בבא מציעא קיג ע"א

דף קיג - א

אבל אם מטא זמן חיוביה, רמי אנפשיה, נותן הוא אל ליבו לדקדק האם שילם לו או לא, ומידכר. ^[225], ולפיכך אם עבר זמנו, השכיר אינו נאמן, דאמרינן חזקה אין בעל הבית עובר ב"לא תלין", ובודאי כבר שילם לו.

ופרכינן: גם אם עבר זמנו מדוע לא נאמין לשכיר בשבועה שלא קיבל את שכרו? וכי השכיר חשוד שהוא נשבע לשקר ועובר משום בל תגזול!? ^[226]

ומתרצינן: התם, יש לו לבעל הבית תרי חזקיה, שתי חזקות האומרות שאינו משקר. אבל הכא, לשכיר, יש רק חדא חזקה. וכפי שתבאר הגמרא מיד. ולכן, במקום שיש שתי חזקות כנגד חזקה אחת, אין משביעים את זה שיש לו חזקה אחת, אלא מאמינים לזה שיש לו שתי חזקות.

והשתא מפרש לה ואזיל,

גבי בעל הבית איכא תרי חזקי: חדא, דאין בעל הבית עובר משום "בל תלין", ובוודאי דקדק לשלם בזמנו. וחדא, דאין שכיר משהא שכרו, ובוודאי שכבר קיבל את שכרו. ^[227]

ומאידך, הכא, לשכיר יש רק חדא חזק, ה שאינו חשוד לגזול, הילכך מאמינים לבעל הבית ואין משביעים את השכיר.

שנינו במשנה: אם יש עדים שתבעו, הרי זה נשבע ונוטל:

ותמהינן: לשם מה צריך עדים להתיר לו להישבע וליטול? והא קתבעו לקמן, הרי הוא תובעו לפנינו עתה, וממה נפשך, אם תבע בזמנו, הרי הוא נשבע ונוטל גם בלי עדים, ואם תבע שלא בזמנו, מה יועילוהו העדים, הרי יש כנגדו שתי חזקות לטובת בעל הבית, ולא יטילו עליו שבועה.

ומתרצינן: אמר רבי אסי, מדובר כאן שבאו עדים והעידו שכבר תבעו בזמנו, שאז משביעין אותו גם אם עבר זמנו.

ומקשינן: ודלמא לבתר הכי, אחר שתבעו, פרע לו בעל הבית כדי שלא לעבור ב"לא תלין", ומה מועילה עדותן על שתבע בזמנו?

אמר אביי: מדובר כאן שהעידו על שתבעו כל היום עד שעבר זמנו, דכיוון שכבר עבר ב"לא תלין", שוב אין לו את החזקה שאין בעל הבית עובר ב"לא תלין". והשכיר נאמן בשבועה.

אך תמהה הגמרא: וכי כיון שתבע השכיר בזמן את המשכיר במשך כל היום, לעולם נאמר ש [לא פרע ליה], שיהיה השכיר נאמן להישבע וליטול!? והרי יש נגד השכיר חזקה שאין שכיר משהה שכרו, ובוודאי לא השהה השכיר כל כך מלתבוע את שכרו, אלא כבר קיבל את שלו,

אמר רב חמא בר עוקבא: אין השכיר נאמן להיות נשבע ונוטל אלא למחרת, ^[228] כנגד אותו היום של תביעה, אבל מכאן ואילך, אמרינן חזקה שאינו משהה את שכרו, ואם יתבע את שכרו, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

מתניתין:

המשנה הזאת עוסקת בהשבת המשכון.

נאמר בתורה: "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו. במה ישכב, והיה כי יצעק אלי, ושמעתי, כי חנון אני". [שמות כב כה]

וכן נאמר "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ואם איש עני הוא, לא תשכב בעבוטו, השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך". [דברים כד י]

א. המלוה את חבירו, והגיע זמן פרעון ההלוואה, ולא פרע לו הלווה את חובו, אם ירצה המלווה לקחת משכון כנגד חובו, ^[229] לא ימשכננו בעצמו, ^[230] אלא יתבענו בבית דין, והם ישלחו את שלוחם למשכנו ^[231].

ב. ושליח בית דין הבא למשכן את הלווה, לא יכנס לביתו ליטול משכונו, אלא ימתין בחוץ, והלווה יוציא אליו את המשכון. ^[232] שנאמר [דברים כ"ד] "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, בחוץ תעמוד". ^[233]

ג. ואם עבר המלווה, והלך בעצמו למשכן את הלווה, ^[234] הרי אם היו לו ללווה שני כלים, והיה החוב שווה כנגד שני הכלים, והלווה משתמש בשניהם לסירוגין, ולקח המלווה את שניהם למשכון, נוטל, משאיר המלווה ברשותו אחד משני הכלים שלקח כמשכון, את הכלי שהלווה אינו זקוק לו כרגע, ומניח אחד, את הכלי שצריך לו הלווה עתה, הוא מחזיר לו, והרי הוא כמי שמניחו בידי הלווה.

וכגון, ^[235] לקח המלוה מהלוה משכון, כר ומחרישה.

בלילה, צריך הלווה את הכר כדי לשכב עליו, ואילו את המחרישה, שעושים בה מלאכה, הוא צריך בשעות היום. לכן, מחזיר את הכר, שהלווה צריך לשכב עליו, בלילה. ואת המחרישה הוא מחזיר לו ביום, שאז הלווה זקוק לה ^[236].

ד. ואם קיבל המלווה את המשכון, ואחר כך מת הלווה, אינו מחזיר את הכר ואת המחרישה ליורשיו, לפי שנאמר "השב תשיב לו את העבוט", ודרשו חכמים, רק "לו", ללווה עצמו אתה חייב להשיב, ולא ליורשיו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ללווה עצמו פעמים שאינו מחזיר.

אלא, כך הוא הדין, משעה שהגיע זמן הפרעון עד לאחר שלשים יום [שהם פסק הזמן של בית דין], מחזיר לו את הכר ואת המחרישה. ומשלשים יום ולהלן, אינו חייב להחזיר, אלא יכול למוכרן בבית דין, ולגבות בדמיהן את חובו ^[237].

גמרא:

אמר שמואל: שליח בית דין הבא למשכן את הלווה, אם רואהו ללוה ברחוב, הרי מנתח נתוחי, לחטוף מיד הלווה שלא ברצונו, אין, רשאי הוא לעשות כן. והוא הדין שיכול הוא לבא אל ביתו, ולהמתין בחוץ עד שיוציא לו הלווה את המשכון. אבל להיכנס לביתו ולמשכוני, לא! ^[238]

ופרכינן: והתנן: המלוה את חבירו, לא ימשכננו, שלא יקח ממנו את המשכון בעצמו, אלא יתבענו בבית דין, והם ישלחו את שלוחם לקחת ממנו משכון.

מכלל זה אתה למד, דאם תבעו בבית דין, ממשכנין את הלווה אפילו מתוך ביתו, ואין צורך להמתין שיוציאנו הלווה החוצה.

אמר לך שמואל, אימא, אמור את דין המשנה כך: המלווה את חבירו לא ינתחנו, לא יחטוף מידו את המשכון, אלא יתבענו בבית דין, והם ישלחו את שלוחם לחטוף מידו משכון. אבל להיכנס לביתו ולמשכנו בתוך ביתו, אפילו שליח בית דין אינו רשאי.

הכי נמי מסתברא לפרש כן במשנה:

דקתני סיפא: לא יכנס לביתו ליטול משכונו.

והרי יש לדון: מני? מיהו זה שנאסר עליו להיכנס לבית הלווה?

אילימא בעל חוב, המלווה עצמו, הרי דין זה, כבר מרישא שמע מינה, שאסור לו להיכנס לתוך ביתו, דקתני, לא ימשכננו אלא בבית דין.

אלא לאו, הכי קאמר התנא בסיפא: שליח בית דין, הבא למשכן את הלווה, לא יכנס לביתו למשכנו. וכמו שפירש שמואל.

ודחינן: אי משום הא, לא איריא. אין זו ראיה לדברי שמואל. כי דלמא התנא במשנתנו הכי קאמר: המלוה את חבירו, לא ימשכננו בעצמו, אלא יתבענו בבית דין, והם ימשכנוהו.

ומכלל זה אתה למד, דאם תבעו בבית דין, ממשכנים בית דין באמצעות שלוחם את הלווה אפילו בביתו. ואילו בעל חוב הרוצה למשכן את הלווה, אפילו נתוחי, נמי לא. גזירה שלא יבא להיכנס לביתו ליטול משכונו ^[239],

אבל שליח בית דין יוכל להיכנס לבית הלווה למשכנו. ודלא כשמואל!

מתיב רב יוסף: נאמר במלווה את חבירו [דברים כ"ד]: "לא יחבל ריחים ורכב". ומשמע, הא אם רצה למשכנו דברים אחרים, חבל, רשאי הוא למשכנו.

וכן נאמר שם "לא תחבל בגד אלמנה". ומשמע, הא בגד של לווים אחרים, תחבל ^[240],

ויש לנו לדון, מאן, מי הוא זה שאסרה עליו התורה לחבול ריחים ובגד אלמנה?

אי נימא בעל חוב, למלוה עצמו, אין זה יתכן. כי הא כתיב שם "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו". ונמצא שאין לו אפשרות למשכן אפילו דברים המותרים, כי אסור לו אפילו לגשת אל ביתו. ^[241]

אלא לאו, בהכרח, האיסור של חבלת ריחיים ורכב ובגד אלמנה ^[242] נאמר לגבי שליח בית דין הבא למשכן, שלא הותר לו לקחת אלא דברים שאינם כלי אוכל נפש או בגד אלמנה,

ואם כן משמע, שמותר לשליח בית דין להיכנס לבית הלווה לקחת את המשכון, משום שסתם לשון חבלה היינו בעל כרחו של הנחבל, ודלא כשמואל, שאסר לשליח בית דין להיכנס לבית הלווה.

ומתרצינן: תרגמה רב פפא בריה דרב נחמן קמיה דרב יוסף, ואמרי לה רב פפא בריה דרב יוסף קמיה דרב יוסף: לעולם הפסוק לא תחבול ריחיים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה נאמר בבעל חוב, ודקא קשיא לך הרי בלאו הכי אסור לו לבא ולמשכן בבית הלווה, אכן כך הוא, אלא שהכתוב בא להוסיף עליו איסור, לעבור עליו בשני לאוין.

תא שמע מברייתא, ששנינו בה: נאמר "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, בחוץ תעמוד, והיה האיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את העבוט החוצה".

ממשמע שנאמר "בחוץ תעמוד", וכי איני יודע מכך שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא את העבוט החוצה? אלא מה תלמוד לומר " והא י ש"?

לרבות שליח בית דין.

מאי לאו, שליח בית דין דינו כלוה, וכשם שהלווה רשאי להיכנס לביתו שלו כדי להוציא את המשכון, כך גם שליח הבית דין רשאי להיכנס לבית הלווה לגבות את המשכון,

והכתוב הכי קאמר: בחוץ תעמוד, והאיש, היינו שליח בית דין, וכן הלווה אשר אתה נושה בו, יוציא לך את העבוט החוצה. ודלא כשמואל.

מתני' [במשנה שלנו ליתא, אלא לקמן (בבא מציעא קי"ד ע"ב) בברייתא] ואם משכנו חייב להחזיר לו. פי' ואם עבר ונכנס לבית ומשכנו חייב להחזירו לו דכל מילתא דאמור רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולרבא דאמר לא מהני הכי גבי משכון מהני כדאמרי' במס' תמורה פ"ק משום דכתיב השב תשיב לו את העבוט כבא השמש מעיקרא לא ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום בשמשכנו מעיקר מחרישה בלילה שכל הכלים שעושין בהן אוכל נפש ממשכנין אותן בשעה שאין בני אדם עושין בה אוכל נפש, ובן מפורש בירושלמי ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום לעולם רשב"ג סבר אין מחזיר אלא עד ל' יום מכאן ואילך מוכרן שלא אמרה תורה להחזיר אלא עד ל' שהוא בתורת משכון אבל לאחר ל' שכבר עבר זמן ב"ד אינו בתורת משכון ונוטלו בתורת גוביאנא ומוכרו:

כנגד אותו יום של תביעה. פירוש יום אחד, אותו יום שתבעו כל זמנו, כן פירש הראב"ד, וכתב שכן מפרש לה בירושלמי (שבועות פ"ז, ה"א) דגרסינן התם, א"ר בון על ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו תקנו בשכיר שישבע ויטול, ודכותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול, תנא ר' חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל, א"ר יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד, ונראה לי דאותו היום בלבד דקאמר כעין גמרא דילן. ואמרו עוד בירושלמי, א"ר מונא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה בתוך זמנו, היך עבידא תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו היום נתתי אותו, נעשה כמי שהוא אתמול נותנין לו שיעור (אחר) [אחד]. וזה יוכיח על אותו היום בלבד שאמרו למעלה בדברי ר' יוסי שאינו אלא יום הסמוך ליום התביעה כאשר פירשנו, שהרי כמו שהוא אתמול קאמר, כלומר כאלו היה זמנו אתמול ותבעו כל זמנו, עד כאן לשון הרב. (שיטמ"ק).

מתניתין: המלוה את חבירו לא ימשכננו ולא יכנס לביתו ליטול משכונו. פירשה שמואל בגמרא, דאפילו שליח בית דין לא יכנס לביתו, אלא לוה נכנס לביתו ומוציא לו. הכי גרסינן

היו לו שני כלים נוטל אחת ומחזיר אחת וכן הוא בפירושי רש"י ז"ל, וקשיא לי מאי קאמר, דאי סבירא ליה לתנא קמא דמתניתין דמסדרין לבעל חוב, הא משמע דכל שבית דין מסדרין ומניחין ללוה בשעת גוביינא אין שליח בית דין ממשכן אלא מניחו לו, וכדתניא בברייתא (ע"ב), שליח בית דין הבא למשכן יכנס לביתו וממשכנו, ולא ימשכנו דברים שעושים בהם אוכל נפש, ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומפץ לעני, ואם כן למה נוטל לו מאלו השנים כלל, והלא כשמסדרין אם הוא אומן מניחין לו שני כלים מכל מין ומין, כדאיתא בערכין פרק שום (הדיינים) [היתומים] (כג, ב), ואי סבירא ליה לתנא דאין מסדרין, וכן כשממשכנין ממשכנין את הכל ומחזיר לו בשעה שראוי לעשות בהם מלאכה, כגון מחרישה ביום, מאי קאמר היו לו שנים נוטל אחת ומחזיר אחת, לא היה לו לומר אלא נוטלן ומחזיר לו אחד. ונראה שרש"י פירש, היו לו שני כלים שאינם שוים בתשמישן אלא אחת של יום ואחת של לילה כדמפרש ואזיל, מחזיר לו את הכר ביום ואת המחרישה בלילה, והכי קאמר, כשהוא צריך של יום נוטל מלוה של לילה ומחזיר לו של יום, ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה. ואינו מחוור בעיני, חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע, ועוד דאם כן, לא הוה ליה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד, אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני. והראב"ד ז"ל תירץ, כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה, מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות, אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונות, אי נמי שנכנס הוא ומשכנו, שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל במשכון ואינו מניח אצלו כלום, אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דאם כן, מאי נוטל אחד, אדרבה נוטל הכל ומחזיר לו אחד. ובהלכות הריא"ף ז"ל, נוטל אחד ומניח אחד, וכן הוא במקצת הספרים, וגם לפי גירסא זו קשה, למה נוטל אחד, ונראה לי דב' כלים ממין א' קאמר, ואחד צריך לו וא' אין צריך לו, כלומר דאינו משתמש בעודן בידו אלא בא' מהם, נוטלם שניהם, וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם. וכן מצאתיה בתוספתא, משכנו בשני כלים, אחד שצריך לו ואחד שאין צריך לו, זה שצריך לו נוטלו ומחזירו וזה שאין צריך לו נוטלו ואינו מחזירו, ואם מחזירו מחזירו עד עולם, כלומר עד עולם כל ימי הלוה, כתנא קמא דמתניתין ודלא כר' שמעון בן גמליאל. ועוד שנינו שם, היו לו חמשה מחרשיות אין למשכן אפילו אחד מהן, אם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן, אין חייב אלא משום על אותה בלבד, וזה מוכיח כמו שאמרתי. ועוד יש לי לפרש, דלאו בכלי אומנות קאמר אלא בשני כלים, כגון שני כרים או שתי מצעות וכיוצא באלו, שאין נותנין לו אלא אחד אף כשבית דין מסדרין לו. (שיטמ"ק).

ומחזיר את הכר בלילה. וא"ת והלא מחרישה כלי שעושין בו אוכל נפש ואין ממשכנין אותן, וכדתניא כשהוא ממשכנו וכו', פירש הראב"ד בשעבר ומשכנו, דאע"ג דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בהא לכולי עלמא, כדאיתא פרק קמא דתמורה (ו, א) ולפי זה הא דאמר ליה אביי לההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר ליה דהוה ליה כלי שעושין בו אוכל נפש, (לקמן בבא מציעא קטז, א) לא להחזירו לו לעולם קאמר אלא להחזירו לשעה בימים ולא בלילות. ועוד יש לומר דהכא בשמשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת המחרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות בה מלאכה, וכן אמרו בירושלמי (דפרקין הי"ב), דגרסינן התם, קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום, ע"כ. (שיטמ"ק).

המשנה השלש עשרה והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי בדין הבא למשכן על חובו ואמר על זה המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו' ואם משכנו חייב להחזיר לו היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ואם מת אינו מחזיר ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר לו אלא עד שלשים יום משלשים יום ואילך מוכרו בבית דין אמר הר"ם אמר רחמנא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ר"ל לא תשכב ועבוטו אצלך אלא יחזיר לו מה שאינו יכול לעמוד בלתו ואין אצלו מה שיחליף במקומו כמו שביאר ית' כי היא כסותה לבדה ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי המלוה את חברו פי' והגיע זמן החוב ולא פרע לו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו פי' ושליח בית דין עצמו שהתרנו לו למשכן בשביל זה לא יכנס לביתו של לוה וימשכננו אלא עומד מבחוץ והלה נכנס לביתו ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד וכו' נמצא חלוק בין בעל חוב עצמו לשליח בית דין שבעל חוב עצמו אין לו למשכן בזרוע לעולם אפילו בשוק עד שיתן לו הלוה מדעתו ושליח בית דין לא יכנס לביתו ומ"מ אם אינו רוצה להוציא לו משכון כשרואהו בשוק מנתק מה שאוחז בידו בזרוע ונותן למלוה ודבר זה אין בו חלוק בין ממשכן את העני לממשכן את העשיר ויש מפרשים שליח בית דין מנתח רוצה לומר שמושכו בחזקה עד שילך לביתו וימסור לו משכון וסברא היא שאם לא כן אף הוא נשמר ממנו ולא ימצא משכון בידו לעולם:

היו לו שני כלים ר"ל שמשכנו בשני כלים שהיה חובו כנגד שניהם וכבר ידעת שהממשכן מצוה עליו להחזיר כלים הצריכים לו את של יום ביום ואת של לילה בלילה כמו שיתבאר ומעתה זה שמשכנו בשני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד פי' שהיו כלים אלו אחד של יום ואחד של לילה ומעתה ביום נוטל של לילה ומחזיר של יום ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה והוא שפירש מחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום ודבר זה דוקא בממשכן את העני ומחרשה זו צריך שתפרש בה שמסרה הלוה מרצונו אחר הלואה שאם לא כן לא היה לו רשות לנטלה שהרי מדברים שעושין בהם אוכל נפש היא:

ואם מת הלוה אין זה מחזיר ליורשיו ואם היה ביד הלוה כשמת שומטו מעל גבי בניו ואינו מחזירה להם עוד לכך הועיל לו משכונו שלא ישמט החוב בשביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו:

רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום ומ"מ אין הלכה כן אלא מחזיר לעולם ומ"מ יש מקום לדבריו אם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם שמניחן אצלו עד שלשים יום ומשלשים יום ולהלן מוכר המשכון בבית דין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לפי דרכך למדת ממשנה זו שאין סומכין על הכלל שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ואף במסכתא זו יש במקומות אחרים שאתה למד מהם כן וכן בהרבה מקומות ולא נהא צריכים להעירך על זה בכל פעם ופעם אלא תלמד סתום מן המפורש:

בעל חוב שעבר ומשכן עבר בלאו שנאמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ואם משכנו בדברים שאסור אף לשליח בית דין למשכנם על הדרכים שנבאר עבר בשני לאוין:

מני (מאן כצ"ל) אילימא בעל חוב הא כתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. קשיא לי אט לא יחבול רחים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה בתוך ביתו משמע א"כ אם חבלם בחוץ אינו עובר. א"ו אפילו בחוץ משמע ולק"מ. וראיתי דהויא פלוגתא דתנאי דלקמן אמרי' ת"ש אם חבל תחבול שלמת רעך בשליח ב"ד הכתוב מדבר אתה אומר בשליח ב"ד או אינו אלא בעה"ב כשהוא אומר לא תבא אל ביתו הרי בעה"ב אמור כו' אלמא האי תנא ס"ל דלשון חבלה לא משמ' אלא בתוך הבית ולא בחוץ ולא יחבל ולא תחבל נמי בפנים משמע לי'. ומאי דדייקי' הא אחרים ושל אחרים חבול בפנים הוא אבל מיהו לא תימא דוקא בפנים עובר עליהם אבל בחוץ לא דהוה דבחוץ נמי והאי דנקט בל' חבלה לומר לך שאפי' שליח ב"ד שמותר לו לחבול דברי' אחרי' אלה הוא אסור לחובלם ולאו דוקא נקיט חבלה למעוטי בחוץ ואידך תנא דסבר שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו למשכנו משמע לי' אם חבול תחבול בחוץ וה"ה נמי לא יחבל ולא תחבול בחוץ אפי' בחוץ משמע לי' וכיון דשמואל סבר דשליח ב"ד מנתח נתוחי אמאי לא תירץ לי' דהאי לא יחבול ולא תחבול אפי' בחוץ משמע לי ומאי דדייקי' הא שלאחרי' חבול בחוץ הוא ובבעל חוב. ויש לומר לפי שיטתו השיבו דאפי' לדידך דמשמע לך בפנים מצינא לאוקומה בבעל חוב. ולעבור עליו בשני לאוין:

אבל מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר דחזקה שאין בעל הבית עובר משום בל תלין. ואי קשיא לך מקמי דלימטי זמן חיוביה נמי ליתקון שבועה אבעל הבית ורמי אנפשיה ומדכר משום שבועה. איכא למימר דלא מידכר אלא ממאי דרמי אנפשיה מנפשיה כגון מחיוב בל תלין דכבר ידע ליה דמסיק אדעתיה אבל מחיוב שבועה הבאה עליו פתאום ולא אסיק אדעתיה לא דכיר. שיטה.

וכי שכיר עובר משום בל תגזול ואם תאמר והא חזקה דבל תגזול איכא נמי גבי בעל הבית. ויש לומר דגבי בעל הבית אין כאן כל כך בל תגזול שאם לא יתן היום מחמת שכחה יתן למחר אבל שכיר אם יטול שלא כדין עובר מיד משום בל תגזול. ואם תאמר מכל מקום גבי בעל הבית איכא חזקה דבל תלין ואוקי חזקה לבהדי חזקה ואוקי ממונא בחזקת מאריה דהוה ליה ברי וברי. ונראה לי דכל הני פרכות ליתנהו והכי פירושו וכי שכיר עובר משום בל תגזול כלומר כיון דבעל הבית טרוד בפועליו ושכיר אין לי טרדה אית לן למימר דשכיר אינו עובר בבל תגזול ובעל הבית מרוב טרדא שכוח מעיקרו הוא ולא נזכר כשהגיע זמן חיובא. ומשני גם חזקת השכיר מסייע לבעל הבית דאין שכיר משהה שכרו ובעל הבית נזכר יפה ושכיר שקרא קטעין. הרא"ש.

גבי בעל הבית איכא תרי חזקה וכו'. קשיא לי מאי טעמא לא חשיב חזקה דממונא. ונראה לי משום דההיא חזקה מקלש קלישא הכא דהא מידע ידיע דהאי שכיר עביד ליה עבידתיה ואיחייב ליה אגרא דהוה ליה כחזקה ומשום הכי לא חשיב לה. הראב"ד.

כנגד אותו היום של תביעה. רבינו חננאל הביא דמיון זה הלשון שומרת יום כנגד יום. תוספות שאנץ.

כנגד אותו יום של תביעה. פירוש יום אחד אותו יום שתבעו כל זמנו. כן פירש הראב"ד. וכתב שכן מפרש לה בירושלמי דגרסינן התם אמר רבי בון על ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו תקנו בשניר שישבע ויטול ודכותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול תנא רבי חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד. ונראה לי דאותו היום בלבד דקאמר כעין גמרא דילן. ואמרו עוד בירושלמי אמר רבי מונא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה נתוך זמנו היך עבידא תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו היום נתתי אותו נעשה כמי שהוא אתמול נותנין לו שיעור אחר. וזה יוכיח על אותו העם בלבד שאמרו למעלה בדברי רבי יוסי שאינו אלא יום הסמוך ליום התביעה כאשר פירשנו שהרי כמו שהוא אתמול קאמר כלומר כאלו היה זמנו אתמול ותבעו כל זמנו עד כאן לשון הרב. הרשב"א.
וקרוב אני לומר שכל שתובעו שכיר לבעל הבית כל זמנו אף על פי ששהה אחר כך זמן מרובה נשבע בעל הבית שבועת התקנה דכיון דליכא למימר חזקה אין בעל הבית עובר משום בעל תלין שהרי תובעו כל זמן אין לפטור בעל הבית משבועת התקנה ונתבאר לך ממה שכתבנו למעלה וכי תימא חזקה אין שכיר משהה שכרו איכא נמי חזקה דאין שכיר עובר משום בל תגזול וכל ששקולות הן נשבע בעל הבית מן התקנה וכמו שכתבנו למעלה. הר"ן.

כתוב בספר המאור אלא אמר אביי שתבעו כל זמנו וכו'. בעלי הפירושין פרשו לה יום אחד לאחר זמנו וכו'. וכתב עליו הראב"ד זה לשונו: אמר אברהם הכניס בעל המאור הזה ראשו בין מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי השנוי בירושלמי אמר רבי בון וכו' עד אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד והרב פסק כרבי יוסי מפני שהסכים עם הפירוש שאנו מפרשים בכאן כנגד אותו יום של תביעה וכדברי רבי בון דסבירא ליה כרבי יוסי והלשון של כנגד מוכיח לא אמר על אותו יום של תביעה אלא כנגד אותו יום. ועוד כיון דקיימא לן שאם לא שכרו בעדים אינו נשבע ונוטל דאמרינן ביה מגו הכי נמי נימא מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך יהא נאמן לומר פרעתי בזמני. ואם תאמר והרי אותו שכנגד יום תביעה שהוא נשבע ונוטל ולא אמרינן ביה מגו. התם כיון דאישתדיר בהדיה כל זמנו אכתי לא רמי אנפשיה ולא אדכר אבל בזמן ארוך הכי נמי דאמרינן מיגו. ואולי מן הירושלמי למדה שאמרו אמר רבי זעירא פעמים שתבעו אחר זמן וכו' עד נעשה כמי שהוא אתמול. אבל מכל מקום אין זה הפירוש כנגד יום של תביעה שהרי אלו ולעולם לא פרע לו והיה לו לומר כנגד אותו יום של תביעה. ועוד אם אינו על אותו היום היה לו לומר ולפרש וליתן זמן עד כמה ישבע ויטול מיום תביעה ואילך ועל כרחו מפורש הוא בירושלמי שאין נותנין לו אלא יום כנגד יום שהרי אמרו בירושלמי שכתבנו אותו היום נעשה כמי שהוא יום אתמול כלומר כאלו היה אתמול יום התביעה אלמא אין נותנין לו אלא יום כנגד יום. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: ונראה לומר וכן כתב בעל המאור ז"ל דכל היכא דקא טעין בעל הבית בזמנו פרעתי אי מייתי שכיר סהדי דתבעיה כל ההוא יומא קמא ובההוא יומא קמא נמי הוה טעין פרעתיך משתבע שכיר ושקיל אפילו אחר זמן מרובה כיון דקא טעין דפרעיה בזמניה בשעת טרדתו לית לן להימוניה לבעל הבית על ההוא יומא כיון דהוא טריד בפועליו והאי קא מודה דלא פרעיה בתר זימניה ולית לן להימוניה משום מגו דהא לא הוה יכול למימר פרעתיך אחר זמני כען דטען מעיקרא דבזימניה הוא דפרעיה. אבל אי לא תבעיה בזימניה וכי תבע ליה בתר זימניה אמר פרעתיו בזמנין מהימנינן ליה בטענת מגו דהא אין בעל הבית עשוי לעבור על לא תלין. על דרך זה הלך הרז"ה ז"ל וצריך עיון.

מתניתין: המלוה את חבירו לא ימשכנו ולא יכנס לביתו ליטול משכונו. פירשה שמואל בגמרא דאפילו שליח בית דין לא יכנס לביתו אלא לוה נכנס לביתו ומוציא לו. הכי גרסינן היו לו שני כלים נוטל אחת ומחזיר אחת וכן הוא בפירושי רש"י ז"ל. וקשיא לי מאי קאמר דאי סבירא ליה לתנא קמא דמתניתין דמסדרין לבעל תוב הא משמע דכל שבית דין מסדרין ומניחין ללוה בשעת גוביינא אין שליח בית דין ממשכן אלא מניחו לו וכדתניא בברייתא שליח בית דין הבא למשכן יכנס לביתו וממשכנו ולא ימשכנו דברים שעושים בהם אוכל נפש ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומפץ לעני ואם כן למה נוטל לו מאלו השנים כלל והלא כשמסדרין אם הוא אומן מניחין לו שני כלים מכל מין ומין כדאיתא בערכין פרק שום הדיינים ואי סבירא ליה לתנא דאין מסדרין וכן כשממשכנין ממשכנין את הכל ומחזיר לו בשעה שראוי לעשות בהם מלאכה כגון מחרישה ביום מאי קאמר היו לו שנים נוטל אחת ומחזיר אחת לא היה לו לומר אלא נוטלן ומחזיר לו אחד. ונראה שרש"י פירש היו לו שני כלים שאינם שוים בתשמישן אלא אחת של יום ואחת של לילה כדמפרש ואזיל מחזיר לו את הכר ביום ואת המחרישה בלילה והכי קאמר כשהוא צריך של יום נוטל מלוה של לילה המחזיר לו של יום ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה. ואינו מחוור בעיני חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע. ועוד דאם כן לא הוה ליה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני. והראב"ד ז"ל תירץ כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונות אי נמי שנכנס הוא ומשכנו שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל בחשבון ואינו מניח אצלו כלום אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וגם זה אינו מחוור בעיני דאם כן מאי נלוטל אחד אדרבה נוטל הכל ומחזיר לו אחד. ובהלכות הריא"ף ז"ל נוטל אחד ומניח אמד וכן הוא במקצת הספרים. וגם לפי גירסא זו קשה למה נוטל אחד. ונראה לי דשני כלים ממין אמד קאמר ואחד צריך לו ואחד אין צריך לו כלומר דאינו משתמש בעודן בידו אלא באחד מהם נוטלם שניהם וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם. וכן מצאתיה בתוספתא משכנו בשני כלים אחד שצריך לו ואחד שאין צריך לו זה שצריך לו נוטלו ומחזירו וזה שאין צריך לו נוטלו ואינו מחזירו ואם מחזירו מחזירו עד עולם כלומר עד עולם כל ימי הלוה כתנא קמא דמתניתין ודלא כרבי שמעון בן גמליאל. ועוד שנינו שם היו לו חמשה מחרשיות אין למשכן אפילו אחד מהן אם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן אין חייב אלא משום על אותה בלבד וזה מוכיח כמו שאמרתי. ועוד יש לי לפרש דלאו בכלי אומנות קאמר אלא בשני כלים כגון שני כרים או שתי מצעות וכיוצא באלו שאין נותנין לו אלא אחד אף כשבית דין מסדרין לו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ואם משכנו חייב להחזיר לו. פירוש אם עבר ונכנס לבית ומשכנו חייב להחויר לו כלים הצריכים לו כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. והני מוכח בפרק קמא דתמורה דאם עבר ומשכן קאמר דפליגי אביי ורבא התם בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד אי מהני או לא ופרכינן התם לרבא דאמר לא מהני והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט וגו' ותנן אם משכנו וכו' מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דאלמא מהני דאי לא מהני יחזיר הכל מיד. ומתרצינן שאני התם דאמר קרא השב תשיב לו את העבוט מכל מקום כלומר שהתורה רבתה כאן בין משכנו ברשות בין משכנו שלא ברשות להשבה אחת דהיינו כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. פירוש היו לו שני כלים כגון כר ומחרישה ומשכנן שתיהן ואף על פי שאין לך שעה שיהא רשאי למשכנן כאחת זה עבר ומשכנן אי נמי לא משכנן כאחת אלא משכן את הכר שהוא כלי של לילה ביום שניתן לחבל ביום ובא למשכן מחרישה בלילה שאף כלים שעושים בהם אוכל נפש יכול למשכנן בשעה שאין עושין בהם מלאכה וכן מפורש בירושלמי קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום משום הכי קאמר שאי אפשר לו למלוה לעכב שני כלים הללו כאחת בביתו אלא אם כן משכן הכר ביום ויש ללוה מחרישה בביתו בערב מחזיר לו מלוה הכר ונוטל מחרישה. וסיפא פירושא ורישא היא דלעולם בסדר הזה היא נוטל ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. ואם תאמר בשלמא כר למדנו שחייב להחזירו כדתניא במכילתא כי היא כסותה לבדה זו טלית היא שמלתו לעורו זה חלוק במה ישכב להביא עור מצע דאלמא צריך להחזיר לו כלי מטתו בלילה אבל כלים שעושים בהם אוכל נפש כגון מחרישה היכן מצינו שרבתה אותן תורה לחזרה ויש לומר דגמרינן לה מקל וחומר ומה שאר כלים כגון כסות ומטה שלא הקפידה תורה במשכונתו חייבה בחזרתן כלים שעושין בהם אוכל נפש שהקפידה במשכונתן לא כל שכן שהוא חייב להחזירן. ואין זה מחוור בעיני דאם כן לרבא דאמר דמילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני הוה לן למימר בכלים שעושין בהם אוכל נפש שאם משכנן שיחזירם לגמרי ולא יטלבה ממנו לעולם ואלו אנן תנן ואת המחרישה ביום ומדקתני טתמא משמע דאפילו משכנו שלא ברשות דהיינו ביום אין מחייבין אותו להחזירה לעולם אלא ליטול ולהחזיר. לפיכך נראה לי שאף זו בכלל קושיין היא דמקשינן לרבא התם בפרק קמא דתמורה והרי משכון וכו' ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ובין מכר ובין ממחרישה פרכינן דכיון דמשכנן שלא ברשות למה נוטל ומחזיר כסדר הזה יחזיר לעולם. ומפרקינן אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא השב תשיב לו כלומר ונתרבו להשבה כל הכלים בין שעושין בהן אוכל נפש בין שאין עושין שאם משכנן בין ברשות בין שלא ברשות כל שהוא צריך להם שאינו עשיר צריך להחזירם כסדר הזה ולאביי נמי השב תשיב כי האי גוונא דריש ליה כדאיתא התם דוק ותשכח. ומכאן למדנו השבת משכון לכלים שעושין בהם אוכל נפש וזו היא ששנינו ואת המחרישה ביום ולקמן נמי אמרינן זיל אהדר לוה דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א: ומחזיר את הכר בלילה. ואם תאמר והלא מחרישה כלי שעושין בו אוכל נפש ואין ממשכנין אותן וכדתניא כשהוא ממשכנו וכו'. פירש הראב"ד בשעבר ומשכנו דאף על גב דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בהא לכולי עלמא כדאיתא פרק קמא דתמורה. ולפי זה הא דאמר ליה אביי לההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר ליה דהוה ליה כלי שעושין בו אוכל נפש לא להחזירו לו לעולם קאמר אלא להחזירו לשעה בימים ולא בלילות. ועוד יש לומר דהכא בשמשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת המחרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות בה מלאכה וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום המחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום. עד כאן.

ומפרש רבינו תם מחרשה מגרדת שעשויה להתגרד בבית המרחץ ודרך רחיצה ביום וכן משמע בכתובות פרק מציאת האשה דקתני היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף וכו'. ומוקי לה במחרשתא דכספא דלא מצי למימר לא מקבל עלי ומיהו זה שחורש במחרישה של זהב ועוד לא שייך למימר לא מקבל עלי אלא בדבר שגופו משתמש בו אלא ודאי היינו מגרדת כדאיתא בפרק תולין וכו'. הרא"ש.

כתוב בספר המאור כתב ה"ר אברהם איכא דקשיא ליה הא דתנן מחזיר את המחרישה וכו'. עד ולי נראה אי משום הא לא איריא וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אמת הוא זה שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מאין לו שהוא חייב להחזיר הואיל ומדעתו נתן לו שהרי משכנו בשעת הלואתו כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר לו ושמא כמו כן שלא בשעת הלואתו דמאי שנא אלא אין לך אלא מה שפירש אדוני ועוד אני אומר אם כן דקרא בהיתרא משכחת לה מנא להו לאביי ורבא ולכל בעלי הגמרא דאי עבד באיסורא מהני דילמא לא היא. והיא אינה קושיא דהא אמרינן בפרק אלו מציאות השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין תלמוד לומר השב תשיב מכל מקום והא ודאי לא קשיא דבהדיא כתוב בסדר ואלה המשפטים אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו והוא כסות לילה מכלל דביום אחד אינו מחזיר עד כאן. וסליק מה שהשיג הראב"ד על בעל המאור בהדין מסכתא.

רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר עד שלשים יום מכאן ואילך מוכרן בבית דין. פירוש דלרבי שמעון בן גמליאל לית ליה סידור כדמסקי בגמרא ומשום הכי אין לו חזרה במשכון אלא כל שלשים יום שהוא זמן בית דין אבל לאחר שלשים יום מוכרן אבל לתנא קמא דאמר יחזיר לעולם היינו טעמא משום דסבירא ליה מסדרין שאם לא כן למה מחזיר לעולם שאלו משום השבת משכון בשלשים יום סגי שהוא זמן בית דין אלא ודאי סבירא ליה לתנא קמא דמסדרין. אבל בתוספות פירשו דאפילו סבירא ליה לתנא קמא דאין מסדרין הני מילי כגון שבא מלוה לגבות נכסי לוה בתורת גוביינא דבכהאי גוונא גובה את כולן ואין משיירין לו כלל למאן דאמר אין מסדרין אבל הכא כשמשכנו בתורת משכון עסקינן ולא בתורת גוביינא ומשום הכי לתנא קמא נוטל ומחזיר לעולם שזו היא תורת חזרה ורבי שמעון בן גמליאל סבר שאף של פי שבתורת משכון בא לידו משלשים יום ואילך מוכרן בבית דין. ואם תאמר ולתנא קמא מלוה למה הוא ממשכן שיצטרך ליטול ולהחזיר ירד לנכסי לוה בתורת גוביינא. יש לומר כגון שהוא רוצה ליפרע מן הלוה במעות או בקרקע ובין כך הוא ממשכן כדי שלא תהא שביעית משמטתו. הר"ן ז"ל.

בד"ה השתא דמטא כו' ועוד קשה במודה מקצת אמאי כו' עכ"ל ומכופר הכל לא קשיא להו דמשום שבועה דרבנן דקילא לא רמי אנפשיה ומדכר אבל שבועה דאורייתא לא גרע מלא תלין וק"ל:

בד"ה ולעולם פי' בקונט' משהא שכרו אינה מועלת אלא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מחזיר את הכר כו' לשמואל איירי במשכנו באיסור דאם חבל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואת המחרישה כו' א"כ היאך נטל את המחרישה דקתני ומחזיר הא עבר כו' עכ"ל יש לדקדק דהא בריש תמורה מוכח בהדיא דהך מתני' דהכא מצי איירי במשכנו באיסור ולעיל לא קשיא להו אלא דמנליה דמתני' איירי במשכנו באיסור וכן צ"ל לשמואל דמתני' דהכא איירי במשכנו באיסור דעיקר קרא נמי איירי בהכי וי"ל דהכי קאמרי כיון דקעבר משום כי נפש הוא חובל היאך קתני נוטל ומחזיר דמשמע דאינו מחזיר לגמרי אלא נוטל ומחזיר בכל יום וכיון דקעבר בכי נפש הוא חובל ע"כ מחזיר לגמרי הוא דהשב תשיב לא כתיב באוכל נפש אבל מדברי רוב הפוסקים נראה דמצות השב תשיב שייך נמי בכלי אוכל נפש ואיתא בירושלמי קורדום ומחרישה שדרכן לעשות בהן מלאכה ביום חובלן בלילה כו' וצ"ע ודו"ק:

גמ' כל זמנו ולעולם א"ר חמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואת המחרישה כו' וא"כ האיך נטל את המחרישה כו' נ"ב פי' שמקשה לו לפי מה שרוב העולם מפרשי המחרישה כפשוטו ומסתמא אף רש"י ס"ל כן דאל"כ ה"ל לפ' ודו"ק ומ"מ אי לאו דהוה מקשה ועוד כו' לא היה סותר פי' הקו' במה שפירש פרות החורשות כו' לפי מה דס"ל דמחרישה דהכא היינו מגררתא ודו"ק:

במשנה ולא יכנס לביתו כו'. נראה דלחצירו או לבית תבנו וכיוצא שרי דלענין מזוזה איצטרך ביומא (יא) בשעריך לרבויינהו וכן לענין מעקה בספרי:

שם היו לו שני כלים נוטל א' ומניח א'. עפרש"י ולפירושו ומניח (או ומחזיר כפי שהעתיק) דקתני היינו מיד וכדמשמע מהתוי"ט ואילו לא היה החוב אלא נגד א' מהם מה לו ליטול אותו שצריך להחזירו מיד כיון שיש די בא' לגבות כל חובו ואפילו מבניו וכן שביעית לא תהא משמטתו (אך לכאורה י"ל דנ"מ שיוכל אח"כ ליטלו בעצמו בלתי שליח ב"ד וצ"ע בזה) אך קשה מדוע לא תני דין זה באם לא היה לו אלא כלי אחד דנוטלו ומחזירו בעת הצטרכו אליו אם ביום או בלילה לכן נלע"ד דכלפי דקתני בערכין פ"ו מ"ג לענין סדור דנותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כו' אשמעינן הכא במשכון דא"צ להשיב לו רק כלי אחד והחילוק מבואר דהתם שמא יתקלקל הא' ויהיה הב' תחתיו אבל הכא אם יתקלקל אז ישיב לו הב':

שם ומחזיר את הכר בלילה. לקמן ע"ב בסופו משמע דגרסינן במשנה גם כסת ע"ש ברש"י ד"ה בשלמא כר ובתד"ה השתא:

שם ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. עפרש"י וק"ל מגיטין (עד) דס"ל לרשב"ג לי ואפי' ליורשי ואולי משום דהכא מלת לו מיותר דהשבה לחודא משמע ג"כ למקומו הראשון ועי' לעיל (מ ב) במשנה דהמפקיד חבית ובסוגיא שעליה ובזה א"ש דגבי השבת אבדה נמי כתיב תשיבנה לו והשבותו לו ופשוט דאפי' ליורשיו דהתם לו אינו מיותר דאשמעינן דישיבנה למקום המשתמר עיין ב"ק (נז) ועי' קדושין (יז ב) דדרשינן ג"כ גבי נרצע ועבדו ולא את הבן כו':

גמרא מתיב ר"י לא יחבל ריחים ורכב הא ד"א חבל כו'. ק"ל לפי מה שפסק הרמ"א בסימן צ"ז סי"ד דאף בערב דאין בו משום ל"ת אל ביתו כו' (לקמן קטו) מ"מ יש בו לאו דל"י ריחים א"כ מאי פריך דלוקמיה בערב וכן למה שכתב הטור בשם הרמ"ה דמצות השבת העבוט ג"כ נוהג בו וא"כ לר"ש דדריש טעמא דל"ת אלמנה משום שאתה חייב להחזיר לה אפי' בערבה נמי ות"ק ג"כ ל"פ בזה עיין בהה"מ רפ"ג מהל' מלוה א"כ אין קושיא ג"כ מל"ת אלמנה דאיכא לאוקמיה בערבה וצ"ע:

רש"י ד"ה מת. שאין כאן מצות השבת העבוט כו' דהשב תשיב לו כתיב כו'. כצ"ל:

תד"ה ואת המחרישה. ועוד כו' ואין דרך לחרוש במחרישה של כסף כו'. לכאורה אדרבה דא"ת דהיינו אגרדתא דקארי ליה מק"ל. ומש"כ דאין דרך כו' י"ל כגון שעשאה מתחלה לטייל ולשחוק כדרך אצילי עם ועתה משמשה לצורך מלאכתו:

תד"ה וח"מ. תימה כו'. לעד"נ משום דרישא משמע דבב"ד ממשכנין:

לא ימשכנו אלא בב"ד. וי"ל ג' פרושים או כמ"ש סמ"ע דיש בזה לאו דלא תבוא אל ביתו כו' כמו כן כשנוטלו מידו גם בשוק. אולם הלאו גם לשמואל קאי רק אמלוה. אלא בשליח ב"ד יש רק עשה דבחוץ תעמוד והאיש כו'. ולכך מנתח בשוק כו'. ומדויק במשנה ולא יכנס כו' שנאמר בחוץ תעמוד ולא מייתי הלאו משום דמיירי בשליח ב"ד כנ"ל. ע"ש בסמ"ע ודרישה ופרישה. אך דוחק מה דדחי בש"ס הנ"מ כו' אי מהא לא ארי' בבע"ח נתוחי כו' שלא יכנס כו' דהפי' לסמ"ע ע"כ דנתוחי היינו שלא יכנס לביתו לא גזרה כמ"ש תוס' רק דזה בלאו כמו לביתו כו' א"כ למה אמר במשנה שנאמר בחוץ תעמוד והול"ל שנאמר לא תבא כו'. ועדיין מוכח כשמואל דקאי על שליח ב"ד. ועכ"פ מוכח שאינו דיוק כנ"ל. ועוד למה משני אבגד אלמנה מרחים בבע"ח ולעבור ב' לאוין הו"ל בשליח ב"ד לעבור בלאו דבאחרים רק עשה כנ"ל. ועוד דא"א להכחיש דלא תבא אל ביתו אין במשמע בשוק ליקח בידו רק דסמ"ע כתב דה"ה או כ"ש מידו ע"ש. וא"כ הא אין עונשין ומזהירין מן הדין ועוד איך כ"ש הא עשה דבחוץ תעמוד יוכיח דשליח ב"ד אסור לביתו ובשוק מידו מותר. וע"כ דחמור לבא לביתו מנ"ל להוסיף בבע"ח על משמעות לא תבא כנ"ל:

ותוס' פירשו דלא תבא כפשטיה ביתו דוקא וניתוח דבע"ח מדרבנן גזרה אטו ביתו. אולם תמוה באמת למה לא הזכיר הלאו דלא תבא רק העשה אי דלא כשמואל וקאי אבע"ח. וי"ל דיש להסתפק ברשות דלוה נותן לו המשכון בביתו אם עובר על לא תבא כו'. וי"ל דתליא בהא אי דלא כשמואל ושליח ב"ד יכול לכנס ע"כ אזהרה דלא לעביד דינא לנפשיה בביתו א"כ כשלוה מצוה או נותן מדעת הוי כשליח ב"ד ולא עבר. אך אי כשמואל דשליח ב"ד ג"כ עבר גם ברשות אסור כנ"ל. ועכ"פ עשה דבחוץ תעמוד ודאי עבר כשנכנס לביתו גם ברצון לוה. דהא עלה כתב ואיש כו' יוציא כו' העבוט החוצה מפורש דגם שנותן בעצמו מ"מ דוקא בחוץ. וא"כ מיושב המשנה ממ"נ לשמואל קאי ולא יכנס בין שליח ב"ד ובין בע"ח מדעת משום עשה דבחוץ כו'. ואי דלא כשמואל מ"מ קאי אמלוה ומדעת הלוה דלא יכנס משום עשה דבחוץ. ואפשר ג"כ דמקרא דבחוץ כו' גלי דלאו דלא תבא גם מדעת לוה כמו העשה כנ"ל. אולם רמ"ה הובא בטור וב"י דמדעת לוה אינו עובר ומדמי למשכנו בשעת הלואה ע"ש. ובאמת בגמרא משמע דדוקא בשעת הלואה דאל"ה הו"ל לחלק רק בין מדעת דבשעת הלואה ממילא מדעת. והיה נראה דתליא בפלוגתא דר"א ורבינא לעיל ל"ה אגביה איהו בחוביה חד אמר דהוי זביני מעליא וחד אמר משום כסיפא ושומא הדרא כיון דיכול לגבות נותן מעצמו אבל לא חשיב ברצון ע"ש. כן משכנו שלא בב"ד כיון דיכולין ליקח לגוביינא נותן מעצמו למשכון. ולא דמי לשעת הלואה כנ"ל. וי"ל דרמ"ה פסיק כמ"ד שם דזביני מעליא כו'. ויש לישב בזה ק' תוספות והפוסקים דאמר חבל תחבול אין לי אלא ברשות שלא ברשות מנין ת"ל חבול תחבול כו'. והא לשמואל לא משכחת חבלה ברשות דחבלה בביתו ע"ש. ולהנ"ל י"ל דחבל א"ל אלא ברשות היינו ברשות שהלוה נותן מדעת בביתו שיכנס ואף דחבלה משמע בע"כ הוא משום דמ"ד זביני מעלי' הוא רק משום למה נתן מדעת שאין פסידא ע"ש. משא"כ כאן אי נימא דשלא ברשות א"צ להשיב עבוט שוב גם ברשות לא חשיב מדעת דירא שאם יקחנו מעצמו לא יצטרך להשיב ונותן לו כדי שיחייב בהשבה ושוב קרי חבלה גם שנותן ומ"מ רק בזה אמרה תורה החיוב השבה דמ"מ ברשות לקח משא"כ בע"כ תלמוד לומר חבל תחבול גם שלא ברשות חייב בהשבה ושוב כיון שאין חילוק חשיב מדעת ורצון כשנותנו לו ובאמת אינו עובר כנ"ל. ומדויק גבי השב תשיב אמר ברשות ב"ד וגם חבל תחבול אמר רק ברשות ע"ש ל"א ע"ב:

עוד י"ל דלשמואל משכחת ברשות שכר שכיר וערב שמשכנו ואח"כ זקף במלוה. ואפשר דמ"מ חשיב משכנו שלא בשעת הלואה כיון שתפסו שלא מדעת על השכירות אף שבשעת זקיפה היה ממושכן כנ"ל וחייב בהשבה כנ"ל:. שם היה לו ב' כלים. פירש"י והיה חובו כנגד שתיהם. לכאורה למה גם שחוב נגד א' ג"כ יוכל כדי שיהיה בטוח ביום ובלילה ואף דלא ימשכנו יתר על חובו. הא לא חשיב יותר שכשיש לו זה אין לו הב'. ולגירסת רש"י מחזיר דמשמע דלוקח שניהם ומחזיר אתי שפיר דאין לוקח שניהם כלל בחוב נגד א' רק לגירסת מניח י"ל כנ"ל. ומ"מ נראה דרש"י סבר כיון דקנה משכון והשבה מטעם צדקה בשלו דאם אינו קונה צדקה מנין ועדיין כברשותו והפקידו ללוה חשיב שפיר משכנו יותר על חובו דיש לו אף שמחזיר כנ"ל. ונראה דרש"י ס"ל שאין במשכון דין סודר וא"צ להניח דאין מצות השבה רק כשכבר נטלו והוא שלו חייב משום לך כו' צדקה משא"כ להניח דעדיין אין חיוב ולכך רשאי ליקח שניהם ביום ולהחזיר מיד המחרישה וכבר קנאו שלא תשמט שביעית כו' ואז חייב בהשבה. ואף למאן דאמר במוכר ביובל ק"ו מכורה כבר יוצאת כו' א"ד שלא תמכר וכן בנערה לא דמי דשם מפקיע הזכות בע"כ שייך ק"ו שאין מתחיל מכורה. מה שאין כן בזה דישראל מוכרו דלית ביה תהיה צדקה לא מחייב בהשבה וכן משכנו בשעת הלואה דלא קני לא מחייב א"כ החיוב השבה רק כשקנאו אבל כשאינו נוטלו ולא קנאו אין מצוה להניח דגם השבה אין עליו בלא קנאו כנ"ל. ולכך רק מחזיר כנ"ל:

לכאורה למה נקיט בב' כלים ולהנ"ל קמ"ל דנוטל שניהם ומחזיר א' כנ"ל. ולגירסת מניח קמ"ל דצריך להניח. אך גם בחוב נגד א' הול"ל דמניח כו'. וי"ל דדייק ותני נוטל א' ומחזיר א' לרש"י דא"צ להחזיר הכר עד שיתן לו המחרישה בלילה דנוטל מקודם דרשאי לתפוס הכר על המחרישה שמעכב מליטול שכבר שלו ובעד פקדון יכול לתפוס הכר ואין צריך להחזיר:

וי"ל דמש"ה כתב רש"י דחוב נגד שתיהם דבנגד א' אינו יכול לטול המחרישה עד שיחזיר הכר דכל שאינו מחזיר אין חיוב עליו ליתן המחרישה כנ"ל. וי"ל בזה דלרש"י דמיירי ברשות נשאר ק' תוספת מנ"ל ריש תמורה למפרך ארבא דאי עביד לא מהני והרי משכון לא תבא כו' ותנן מחזיר הכר כו'. והא בהיתר מיירי ואי ידע ברייתא מה פריך ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהא פרק שבועות הדיינין אמר דתנאי פליגי בדר"י אי קני משכון שלא בשעת הלואה. וא"כ י"ל דידע הברייתא א"ל אלא ברשות כו' ומרבי שלא ברשות. רק ס"ל וש"ס כיון דאי עביד לא מהני ניהו דרבי קרא שיחזיקו עד הלילה כו' מ"מ לא קני יותר ממה דרבי קרא ואין השבה בתורת שלו רק להחזיק כר ביום כו' וכשמחזיר הוא דבעלים וממילא לא חשיב קנין כלל דאפילו קנין פירות קי"ל דלא כקנין הגוף מכ"ש שכל הקנין פירות ג"כ דבעלים ולרבנן דרבי שמעון בן גמליאל לעולם לא יוכל למכרו לגוביינא א"כ כיון דיליף מהשב תשיב דשוה ברשות לשלא ברשות ממילא דלא כרבי יצחק דכמו לרבא בשלא ברשות לא קני כנ"ל דאי עביד לא מהני כן ברשות ההשבה בתורת דבעלים ולא קני. ופריך שפיר והא תנן מחזיר כו' דלרבנן לעולם כן א"כ למה נוטל קודם הא לא קני ואינו יכול לתפוס בעד המחרישה כנ"ל דאינו שלו כנ"ל. ועוד דלמה נוטל הא כיון שהוא בתורת הפקעות זכותו כר בלילה שייך הק"ו כיובל מכורה כבר יוצאת כו' ואינו יכול ליקח כלל כר בלילה כו' וצריך להניח מיד שלא ליטלו כלל כמ"ש לעיל ולמה תני מחזיר ועוד לרבנן למה ממשכנין. הא כיון דלא חשיב קנין כלל יהיה שביעית משמטו ולעולם כן נשאר קושית הש"ס למה ממשכנין כיון דמחזיר כנ"ל ופריך שפיר ומשני שאני דאמר קרא השב תשיב ופשטיה דקרא משכנו ברשות רק דמרבינן שלא ברשות א"כ אדרבא גלי קרא דשלא ברשות דינו כברשות דקני מדר"י והשבה בתורת צדקה גם שלא ברשות כן דקני לגמרי כנ"ל. ואתי שפיר:

עוד י"ל מה דתני בב' כלים. דהא מבואר לעיל ק"ד דחשיב אצל לוה בחזרה כפקדון ושאלה. ונראה לר"ן הובא ס' ע"ב דשואל ספר פטור מאונסין כיון דמשאיל עביד מצוה הוי כשוכר. כן בהשבת עבוט דמצוה עביד בשאלה זו והוי כשוכר. וא"כ לתוספות דמדר"י הוי מלוה רק שומר שכר א"כ הוי כשמור לי ואשמור לך דחשיב בבעלים ויפטר הלוה גם בפשיעה כיון שנטל א' מלוה מקודם ואח"כ מחזיר א"כ נגד מלוה אינו בבעלים דלא היה עמו בשעת שאלה ונגד לוה הוי בבעלים. וס"ד שא"צ להחזיר דחייבתו תורה רק מדין צדקה כשאינו מפסיד לא כשיפטור גם בפשיעה. וקמ"ל דמ"מ חייב להחזיר כנ"ל עיין לעיל ק"ד דכשאינו מחזיר לזמן מרובה אינו כותב לו כל קביל כו' ע"ש. וגם אי דלא כר"ן וחשיב שואל פטור בבעלים. ויש להסתפק כיון דמלוה חייב באחריות מטעם קנין ופרעון חובו. אולם גם לוקח לזמן כתבו תוס' צ"ו ע"ב דשומר חנם הוי וא"כ חשיב חיוב שמירה על גוף החפץ שביד לוה לפדותו ויש לדחות ע"ש ב"ק גבי שתפוס בע"ח לגבות כו':

שם תוס' ד"ה מחזיר בתמורה פריך לרבא כו' מנ"ל דמיירי באיסור ואי אברייתא אם כן מה פריך ואי לשמואל ע"כ באיסור משתעי קרא כו'. ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות גזלה פסק דנכנס לביתו ומשכנו דין גזלן יש לו אף שחייב לו. ונראה דהפי' במשנה לא ימשכנו אלא בב"ד. דהא זה שיוכל לתפוס משכונו הוא רק משום דקני ליה כדמשמע פשטיה דש"ס אם אינו קונה צדקה מנין שהיה מחויב להחזיר. ומה שתופס מהני רק משום עביד איניש דינא לנפשיה ע"ש ב"ק וכל מה ששליח ב"ד היה יכול לעשות ע"ש כ"ח ובנ"י. וא"כ לביתו דאמרה תורה לא תבא וגם שליח ב"ד לא כשמואל א"כ אינו דין וכדאמר שם ביכול להציל כו'. וממילא לא מהני תפיסתו כלל ע"כ דלוה והוי גזלן כנ"ל. ולא קשה השגת ראב"ד ז"ל. אך אמנם ניהו דלא מהני בין בעצמו ובין שליח ב"ד כיון שלזה אינו שליח ב"ד בביתו. מכל מקום כיון שכבר לקחו שוב א"צ להחזיר דשוב הוי רק מנתח נתוחי כיון שכבר בידו יכול לתפסו עכשיו לחובו שכבר אינו בביתו כנ"ל. ושייך שוב עביד דינא לנפשיה דשליח ב"ד היה מנתחו כנ"ל. אולם צריך שיתכוין לקנין מחדש לתפוס כשכבר בידו דמשיכה ראשונה ע"י תפיסתו לא הועיל כנ"ל. ובידע דאל"ה הוי כעודר כו' וסבור שלו כנ"ל. וא"כ יש לפרש הברייתא לשמואל שפיר וא"צ להפך ואף דלא משכחת חבלה ברשות. מ"מ הפי' א"ל אלא משכנו ברשות ב"ד היינו דיש לו רשות לנתח ומ"מ עבר ונכנס לביתו דנקרא חבלה ועשה אסור רק דמ"מ אח"כ כשכבר לקחו נתכוין לתפסו עתה למשכון וזה כבר שוב ברשות כנ"ל. אז חייב בהשבה. אבל משכנו שלא ברשות היינו שלא חזר וזכה רק מה שמשכן בשעת לקיחה מביתו שזה רק שלא ברשות ב"ד שיהיה חיוב השבה ומרבה מהשב תשיב כנ"ל:

וא"כ מיושב דהא בל"ז לכאורה קשה אמאי תליא באי עביד מהני או לא זה שייך אם היה קנין רק באסור תליא בפלוגתא הנ"ל אבל זה שתפסו בע"ב ואין רשות ממילא לא קני עכ"פ לאו דינא הוא ואינו מצד האסור רק שאינו דין וממילא גם לאביי לא מהני אך הא קשה עוד ניהו דלרבא לא מהני מ"מ כיון שכבר בידו מהני תפיסתו עכשיו דאין כאן אסור בתפיסה זו כנ"ל. אולם לא קשה דנראה שגם אם נכנס לבית לתפסו שיזכה בו בחוץ ג"כ עבר לא תבא כו' לעבוט עבוטו שהפי' גם לעבוט אח"כ כיון שע"י הכניסה ולקיחה יעביטנו אח"כ כנ"ל. דאל"כ היה יכול תמיד לכנס ושיתכוין שלא לזכות רק מחוץ וע"כ כנ"ל. וא"כ פריך שפיר דלרבא לא מהני שאח"כ יתפוס אחר שבידו דגם בזה יעבור הלאו דלא תבא לעבוט כו'. ושפיר זה רק מצד אי עביד לא מהני דעתה שבידו שייך עביד דינא כו' דשליח ב"ד רשאי רק מצד האיסור לא מהני משא"כ לאביי מהני כנ"ל:

וא"כ מיושב קושית תוס' דפריך לרבא דידע ברייתא ולשמואל ע"כ הפי' כנ"ל דברשות היינו אף שעבר רק דאחר שבידו חוזר ומתכוין לתפסו למשכון דדינא הוא. ופריך הא לרבא אי עביד לא מהני וא"כ גם זה לא מהני כיון דע"י הכנסה תופס עתה ועדיין שלא ברשות ולא משכחת כלל ברשות כנ"ל לשמואל. וא"כ כיון דע"כ חבול תחבול רק שלא ברשות דלמא דוקא שלא ברשות ומנ"ל בכסות לילה ברשות דהיינו שלקחו בחוץ ניתוח דחייב בהשבה ופריך שפיר והא תנן מחזיר את הכר כו'. ומשני שאני הכא דאמר קרא השב תשיב ומדוייק דלא מייתי חבל תחבול דיותר באסור ע"ש ולהנ"ל אתי שפיר דמשני מדכתיב בכסות יום השב תשיב דשם שפיר א"ל אלא ברשות דקאי על שליח ב"ד בחוץ כו' ושלא ברשות אתרבי מתשיב וגלי קרא דאי עביד מהני. ושוב גם בחבלה בכסות לילה אמרינן שפיר א"ל אלא ברשות כנ"ל אף שעבר וע"י הכניסה תופסו עכשיו מ"מ כיון דאי עביד מהני מועיל תפיסה דשייך עביד דינא כשליח ב"ד כנ"ל. ומרבי גם שלא ברשות דרק תפיסה ראשונה ג"כ מהני וקנאו רק מחויב בהשבה וכהראב"ד ז"ל אף דלאו דינא מכל מקום מרבי כנ"ל ומיושב ב"ה:

שם שליח ב"ד מנתח כו' אבל משכוני לא. והקשה גי"ת דאיך דריש חבל תחבול כו' הא גם אם מהפך כמ"ש רש"י הא לא משכחת חבלה ברשות. ועיין מ"ש לעיל. וי"ל לר"ת והרא"ש דלגוביינא שרי רק במשכון להיות בטוח ע"ש. א"כ בנכנס ומשכנו לגוביינא ואח"כ נמלך ליקח למשכון להיות בטוח מותר דכבר בחוץ ואף דבנכנס ליטול משכון שיקנהו בחוץ עובר דהא נכנס כדי לעבוט כנ"ל. משא"כ זה שבא לביתו לא לעבוט רק לפירעון דשרי דאף דנעשה למפרע כדי לעבוט מ"מ הוי דבר שאינו מתכוין דשרי דכשבא לביתו לא מתכוין לאיסור ואינו פ"ר דשרי גם בשאר איסורין. וי"ל שפיר אין לי אלא ברשות כנ"ל מנין שלא ברשות שנכנס מיד למשכן ומכל מקום קרי חבלה דע"כ לקחו מביתו. אך אי מסדרין אא"ל כן דלגוביינא היה צריך להניח לגמרי הכסות וע"כ רק בתורת משכון וממ"נ הוי שלא ברשות כנ"ל. וי"ל דס"ל אין מסדרין. ומיושב בזה לשון הברייתא דפליג אשמואל לקמן אבל שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכן כו' ונותן מטה כו' כדרך שמסדרין כו' ע"ש ולמה דין משכון עם דין סידור שהוא לגוביינא דחלוקין בהיפוך לר"ת ורא"ש ע"ש. ולהנ"ל אתי שפיר דתליא בהא דנקיט דשליח ב"ד מותר כו' ומוכח כיון דמסדרין א"כ ע"כ דשליח ב"ד מותר לכנוס כו' דאל"כ לא משכחת ברשות והא קרא ע"כ גם ברשות דחבל תחבול:

גבי בעל הבית. כלומר בזכותא דבעל הבית איכא תרי חזקי לזכותו: והא תבע ליה קמן. ומה עדים שתבעו אותו מצריכין: ודלמא לבתר הכי. דאזלי עדים מהתם פרעיה בו ביום דלא עבר בבל תלין: כל זמנו. עד שעבר עליו: ולעולם. בתמיהה ובשביל שתבעו כל היום ולא נתן יהא שכיר זה נאמן לעולם לומר לא התקבלתי ואם רוצה בעה''ב לישבע לא נאמין וכי כל כך השהה שכיר שכרו: א''ר חמא בר עוקבא כנגד כל היום של תביעה. יום אחד לאחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע ויטול: מתני' המלוה את חבירו. והגיע זמן ולא פרע לו: לא ימשכננו. אפי' בשוק אלא בב''ד: ולא יכנס לביתו. בגמ' מפרש במאן קאי: היו ' לו שני כלים. וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם: נוטל אחד ומחזיר אחד. בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום החזרת העבוט ויעכב את השני וכשיצטרך זה לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום: מת. הלוה אין משיב העבוט ליורשין שאין כאן מצות העבוט אלא ימכרנו ויגבה חובו דהשב תשיבם לו כתיב ולא ליורשין: שלשים יום. זמן ב''ד: גמ' ושליח ב''ד מנתח נתוחי. אף הוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שאוחז בידו ממנו: ממשכנין. משמע בתוך הבית: חבילה. מתוך הבית משמע דהא ריחיים ורכב בגו ביתא שכיחי: לעולם בבעל חוב. קאמר ולא תידוק מינה הא כלים אחרים חבול דבכלים אחרים עובר משום לא תבא אל ביתו ולהכי איצטריך להוסיף לאו שני משום ריחיים ורכב וחד משום לא תבא אל ביתו: ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד. ויוציא אליך את העבוט וכי איני יודע שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא בעה''ב: מאי לאו לרבות שליח ב''ד כו'. שיכנס לתוך הבית וה''ק והאיש דהוא שליח ב''ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך:

ונוטל הכי פירושו יביא ראיה ששכרו ואז יהיה נשבע ונוטל. והיכא דקתני המע''ה היינו יביא עדים שקצץ לו שתים שהעדים יודעים הקציצה אם יודעין ששכרו כדפריך וכן משמע בפרק כל הנשבעין דקאמר עלה ראיה דלשלם קתני ראיה דלשבע לא קתני משמע דנשבע ונוטל היינו שיביא ראיה ששכרו ויהיה נשבע ונוטל: השתא דמטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר. וא''ת א''כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל לימא בעה''ב איני זוכר עתה אבל הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה ועוד קשה במודה במקצת אמאי אין בעל הבית נשבע דרמי אנפשיה ומידכר שלא ישבע לשקר וי''ל דחזקה שאין בעה''ב עובר בבל תלין לא מהני אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו בהדיה כמו שאפרש בסמוך ואם היה יכול בעה''ב לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו שהרי לא השהה אתו אלא תבעו ממנו בב''ד ולא רצו ליתן לו ושהו אותו לעמוד השחר: וכי שכיר עובר בבל תגזול. וא''ת בעל הבית נמי אית ליה הך חזקה שאינו עובר בבל תגזול וי''ל דחמיר ליה לאו אחד כמו שנים א''נ בלאו הכי משני ליה שפיר וא''ת ומ''מ איכא חזקה דאין בעה''ב עובר בבל תלין כנגדו והוה ברי וברי והמע''ה וי''ל דחזקה של בעל הבית אינה חזקה טובה כשל שכיר דזימנין לא רמי אנפשיה למידכר והוה לן למימר דנשבע ונוטל וחזקה דאין שכיר משהה שכרו לבדו לא חשיבא כחזקת שכיר אלא כששתיהן ביחד הוו כנגד חזקת שכיר והוי ברי וברי והמע''ה: והא תבע ליה קמן. ס''ד השתא אם יש עדים שתבעו היינו אפי' אחר זמנו ולכך פריך דמה אנו צריכין לעדים הלא תובעו השתא בפנינו ולמאי דס''ד הוה מצי למיפרך אמאי נשבע ונוטל אלא פריך שפיר: ולעולם. פי' בקונטרס וכי שכיר משהה שכרו כ''כ ואינו מיושב דאין בזה ראיה שנפרע דחזקה דאין שכיר משהה שכרו אינה מועלת אלא היכא דאיכא חזקה דאין בעה''ב עובר בבל תלין בהדה ובל תלין אינו עובר אלא בוקר ראשון אלא הכי פירושו ולעולם שכיר נשבע ונוטל אין זו תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע לי: מחזיר את הכר בלילה. בריש תמורה (דף ו. ושם ד''ה מחזיר) פריך לרבא דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי השבת העבוט דאמר רחמנא לא תעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה אלמא דמהני וקשה דמנליה דמתני' איירי במשכנו באיסור וא''ל דסמיך אברייתא דאלו מציאות (לעיל דף לא:) דקתני משכנו שלא ברשות מנין כו' דא''כ מאי קשה לן דהא בברייתא גופה יליף מהשב תשיב כדמשני התם ואי אדשמואל סמיך א''כ מה צריך לתרץ מהשב תשיב הלא עיקר קרא לשמואל איירי במשכנו באיסור דאם חבל וגו' משמע דמשכנו בביתו וי''ל דסמיך אמעשים בכל יום דמחזיר אפי' משכנו שלא ברשות א''נ סמיך אברייתא דלקמן (דף קיד:) דמתרץ לה רב ששת המלוה [את] חבירו אינו רשאי למשכנו משכנו חייב להחזיר לו אע''ג דהאי דפריך לרבא בתמורה לא אתי אליבא דשמואל דלשמואל אין שייך להקשות דעיקר קרא במשכנו באיסור כתיב מ''מ אין להוכיח משם שלא יהא הלכה כשמואל כי כן דרך גמרא להקשות ולתרץ אפילו דלא כהלכתא כדאשכחן בפ''ב דכתובות (דף כו:) וברייתא דאלו מציאות (לעיל דף לא:) דקאמר אין לי אלא במשכנו ברשות אין צריך לומר דשמואל יהפוך וישנה אין לי אלא משכנו שלא ברשות אלא יעמידנה כתנא דפליג אתנא דקאי כוותיה ויהפוך הדרשה: ואת המחרישה ביום. קשה לר''ת דתניא בסוף פירקין (דף קטז.) חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב משום ב' כלים ופירש בקונטרס פרות החורשות וחייב עליהם החובלן לפי שעושין אוכל נפש א''כ היאך נטל את המחרישה דקתני ומחזיר הא עבר כי נפש הוא חובל (דברים כד) ועוד דאין נראה לחייב אלא דוקא דומיא דריחיים ורכב שמתקנים האוכל עצמו בכלי לכן מפרש ר''ת צמד פרות היינו פרות המרכסות בתבואה וגריס ר''ת נמי זוג של מספרים ולא גרסינן זוג של ספרים וכן גריס ר''ח והם תספורת של ירק או לגזוז בית השחיטה כדאמרינן בבכורות (דף כה.) שדרכן היה לגזוז אבל פרות החורשות לא מיקרי כלי שעושין אוכל נפש ועוד נראה לר''ת דמחרישה דהכא לאו היינו מחרישה שחורשין בה את הקרקע דנראה דלא מיחייב בהשבת העבוט אלא בכלי העשוי לגוף האדם ולהנאתו ועוד דמוקי בגמ' במחרישה דכספא ואין דרך לחרוש קרקע במחרישה של כסף אלא נראה לר''ת דהיינו מגרדתא שמגרדין בו בני אדם בבית המרחץ כדאמר בפרק חבית (שבת דף קמז:) עבדא ליה אימיה מגרדתא דכספא וכן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) במחרישה דכספא פר''ח דהיינו מגרדתא: אימא לא ינתחנו אלא בבית דין. וא''ת מנין דניתוח אסור לבעל חוב ואומר ר''י דמדרבנן הוא כדאמר בסמוך בעל חוב ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס בביתו: וחסורי מיחסרא והכי קתני. תימה דקאמר חסורי מיחסרא כדי לדחות וי''ל דאין לחוש כיון שאינו מגיה כ''כ ורוב ספרים גרסי הכי קאמר: