהינן: ואיך אתה אומר שיכול היה לטעון "לקוחות הן בידי" - האמר ריש לקיש: הגודרות אין להן חזקה לאלתר כשאר מטלטלין, אלא כעבור שלש שנים כקרקעות!?

ומשנינן: שאני עיזי, דמסירן לרועה, דין עיזים שונה מדין שאר גודרות, כי משונות הן יותר מאילים וכבשים, ואין אדם יכול להחזיק בהם בדרך, ולפיכך יש להן חזקה, שהרי אינן הולכות מעצמן, אלא הרועה שומר עליהן.

ואכתי תמהינן: והא איכא צפרא [בוקר], הרי בבוקר הולכות הן מבית הבעלים לבית הרועה לבדן, וכן בפניא [ערב] חוזרות הן לבדם מבית הרועה ועד בית הבעלים, ואם כן אף לעיזים דין גודרות, כי שמא באו לביתו של זה בבוקר או בערב כשהלכו לבדן!? ומשנינן: הרי מעשה זה בנהרדעא היה, ובנהרדעא טייעי שכיחי [מצויים ישמעאלים גנבים], ומתוך כך אין הן הולכות לבדן אפילו מבית הבעלים עד בית הרועה, אלא מידא לידא משלמי, [מעבירים אותן מיד הבעלים ליד הרועה, וכן בחזירתן].

שנינו במשנה גבי שדה בית הבעל: רבי ישמעאל אומר: שלשה חדשים בראשונה שלשה באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע, הרי שמונה עשר חודש; רבי עקיבא אומר, חודש בראשונה וחודש באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע:

שואלת הגמרא: לימא, ניר [חרישה] איכא בינייהו, האם נאמר שיסוד מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא הוא, בדין חרישה בשדה אם חזקה היא:

דרבי ישמעאל סבר: ניר לא הוי חזקה, עד שיזרע ויאכל פירות ^[17] גמורים; ולפיכך צריך הוא שלשה חדשים בכדי שיגדל הפרי ברשותו כל צרכו.

ואילו רבי עקיבא סבר: ניר הוי חזקה, והרי די בחודש אחד של ניר.

ומקשי' מי איכא מידי וכו'. אלא אמר רבא אי אמר ההוא ישראל דזבנה מעכו"ם קמי דידי זבנה ההוא עכו"ם מיניה דישראל ולבתר הכי זבנה (מיני') ניהלי מהימן מיגו וכו':

האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר. כגון שרגילין בני אדם שיש להם שדות סמוך ליער משמרין מקצת משדה סמוך ליער וכונסין בשדה ועושין מחיצה בין השדה ליער בשביל שאם יצאו חיות ערודין מן היער כדי שירעו באותה הרחקה שיש מן המחיצה ליער ולא יבואו לשבור המחיצה ולאכול התבוא' ואם החזיק אדם באותו שיור שהניח בשביל הערודים אפילו לאחר שעמדה ברשותו ג' שנים אין חזקתו חזקה מאי טעם דאמרינן האי דלא מיחה זה בעל הקרקע בתוך ג' שנים דקסבר הואיל וכל מאי דזרע האי ערודי אכלי ליה ומשום הכי שתק ולא איבד שדהו בשתיקתו:

אכלה ג' שנים ערלה. היכי דמי כגון שהיו בה נטיעות ושנה ראשונה טעון פירות מקצתן והיו ערלה ובשנה שניה טענו אחרים ובשלישית אחרים דכולהו הוי ערלה אינה חזקה דהאי דשתיק בעל השדה ולא ערער משום שלא היו ראוין לאכילה:

אכלה שחת. ג' שנים שלא המתין עד שתגדיל התבואה אלא היה קוצצה כשהיא שחת מאכילה לבהמות אינה חזקה דשמיט ואכל הוה ולא אכלה כאכילת בני אדם:

אי בצואר מחוזא. כלומר אם אותה קרקע עומדת סמוך למחוזא שעשירים היו וזורעין שדותיהן למאכל בהמתן אי לא מיחה הויא חזקה:

תפתיחה. זוהי קרקע שפחותה היא יותר מבית השלחין שפתוחה היא ובקועה ככברה זו שאינה מקבלת מים כך אין ניכרין בה המים ואין יכולין להשקותה ואינה מוציאה פירותיה אם החזיק בה אדם ג' שנים אינה חזקה הואיל שאין בה שום לחלוחית לא חשש למחות:

אפיק כורא ועייל כורא. שאין מוציאה כי אם כעין שזורעין בה ולא יותר אינה חזקה דלא חשש למחות הואיל ואין מרוויח בה: והני דבי ריש גלותא אם מחזיקין בקרקעות שלנו ג' שנים אינה חזקה דבשביל כבודן שתקי אנשי:

ולא מחזקינן בהו. בשדותם בג' שנים דמשום דעשירים נינהו שתקי אי נמי משום דטרידי בטורח צבור ולא ידעי ולא מחי. והעבדים יש להם חזקה. מי שמחזיק בהם ג' שנים:

הגודרות אין להם חזקה. כגון צאן ובהמה שאם החזיק בהן אינה חזקה משום דיש בהם רוח חיים דאיכא למימר מאליהם הלכו אצלו והחזיק בהן גבי עבדים נמי איכא למימר מאליהן הלכו אצלו והחזיק בהן ואמאי יש להן חזקה: אמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר ג' שנים:

^א)אולי צ"ל והא דלא קתני בהמה גבי עבדים משום דדוקא גבי גודרות דבהמה דקה וכו' אין להם חזקה לאלתר אבל בהמה גסה וכו'. כדקתני בהמה גבי עבדים וגבי גודרות בהמה דקה דאין להם שמירה כל כך אין להם חזקה אבל בהמה גסה דיש להן שמירה יש להם חזקה לאלתר דמצי אמר אתה מכרת לי:

קטן עבד יש לו חזקה. משום דליכא למימר איהו אזיל לתמן:

^ב)צ"ל ל"צ דאית ליה אימא וכו' קמ"ל אימא לא מנשיא ברא כו'. אית ליה אימא לא מנשיא ברא ומדאיתא גבי האי ב' ימים או ג' ולא מיחה יש לו חזקה:

חושלא. שעורין קלופות:

דמסירי לרועה. ויש להן שמירה משום הכי כשהן ברשות של זה יש להן חזקה דליכא למימר דמאחריני נינהו:

צפרא ופניא. דאזלי לחודייהו לרועה והדרי לביתייהו בלא שמירה ובדין הוא דלית להו חזקה דאיכא למימר מנפשייהו אזלי התם ואחזיק בהו. ומשני בנהרדעא שאני משום דשכיחי טייעי כלומר גנבים ישמעאלים לא שביק לגודרותיהו למיזל לחודייהו כי אם מידא דבעל הבהמות לידא דרועה ומידא דרועה לידא דבעל הבהמות משום הכי יש להן חזקה. פיס' ר' ישמעאל אומר שדה בית הבעל לא צריך לאחזוקי בה ג' שנים רצופות שלימות כי אם ג' חדשים בסוף שנה ראשונה וג' חדשים בתחלת שנה אחרונה וי"ב חדשים של אמצעית דפחות מיכן לא חשיבי ג' שנים ולהכי נקט ג' חדשים דג' תבואות בעינן בג' שנים ובג' חדשים מתגדלות תבואה של שעורים ושל שבולת שועל ולכלן לועזין טרמיי"ש. לימא ניר איכא בינייהו דר' ישמעאל משום הכי בעי ג' חדשים ולא פחות דאם נייר ליה לקרקע לא הויא חזקה עד ג' שנים שלמים ^ג)אולי צ"ל ור"ע סבר ניר הוי חזקה. דעבד ליה ניר דניר הוה חזקה:

הכי גרסינן וכן כל הגאונים ז"ל גורסין: אכלה ערלה הרי זו חזקה. ובמסכת כתובות הכי איתא, ואמרינן עלה התם עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמי' דאמר אכלה ערלה הרי זו חזקה ושביעית נמי עולה שכל שאינו פירי בשביעית אינו הפקר כדאיתא במתניתין בדוכתא אבל כלאים קשיא לן אי כלאי זרעים פשיטא הרי לא נאסרו כלל אי כלאי הכרם הרי הכל אסור.
ומה שפי' רבינו הגאון ז"ל בספק המקח דהיכא שאכלה בדבר שיש בו עבידת מצוה מהני ליה החזקה אינו שאם כן היאך אמרו רב יהודה לטעמיה דאמר חבילי זמורות אכילה היא הא אכל הפרי עצמו בעבירה ולי נראה שהדין עמו דבשלמא גבי ערלה ושביעית אי לאו משום זמורות מצו בעלים למימר מדלא מצינן אנן לאתהנויי ביה לכוליה עלמא מפרקינן אבל זה שזרעה כלאי הכרם נהי דאינהו אסירי הוה להו למחויי לאפוקי ארע' מידיה ולמי זרעה אינהו היתיר' ומיכלא מה שאין כן בערלה ושביעית דשתא גופא לא חזיא כדפרישית.
ויש לפרש' בכלאי זרעים, וקמ"ל שלא תאמר לא אחזיק כדאחזוקי אינשי דהא עבד איסורא ויכול הלה לטעון ולומר כיון שראיתיה זרועה כלאים ואילו היתה ברשותי הייתי צריך למעט לפיכך לא מחיתי כלל קמ"ל כיון שהפירות מותרין אע"פ שהזורע עבד איסורא חזקה היא ואינונכון ואני שמפתי דבכלאי הכרם הדברים אמורים וכגון שהיה הכרם נטוע והביא שם מין אחד והוסיף במאתים והתוספות נאסר ולא עקרן של גפנים שהוא שם קודם השרשת המין האחר ושוב מצאתי בפי' רש"י ז"ל בפרק האשה שנפלו לה נכסים שזרע' כלאים והזמורות לא נאסרו.

הא דאמר ר"ש בן לקיש הגודרות אין להם חזקה. איכא למידק עלה מאי קמ"ל מתני' היא (כ"ח ע"א) דקתני שלש שנים אלמא אין חזקתן לאלתר איכא למימר דוקא שהן בני דעת שמא יקניטנו רבו וילך לו לביתו של חבירו.
ומיהו קשיא לן הא דגרסינן בפרק המביא תניין (גיטין כ,ב) היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצ' מתחת ידה מהו וכו'. ובתר דבעיא הדר פשטא מדריש לקיש דאמר הגודרות אין להם חזקה והא מתני' היא והעבדים חזקתן שלש שנים איכא לדחוקי ולמימר דהתם כיון שגט כתוב על ידו של עבד רגלים לדבר דאקנויי אקנוי' לה ואלו ממתני' דילמא אית ליה חזקה ומדריש לקיש שמעינן דאין לו חזקה דלא עדיף מגודרות דרובן ברשות בעלים עומדות ומסורות לרועה ואפילו הכי אין להם חזקה כל כך.

אלא אי אמר קמאי דידי זבנה מינך מהימן. והוא הדין אם אמר ישראל לדידי יהב גוי שטריה דזביניה דזבנה ניהליה ישראל ואיזדהרי ביה, וכיון דעברו שני חזקה תו לא איזדהרי ביה מהימן, מגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. כן כתב ר"ח ז"ל ונראין הדברים דוקא כשהוא מכיר חתימתן של עדים, אי נמי בשטר מקויים.

גירסת ר"ח ז"ל: ואמר רב יהודה אטכלה ערלה הרי זו חזקה תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. ופירושו כגון שאכל הזמורות, דאכילת זמורות אכילה היא, כלומר כשאסף לביתו הזמורות ונהנה מהן בעצים, דלא אסרה תורה אלא הפרי והטפל לפרי, וכדאמרינן את פריו לרבות את הטפל לפריו, וזו היא ששנינו (פסחים כו, ב) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשים של כלאי הכרם, הא בקשין של ערלה לא ושביעית נמי אינה נוהגת בעצים דכל שאינו פרי אינו מופקר בשביעית וכמו ששנינו שם במסכת (ערלה) [שביעית] (פ"ז), ובבא קמא פרק הגוזל (בבא קמא קא, ב) אמרו עצי שביעית מותרין, וכלאים נמי כזורע בין הגפנים והוסיפו הפירות ולא הוסיפו הזמורות, באחד ומאתים, ויש מי שאומר שאפילו הוסיפו הזמורות אינו נאסר אלא התוספות, אבל עיקרן של גפנים שהיו שם קודם לכן לא נאסר, ויש לעיין בפרק כל הבשר (חולין קטז, א) דאמרינן התם אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר והיתה להן שת הכושר קודם השרשה. וי"ל דהתם בזרוע מעיקרו שנאסר בהשרשה.
ויש מי שגורס אינה חזקה, ומיירי באכילת הפירות. ואינו מחוור, דתנן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים (עט, ב) המוציא הוצאות על נכסי אשתו בין אכל הרבה והוציא קימעא בין שאכל קימעא והוציא הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, ואמרינן עלה עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות, רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה הרי זו חזקה. ואפילו תאמר דרב יהודה תרתי אמר וההיא באוכל זמורות והכא באוכל פירות ממש, אפילו הכי לא הוה שתיק מלאתויינהו הכא ולימא אמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה ואמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה ולא קשיא כאן באכילת פירות כאן באכילת זמורות. וגירסת ר"ח ז"ל יפה ממנה. וכן גורסין הגאונים ז"ל.

תפתיחא לא הויא חזקה. פירש ר"ח ז"ל, תפתיחא שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה כגון פתח חרישה וזרע בה, כגון זו לא הויא חזקה, ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר המקח תפתיחא זהו פתיחת צנורי המים לתקון השדה, כדכתיב (ישעיהו כ"ח, כ"ד) יפתח וישדד אדמתו, לא הויא חזקה, לפי שאין הנאה למחזיק באותה עבודה ולעולם לא עלתה לו חזקה, אלא כשהוא נהנה מאותה עבודה, ואף על פי שנהנה הקרקע מאותה עבודה, וכדאמרינן ניר לא הוי חזקה.

ובמה שבא בגמ' אחר שמועה זו מענין האי מאן דנקיט מגלא ותובליא וכו' כבר ביארנוה למעלה:

יש מקומות שנוהגים לגדור שדותיהם ומניחין חוץ לגדר מעט קרקע על פני היקף כל הקרקע וזורעין בו כדי שאם יבאו חיות יהו מוצאות שם בכדי לחיכה ולא יטריחו את עצמן לקפוץ על הגדר ליכנס בתחום שבפניהם למחיצות מעתה מי שבא והחזיק במה שחוץ לגדר שנה אחר שנה אפילו כמה לא עלתה לו חזקה אף למה שנשתמש בו שהרי זה אומר לא הייתי מקפיד למחות הואיל והוא זרע המוכן לבהמה ולחיה וכן הדין בכל הזורע במקום שאינו שמור לבעליו אלא שרגל חיה ויד כל אדם מצויה שם כשאר מקומות של הפקר שמתוך ריחוקם מן העירות וקורבתם ליערים ולחיות אדם מתיאש משמירתם לענין שאין קפדים בהמחאתם:

אכלה ערלה הן שאכלה כל שלש בערלה הן שהיתה שנה אחת מהם שנת ערלה וכן בשביעית פירושו שהיתה ביניהם שנה של שביעית או שאכלה והיא זרועה כלאים אינה חזקה מאחר שכל אלו אסורין בהנאה לא הקפיד על אכילתם עד שימחה גדולי הפוסקים והמחברים גורסין באלו שהיא חזקה וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי קדמונינו מפרשים את דבריהם בערלה על אכילת העצים שלא נאמר לדעתם איסור הנאה בערלה אלא על הפרי או בשומר לפרי כגון קליפי אגוזים ורמונים אבל העצים מותרין בהנאה וזה זמר וכסח באילנות ונמצא מחזיק בדברים המותרים וכן יראה ממסכת כתבות פרק האשה שנפלו לה נכסים במה שאמרו שם המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמרו בגמ' עבד רב יהודה בחבילי זמורות כלומר שלא נהנה בהם אלא בחבילי זמורות והפקיע בהם את הוצאותיו ואמרו על זה רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה אלמא הנאתן קרויה הנאה ותשמיש ולמדנו מכאן שני דברים אחת שגורסין הרי זו חזקה ואחת שענינו בחבילי זמורות הא בפירות אינה חזקה וא"כ אף בכלאים אתה מפרשה בעצים שנפלו מן הזמורות או יבשו שאם מאותם שזמר וכסח הרי הם אסורות מצד שנראה בהם כמקיים כלאים וכן בשביעית שנהנה בעצים אבל הפירות הפקר הם ואין בהם חזקה ויש מפרשים לשטה זו בכלאים כלאי זרעים שהם מותרין באכילה אפילו בארץ ישראל כמו שביארנו בפרק כל הבשר ומ"מ ראיתי לגדולי המחברים שכתבו באלו אע"פ שנהנה בעברה:

לפי דרכך למדת שעצי ערלה ושביעית וכלאים מותרין בהנאה וכן כתבנוה בענין שביעית בפרק הגוזל קמא ק"א ב' אפילו בעצים דמשחן ר"ל הראויות להדליק וא"כ זה שאמרו תנור שהסיקוהו בקלפי ערלה ר"ל בקלפי הפירות הנעשות שומרים לפרי ולא אמר בעצי ערלה אבל צריך שתעיין מה הוא שאמרו שם או בקשים של כלאי הכרם ואתה אומר בכאן שעצים של כלאי מותרין וכן מה שאמרו בפרק כל הבשר כלאי הכרם עקרן נאסר יראה לגדולי המפרשים לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם שכל שנטעו עצי הכלאים בעברה נאסרו אבל כל שלא נטעו הכלאים בעברה אע"פ שעשה בהם אח"כ מעשה האוסר נאסר הפרי והותרו הקשים או העצים מעתה היו נזרעים לשם חטה ושעורה לבד ואח"כ ניטעו הגפנים לשם נמצא שהגפנים ניטעו באיסור הגפנים אסורים והקשים מותרים נטעו הגפנים תחלה ואח"כ זרע שם חטה ושעורה הגפנים מותרים והקשים אסורים זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד נאסרו בין הגפנים בין הקשים והוא הטעם שלא נאסרו העצים בערלה ושביעית שהרי לא נעשה איסור בנטיעה ואף גדולי המפרשים שהזכרנו חזרו לומר בענין זה שהקשים לעולם אסורין אבל הגפנים עושים בהם חלוקה זו שאם נטעו באיסור נאסרו ואם נטעו בהתר ניטעו מפני שהגפנים יש בהם הכר איזה היה שם קודם זריעת הכלאים לשם ואיזה גדל אח"כ באיסור מה שאין כן בקשין והדברים נראין כדעת ראשון ובמסכת סכה בשמועת הלוקח לולב מחברו בשביעית פירשנו שיש בלולב דין שביעית אפילו בעצים מפני שהנאתן וביעורן שוה שהם עשויים לכבד את הבית והיא שעת הנאה והיא שעת ביעור מה שאין כן בשאר עצים שהנאתן אחר ביעורן ואע"פ שיראה מסוגית בבא קמא על עצים דמשחן שאין בהם קדושת שביעית ואע"פ שהנאתן וביעורן שוה שהרי מדליק בהם מ"מ סתמן להיסק הם עומדות כמו שהתבאר שם:

אכלה שחת ר"ל שלא הניח את התבואה ליגדל אלא קצצה כשהיא שחת אפילו אכלה כמה שנים אינה חזקה הואיל ואינו אוכל אלא כנשמט וכבורח ואינו מחזיק כשאר בני אדם לא הקפיד עליו למחות ואע"פ שביארנו במשנתנו שאכילת האספסתא שנה אחר שנה הויא חזקה ענינה שעיקר זריעתה לשם אספסתא אבל זו שעיקר זריעתה לתבואה והוא קוצרה ואינו ממתין לה אינה חזקה ומ"מ אם היה במקום שרגילים לקצור תבואתם שחת כגון בקעת מחוזא שהיו בני החיל מצויים שם ובני אדם עשויים לקצור תבואותיהם שחת ולמכור להם לצרך בהמותיהם הרי זו חזקה והרי היא כזרעה לדעת כן:

תפתיחא אינה חזקה וענין תפתיחא פירשוהו גדולי המפרשים מענין יפתח וישדד אדמתו והוא שבתחלה חורשין את השדה חרישה שאינה עמוקה ונקראת פתוח בלשון המקרא ובלשון התלמוד תפתיחא ואח"כ חורשין חרישה עמוקה ואח"כ זורעין ואם זרע זה אחר חרישת הראשונה לא החזיק שאין זה מחזיק כשאר בני אדם ואין תועלת מגיע לו ממנו אלא מעט ויש מפרשים תפתיחא שלא חרש בה אלא שהוגשמה ונשבה הרוח וזרחה השמש ונתבקעה וזרעה באותן הבקעים כמעין חרישה ויש מפרשים קרקע פחותה ומלאה בקעים ואינה מוציאה פירות אלא מעט ואמר ומפני רעתה אין בה חזקה שאין אדם קפיד למחות עליה וגדולי המחברים פירשו בה שלא זרע שם אלא שהחזיק בה בחרישה ופתוח ושדוד שלש שנים והוא ענין נרה שנה אחר שנה ואמר שאין לו חזקה ואע"פ שכל עצמו אינו עושה כן אלא לתקן הארץ לזמן הבא וכן אם זרעה ולא הרויח כלום והוא שלא הוציא אלא כשיעור מה שזרע אינה חזקה הואיל ולא הרויח בה לא הקפיד למחות:

ראשי גליות שבבבל הואיל וידם תקפה לרדות את העם אין להם חזקה בנכסי אחרים שמתוך שאימתן מוטלת על הבריות אין אדם מוחה לחזקתם וכן אחר שהחזיק בנכסיהם אינה חזקה מתוך שידם תקפה אין חוששין למחות כלל ויש מפרשים הטעם שמתוך עשרם אינן קפדים וכן יש מפרשים הענין מתוך שהם עוסקים בצרכי צבור ואין פונין בשלהם אלא דרך ארעי ומ"מ הן הם לאחרים הן אחרים להם נשבע המערער למחזיק היסת שלא מכר ולא נתן ומ"מ הבא מחמת ראשי גליות יש לו חזקה וכן כתבוה גאוני הראשונים:

דינין אלו שביארנו בקרקעות שמאחר שהם ידועים לבעלים אלו אע"פ שהם עכשו ביד אחר לא יצאו מחזקת אותם שנודע שהיה שלהם אא"כ בשטר או בחזקת שלש שנים במטלטלין אינו כן אלא כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו ואפילו נתברר שהיו אמש או היום של אחר כל זמן שיבא עליהם בטענת מקח ובהיסת ודוקא בשאין עשויין להשאיל ולהשכיר כמו שיתבאר הגודרות והם הצאן והעז והשור ובכללן כל מיני בעלי חיים כגון בהמות וחיות ועבדים הואיל ומהלכות הן מעצמן ברשות הרבים אינן בדין זה ואין להם חזקה אלא אומרין שמעצמן הלכו ברשותו של זה ומ"מ יש להם חזקת שלש שנים ר"ל שכל שבירר המחזיק שעמד בידו שלש שנים ולא מיחה החזיק וכמו שביארנו במשנה בעבדים ואם היה עבד קטן שאינו יכול להלך ברגליו אפילו היתה לו אם המוליכתו ממקום למקום הרי הוא כשאר מטלטלין וכן בהמה או חיה הנמסרת לרועה ולשומר הרי היא כשאר מטלטלין שהרי נמסרה שמירתה לאחר שאינו מניחה לילך אנה ואנה ובלבד במקומות או באדם שמוסרה על מנת שלא להניחה כלל ואף בערב כשמחזירין לבעלים אינן מניחין אותן לילך מעצמן לבית בעליהם כמנהג רוב הרועים אלא שחוזרין ומוסרין אותה לבעלים מיד ליד:

כל אלו שאין להם חזקה כגון גודרות ודברים העשוים להשאיל ולהשכיר אם לא נודע שהן בידו והודה שהן בידו אלא שהוא מכרם או נתנם לו נאמן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם אף כשאומר ישנם בידי ולקחתים ממך נאמן ונשבע היסת וכן אם טען שהיה משכון בידו נאמן עד כדי דמיו אלא שבזו נשבע שבועת המשנה ונוטל לדעת הגאונים וכן כל אלו שיש להם חזקה בטענת מקח ולא טען טענת מקח אלא שטען שמשכון הן בידו נאמן עד כדי דמיהן מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי אף כשטוען משכון הם בידי נאמן עד כדי דמיו ומ"מ אם רצה זה להוציאו בכדי דמיו וזה טוען בה יתר מכדי דמיו מפני שהוא חומד לאותו דבר אינו נאמן ומוציאו הלה בכדי דמיו וכן אלו שיש להם חזקה בטענת מקח שלא טען טענת מקח אלא שאומר שלך הם אלא שאתה חייב לי מצד אחר או שהזיקוני ואתה חייב לשלם נאמן עד כדי דמיהן כל אלו שיש להם חזקה שלא טען בהם שום טענה אלא שאומר שמשלו היה מעולם או שירשם הואיל ובירר המערער שהיו שלו מוציאין אותן מידו ואם חזר וטען ממך לקחתים וזה שאמרתי שמשלי היו או שירשתים ר"ל שהם בידי שירשתים והוי שלי מעולם נאמן וכגון זה חוזר וטוען כמו שהתבאר:

זה שביארנו בכל שטוען לקוח הוא בידי הן שנאמן מצד טענה עצמה כגון אלו שיש להם חזקה הן שנאמן בה מטעם מגו כגון אלו שאין בהם חזקה אלא שנאמן בלקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שבכל אלו נאמן בהסת וכל שטוען שמשכון הם בידו או שהזיקו או שהוא חייב לו מצד אחר הן שנאמן מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי כגון אלו שיש להם חזקה הן שנאמן במתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שאינו נאמן אלא בשבועה בנקיטת חפץ יש לתמוה והלא אתה מאמינו מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי ואם אמר לקוח הוא בידי אף הוא נאמן בהסת כמו שביארנו פירשו הגאונים שמאחר שזה בא ליטול אינו נוטל בלא שבועת המשנה ואין המגו פוטרו משבועת נשבע ונוטל שאין מגו נאמר לפטור משבועה אלא לפטור מממון כמי שכבר כתבנו ויש מקשין על דבריהם ממה שאמרו הנותן טליתו לאמן אמן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת על בעל הבית להביא ראיה ואם אין לו ראיה נאמן האמן מתוך ויכול לומר שהטלית שלך נתנה לו בזמנה נשבע ונוטל ומאחר שהוא אומר בנתנה בזמנו נשבע ונוטל ולא אמר כן בראשונה אלמא אף בלא שבועה מתוך שבטענת שלו היה פטור בלא שבועה ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שלפנינו שמדין התלמוד היה נאמן בלא שבועת המשנה אלא שתקנת הגאונים היא ומ"מ יש מוכיחין אותו מדין התלמוד ממה שאמרו בפרק הגוזל קי"ד ב' המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ונותנים טעם לזו של אמן מפני שאין הדין נגמר מכל וכל ליטול שאפשר שיאמר לו בעל הבית איני נותן לך כלום אלא טול הטלית בשכרך והרי עיקר תביעתו על הטלית כעין לקוח הוא בידי ואין לו הוצאת מעות מבעל הבית ואע"פ שאמרו בפרק הבית והעליה שאין בעל הבית יכול לומר לפועל טול מה שעשית בשכרך שמא נשתנה הדין בזו הואיל ויש כפירת סלע ביניהם רשאי לומר מיהא על אותו סלע טול טליתך בכפירתך:

והני מילי היכא דלא ידע האי לוקח דהאי ארעא דהאי תובע הוה, אבל היכא דידע דהאי ארעא דהאי תובע הות, אע"ג דאמר ליה גוי דזבנה מיניה מיחייב לאהדורה נהליה, דאמר ליה את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לאו מינאי זבינתה, זיל לאו בעל דברים דידי את. ואע"ג דהוה קימא כמה שנים ברשותיה דגוי דזבנה נהליה ולא כלום הוא, דסתם גוי אנס הוא, וכיון דאיהו לא מהימן אלא בראיה, לוקח דזבין מיניה נמי לא מהימן אלא בראיה. והיינו דאמרינן אמר רבא ואי אמר האי ישראל בתרא לדילי אמר לי גוי דזבנה מינך מהימן. ומתמהינן עלה מי איכא מידי [דאילו] קאי גוי ואמר לא מהימן וכי אמר ישראל משמיה דגוי מהימן אלא אי אמר האי ישראל בתרא דאכלה שני חזקה קמאי דידי זבנה גוי מינך והדר זבנה נהלי מהימן מגו דאי בעי אמר אנא זבינתיה מינך ואכלתה שני חזקה. ואי קשיא לך ומאי שנא מההיא דאמרינן התם (לעיל בבא בתרא ל,ב) והני מילי דאכלה שבע שנין דקדמה חזקה דהאי לשטרא דהאי אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו, ואמאי לימא מגו דיכיל למימר מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה כי אמר מהאיך קמא זבינתה תרתי שני מקמי זימניה דשטרך מהימן. שאני התם, דלגבי מערער דנקיט שטר זביניה בידיה חזקה שאין עמה טענה [היא], דהא לא טעין ליה מינך זבינתה ולא נמי מפלניא זבינתה דזבנה מינך, אבל הכא כיון דטעין קמאי דידי זבנה גוי מינך וזבנה נהלי, כמאן דאמר ליה אנא זבינתה מינך דמי וחזקה שיש עמה טענה היא:

סט. ואמר ר"י האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר איזיל אגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה נהלי מהימן. כלומר דאע"ג דאיכא סהדי דגזריה, ומאריה דדיקלא קא טעין דלא זבניה נהליה, האיך דגזרינן מהימן, ולא מיחייב לשלומי ליה ולא מידי, אלא משתבע היסת ומיפטר. והוא הדין במאן דאכיל פירי דארעא דחבריה וטעין לפירות ירדתי. וה"ה נמי למאן דעייל בפרהסיא לרשותא דחבריה ושקיל מהתם מידי שלא כדרך גנבה וגזלה וטעין ברשות נטלתי, אע"ג דשקיל באפי סהדי מהימן, דלא חציף איניש למשקל מידי דלאו דיליה. ולענין מאן דנקיט מגלא ותובליא דקא אמרינן דמהימן, דוקא היכא דלא ערער מאריה דדיקלא עילויה אלא לבתר דגזריה, דהוה ליה כשאר מטלטלי וממונא דנתבע בחזקתיה דנתבע קאי ואוקי ממונא בחזקת מריה, אבל היכא דאתא מארא דדיקלא וקא מערער עילויה מקמי דגזריה כקרקע דמי, וקי"ל קרקע בחזקת בעליה קיימת, ואנן סהדי דשלא מדעת בעלים גזריה ואין לך אנס גדול מזה, מידי דהוה אההוא גברא דחטף נסכא מחבריה כדברירנא לעיל (סי' נט):

ע. ואמר רב יהודה האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר. כלומר מקיר העשוי לסייג סביבות השדה כדי שלא יכנס ערוד לתוכה לא הוי חזקה אפי' לההוא דוכתא, מצי אמר אמינא כל דזרע ערודי אכלי ליה. וכן כל כיוצא בזה:

עא. ואמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה. והוא דאתהני טפי ממאי דאפיק בה, דאי לאו הכי הוה ליה כאפיק כורא ועייל כורא דלא הוי חזקה. תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. וקימא לן בכולהו כגון שנהנה מן העצים, אבל היכא דלא אתהני אלא מפירי לא הוי חזקה, דמצי מרה למימר כיון דאיסורא הוי לא הוה אכפת לי בגוייהו, ועוד דאמינא הלעיטהו לרשע וימות. וראיה להא מילתא מההיא דגרסינן בכתובות (פ,א) גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות, רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה תניא כותיה דרב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה, דשמעת מינה דלאו בדאתהני מפירי דאיסורא עסיקינן אלא מציבי דומיא דחבילי זמורות:

עב. אמר רב יוסף אכלה שחת והיא תבואה שלא הביאה שליש לא הוי חזקה אמר רבא ואי צואר מחוזא הוא דמזבן ביה שחת ביוקר מחמת דשכיחי בני חילא וצריכי ליה לסוסים ולרכש, הוי חזקה. ש"מ דכל היכא דאכיל לה אנפא דנפישא הנאתה כהנאת פירות גמורין אע"ג דלא אכיל דרך הנאתה הויא חזקה, ואי לא נפישא הנאתה כולי האי לא הוי חזקה:

עג. אמר רב נחמן תפתיחא לא הוי חזקה. היכי דמי תפתיחא, כגון מקום שנתבקע מאיליו ונפל שם זרע בשעת הקציר וצמח ואכלו, אין זו דרך אכילת בעלים ולא הוי חזקה. אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה. ש"מ אין חזקה אלא (בכונה):

עד. דבי ריש גלותא לא מחזקי ולא מחזקינן בהו. לא מחזקי, דעבידי אינשי למשבקינהו למיחת ולמידר בבתיהן כמה שנים משום יקרא דריש גלותא ולא מחו בהו, וכיון דאורחיהו בהכי הוו להו כאומנין ואריסין ואפיטרופין דלית להו חזקה. וכן לא מחזקינן בהו, משום דעבידי אינהו למשבק אינשי למידר בבתיהן ולמיכל אדמתייהו דרך נדיבות, וכיון דאורחיהו בהכי לא מחזקינן עליהו, וכן כל כיוצא באלו:

עה. והא דתנן והעבדים חזקתן שלש שנים מיום ליום, דייקינן עלה עבדים יש להן חזקה והאמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה. אמר רבא אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש שנים. היכי דמי גודרות, כגון כל דבר שהולך יחידי ואין מסור לשומר. אין להן חזקה לאלתר, דלא דיינינן בהו בדינא דשאר מטלטלי דאית להו חזקה לאלתר והמוציא מחבירו עליו הראיה, אלא כיון דעבידי דאזלי בלא שומר אימור מיעל עיילי לרשותיה דהאי ותפסינהו וקא טעין בהו. ולא שייך הכא טעמא דרב יהודה דאמר לא חציף איניש למגזר דיקלא דלאו דיליה ולמיכל פירי דלאו דיליה, דבשלמא התם כיון דקא עייל לרשותיה דחבריה להדיא וקא שקיל מוכחא מילתא דברשות קא עביד, דאי לאו הכי הוה מיכסיף מאינשי ולא הוה עביד, אבל גבי גודרות דקאזלן מנפשיהו ועיילי לרשותא דאינשי ויכיל מארי רשותא למיתפס בהו ולא מיכסיף, דהא לא חזו ליה אינשי, ודאי חציף וחציף, ולא קימא ליה חזקה אלא לאחר שלש שנים כפירוקי דרבא.

אלא מיהו מסתברא דהני מילי דעבדים דאפשר למכתב עליהו שטרא ועבידי אינשי למכתב עליהו שטרא, אבל בהמות דלאו בני מכתב עליהו שטרא נינהו, דהא לא מיתחזקי בשמא אלא בטביעות עינא, ולא שייך בהו טעמא דמזדהר איניש בשטריה, לא מהניא בהו חזקת שלש שנים. דיקא נמי דלא איירי במתניתין כל עיקר אלא במקרקעי ובעבדים דדמו למקרקעי, אבל במטלטלי לא איירי כל עיקר, דש"מ דמטלטלי לא שייכא בהו חזקת שלש שנים, דאי גודרות נינהו לא מוקמינן להו בידא דמחזיק אלא בראיה, והוא הדין בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר (נינהו קימא להו חזקה לאלתר).

ברם צריך את למידע דכי אמרינן דגודרות אין להן חזקה, הני מילי היכא דידיעא מילתא דהאי עבדא או האי חמרא דהאי תובע הוא, אבל היכא דלא ידיעא מילתא דהאי עבדא או האי חמרא דהאי תובע הוא, אית להו חזקה. חדא, דכיון דלית ליה ראיה לחד מינייהו אוקי ממונא בחזקת מריה, ועוד מיגו דיכיל למימר מעולם לאו דידך היה כי אמר שלך היו ולקחתים ממך מהימן. ואפי' היכא [דאית] ליה ראיה לתובע דדידיה הוי נמי דוקא היכא דראה, אבל לא ראה, מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתים לך כי אמר שלך היו ולקחתים ממך מהימן.

ושמעינן מהאי קושיא דגודרות דלא שנא גבי עבדים ול"ש גבי שאר גודרות, כל היכא דידיעא מילתא דהאי עבדא והאי חמרא דפלניא הוה מחמת דאיתחזק בעבדא דפלניא ובחמרא דפלניא והוה קאי בחזקתיה ולא נפיק ערער עילויה, ראיה היא לחיוביה לנתבע לאייתויי ראיה עילויה, כדברירנא גבי קרקע. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי הא דאקשינן עבדים יש להן חזקה והאמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה, דש"מ דהוה ס"ד דאפילו לאחר שלש שנים אין להן חזקה, ההוא דאתי לאפוקינהו מיהת במאי מפיק להו. אי בעידי קנייה וההוא מוכר דזבניהו נהליה, מנא ליה. וכי תימא במכירין בה שהיא בת שפחתו, ואימא גופא ממאי דדידיה הות. ואפילו תימא מגזל גזלה לאימיה ומשלם כשעת הגזלה, אימור דאמרינן הכי בפרה ורחל דכמטלטלי דמו, אבל עבדים דכמקרקעי דמו לענין גזלה כדאסקה רב בפ' הגוזל קמא (ב"ק צו,ב), כי היכי דהדרא ארעא והדרי פירי למריהו (הם) הכי נמי הדרא שפחה והדרי ולדות לנגזל, ואם כן כי אתי לאפוקה מהאי דקימא ברשותיה במאי מפיק לה. ותו שאר גודרות נמי במאי מפיק להו מנתבע. אלא על כרחיך בראיה כי האי גונא. וכי תימא תינח בעבדים דאית להו קלא דלפלניא נינהו, אלא גבי חמור וכיוצא בו, הא בהדיא אמרינן בפירקין (לקמן בבא בתרא מד,ב) דלית להו קלא. הנ"מ גבי אפותיקי דלאו קנין גמור הוא אלא שעבודא בעלמא הוא, אבל גבי קניין גמור אית להו קלא כדאמרינן בהדיא בפסחים (ו,א) גבי בהמת ארנונא בהמה אית לה קלא:

עו. אמר רבא קטן המוטל בעריסה כיון שאינו יכול להלך יש לו חזקה לאלתר פשיטא לא צריכא אע"ג דאית ליה אימא. דעילא ונפקא להתם. מהו דתימא ליחוש דילמא אימיה עיילתיה להתם. ואנשיתיה. קמ"ל דאימא לא מנשייא ברה:

עז. הנהו עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא אתא מריה חושלא ותפיס להו וקא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן דמיגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי כי אמר דהכי והכי אכלי מהימן. ודוקא עד כדי דמיהן. (לא) והאמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירן לרועה והאיכא צפרא ופניא. דשבקי להו בלא שומר, בצפרא דאזלי מבית בעלים לבית הרועה, ובפניא דשביק להו שומר באורחא ואזלן מנפשייהו לבית בעלים. ופרקינן נהרדעא אתרא דשכיחי טייעי, ואמטול הכי אית להו חזקה. וש"מ דכל היכא דיכיל למטען אמאי דתפוס לקוח הוא בידי, כי אמר דהכי והכי אית לי גבי מאריה מהימן. אי ניחא ליה למאריה למיתב ליה מאי דטעין ושקיל דידיה מוטב, ואי לא דינא הוא דנקיט ליה לההוא מדעם דתפיס בחובו, ודוקא עד כדי דמיו.

וכיון דמשום מגו הוא דמהימן ממילא שמעת דלא מחייב לאשתבועי אלא שבועת הסת, דהא אי טעין לקוח היא בידי משתבע הסת ומיפטר. ולא דמי לנשבעין ונוטלין, דאלו התם לאו משום מגו כי האי גונא הוא דמשתבע ושקיל, אלא לאפוקי מרשותא דחבריה קא אתי, ואלו הכא לאו לאפוקי מרשותא דחבריה קאתי, דהא אלו בעי מארי הני עיזי למשבקינהו גבי מארי חושלא לא הוה מחייבינן ליה למיתב ליה מידי מדיליה, ואשתכח דכי קא משתבע מארי חושלא לאו לאפוקי מרשותא דחבריה קא משתבע אלא לאפרועי ממאי דאיכא תותי ידיה קא משתבע, ומארי עיזי הוא דקאתי לסלוקיה בזוזי, הילכך משתבע היסת ומיפטר. ואי בעי מריהו לסלוקיה בזוזי מסליק ליה ואי לא נקיט מאי דנקיט. ודוקא בעיזי דמסירן לרועה ולא שבקי להו בלא שומר, אבל במידי דשבקי ליה למיזלי לחודיה, אפי' חדא שעתא לא מצי טעין לקוח הוא בידי, הלכך כי אמר דהכי והכי אית לי גבי מאריה נמי לא מהימן.

ושמעינן מהאי עובדא דאמרינן מגו אפילו מטענה דיכיל בעל דין לאכחושה בטענת בריא, ולא אמרינן שקורי קא משקר, והאי דלא טעין לה לאידך טענה אחריתי משום דידע ביה בעל דין דמשקר ואין אדם מעיז פניו בפני בעל דינו, דהא הכא דאי טעין לקוחין הן בידי ידע ביה מארי עיזי דמשקר וכי טעין דהכי והכי אכלי מחושלאי לא ידע ביה מארי עיזי אי משקר ואי לא, ואפילו הכי אמרינן מיגו מטענת לקוחין דידע בה מארי זוזי דשיקרא הוא לטענת אכילה דלא ידע בה דשיקרא היא:

ר"ש בד"ה האי מאן דאחזיק כו' עכשיו ואם בא כו' כצ"ל:

בד"ה תפתיחא כו' ונתבקעה כמו פתחי כו' כצ"ל:

בד"ה אפיק כורא זרע כור הס"ד:

בד"ה והאיכא כו' הרועה הס"ד:

בד"ה ניר חרישה כו' ניר הס"ד:

גמרא איזיל איגזרה לדיקלא כו'. נראה להגיה איגדריה בדלי"ת כדלעיל וע"ש בתוס'. דפעל גזר מצינו בלשון מקרא על קציצת העץ במלכים (ב' ו' ד'):

שם ל"צ דאית ליה אימא. מהרשב"ם משמע דהיה לפניו הגי' דעיילא אימא:

ר"ש ד"ה האי מאן. ועכשיו אם בא אדם כו'. כ"נ דצ"ל:

איגזרה. נ"ב צ"ל אגדריה בדלית וכ"ה לעיל:

שם למיגזר. נ"ב צ״ל בדלי״ת:

גמרא עיזי דמסירי לרועה. עיין ב"ק דף עט ע"ב תוס' ד"ה אין:

מי איכא מידי דאלו אמר עכומ"ז וכו' לפי מה שהבין ה"ה בהראב"ד פי"ד מטוען הלכה ה' שמשביעי' היסת עפ"י טענתו של ישראל מה שא"ל העכומ"ז והקשה ה"ה אשר פיהם דיבר שוא. ואני אומר אלו עלה כן על דעת הראב"ד הי' קשה מש"ס לימא מאי מהימן דאמר רבא להשביעו היסת על זה אע"כ לא משום דברותיו של עכומ"ז אמרה הראב"ד אלא משום דקיי"ל משביעי' היסת על רגלים לדבר כגון שמצא תיבתו פרוצה וכדומה. וה"נ אין לך רגלי' לדבר יותר מזה שראה העכומ"ז אוכל ג' שנים והישראל אחריו ג' שנים ושותק ועל זה לחוד משביעי' היסת כנלע"ד:

קמי דידי זבנה מינך וכו' עיי' סמ"ע סי' קמ"ט סקכ"ז דדעת הט"ז שם כלבוש דנאמן לקחתי בגיותי במגו דאי בעי אמר לקחתי אחר שנתגירתי וצל"ע מאי מגו כיון שעכ"פ יש עדי' שאכלו ג' שנים בגיותו אם יטעון לקחתי בגירותי וא"כ אוכל הי' בגיותו בגזילה וצריך לשלם הפירו' של אותן ג' שנים שבגיותו. וצ"ל כיון שקנאה בגירות מסתמא הבליע בדמי מקח השדה גם דמי הפירו' שכבר אכל וצ"ע לדינא:

מגו אי בעי אמר וכו' עיי' בהג"ה אשיר"י ובתשו' מימוני' השייכי' לספר משפטים סי' ע' בענין חלונות ומ"מ נ"ל אם מכר ישראל ביתו לעכומ"ז ושייר חצרו לעצמו והעכומ"ז פתח חלונו' וישראל ע"כ סבר וקיבל שהרי במוכרו לעכומ"ז ידע שיפתח חלונו' ולא מצי למחות לעולם א"כ ע"כ סבר וקיבל ושוב אם ימכור עכומ"ז לישראל אותה הבית אין זה יכול לסתום חלונותיו ואם יארע אח"כ ערער על עיקור קנין הבית לית לי' לישראל מגו דמינך זבינתא דאלו זבנה מיני' סותם חלונותיו כמ"ש נומוק"י לעיל פ' לא יחפור קכ"ו ע"ב. אבל כשזבני' מעכומ"ז מהני חזקתה ועיי' לקמן ס' ע"א:

אכלה ערלה וכו' כ' תומי' בישוב רמב"ם דאכילת פירות בעבירה הוה חזקה משום שיכלו בעלי' ליהנות בעפרן ובישול על גבי גחלים מותר והיינו אכילת זמורית ודפח"ח מיהו י"ל כיון שכל הנאת הפירות של אותה קרקע הוא לשריפה וא"כ גם הזמורת בכלל והוא השאירן ולא אכלה נמצא לא אכל כל מה שהי' יכול לאכול ואפשר משו"ה ס"ל לרשב"ם דלא הוה חזקה דממ"נ אכילת הפירות ממש הוה איסור ורק שהפסיד לבעלי' הגחלי' הוה כעין זמורו' ובזה לא אכל כל מה שהי' יכול לאכול וא"כ י"ל גם בכתו' גרס רשב"ם ר"י לטעמי' דאמר לא הוה חזקה משום שהשאיר הזמורות ש"מ אכילת זמורו' מיקרי אכילה א"כ ממילא נימא בעל שאכל זמורות מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא וא"ש וק"ל. מתוך דברי התומי' למדנו דפשיטא לי' דפירו' של ערלה אעפ"י שאסורים בהנאה מ"מ הם של בעליהם כיון שיכול ליהנות בעפרא והאפר שלו וצ"ל דלא דמי לחמץ בפסח אפי' למ"ד בשריפה מותר ליהנות באפרו מה"ת מ"מ כיון שמצוה למהר ולהשביתו ולא יעכבינו רגע לא מיקרי שלו אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו משא"כ שאר איסור הנאה אעפ"י שביעורם בשריפה כגון ערלה וכלאים מ"מ אין המצוה לבערן ולהשביתן ויכול לעכבם שיבשל בהם קדירתו אחר שנעשה גחלת ואפר והיינו דכ' מג"א סי' תרמ"ט סק"כ דאיסורי הנאה מיקרי לכם ע"ש ובתשובה [חאו"ח סי' ק"פ] הארכתי בזה בעזה"י:

והעבדים וכו' עיי' גיטין כ' ע"ב ובתוס' שם ורמב"ן ונומוק"י בשמעתין ולולי דבריהם הייתי אומר בישוב ק' עפ"י דאמרי' בב"ק צ"ז ע"א התוקף עבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור דניחא לי' כי היכי דלא נסתרי' עבדי' ועיי' בש"ע ח"מ סי' שס"ג סעי' ד' א"כ ה"א מצי למימר להכי לא מחיתי משום שהי' כמה זמני' דניחא לי' כי היכי דלא ללמוד דרכו בטלה וכעין כל שיבי' דכרבי' לעיל בי' קמ"ל מתני' אפ"ה בשלשה שני' הוה חזקה. וקמ"ל ר"ל אפי' בגודרת דלא שייך הך סברא מ"מ לאלתר לא הוה חזקה ומשו"ה התם בגיטין לא הוי מצי למיפרך ממתני' דה"א התם דגט כתב על ידו הוה לאלתר חזקה דאי משום דניחא לי' דלא ניסתרי' הי' לו למוסרו לאחר לא לאשתו אשר גיטה כתב על ידו ומשו"ה פריך מדר"ל דאפי' שאר גודרת דלא שייך דלא ניסתרי' אפ"ה אין להם חזקה וה"ה עבד שגט כתב על ידו:

ומיהו בפי' המשניו' לרמב"ם משמע להו דהוא גרס בדר"ל הנודדת אין להם חזקה פי' כל דבר הנודד ומתנועע ממקום למקום וכל בעל חיים בכלל זה אדם ובהמה עיי"ש ותראה וא"כ א"ש טפי. ובחיבורו פסק כהעיטור דלא אתמר חזקת שני' אלא בעבדי' דשייך בהו שטרא אבל שאר בעל חי לא שייך בהם חזקה כלל ולפ"ז יש לומר לא הוה מצי למיפשטי ממשנתינו דה"א הכא אין לו חזקה בתוך ג' שנים כיון דאבד שטרו בתוך ג' שנין איתרע לי' טענתו משא"כ התם דגיטה כתב על ידו אין לך שטר גדול מזה ע"כ פשוט מדר"ל דהא איכא למיחש מאליו הלך לבית האשה וכ"כ פ"י שם בגיטין והנה הרמב"ם פ"ד מגירושין פסק בסתם עבד שגט כ' על ידו מגורשת בודאי ובמוחזקי' שהי' שלו הוה ספק פי' דלמא מאליו נכנס לביתה כדר"ל. אבל עבד שלא היינו מוחזקי' שהוא שלו א"כ מעיקרא הוה שלה רק שהקניתה לו לכתוב עליו גיטה כמו בטבלא דהתם ע"ש ובהג"ה אשיר"י שם הקשה גם על זה מדר"ל הא גודרת אין להם חזקה ע"ש והרואה יראה שדבריו של הג"א תמוהים לכאורה אבל נלע"ד שנתכוון לק' בית שמואל סי' קכ"ד סקי"ז ע"ש. ונלע"ד ליישב דהרי כ' הרב"י שם דאם הוחזקה בעבד זה ג' שנים מגורשת אע"ג דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה מ"מ הכא אין אדם מקדי' פורעניתא לנפשי' ע"ש ודבריו צריכים ביאור וכבר עמד עליהם ונתקשה בהם בבני אהובה פ"ד מגירושין. והאמת דהרב"י לישנא בעלמא נקיט לא מקדים פורענותא לנפשי'. אבל כוונתו כיון שגט כ' על ידו אי לא הי' כוונתו שתתגרש עדיין הי' מקפיד בודאי שלא תשמש בעבד זה כדי שלא תטעון עליו גרשתני שהרי כל עצמו שאין לאשה חזקה בנכסי בעלה משום שאין הבעל מקפיד על אשתו. אבל הכא מקפיד ומקפיד ויש לה חזקה. אלא דק' בהיפוך אפי' לאלתר תיהוי חזקה כיון דהבעל מקפיד על זה ה"ל כמידא לידא משלמא. וצריך לומר מ"מ לא אלים הך סברא כולי האי להוציא העבד מחזקת בעל כיון שהיינו מוחזקי' שהוא שלו ממש ע"כ מסתיין דלאחר ג' שני' תיהני חזקה אפי' לאשה בנכסי בעלה אבל לא לאלתר כנ"ל. מעתה נאמר היינו כשהיינו מוחזקי' שהוא שלו לא נוציאנו מחזקתו בסברא הנ"ל דלא שייך בי' כולי האי מידא לידא משלמא אבל לא הי' מוחזקי' שהי' שלו אע"ג שע"כ שעה הי' שלו שכ' עליו גט מ"מ נוח לנו לומר שהי' שלה והיא הקנתה לו לכתוב עליו גט לגרשה בו כמו טבלא משנאמר שהי' שלו ממש ולא השגיח עליו עד שמעצמו רץ אל האשה דודאי לא שכיח שלא ישגיח הבעל על זה וא"ש וק"ל:

והנה בשיטה מקובצת בשם תוספי' הרא"ש מדקדק אמאי הקדים פיסקא דחזקתן ג' שנים לפיסקא דוהעבדי'. ונדחק משום דאיירי לעיל ל"ג ע"ב בדרב זביד לפירות הורדתיו סמוך לי' פסיקא דג' שנים דאיירינן נמי בהאי טענתא. ע"ש והוא דחוק. והנה לשיטת הראב"ד דמייתי ראשוני' לעיל ל"ה ע"ב דרב אשי דאמר אי לפירות הורידו מאי ה"ל למיעבד ס"ל באמת הדין כן דכל דינו חזקת דמשנתינו בטוען גזלנא את אז מועיל חזקת ג"ש אבל בטוען לפירות הורדתי נאמן המערער והא דלא מהימן גזלן במגו דלפירות משום דהוה מגו לחצי טענה שרוצה להוציא גם הפירות שכבר אכל. א"כ י"ל להכי סמוך אח"כ פיסקא דוהעבדי' דקשי' לי' כיון דהתוקף עבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור מלשלם דאמרי' ניחא לך כי היכי דלא ליסתרי עבדי'. א"כ ק' איך שייך חזקת ג"ש בעבדי' בטוען גזלן ליהמין המערער במגו דלפירות הורדתיו פי' מכרתי לך מעשי ידיו לזמן עיין לקמן נו"ן ע"א בתוס' ד"ה מוכר עבדא וכו' והכא לא הוה מגו לחצי טענה דהרי גם בטענת גזלנא אין לו פירות דניחא לי' דלא ניסתרי' עבדי'. ואמנם אי לאו דר"ל והוה אמרי' בעבדי' כמו בכל מטלטלי' מה שביד אדם הוא שלו הוה הכא מגו להוציא לכן מייתי דר"ל א"כ מגו להוציא נמי לא הוה ומגו לחצי טענה נמי לא הוי א"כ ק' ליהמין במגו ומסיק מדהוה לי' לאמחוי' ולא מיחה ה"ל כמו מגו במקום אנן סהדי כמ"ש תוס' ב"מ ק"י ע"א ע"ש וק"ל: והוה קא טעין טובא משמע יותר משיווי העיזי' ורצה להחזיק בעיזי' דוקא דקאטעין לדידי שוי' עיין היטב בשעח"מ סי' ע"ב ובש"ך שם ס"ק ק"ב ע"ש וק"ל: