שבת קה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - ב

ומשנינן: דעבדה, שנעשה הבגד כי כיסתא, שאינו ארוג בצורה ישרה אלא מתנפח ובולט כמו כיס הבולט מהאריג, ולצורך ישור הבגד יש לקרוע אותו למטה, למוללו, ליישב בכך את התפירה, ולאחר מכן לתופרו במקום הקריעה. ולצורך תיקון שכזה יש לקרוע קרע על מנת לתפור בבגד שתי תפירות.

מתניתין:

הקורע בחמתו מתוך כעסו, והקורע על מתו מתוך צער. וכן כל המקלקלין בעשיית אחת מאבות מלאכות - פטורין. והמקלקל על מנת לתקן, שהוא חייב, כגון הקורע או המוחק או הסותר - שיעורו הוא כמתקן, שאינו חייב אלא אם כן הוא קילקל כשיעור על מנת לתקן כשיעור.

שיעור המלבן את הצמר, והמנפץ אותו, והצובע אותו, והטווה ממנו חוטים, שהן כולן אבות מלאכות, שיעורן: הוא חוט, שארכו כמלא רחב הסיט, כפול. היינו כפול מכשיעור המרחק שבין האצבע לאמה.

והאורג שני חוטין, שיעורו: כמלא הסיט. שאעפ"י שלא ארגו על פני כל רוחב הבגד אלא ברחב של כמלא הסיט [לא כפול], חייב.

גמרא:

ורמינהו: תניא: הקורע בחמתו, ובאבלו, ועל מתו, חייב.

ואעפ"י שמחלל את השבת כשקורע על מתו יצא ידי חובת קריעה. ^[1]

ואילו במתניתין תנן שהקורע בחמתו ועל מתו פטור?

לא קשיא: הא דקתני בברייתא שהוא חייב בקורע על מתו במת דידיה שחייב לקרוע עליו, וקריעה זו תיקון הוא. הא דמתניתין במת דעלמא, שאינו חייב לקרוע עליו, והוי מקלקל [ולקמן מתרץ גם הקושיא מחמתו].

ומקשינן: והא מתניתין נמי "מתו" קתני? ומתרצינן: לעולם מתניתין במת דידיה שהוא קרובו ומוטל עליו לקוברו. ובהנך דלאו בני אבילות נינהו, אלא שאינו מהקרובים שהוא חייב להתאבל ולקרוע עליהם [שרק אותם המנויים בתחילת פרשת אמור שהכהן מיטמא להם, מתאבלים עליהם].

ומקשינן: ואי חכם הוא המת, חיובי מיחייב לקרוע עליו אעפ"י שאינו קרובו, ואמאי קתני מתניתין דפטור הוא לגבי שבת שהרי מתקן הוא?

דתניא: חכם שמת - הכל קרוביו.

ותמהינן: הכל קרוביו, סלקא דעתך?

ומשנינן: אלא אימא: הכל כקרוביו דהיינו הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו יוצאין לפני המטה כשבגדיהן קרועים עד שכתפן מגולה [שמדינא דגמרא חייבין לעשות כן על אב ואם. וכתב הרמ"א יו"ד סי' ש"מ סי"ז שלא נהגו כן בזמן הזה], הכל מברין עליו ברחבה שאוכלין סעודה הראשונה אחר הלויה משל אחרים [שהאבל אסור לו לאכול סעודה ראשונה משל עצמו והשכנים מביאים לו סעודה ונקראת "סעודת הבראה", והיו רגילין לעשות אותה סעודה ברחובה של עיר].

ומתרצינן: לא צריכא, מתניתין איירי במת דלאו חכם הוא.

ואכתי מקשינן: ואי אדם כשר הוא, חיובי מיחייב כל אחד לקרוע עליו? דתניא: מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים? כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר.

ותמהינן: "כדי שיבכה"? וכי ערבונא שקלי מיניה נוטלין ממנו משכון קודם שיחטא?

ומשנינן: אלא הכי קאמר: מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה. ^[2]

ומתרצינן: לא צריכא: דלאו אדם כשר הוא.

ואכתי מקשינן: ואי דקאי בשעת יציאת נשמה - חיובי מיחייב לקרוע עליו אפילו אם אינו אדם כשר?

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע עליו. הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרפה שכל הרואה חייב לקרוע, ואף נשמת ישראל הניטלת דומה לס"ת שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות. ^[3]

ומשנינן: לא צריכא: דלא קאי בשעת יציאת נשמה.

ואכתי מקשינן: תינח "מתו" א"מתו" לא קשיא. אלא "חמתו" א"חמתו" קשיא. דבמתניתין קתני הקורע בחמתו פטור, ואילו בברייתא קתני דחייב?

ומתרצינן: "חמתו" א"חמתו" נמי לא קשיא. הא רבי יהודה, הא רבי שמעון. ^[4]

ומבארינן: הא דברייתא רבי יהודה היא דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.

הא דמתניתין רבי שמעון היא דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

וקורע בחמתו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. דמלאכה הצריכה לגופה היינו שעושה את המלאכה לאותו צורך שהיה במשכן, וקריעה היתה במשכן לצורך הדבר הנקרע [עיין לעיל סוף דף עד ב]. ואילו קורע בחמתו הוא לצורך האדם הקורע, שינוח מכעסו או למסקנת הגמרא כדי להטיל אימה על אנשי ביתו [עפ"י התוס' בדף צד א ד"ה רבי שמעון].

ומקשינן: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה דמחייב, במתקן. אבל במקלקל מי שמעת ליה, והקורע בחמתו הרי הוא מקלקל?

ומתרצינן: אמר רבי אבין: האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו שמשכך את חמתו ע"י הקריעה.

ומקשינן: וכי האי גוונא מי שרי לקרוע בחמתו? ^[5]

והתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר איגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו. יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה! והולך ועובד. כיון שאינו מתגבר על כעסו הוא מרגיל את היצר הרע לבא אליו.

אמר רבי אבין: מאי קראה? שנאמר "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר". ודרשינן איזהו "אל זר" שיש בגופו של אדם כדכתיב "בך"? הוי אומר: זה יצר הרע! שאם הוא נמצא בך סופך שתשתחוה לאל נכר.

ומתרצינן: לא צריכא: דקא עביד הקריעה כדי למירמא אימתא להטיל אימה אאינשי ביתיה, שיראוהו כועס ויפחדו ממנו, וקריעה זו תיקון הוא ולא הוי מקלקל.

כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא הוציא חוטים מן הבגד בחמתו.

רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי שבר כלים פגומים.

רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא שפך על ראש שפחתו ציר דגים.

רבי אבא תבר נכתמא כיסוי הכד.

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר בתהלים "נודי [היינו בכיי מלשון "לנוד לו"] ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך". ^[6]

אמר רבי יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר אצל יהושע "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש". מלמד שרגש עליהן הר להורגן על שלא הספידוהו כהלכה. ^[7]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים. מדה כנגד מדה. הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף ימיו לא יאריכו, שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה" הכתוב מדבר על מצרים, ו"בסאסאה" מלשון סאה, שבאותה מדה שהם עינו את ישראל, נענשו כששילחו אותם. ומכאן ראיה שעונשין מדה כנגד מדה.

איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: נאמר "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע". הרי שהאריכו ימים על אף שלא הספידו את יהושע כהלכה?

אמר ליה רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא: בבלאי! [שעלה מבבל] ימים האריכו! שכילו ימיהם בטוב, אבל שנים לא האריכו!

ומקשינן: אלא מעתה, הא דכתיב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", האם הכי נמי ימים ולא שנים?

ומתרצינן: ברכה שאני. שודאי הכונה גם לאריכות שנים.

הערות

^[1] הראשונים הביאו ירושלמי, המקשה: הרי מצוה הבאה בעבירה היא וכיצד יצא ידי חובה? שהרי זה דומה לאכל מצה גזולה בפסח, שלא יצא ידי חובה. ומתרץ הירושלמי דבמצה גזולה העבירה היא בגוף המצה. אבל הקורע בשבת, העבירה היא באדם הקורע, ולא בגוף החלוק הנקרע. והרי זה דומה למי שמוציא מצה מרה"י לרה"ר בפסח שחל בשבת, שיוצא בה ידי חובתו, כי העבירה שנעשתה אינה בגוף המצה.

^[2] כתב הריטב"א שאע"ג דבברייתא לא קתני שחייב לקרוע, אלא רק בכיה ואיבול, בכל זאת משמע ליה לתלמודא שאף קריעה בכלל, לפי שהיא חימום דאבל. ובשם הרא"ה כתב שאמנם אין חיוב קריעה על אדם כשר, אלא שאם קרע הוא משובח. ולכן לגבי שבת חשיב כמת דידיה. ודחה הריטב"א את דבריו, שהרי הגמרא קאמרה להדיא "חיובי מיחייב". והרמ"א כתב ביו"ד סי' ש"מ ס"ו דנהגו להקל כהרא"ה.

^[3] רש"י. והרמב"ן כתב שהנשמה היא נר אלהים, ודומה לאזכרות שבספר תורה.

^[4] כתב רש"י דבהאי שינוייא אפשר לתרץ גם את הקושיה ממתו על מתו, דנחלקו בזה רבי יהודה ורבי שמעון. אלא עדיף לתרץ כולה כחד תנא, דהיינו כרבי יהודה. דרק לשיטתו חייב בקורע על מתו, שרבי יהודה מחייב עליה למרות שהיא מלאכה שאי"צ לגופה, שהרי אינה על מנת לתפור. והתוד"ה הא, חלקו עליו. דלגבי מת אין מחלוקת. דממה נפשך: אם הוא מת דידיה הרי הוי מלאכה הצריכה לגופה, כיון שיש לו בזה צורך מצוה. ואם הוא מת דעלמא פטור לכולי עלמא, דהוי מקלקל. וברמב"ן כתב, דמת דידיה הוי מלאכה הצריכה לגופה, כי ע"י הקריעה יכול ללבוש הבגד [שכל ימי אבלו צריך ללבוש בגד קרוע וקרעו לפניו], והוי תיקון בגוף הבגד. והרשב"א הקשה על שני הטעמים האלו, דצורך מצוה לא חשיב לר"ש מלאכה הצריכה לגופה. שהרי ר"ש פוטר את המוציא את המת לקוברו אעפ"י שמצוה לקבור את המת. וגם על טעם הרמב"ן הקשה, דמשמע בגמרא דקריעה על אדם כשר או בשעת יציאת נשמה דינם כמת דידיה, והרי שם אינו חייב להמשיך ללבוש את הבגד הקרוע אלא יכול לאחות מיד הקרע ולובשו.

^[5] וכיון דאסור, אע"ג דנהנה לא חשיב כמתקן. תוס' הרא"ש.

^[6] משמע להגמרא דאיירי על מת, כי אחרת אסור לאדם להצטער ולבכות. ח"א מהרש"א. ובשפת אמת כתב דהוכחת הגמרא שאם היה בוכה לצרכי עצמו מה טעם לבקש שכר על זה.

^[7] שלא מצינו שיהא כתוב ויבכו אותו שלשים יום כמו אצל משה ואהרן. תוד"ה שרגש.

דעבדא כי כיסתא [שעשוי הבגד כעין כיס] שנוצר מקום בולט בבגד ומפריע לתפירה, ולכן קורעים בו ומכניסים את הצד הבולט בתוך התפר.

א משנה הקורע בגד בחמתו (בכעסו), וכן אם קורע על מתו, וכל שאר המקלקלין בכל מלאכה — פטורין. והמקלקל על מנת לתקן — שיעורו כדי להתחייב הוא כאותו שיעור המחייב את המתקן. שיעור המלבן, והמנפץ, והצובע, והטווה — כמלא רחב הסיט (הרוחב שבין האצבע והאמה) כפול, והאורג שני חוטין — שיעורו כמלא הסיט.

ב גמרא שנינו במשנה שהקורע בחמתו ועל המת — פטור. ורמינהו [ומשליכים, ממראים סתירה] לדבר ממה ששנינו בברייתא: הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו — חייב משום מלאכה בשבת. ועוד אמרו: ואף על פי שמחלל את השבת בקריעה זו, מכל מקום יצא ידי חובת קריעה של אבילות. והרי שהקורע על מתו חייב! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] שכן הא [זה] ששנינו שחייב — הרי זה במת דידיה [שלו], שחייב לקרוע עליו, והא [וזה] ששנינו שפטור — הרי זה במת דעלמא [סתם].

ושואלים: והא [והרי] אף במשנתנו "מתו" קתני [שנינו]! ומסבירים: לעולם תאמר שמדובר אף במשנתנו הפוטרת במת דידיה [שלו, קרובו], ובהנך דלאו [ואולם מדובר באותם שלא] בני אבילות נינהו [הם], אותם קרובים שאין לגביהם חובת אבילות מן התורה. ושואלים: ובכל זאת, ואי [ואם] חכם הוא המת — חיובי מיחייב [חייב] לקרוע עליו בין כך וכך, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חכם שמת — הכל קרוביו. ותוהים: הכל קרוביו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! אלא אימא [אמור תקן]: הכל כקרוביו, לומר שהכל קורעין עליו את בגדיהם, והכל חולצין עליו, שמסירים את הלבוש מכתף אחת והולכים בכתף אחת חשופה כסימן אבל, והכל מברין עליו ברחבה, שאוכלים סעודת הבראה כאבלים, וכל זה משום שפטירת החכם היא אבידה לכל אדם מישראל. ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנתנו אלא לאופן דלאו חכם הוא [שהמת אינו חכם].

ועוד שואלים: ואי [ואם] אדם כשר הוא חיובי מיחייב [חייב] הלא לקרוע עליו בין כה וכה כאשר עומד שם בשעת פטירתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים — כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. ותוהים: כדי שיבכה?! וכי ערבונא שקלי מיניה [ערבון נוטלים ממנו] כדי שימלא את חובתו?! אלא יש לתקן ולומר: מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת, שכל הבוכה על אדם כשר שמת מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל אותו כבוד שעשה למת. ומכל מקום קשה שהרי שנינו שצריך לקרו עליו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנתנו אלא לאופן דלאו [שהמת לא] אדם כשר הוא.

ועוד שואלים: ואי דקאי [ואם הוא באופן שעומד] בסמוך למת בשעת יציאת נשמה — חיובי מיחייב [חייב] בכל אופן, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: העומד על (בסמוך) המת בשעת יציאת נשמה — חייב לקרוע, הא [הרי] למה זה דומה — לספר תורה שנשרפה! ומשיבים: לא צריכא, דלא קאי [נצרכה משנתנו, אלא לאופן שאינו עומד] בסמוך לו בשעת יציאת נשמה.

ג ועוד שואלים: תינח [נניח] שתירצת את הסתירה, בענין מתו, אלא הסתירה בין דין הקורע בחמתו שנאמר במשנתנו שפטור ובין דין הדין ששנינו בברייתא שהקורע בחמתו חייב קשיא [קשה] שמשנתנו פוטרת בקורע בגדים בחמתו והברייתא מחייבת! ומשיבים: מדין הקורע בחמתו שבמשנה על דין הקורע בחמתו שבברייתא נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], שכן הא [זו] הברייתא המחייבת — היא כדברי ר' יהודה, ואילו הא [זו] משנתנו הפוטרת — היא כדברי ר' שמעון. ומפרטים: הא [זו] הברייתא המחייבת כדברי ר' יהודה היא שאמר שכל העושה מלאכה אסורה שאין צריכה לגופה — חייב עליה, ולכן חייב אף הקורע בחמתו. ואילו הא [זו] משנתנו הפוטרת כדברי ר' שמעון היא שאמר שכל מלאכה שאין צריכה לגופה — פטור עליה.

ושואלים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' יהודה האומר שחייב עליה רק במתקן, שלדעתו רק העושה מלאכת תיקון שאינה צריכה לגופה חייב, אבל במקלקל מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שחייב? אמר ר' אבין: האי נמי [זה הקורע בחמתו גם כן] מתקן הוא, משום דקעביד [שעושה] נחת רוח ליצרו, שנרגע מחמתו כשקורע את הבגד, ונמצא שנהנה ותיקן משהו על ידי כך. ושואלים: וכהאי גוונא מי שרי [ובאופן זה האם בכלל מותר לקרוע]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) חילפא בר אגרא שאמר משום ר' יוחנן בן נורי: המקרע את בגדיו בחמתו והמשבר את כליו בחמתו, והמפזר את מעותיו בחמתו — יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו "עשה כך", ולמחר אומר לו "עשה כך". עד שלבסוף, כשאדם זה אינו יכול להשתלט על יצריו, אומר לו היצר "עבוד עבודה זרה" והולך ועובד. אמר ר' אבין: מאי קראה [מהו המקרא המרמז על כך] — שנאמר: "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" (תהילים פא, י) — איזהו אל זר שיש בגופו של אדם ("בך") — הוי אומר: זה יצר הרע. נמצא שאסור לאדם לקרוע בגדים בחמתו כשהוא נהנה מסיפוק היצר בכך!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה [שעושה זאת להטיל אימה על אנשי ביתו], ולהראותם שהוא כועס מאד הריהו קורע ומשבר דברים, אף שבאמת אינו כועס עד כדי כך. כי הא [כמו מעשה זה] שרב יהודה כשרצה להראות כעס היה שליף מצבייתא [תולש חוטים מן הבגד], וכן רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי [שבר כלים שבורים], וכן רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא [היה משליך לשפחתו דגים קטנים על ראשה], וכן ר' אבא תבר נכתמא [שבר כיסוי של כד], שחכמים אלה השתדלו לגרום נזק קטן ככל האפשר, ועם זאת לעשות רושם כאילו הם כועסים ביותר.

ד ואגב הזכרת מקצת מדיני אבילות על אדם כשר ועל חכם, מביאים את מה שאמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר — הקדוש ברוך הוא סופרן לאותן דמעות ומניחן בבית גנזיו, וכפי שנאמר: "נדי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך" (תהילים נו, ט). אמר רב יהודה שכך אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם — ראוי לקוברו בחייו, שנאמר ביהושע: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (יהושע כד, ל), ולמדו חכמים: מלמד שרגש עליהן ההר להורגן משום שלא הספידוהו כראוי. אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם — אינו מאריך ימים, ועונש זה הוא מדה כנגד מדה, שהוא לא נצטער על מות החכם — אף הוא ימות במהרה, וכך נוהג הקדוש ברוך הוא כפי שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח), ודרשו זאת שהקדוש ברוך הוא מעניש ("תריבנה") מדה במדה ("בסאסאה" — בסאה סאה).

איתיביה [הקשה לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: והרי נאמר "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע" (שופטים ב, ז), הרי שאף שלא הספידוהו כראוי האריכו ימים! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: בבלאי [בבלי], עליך לדייק בלשון הכתוב: ימים אכן האריכו, ואולם שנים לא האריכו, שלא הוציאו אפילו שנה אחת. והקשה לו: אלא מעתה הכתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ" (דברים יא, כא), וכי אף שם תאמר ששכרם שיאריכו רק ימים ולא שנים? ענה לו: ברכה שאני [שונה], ויש לפרש דברי ברכה במובן הרחב ביותר של המלה.

ואמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: אחד מן האחין שמת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains: It is found in a case where a pocketlike protrusion impedes sewing. Therefore, one tears the garment and tucks the protruding portion under the seam.

MISHNA: One who rends his garment in his anger or in anguish over his dead relative is exempt. And anyone else who performs labors destructively on Shabbat is exempt. And one who performs a labor destructively in order to repair is liable, and his measure for liability is equivalent to the measure for one who performs that labor constructively. The measure that determines liability for one who whitens, or one who combs, or one who dyes, or one who spins wool is the full width of a double sit, which is the distance between the forefinger and the middle finger. And for one who weaves two threads, the measure that determines liability is one sit.

GEMARA: We learned in the mishna: One who rends his garment in anger or in anguish over his dead relative is exempt. The Gemara raises a contradiction to this based on a baraita: One who rends his garment in his anger or in his mourning or in his anguish over his dead relative is liable for performing a prohibited labor on Shabbat. And even though he desecrates Shabbat by tearing his garment, he nevertheless fulfilled his obligation of rending his garment in mourning. Apparently, one is liable for rending his garment in anguish over the dead. The Gemara answers: This is not difficult, as this mishna, which states one is liable for rending his garment, is referring to his own dead relative for whom he is obligated to tear his garment. And that mishna, which states one is exempt for rending his garment, is referring to any unrelated dead person.

The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: Over his dead relative? The Gemara answers: Actually, the mishna, which says that he is exempt, is referring to his own dead; however, it is referring to those relatives who are not subject to the obligation of mourning by Torah law. The Gemara asks: And even so, if the dead person is a Torah scholar, one is obligated to rend one’s garment in anguish over his death, as it was taught in a baraita: When a Torah scholar dies, everyone is his relative. The Gemara asks: Does it enter your mind that everyone is his relative? Rather, say: Everyone is considered to be like his relative, in the sense that everyone rends his garment in anguish over him, and everyone bares his shoulder over him in mourning, and everyone eats the mourner’s meal over him in the public square as mourners do. The death of a Torah scholar is a personal loss for every Jew. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the dead person is not a Torah scholar.

The Gemara asks: And if he was an upright person, aren’t all those present at his death obligated to rend their garments over his death? As it was taught in a baraita: Why do a person’s sons and daughters die when they are young? They die so that he will cry and mourn over the death of an upright worthy person. The Gemara asks: They die so that he will cry? Is security taken from him in advance to ensure that he fulfills his obligation? Rather, emend the statement and say: It is because he did not cry or mourn over an upright person who died, as anyone who cries over an upright person who died, they forgive him for all his transgressions because of the honor he accorded to the deceased. Nevertheless, it is difficult, as one is required to rend his clothing over the death of an upright person. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the deceased was not an upright person.

The Gemara asks: And if one is standing close to the deceased when the soul leaves the body, he is obligated to rend his garment, as it was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: One who is standing over the deceased at the time of the departure of the soul is obligated to rend his garment. To what is this similar? It is similar to a Torah scroll that was burned. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where he is not standing there at the time of the departure of the soul.

The Gemara asks further: This works out well in terms of resolving the contradiction with regard to his dead relative. However, the contradiction between the ruling in the mishna that one who rends his garment in his anger is not liable, and the ruling in the baraita that one who rends his garment in his anger is liable, is still difficult. The mishna exempts one who rends garments in anger, while the baraita deems him liable. The Gemara answers: The contradiction between his anger in the mishna and his anger in the baraita is also not difficult, as this ruling in the baraita that deems him liable is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that ruling in the mishna that exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara elaborates: This ruling in the baraita follows Rabbi Yehuda, who said that one who performs a prohibited labor on Shabbat that is not needed for its own sake is liable for performing it. Therefore, one who rends his garment in anger is liable. That ruling in the mishna which exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one who performs a labor that is not needed for its own sake is exempt for performing it.

The Gemara asks: Say that you heard that Rabbi Yehuda rules that one is liable for performing a labor not needed for its own sake in the case of a constructive act; did you hear him deem one liable in the case of a destructive act? Rabbi Avin said: This case, where one rends his garment in anger, is also constructive, because in doing so he assuages his anger. Rending his garment calms him; therefore, it can be said that he derives benefit from the act of rending, and it is consequently a constructive act. The Gemara asks: And is it at all permitted to tear in that manner? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Ḥilfa bar Agra, who said in the name of Rabbi Yoḥanan ben Nuri: One who rends his garments in his anger, or who breaks his vessels in his anger, or who scatters his money in his anger, should be like an idol worshipper in your eyes, as that is the craft of the evil inclination. Today it tells him do this, and tomorrow it tells him do that, until eventually, when he no longer controls himself, it tells him worship idols and he goes and worships idols. Rabbi Avin said: What verse alludes to this? “There shall not be a strange god within you, and you shall not bow to a foreign god” (Psalms 81:10). What is the strange god that is within a person’s body? Say that it is the evil inclination. One may not rend his garments in anger, because in doing so he is deriving pleasure from satisfying the evil inclination.

The Gemara answers: It is only necessary to discuss this in a case where one does so to instill fear in the members of his household. In order to show them that he is very angry, he tears and breaks objects even though he is not that angry. In that case he maintains control of himself and is not in danger of succumbing to the evil inclination. It is like the incident where Rav Yehuda sought to display his anger and he pulled threads off his garment. Rav Aḥa bar Ya’akov smashed broken vessels, Rav Sheshet threw small fish on his maidservant’s head, and Rabbi Abba broke the lid of a jug. All of these Sages caused minimal damage in creating the impression that they were angry.

Apropos the laws of mourning for an upright person and a Torah scholar, the Gemara cites that which Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: Anyone who sheds tears over an upright person, the Holy One, Blessed be He, counts his tears and places them in His treasury, as it is stated: “You have counted my wanderings, put my tears into your bottle, are they not in your book?” (Psalms 56:9). Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who is lazy in eulogizing a Torah scholar, it is fitting to bury him alive, as it is stated: “And they buried him in the border of his inheritance in Timnat-seraḥ, which is in the hill-country of Ephraim, on the north of the mountain of Ga’ash” (Joshua 24:30). This teaches that the mountain raged against them to kill them because they did not eulogize him appropriately. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Whoever is lazy in eulogizing a Sage does not live a long life, and his punishment is measure for measure. Since he was unconcerned with the death of the Sage, in the heavens they will be unconcerned with his death. The Holy One, Blessed be He, conducts Himself in this manner, as it is stated: “In full measure [besase’a], when You send her away You contend with her” (Isaiah 27:8), and the Sages derived that God punishes from the words: “You contend with her,” and He does so measure for measure, se’a for se’a, from the word sase’a in the verse above.

Rabbi Ḥiyya bar Abba raised an objection to Rabbi Yoḥanan: It is stated: “And the nation worshipped the Lord all the days of Joshua and all the days of the Elders, who lived many days after Joshua” (Judges 2:7), indicating that the Elders lived long lives even though they did not eulogize Joshua properly. Rabbi Yoḥanan said to him: Babylonian, you should be more precise in your reading. They indeed lived many days; however, they did not live many years. In fact, they did not live to the end of that year. Again he asked: But then with regard to the verse “So that your days and the days of your children will multiply on the land which the Lord your God swore to give to your fathers, as the days of the heavens over the earth” (Deuteronomy 11:21), would you also say that here the reward is to live many days but not years? He answered him: A blessing is different and should be interpreted in its most expansive sense.

And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If one of the brothers dies,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי"ג ר' אליעזר אומר האורג.

חמתו אחמתו לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר' שמעון דאמר פטור עליה. כבר פירשנו בפרק ראשון אבל דבריהם מתני' ר' יהודה היא דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ולא אשכחית עיקר פלוגתא ולא ידעינן לה אבל אדוננו האיי גאון כתב בפירוש זה הפרק כזה הענין והא מילתא דמקלקל בחבורה דקאמרינן פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון היא עדיין לא ידעי' פלוגתייהו היכא ניהי ומתניתא דמפרש בה ר' יהודה ור' שמעון במקלקל בחבורה לא שמיע לנא אלא מגמ' ידעינן דפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון היא:

הקורע על מתו פטור. ואקשינן וכי מקלקל הוא. והתניא הקורע על מתו ובאבלו אע"פ שחילל שבת יצא ידי קריעה. וכיון שיצא ידי קריעה נמצאת מלאכתו מתקיימת. ובשבת כי האי גוונא חייב. ופריק מתני' בקורע על מת דעלמא דכיון דלא מיחייב בקריעה מקלקל הוא ופטור. וברייתא בקורע על מתו שלו שחייב לקרוע עליו. איני והא בין בזו ובין בזו על מתו קתני ופרקי' מתו דמתני' קרובו שאינו חייב לקרוע עליו מתו דברייתא במי שחייב לקרוע עליו.

ואם הוא זה המת שקרע עליו חכם או כשר או היה עומד עליו בשעת יציאת נשמה הקורע בכל אלה אינו חשוב כמקלקל אלא חייב. ואינו פטור אלא הקורע על מי שאין עליו לא חובה ולא מצוה לקרוע וקשה לן דתנן במתני' הקורע בחמתו פטור. ובברייתא תנינן הקורע בחמתו חילל השבת מכלל דחייב ושנינן מתני' ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

ברייתא ר' יהודה דאמר חייב עליה וראינו לרבותינו שפירשו הכי. היכא שמעינן לר' שמעון דשרי מלאכה שאינה צריכה לגופה מיהא דתנינן את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ לר' שמעון פטור ואוקימנא א"ר יוחנן פוטר היה ר"ש אפי' במוציא המת לקוברו ואע"ג דמת לקוברו קאי ואית למימר מלאכה שצריכה לגופה היא. כיון דלאו מידי דמיבעי ליה למיכליה ולא איתהנו מיניה מלאכה שאינה צריכה לגופה [היא] ושרי ר"ש בכה"ג והיכא שמעינן לר' יהודה דאסר [דאמרינן] (לעיל מב) בדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה [וגרסינן] (בכתובות ה) מהו לבעול בתחלה בשבת דאמרינן במקלקל הלכה כר' יהודה או כר"ש. ותוב כופין קערה ע"ג הנר בשביל שלא תאחוז בקורה כו' א"ר יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר חושש אני לו מחטאת. והא דאמרי בכל מקום ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא אשכחן לה עיקר אלא מהא. וממאי דקא מפלגי ת"ק ור' יהודה בהא מתני' במלאכה שאינה צריכה לגופה דאמרי' (לקמן שבת ד' קז.) איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא א"ר יהודה ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אבל דוכתא בהדיא דפליגי עלה בלשון הזה לא אשכחן אלא מהאי דיוקא דאמר הכא שנית מתו אלא אחמתו קשיא אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון כדמפרש:
ומקשינן אימור דשמעת ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה במתקן דאע"ג דלא קא מכוין כיון דממילא לא הויא מלאכה דניחא ליה חייב במקלקל מי שמעת ליה ופרקי' הקורע בגדיו בחמתו נמי מתקן הוא דכד קניטה דעתיה בכעסיה מתרווח בקריעת בגדיו ונמצא עושה נחת רוח ליצרו. ואקשינן וכי האי גוונא מי מיחייב והתניא הקורע בגדיו בחמתו וכן המשבר כליו וכן המפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך היא אומנות של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עבוד ע"ז כו' ופרקינן לא עבוד בכעסיה הכי אלא מראה עצמו כועס להטיל אימ' אאינשי ביתיה ואית מן רבנן דטעו ותמהו היכי מקשינן וכי האי גוונא מי מחייב.

חמתו אחמתו נמי ל"ק הא ר"י הא ר"ש. איכא למידק אפי' מתו נמי מלאכה שא"צ לגופה היא וי"ל אה"נ. וי"מ לר"ש נמי כיון דצריך הוא ללבוש בגד קרוע וכל שבעה קרעו לפניו צריכה לגופה מיקרי. ותו קשי' אי ר"ש היכי קתני כל המקלקלין פטורין והא לר' חוץ מחובל ומבעיר הו"ל למיתני וא"ל בדין הוא דהו"ל לאקשויי הכי אלא דעדיפא מיני' אקשי לי' ומיהו לפום תירוצא דמסקנא דאוקי' דעביד למירמא אימתא לאינשי ביתי' תרוייהו ר"י נינהו ומתני' בדלא רמי אימתא ובריית' בדרמי אימתא ועל מת דעלמא אפי' לר"י פטור דקלקול גמור הוא (א"נ) בדקא עביד דרך כבוד חיים דדמי לרמי אימת' אלא דקעביד דרך חמה וארחי דחמתו של אדם קתני ור"ח ורש"י ז"ל שניהן כתבו רישא ר"ש וסיפא ר"י ואינו מחוור לי דהא חד בבא הוא:

גמרא: ואע"פ שחילל את השבת יצא ידי קריעה. כלומר: אף ע"פ שעשה הקריעה באיסור אין צריך לחזור ולקרוע, ובירושלמי (דפרקין ה"ג) מקשו עלה, בעון קומי רבי בא הכמה דאתמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת, ואימא אף הכא לא יצא ידי קריעה, אלא כר' שמעון דר"ש אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר, אמר לון תמן הוא גורם לעצמו ברם הכא את גרמת לו, אמר ר' יוסא ואפילו תמן את גרמת לו שאלולא שאמרת לו [יביא] היאך היה היה מתכפר לו, הוי סובר מימר דר"ש הוא, חבריא בעון קומי ר' יוסא, לא כן א"ר יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, א"ל תמן גופיה עבירה ברם הכא היא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לר"ה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח.

חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי שמעון. נראה מדברי רש"י ז"ל, דהשתא דאתינן להכי, מתו דמתניתין היינו ר"ש, ואפילו במת דידיה דבעי אבולי עליה, [דהיא] מלאכה שאינה צריכה לגופה כהוציא את המת לקברו, אלא דמעיקרא קא מהדר לאוקומה כולה כחד תנא, ולאוקמינהו מתניתין וברייתא כר' יהודה, וכיון דלא אפשר ליה לאוקומיה חמתו דמתניתין ודברייתא כחד תנא, הדרינן ומוקמינן כולה מתניתין דהיינו מת וחמתו כר"ש, ודברייתא כר"י. ובתוס' מפרשים דלעולם מתו אמתו צריכין לתרוצי כדתריצנא, דאי במתו ממש שראוי להתאבל עליו אפילו ר"ש מודה דחייב דמלאכה הצריכה לו מקרי הואיל ומצוה קא עביד. ואינו מחוור, דא"כ אף המוציא את המת לקוברו יהא חייב, דמצוה קא עביד, דדוחק הוא לומר דהתם לא רמי עליה ממש להוציאו, דאפשר ע"י אחרים, אבל קריעה הוא חייב בכך, דמת מצוה מאי איכא למימר, ואנן המוציא את המת סתמא תנן.
ויש מפרשים משום דצריך ללבוש בגד קרוע כל שבעה וקרעו לפניו, אף לר"ש מקרי מלאכה הצריכה לגופה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהא משמע הכא דאף אדם כשר אי נמי שאר בני אדם דלאו כשרין אי קאי בשעת יציאת נשמה הרי הן כמתו, והנהו אינן חייבין ללבוש בגד קרוע אלא מאחין הן מיד. ועוד דאפילו אחיו ואחותו אם החליפו אינן חייבין לקרוע אלא אותו בגד שנתקרע אסור באחוי, וכן הוא כל זמן שלובשו צריך שיהא קרעו לפניו, הא אם רצה להחליף מחליף ואינו קורע (מו"ק כד, א), ודברי רש"י ז"ל נראה לי עיקר.

הא ר' שמעון והא ר' יהודה. ואיכא למידק היכי מוקמינן מתניתין כר"ש, והא מתניתין קתני וכל המקלקלין פטורין ואוקימנא לה לקמן על כרחין כר"י. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכין אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה, ולמסקנא דאסיקנא דקרע למירמא אימתא על אנשי ביתיה, כולהו רבי יהודה נינהו, ומתניתין בקורע למעבד נחת רוח ליצרו, ומתניתא למירמא אימתא אאנשי ביתיה, אבל רש"י ור"ח ז"ל פירשו, דרישא דמתני' ר"ש, וסיפא דהיינו המקלקלין פטורין ר"י, אבל צריך לעיין דהא חד בבא הוא ובחד פטורא כייל להו.

משנה הקורע בחמתו ועל מתו כל המקלקלין פטורים והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן אמר הר"ם פי' מקלקל על מנת לתקן ר"ל כמי שהורס וכונתו על מנת לבנות ואמרו הקורע בחמתו או על מתו פטור כשאינו חייב לקרוע על אותו המת ואמרו בחמתו פטור סברא דחויה היא והלכה הקורע בחמתו או על המת שחייב עליו קריעה חייב והטעם שיהיה הקורע בחמתו או על מתו חייב מפני שדעתו מתישבת וחמומו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן:

אמר המאירי התופר שתי תפירות וכן הקורע על מנת לתפור שתי תפירות כגון שהיה הבגד בולט והוא קורעו כדי לישבו והוא שאמרו בגמ' בכיסתא כלומר שהוא בולט ככיס וכבר זכרנום בביאורן במשנת אבות מלאכות ולא הוזכרו כאן אלא על ידי גלגול קורע בחמתו ועל מתו שהוא פטור מצד שהוא מקלקל ופרשוה בגמ' במה שאין לו עליו חיוב קריעה לא מצד קורבה ולא מצד מעלת המת שאלו כן היה לו מתקן בקריעתו הואיל ומקיים בה המוטל עליו וכלל אח"כ שכל המקלקלין פטורים אא"כ יש בו צד תקון כמו שביארנו בקריעה ומ"מ כל המקלקל על מנת לתקן חייב ושיעורו כמתקן על הדרך שביארנו בקורע על מנת לתפור ששיעורו שיקרע על מנת לתפור שתי תפירות:

משנה שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו מלא רחב היסט כפול האורג שני חוטין שיעורו מלא היסט אמר הר"ם פי' רחב היסט שתות הזרת והוא השיעור הראשון הקרוב לדעתי שראיתי בפירוש היסט והוא הנכון אצלי כאשר ביארתי בפרק שלישי ממסכת ערלה ויהיה רוחב היסט כפול שליש הזרת וראיתי לגאון שהוא בין הגודל והאצבע כשיפתח ידו כל מה שיוכל האדם וכשילבן האדם מן הצמר וינפץ ממנו או יצבע ממנו שיעור היסט שיטוה חוט ויהיה ארכו רחב היסט כפול שהוא חייב והמובן אצלי מפירוש אלו המלות שפרשו הקדמונים כי אמרם מלא היסט הוא שתות הזרת ומלא רחב היסט הוא ריחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע:

אמר המאירי המלבן והמנפץ והצובע והטווה שנשנו כלם באבות מלאכות שיעורם כמלא רוחב הסיט כפול והאורג שני חוטים שיעורן אע"פ שלא ארג כמלא רוחב הבגד אלא כמלא הסיט כפול וכבר ביארנו בשיעור זה שיש מפרשים ריוח שבין אצבע לאמה בהרחבה בכל היכולת וי"מ בין גודל לאצבע בדרך זה ר"ל בהרחבה בכל היכולת ושיעור זה בכפילו הוא כד' טפחים וגדולי המחברים כתבו בשיעור אורג רוחב שתי אצבעות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא אלא שבמקלקלים יתבארו בגמ' קצת תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הם:

כבר ביארנו שהקורע על מתו שאמרו במשנתנו פטור פירושו במת שאין לו עליו חיוב קריעה שאלו כן מתקן הוא וחייב והוא שאמרו הקורע על מתו חייב שאע"פ שחלל את השבת מ"מ יצא כדי קריעה וכן בחכם אע"פ שאינו קרובו חייב שהרי הכל כקרוביו לחיוב קריעה וחליצת כתף והבראה ברחובה של עיר וכן בכל שקרע על אדם כשר חייב שמתקן הוא מצד מה שאמרו שמצוה להברות ולהתאבל על אדם כשר ולהספידו כראוי ואין צ"ל בחכם והקריעה בכלל האבול הוא ואפי' באדם שאינו כשר אם היה שם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כספר תורה שנשרף שהמצות בלב האדם כאותיות בגויל והילכך כל שקרע למת על אחד מדרכים אלו חייב הא כל שאין שם אחד מדרכים אלו אפי' היה קרובו פטור הואיל ומן הקרובים שאינו חייב להתאבל עליהם הוא:

קורע בחמתו שביארנו במשנתנו שהוא פטור מצד שהוא מקלקל ביאורה בשאין בה צד תקון ואף לדעת הפוסקים כר' יהודה שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא אמרה אלא במתקן הא במקלקל לא ומ"מ כל שיש בה צד תקון כגון שהוא עושה להטיל אימה על אנשי ביתו חייב לדעת ר' יהודה ולשטת הפוסקים כמותו הא כל שאינו עושה כן אלא דרך כעס גמור פטור שאין בזה צד תקון אע"פ שעושה נחת רוח ליצרו שהרי הוא חוטא בה וכמ"ש הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו יהיו בעיניך כעובדי ע"ז ואף בזו גדולי המחברים כתבו שהוא חייב וכן במבעיר גדישו או שורף דירתו הואיל וכונתו להנקם משונאו וכן חובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הם אצל יצרם הרע והם דברי תימא אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ואע"פ שהתרנו לקרוע בגדים ולשבר כלים כדי להטיל אימה על אנשי ביתו ושנאמר בכאן שהרבה מן החכמים היו נוהגים כן ראוי לכל חכם שלא ירגיל עצמו בכך שמא ילמדו ממנו אנשים שאינם מהוגנים:

לפי דרכך למדת שלדעת הפוסקים כר' שמעון במלאכה שאין צריך לגופה שפטור עליה אפי' קורע על מתו פטור ואינה נקראת צריכה לגופה מצד קיום המצוה ומ"מ דוקא מפני שאין למצוה שעה עוברת ואדרבה אע"פ שיצא בה שלא בזמנה עשאה שאם לא כן ודאי צריכה לגופה היא וכן הענין במוציא המת לקברו ולמדת שסתם משנתנו כר' שמעון:

תוס' בד"ה הא ר' יהודה כו' ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא דלעיל כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאוכוחי דע"כ לא איירי במת דעלמא דא"כ הוה מקלקל גמור ולכ"ע פטור מקלקל דקריעה והך דקתני בעל מתו חייב כמאן אלא דהאמת כתבו דבהדיא קתני בה יצא ידי קריעה דהיינו מת דידיה וק"ל:

בא"ד ואם כן הוי מלאכה וכו' צורך מצוה כו' היינו ממ"ש כן לרבי אבהו לקמן אליבא דר"ש דיליף דאף מקלקל גמור חייב בצריך לגופא מדאיצטריך למשרי מילה וא"כ ע"כ צורך מצוה צורך גופו מקרי ואם כן בהאי שנוייא דלר"ש פוטר בחמתו משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ל"ל בעל מתו דהוה מלאכה שצריכה לגופה לר"ש וא"ל נמי דלכך פטור לר"ש אף בצורך מצוה משום דהוי מקלקל גמור כמו מילה ור"ש הרי מודה בשאר מקלקלין דאינו חובל ומבעיר דאם כן לר' יהודה נמי פטור דס"ל דכל המקלקלין פטורין אלא ע"כ אית לן למימר דבמת דידיה לא הוה מקלקל גמור דכיון דאיכא מצוה חשיב מתקן אע"ג דלקמן כו' התם הוה מקלקל לגמרי כו' כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

ע"ב מפני שלא בכה כו'. והיינו במדה זו דמתים בניו כשהם כשרים בקטנותם בלא חטא שיבכה עליהם ואם בוכה כו' מוחלין לו עונותיו שלא ימותו הבנים בעון אבותם ואמר בשביל כבוד שעשה לו מיירי באדם כשר גם שאינו בעל תורה דאלו בבעל תורה יש לבכות על התורה שהיה לו והיא חסירה לדורו במותו וק"ל:

שכך אומנתו כו'. ר"ל באומנות עושה כך להביא את האדם מעבירה קטנה לגדולה כמ"ש אקרא דמושכי עון בחבלי שוא וכעבות עגלה וגו' דמקרע בגדיו כו' ודאי דנמי עבירה היא דעובר בבל תשחית הוא והנהו רבנן נמי דקא עבדי בחמתם למרמי אימתא אאינשי ביתייהו היינו נמי בדבר דלא שייך בל תשחית דשלף מצבייתא ותבר מני תבירי ודו"ק:

שימה דמעתי בנאדך וגו'. משמע ליה דלא איירי האי קרא אלא במוריד דמעות על מת דבלאו הכי אסור לאדם להצטער ולבכות דלא הותר בכיה אלא למת וענין שסופרן הקב"ה ומניחן בבית גנזיו כו' ר"ל דמחשיב ליה בכלל יראת שמים כדאמרי' דאין לו להקב"ה באוצרו אלא יראת שמים כו' וק"ל:

לקוברו בחייו כו'. נראה מדה כנגד מדה דקאמר בסמוך קאי נמי אהא דכל זמן שמתעצל בהספד של חכם המת הרי הוא מחשיבו כחי והרי הוא כאלו הוא חי בקבר לפי דעתו אף הוא ראוי לכך לקוברו בחייו ומייתי ליה מקרא שנאמר ויקברו וגו' בהר אפרים מצפון להר געש כו' דמאי סימנא מצפון להר געש דתלי תניא בדלא תניא דהר אפרים מפורש בכמה מקראות ולא כן הר געש וע"כ דרשו דמצפון לאותו הר שזכר דהיינו אפרים געש ורעש עליהם להורגן כו' ודו"ק:

ימים האריכו כו'. פירש"י ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרי' כו' וכי יש שנים של חיים כו' אלו שנותיו של אדם שמתהפכות כו' עכ"ל והוא דחוק דאדרבה אשנים קאמרינן התם הכי ולא אימים וע"ק כפי מה שפירש"י שם שמתהפכות השנים מרעה שבילדותו לטובה בזקנותו כו' ע"ש מה שייך הכא דהא נקצרו שנותיהם ומתו מהר ולא באו אחרי מות יהושע מילדות לזקנה ואולי דאיכא לפרושי הכא בהיפך כפי אותה הסוגיא דהתם וה"ק הכא ימים האריכו דהיינו שחיו הרבה שנים אלא שבאותן שנים לא היה להם טובה וכאלו הוו מתים והיינו דשנים לא האריכו שלא היה להם שנות חיים להתהפך להם מרעה לטובה להיות חי מתוך מיתה כפירש"י שם ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י בד"ה ר' אליעזר אחא לפרושי שיעור כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א ר' אליעזר אתא לפלוגי אשיעור שמנו חכמים:

במשנה שיעור המלבן כו'. ל"י מדוע שביק למיתני הגוזז דהוא מלאכה ראשונה שבצמר ושנוי תחלה בא"מ בפ' כ"ג והוה רבותא יותר דרחיק טפי מן טויה ע' לעיל (ע"ט) ובתד"ה אלמא. ובתוספתא רפ"ט תנא דהגוזז חייב ג"כ במלא הסיט כפול ופסקה הרמב"ם בפ"ט הלכה ז':

תוס' ד"ה הא. עי' כה"ד ודעתם דצורך מצוה מיקרי צריכה לגופא. וצריך לחלק בין זה להא דאמרי' לעיל (צד) פוטר היה ר"ש אף במוציא אה"מ לקברו. והא צריך ליה לקיומי ביה מצות קבורה דהוה מה"ת עי' רמב"ם רפי"ב מהל' אבל ובל"מ. ומצות קריעה אינה אלא מדרבנן ע"ש ברפ"ח ובכ"מ:

גמ' שליף "מצבייתא" נ"ב מפורש לעיל (ע"א) על בקירום:

רש״י ד"ה לס"ת שנשרף. דומה לו כו'. נ"ב לטעמיה אזיל בפירושו דההיא בזרוע (במ"ק שם) ועתשו' אמ״ה ז"ל (סי"ז):

הַמְקָרֵעַ בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מָעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. הא דנקיט בְּגָדָיו כֵּלָיו מָעוֹתָיו ולא אמר 'בְּגָדִים כֵּלִים מָעוֹת' דהא איסרא איכא בין בשלו בין בשל אחרים! נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על דברים הרוחנים גם כן אשר אלו אשר יתייחסו לאדם ובגדיו הם בגדי הנשמה, שאין לך נשמה שאין לה מלבוש רוחני הנקרא 'חַשְׁמַל' כנזכר בספר הכונות בברכת מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים, והכועס גורם קריעה לבגד נשמתו, וּמַשְׁבֵּר כֵּלָיו הם צינורות השפע שלו שמשברם בכעס שלו, ובזה לא יכילון מי השפע, ולכך הכעסן מאד הרי זה יחסר מזונו, וּמְפַזֵּר מְעוֹתָיו אלו דברי תורה שלומד שמכונים בשם 'מָעוֹת' וכמו שאמר רבי עקיבה בפטירת רבי אליעזר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני לפרטם, והכועס גורם לעצמו שכחה כנזכר בגמרא (סנהדרין סח.), וזהו ענין פזור מעותיו שישתכחו ממנו בר מינן! ואומרו יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה רצונו לומר יזהר לבלתי תסתכל בפניו כאלו עובד עבודה זרה.

אָמַר רַבִּי אַבִּין: מַאי קְרָאָהּ? (תהלים פא, י) "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר" אֵיזֶהוּ "אֵל־זָר" שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה יֵצֶר הָרַע. קשא מנא לן דקאי על יצר הרע של כעס? ונראה לי בס"ד דרבי אבין לא יליף מהאי קרא אלא רק ממ"ש השומע לדברי יצר הרע סופו לעבוד עבודה זרה, דקאי זה הילפותא על סוף הברייתא וזה נלמד מהאי קרא, דקאמר לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר זה יצר הרע כדי שלבסוף לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר שיאמר לך לעבוד עבודה זרה ממש. ועוד נראה לי בס"ד דרבי אבין יליף מהאי קרא דקאי על יצר הרע של כעס, והיינו דקרי ליה אֵל זָר ואותיות 'זָר' הם ראש וסוף של 'רוֹגֵז' ואותיות שבנתיים הם 'גו' רצונו לומר תּוֹךְ כמו דברים בגו, וזה שאמר אֵיזֶהוּ 'אֵל זָר' שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? רצונו לומר בגווייתו ובתוכו, ועל זה יורה אותיות 'גו' של 'רוֹגֵז' ואותיות 'זָר' של 'רוֹגֵז'. ונראה לי בס"ד דידוע היצר הרע עיקר שליטתו ומשכנו בעשרה אברים, ב' עינים ב' אזנים ב' ידים ב' רגלים ופה ולב, ואם תסיר מן רמ"ח [248] עשרה ישאר רל"ח מספר 'אֵל זָר' [238] ודו"ק!

כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל ששני פעמים דִּמְעָה [119] עולים מספר רָחֵל [238], שבזה נמתקת מן הדינים שלה כנזכר בספר הכונות עיין שם. וידוע שרחל נקראת 'אוֹצָר' בסוד הכתוב יראת ה' היא אוצרו, וזה שאומר כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת מעוט רבים שתים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן שלוקח מספרן של ב' פעמים דִּמְעָה וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו היא רָחֵל, שמניח תיקונם שם למתק הדינים שבה.

שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. קשא מה עבירה עשה בזה שיהיה נענש כל כך? ועוד סיום המאמר נראה דאין מניעת הבכיה עון אלא רק מניעת הריוח של המחילה! ונראה לי בס"ד לעולם בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים על עונות חמורים דאמרו רבותינו ז"ל לעיל בפרק במה מדליקין, אך אם היה מתאבל ובוכה על אדם כשר היו נמחלים אותם העונות וממילא היו ניצולים בניו ובנותיו מן המיתה, ולכך הוצרך בעל המאמר לסיים ולפרש שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו ללמדך טעמו של דבר. אחר כך ראיתי שגם הרי"ף ז"ל פירש כן, והואיל ופשט המאמר הוא מוכרח בכך משנה ראשונה לא זזה ממקומה.

מְלַמֵּד שֶׁגָּעַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר. נראה לי בס"ד טעם לזה כי הצדיקים בפטירתם נדמה להם יצר הרע כהר דאף על פי כן כפו אותו, לכך הוא שהיה צדיק גדול ולא הספידוהו כראוי גָּעַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר, גם היה ענין רעש, כי הוא מן הצדיקים הגדולים שקבלו התורה והשקיטו הרעשת הארץ ואיך לא נספד כהלכה.

בְּרָכָה שַׁאנִי. פירוש כיון שהוא ברכה על שמירת מצות מסתמא קאי על רבוי השנים גם כן וסתמו כפירושו, אבל התם דמשתעי במה שקרה להם אם גם שנים האריכו הוה ליה למימר לפרש להדיה השנים. אי נמי נראה לי בְּרָכָה שַׁאנִי דראוי להעלימה ולמסתר בה סתומי שלא יתקנאו בה המקטרגים, וכמו שאמרו בענין ברכה שברכו החכמים לרבי אלעזר בן רשב"י תזרע ולא תחצד וכו' (מועד קטן ט), ולכן נקיט ימים לשון סתום להעלים השנים ולא נקיט להו להדיה, מה שאין כן התם דקרא משתעי במה דעבר והוה מכבר. או נראה לי בְּרָכָה שַׁאנִי דכל הנותן בעין יפה נותן ובודאי כונתו יתברך גם על רבוי השנים.

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. הא דנקיט 'כָּשֵׁר' ולא אמר 'צַדִּיק' נראה לי, כי צדיק גמור נחשב כעשרה צדיקים, וכמו שכתב מהרי"א. והצדיק נקרא 'בן' דכתיב 'הֳ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה' (תהלים ב, ז) ואם כן צדיק גמור הוא כנגד עשרה 'בן' [52] שעולים מספר 'כָּשֵׁר' [520].

הַמְקָרֵעַ בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו. נראה לי בס"ד, נקיט להו כסדר על דרך זו ואין צריך לומר זו והוא בְּגָדָיו כולל כמה מיני בגדים, דאפשר דיהיה בהם הפסד של עשרה זהובים או עשרים או יותר, כיון דבגדיו קאמר בסתם הא ודאי ימצא בגד ששוה עשרים זהובים, ואצטלית ששוה מאה מנה, אבל כֵּלִים אי אפשר שיבואו לידי הפסד רב כזה, כי כסף וזהב ושאר מתכות אין שייך בהם שבירה, ורק ימצא שבירה בכלי חרס וכלי זכוכית, ורחוק הדבר שיבא לידי הפסד גדול כמו שימצא בבגדים.
ולכן נקיט בגדים תחילה, לומר לא מבעיא בגדים דאפשר שיבא לידי הפסד גדול, אלא אפילו שבירת כלים דלא ימצא בהם הפסד מרובה כבגדים, נמי חשיב כעובד עבודה זרה. ולא מבעיא שבירת כלים דעל כל פנים ימצא בזה הפסד ונזק, אלא אפילו פזור מעות דאין כאן הפסד כלל שיכול אחר כך הוא או אחרים לקבצם בשלימות.

כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר. הא דלא אמר 'כָּל הַבּוֹכֶה' אלא אמר 'הַמּוֹרִיד' נראה בס"ד, כי יש אדם בוכה מעט, שהדמעה נקשרת בעיניו ואין בה שיעור שתרד על לחייו, ועל זו לא נאמר דבר זה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, אלא זה נאמר על 'הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת' שיש בהם שיעור רב, שהם יורדין על לחייו לעיני הכל.
ומה שאמר רָאוּי לְקָבְרוֹ בְּחַיָּיו רוצה לומר מיתה וקבורה כאחד, שתפול עליו מפולת בר מינן, והוי מיתה וקבורה כחדא, ומביא על זה שֶׁנִּתְגָּעַשׁ הָהָר שהיה זה ענין מפולת, שהיתה מיתה וקבורה כחדא.

יָמִים הֶאֱרִיכוּ, שָׁנִים לֹא הֶאֱרִיכוּ. עיין מה שאמר רש"י ז"ל. וקשה, והלא רבי יוחנן קאמר להדיא אינו מאריך ימים ולא אמר אינו מאריך שנים?
ונראה לי בס"ד, בלשון המקרא יָמִים קאי על בלוי שנים בטוב, וְשָׁנִים קאי על רבוי שנים במספר, אך בלשון חכמים 'אֲרִיכוּת יָמִים' קאי על רבוי שנים במספר, כי לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.

גמ' איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן ויעבדו העם. בילקוט יהושע כ"ד הביא זה על פסוק ז' שם ויעבוד ישראל את ה' וגו':

גמרא חמתו אחמתו נמי לא קשי' הא [דקתני הקורע בחמתו ועל מתו חייב] ר"י הוא, [דדשא"מ אסור] והא [דקתני הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין], ר"ש הוא, [דדשא"מ מותר].
כתב רש"י ז"ל, דבהא שינויא מתורץ נמי מתו אמתו, ובתוס' הקשו דהא ע"כ מה דקתני במתו חייב, במתו דחייב עליו לקרוע מיירי, מדקתני בהו ויוצא ידי קריעה, והוי מלאכה שצריכה לגופה, כיון שהוא צורך מצוה, ונראה לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו, אבל במתו לא פליגי דבמת דאינו חייב לקרוע מקלקל הוי, ובמת דחייב לקרוע הוי מתקן, וכתבו עוד, אע"ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב לר"ש תיקון, דהא יליף ממילה והבער' בת כהן דמקלקל בחבורה חייב הכא הוי יותר תיקון, דע"י הקריעה יכול ללבוש הבגד, או דהתם לא בא התיקון עד לבסוף, שבשעת הבערה וחבורה עדיין אין מצוה עד הגמר, אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון מיד.
דבריהם צריכין ביאור, דמי הכניסן ליסוד זה, דר"ש מודה דבמתו שמצוה לקרוע חייב, ולחלק בחלוקים דקים, נימא באמת דלר"ש פטור, ומוקמינן הכל במתו שמצוה לקרוע. והא ר"ש דמצוה לא חשיב תיקון, והא ר"י דמצוה חשיב תיקון, וכדרך שכ' תחילה בשם רש"י ז"ל:
ונראה דבשלמא לרש"י דמתו תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש במלאכה שאצ"ל שפיר י"ל דנכלל זה במה דאמרינן, הא ר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וכו', אבל אחרי שכתבו התוס' דמצוה מקרי צריך לגופי', א"כ במה דמשנין הא ר"י דמשאצ"ל בהך עצמו אינו מתורץ מתו אמתו, דהא מתו הוי צריך לגופו, ובאת רק לומר דהא ר"י דמצוה מקרי תיקון כו', והוי תירוץ חדש, דאינו נכלל בתירוצו דמתרץ אחמתו, והו"ל לשנויי כן בהדי' א"ו מוכח דלא משנינן תירוץ אחר על מתו, אלא דקיימא תירוצא קמא והא במת דידי' כו' ולזה הקשו כיון דלר"ש לא חשיב מצוה תיקון, א"כ אמאי באמת לא משני הא ר"ש דמצוה לא הוי תיקון, הא ר"י דחשיב תיקון, והוצרכו לחילוקם:
אולם תמוה לי הא לדבריהם בסוגיא (בסוף ד"ה מה לבשל) דהי' קבלה בידם פלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה, א"כ ממילא לא צריך לדחוקי מה דנדחק רש"י דהא דקתני סיפא וכל המקלקלים פטורים ר"י היא, ולא הוי תנא דרישא, דזהו רק לרש"י לשיטתו, דמקלקל בחבורה תלי' בפלוגתא דמלאכה שאצ"ל ויקשה כיון דתנא דרישא דחמתו פטור דמוקי כר"ש דמשאצ"ל פטור, ממילא מוכח דמקלקל בחבורה חייב, ואיך קתני בסיפא וכל המקלקלין פטורין, לזה מוכרח לדחוק דבסיפא תנא אחר מתנא דרישא, אף דקתני בחד בבא אבל להתוס' דפלוגתייהו דמקלקל בחבורה היא פלוגתא אחרת אין כאן קושי' די"ל דתנא דמתני' ס"ל כר"ש בזה דמקלקל בחבורה פטור, וס"ל כר"ש בזה, דמשאצ"ל פטור, וכיון שכן מאי הקשו התוס', אע"ג דלקמן משמע דצורך מצוה לא חשיב תיקון לר"ש הא י"ל דבאמת לר"ש דמת דידי' פטור משום דל"ח תיקון, ומה דלא משני על מתו הא ר"ש, היינו משום דע"כ דמתני' לא ס"ל בהא כר"ש דמצוה ל"ח תיקון, דא"כ יהא מוכח ממילא דמקלקל בחבורה חייב, ואיך קתני עלה וכל המקלקלין פטורין, והסוגיא מרווחת כפשטא:

הקורע בחמתו. עיין רשב"א דמייתי ירושלמי. והי לך פירושו לפע"ד דבתוספתא איתא המביא חטאת בשבת כיפר וצריך להביא חטאת אחר על אותו שוגג שהקריב בשבת אבל חטאו הראשון נתכפר לו. ואל"ה הי' מקלקל והי' פטור מחטאת השני. אך כיון שהראשון כיפר ע"כ חייב חטאת השני. ובמתני' דפטור הקורע צ"ל שלא יצא ידי קריעה והוה מקלקל. וקשה מ"ש שהחטאת הבא בעביר' שכיפר ומ"ש הכא דלא יי"ח קריעה אע"כ ה"נ יי"ח ולא משום מקלקל פטור אלא דאתי' כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור. שוב קאמר לעולם משום מקלקל דאע"ג דיי"ח מצוה לא מיקרי תיקון כיון שעל כרחו ושלא לרצונו באה לו מצות קריעה. משא"כ חטאת שברצונו הוא מביא כפרתו הוה תיקון. ושוב דחי דגם חטאת לולי שחייבתו תורה לא הי' מביא אע"כ מתני' ר"ש. ועש"ס פסחים ע"ג ע"א דלק"מ קושי' ירושלמי ע"ש:

ועיין מ"ש תוס' ד"ה הא ר' יהודה וכו' שיכול ללבשו בכל שעה ואית בי' חימום וכ' תוס' יו"ט שצ"ל ואין בו חימום ונדחק מאד בפירושו והפשוט דקיי"ל כל קריעה שאינו בשעת חימום אינה אלא קריעה של תפלות וא"כ כל הבגדים שלא נקרעו בשעת חימום א"א ללובשם בתוך ז' כי אסור ללבוש בלי קריעה והקריעה שלאחר חימום אינה מועלת וא"כ אם מתו מוטל לפניו בשבת וקורע בגדים תיקנם שיכול ללבשו בתוך ז' שלא בשעת חימום. וזהו כוונת תוס' אלא שצריך להגיה קצת שיכול ללבשו בכל שעה שאין בו חימום ופשוט. ואמנם לשיטת רמב"ם דלשכך צערו ולשכך חמתו הוא תיקון אלא דלא צריך לגופיה א"ש ולא צריכין למ"ש תוס' בב' דיבורים אלו. ומ"ש תוס' יו"ט דאסור לצער עצמו על מת. לא עיין מ"ש רמב"ן בתחלת ס' תורת האדם ע"ש ותמצא נחת:

הכל קרוביו ס"ד. י"ל ה"פ דאמרינן לקמן קי"ט ע"א דת"ח חביב עליו כגופו א"כ נדמה לו כאלו הוא עצמו מת וא"כ קרוביו ס"ד דהרי עדיפא מיני' ה"ל למימר כאלו הוא עצמו מת ומשני דעכ"פ לענין אבילות וקריעה לא שייך לדמותו לעצמו אלא לקרוביו:

כדי שיבכה ויתאבל וכו' י"ל בשנדקדק ג"כ לשון כשהן קטנים והל"ל סתם בניו הקטנים אלא שכבר ידוע לעיל ס"פ במה מדליקין כמה חטאים שהבנים נתפסים בעון האבות אלא שלפעמים החטא גורם שאחר שנגזר מיתה על הקטנים וכבר הם נתפסים בב"ד שלמעלה בחטא אבותיהם וכגברי קטילי המה נחשבים. עוד יגדל עונשו של אב שנגזר עליו שיגדלם עד ח"י או כ' שנה ואח"כ ימותו באותו החטא שחטא האב בקטנותם כדי להרבות צערו של אב. ואמר הכא מ"ט מתים כשהם קטנים ולא המתינו להם להרבות עונשו וצערו. וקאמר כדי שיבכה פי' שאם חטא ולא התאבל על אדם כשר ישולם לו מדה כנגד מדה שימותו בניו ויתאבל עליהם שהם בקטנותם כשרים והרי הוא בוכה על אדם כשר אבל לכשיגדלו מי יודע אם יהיו אז כשרים וכשיתאבל אז אינו מתאבל על אדם כשר. וא"ש לשון כדי שיבכה ויתאבל בשעת מיתת הקטנים על אדם כשר:

ההוא בברכה כתיב. לכאורה מצינו למימר דלאו מדיוקא דימים ולא שנים נפקא לי' אלא הכי קאמר דכל המתעצל וכו' מדה כנגד מדה. ולא תיקשי מזקנים התם לא מיירי מאורך שנים אלא מאורך ימים שבילו זמנם בטוב ומשנים לא מיירי קרא. ולק"מ מלמען ירבו ימיכם דהתם נמי הכי קאמר שבזכות מזוזה יבלו ימיהם בטוב ומאורך ימי חיים לא מיירי קרא ול"ק קושי' ש"ס. אלא מדאמרו לר' יוחנן בברכות איכא סבי בבבל ותמה ר"י ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב שמע מיני' דאיהו מפרש באריכות ימי חיים מש"ה הקשה ש"ס ר' יוחנן לשיטתו וע"כ דקדק ואמר בבלאי וכו' וק"ל:

ובהאי דרגש עליהם ההר שמעתי מפי מ"ו הגאון הפלאה זצ"ל עפ"י מ"ש ראשונים ביישוב קושי' תוס' לעיל פ"ח ע"א ד"ה כפה וכו' דעל תורה שבעל פה הי' צריך כפיית ההר וא"כ כל המתעצל ואינו חש על תורה שבע"פ ראוי לקוברו חיים כענין כפיית ההר והיינו שרגש עליהם אותו ההר להורגם. והיינו נמי טעמא דבליעת קרח דתן ואבירם שלא האמינו לדברי מרע"ה שהי' אז כמו תורה שבע"פ ודברי חכמים. ודפח"ח:

המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו וכו' לא זו אף זו קתני המקרע בגדיו דמורה דהוא כעס גדול דקורע בגדיו מעל גופו לא זו אף זו דמשבר כליו שחוץ לגופו ואפילו כלי קטן הערך, אף זו דמפזר מעותיו ויכול ללקטם ולא יאבד שום דבר כיון שהוא בחמתו הוי כעע"ז. ואפשר דנקט הני לרמוז בכלל דבריו דע"י הכעס מקרע בגדיו חלוקה דרבנן אשר טרח לקנות. ומשבר כליו כלי חמדה היא התורה שבכתב ושבע"פ וע"י הכעס הלהן תשברנ"ה לילך לסט"א. והמפזר מעותיו מצותיו שהן עיקר העושר מפזר בכעסו לסט"א בין הקליפות:

קעביד למרמי אימתא וכו' עמ"ש סמ"ג לאוין רכ"ט והרב מהר"י באסן בתשובותיו סי' ק"א הביא ראיה לדבריו ע"ש וכיוין הרב לדברי מהר"א ממיץ בס' יראים מצוה רצ"ז ע"ש ובתשובותי הארכתי בעניינים אלו בס"ד:

דעבדה. הבגד: כי כיסתא. הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת: מתני' הסיט כפול. מפרש בגמרא סיט הוא הפסק שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו ואם טוה וליבן וניפץ וצבע שהן כולן אבות מלאכות חוט א' ארוך כשיעור הזה חייב: האורג ב' חוטין שיעורו. ברוחב הבגד כמלא הסיט שאע''פ שלא ארגו על פני כל רוחב הבגד חייב: גמ' נראה בעיני דהכי גרסי' ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע''פ כו' ולמאי דגרס הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו אע''פ כו' לא ידענא מאי יצא ידי הקריעה שייך למימר אבחמתו ואמאי נקט בחמתו: יצא ידי הקריעה. שאדם חייב לקרוע על מתו: הא במת דידיה. ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תקון: והא מתו. נמי קתני במתני': לעול' במת דידיה. שמוטל....... עליו לקוברו ומיהו בהנך דלאו בני אבלו' נינהו שאינן מאותן האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו: ופרכינן ואי חכם הוא. זה שמת חיובי מיחייב נמי לקרוע וכיון דמיחייב מתקן הוא ואמאי פטור: חולצין. יוצאים לפניו חלוצי כתף חלוקו קרוע עד שכתיפו חלוצה ערומה: מברין עליו ברחבה. שהיו מברין האבלין ברחבה סעודה ראשונה שאבל אוכל אינו אוכל משלו ואסור דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (כד) לחם אנשים לא תאכל: ערבונא שקלי. קודם שיחטא נטלו משכונו: לס''ת שנשרף. הרואה ס''ת שנשרף חייב לקרוע כדאמרינן במו''ק (דף כו.) במגילה ששרף יהויקים דכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדים אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות: הא ר' יהודה כו'. ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא ולא מתוקמא אלא כר' יהודה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו: נחת רוח ליצרו. שמשכך את חמתו: מי שרי והא תניא כו'. אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו: בך. משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף: שליף מצבייתא. מן הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס ויגורו מלפניו: מוניני. ציר של דגים קטנים: נכתמא. כיסוי הכד: נודי ספרתה אתה. לשון לנוד לו (איוב ב): ויקברו אותו. ביהושע כתיב: שרגש עליהן הר להורגן. שלא הספידו כראוי: מדה כנגד מדה. הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחושו מן השמים: בבלאי. דמבבל סליק: ימים האריכו. שכלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרי' בסדר יומא (דף עא.) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו וכי יש לך שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה:

הכל חולצין עליו. אומר רשב''א דאפי' אינו רבו חייב כדאמרינן במו''ק (דף כה.) מי תני רבו שמת חכם שמת תני והא דאמר בשילהי פרק אלו מציאות (ב''מ לג.) רבא קרע עליה דההוא גברא דאסבריה זוהמא ליסטרון היינו קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד לרב כדתני בפרק אלו מגלחין (מו''ק דף כו.): דתניא ר''ש בן אלעזר אומר העומד על המת כו'. משמע ליה להש''ס דמיירי אפי' באינו כשר: הא ר' יהודה והא ר''ש. פי' בקונט' דבהאי שינויא נמי משני דלא קשה מתו אמתו והא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר אמורא לעיל וקשה לר''י דע''כ תרוייהו במת דידיה איירי ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא דלעיל דיצא ידי קריעה וא''כ הויא מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא צורך מצוה כדמוכח לקמן ונראה לר''י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו אבל בעל מתו לא פליגי דבמת דעלמא פטור דמקלקל הוא ובמת דידיה דאיכא מצוה חשיב מתקן אע''ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר''ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד על ידי קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום ועוד כמו שמחלק לקמן ר''ת דהתם התיקון בא לבסוף שבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול: לא צריכא דקעבד למירמא אימתא כו'. השתא הוה מצי לאוקמי תרווייהו כר' יהודה ומתני' דלא עבד למירמא אימתא דבלא''ה מוקמינן לקמן כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור אלא דניחא ליה לאוקמי מתני' בדעביד למירמא אימתא דאי בחמתו פשיטא דפטור:

דף קה - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד