שבת קא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - ב

ואמר ליה רב לרבי טבלא: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים. וכגון זה ששנו בעירובין פז ב, גבי גזוזטרא שהיא גבוהה מן הים שעושה מחיצה תלויה בגזוזטרא וממלא דרכה, וכן מצינו עוד שם פו א שהתירו חכמים למלאות מבור שבין שתי חצירות על ידי מחיצה תלויה, ומשום שקל הוא שהקילו חכמים במים, אבל בחורבה לא התירו.

והרי אמאי מועילה מחיצה תלויה להתיר במים, הא איכא בקיעת דגים? כלומר, הרי בהכרח מה שמועילה המחיצה התלויה הוא משום שאנו אומרים "גוד אחית מחיצתא" עד לקרקע, ואם בקיעת דגים שמה בקיעה הרי נתבטלה מחיצה זו. אלא, שמע מינה, בקיעת דגים לא שמה בקיעה. ^[1]

שנינו במשנה: ספינות קשורות זו בזו, מטלטלין מזו לזו. אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות, אין מטלטלין מזו לזו:

והניחה הגמרא שהיו הספינות של אדם אחד, וכשאינן קשורות זו לזו, אסור לטלטל מזו לזו, שמא תזוז הספינה השניה - תוך כדי העברת החפץ מספינה לספינה - ויפול החפץ לים, ויש לחוש שמא יביאנו מן הים שהוא כרמלית לספינה שהיא רשות היחיד. ולכן מקשינן: הרי פשיטא, שאם הן קשורות זו לזו ואין לחוש לנפילה ולהכנסה, מותר לטלטל מזו לזו, שהרי אין איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד כשהן של אדם אחד!? ^[2]

אמר תירץ רבא: לא נצרכה משנתנו אלא להתיר ביצית [ספינה קטנה] שהיא עומדת ביניהן של הספינות, כלומר, אם קשורות הן זו לזו, כי אז מותר לטלטל מזו לזו אפילו דרך הביצית הקטנה שבין שתי הספינות הגדולות, ואף שהיא עצמה אינה קשורה. ^[3]

אמר הקשה ליה רב ספרא לרבא: משה [כלומר, רבינו בדורו כמשה בדורו] שפיר קאמרת [ההיטב אמרת]!? והרי "מטלטלין מזו לזו", תנן. ומשמע שאין אחרת מפסקת, ליכנס בה המטלטל הזה!? ^[4]

אלא, אמר רב ספרא לפרש את החידוש במשנתנו שהתירה טלטול מספינה לספינה כשהן קשורות:

לא נצרכה משנתנו המתירה לטלטל מספינה לספינה כשקשורות הן זו לזו, אלא כשהיו שתי הספינות של שני בני אדם ולערב ולטלטל מזו לזו, כלומר, משנתנו באה להשמיענו שיכולים שתי הספינות לערב ביניהם ולטלטל מזו לזו, כי הייתי סבור לומר שאין עירוב מועיל בספינות כיון שאין הן קבועות שם. ^[5]

וכדתניא: ספינות קשורות זו בזו, מערבין ומטלטלין מזו לזו.

ואם נפסקו הספינות מקשירתן, נאסרו בטלטול מזו לזו.

חזרו הספינות ונקשרו: בין שנקשרו שוגגין שלא היו יודעים ששבת היום או שקשירה מלאכה היא ממלאכות שבת, ובין שנקשרו מזידין, בין שהיו אנוסין בקשירה, בין שהיו מוטעין, כלומר, היו מתעסקים בדבר אחר לקושרו ונקשרו הספינות - חזרו הספינות להיתרן הראשון.

וכן מחצלות הפרוסות לרשות הרבים, כלומר, מחצלות שעשו מהן מחיצות הרבה ברשות הרבים, ושבתו יחידים ביניהם, זה בזו וזה בזו, מערבין היושבים בין המחצלות עירובי חצירות ומטלטלין על ידם מזו לזו.

ואם נגללו המחצלות ונפרצו המקומות המיוחדים זה לזה, נאסרו.

חזרו ונפרשו, בין שוגגין בין מזידין, בין אנוסין ובין מוטעין, חזרו להיתרן הראשון -

שכל מחיצה שנעשה בשבת, בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה.

ומקשינן: איני!? איך שנינו שהמחיצה הנעשית באיסור שמה מחיצה להתיר לטלטל על ידה!?

והאמר רב נחמן: לא שנו שמחיצה הנעשית באיסור מחיצה היא, אלא להחמיר, לענין לזרוק מרשות הרבים לתוך המחיצה שהוא חייב. אבל להקל, לטלטל על ידי המחיצה הנעשית באיסור, אסור.

ומשנינן: כי איתמר דרב נחמן שאין המחיצה מועיל להתיר בטלטול כשהיא נעשית באיסור, אמזיד בלבד איתמר, שהמחיצה הנעשית במזיד אינה מועילה להתיר בטלטול, כי קנס הוא שקנסוהו חכמים, אבל שאר האופנים הנזכרים בברייתא, אף שבאיסור נעשתה המחיצה, הרי היא מחיצה ואפילו להקל ולטלטל על ידה.

אמר שמואל: זו ששנינו במשנתנו "ספינות קשורות זו בזו, מטלטלין מזו לזו", היינו: ואפילו קשורות בחוט הסרבל [חוט שמשחילים בבית הצואר שבבגד כדי להדק על ידו את הבגד לצואר].

ומקשינן עלה: היכי דמי [באיזה אופן עוסק שמואל]!?

אי דיכול אותו חוט הסרבל להעמידן לספינות שלא יתפרדו זו מזו, הרי פשיטא, כי מה איכפת לן באיזה חוט הן קשורות, כיון שאין יכולות להפרד זו מזו!?

ואי דאין יכול אותו חוט להעמידן שלא ייפרדו זו מזו, אמאי, למה יועיל חוט זה!?

ומשנינן: לעולם הכא במאי עסקינן בכגון דיכול אותו חוט להעמידן שלא ייפרדו, ודקשיא לך: פשיטא, אימא לך: שמואל שהוצרך להשמיענו שאפילו חוט הסרבל מועיל להתיר בספינות, לאפוקי מדנפשיה קאתי [להוציא מדברי עצמו הוא בא] -

כלומר, היות ומצינו לשמואל עצמו שאמר גבי ספינות [לענין אחר שהצריכו בו חכמים קשירה בדבר המעמיד את הספינה]: לא אמרו חכמים אלא כשקשרה בדבר שרגילים להעמיד בו, לפיכך הוצרך שמואל להשמיענו: לענין שבת שהצריכו חכמים קשירה בדבר המעמיד את הספינה, אין צריך שיקשור דוקא בדבר שרגילים להעמיד בו, אלא כל קשירה המעמידה את הספינות שלא ייפרדו זו מזו קשירה היא, ומותר לטלטל מזו לזו.

דתנן: קשרה לספינה לאהל המת בדבר המעמידה, הרי הוא מביא לה טומאה, ומשום שאותו כבל בה קשר את הספינה נטמא, והרי הוא מטמא את הספינה עצמה, ^[6] והספינה מטמאת את הכלים שבתוכה.

ואם קשרה בדבר שאין מעמידה, אין הוא מביא לה טומאה, כדמפרש טעמא ואזיל.

ואמר שמואל: והוא שקשורה הספינה בשלשלת של ברזל שרגילים להעמיד בה את הספינה, כלומר, זו שאמרו חכמים "בדבר המעמידה", לא נתכוונו חכמים לכל קשירה המעמידה את הספינה, אלא לקשירה בדבר שרגילים להעמיד בו את הספינה, והיינו שלשלת של ברזל, וכדמפרש טעמא ואזיל.

כלי הנטמא במת נעשה אב הטומאה. אבל כלי מתכות הנטמא במת דינו כמת עצמו, והנטמא בכלי זה נעשה אב הטומאה כאילו נטמא במת עצמו, שכך דרשו חכמים מן הכתוב "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת", ללמדך: חרב שבו הרגו את המת - וכן שאר כלי מתכות שנטמאו במת - הרי דין כלי זה כחלל עצמו, שהוא אבי אבות הטומאה.

והיינו שהשמיענו שמואל: לענין טומאה הוא ^[7] כיון דכתיב "בחלל חרב", ודרשינן: "חרב הרי הוא כחלל" - אין, בזה אכן צריך קשירה בשלשלת של ברזל דוקא, כי הכבל נעשה כמת עצמו לטמא את הספינה להיות אב הטומאה, והספינה מטמאת את הכלים שבתוכה להיות ראשון לטומאה. אבל כשאינה קשורה בשלשלת של מתכת, כי אז נעשה הכבל אב הטומאה, ומטמא את הספינה להיות ראשון לטומאה, ואין ראשון לטומאה מטמא את הכלים.

אבל לענין שבת, כיון שיכול החוט להעמידה, אפילו העמידה בחוט הסרבל מותר לטלטל על ידי קשירה זו.

הערות

^[1] א. יש לעיין: לפי המתבאר מן הסוגיא הרי נראה, שכל מחיצה תלויה יש להתירה משום "גוד אחית מחיצתא", אלא משום בקיעת הגדיים אי אפשר לומר "גוד אחית מחיצתא", ואם כן מאחר שבקיעת דגים לא שמה בקיעה, שוב ממילא מחיצה תלויה מן הדין שתתיר בגזוזטרא ובבור שבין שתי חצירות, ואם כן למה אמרו "קל הוא שהקילו חכמים במים", והרי מן הדין הוא כן ! ? וראה בריטב"א [הנדמ"ח] שכתב: אלא שמע מינה בקיעת דגים לא שמה בקיעה: וקשה לי: אם כן לא הקילו במים כלום ! ? יש לומר, שזו היא הקולא שהקלו בה שלא לחוש לבקיעת דגים שאינה נראית, כי משורת הדין, מה לי בקיעת גדיים מה לי בקיעת דגים. [וראה גם לשון המרדכי אות שעו "דקל הוא שהקילו חכמים במים, משום דבקיעת דגים לא שמה בקיעה"]. ודברי הריטב"א מחודשים הם, כי בפשוטו "קל הוא שהקילו חכמים במים" היינו לענין היתר מילוי, כבשני האופנים שהביא רש"י, וראה עוד ברש"י לעיל ק ב גבי ספינה, שאם בא למלאות מים מן הים עושה מחיצות תלויות לחלל ארבעה על ארבעה, וממלא, וכתב שם רש"י שהוא משום ש"מחיצה תלויה מתרת במים", וכן הוא לשון רש"י בעירובין יב א ד"ה שהקילו חכמים במים: למלאות מהם על ידי תיקון כל שהוא. אבל הרי בסוגייתנו מבואר שאותן ביצאתא דמישן נעשות רשות היחיד משום שבקיעת דגים לא שמה בקיעה, ובסוגייתנו אין אנו דנים כלל לענין מילוי, אלא לענין טלטול ארבע אמות בתוך הספינות, ולענין זה לא מצינו שהקילו חכמים בספינות משום שנמצאות הם במים. [וראה מה שכתב ב"חזון איש" סימן סח י, וראה עוד בענין זה ב"שלמי יוסף" על סוגייתנו]. ב. הקשו התוספות: למה הוצרך להביא את דברי רב, היה לו להביא את המשנה בעירובין גבי גזוזטרא שממלאין אליה על ידי מחיצה תלויה ! ? ותירצו: דאי ממתניתין הוה אמינא, דהוא הדין אף בשאר מחיצות שאינן של מים מתרת מחיצה תלויה. ולהכי מייתי מרבי טבלא, דמפרש הטעם "קל הוא שהקילו חכמים במים". ולפי דברי הריטב"א ש"קל הוא שהקילו חכמים במים, להתיר בקיעת דגים", ניחא יותר תירוץ התוספות, וראה ריטב"א על קושיא זו.

^[2] קושיית הגמרא נתבארה על פי התוספות בפירושם הראשון. אלא שלשונם - שמא יפול החפץ אל המים ומטלטל מרשות היחיד לכרמלית ואתי לאתויי - צריך ביאור, כי היה להם לומר "ואתי לאתויי ומטלטל מכרמלית לרשות היחיד", ואה מה שביאר המהרש"א את לשונם. וראה לשון תוספות הרא"ש. ובפירוש שני פירשו באופן שידעה הגמרא בתחילה שהן של שני בני אדם, ומכל מקום מקשינן "פשיטא", ראה שם. ומרש"י ד"ה לערב, נראה, שלא ידעה הגמרא בתחילה שהן של שני בני אדם, ואם כן לפירוש רש"י צריך לפרש כפירוש הראשון. ומיהו שיטת רש"י בזה משמע שלא כפירוש התוספות, וכפי שיתבאר בהערות בהמשך הענין. והוסיפו התוספות: אף על גב דלעיל [צז א, ראה שם] גבי שני בתים [משני צידי רשות הרבים], לא גזרינן דילמא אתי לאתויי [אם גובה שני הבתים הוא שוה]. הכא בספינות דלא קביעי, איכא למיגזר טפי, דילמא נפיל. ובתוספות רי"ד כתב בביאור קושיית הגמרא: בשלמא מאי דאמר ברישא "אין מטלטלין מספינה לחברתה", ומאי דתני סיפא נמי "אם אינן קשורות, אפילו מוקפות, אין מטלטלין מזו לזו", יש לומר, דטעמא דמילתא משום דניידי ואין להם קביעות, אף על גב דמספינה לספינה מטלטל דתרוייהו רשות היחיד נינהו, וכנגדן בשני בתים בשני צידי רשות הרבים פטור, התם משום דקביעי, אבל הני דניידי כזורק בכרמלית דמי, אבל הני שהן קשורות וקביעי, פשיטא ודאי דמותר. אך במאירי בפירוש המשנה מבואר האיסור באופן אחר, שכתב: מספינה לספינה פטור, שאף על פי ששתיהן רשות היחיד, לכתחילה מיהא אסור, הואיל וכרמלית באמצע, שהכרמלית, הואיל ואסור בעצמו לטלטל בכולו, כך אסור לטלטל ממנו לרשות היחיד או רבים, או מהם לתוכו, או מרשות היחיד לרשות היחיד וכרמלית באמצע, אלא שאם עשה כן פטור. היו הספינות קשורות זו בזו, רצונו לומר שהם סמוכות זו לזו בלא הפסק ים בינתיים, ושהם קשורות, מותר לטלטל מזו לזו, ואם אין קשורות אף על פי שמוקפות, רצונו לומר סמוכות:. אין מטלטלין מזו לזו, וכן הלכה. וראה עוד ברמ"א שנ"ה א "שתי ספינות זו אצל זו אסור לטלטל מזו לזו אלא אם כן קשורות זו בזו, אלא אם כן הם גבוהים מן המים עשרה". וב"משנה ברורה" שם ס"ק יט, פירש: גבוהים מן המים עשרה, שאז מותר אפילו אינן קשורות, משום דקמטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר מקום פטור. וראה ב"חזון איש" [צח ז] שכתב על דברי המשנה ברורה בסקי"ז: ותמוה מאד, דאי חיישינן דילמא נפל, אין חילוק בין למעלה מעשרה ובין למטה מעשרה. ועל כרחך, מדשרינן למעלה מעשרה, לא חיישינן דילמא נפל, ומכל מקום למטה מעשרה אסור, כמו שכתב במרדכי משום שקמטלטל מרשות היחיד לכרמלית, ואף שאין עושה הנחה בכרמלית, אסור. וראה לשון רש"י בד"ה לא נצרכא דמשמע שלא כפירוש התוספות, ויתבאר בהמשך הענין בהערות.

^[3] לשון רש"י הוא: לא נצרכא "מטלטלין" דמתניתין, אלא לטלטל מזו לזו דרך ביצית קטנה שבין שתי הגדולות, ואף על פי שאינה קשורה, ניתרת על ידי קשירת שתים החיצונות, ולא חיישינן דילמא מישתקלא מבינייהו וקא מטלטל דרך אויר כרמלית. ולא נתבאר כאן בלשון רש"י מה הוא "דרך ביצית קטנה", אך יש ללמוד את כוונתו ממה שכתב לקמן בקושיית הגמרא על פירוש זה "והא מזו לזו תנן": משמע, שאין אחרת מפסקת ליכנס בה המטלטל הזה. ומזה משמע שהוא מטלטל דרך הביצית ממש, וביותר משמע לכאורה, שהאדם עומד בביצית ומעביר מזו לזו. ממה שכתב רש"י "ולא חיישינן דילמא מישתקלא מבינייהו, וקא מטלטל דרך אויר כרמלית", משמע לכאורה דלא כהתוספות, שלא אסרו אלא להעביר מספינה לספינה כיון דלא קביעי, כי מלשון רש"י נראה, שאסור להעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית. ופירוש זה נוטה לפירוש המאירי והמרדכי שהובא בהערות לעיל.

^[4] ראה ריטב"א החדשים מאירי ו"שפת אמת", אם רב ספרא בא לחלוק בדין או שלא נחלק אלא בפירוש המשנה.

^[5] נתבאר על פי רש"י ותוספות. ומה שאסור לטלטל מזו לזו כשאינן קשורות, כתב רש"י במשנה: "הילכך כי מיפרשי ומפסקה כרמלית בטל עירוב", וכן נראה בפשוטו מהמשך דברי הגמרא. וראה בתוספות ד"ה פשיטא, וד"ה נפסקו. וראה עוד בסוף תוספות ד"ה כי, שעל ידי הקשירה נעשות הספינות "רשות אחת". ולכאורה, לפי זה, לא מצאנו מקור לאסור לטלטל מספינה לספינה של אדם אחד כשאינן קשורות, אך המאירי - נזכר בהערה לעיל - פסק את כל זה להלכה, [וראה עוד המשך לשונו של המאירי]. וכן פסק הרמ"א [שנה א] "שתי ספינות זו אצל זו, אסור לטלטל מזו לזו, אלא אם כן קשורות זו בזו, או אלא אם כן היו גבוהות מן המים יו"ד, וצריכים לערב ביחד אם הם של שני בני אדם". וראה שם ב"משנה ברורה": אלא אם כן קשורות, דכשאינן קשורות, אף על פי שהן סמוכות זו לזו, מכל מקום עשויות להתרחק זו מזו ונמצא כרמלית מפסקת ביניהן, וחיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי מכרמלית לרשות היחיד, ומטעם זה אפילו שתי הספינות שהם של אדם אחד, גם כן אסור. ויש מתירין אם הם של אדם אחד, דלא חיישינן דילמא נפיל, ורק בשהם של שני בני אדם אסורין כשאינן קשורות זו בזו, דכיון שעשויין לנוד ולהתרחק זו מזו לא מהני עירוב שיערבו ביניהן.

^[6] וכגון ספינת הירדן שהיא קטנה ומיטלטלת מליאה וריקנית, ומקבלת טומאה. ראה לעיל פג ב. רש"י.

^[7] תיבת "הוא" נראית מיותרת.

אלא במים, קל (הקלה) הוא שהקילו חכמים במים, אבל לא הקלו בשום ענין אחר. ואמאי, הא איכא [ומדוע תתיר מחיצה תלויה במים, הלא יש] בקיעת דגים? אלא שמע מינה [למד מזה] כי בקיעת דגים לא [אין] שמה, אינה נחשבת בקיעה.

א במשנה נאמר שאם היו ספינות קשורות זו בזו — מטלטלים מזו לזו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמטלטלים, שהרי הן כרשות אחת! אמר רבא: לא נצרכה משנה זו אלא להתיר לטלטל דרך ביצית (סירה קטנה) שביניהן.

אמר ליה [לו] רב ספרא: משה, כלומר, חכם גדול כמותך שהוא כמשה בדורו, שפיר קאמרת [וכי יפה אמרת]?! והרי "מטלטלין מזו לזו" תנן [שנינו במשנה], ומשמע שלא הותרה הביצית כלל! אלא אמר רב ספרא: לא נצרכה אלא לחייב לערב כעין עירוב חצרות בין שתי הספינות, שמאחר שהן שייכות לאנשים שונים יש לעשותן כעין רשות יחיד של אדם אחד כדי שאפשר יהיה לטלטל מזו לזו. וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא] כעין זה: ספינות שהן קשורות זו בזו — מערבין ומטלטלין מזו לזו. נפסקו קשרי הספינה — נאסרו יושבי הספינות בטלטול מזו לזו. חזרו ונקשרו — בין שהיו הקושרים שוגגין כאשר קשרו (כגון שנשכח מהם ששבת היום) ובין מזידין, בין אנוסין, בין מוטעין שלא נתכוונו לקשירה — חזרו הספינות להיתרן הראשון.

וכן מחצלות הפרוסות ועשו בין אחד לשני מחיצה (לרשות הרבים) — מערבין ומטלטלין מזו לזו. נגללו המחיצות — נאסרו בטלטול ביניהן. חזרו ונפרשו, בין שוגגין, בין מזידין, בין אנוסין, ובין מוטעין — חזרו להיתרן הראשון, שכל מחיצה שנעשה בשבת, בין שנעשתה בשוגג בין במזיד — שמה מחיצה ודנים על פי המחיצה הקיימת, ואין מתחשבים באופן ובהיתר יצירתה.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: לא שנו בענין מחיצה שנעשית בשבת אלא לענין לזרוק, שהיא יוצרת רשות בפני עצמה וכל הזורק לתוכה מרשות אחרת מתחייב, אבל לטלטל בתוכה ודאי אסור! ומתרצים: כי איתמר [כאשר נאמרה] הלכה זו של רב נחמן — לענין מזיד איתמר [נאמרה], שקנסו את העושים מחיצה במזיד שלא ייהנו ממחיצתם, אבל מעיקר הדין מחיצה גמורה היא.

ב אמר שמואל: היתר זה שבספינות הקשורות זו בזו הוא אפילו היו קשורות בחוט הסרבל (חוט שקושרים בו את מפתח הצואר). ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] כשיכול להעמידן (להחזיקן) — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיש להתיר, שהרי החוט מחזיק את הספינות צמודות זו לזו. ואולם אי [אם] מדובר באופן שאין החוט יכול להעמידן — אמאי [מדוע] יתיר?

ומסבירים: לעולם תאמר שחוט זה יכול להעמידן. ושמואל שאמר זאת לאפוקי מדנפשיה קאתי [כדי להוציא מדברי עצמו] אמר כן. דתנן [שכן שנינו בברייתא]: קשרה לספינה בדבר המעמידה, והיה קצהו מצוי באוהל המת — הריהו מביא לה לספינה טומאה. ואם קשרה בדבר שאין מעמידה — אין הוא מביא לה טומאה. ואמר שמואל: "דבר המעמידה" כוונתו — והוא שקשורה דווקא בשלשלת של ברזל. ולענייננו, מאחר וקבע שמואל שחיבור ייחשב רק בשלשלת של ברזל, לכך הוצרך לומר שדין זה הוא לענין טומאה בלבד, אבל לענין שבת — אינו כן.

וטעם ההבדל לענין טומאה הוא, משום דכתיב [שנאמר]: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז). ודרשו חכמים מן המילים "חלל חרב" — חרב הרי הוא כחלל, שכלי מתכת שנגע במת נטמא באותה דרגת טומאה כמת עצמו. ולכן דווקא שלשלת ברזל הקשורה באוהל המת מסוגלת לטמא את הספינה שהיתה קשורה בה. אבל חבל מחומר אחר אין יכול לטמא כלי נוסף. אבל לענין שבת, כיון שיכול כל דבר שהוא להעמידה, לצורך היכר בעלמא [בלבד] הוא שזקוקים לקשירה, ומכיון שכן — אפילו בחוט הסרבל דיה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in water. It is a leniency the Sages instituted in water but not in other circumstances. And why were they lenient with regard to a hanging partition in water? Isn’t there the passage of fish? Rather, learn from this that the passage of fish is not considered passage.

We learned in the mishna: If boats are tied together, one may carry an object from one to the other on Shabbat. The Gemara asks: That is obvious, since these boats are like a single domain. Rava said: This mishna was necessary only to permit carrying from one boat to another via a small boat that is between them.

Rav Safra said to him: You, who are as great in this generation as Moses, did you speak well? We learned in the mishna that one may carry only from one to the other, not via a small boat. Rather, Rav Safra said: The mishna was only necessary to obligate one to place an eiruv, a joining of courtyards, between the two boats. Since the boats belong to different people, they must be joined to form a single domain in order to permit carrying from one to the other, as it was taught in a baraita: With regard to boats tied to one another, one places an eiruv and carries from one to the other. If the ties between them were severed, the people on the boats are prohibited to carry from one to the other. If they were then retied, whether unwittingly, i.e., the one who retied them forgot that it was Shabbat, whether intentionally, whether due to circumstances beyond one’s control, whether mistakenly, the boats are restored to their original permitted status.

And similarly, in the case of mats that are unfurled to create a partition between two people and the public domain, one places an eiruv and carries from one to the other. If the mats were furled, the people on the boats are prohibited to carry from one to the other. If the mats were then unfurled again, whether unwittingly, whether intentionally, whether due to circumstances beyond one’s control, whether mistakenly, they are restored to their original permitted status. That is because any partition that is established on Shabbat, whether unwittingly, whether intentionally, is considered a partition.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Naḥman say: They only taught the principle that a partition established on Shabbat is considered a partition with regard to throwing. In that case, a partition creates a domain unto itself, and one who throws an object into it from another domain is liable. However, with regard to carrying within that domain, it is certainly prohibited. The Gemara answers: When that statement of Rav Naḥman was stated, it was stated with regard to an act performed intentionally. One who intentionally establishes a partition is penalized and is not permitted to benefit from it. In principle, though, that partition is considered a full-fledged partition.

Shmuel said: The halakha that one may carry from one ship to another if they are tied together applies even if they were tied with a string used to close the neckline of a cloak. The Gemara asks: What are the circumstances? If the string is capable of holding the ships together, it is obvious that carrying between the ships is permitted as they are tied together. However, if the string is incapable of holding them, why is it permitted?

The Gemara explains: Actually, it refers to a string that can hold them, and Shmuel said this to exclude this case from his own statement. As we learned in a mishna: If one tied a ship with an item capable of holding it and the end of that item was in a tent with a corpse, it transmits impurity to the ship. And if one tied it with something that is incapable of holding it, it does not transmit impurity to the ship. And Shmuel said: When the mishna refers to an item capable of holding it, it is referring to a case where it is tied with an iron chain. It was necessary for Shmuel to establish that although with regard to ritual impurity the halakha applies only to an iron chain, with regard to Shabbat the halakha applies to any item capable of holding the ships together.

The reason that the halakha is different with regard to impurity is as it is written: “And whoever touches in the open field one slain by sword, or one who dies by himself, or a bone of a man, or a grave, shall be unclean seven days” (Numbers 19:16). The Sages derived from the phrase: One slain by sword that a sword is like one slain, i.e., a corpse. A metal instrument that comes into contact with a corpse assumes the same level of ritual impurity as the corpse itself, the ultimate primary source of ritual impurity. Therefore, it is only an iron chain in a tent with a corpse in it that can render a boat tied to the other end a primary source of ritual impurity. A string made of other materials cannot. However, with regard to Shabbat, since it is capable of holding it and it is a mere distinctive sign that is necessary, even the string of a cloak is sufficient.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא נצרכה אלא להתיר ביצית שביניהם. ביצית היא דוגית כדגרסי' בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא ד' עג) אמר רבא ביצית ודוגית חדא מלתא היא ר' נתן דבבלאה הוה קרי ליה ביצית כדאמרי אינשי ביציאתא דמישאן סומכוס דבר ארעא דישראל הוה קרי ליה דוגית כדכתיב (עמוס ד׳:ב׳) ואחריתכן בסירות דוגה ומתרגמ' ובנתכון בדוגית ציאדין:

ור' יוחנן (אמר) [דאמר] להא שמעתא אמתניתין [הא מיירי] שאם זרק למקום מדרון שאין דרכו לנוח שם אם נח במקום מחשבתו ואח"כ נתגלגל חייב ואם לא נח פטור אבל רבא כי קאמר בזורק למקום שוה שסוף החפץ לנוח שם סד"א אם לא איתרמי ליה לנוח אלא נזדמן לו שיתגלגל משם כאלו נח דמי קמ"ל:
רקק מים ורה"ר מהלכת בו דקתני לה תרי זימני תלתא טעמי דאיתמרו בה איתכוון. חדא בין בימות החמה בין בימות הגשמים וחדא אע"ג דנפיש (כוותיה) לא תימא דאקופי מקפי ליה. וחדא אע"ג דלא הוי ההוא רקק ד' טפחים לא תימא כיון דמעט הוא לא מסגי ליה אינשי בגווה מפסע הוא דפסעי ליה קמ"ל אע"פ שהוא פחות מד' הזורק לתוכו חייב ודמי לגודא דגמלא:
הזורק מן הים לספינה ומן הספינה לים פטור אבל אסור שהים עצמו כרמלית הוא וספינה פעמים שהיא כרמלית ופעמים שהוא [רה"י ופעמים שהיא] מקום פטור וגרסינן בעירובין פרק כל גגות אתמר ספינה רב אמר מותר לטלטל בכולה מ"ט כיון דאית לה מחיצה רה"י היא שמואל אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות מחיצות הללו להבריח מים הם עשוים והלכתא כוותיה דרב. השתא היכא דאיתא רה"י אין מטלטלין מתוכה לים ולא מים לתוכה ואם הכניס או אם הוציא פטורין וכן היכא דהויא כרמלית דקיי"ל אין מטלטלין מכרמלית לכרמלית וזימנין דמהני עירובא אבל היכא דהוי מקום פטור מטלטלין מיניה לרה"י ומיניה לכרמלית ולא חיישינן ובלבד שלא יחליף ומשום הכי אמרינן אין כרמלית פחות מד'.

אמר רב ששת ותופסת עד עשרה ופירשנו דעד עשרה הויא כרמלית למעלה מי' לא ואקילו בה רבנן מקולי רה"ר ומקולי רה"י. מקולי רה"י דאי איכא ד' דעד ד' הויא כרמלית ואי לא לא הויא כרמלית ומקולי רה"ר דעד עשרה הוא דהויא כרמלית למעלה מעשרה מקום פטור הוא והיכא דצריכא לעיולי מיא מן הים לספינה רב הונא אמר מוציא זיז כל שהוא וממלא ומעייל ליה לספינה קסבר כרמלית מארעיתא דימא או דנהרא הוא [ומשחינן] מהתם. ותופסת עד עשרה טפחים ומן כד מטי לי' טפחים שלימא כרמלית והוות ליה מקום פטור ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי והא דאצריכו ליה זיז כי היכא דלהוי היכירא רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ד' וממלא קסברי כרמלית משפת מיא משחינן ומיא ארעא סמיכתא היא וצריך לעשות מקום ד' חוץ לספינה כדי שיהא מקום פטור שמעלה המים מן הים או מן הנהר שהן כרמלית לאותו מקום שהוא מקום פטור ומשם מעייל להן לספינה פי' מקום זה כגון תיבה פחותה או סל פחותה וגרסי' בירושלמי ואם הוציא מן הים לספינה הרי הוציא מכרמלית לרה"י ואקשינן לרב הונא דאמר מוציא זיז כל שהוא וממלא מן הים לספינה ומנין דליכא י' מארעית נהרא לשפת מיא וקא מטלטל מכרמלית לרה"י ומשני גמירי אין ספינה מהלכת במים שיש בהן פחות מעשרה. ומקשינן ודלמא מורשא איכא. פי' מורשא כמו חפירה שיש בקרקעית הים ליחוש דלמא האי ספינה קיימא בההוא מורשא וסביביו מקום שממלא משם אין בו מקרקעית הים שפת המים י' טפחים וכיון דליתא י' טפחים אותו המים הן כרמלית וקמטלטל מכרמלית לרה"י ופריש רב ספרא גשושי אזלי קמה. כלומר כיון שמגעת הספינה במקום שהמים מעטין מתייראין שמא תשב הספינה בקרקעית הים או שמא תהיה שם סלע ותעבור עליו ותשבר ולפיכך מהלכין בני אדם ספנים מגששין ורואין המים אם הן מי ברכים או פחות או יותר וכיוצא בהם ואם יראו מקום נמוך פחות מי' ומקום גבוה י' טפחים אין מעבירין אותה אלא מחזירין אותה לדרך אחרת.

קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה בדבר שאין מעמיד' אין מביא לה טומאה ואמר שמואל הוא שקשרה בשלשלות של ברזל לענין טומאה היא דכתיב בחלל חרב חרב ה"ה כחלל. כך הוא בכל הנוסחאות וכך גורס רש"י ז"ל ומפרש דה"ק קשרה בדבר שרגיל להעמיד בה דהיינו שלשלת של ברזל מביא לה טומאה אם ראשו א' קשור באהל המת מביא טומאה לספינה ולכלים שבתוכה דחרב ה"ה כחלל והרי הוא כאבי אבות הטומאה ואיירי בספינה המקבלת טומאה. בדבר שאינה מעמידה כלומר שאינו רגיל להעמידה כגון מיתרים דלאו מתכות אפילו במקבלי טומאה אין מביא לה טומאה דאלו ספינה לא מיטמאה מחמת אותו כלי להיותה אב הטומאה אלא ראשון לטומאה ואין היא מטמאה כלים שבתוכה. ואין זה הפירוש נכון, חדא ל"ל קשרה אפילו נוגעת נמי ועוד דבדבר המעמידה לא משמע הכי ועוד דמביא לה טומאה דרך אהל משמע ועל אהל הוא שנוי בכ"מ ועוד דאמרי' שמואל לאפוקי מדנפשי' אתי ומה ענין זו לזו שיעלה על הדעת לדמותן ולמיבעי בהא נמי שלשלת של ברזל כי התם כי היכי דליצטרך שמואל לאפוקי מהך סברא. וה"ר שמואל גורס קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ובדבר שאין מעמידה אינה מביאה את הטומאה ול"ג בחלל חרב כו' אלא ה"ג גבי טומאה הוא דכתיב כל הבא אל האהל אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה היכרא בעלמא הוא וה"פ הכא כגון שיש טומאה למטה מן הספינה והספינה מאהלת על הטומאה ועל האדם ועל הכלים וכל זמן שהספינה שטה ומתנדנדת אינה מביאה את הטומאה שאין אהל מביא טומאה אלא אהל קבוע דתנן ברישא אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והעוף הפורח והטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה ע"פ המים ועלה קתני קשר את הספינה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה וזו היא המשנה שהביאו כאן בגמ' ול"ג דתניא אלא דתנן, וכן בפר"ח ז"ל. והא דמסיימו בדבר שאין מעמידה אינה מביאה את הטומאה דיוקא דגמ' הוא הא בדבר שאין מעמידה כו' ומ"ה אוקמה שמואל בשקשרה בשלשלת של ברזל ליתד התקועה בארץ או לדבר העומד והעמידה שלא תשוט. וזה הפי' הי' נכון ומחוור אלו היתה הגי' כן כתובה בספרים. ולזה אפשר שיהא אמת מה שפי' מקצת המפורשים דכי אמרי' חרב ה"ה כחלל לאו דוקא חרב אלא [ה"ה] לכלי שטף ולא אמרה תורה חרב אלא להוציא כלי חרס ולפי שאין נעשין אב הטומאה. אבל אחיו רבינו תם ז"ל מקיים הגי' הכתובה בספרים ומפרש לה בשלשלת טמאה שנגעה במת וחזרו הספינה ואהלה על השלשלת ועל הכלים וטמאם לפי שחרב היא כחלל ומטמאה באהל ודוקא קשרה לפי שאיננה נפרדת ממנה ולעולם הספינה מאהלת עלי' ועל הכלים נמצאת כאהל קבוע ומביאה את הטומאה בכלים שהספינה עצמה אינה מקבלת טומאה. ואכתי ק"ל, למה איצטריך שמואל לאפוקי מההיא מה ענין שבת אצל טומאה ואפשר דכי היכי דלא תיסק אדעתין [דכיון] דאפילו במאהלת על המת בעי שמואל קשירה בשלשלת משום דליהוי אהל קבוע וה"נ ליבעי קביעותא ואי לא קביעי כמפורדות דמיין קמ"ל (משום דליהוי שלשלת גופה מטמאה קאמר וה"ה לכל דבר המעמיד דהוי אהל) והנה בפי' זה גילה רבינו תם ז"ל דעתו דחרב ה"ה כחלל אפי' לטמוי באהל וחבריו חולקין עליו, ובפ' לא יחפור (ב"ב כ' ע"א) שמעתי בזה דברים ארוכים ושם אכתוב הכל בס"ד:

לא נצרכא אלא לערב ולטלטל מזו לזו. וכתב הראב"ד ז"ל דקא משמע לן דאע"פ שהן גבוהות עשרה טפחים ואין ביניהם לא פתח ולא סולם, עירוב מועיל בהם ומטלטלין מזו לזו, מה שאין כן בשני חצרות שאין מעורבות זו בזו אלא או דרך פתח (או דרך סולם) שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים בתוך עשרה, או דרך סולם גבוה עשרה ורחב ארבעה, וספינות אלו אע"פ שאין בהן אחד מכל אלו מותר לערב ולטלטל מזו לזו. וטעמא דמלתא מפני שהן כבתים ולא כחצרות, ואמרינן בעירובין (עו, ב) ביתא כמאן דמליא דמי. ובתוספות אמרו דהא קא משמע לן, דסלקא דעתך אמינא דלא תקנו ערוב אלא בדבר הקבוע תדיר כגון בתים וחצרות, קא משמע לן.

כי אתמר דרב נחמן אמזיד אתמר. פירש רש"י ז"ל: על נגללו במזיד דקתני בהא ברייתא אתמר, וכי קתני חזרו להיתרן הראשון אשארא. והקשו עליו בתוס' דאם כן למה שנה בברייתא מזידין. על כן פירש ר"ת ז"ל דבעלמא אתמר כלומר: במחיצה שנעשית לכתחילה במזיד, אבל זו אינה נעשית לכתחילה שאינה באה אלא להתיר ערובו כבתחילה וכל שעה היא רשות היחיד הלכך אף מזיד מועיל דלא קנסינן בכי הא כיון שאין זה אלא מעמיד דבר על חזקתו הראשונה.

קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה, בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה, ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל לענין טומאה בחלל חרב אמר רחמנא (במדבר יט, טז) חרב הרי הוא כחלל. כך היא גירסת הספרים וכן גריס רש"י. ופירש הוא ז"ל: בדבר המעמידה דבר שדרכו להעמידה בו דהיינו שלשלת של ברזל, ודבר שאין מעמידה שאין דרכו להעמידה בהן כגון חבלים שאינן של ברזל, ולומר שאם קשרה בשלשלת של ברזל וראשו האחר באהל המת, הרי השלשלת מטמאת את הספינה דהרי הוא אבי אבות הטומאה כחלל עצמו, וספינה זו ספינת הירדן שמקבלת טומאה (לעיל שבת פג, ב), והרי הספינה חוזרת ומטמאה כלי שבתוכה דהרי היא אב הטומאה, אבל דבר שאין רגיל להעמידה כגון חבלים אעפ"י שנגעו במת אינן אלא אב הטומאה, והן מטמאות את הספינה להיות ולד הטומאה, ואינה מטמאה את הכלים שבתוכה שאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה.
ואין פירושו מחוור. דאם כן למה לי קשרה אפילו נגעה נמי, ועוד דמביא לה טומאה באהל משמע, דאין הלשון הזה בשום מקום בנגיעה אלא במביא דרך אהל, ועוד דבדבר המעמידה אינו משמע כן, דאי בדבר הרגיל קאמר שהוא שלשלת של ברזל לא הוי ליה לשמואל למימר והוא שקשרה בשלשלת של ברזל, אלא אמר שמואל מאי דבר המעמידה שלשלת של ברזל. ועוד מה ענין זה לענין עירוב שיצטרך שמואל לאשמועינן דלא ניטעי בה, דנבעי נמי שלשלת של ברזל.

ולפיכך פירש ר"ת ז"ל בשלשלת טמאה שנגעה במת או שהאהילה עליו, וחזרה הספינה והאהילה על השלשלת ועל הכלים וטמאם לפי שחרב הרי הוא כחלל, ודוקא קשרה כלומר: שקשר השלשלת בספינה לפי שאינה נפרדת ממנה ולעולם הספינה מאהלת עליה ועל הכלים ונמצאת הטומאה קבועה בה ולפיכך מביא את הטומאה, שאילו לא היתה השלשלת קשורה לספינה נמצאת הספינה לעתים נשמטת ממנה ולא חשבינן הטומאה כקבועה בה ואינה מביאה את הטומאה, וכדתנן (אהלות פ"ח, מ"ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין, הזרעים וכו' והעוף הפורח והטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים, אבל עכשיו שהיא קשורה עם השלשלת אעפ"י שהיא שטה על פני המים מכל מקום הטומאה קבועה בספינה. והא דתנן (שם) וספינה שהיא שטה על פני המים אינה מביאה את הטומאה, התם כשהטומאה והכלים במקום אחד, והספינה והעוף שטין עליהן. ואם תאמר גם לפירוש זה, למאי אצטריך שמואל [לאפוקי] מההיא, מה ענין שבת אצל טומאה. תירץ הרמב"ן ז"ל, כי היכי דלא תיסק אדעתין דאפילו במאהלת על המת בעי שמואל קשרה בשלשלת משום דלהוי אהל קבוע והכא נמי ליבעי קביעותא ואי לא קביעי כמפורדות דמיין, קמ"ל דמשום דלהוי שלשלת גופא מטמאה קאמר, והוא הדין לכל דבר המעמיד דהוי אהל.

זה שהתרנו בספינות קשורות לטלטל מזו לזו פירושו מזו לזו דוקא אבל מזו לזו ע"י ביצית קטנה שביניהם שאינה קשורה בהם לא ויש חולקים להתיר ממה שאמרו בכאן משה שפיר קאמרת מיהו מזו לזו תנן אלמא אלא מיחה בדבריו אלא מלשון המשנה ומ"מ מודה הוא לו בהוראה ומ"מ אנו גורסין משה שפיר קאמרת בתמיהה והא מזו לזו תנן כלומר מזו לזו דוקא הא ע"י ביצית לא וכן הדברים נראין:

ספינות קשורות שהתרנו טלטולן מזו לזו יראה לפרש כשאין ביניהם שלשה ומ"מ בירושלמי התירו אף ביש ביניהם שלשה אלא שנחלקו אם דוקא כשאין ביניהם ארבעה או אף ביש ביניהם ארבעה ויראה לפסוק כדעת המחמיר:

ספינה המקבלת טומאה כגון ספינת הירדן על הדרך שהתבאר וקשרה בדבר המעמידה והיה ראש הקשר באהל המת או נוגע בכזית מן המת אם היה הקשר של ברזל כגון שלשלאות וכיוצא בהן והרי החרב כחלל בכל מיני מתכות כמו שביארנו בראשון של חולין ונמצא הקשר אבי אבות ומביא לספינה טומאה עד שהיא נעשית אב הטומאה והספינה מביאה טומאה לכלים שבתוכה שהרי אב הטומאה היא ואדם וכלים מקבלים טומאה מאב הטומאה אבל אם לא היה הקשר של ברזל אלא שהוא מדברים אחרים המקבלים טומאה אין כלים שבתוך הספינה טמאים שהקשר אינו אלא אב הטומאה והספינה ראשון ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וי"מ שמועה זו בספינה שאינה מקבלת טומאה ומפרשי' שהשלשלת נטמא במת ומאהיל על כלים שבספינה והוא מטמא באהל המת מתורת חרב הרי הוא כחלל ואע"פ שלא נאמר חרב כחלל להיותו מטמא באהל אפשר דוקא כשנטמא החרב באהל אבל אם נטמא במגע החלל דינו כחלל לטמא אף באהל ואין הדברים מחוורים ועיקר הדברים בשמועה זו מה שחדשו בה מקצת רבותינו הצרפתים והוא שאין גורסין בשמועה זו חרב הרי הוא כחלל ופרשו הענין שהטומאה בתוך הספינה מאהלת על הטומאה והכלים ואמר שאם היא קשורה בשלשלאות של ברזל הרי היא אהל קבוע ומטמאה כלים שבתוכה באהל אבל אם לא נקשרה בשלשלאות של ברזל אע"פ שהיא קשורה בשאר דברים המעמידים אותה אין שמו קשר להיותה נקראת אהל קבוע וכל שאינו קבוע אינו אהל והוא ששנינו באהלות אלו לא מביאים ולא חוצצין העוף הפורח וטלית המנופפת וספינה השטה על פני המים קשר את הספינה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה והדברים נראין:

בפירש"י בד"ה הא איכא כו' ועוד מאי דוחקיה דרב יוסף לשנויי הכי נימא כו' ואביי גופיה מאי מותיב כו' עכ"ל ר"ל לפרש"י ניחא דאביי מוקי הך דעמוד כו' אפי' כרבנן דסתמא קתני ונ"ל דוחק לאוקמי כר"י בר"י אלא דרבנן נמי דפליג עלה דר"י ב"י בטרסקל מודו בעמוד וכדמסיק מאי אריא כו' הכא ה"ל מחיצה שאין הגדיים כו' וא"כ ה"ה ספינה ה"ל מחיצה שאין הגדיים כו' אבל לשיטת רבותיו של רש"י דע"כ ההיא דעמוד כו' כר"י ב"י אתיא דלדידיה מהני מחיצות שהגדיים כו' גבי טרסקל למימר גוד אחית אבל רבנן הא פליגי גבי טרסקל ומינה בעמוד ברה"ר כו' דלא מהני מחיצות שהגדיים בוקעין בה למימר גוד אחית ואם כן כיון דאין נראה לרב יוסף דוחק לאוקמא הך דעמוד כר"י ב"י אם כן מאי דוחקיה לשנויי הכי מאי אריא כו' ולפלוגי בין עמוד לספינה ה"ל לשנויי בפשיטות דהך דעמוד אתיא כר"י בר יהודה ורבנן פליגי עליה כדמתקיף לה רב יוסף גופיה ועוד אביי גופיה דמותיב לה מהך דעמוד כו' כיון דלא ידע לאוקמא אלא כר"י בר יהודה כמו בטרסקל מאי מותיב ליה ואת לא תסברא כו' דלא חזינן וחכמים פטרי וכו' ומהרש"ל כתב ליישב שיטת רבותיו ולחלק בין טרסקל לעמוד ואין לי להאריך כי דברים דחוקים הם בפרש"י וק"ק בעיני רש"י דמקשה לרבותיו מפ"ק בתרי דוכתי דבקיעת גדיים מעכבי גוד אחית אמאי לא קשי' ליה בפשיטות מסוף סוגיא דשמעתין דאין מחיצה תלויה מתרת אלא במים מוכח מזה אדרבה דבקיעת גדיים מבטל מחיצה ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה פשיטא כו' שמא כו' ומטלטל מרה"י לכרמלית כו' עכ"ל. נ"ל דר"ל דאפשר שלא יכול להגיע מתוך הספינה אל החפץ בידו ויצטרך ליטול קנה ארוך בידו להושיטו מחוץ לספינה אל המים להגיע אל החפץ והשתא שפיר קאמרי שיטלטל הקנה ארוך מרה"י לכרמלית ואתי לאתויי שוב מכרמלית לרה"י החפץ והקנה וק"ל:

בד"ה כי אתמר כו' והא דקאמר שכל מחיצה כו' ומסיפא דקתני כו' פריך לרב נחמן כו' עכ"ל. מבואר יותר ברא"ש ע"ש:

בד"ה עשרה לתוכה דהויא רה"י הס"ד:

בד"ה אבל לא כו' עמוקה עשרה דאי כו' להגביה את ידו כו' כצ"ל:

בד"ה הני ביצייתא כו' לטלטל בכולה מתקיף לה הד"א:

תוס' ד"ה כי. נתגלגלו נאסרו כו' והם עירבו שנים כו' כצ"ל:

אלא במים. כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים דתנן בעירובין (דף פז:) דעושה מחיצה תלויה סביב וממלא וכן בור שבין שתי חצרות וחלקו במחיצה תלויה מלמעלה ממלא זה מכאן וזה מכאן ואף על פי שלא עירבו (שם דף פו.): הא איכא בקיעת דגים. גבי גזוזטרא כך נראה שיטה זו בעיני ועל מה שפירשו רבותי תמהתי [שהם פירשו] דהאי מידי איריא התם משום דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה רב יוסף קא מהדר ליה לאביי הכי מידי איריא הך דעמוד לדהכא התם משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה וצריכה לגוד אחית הלכך אמרינן בה גוד אחית אבל גבי ספינה דליכא בקיעת גדיים לא אמרינן גוד אחית ותמהתי אם אמרו רבותי כן דאי אפשר לאומרו דהא בפ''ק דעירובין בתרי דוכתי (דף יד: ודף טז.) אמרינן בקיעת גדיים לעכובי גוד אחית דלא לימריה במחיצה תלויה והכא היכי אמרינן דמהני גבי גוד אחית ועוד מאי דוחקיה דרב יוסף לשנויי הכי נימא ליה הא מני רבי יוסי ברבי יהודה היא ואביי גופיה מאי מותיב ליה ואת לא תסברא הא ודאי רבי יוסי ברבי יהודה היא דהא חזינן דחכמים פוטרים גבי טרסקל אלא ע''כ האי מידי איריא מסקנא דמילתיה דאביי היא ולמימר דרבנן קאמרי לה דלא דמיא לטרסקל אלא לספינה: פשיטא. דמטלטלין: לא נצרכא. מטלטלין דמתני' אלא לטלטל מזו לזו דרך ביצית קטנה שבין שתי הגדולות ואע''פ שאינה קשורה ניתרת ע''י קשירת שתים החיצונות ולא חיישינן דילמא מישתקלא מבינייהו וקא מטלטל דרך אויר כרמלית: ביצית. היינו ביציאתא דלעיל: משה. כלומר רבינו בדורו כמשה בדורו: שפיר קאמרת. בתמיה: מזו לזו תנן. משמע שאין אחרת מפסקת ליכנס בה המטלטל הזה: לערב. הא אשמועינן במתניתין דאפילו שתי הספינות לשני בני אדם שצריכין לערב מערבין ומטלטלין: נפסקו. בטל העירוב מפני שנפרדות: שוגגין. שגגת שבת או שגגת מלאכות: מוטעין. מתעסקין בדבר אחר לקושרו ונקשר זה: מחצלות הפרוסות. ועשו מחיצות הרבה ושבתו יחידים בהן זה בזו וזה בזו: לא שנו. דשמה מחיצה: אלא לזרוק. לחייב הזורק מתוכה לרה''ר או להפך: אבל לטלטל. להיות מותר לטלטל בתוכה אסור מדבריהם: אמזיד איתמר. ומשום קנסא ודקתני מתני' חזרו להיתירן הראשון אשוגגין ואנוסין ואמוטעין קאי וכי קתני מזידין אשמה מחיצה קאי ולזרוק כרב נחמן: בחוט הסרבל. שקושרין בו את בית הצואר שקורין מונטי''ל : להעמידן. שלא יתפרדו: לאפוקי מדנפשיה. ממילתא דאמר בעלמא דבעינן שלשלאות של ברזל ואשמועינן הכא דלא בעינן כי התם: קשרה. לספינה: בדבר המעמידה מביא לה טומאה. אם היה ראשו אחד קשור באהל המת מביא טומאה לכלים שבספינה ולספינה עצמה כגון ספינת הירדן שמקבלת טומאה כדאמרינן (לעיל דף פג:): ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל. האי קשרה בדבר המעמידה שלשלת של ברזל הוא כדמפרש טעמא ואזיל כלומר קשרה בדבר שרגילין להעמידה בו דהיינו שלשלת מביא טומאה שמטמאה את הספינה להיות אב הטומאה: בדבר שאינו מעמידה. כלומר שאינו רגיל להעמיד בה כגון מידי דלאו מתכות אין מביא לה טומאה דאילו ספינה לא מיטמאה מחמת אותו כלי להיות אב הטומאה אלא ראשון לטומאה ואינה מטמאה כלים שבתוכה ואשמעינן שמואל הכא דהאי קשורות דמתניתין אף על גב דדבר המעמידה בעינן כל שהוא מעמידה לענין שבת כשר ולא דמי למעמידה דהתם:

פשיטא אמר רבא לא נצרכא כו'. השתא ס''ד דמיירי ששתי הספינות של אדם אחד ולהכי פריך פשיטא וכשאינן קשורות אין מטלטלין דגזירה שמא יפול החפץ אל המים ומטלטל מרה''י לכרמלית ואתי לאתויי אע''ג דלעיל גבי ב' בתים (דף צז.) לא גזרינן דילמא אתי לאתויי הכא בספינות דלא קביעי איכא למיגזר טפי דילמא נפיל ומסיק לא נצרכא אלא לערב ולטלטל וקמ''ל דעירוב מהני בספינות אע''פ שאין קבועות שם דס''ד כיון שאין עתידות להיות שם לא יהנה עירוב קמ''ל דמהני ועוד מפרש ר''י דמעיקרא נמי הוה איירי בספינות של שני בני אדם וע''י עירוב קאמר דמטלטלין מזו לזו ואפ''ה פריך פשיטא דמהני עירוב ולהכי כשאין קשורות אין מטלטלין דלא מהני התם עירוב ומסיק לא נצרכא אלא לערב ולטלטל ואפילו נפסקו כיון דחזרו ונתקשרו וכדתניא כו': נפסקו נאסרו. ולא דמי לעירב דרך הפתח ונסתם דאמר רב הונא ורב יהודה בספ''ק דעירובין (דף יז.) דשבת הואיל והותרה הותרה דהכא כיון דנפסקו הוי כאילו הוי רה''ר ביניהם ואם עירבו ג' בתים (ביניהם) ונפל האמצעי ונעשה רה''ר פשיטא דלא אמרינן הואיל והיתרה הותרה: כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר. והא דקתני חזרו להיתרן הראשון אף במזיד לא לגמרי חזרו להיתרן הראשון לטלטל אלא דהוו רה''י דאורייתא ומיהו אספינות לא א''ש דבלא חזרו ונתקשרו הוי רה''י דאורייתא ור''ת מפרש דחזרו להיתרן הראשון אפילו אמזידין ור''נ דאמר דבמזיד לא הוי מחיצה אלא לזרוק ולא לטלטל היינו שע''י המחיצה נעשה רה''י אבל ספינות דבלאו הכי הוו רה''י כי קשרו אפילו מזיד שרי לטלטל ומחצלות הפרוסות ברה''י איירי שיש מחצלות מפסיקות בין שתי חצרות נתגלגלו נאסרו שהרי הן כחצר אחת והם עירבו שנים חזרו ונפרשו חזרו להיתירן הראשון ומטלטלי אלו לכאן ואלו לכאן והא דקאמר שכל מחיצה הנעשה בשבת שמה מחיצה טעמא קא יהיב למילתיה דאפילו היכא דע''י המחיצה נעשה רה''י הויא מחיצה או לזרוק או לטלטל כ''ש מחיצה זו שאינה עשויה אלא להתיר עירוב כבתחלה דהויא מחיצה ומסיפא דקתני שכל מחיצה הנעשית בשבת כו' פריך לר''נ וההיא דכל גגות (עירובין דף צג:) כותל שבין שתי חצרות שנפל ואיכא דשרי התם לטלטל עד עיקר מחיצה לא דמי להכא דהתם איירי שלא היה אלא בית אחד בחצר זה ואחד בחצר זה אבל הכא כשיש רבים כאן וכאן אמרינן נתגלגלו נאסרו וצ''ע בשמעתא דדיורין הבאין בשבת (עירובין שם) דאמר שבת הואיל והותרה הותרה: קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה. פי' בקונטרס כגון שראשו אחד באהל המת ולא יתכן חדא דמאי קאמר לאפוקי מדשמואל מה שייכא הא לדשמואל דהתם הוא משום חרב הרי הוא כחלל ולא משום קשירה ועוד אמאי קתני קשרה אפילו השלשלת מונחת על הספינה בלא קשירה טמאה ועוד דלישמעינן בהדיא דחרב הרי הוא כחלל ולשון הבאת טומאה נמי לא שייך בכה''ג ונראה לרבינו שמואל דלא גרסינן מביא לה את הטומאה אלא מביאה את הטומאה ומשנה היא בפ''ח דאהלות (משנה ה) ורישא דהך בבא קתני אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והעוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים פירוש שאם יש מתחתיה מת מצד אחד וטהרה מצד אחר אינה מביאה טומאה מצד זה לצד אחר דלא חשיבי אהל כיון שמנענעים תמיד וקתני דאם קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ומפרש שמואל והוא שקשרה בשלשלאות של ברזל ולאו דוקא נקט של ברזל אלא כלומר שקשורה בחוזק עד שאינה מתנענעת וזזה ממקומה וכן דרך כשרוצה להזכיר דבר חזק מזכיר ברזל כמו אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת (סוטה דף לח:) וכמו נכסי צאן ברזל (ב''ק דף פט.) לפי שהן באחריותו וקשים כברזל ול''ג לענין טומאה הוא דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל ושיבוש הוא אלא משום דנקט שלשלאות של ברזל טעו לומר דטעמא משום דחרב הרי הוא כחלל אלא גרסינן ה''מ לענין טומאה דבעינן אהל שיהא נח לגמרי אבל גבי שבת שהטעם הוא משום רשות אחת בחוט הסרבל סגי:

דף קא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד