שבת קג ע"א

דף קג - א

תא שמע: ממשנתינו ראיה לרב, שהרי שנינו בה:

הקודח כל שהוא - חייב. ו"קודח" היינו שדעתו למלאות הנקב, ולתקוע בו יתד [ובאינו עומד למלאותו קרוי "נוקב"].

בשלמא לרב, המחייב על בנין כל דהוא כמו נקב של תרנגולים, שמחשיב את המנקב כבונה, האי קודח נמי נחשב לבונה כל שהוא. ואעפ"י שכאן הוא עתיד למלאות את הנקב, בכל זאת חייב, שהרי מיחזי כמאן דחר חורתא, שהוא נראה נמי שקדח חור לבניינא, שחייב לפי שהועיל החור לבנין.

אלא לשמואל, דנוקב חור בלול של תרנגולים חייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה. הרי בשלמא בלול של תרנגולים שפיר הוי נקיבת החור גמר מלאכתו. אבל בקודח בכותל הרי לאו גמר מלאכה הוא, שהרי עתיד עדיין למלאותו, ואמאי חייב?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: דבזעיה ברמצא דפרזלא, שקדח במסמר ארוך של ברזל, ושבקיה בגוויה והשאירו למסמר שם כדי לתלות עליו, דהיינו גמר מלאכה. והיינו, שלא עשה את מלאכתו בשני שלבים, קדיחה ומילוי, אלא שבעת שקדח קבע את המסמר בכותל.

שנינו במשנה: זה הכלל כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת, בשבת.

והוינן בה: זה הכלל - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי דחק קפיזא בקבא, כלי הראוי לעשות בו בית קיבול המכיל קב שהוא ארבעה לוגין חקק בו שיעור "קפיזא", בעומק המכיל רק שלושה לוגין. ואעפ"י שבדעתו להוסיף ולחקוק אח"כ חייב עליו, הואיל וישנם אנשים שמשאירים אותו כך.

שנינו במשנה: רשב"ג אומר המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה - חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה. על אף שאינו מתקן כלי אלא רק מכה על הסדן.

והוינן בה: מאי קעביד? והרי אינו מכה על הכלי שהוא עושה אלא על הסדן בלבד, ומה תיקון וגמר מלאכה יש בכך?

ומשנינן: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: מפני שמאמן את ידו, שמרגיל ומכוון את ידו לסוג ההכאה הנצרכת למלאכתו, מכה גדולה או קטנה, וזהו תיקון מלאכתו.

קשו בה הקשו בני רחבה [שם אדם]: אלא, מעתה, חזא אומנתא אדם שראה והתבונן בעשיית מלאכה בשבתא, וגמר ולמדה מתוך התבוננותו, האם נאמר כי הכי נמי דמחייב, כשם שאתה אומר שחייב על שאימן את ידו והכין עצמו למלאכה, על אף שבפועל לא עשה כל מלאכה בידו?!

ומשנינן: אלא, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: שכן מרדדי טסי משכן, שהיו מרדדים פחים מזהב לציפוי הקרשים, עושין כן! שמכין בקורנס על הסדן באמצע מלאכתן כדי להחליק את הקורנס, שהיה נפגם הקורנס בשעת ההכאה על הזהב, והיה צורך להחליקו על ידי הכאתו על הסדן הקשה כדי שלא יפגום הקורנס את הטס שהוא דק, והמלאכה היא בכך שמתקן את הקורנס עצמו! ^[1]

תניא נמי הכי: רבי שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה - חייב. שכן מרדדי טסי משכן עושין כן.

מתניתין:

החורש - כל שהוא. וכמו כן העושה את תולדות מלאכת חורש, שהן מלאכות הנעשות בקרקע, כגון:

המנכש, תולש עשבים רעים מבין הצמחים.

וכן העושה תולדות של מלאכת זורע, כגון: המקרסם, קוצץ ענפים יבשים מהאילן.

והמזרד, קוצץ ענפים לחים חדשים, שלפעמים הם מרובים ומכחישים את האילן.

אם עשה מכל אלו אפילו בשיעור כל שהוא - חייב.

ב. המלקט עצים, שקוצצם מבין האילנות, אם כונתו לתקן בכך את האילן הרי זה תולדת זורע, ואם כונתו לתקן את הקרקע הרי זה תולדת חורש, ושיעורן בכל שהן. ואם כונתו לקחת את העצים להיסק, שיעורן הוא כדי לבשל בהם ביצה קלה [כגרוגרת מביצת תרנגולת, כמבואר לעיל פ - ב], לפי שאז חיובו הוא משום קוצר, וזהו שיעור מלאכת קוצר.

המלקט עשבים מן המחובר לקרקע, אם לתקן - בכל שהוא. ואם כדי להאכיל לבהמה, שיעורם כמלא פי הגדי.

גמרא:

והוינן בה: החורש כל שהוא - למאי חזי?

ומשנינן: לביזרא דקרא, לזרוע שם גרעין של דלעת [ואעפ"י ששנינו לעיל צ, ב לענין הוצאה שאינו חייב אלא על שני גרעיני דלעת, יש לחלק. דלגבי הוצאה, שמוציאין הרבה בבת אחת, אמרינן שאין אדם טורח להוציא פחות משנים לזריעה. אבל ביחס לחרישה, כל גומא עושים בפני עצמה, רש"י]. ^[2]

דכוותה, גבי משכן, היו חורשין כל שהוא. שכן ראוי החריץ כל שהוא - לזריעת קלח אחד של סמנין של צביעה.

שנינו במשנתינו: המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב.

תנו רבנן: התולש עולשין, מין עשב, והמזרד זרדים [מין קנים הם ובעודם רכים ראויים למאכל אדם. נתקשו מעט ראויים למאכל בהמה, התייבשו ראויים להיסק]. אם תלשם לאכילה שיעורם כגרוגרת. אם לבהמה, כמלא פי הגדי. אם להיסק, כדי לבשל ביצה קלה וכל אלו הם שיעורים במלאכת קצירה. אך אם לייפות את הקרקע, הרי הוא חייב משום חורש ולכן שיעןר הוא בכל שהן.

והוינן בה: אטו כולהו שתלשם לצורך אכילת אדם או בהמה לא ליפות את הקרקע נינהו?! והרי אפילו אם כונתו לאכילה או לבהמה הרי הקרקע מתייפת מאליה, ומדוע לא יתחייב בכל שהוא מדין חורש?!

ומשנינן: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: הכא באגם [מקום מרעה] שנו, שאין שם תועלת ביפוי הקרקע, אלא רק בקצירה.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: אפילו תימא בשדה דלאו אגם היא, נמי לא תקשי. וכגון דלא קמיכוין ליפוי הקרקע אלא רק לאכילה או לבהמה, ולכן אינו חייב בכל שהוא.

ומקשינן: והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון דסבר דבר שאינו מתכוין מותר בפסיק רישיה ולא ימות דחייב. והכא נמי "פסיק רישיה" הוא, שעל כרחו מתייפת הקרקע?

ומשנינן: לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, שלא איכפת ליה אם תתייפה הקרקע [שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, תוד"ה בארעא]. ^[3]

מתניתין:

הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו. בין משם אחד שכתב אותה האות פעמיים, בין משתי שמות שכתב שתי אותיות שונות. בין משתי סמניות, שכתב אות אחת בדיו ואות אחת בסיקרא [צבע אדום]. ^[4]

בכל לשון, בכתב של כל אומה.

