שבת קג ע"ב

דף קג - ב

תלמוד לומר "אחת"!

ודרשינן כאילו נכתבה המילה "אחת" ללא תוספת האות מ"ם, ללמד שצריך לעשות מלאכה שלימה כדי להתחייב עליה.

הא כיצד יתקיימו שני הלימודים שלכאורה הם סותרים?

אלא אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול. כגון "שם" מ"שמעון" ומ"שמואל". "נח" מ"נחור". "דן" מ"דניאל". "גד" מ"גדיאל". שמקצת המלאכה שעשה נחשבת כמלאכה שלימה במקום אחר. וכן בבגד צריך שיארוג לפחות שני חוטין ובנפה שתי בתים שבכך הוא מתקיים ודי בכך לחייבו. לפי שאין אדם אורג בגד שלם ועושה נפה שלימה ביום אחד, אלא מתחיל ועושה כדי קיום הדבר, שלא יתפרק.

רבי יהודה אומר: אפילו לא כתב משם גדול אלא שתי אותיות והן שם אחד, אות כפולה, חייב. כגון שכתב "שש" [מ"ששך"], "תת" [מ"תתראו"], "רר", "גג", "חח". [וכל שכן אם לכתחילה נתכוין לכתוב רק תיבה קטנה, שחייב אפילו משם אחד].

אמר רבי יוסי: וכי משום כותב הוא חייב? והלא אינו חייב אלא משום רושם! שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו. לפיכך, אפילו אם שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד - חייב.

רבי שמעון אומר: "ועשה אחת". יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארוג את כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר "מאחת".

אי "מאחת" יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת, ואפילו לא ארג אלא חוט אחד, ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפה? תלמוד לומר "אחת".

הא כיצד?

אלא, אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת במקום אחר. ולקמן מפרש מה בין רבי יהודה לרבי שמעון.

רבי יוסי אומר: "ועשה אחת" "ועשה הנה". פעמים שחייב חטאת אחת על כולן, אעפ"י שעשה מלאכות הרבה. ופעמים שחייב על כל אחת ואחת מהמלאכות חטאת נפרדת. ולקמן מפרשת הגמרא את הלימוד של רבי יוסי.

עד כאן לשון הברייתא.

ומסקינן לקושיא: קתני מיהא בברייתא, "רבי יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד חייב". ואילו במתניתין קאמר רבי יהודה דדוקא כתב שתי אותיות משני שמות?

ומשנינן: לא קשיא:

הא דמתניתין דידיה הוא. הא דברייתא - דרביה הוא.

דתניא: רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד חייב. כגון "שש" "תת" "רר" "גג" "חח".

והיינו, מה שאמר רבי יהודה בברייתא שאפילו משם אחד חייב הוא משום רבו, רבן גמליאל. אבל הוא בעצמו סובר שדוקא כותב שתי אותיותו משתי שמות חייב, וכדאמרינן במשנתנו בשם רבי יהודה.

ועתה חוזרת הגמרא לפרש את מחלוקת התנאים בברייתא:

והוינן בה: ורבי שמעון שאמר כי העושה מקצת מלאכה מתוך המלאכה שחישב לעשות, חייב עליה אם מלאכה כיוצא בה מתקיימת בפני עצמה, היינו תנא קמא [כלומר, רבי יהודה. רש"י] שאמר כן, שהכותב שש מששך, וכיוצא בזה, חייב.

ואם כן, במאי פליגי תנא קמא כלומר רבי יהודה? [רש"י] ורבי שמעון?

וכי תימא כשכתב "אלף" "אלף" מתיבת "אאזרך" איכא בינייהו.

דתנא קמא סבר: "אלף" "אלף" ד"אאזרך" לא מיחייב כי לא מצינו תיבה כזאת בכל המקרא, ודוקא על "שש" או "תת" שהיא תיבה בפני עצמה הוא חייב. ורבי שמעון סבר: כיון דאיתיה בגלטורי בעלמא, שכותבים כן בקמיעות, חייב. ^[1]

לא יתכן לומר כן.

וכי אפשר למימרא דרבי שמעון סבר לחומרא ביחס לתנאים האחרים?

והתניא: הקודח כל שהוא, שעשה קצת מהנקב ולא הגיע לעבר השני, חייב. וכן המגרר משפשף ראשי כלונסאות או מגרד שערות העור לעשות קלף וחיובו משום ממחק, שיעורו הוא בכל שהוא.

וכן המעבד את העור שיעורו הוא כל שהוא. וכן הצר בכלי צורה כל שהוא, ואפילו לא השלים את כל הצורה.

רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שיקדח את החור כולו, את כל מה שנתכוין לעשות מתחילה בבת אחת. וכן אינו חייב בממחק אלא עד שיגרור את העור כולו. וכן במעבד עור, עד שיעבד את כולו, וכן הצר צורה אינו חייב אלא עד שיצור כולו.

הרי שרבי שמעון הוא המקיל משאר התנאים! ומתרצינן: אלא רבי שמעון, הא אתא לאשמעינן: שאין לומר כתנא קמא שמחייב על כתיבת שם קטן משם גדול, אלא, אינו חייב עד שיכתוב את השם כולו, את כל התיבה שהתכוין לכתוב.

ומקשינן: ומי מצית אמרת הכי? והתניא בברייתא לעיל:

רבי שמעון אומר: "ועשה אחת" יכול אינו חייב אלא עד שיכתוב את השם כולו? תלמוד לומר "מאחת".

הרי שאף בכתיבת מקצת מהתיבה מחייב רבי שמעון.

ומשנינן: תריץ ואימא הכי בדברי רבי שמעון: יכול אינו חייב אלא עד שיכתוב את הפסוק כולו, כשנתכוין לכתוב פסוק שלם? תלמוד לומר "מאחת", דסגי שיכתוב תיבה שלימה מתוך כל הפסוק. ^[2]

עוד שנינו בברייתא:

רבי יוסי אומר: "ועשה אחת", "ועשה הנה". פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמא דרבי יוסי? דהיינו: כיצד הוא דורש כך? שהיה יכול לכתוב "אחת" וכתב "מאחת", וכן היה יכול לכתוב "הנה" וכתב "מהנה", והמ"ם מיותרת בשניהם.

ותחילה דרשינן בלא מ"ם: פעמים שעושה עבירה "אחת" בלבד שהיא "הנה" שהוא חייב עליה קרבנות רבים. ופעמים עושה "הנה", עבירות רבות, שהיא "אחת", שחייב על כולם רק חטאת אחת.

[וכך ביאור הכתוב: "ועשה אחת", עשייתו חשובה לו כאחת לענין חטאת אעפ"י ש"הנה", שהרבה עבירות עשה], וכדמפרש ואזיל.

ועתה דריש יתורא דמ"ם: אילו היה כתוב "אחת" הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב "שמעון", דהיינו כל התיבה שהתכוין לכתוב. ולכן אמר הכתוב "מאחת", לומר לך, שאפילו כתב "שם" מ"שמעון" חייב.

ויתורא דמ"ם ד"מהנה" דריש הכי: "הנה" משמע רק אבות. "מהנה" - לרבות תולדות, כלומר היוצאות מהן, מן האבות [רש"י לעיל ע, ב ד"ה מהנה].

ו"אחת" שהיא "הנה" דאמרינן לעיל, היינו שעשה הרבה מלאכות בזדון שבת שידע שהיום שבת ושגגת מלאכות, ששכח שמלאכות הללו אסורות, ולכן הוא חייב חטאת נפרדת על כל מלאכה ומלאכה, אעפ"י שכולן עבירה אחת של חילול שבת הן, לפי שהרבה שגגות יש כאן.

"הנה" שהיא "אחת": בשגגת שבת, ששכח שהיום שבת, וזדון מלאכות, שידע שמלאכות הללו אסורות, שחייב חטאת אחת על כולן למרות שעבר על הרבה מלאכות, משום שיש כאן שגגה אחת בלבד, שכחתו את יום השבת.

שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: מצינו שם [תיבה] קטן משם גדול, שם משמעון.

והוינן בה: מי דמי מ"ם ד"שם" למ"ם ד"שמעון"? והרי מ"ם ד"שם" סתום לפי שהוא סוף תיבה, ואילו מ"ם ד"שמעון" פתוח בגלל שהוא באמצע התיבה? ואדם זה, שנתכוין לכתוב שמעון הרי כתב "שמ" במ"ם פתוחה, שאינה תיבה במקום אחר, ואמאי חייב? הא אינה מלאכה המתקיימת כיוצא בה?!

ומתרצינן: אמר רב חסדא: זאת אומרת: אות שצריך לכותבה "סתום" כדין סוף תיבה, ועשאו פתוח - כשר בכתיבת ספר תורה ותפילין ומזוזות. הלכך כשכתב "שמ" הרי זה כאילו כתוב "שם", שאין הבדל ביניהם.

מיתיבי: תניא: נאמר בכתיבת מזוזה "וכתבתם". ודרשינן: שתהא כתיבה תמה, שלימה כהלכתה.

שלא יכתוב במקום אלפין - עיינין, ובמקום עיינין - אלפין. שיש הטועים ביניהם בכתיבתן, משום שדומין בקריאתן. ^[3]

ביתין - כפין, כפין - ביתין שגם הן דומין בכתיבתן.

גמין - צדין, צדין גמין אף הן דומין בכתיבתן, שזה הרגל למעלה וזה למטה.

דלתין - רישין, רישין - דלתין. היהין - חיתין, חיתין - היהין. ווין - יודין, יודין - ווין. זיינין - נונין [נון סופית] נונין - זיינין. טיתין - פיפין, פיפין - טיתין. כפופין כגון כ"ף פ"ה צד"י נו"ן שבאמצע התיבה לא יעשה פשוטין כאות סופית, פשוטין - כפופין. מימין - סמכין, סמכין - מימין. סתומין מ"ם סתומה - פתוחין מ"ם פתוחה, פתוחין - סתומין.

פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה [ישנן שתי צורות של הפסק בין פרשה לפרשה בתורה, אחת נקראת פרשה פתוחה ואחת פרשה סתומה].

כתבה לספר תורה כדוגמת הכתיבה של שירה, כמו שכותבים את שירת הים וכל השירות שבתורה, [שהכתב בשורה העליונה הוא כנגד הריוח של שורה שלמטה ממנה, כ"אריח על גבי לבינה"]. או שכתב את השירה - כיוצא בה, בכתיבה רגילה של ספר תורה.

או שכתב שלא בדיו, הכשר לכתיבת ספר תורה, או שכתב את האזכרות השמות בזהב - הרי אלו יגנזו.

הרי שהשינוי מסתום לפתוח פוסל אפילו בדיעבד?! [ד"הרי אלו יגנזו" קאי על כל הברייתא, ריטב"א]. ^[4]

ומתרצינן: רב חסדא הוא דאמר כי האי תנא.

דתניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: נאמר בקרבנות יום שני של חג הסוכות "ונסכיהם" ומיותרת האות מ"ם, שהיה יכול לכתוב "ונסכה", כבשאר ימים. וביום הששי נאמר "ונסכיה", ומיותר היו"ד. ובשביעי נאמר "כמשפטם" ומיותר המ"ם שהיה יכול לכתוב "כמשפט.

הרי מ"ם יו"ד מ"ם - מים.

מכאן, רמז לניסוך מים מן התורה! ומדדרשינן את המ"ם הראשון, שהוא סתום, כאילו הוא פתוח, דקרינן יחד עמו "מים", שמע מינה דפתוח ועשאו סתום כשר.

ומדפתוח ועשאו סתום כשר, סתום נמי אמרינן: סתום ועשאו פתוח - כשר. ^[5]

ודחינן: מי דמי?

חד משום בונה וחד משום מכה בפטיש דלאו תולדה דבונה נינהו ובהא פליג רב סבר כיון שהמסתת אבני גויל הוא ואינון אבני דלא משפרין ומשוי להו גזית כדכתיב כל אלה אבני יקרות במדת גזית מגוררות במגירה והויא כמכה אבן בפטיש להשוות עקמו (מיהו) [וכן] נקב בלול נמי כיון דמשום אויר הוא לבנין דמו ותולדת בנין הוא ושמואל סבר נקב לפתוח פה בכלי דמי שהוא סוף מלאכה וכן מכניס ידי הקורדום (בעשהו) אע"פ שכלי הוא רב סבר דיש בנין בכלים ושמואל סבר אין בנין בכלים וגרסינן בכלל גדול משום דרבי יהושע כן כי המסתת חייב משום מכה בפטיש כשמואל ומותבינן לשמואל מהא דתניא הקודח כל שהוא חייב בשלמא לרב דאמר משום בונה היינו דחייב הקודח דמחזי כמי שעושה חור בכותל כדי לבנות שם בנין ותולדת בנין הוא. אלא לשמואל דמחייב הנוקב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכ' מאי [גמר] מלאכה איכא בקודח והלא הנוקב צריך לקבוע באותו [הנקב] מסמר נמצאת קביעת המסמר הוא הגמר מלאכה ומשני כגון שקדח ברימצא פי' במקדח והניח המקדח במקום שקדח במסמר קבוע באותו העץ שקדח כדי לחזקו שזהו גמר מלאכתו ואשכחן סוגיא דשמעתא בענין המחזיר מטה של טרסיים בשבת (לעיל שבת ד' מז) כרב דסבר עיולי שופתא בקופינא והוא יד הקורדום בנקבו שהוא כהחזרת מלבנות המטה ורב ושמואל דאמרי תרווייהו [התם] המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת ומותבינן [מהא] המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת קנה של ציידין לא יחזיר ואם החזיר פטור. ר' הימאי אמר המרכיב קרן עגולה חייב קרן פשוטה פטור ופרקינן הוא דאמר כי האי תנא מלבנות המטה וכרעי המטה ולוחים של סקבס לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור לא יתקע ואם תקע חייב רשבג"א אם היה רפוי מותר ופשיטא לרבנן בתראי דהני כולהו משום בונה אינון. ומשום הכי מתרינן במן דעביד להו דאמרינן בי רב חמא הואי ההוא מטה גוליתא דהוו מהדרי ליה בשבתא. א"ל ההוא מרבנן לרב חמא מ"ט שריין דמשום בנין מן הצד הוא ונהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא מדרבנן [מיהא] איכא א"ל אנא כרבן שמעון ב"ג סברי לי דאמר אם היה רפוי מותר וגרסינן בירושלמי קנה מנורה למה הוא חייב. ר' אבהו בש"ר יוחנן ורב הונא תרווייהו אמרו משום בונה וקי"ל בהני כולהו כרב פי' חק קפיזא בקבא כגון שחקק חריץ בקב מקום שהוא מדת קפיזא ונמצא שעשה כמין השנתות שהיו סימנין בהין:
המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה חייב.

אמר רבה ורב יוסף מפני שמאמן את ידיו וסברי בני רחבה דהאי מאמן מלמד את ידיו אומנות הכאה היא ונדחת ופשוט אביי ורבא שכן מרדדי טסי משכן עושין כן ותניא נמי הכי ופי' מאמן דאמר רבה ורב יוסף מרגיל את ידיו לאותה מלאכה היא שכן מנהג מרקעי פחים כשמניחין הטס על הסדן מכין תחלה בקורנס על הסדן כשמתחיל במלאכה ולרשב"ג מלאכה גמורה היא ולא דמי לנוטל מגל לקצור ולא קצר ולנוטל קורנס לרדד ולא רידד אלא אותה הכאה מלאכה חשובה (ליתא) [היא] החורש כל שהוא ראויה לעשות גומא לדלעת ובמשכן היו חורשים לקלח אחד של סממנים והמנכש והמלקט עצים קשיא לן מכדי המתקן קרקע בכל שהוא חייב למה לי למיתנא לבהמה כמלוא פי גדי ולהיסק כדי לבשל ביצה קלה אטו בהני לאו מייפה קרקע הוא למה לי שיעורא ומשני רבה ורב יוסף באגם שאין הקרקע מתייפה בליקוט עצים ולא בניכוש לפיכך צריכין שיעור [להתחייב] אביי אמר היכא צריך שיעור בשדה דלא קא מכוין ליפותה ואע"ג דהוא מתייפה אינו חייב אלא בשיעור דקא מכוין ליה אם לבהמה אם להיסק ואקשינן עליה איני והא אביי ורבא דאמרינן תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר אפילו ר' שמעון דסבר דבר שאין מתכוין מותר כי האי גוונא דודאי לא אפשר לתלוש מן הקרקע אלא שהקרקע מתייפה מתלישתו ורצונו בכך מחייב ומשני בתולש מן הקרקע שאינו שלו שאין רצונו ליפוי הקרקע כלל לפיכך אינו מתחייב אלא במחשבתו שמתכוין לה:
הכותב ב' אותיות בין בימינו בין בשמאלו חייב והא אין דרך כתיבה בכך. ואוקמה ר' ירמיה באיטר שהוא דרכו לכתוב שנמצא שמאלו במקום ימין ואקשינן תוב אי הכי אימינו לא ליחייב דהא כל איטר שמאלו במקום ימינו ונמצא הימין של איטר כי הוא שמאלו ואין דרך כתיבה בכך ונדחה זה. ואוקמה אביי בשולט בב' ידיו דתרווייהו מיומנות הן שנמצא כותב בשתיהן ודרך כתיבה בשתיהן אבל מי שאינו שולט אלא בידו אחת לא מיחייב משום כותב בשבת אלא בזמן שהכותב בידו המיומנת אבל אם כתב בידו אחרת לא מיחייב שאין דרך כתיבה בכך לפיכך איטר שאין שולט אלא בשמאל שמאל דידיה כימין דעלמא היא וחייב עלה ואם כתב בימינו אין דרך כתיבה בכך ולאידך מיחייב עליה. ור' יעקב ברא דבת יעקב אוקמה למיתני' כר"י ומשום רושם הוא ומחייב לפיכך חייב הרושם בין בימינו בין בשמאלו שאינו כותב אלא רושם ואקשינן היכא יכלת למימר דמתני' ר' יוסי היא והא איכא בתר הכין מימרא דר' יוסי דאלמא רישא לאו ר' יוסי היא.

הא דאמרינן שלא יכתוב אלפין עייני"ן עייני"ן אלפי"ן. פי' רש"י ז"ל מפני שדומין בקריאתן ואחרים פי' שהן דומין בכתיבתן לפי שגוף האל"ף שהוא הקו האמצעי צריך לכתו' כפוף כגון זה 1) ואם מרחיק הירך שלמטה הימנה ולא יחברנה לה ויעשה הקו האמצעי יותר כפוף מדינו כזה 2) ידמה לעי"ן. וצדי"ן גמלין. נראה שפי' לא יפריש צדדי של צד"י מגופה שא"כ ידמה ליו"ד וגימ"ל כזה 3) ואף על פי שהיא דומה יותר לנו"ן משום גמלי"ן צדי"ן אמר כן שאם יעשה ראשה של גימל כפופה כלפי מעלה עושה צד"י כזו 4) ושוב ראיתי במקצת נוסחאות צדי"ן נו"ן נו"ן צדי"ן והוא הנכון כי הנו"ן יותר עלול להתדמות לצד"י והצד"י לנו"ן צד"י לנו"ן 5) ונו"ן לצד"י 6) כשיהי' ראשה כפוף למעלה ובלבד שלא יהא מן המגיהין. טיתי"ן פיפי"ן. פי' שלא יפריש קו הטי"ת האחרון מגופה ותדמה לפ"א כזה 7) ומכאן יש ללמוד שהיא כפופה כגון זה 8) ולא ככתיבת מקצת סופרים הצרפתים שכותבין אותה פשוטה כזה 9) ומדאמרינן זייני"ן נוני"ן שפי' נו"ן פשוטה ש"מ שהנו"ן ראשה גס ואינו כפוף כוי"ו כזה 10) אלא כגון הזיין לגמרי כזה 11) מדלא אמרי' ווי"ן נוני"ן. ודאמרי' לקמן מ"ט פשוטה כרעי' דדל"ת לגבי גימ"ל י"מ שכן דרך כתיבה אשורית המאושר' להיות רגלה של דל"ת נוטה לגבי ג' כגון זו 12) ולא לגבי (עצמה) כזו 13) ולא מחוור אלא לא לגבי (גימ"ל) [דל"ת] ולא לגבי ה"א מכרעה אלא זקופה ועומדת ופי' פשוטה כרעה מפני שרגלה כלפי הגימ"ל. ודאמרר מ"ט מהדר אפי' דקו"ף מרי"ש פי' מ"ט אינה מראה לו פנים כגון זו 14). ומדאמרינן כרעי' דקוף תליא ש"מ שהיא עשויה כנון ירכה של ה"א שאינה נוגעת כלל לקו העליון כזו (ק) וש"מ דתי"ו נוגעת כחי"ת דאי לא ליבעי טעמא בתי"ו כדבעי טעמ' בקו"ף ומדאמרי' שי"ן שקר אין לו רגלים ולא קאי ש"מ שהיא עשוי במדרון כגון זו 15) ולא כמו שטעו מקצת סופרים לכופפה כזו ומפני שצריך ליזהר בכל זה בכתיבת ס"ת ותפילין ומזוזות לפיכך כתבתי דברי' הללו שכל הטוע' בציור האותיו' פסול והפסיל הכל (זהו דבר חדש, והפוסקי' כתבו דבדיעבד כשר בשאינו דומה לצורת אות אחר אף ששינה צורתה):

ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום ועשאו פתוח נמי כשר. ק' ל"ל למימר הכי בלא"ה נמי משכחת לה כגון שהי' דעתו לכתוב שמעון וכתבו במ"ם סתומה שכשר הוא לשמעון ולא קושי' הוא דכיון דעיקר כתיבת שמעון במ"ם פתוחה והוא כ' במ"ם סתומ' ולא כ' אלא שם פשיטא דחייב שמתחלת כוונתו נראית יותר לכתיבת שם מכתיב' שמעון אבל שם במ"ם פתוחה ודאי היינו רבותא:

המעבד כל שהוא. לאו דוקא, דהא אמרינן בפרק המוציא (עט, א) שיעור המעבד כדי לכתוב קמיע. אלא לאפוקי מדרבי שמעון דאמר עד שיעבד את כולו, נקט איהו כל שהוא.

זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר. פירוש: וכן פשוט שעשאו כפוף, דהא תנן נמי דן מדניאל. ואיכא למידק מנא ליה הא, דלמא כשכתב שם במ"ם סתומה ודן בנו"ן פשוטה. ומסתברא דהא ליתא, דאם כן לא זהו שם משמעון אלא תיבה אחרת היא, ולא מקצת התיבה הראשונה היא זו, ואפשר נמי דפטור הוא דמלאכה אחרת היא לכשתמצא לומר דסתום שעשאו פתוח ופתוח שעשאו סתום פסול. ועוד דהא מפרשינן לעיל בפרק הזורק (שבת צז, ב) משום דכל אימת דלא מיכתיב שם לא מכתיב שמעון, כלומר: וזו היתה כוונתו מתחלה, ואם איתא הא לא מיכתב שמעון בשם הזה. כך נראה לי.

שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן ועייני"ן אלפי"ן. פירש רש"י ז"ל: כי הוצרך לומר כן מפני שדומין בקריאתן, שיש בני אדם שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן. ואינו מחוור בעיני, דזה אינו בכלל כתיבה תמה, אלא מהפך לגמרי הוא הענין ומאבדו, שאילו כתב במקום את השמים ואת הארץ, עת השמים ועת הארץ היה מחריב העולם. אלא שלא יכתוב אל"ף כענין שיראה ממנה צורת עי"ן הפוכה, שאם ירחיק הרגל השמאלי מן הקו האמצעי יראה כאילו עי"ן הפוכה כזה: ומכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראש הקו האמצעי בכתיבת האלף ולא כזה: שאילו לא כן לא היתה כצורת העי"ן אפילו כשירחיק ממנה הרגל השמאלי. ואגב דאמר שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן אמר נמי ולא עייני"ן אלפי"ן, אף על פי שאי אפשר לכתוב עי"ן בצורת אל"ף, וכמו שאמר שלא יכתוב טיתי"ן פפי"ן בגררא דלא יכתוב פפי"ן טטי"ן.

חיתי"ן ההי"ן. כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון, מגג האות כעין ה"א, וכן צריך להיות שני חטוטרות לחי"ת בגגה כגון ולא כגון זה: ותדע מדתנן בפרקין (דף קד, ב) נתכוון לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן, ותניא נמי בגמרא כגון שנטלו לגג של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, דאלמא לשני ראשי הגג יש כמין חטוטרות כצורת הזי"ן.

זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן. כלומר: נו"ן פשוטה, ומכאן צריך לעשות לנו"ן חטוטרת כזה: שהיא כצורת זי"ן, ולא שיעשה אותה בראש כפוף כגון ראשו של וא"ו כזה: שאילו כן היה לו לומר ווי"ן נוני"ן נוני"ן ווי"ן.

טטי"ן פפי"ן. כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון מן האות כגון זה: ומכאן דקדק ר"ת ז"ל שצריך לכוף הקו האמצעי בתוך הטי"ת כזה שאם לא יכוף אותו אפילו כשירחיק הקו האחרון לא ידמה לפ"א, שהרי הקו האמצעי של פ"א כפוף לתוך האות.

זה שכתבנו שחייב באות אחת כפולה אם היא תיבה או בשתי אותיות אע"פ שאינן תיבה לא סוף דבר כשהיתה כונתו למה שעשה לבד אלא אפי' היה בדעתו להשלים תיבה או פסוק וכן בכל המלאכות ר"ל שכל המתכוין לעשות מלאכה והתחיל בה מכיון שעשה כשיעור המבואר בה נתחייב אע"פ שלא גמר מחשבתו ולא נפקע מזו דין מלאכת מחשבת שהרי גמר מלאכה זו הוא מאחר שנעשה בה כשיעור שהוא אצלה מלאכה כיצד נתכוון לכתוב פסוק או אגרת משכתב שתי אותיות חייב ולא סוף דבר כשהן תיבה כגון שם משמעון אלא אפי' שאינן תיבה כגון אר מאריוך אע"פ שאינן תיבה וכן נתכוון לארוג בגד שלם מכיון שארג בו ב' חוטין נתחייב אע"פ שדעתו להשלים וכן בכל המלאכות והוא שדרשו אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת אחת זו היא כל המלאכה מאחת מקצת המלאכה ר"ל כשיעור ממנה הנה אבות מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות שהוא חייב על כל אחת ואחת הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב בהן אלא אחת על הדרך שהתבאר:

המגרר ראשי כלונסאות של ארז או קלף וכיוצא באלו חייב וחיובו משום ממחק וי"מ משום מחתך ושיעורו בכל שהוא המעבד עור שיעור עבודו בכל שהו ר"ל אע"פ שלא השלים עבודו אלא שהתחיל בו ומ"מ צריך שיהא בעור כדי לעשות קמיע לא נאמר כל שהו אלא מצד העבוד כמו שביארנו בפרק המוציא:

הצר צורה בכלי צורה כל שהוא חייב ולא סוף דבר כשאותו משהו משלים כל הצורות שבזו הרי יש בה משום מכה בפטיש אלא אף כשאינו גמר מלאכה שהצורות אדם צר לפעמים צורה קטנה בכלי גדול ונמצא שהצורה אדם מעמידה בכל שהוא:

ספר תורה ותפלין ומזוזות צריך להזהר בכתיבת אותיותיהם ולא יחליף בהם כלום ר"ל שלא יעשה אלפין עיינין אע"פ שהעלגים עושין להם אחת ולא ביתין כפין אע"פ שדומות בצורה וכן בכל כיוצא באלו וכן שלא יעשה פרשיות סתומות שבה פתוחות או הפתוחות סתומות וכן שלא יכתוב בספר תורה פרשה אחת כתבנית השירה ולא השירה כתבנית שאר הפרשיות ובכל אלו אם עשה כן או שכתב אות אחת שלא בדיו אלא בשאר מיני צבעונים או בזהב פסל כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה א"א דאאזרך כו' דהא ת"ק פטר אפילו שתי אותיות משם אחד כו' ר"ל אפי' שש תת כו' דהוי שם במקום אחר שש מלשון ששה וכן תת מלשון נתינה משא"כ א"א דאינו שם גם במקום אחר ומשום ר"ש נקטיה דמחייב אפי' בכה"ג דאם לא כן תקשי ר"ש היינו רבי יהודה וק"ל:

נאמר בשני ונסכיהם כו'. מכאן לניסוך המים כו' מפורש פ"ק דתענית:

ברש"י ד"ה אלא ב' אותיות וכו' כגון שש מששבצר וכו' תת מתתראו מתתנו וכו' כצ"ל:

ד"ה וכי תימא אלף וכו' שהם שתי אותיות מתיבה גדולה וכו' כצ"ל:

ד"ה כיון דאית וכו' בלשון לטין של מינין קלוטרוס וכו' כצ"ל:

ד"ה אחת מאחת וכו' כתב מהנה מ"ם יתירה ומאחת יתירה וכו' נ"ל שצ"ל ומהנה יתירה:

בא"ד כתבינהו ודרוש אחת הנה וכו' אחת שהיא הנה וכו' כצ"ל והכל ד"א:

בתוס' ד"ה דגלטורי כעלמא וכו' ורבנן דפטרי במתני' וכו' ר"ל במתני' דלקמן דפליגי ר"י ורבנן בנוטריקון:

גמ' וכ"ת אלף אלף דאאזרך וכו' וכן אח"כ דאאזרך כו' כצ"ל וכן ברש"י וכן בתוס'. ונ"ב פסוק הוא בישעיה סי' מ"ה אאזרך ולא ידעתני וגו':

גמ' ונמלך עליה לגודרה כו'. נ"ב נ"ל במחשבה ואף דהרהור מותר אדם חשוב וחסיד שאני והחמיר על עצמו שלא להוציא מכח אל הפועל אותה מחשבה ולא רצה ליהנות ממנה ודו"ק:

שם הוה אמר המבדיל בין קדש כו' כצ"ל:

שם איבעיא להו נמחק:

רש"י בד"ה המבדיל בין קדש לחול כו'. נ"ב משמע בלא שם ומלכות וכן פי' עליו הר"ן שכך דעתו אלא שלא הסכים עמו בדינו ע"ש:

תוס' בד"ה במחובר כו' יבש הא קא נתרי פירי כו' כצ"ל:

[רש"י ד"ה מאחת. דומיא דאחת דרשה דקרא. כ"נ דצ"ל] :

תוס' ד"ה א' א'. אלא משום ר"ש נקטי'. יותר הל"ל דמשום ר' יהודה נקטי' ועי' מהרש"א:

גמ' המגרר. צ"ל המגרר (וכמש"ל דע"ה):

רש"י ד"ה כיון דאיתא בגלטורי. קלוטורס. נ"ב נ"ל שהמלה מלשון לעז מגלטור. קורין לכתיבות מקולקלות:

מִכָּאן רֶמֶז לְנִסּוּךְ מַיִם מִן הַתּוֹרָה. הא דנאמר נסוך המים בתורה ברמז נסתר ולא בפירוש כמו הַיַּיִן? נראה לי בס"ד הטעם דהיין הוא גבורות והם מגולים, והמים חסדים שהם מכוסים, כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב (משלי כז, ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת.
והא דניתן נסוך המים בחג הסוכות דוקא, נראה לי בס"ד הטעם, דידוע דישיבת הסוכה היא אות וסימן שישראל לבדם נתקבלו בתשובה מה שאין כן אומות העולם, לכן לעתיד הקב"ה בודק את אומות העולם בסוכות וסוף דבר בועטין בה ויוצאין. ובזה פירשו המפרשים רמז הכתוב (שופטים ח, טז) וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת, ובזה פירשו (הושע יד, ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, והטעם פרשתי בס"ד במקום אחר, כי התשובה מן הבינה שה"ס [שהוא סוד] הבריאה, וישראל נשמתם מן הבריאה הנקראת כסא הכבוד שהיא בסוד הבינה, כמ"ש בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, ואומות העולם אין להם חלק ושורש לא בבריאה וגם לא ביצירה אלא רק בעשיה, ולכן אין להם חלק בתשובה מאחר שאין להם חלק בבינה שה"ס הבריאה שמשם אור התשובה, כי כל אחד עלייתו תהיה כפי מדרגת שרשו. ודבר זה נראה לעין בעליית המים, והוא כי המים אשר יוצאים ובאים ממקום גבוה אף על פי שיורדים בתוך הצינור למקום תחתון, הנה הם יכולים לעלות מאליהם בתוך הצינור ההוא עד שיעור גובה המקום שיצאו ובאו ממנו באותו הצינור כזה וכן הענין כאן, ישראל אשר נחצבו מן הבריאה אף על פי שירדו הנשמות למטה, יכולים הם לעלות עד מקום שנחצבו לקבל שפע אור התשובה משם, מה שאין כן אומות העולם שנפשותם נחצבו מן העשיה איך יעלו לקבל שפע מן הבריאה?! וידוע כי בסוכות יש הארת הבינה כי הסוכה היא סוד הבינה הסוככת עלינו כנזכר בכונות, ולכן בסוכות שאנחנו יושבין בצל הבינה עושין הנסוך במים, שהוא המורה בטבעו איך יהיו ישראל לבדם יכולים לקבל שפע הבינה. או יובן הטעם לנסוך המים בסוכות, כי ישראל נתקבלה תשובתם ביום הכפורים מחמת טוהר לבבם, כמו שאמרו במדרש לקווץ וקרח שהלכו לנגדן וכו', ונמצא עתה ישראל בסוכות הם תוכם כברם שנטהרו על ידי התשובה, לכן עושין שמחת הנסוך במים, כי המים תוכם כברם, דהמלוי הוא כמו מספר הפשוט, מה שאין כן הַ'יַּיִן' יש בהם אות וא"ו בנתיים.

גמרא, אמר ר"י מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל [אע"ג דנתכוין לכתוב תיבה גדולה, וכתב מקצת, כיון דאותו מקצת הוי תיבה מתקיימת במקום אחר חייב, מי דמי מ"ם דשם סתום, מ"ם דשמעון פתוח], אר"ח זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר, מיתבי וכתבתם שיהא כתיבה תמה וכו', סתומה לא יעשה פתוחה, הוא דאמר כהאי תנא, דתניא ר"י בן בתירא וכו'.
תימא דהא ודאי אין פרכת הש"ס על ר"י דמתני' דאיך שייך לומר על התנא דהוא אמר כהאי תנא, א"ו דהפירכא הי' על ר"ח, והא כיון דר"ח הוכיח כן מדר"י דזאת אומרת סתומה ועשאה פתוחה כשר, מאי פריך עליו מברייתא, הא מ"מ ר"ח הוכיח שפיר דר"י ס"ל דכשר, וע"כ פליג אתנא דברייתא זו, ומאי אולמא האי תנא בן בתירא דר"ח סובר כותי' לחלוק על אידך תנא, ממה דנימא דר"ת סבר כר"י לחלוק על אידך תנא:

ת''ל אחת. שתהא מלאכה שלימה במקום אחד: שם משמעון. ולגבי בגד נמי שני חוטין ובנפה שני בתין שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו: אפילו לא כתב. מתיבה גדולה: אלא ב' אותיות של שם אחד כגון שש תת. והן מתיבות גדולות כגון שש מששבצר מששך ששמם תת מתתראו תתנו וכ''ש אם נתכוין לקטנה תחילה: שכיוצא בה מתקיימת. ולקמיה פריך היינו ת''ק: ר' יוסי אומר. מפרש למילתיה לקמן: היינו ת''ק. שש תת: וכ''ת אלף אלף דאאזרך. שהם שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא: כיון דאיתא בגלטורי. קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות קורין בלשון לטי''ן של מינין קלוטרו"ס ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות ואינם תיבות במקום אחר: המגרר. כלונסות או קלפים דהויא תולדה דממחק: הקודח כל שהוא. קצת הנקב ואע''פ שלא עבר עובי העץ לראות בעבר השני: כל שהוא. מן הצורה: את כולו. כל מה שנתכוין לגרר או לעבד מתחלה בבת אחת: כל השם. כל התיבה: מ''ט דר' יוסי. היכי דריש ליה: אחת מאחת. אחת ה''ל למכתב ולשתוק וכתב מ''ם יתירה [ומהנה יתירא]: הנה מהנה א''נ הנה הוה ליה למכתב וכתב מהנה מ''ם יתירה ומאחת יתירה הלכך למדרשינהו לכולהו כתבינהו ודרוש אחת הנה בלא מ''ם הכי אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לתרי גווני איכא למידרש משמעותייהו ועשה עבירה אחת והיא לו הנה חייב חטאות הרבה אי נמי ועשה אחת עשייתו חשובה לו כאחת ואע''פ שהנה היו משמע שהרבה עבירות עשה והיינו הנה שהיא אחת הלכך תרוייהו דריש ביה פעמים שהיא כן ופעמים שהיא כן כדמפרש לקמיה: אחת שמעון. כלומר דריש מ''ם יתירה אחת הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב כל התיבה שנתכוין לכתוב: מאחת שם משמעון. כתב מאחת למימר דאפילו לא כתב אלא מקצתה ובלבד שתהא מקויימת במקום אחר דומיא דאחת דרישיה דקרא: הנה הוי משמע אבות כתב מהנה לרבויי תולדות: אחת שהיא הנה. דאמרן לעיל ה''ד כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ואע''ג דכולן אינן אלא חילול שבת אחת מיחייב לכל מלאכה ומלאכה דגופי מלאכות מחלקין הואיל ואיכא שגגה טובא: הנה. שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות. שאף על פי שהן גופי מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת דחדא שגגה היא: מי דמי כו'. זה שנתכוין לכתוב שם משמעון מ''ם פתוחה כתב והיכי קרי ליה מתקיימת במקום אחר והא לא הויא: וכתבתם. דתפילין ומזוזה: תם. שלם כהלכתה: אלפין עיינין. יש שכותבין כן מפני שדומין בקריאתן: ביתין כפין. דומין בכתיבתן: גמין צדין. דומין בכתיבתן אלא שזה למעלה וזה למטה: זיינין נונין. פשוטין: כפופין. כף פה צדי נון: פשוטין. הכפולות שלהן פשוטות: ממין סמכין. מ''ם סתומה שדומה לסמך: סתומין. מ''ם סתומה: פתוחין. מ''ם פתוחה: כתבה. לספר תורה: כשירה. בדילוגין אריח ולבינה: מכאן רמז כו'. כלומר מ''ם דונסכיהם דריש ליה בפתוחה [שמע מינה] בפתוח ועשאו סתום דכשר ומדפתוח ועשאו סתום כשר הוא הדין נמי סתום ועשאו פתוח כגון שם משמעון וכשר להתקיים במקום שם:

בגלטורי בעלמא חייב. פירוש א''א שכותבין בקמיע וכן פירש ר''ח ויש מפרשים א''א היינו אמן אמן (סלה) שכותבין בקמיעין וליתא דהיינו נוטריקון וחייב אפילו באחד ורבנן דפטרי במתני' פטרי אפילו בב' וג': א''א דאאזרך איכא בינייהו. לאו דוקא דהא ת''ק פטר אפי' שתי אותיות משם אחד עד שיכתוב שם משמעון אלא משום ר''ש נקטיה דאפי' בהא מיחייב: המעבד כל שהוא. לאו דוקא כל שהוא אלא כשיעור המפורש בהמוציא (לעיל דן עט:) ולא נקט כל שהוא אלא לאפוקי מדר''ש דאמר עד שיעבד כל העור: תריץ הכי יכול עד שיכתוב כל הפסוק כו'. וא''ת ומ''ש אריגה מהני דהכא לא מחייב ר''ש עד שיתקן את כולו וי''ל דבאריג שעושה דבר חדש שאינו בעולם מחייב שפיר בשני בתי נירין אבל עיבוד שאינו אלא תיקון העור בעלמא וכן גורר וצר צורה בעי ר''ש עד שיתקן את כולו: טיתין פיפין. מכאן נראה לר''ת שצריך לכוף ראש הטית לתוכה דדמי כעין פ': בשביעי כמשפטם גרסינן. כדמוכח בפרק קמא דתענית (דף ב:) וכן הוא במסורת הגדולה ודלא כרש''י דגרס בשמיני בס''פ לולב וערבה (סוכה דף מז:):