חייב.

אמר רבי יוסי: לא חייבו את הכותב שתי אותיות אלא משום רושם ולכן, אפילו לא כתב שתי אותיות אלא רשם שתי רשימות בעלמא לסימן, הריהו חייב. שכך היו כותבין על קרשי המשכן בשעה שפירקו אותו היו רושמים עליהם סימן כדי לידע איזו בן זוגו, שלא יתחלפו להם סדר הקרשים בהקמת המשכן. ^[5] אמר רבי יהודה: מצינו שם קטן שהוא נגזר משם גדול.

כגון "שם" [בן נח] מ"שמעון" ומ"שמואל".

"נח" מ"נחור".

"דן" מ"דניאל".

"גד" מ"גדיאל".

ובא רבי יהודה להשמיענו שאפילו אם נתכוין לכתוב תיבה [מילה] ארוכה ולא כתב אלא חלק ממנה, אך אותו מקצת שכתב היא תיבה בפני עצמה הרי הוא חייב עליה.

גמרא:

והוינן בה: בשלמא א[כתיבה] ביד ימין ליחייב, משום דדרך כתיבה בכך. אלא אכתיבה ביד שמאל - אמאי חייב? הא אין דרך כתיבה בכך?!

ומשנינן: אמר רבי ירמיה: באטר יד שנו!

ומקשינן: ותהוי יד שמאל דידיה כימין דכולי עלמא, ואשמאל דוקא ליחייב, אבל אימין לא ליחייב. ולמה שנינו שהוא חייב בין בימינו בין בשמאלו?

אלא, אמר אביי: בשולט בשתי ידיו מיירי מתניתין, שדרך כתיבתו הוא בשתי ידיו.

רב יעקב בריה דבת יעקב אמר: הא מני מתניתין - רבי יוסי היא. דאמר: לא חייבו את הכותב שתי אותיות אלא משום רושם. והכותב בשמאלו, אף שאינו נחשב ככתיבה, מכל מקום לא גרע מרושם, שחייב גם כשרושם ביד שמאל.

ומקשינן: והא מדסיפא דמתניתין רבי יוסי היא, על כרחך רישא - לאו רבי יוסי?!

ומתרצינן: כולה מתניתין רבי יוסי היא! [ששכח התנא ולא הזכיר שמו בתחילה וכשנזכר חזר והזכיר שמו. רש"י חולין קד ב ד"ה כל האומר].

שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: מצינו כי אדם המתכוון לכתוב תיבה גדולה וכתב רק מקצתה שהוא חייב. וכגון שכתב שם קטן משם גדול, כמו: שם משמעון או משמואל, נח מנחור, דן מדניאל גד מגדיאל.

ומדייקת הגמרא מדבריו של רבי יהודה, שבכל הדוגמאות שהביא ל"שם קטן מתוך שם גדול" הוא נקט דוקא שמות המכילים שתי אותיות שאינן זהות, ומשמע שאין רבי יהודה מחייב אלא על כתיבת שתי אותיות שונות.

שואלת הגמרא: אלא, רבי יהודה, האם אכן רק על כתיבת שתי אותיות משם גדול והן שני "שמות" [כל אות יש לה "שם" שונה] הוא דמחייב אבל הכותב שתי אותיות והן שם אחד, כגון שהיה בדעתו לכתוב "ששך" וכתב שש, לא מחייב.

והתניא בברייתא שרבי יהודה מחייב אפילו בכותב שתי אותיות שוות משם גדול.

דתניא: נאמר בפרשת קרבן חטאת "נפש כי תחטא ... ועשה מאחת מהנה".

ודרשינן: אם היה הכתוב אומר "ועשה אחת", הייתי יכול לומר שאינו חייב חטאת על עשיית מלאכה בשבת, כגון מלאכת כתיבה, עד שיכתוב את כל השם, את כל המילה שהיה בדעתו לכתוב בתחילת הכתיבה.

וכמו כן יכול הייתי לומר שהאורג בשבת אינו חייב על מלאכת האריגה עד שיארוג את כל הבגד שהתחיל לאורגו.

וכמו כן יכול הייתי לומר שהעושה מלאכת עשיית "בתי נירין", וכגון העושה בתי נירין בנפה, לא יהיה חייב עד שיעשה את בתי הנירין של כל הנפה. תלמוד לומר "ועשה מאחת", דמשמע שאפילו על עשיית מקצת מהמלאכה חייבין חטאת.

שמא תאמר: אי מהמיעוט של "מאחת" דרשינן, יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת, ולא ארג אלא חוט אחד, ולא עשה אלא בית ניר אחד בנפה, יהיה חייב.

והא (דרבה) [דרבא] והא דרב אשי נמי לא איפריכו מיהו רב אשי דייק הכי כיון דמתניתין כוליה לענין שוגג היא דבבא דרישא קתני ונזכר ומיצעיתא נמי הזורק לעשות חבורה ונזכר ובסיפא כולל זה הכלל כל חייבי חטאות כו' הלכך מתניתין כולה בשוגג היא ולא לענין נחה היא אלא חסורי מחסרא והכי קתני הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו וקלטה אחר או כלב או נשרפה פטור הא נחה חייב אימתי בזמן שחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אין חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה פלוגתא דרבה ורבא בשתי אמות בשוגג וב' אמות במזיד וב' אמות בזורק ולא איפרשא בהדי' אי בזורק ובמעביר היא ודברי הכל בפלוגתא דרבן גמליאל וחכמים פליגי דתנן הכותב ב' אותיות בב' העלמות אחת בשחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין דאלו התם כתב אות אחת שהוא חצי שיעור ואמרינן בכלל גדול אמר רבינא כגון שהיתה לו ידיעה בנתיים ורבן גמליאל הוא דאמר אין ידיעה לחצי שיעור אבל הכא אע"פ דהני ד' אמות בשוגג בב' העלמות הן לא דמיא להתם אלא הכא אם מעביר הוא שהעביר שש אמות בבת אחת עלה אמר רבה פטור כגון שהעביר אמתים בשוגג ולאלתר נזכר והעביר אמתים אחרות במזיד ואלתר שכח והעביר אמתים אחרות בשגגה אמר רבה כגון זה אפילו דמאן דמחייב התם כגון שכתב אות אחת בשגגה ולא כתב כלום נזכר ושכח וחזר וכתב אות אחרת בהא מחייב רבן גמליאל דכי גמר שיעורא (דחייבא) [דהיינו] ב' אותיות בשוגג גמר אבל הכא דאינון שתי אמות ג' פעמים ב' אמצעיות שהן גמר ד' אמות שיעור החיוב במזיד הוה שנמצאת ידיעה מפסקת ורבה דפטר לא פטר אלא במעביר דקאמר אבל הכא כי קא גמר שיעורא במזיד בינייהו קא גמר ואילו זורק כיון שהיתה תחלת הזריקה בשוגג אע"פ שנודע לו לאחר שיצאת מידו כיון שאין בידו להחזיר לא חשיב מזיד ואם זורק הוא עליה אמר רבא חייב כגון שזרק שש אמות בבת אחת בתחלה היה שכח וכשהגיע החפץ לב' אמות נזכר וכשהגיע בסוף ב' אמות האחרונות חזר ושכח אמר לך רבא כגון זה חייב ואפי' לרבנן דפטרי התם דאלו התם לענין הכותב ב' אותיות בב' העלמות היה בידו שלא לכתוב אות [השניה] (וכיון) [והלכך אף] שחזר ושכח את השניה [אינה] מצטרפת עם הראשונה אבל הכא כיון שזרק ויש בכח זריקתו ללכת שש אמות כיון שאין בידו להחזיר את הזורק וארבע מהן בשוגג [היה] אע"פ שיש ביניהן שתים שאינן בשוגג הרי הארבע מצטרפות וחייב עליהן.

ורבא לא מחייב אלא בזורק והא קא' התם הוא דבידו אבל הכא לאו בידו ואילו מעביר בידו (ב') הוא. ואיתה לרבה דפטור במעביר ואיתה לדרבא דמחייב בזורק אמר רבא זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב ואוקימנא כגון שכך היתה מחשבתו מעיקרא לנוח בפי הכלב או בפי הכבשן ומתני' דקתני קלטה אחר או כלב או שנשרפה פטור בדלא איכוון לכך ומשום דלא נעשית מחשבתו הוא דפטור ואע"ג דבעינן עקירה והנחה במקום ד' ופי הכלב אין בו ד' כיון דאחשביה הוי ליה כאלו אית ביה ד' ומסייע ליה לרב ביבי מהא דתנן בכריתות פרק אמרו לו שנים אכלת חלב [יש] אוכל אכילה אחת וחייב כו' קתני מיהא שאם הוציא ואוכלו חייב ואע"פ שלא הניחו ע"ג מקום ד' אלא כיון שהוא עקרו והניחו בתוך פיו חייב ואקשינן והא אין דרך חיוב הוצאה בכך כלומר אין דרך החיוב אלא בעקירה ממקום ד' והנחה במקום ד' אלא כיון דאחשביה לאנוחיה בפיו מחשבתו משוי לפיו כאלו מקום ד' על ד' הוא ה"נ כיון דאחשביה לפי כלב או לפי הכבשן מחשבתו משויא ליה מקום ולא פליגי רבנן עליה דר"מ שחייב אלא כך אמרו לו אינו [מן] השם כלומר מן המנין ד' חטאות אאכילה אבל הוצאה לאו משום אכילה חייב אלא משום הוצאה ובהמוציא תפילין (ד' צט) נמי אמרינן דכיון דאחשביה משויא ליה מקום:

הדרן עלך הזורק.

פי"ב הבונה כל שהוא חייב וכו'. הוצרכנו בזאת לב' דברים. אחד להודיע מה צורך לבנין כל שהוא. שני לראות מה בנין כל שהוא היה במשכן.

ופירשוהו רבי ירמיה ואביי ורב אחא כל אחד דרך ידיעה ופשוטה הוא אמר שמואל המצדד את האבן חייב משום מכה בפטיש פי' מצדד מיישב האבן בקרקע כדי לבנות עליה ואסיקנא תלתא בניינא הוו תתאה צדודי ועפרא שכן דרך הבנאין באבני היסוד מצדדין האבנים ומושיבן אותן על העפר. וזהו שאמר שמואל. מציעאה בעי טינא עילאה בהנחה בעלמא והני תלתי המסתת והעושה נקב בלול ודמעייל שופתא בקופינא דמרא רב מחייב להו משום בונה ואם בנה בנין וסותת או בנה בנין או עשה נקב בלול או עייל שופתא בקופינא דמרא בהעלם אחד אינו חייב על הבונה ועשה אחד מאלו אלא חטאת אחת שלא עשה אלא אב ותולדותיה והעושה אב ותולדותיה אינו חייב אלא אחת ושמואל מחייב להני תלת משום מכה בפטיש ואי עביד בנין וחד מהנך חייב תרתי.

ל"צ דקעביד בארעא דחברי'. פי' ול"צ ליפוי' והו"ל מלאכה ש"צ לגופה ופטור עלי' ור"ש הוא כנ"ל ועוד אכתוב דעת בעל הערוך בס"ד:

אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא. פירוש: משום דקודח הוא שקודח כדי לשים בו מסמר או דבר אחר, וכיון שכן אינה גמר מלאכה אלא שמתקן תיקון כדי להגמר בדבר אחר דהיינו המסמר.

דחק קפיזא בקבא. פירש רש"י ז"ל: שחקק כדי קפיזא בבקעת גדולה הראויה לחוק בו קבא. ורב האי גאון ז"ל פירש: כגון שעשה סימן לידע היכא דוכתא דקפיזא, כמו שנתות היו בהין (מנחות פז, ב).

אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו שכן מרדדי טסין למשכן עושין כן. יש לפרש דאביי ורבא על רבה ורב יוסף פליגי, שאמרו דאינו מחמת שמאמן ידו אלא שכן היתה במשכן, והיינו דאמרינן אלא. אבל רבינו האי גאון ז"ל פירש דאביי ורבא לפרש דברי רבה ורב יוסף אתו, דאינו כמו שאתה סבור דמאמן את ידו לעשות מלאכה קא אמרי, אלא מפני שמאמן את ידו לכוין להכות באותה מלאכה עצמה שהוא עושה וזה מכלל המלאכה היא כדי שיעשה מלאכתו בתיקון, ואינו דומה לנטל את המגל לקצור ואינו קוצר, אלא התחלת המלאכה הוא כדאמרן. ובירושלמי (בפרקין הל' א) מקשו על הא דרבן שמעון בן גמליאל, דאמרינן התם וקשיא על הא דרבן שמעון בן גמליאל נטל לקצור ולא קצר שמא כלום הוא, אמר רב אדא אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כר"י, דתניא השובט והמקשקש על האריג הרי זה חייב, מפני שהוא כמשיב ידו, ואף הכא מפני שהוא כמשיב ידו.

אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה. פירוש: אם ראוי לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם אינו ראוי לאכילה, כמלא פי גדי, ואם הן יבשין שאינם ראוין לגדי אלא להסיק, שיעורו כדי לבשל ביצה קלה. אבל אם ראוי לאכילה אף על פי שמוציאו להסיק, שיעורו כגרוגרת, וכדאמרינן בפרק כלל גדול (לעיל שבת עו, א) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, כולי עלמא לא פליגי דחייב דהא חזי לפרה.

לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה. פירש בערוך (ערך פסק) דכל מידי דלית ליה הנאה, אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות שרי. ומייתי ראיה מהא, ומההוא דאי אית ליה הושענא אחריתי (סוכה לג, ב). ואף רבינו האיי גאון ז"ל כתב כלשון הזה: ואוקימנא דקא עביד בארעא דלא דיליה, שאף על פי שהקרקע מתיפה (אי) [אין] עדיפות לזה התולש בתיקונו, ואיכא ודאי למימר אף על גב שהוא יודע שהקרקע מתיפה אין זאת במחשבתו ואינו רוצה, [לפיכך] אינו חייב אלא על כשיעור שחישב עליו. עד כאן. ובפ"ק דכתובות (ו, א) בשמעתא דמהו לבעול בתחילה בשבת, הארכתי בה.

משני סימניות. פירש רבינו האיי גאון ז"ל: שאינן אותיות ידועות בכתב שהן נקראות, אלא סימנין בעלמא, כגון נוני"ן הפוכין דכתיבי (במדבר י, לה-לו) גבי ויהי בנסוע הארן כדמפרש בגמ' דכל כתבי הקדש (לקמן שבת קטו, ב), וסימניות דכתיבי בהדדי בתהלים (קז, כב-ל) וכדמפרש בגמרא דארבעה ראשי שנים הן (ר"ה יז, ב). אבל רש"י ז"ל פירש: סימניות, האחד בדיו והאחת בסיקרא. ואינו מחוור בעיני, דבבא זו אינה אלא בצורת האותיות, ובבא שניה במינין שהן נכתבין, ולמטה הוה ליה למיתני הא.

גולם של כלי הראוי לחוק בו קב וחקק בו שיעור פחות מקב אע"פ שבלבו להוסיף עליו חייב שהרבה עושין כן ומעמידין אותו על דרך זה:

המשנה השניה החורש כל שהו המנכש המקרסם המזרד כל שהו חייב המלקט עצים כל שהן ואם להסיק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים לתקן כל שהן ואם לבהמה כמלא פי גדי אמר הר"ם פי' מנכש הוא החופר סביב עקרי גפנים והצמחים והוא ממלאכות העבודה והיא והחרישה שוה מקרסם הוא הקוטע הירקות והכורת מהם מה שיעלה על פני כל הארץ ומזרד הכורת ענפי האילנות וזה המקרסם והמזרד כשהוא מתכוין לתועלתו במה שכרת הוא מאבות מלאכות ואם נתכון לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו כאשר יעשו בזמירת הגפנים הוא זורע וענין אמרו יתקן ר"ל לתקן הארץ לחרישה ואם היתה כונתו בלקיטת העצי' לשרפן או באסיפת העשבים לגדשן ולהאכילן לבהמתו הוא נקרא מעמר:

אמר המאירי המשנה השנית וענינה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר החורש שיעורו בכל שהוא ופרשו בגמ' מפני שהוא יכול לזרוע שם זרע אחד של דלעת והוא שאמרו חזי לביזרא דקרא ואע"פ שלענין הוצאה אמרו זרע דלועים שנים דוקא לזריעה שאין אדם מוציא נימא אחת לזריעה אבל בחרישה כל גומא וגומא ראויה להפיל שם נימא אחת לזריעה ויש מוחין פירוש זה שאף חרישה י"ל בה שאין אדם חורש בשביל זרע א' ומפרשי' בה לביזרא דקירא לחרוש סביבות הזרע שכל שהוא נזרע טורח הוא אף באחת ויש גורסין לבירא דקרא ר"ל שעושין גומא אחת בעיקר הזרע ומתמלאת מים ואף במשכן היתה שם חרישה בשיעור מועט ראויה לקלח של סמנים:

המנכש והוא הסרת עשבים רעים מתוך הירקות ואף הוא תולדת חורש ויש מחייבים אותו משום זורע והמקרסם והוא הקוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקון האילן והמזרד והוא קציצת ענפים אף מן הלחים מצד שיש שם הרבה יותר מדאי ואף הם תולדת חורש ויש מחייבים בהם משום נוטע וכל אלו שיעורם בכל שהו המלקט עצים מן האילנות אם לתקן את הקרקע או האילן שיעורו בכל שהוא ככל אותם שהזכרנו ואם להיסק שיעורן בכדי לבשל בהן ביצה קלה וכן המלקט עשבים מן המחובר אם לתיקון הקרקע שיעורו בכל שהוא ואם לבהמה כמלא פי הגדי ואע"פ שהקרקע מ"מ מתקן בכך הואיל ואינו מתכוין פטור מצד התקון ואע"פ שהוא פסיק רישיה פירשוה בגמ' בשאין הקרקע שלו ואין נוח לו בכך וכל שאין נוח לו במלאכה הנמשכת ממעשיו אין בו דין פסיק רישיה אבל בקרקע שלו חייב אף מצד התקון אע"פ שאינו מתכוין לו ואם עשה משהו חייב מצד התקון לבד ואם עשה בכדי מלא פי הגדי חייב שתים:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

התולש עולשין והמזרד זרדים והם מין קנים שבעודם רכות ראויות למאכל אדם וכשנתקשו מעט ראויות למאכל בהמה וכשיבשו מכל וכל ראויות להיסק ומעתה כל שהוא תולש בהן אם לאכילה שיעורם בגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות את הקרקע בכל שהו שכל שמתכוין בתלישה מן המחובר ליפות את הקרקע תולדת חורש הוא הא כל שאינו מכוין לכך פטור מצד התקון ואע"פ שהוא פסיק רישיה אתה מפרשה באגם שאין אדם קפיד על יפויו כלל או בקרקע של חברו על הדרך שביארנו במשנה:

זה שביארנו במשנה שכל שאין לו תועלת במלאכה הנמשכת מאותה מלאכה של היתר אין בו דין פסיק רישיה גדולי הרבנים כתבו שמ"מ איסור יש בה וכמו שאמרו בפרק שרצים האי מסוביתא דנזייתא אסיר להדוקי ביומא טבא ופירשו הם משום סחיטה ואף לר' שמעון שפסיק רישיה הוא ואע"פ שאין לו הנאה בכך מ"מ אסור הוא ולר' יהודה חייב וכן בפרק תולין לא ליהדק איניש אורדא אפומא דחביתא ואע"פ שבמסכת סוכה פרק לולב אמרו הדס שענביו מרובין מעליו פסול מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב ומשום ר' אלעזר בר' שמעון אמרו ממעטין והקשו עליו והא קא מתקן מנא ותרצו הכא במאי עסקינן בשלקטן לאכילה כלומר שאינו מכוין לתקון ור' אלעזר בר' שמעון סבר ליה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והקשו והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ותירץ לא צריכא בדאית ליה הושענא אחריתי כלומר ואינו צריך לאותו תקון הנמשך ממנו ונמצא שלר' שמעון כל שבדרך זה מותר לכתחילה אפשר שמצוה שאני הא בעלמא אסור ואע"פ שבמילה לא התירו אפי' שבות כמו שביארנו בפרק כלל גדול בזו הואיל ולא התרתו אלא על ידי אכילה זכור הוא כמו שכתבנו בפרק כלל גדול או שמא בזו הואיל ויש לו הושענא אחריתי אין בזה תיקון כלל שהרי אין תיקון זה בגוף הכלי אלא תקון לקיום מצותו ואינו שהרי אין צריך לו וכן עיקר הא בעלמא אסור ולרבי יהודה חייב שהרי הוצרכו לומר בזו ורבי אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה והטעם שר' יהודה עושה שאין מתכוין כמתכוין והרי הוא כמתכוין להכשיר וכן בחותה גחלים בשבת והובערו מאליהם אע"פ שאינו צריך להן מחייב ר' יהודה חטאת במסכת כריתות ור' שמעון פוטר וי"מ שר' שמעון מתיר לכתחילה ומפרשים איסור מסוביתא דנזייתא משום בונה וכמו שאמרו במקום אחר שוייה דופן לקירוייה וודאי נוח לו במלאכה זו שלא תהא המגופה נעתקת ממקומה ויש לך צד אחר בדין פסיק רישיה שהוא מותר לכתחילה לר' שמעון ולר' יהודה פטור והוא כשהמלאכה הנגררת ממנה קשה לו ע"ד מ"ש בפרק כלל גדול דכמה דאית ביה נשמה טפי עדיפא ליה ואע"פ שבאותה שמועה מיהא פטור אמרו מותר לא אמרו טעם הדבר מפני שיש מלאכה אחרת עמה כמו שאמר ולחייב נמי משום נטילת נשמה הא כל שאתה מוצא מלאכת היתר ונגררת עמה מלאכת איסור שהיא קשה לו מותר לכתחלה וא"כ גורר אדם וכו' אפילו בפסיק רישיה כגון גדולים ביותר שהרי החרץ קשה לו ואין אנו צריכים למה שפרשו גדולי הרבנים שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה ואם לחשך אדם לומר מה שאמרו בפ' טומנין בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון שהוא אסור משום גרירה והרי מ"מ קשה לו כשממחק את הצורות מ"מ ניחא ליה ליפות את הכלי ונזיר שאינו סורק ניחא ליה בהשרת הנימין:

נמצא לשיטה זו שכל פסיק רישיה והדבר קשה לו מותר לכתחילה ואף לדעת ר' יהודה ואם אין הדבר קשה לו וכן אין נוח לו אסור לכתחילה לר' שמעון ולר' יהודה חייב ואם הדבר נוח לו וצריך לו חייב אף לר' שמעון ודוקא כשהמלאכה הנגררת איסור תורה הא כל שאינה אלא דרבנן ואינו צריך לו מותר לכתחילה לדעת ר"ש ויש כאן דעות אחרות לקצת מפרשים וכבר כתבנום בפרק שני וזו עיקר אלא שהרבה שמועות מראות לנו שכל שאין הדבר נוח לו אע"פ שאינו קשה לו מותר לכתחילה ואתה צריך לפרשן לשיטה זו על הדרך שפרשת בענבי הדס שמצוה שאני או שהדבר אינו תקון מצד עצמו אלא מצד מה שצריך לו ממנו ומאחר שאינו צריך לו אין תקונו כלום כגון ענבי הדס לדעת שני שכתבנו בו וכן מוכרי כסות שלובשין כדרכן אתה מפרשו בשאין צריך לחומו כלל כגון שהיה לבוש כדי צורכו וכל שכן תולש שער האמור בבכור שעושה מקום לקפיץ אע"פ שתולש בודאי וכן כנגדו בי"ט מותר הואיל ואינו מתכוין לתלישה אע"פ שהיא פסיק רישיה שהרי אין אצל הבהמה בתלישה שום תקון מצד עצמו הא כל שיש במלאכה תקון כגון גרירה שיש בחרץ השואת גומות אע"פ שאינו צריך לה היה אסור אא"כ מפני שהדבר קשה לו וכן בכלם אתה מפרשה לשיטה זו כמה שתוכל וכבר כתבנו שיטה זו בפרק כלל גדול:

המשנה השלישית הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משני שמות בין משני סימנותיו בכל לשון חייב אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו אמר ר' יודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל ונח מנחור ודן מדניאל אמר הר"ם פי' אמרם בין בימינו בין בשמאלו ר"ל מי שהוא משתמש בשתי ידיו והם קורין אותו שולט בשתי ידיו אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם לא כותב סמנונות הוא לשון רבים של סימן והם סימנין כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד וב' שיורה על שנים בכל לשון בכל כתיבה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן כי קרשי המשכן היו עשרים מצד צפון ועשרים מצד דרום ושמנה מצד מערב ותכלית מה שהיו מונין שם כ' והיו כותבין על הקרש הראשון א' בצדו האחד ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבים עליו כ' וכיון שכן הוא בעצמו כמו שאמרו מי שכתב בקרש אחד עשרה י"א והם שתי אותיות וככה עד הי"ט חייב משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על שתי אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואחר כך כתב שתי אותיות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהיא מלאכה אחת והאומר משום רושם וימנה רושם מאבות מלאכות חייב שתים פי' בן זוגו חברו ר"ל שהוא לצדו כסדר ואמ' ר' יהודה כי אם נתכוון לכתוב שמעון כיון שכתב שמ' יתחייב לפי שכתב שם אע"פ שמ"ם של שם סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכונתו אלא בגמר המלאכה הראיה אלו נתכוון לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהיה חייב עד שיגמור העשרים אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטין יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד וכזה תדון בכל המלאכות ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו חייב ופרשו בגמ' בשולט בשתי ידיו אבל אם אינו שולט אלא באחת אינו חייב אלא באותה שהוא שולט בה ונמצא שרוב בני אדם אם כתבו בימינם חייבים בשמאלם פטורים ומי שהוא אטר אם כתב בשמאלו חייב בימינו פטור שהיא אצלו כשמאל אצל שאר בני אדם:

בין משם אחד ר"ל שכתב אות אחת שתי פעמים כגון שכתב שתי אלפין בין משני שמות ר"ל שתי אותיות שאין זו כזו כגון שכתב א' וב' ומ"מ בגמ' נחלקו באות אחת שתי פעמים אם חייב בה אע"פ שאין אותן שתי אותיות תיבה בעולם כגון אא או אינו חייב אא"כ הן תיבה בפני עצמה אע"פ שלא כיון הוא לאותה תיבה כגון שש רר תת גג דד חח וגדולי המחברים פוסקים בה לקולא ואפי' היו אותן שתי אותיות הכפולות תיבה בפני עצמה בקמיעין ובאלו ההבלים שמקצת המוניים כותבים בלחישות והוא הנקרא בגמ' גילטורי בעלמא אבל גדולי הפוסקים נראה דעתם שחייב בכל פנים כסתם משנתנו הא בשתי אותיות מיהא אע"פ שאינן תיבה בשום מקום כגון א' וק' או ב' וס' וכיוצא בהן חייב:

משני סמניות ר"ל שכתב אחת בסימן אחד ואחת בסימן אחר הואיל ושניהם נכתבו בסימנים שרשומן מתקיים כגון דיו וסיקרא וקומוס וקנקנתוס על הדרך שיתבאר למטה ולימדנו כאן שאם כתב אחת בדיו ואחת בסיקרא חייב הואיל ואם כתב שתיהן באחת מאלו חייב וכן הלכה וכן הדין בכל לשון ר"ל שכתב שתי אותיות מאיזה כתב של שבעים אומות:

א"ר יוסי לא חייבו חכמים בכתיבה אלא משום רושם וחולק עם תנא קמא שלדעת תנא קמא אם עשה שני רשומין שאינם אותיות פטור ולר' יוסי חייב ושהן אב מלאכה שכל עצמה של כתיבה לא יצא איסורה אלא מרשום והוא שהיו רושמים קרשי המשכן מפני שכשירצו להחזירו אחר שנתפרק לא יתחלף להם סדר הקרשים והוא שאמרו בירושלמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום ועל ידי גלגול אנו מסיימי' את הירושלמי כדי ללמוד ממנו מוסר ומדה חמודה והוא שאמרו דבי רב הושעיא ודבי רב פזי הוו אזלין ושיילין בשלמא דנשיאותא בכל יומא והוו הלין דר' הושעיא עיילין קומיי ונפקין קומוי אזלו הילין דבי רב פזי ואתחתנון בנשיאותא אתון בעיין מיעל קומוי אישתאלת לר' אמי א"ל והקמות את המשכן כמשפטו וכו' ועוד אמרו שם תרתין זרעייתא הוו בצפורי בולטיא וסגניא הוו בולטיא אזלין ושיילין בשלמא דנשיאותא ועיילין קומוי וסגניא עיילין ונפקין בתריהון אזלי סגניא זכון באורייתא אתון בעין מיעל קומוי דבולטיא אשתאיל לרבנין על ר' יוחנן ודרשה ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא א"ר אבין אף לישיבה שנ' יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני לפנים:

ונשוב לדברינו והוא שבקרשים לא היתה שם כתיבה אלא לרשום ונמצא שאף הרשום אב מלאכה והילכך כל שעושה שני רשומין או שתי סריטות וצריכות לו לרשום חייב וכן הלכה אלא לא שהן אבות אלא תולדת כותב ויראה לפסוק שאם סרט שריטה אחת על שני נסרים או שתי שריטות על נסר אחת חייב אלא שיש בה חולקים א"ר יהודה מצינו שם קטן וכו' ופי' דברי ר' יהודה הוא שסובר שלעולם באות אחת כפולה אינו חייב אפילו היתה תיבה בפני עצמה ובשתי אותיות פטור אם אינם תיבה שלימה כגון שם משמעון דן מדניאל שבאלו אע"פ שהיתה כונתו לתיבה גדולה ולא עשה אלא קטנה חייב ואין הלכה כדבריו אלא כת"ק לחייב באחת כפולה כל זמן שהיא תיבה ובשתים אע"פ שאינן תיבה בשום מקום:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ממה שכתבנו במשנתנו בענין שמאל וימין למדו קצת גאונים שכל שאדם חייב לעשותו בימין כגון כוס של ברכה ולולב אטר יד ימינו עושה אותן בשמאל וכל שהיא בשמאל כגון אתרוג ותפלין עושה אותן בימין שהרי הוא נעשה על ימין שמאל ועל שמאל (שהוא) ימין ובתפלין מיהא אין נראה כן שהרי לשומה כנגד הלב הוא צריך:

בד"ה אם לבהמה כו' דאל"ה מחייב אשיעורא זוטא כדאמר לעיל כו' עכ"ל מהא דפריך אטו כולהו לאו לייפות נינהו אין ראיה דמחייב אשיעורא זוטא דהיינו משום דמלאכת השיעורא זוטא נמי נעשה ממילא שהרי הקרקע מתייפה מאליו משא"כ אם להיסק דשיעורא הזוטא לבהמה כמלא פי גדי לא נעשה ממילא ולכך הוצרכו לראיה מדאמר לעיל וק"ל:

בד"ה באגם שנו ומתניתין דלא שייך לאוקמא באגם כו' דאיירי באילן יבש כו' עכ"ל דהך דקתני בברייתא התולש כו' אם לאכילה כו' שייך לאוקמא באגם דאינו מייפה שם הקרקע אבל במתני' דלא קתני אלא המלקט עצים כו' אם להיסק כו' ולא קתני תולש לא שייך לאוקמא באגם דודאי שם נמי האילן מתקן כל שהוא אי לאו באילן יבש והברייתא לא שייך לאוקמא ה"נ ביבש דמ"מ בתולש הקרקע מתייפה בכך וק"ל:

בד"ה לא צריכא כו' דהא מפיס מורסא כו' ממחט של יד ליטול בה כו' עכ"ל דמטעמא דקאמר הכא דפטור משום דקעביד בארעא דחבריה ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופא כמ"ש התוס' לקמן ומש"ה מדמו להו הכא למפיס מורסא כו' ולמחט של יד כו' דהוו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה וק"ל:

ברש"י ד"ה ושבקיה בגוויה לתלות בה כצ"ל:

ד"ה מרדדי טסי וכו' שמכין ג' על הטס וכו' כצ"ל:

ד"ה ביצה קלה כגרוגרת מביצה וכו' כצ"ל:

ד"ה כל השם התיבה וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הקודח כו' בשלמא לרב דאמר נקב הוי כו' כצ"ל:

בד"ה מרדדי טסי משכן לציפוי קרשים עושין כן מכין כו' כצ"ל:

בד"ה בינה קלה כגרוגרת כו' כצ"ל:

גמ' פשיטא מ"ש כו' נמחק פשיטא:

וללמדו אומנות דאמר קרא כו' חשבונות של מלך ושל כו' לחשבון של מלך ושל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין מחשיכין כו' פירות דכל דבר כצ"ל:

בד"ה הא קמ"ל כו' למימרא הס"ד:

בד"ה טרטראות וקרקסאות ובסילקאות מיני פלטין הם ששם כו' כצ"ל והד"א ואח"כ מה"ד ללמדו כו'. בד"ה של מה לך צ"ל של מלך של עצה כו' ול"נ כמו מה לך מה לך ולחשבונות כו' דפרישית ושל כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה וא"ר אלעזר כו' מה צריך לאתויי הא הוי ליה כו' כצ"ל:

בא"ד אין פוסקין צדקה אפי' להשיאו יתום כו'. נ"ב בספרים שלנו אינו בפ"ק ובוודאי חסרון ספרים הוא:

ד"ה בין משם א'. שתיהן אלפי"ן. וכ"כ הרע"ב אחריו. לכאורה לא מצינו למ"ד שמחוייב על ב' אותיות שאינן שם בשום מקום אף דהגמ' ר"ל דר"ש מחייב כה"ג. מ"מ מסקנא לא הוי הכי. ואולי י"ל דרש"י פי' כן אליבא דר' יוסי דחייב משום רושם. ולרושם ודאי די גם ב' אלפי"ן. והא דאריב"ח אליביה מאחת שם משמעון הוא ל"ד וכמ"ש התוס' לעיל (ע ב') וכפי דמוקי רב יעקב רישא כוותיה. אבל על הרע"ב שכתב אוקימתא דאביי קשה. ואפשר דדוקא היכא דנתכוון לשם גדול הוא דבעינן שהב' אותיות שכתב יהיו שם במקום אחר. אבל אם לא נתכוון מתחלה רק על כתיבת ב' אותיות חייב אף בכה"ג וכמ"ק בפירש"י בגמ'. שוב ראיתי בתור"ע שהעיר קצת מזה:

רש"י ד"ה בארעא דחבריה לא איכפת ליה. ע"ל דף עה ע"א רש"י ד"ה טפי ובתוס' שם וצע"ק:

החורש כל שהוא. הרמב"ם מייתי ליפות קרקע גבי זירוד אילנות ולק"מ קושי' ש"ס כמ"ש תוס' ומהרש"א בשמעתין והך דינא דארעא דחברא לא הוצרך לאתוי דהא איהו ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ולא שייך הך דינא אלא באילן דלפעמים מיפה הקרקע ולפעמים לא:

הנה שיטת תוס' דבלא איכפת לי' אכתי הוה פסיק רישא כמו מכוין אלא דהוה מלאכה שאצ"ל. ומ"ש תוס' באחר שאינו אוהבו והקוצץ טעות סופר הוא וצ"ל באחר שאינו אביו וקוצץ בהרתו. ולעיל ע"ה ע"א דאמר ש"ס טפי ניחא לי' כי היכי דליצול ציבעי'. לר"ש לא הוה צריך למימר טפי ניחא לי'. דבלא איכפת לי' סגי' אך משום דר' יהודה איירי התם הוצרך לומר טפי ניחא לי' וה"ל מקלקל ולר"י מקלקל בחבורה פטור. ולר"ש דמחייב מקלקל בחבורה מ"מ פטור משום מלאכה שאצ"ל דפטור אף בחבורה. מיהו רש"י ס"ל כי היכי דחייב מקלקל בחבורה ה"ה מלאכה שאצ"ל ויש לו שיטה אחרת ר"פ הנחנקין מש"ה פירש"י התם דלר"ש מחייב בלא איכפת בחובל אך ס"ל לא ניחא לי' הוה אין מתכוין אפי' בפסיק רישא. מ"מ בין לרש"י ובין לתוס' בהא דשמעתין דליכא חבורה סגי בלא איכפת לי' דיהי' מלאכה שאצ"ל ואסור לכתחילה מיהת. אך שיטת הערוך דע"י דלא איכפת לי' נעשה פסיק רישא אינו מתכוין ומותר אפי' לכתחילה וראיתו משמעתין דקאמר וכגון דלא קמיכוין ולא הדר בי' מהאי אלא קאי למסקנא בארעא דחברי' ומשום אין מתכוין ולא משום מלאכה שאצ"ל. וראי' יותר ברורה מזבחים משלפו ע"ג אישים ולפי מה שהי' סבור שהוא פסיק רישא לכבות. א"כ מה מועיל מלאכה שאצ"ל בשארי איסורים בכיבוי אש שעל מזבח הלא זה לא שייך אלא באיסורי שבת אע"כ מוכח דלא איכפת לי' הוה אין מתכוין א"כ ממילא שרי לכתחלה. וכיוצא בראי' זו מלקמן פרק ראד"מ דהוה ס"ל להערוך דק' ש"ס אי איכא אחר ליעבד אחר לא קאי אהס"ד לחוד אלא גם להמסקנא פריך השתא דכתיב בשר להתיר פ"ר אמאי ליעבד אחר ויהי' לא איכפת לי' ומשני בדליכא אחר. וא"כ מוכח מזה דלא איכפת ליה הוה אין מתכוין דאי ס"ד הוה כמתכוין רק משום אצ"ל מה יועיל זה לענין לאו דקוצץ בהרתו שאינו מאיסורי שבת אע"כ משום אין מתכוין הוא א"כ ממילא מותר לכתחילה אפי' בשאר איסורין. ושארי דברים בזה ביארנו בחידושינו באורך:

ותהוי שמאל דידי' כימין דכ"ע. במרדכי הל' תפלין הקשה לימא ר"נ היא דס"ל וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין דעלמא אף קשירה אע"כ דלא כפירש"י אלא דקשירה וכתיבה נמי בתר דידי' אזלינן. ולכאורה אין מובן מה ענין גזירת הכתוב בקיום המצות לכאן. ועוד א"כ תיקשי בהיפוך אימין לחייב ולא אשמאל. אבל הדבר מובן דכיון דלר' נתן גילה רחמנא לענין מצות אזלינן בתר רוב עולם. א"כ ממילא הה"נ אי הי' גבי לוים איטרי יד הי' מקיימים הקרשים ורושמים אותיותיהם בימין דעלמא. מש"ה איטר דילן אי כותב בשבת בימין דילי' פשוט שחייב שהוא כתיבה גמורה. וא"כ כותב בימין דעלמא אע"ג דלגבי דידי' הוה כלאחר יד מ"מ חייב שכך היתה עבודת הלוים האיטרי' כותבים בימין דעלמא וחייב על ב' ידיו עיין לעיל במתני' צ"ב ע"א ומדלא משני הכי ש"מ איטר נמי מניח תפלין בשמאל דילי' זה נ"ל כוונת המרדכי. שוב הוכיח שע"כ הרגיל עצמו לכתוב בשמאל דינו כנולד איטר דאל"ה אכתי ה"ל לשנוי איטר דקאמר ר' ירמי' היינו הרגיל עצמו. שוב חזר בו וכ' דהיינו באמת תי' הש"ס שולט בשתי ידיו. גם דברים אלו צריכין ביאור. דהיינו ס"ל למרדכי דלענין תפלין הוה הרגיל כאיטר משום שכותב בשמאל צריך לקשור בימין. אך בשבת ממ"נ אי כותב עתה בשמאל חייב שהוא דרך כתיבתו. ואי כותב עכשיו בשבת בימין הרי חוזר עתה לטבעו הראשונה שנולד כך. ולא דמי לתפלין מפני שאינו כותב עתה בימין רק בשמאל א"כ קושר ביד שהוא כותב אבל לענין שבת כשהוא משנה מהרגלו וחוזר לטבעו וכותב לפנינו בימינו פשיטא שחייב וה"ל לש"ס לשנוי הכי. שוב כ' דבאמת היינו דמשני הש"ס בשולט בשתי ידיו על אופן הנ"ל. ולפע"ד דגם ר' ירמי' מעיקרא להכי נתכוין דקשי' לי על התחלת הש"ס בשלמא אימינו לחייב מאי בשלמא קאמר הכי הל"ל אשמאל אמאי מחייב. אע"כ מבואר מזה דגם המקשן ידע דמיירי מאיטר חדא לשון ימינו משמע ימין דילי'. ותו לפמ"ש סמ"ע בסי' ע"ב בין ובין רגיל לשנות זו ואצ"ל זו וכן הכא בין משם א' בין מב' שמות הוה זו ואצ"ל זו וא"כ ברישא בין בימינו הוה לא זו אף זו ולא יתכן זה אע"כ באיטר מיירי וקאמר בין בימינו שלו שאינו ימין כ"ע חייב. אלא אפי' בשמאלו שהוא ימין של כל עולם נמי חייב. אלא ע"ז קשה בשלמא אימין אע"ג שאינו ימין דעולם לחייב דדרך כתיבתו בכך אבל אשמאל אמאי ומוקי ר' ירמי' באיטר היינו שולט ב' ידיו פי' שהרגיל עצמו והש"ס לא הבין עד דמסיק בשולט בשתי ידיו היינו הרגיל וא"ש בין ובין וק"ל. מיהא כדמשני ר' יוסי היא לא א"ש הך דקדוק דבין ובין:

כולה ר' יוסי היא וכו' מש"ה פסק א"ז כר' יוסי. אמנם הוא ממש דעת יחיד ובכוונת פלוגתת רבנן ור' יוסי פליגי רש"י ורמב"ם בפי' המשנה וחיבורו כמ"ש ה"ה פי"א הל' י"ז. ולרמב"ם בהא פליגי לרבנן ליכא אלא חדא אב מלאכה כתיבה. וכל מיני סימנים ורישומים הוה תולדה דכותב והכותב והרושם בהעלם א' אינו חייב אלא אחת. אך לר' יוסי ה"ל ב' אבות כתיבה שכותב ענין מצטרף הוא אב בפני עצמו ורושם הוה אב בפ"ע והכותב ב' אותיות לסימן בעלמא לא לענין כ"א לסמן דבר וכמ"ש תוס' לקמן ק"ד ע"ב ד"ה נתכוין וכו' הוא מטעם רושם והכותב ענין שלם וכותב גם ב' אותיות כנ"ל בהעלם א' חייב ב'. ולפע"ד מיושב בזה לר"י הבערה ללאו יוצאת בצרי לי' מ' אבות מלאכות והא"ש אפיק הבערה ועייל רושם. עכ"פ הלכה כרבנן ולרמב"ם אין נפקותא שוב דעכ"פ חייב בכל מיני כתיבות ובכל לשון ואפי' בכתיבה דקה שלנו שקורין משיטא דרושם וסימן הוה. ומה דאמרינן לקמן הא דבעי זיונא הא דלא בעי זיונא אין הכוונה כפירש"י ותוס' באות דלא בעי זיונא אלא הכל מיירי בשני זיינין אלא הא שכתב במקום דבעי זיוני בכ"ד ספרים הא דלא בעי זיונא שכתבם במקום דלא בעי זיוני כיון שאין זה מקפיד אזיוני הוה רושם עכ"פ וככתב משיטא שלנו ומכ"ש בכל לשונות האומות. אך רש"י פי' לרבנן אינו מחייב על רושם וסימן אלא בכתיבה גמורה וא"כ עכ"פ בכתב משיטה פטור שאינו אלא רושם. אמנם בכתב עם ועם כלשונו לא מצינו להתיר אפי' לרש"י אם לא נאמר דבעי' דוקא כמו לוים אותה כתיבה ממש וזה הוא דעת יחידה הגה' מיימ' פ"ז מס"ת וכבר צוחו עלי' מג"א סי' ש"מ סק"י וב"ש רסי' קכ"ו ונמצא בב"י סי' תקמ"ה בשם רי"ו ונדפס בטעות ס' תורת אדם וצ"ל ס' תולדות אדם וחוה להתיר כ' משיטא בחוה"מ מיהת ומ"מ כתב עליו ולא נהירא. אבל כתיבה גסה של כל אומה ולשון אין שום סברא לומר שלא יחייב מה"ת חוץ מה שנמצא בהגה' מיימוני הנ"ל ולאו מר בר אשי חתום עלה:

ועיין לשון פי' המשנה לרמב"ם שהי' לוים כותבים א' ב' עד י' ושוב כתבו י"א י"ב י"ג ע"ש. ונ"ל פלוגתת ר' יוסי ורבנן בהא דמייתי מג"א סי' ש"מ דלתשובת רמ"א הכותב על דפי ספר אין בו לא כותב ולא מוחק כיון דעשוי לפתוח ולנעול ועט"ז שם. ומג"א ס"ל שהוא חייב חטאת. והנה עד י"ב הי' הלוים כותבים חצי אות בקרש זה וחצי בשני וכן באדנים ולת"ק הוה זה כתיבה מעליא אע"ג דעשוי לפרוק ולהחזיר נמצא לא הוה רושם במקדש ואינו אב מלאכה. ולר' יוסי אין זה כתיבה אלא רושם בעלמא והוה רושם אב מלאכה. וכתיבה נמי הוה מאות י"א י"ב ואילך כתבו עכ"פ אות א' שלם והא דבעי' ב' אותיות כ' רמ"א בתשובה שם דזה הל"מ ככל שיעורין וק"ל:

בתוס' בד"ה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה פי' בערוך וכו' עס"ה. כבר כתבתי בזה בכמה דוכתי בחידושי כתובות בסוגיא דפתח פתוח ולעיל בפרק כירה בסוגיא דמיחם שפינהו ע"ש:

הקודח. וכל הקודח ע''מ למלאות הוא לתקוע בו יתד ושלא למלאות. קרי נוקב: בשלמא לרב. דאמר נקב הוי בנין האי נמי בנין הוה כל שהוא ואע''פ שימלאנו הרי הועיל לבנין שקודח החור: חד חורתא. קדח חור: אלא לשמואל. דאמר נוקב לאו בונה הוא בשלמא נקב דלול איכא למימר מכה בפטיש אבל זה שעומד לסתום לאו גמר מלאכה הוא: דבזעיה ברמצא דפרזלא. במסמר ארוך של ברזל: ושבקיה בגוויה. לתלוש בה: דחק קפיזא בקבא. בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע''פ שעתיד להוסיף יש שמקיימין כן: מאמן ידיו. מרגילם ומכוונם להכאה הראוייה למלאכה מכה גדולה או מכה קטנה: מרדדי טסי משכן. לציפוי קרשים: עושין כן. מכין ג' על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק ובעלי מטבע במקומנו ראיתי עושין כן: מתני' מקרסם. קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו: מזרד. זרדין לחין חדשים של שנה זו ופעמים שהן מרובין ומכחישים האילן ומתייבשין וקוצצין אותם ממנו: אם לתקן. את האילן או את הקרקע וקצצו מן המחובר: ביצה קלה. כגרוגרת מביצת תרנגולת שקלה היא לבשל מכל הביצים: גמ' לביזרא דקרא. לזרוע בתוכה נימא של דלעת ואע''ג דשנינו (לעיל דף צ:) לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת ה''מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה: עולשין. עשב שקורין קרישפ''ל: זרדין. מין קנים הם ובעודן רכים זורדין אותם למאכל אדם נתקשו מעט ראויין למאכל בהמה יבשו עומדין להסקה: אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו. הרי הקרקע מתייפה מאליו: באגם. שאין צריך ליפות: בארעא דחבריה. לא איכפת ליה ליפות: מתני' בין משם אחד. שתיהן אלפין: משתי שמות. אלף בית: משתי סמניות. אחת בדיו ואחת בסיקרא: בכל לשון. של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה: משום רושם. סימן שהיו עושים בקרשי המשכן מפני שמפרקין אותו ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים ואתא ר' יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב: מצינו שם קטן כו'. הא אתא לאשמועינן רבי יהודה דאע''ג שלא נגמר מלאכתו שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת ואותו מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום אחר חייב: גמ' הא מני רבי יוסי היא. דלא בעי כתיבה אלא רושם בעלמא ובשמאלו רושם מיהא הוה: והן שני שמות. כגון הנך דנקט במתני' שאינן שוות: הא ב' אותיות והן שם אחד. כגון שש מששך או תת מתתנן או חח מחחים לא מיחייב מדלא נקט רבי יהודה חד מהנך: אחת. כולה במשמע: כל השם. התיבה קרוי שם: בית אחד בנפה. לאחר שהסיך נצרים של שתי עושה באריגת ערב נצר אחד מלמטה ואחד ממעלה והן קרוין בתים והם עונבין את השתי כדרך רכיבתו ועומד האריג ובית אחד אין מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים:

בשלמא לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא. אע''ג דלא דמי לעושה נקב בלול של תרנגולין דהתם עשוי להכניס ולהוציא מ''מ מטעם בנין כל דהו מיחייב כמו מעייל שופתא בקופינא דמרא ומסתת אלא לשמואל דמשום בנין כל דהו לא מיחייב אמאי חייב הא אין כאן גמר מלאכה: אם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק. פירוש שאינם ראויין לאכילה דאי לאו הכי מיחייב אשיעורא זוטא כדאמר לעיל (דף עו.) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב: באגם שנו. ומתני' דלא שייך לאוקמי באגם אומר ר''ת דאיירי באילן יבש שאינו מתקן כלום: לא צריכא דעביד בארעא דחבריה. פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא והתיר ר' חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אע''פ שא''א שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אע''פ שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא וכן הביא רשב''א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:) כר''ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי ואע''פ שאינו נהנה בחבורה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא איכא והא דקאמר בשילהי כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מיירי דלא הוי פסיק רישיה שמזלפו בטיפות דקות א''נ על גבי האיברים אפשר שלא יכבה האש ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) גבי אין ממעטין בי''ט משום ר''א. בר''ש אמרו ממעטין ופריך והא קא מתקן מנא ומשני כגון שליקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי משמע כפי' הערוך דכשאינו נהנה מותר אע''ג דהוי פסיק רישיה וליכא למימר כיון דאית ליה הושענא יתירתא אינו מתקן כלום דא''כ אמאי קאמר התם דסבר לה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר מיהו י''ל דאותו תיקון מועט כמו . מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה: בארעא דחבריה. פי' דהויא מלאכה שא''צ לגופה: