בבא מציעא קי ע"ב

דף קי - ב

סבר רבי חנינא למימר, מאחר והארעא בחזקת יתמי קיימא נמצא שהם מוחזקים בה, ועל בעל חוב שבא להוציא מהם להביא ראיה לכך שאביהם השביח את השדה. ^[165]

אמר להו ההוא סבא לרבי חנינא, הכי אמר רבי יוחנן: על היתומים להביא ראיה!

מאי טעמא, אותה ארעא, כיון דלגוביינא קיימא, שעומדת לגביית המלווה, כמאן דכבר גביא המלווה דמיא, והרי הוא כמוחזק בשדה. הילכך על היתומין להביא ראיה לכך שהם השביחוה. ^[166]

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא כי האי מילתא,

אילן הנטוע בתוך חמישים אמה סמוך לעיר ושורשיו מזיקים לבתי העיר, אם האילן קדם לבתים, קוצצים את האילן ומשלמים את דמיו, ואם הבתים קדמו קוצצים ולא משלמים.

ספק זה קדם וספק זה קדם, קוצץ ועל בעל האילן להביא ראיה שאילנו קדם, וכל עוד לא יביא ראיה אינו נותן דמים,

אלמא, כיון דהאילן למיקץ קיימא, אין נמנעים מלקוץ עד שיביא ראיה שאילנו קדם משום שבכל מקרה יש לקוצצו, אלא אמרינן ליה לבעל האילן, ראשית תקצוץ את האילן, ואחר כך, אם תרצה אייתי ראיה שאילנך קדם, ושקול את דמיו, והכא נמי היינו טעמו של רבי יוחנן דאמר על היתומים להביא ראיה, משום דהאי שטרא של המלווה, כיון דלגוביינא קיימא, כמאן דגביא דמיא. הילכך ראשית גובים את השדה עם שבחה, ואם ירצו היתומים שיחזיר להם את השבח, על היתומים להביא ראיה שהם השביחוה ^[167].

אם גבה המלווה את השדה עם שבחה ואייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו,

סבר רבי חנינא למימר כי מסלקינן להו, כשמחזיר להם את השבח המגיע להם מן הדין אחר שלא השתעבד מעולם למלווה, בארעא מסלקינן להו ולא מחזירים להם רק מעות בשווי השבח,

ולא היא! בדמי מסלקינן להו, ואין להם זכות לקבל את השבח מהקרקע.

וראיה לכך מדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר שמואל: בשלשה מקומות מצינו מי שמגיע לו חלק בקרקע ואינו מקבל את המגיע לו אלא שמין להם את השבח המגיע להם, ומעלין, משלמים אותן בדמים.

ואלו הן: א. בכור נוטל פי שנים בשדה שנפלה ליתומים בירושה. אבל אם השביחה השדה לאחר מיתת האב קודם החלוקה אינו נוטל באותו שבח פי שנים, שנאמר "בכל אשר ימצא לו", ודרשו חכמים, שאינו נוטל פי שנים במה שלא היה מצוי בשעת המיתה, אלא כיצד חולקין, נותנין לבכור פי שנים בשדה עם שבחה ואחר כך שמים את השבח שקיבל הבכור ונותן את דמי חציו לאחיו הפשוט.

וכן בעל חוב שבא לגבות קרקע מיתומי הלווה, גובה את הקרקע עם שבחה, ואחר כך נותן ליתומים את דמי השבח שהשביחו הם את הקרקע ולא נשתעבד לו כנגד חובו,

וכן כתובת אשה, שהיתה קרקע של יתומים משועבדת לפרעון הכתובה, נוטלת האשה את הקרקע עם השבח ואחר כך תחזיר האשה את דמי השבח ליתומים שהשביחוה.

וכן בעל חוב שבא לגבות את חובו מהלווה, ומצא שכבר מכר הלווה את קרקעותיו ללקוחות, והשביחו הלקחות את השדה, גובה הבעל חוב את הקרקע עם השבח מן הלקוחות מאחר שהקרקע נשתעבדה לו קודם שמכרה להם הלווה, ומחזיר המלווה ללקוחות את דמי השבח שהשביחו בקרקע, ואינו נותן להם את השבח מן הקרקע.

אמר ליה רבינא לרב אשי: למימרא, דסבר שמואל שעל הבעל חוב לשלם ללקוחות את השבח שהשביחו בשדה בדמים,

והוינן בה, ומי אית ליה שבחא ללוקח מהבעל חוב?

והאמר שמואל, בעל חוב גובה מהלקוחות את הקרקע שהשתעבדה לחובו ואת השבח שבה, ואינו צריך לשלם ללוקח כלום, אלא הלווה שמכר לו שדה משועבדת ישלם לו את הפסדיו, ^[168]

וכי תימא דלא קשיא. הא דקאמר שמואל, כאן ששמין את השבח שגבה הבעל חוב ומשלם את שוויו בדמים ללוקח, מדובר בשבח המגיע לכתפים, שכבר אינו צריך לקרקע ואינו משועבד למלווה כלל הילכך אם גבאו המלווה עליו לשלם ללוקח,

והא דאמר שמואל כאן שבעל חוב גובה את השבח ואינו משלם ללוקח כלום, מדובר בשבח שאין מגיע לכתפים, ^[169] שעדיין הוא צריך לקרקע הילכך חשבינן לאותו שבח כאילו הוא חלק מהקרקע שהשתעבדה לבעל חוב ואינו צריך לשלם ללוקח שהשביחה כלום.

והא מעשים בכל יום, וקא מגבי שמואל מן הלקוחות בשביל בעלי חוב שנשתעבדה להם השדה אפילו בשבח המגיע לכתפים,

אלמא, אף שבח שאינו צריך לקרקע הרי הוא משועבד לבעל חוב ואינו צריך לשלם את שוויו ללוקח.

ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמר שמואל שבעל חוב גובה את השבח ואינו משלם את שוויו ללוקח, בכגון דמסיק ביה, שהיתה תביעת החוב כשיעור בשווי הארעא ושבחא, ולפיכך גובה הבעל חוב את השדה עם השבח.

והא דאמר שמואל שמין לבעל חוב את השבח ויחזיר את שוויו ללוקח, בכגון דלא מסיק ביה, שלא היתה תביעת החוב בשווי שיעור הארעא ושבחא, אלא רק כנגד שווי הקרקע, וכיוון דכי לא מסיק שיעור ארעא ושבחא, אמרינן דיהיב ליה הבעל חוב זוזי ללוקח בשווי השבח, ומסלק ליה. ופרכינן: הניחא למאן דאמר שיש למלווה זכות לגבות את הקרקע עצמה ואפילו אי אית [ליה] זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב באותם זוזי, ואינו יכול לומר כשם שהלווה מסלק את חובו במעות אף אני אשלם מעות, אתי שפיר הא דאמרינן בעל חוב גובה את השדה עם השבח לפי שכל השדה השתעבדה לו, ואינו חייב להזיר את השבח בקרקע. ^[170]

אלא למאן דאמר דבעל חוב הבא לגבות קרקע מהלוקח, אם אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב בזוזי, ואינו חייב לתת את הקרקע, כשם שהלווה עצמו אינו חייב לשלם בקרקע אלא אם כן אינו נותן מעות,

ונימא ליה הלוקח, אי הוו לי זוזי לפרוע את חובו של הלווה, הוה מסליקנא לך מכולא ארעא, ולא היית נוטל מהקרקע וכל שכן מהשבח שבה, אם כן אף השתא, דלית לי זוזי לשלם לך, אין לך זכות לקחת את השדה עם השבח היתר על חובך ולהחזיר לי כנגד השבח מעות, אלא טול קרקע בשיעור חובך, והב לי גריוא דארעא, חלק בשדה בארעאי, שיעור שבחאי.

ומסקינן: הא דאמר שמואל בעל חוב גובה את הקרקע עם השבח היתר על חובו ומחזיר את שווי השבח בדמים, הכא במאי עסקינן, כגון דשויא ניהליה, עשאה הלווה לשדה אפותיקי, דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא משדה זו.

וכיוון שנשתעבדה השדה מלכתחילה לפרעון החוב, יש למלווה זכות בכל השדה, ואף אם השביחה גובה את כולה ומחזיר את שווי השבח ללוקח.

מתניתין:

מצוות עשה מן התורה לפרוע את שכר השכיר בזמנו, שנאמר "ביומו תתן שכרו". ^[171]

המעכב את שכרו, אם נתכוין שלא לשלם כלל, עובר בחמשה לאווין ועשה.

ואלו הן חמשת הלאוים: א. לא תעשוק את רעך [ויקרא יט]. ב. לא תגזול [שם]. ג. "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" [שם]. ד.

לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך [דברים כד]. ה. ולא תבא עליו השמש [שם].

ועובר גם בעשה, שנאמר ביומו תתן שכרו [שם].

ואם נתכוין רק לאחר את שכרו, הרי בשכיר יום הוא עובר על "לא תלין", ובשכיר לילה הוא עובר על ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש.

ואם כפר בחיוב השכר, ונשבע על כך לשקר, הוא חייב להביא קרבן, ולהוסיף חומש על תשלום השכר. שנאמר בויקרא [פרק ה] "נפש כי תחטא, והשיב את העושק אשר עשק. ואת אשמו יביא לה', איל תמים מן הצאן".

א. המקבל שדה מחבירו לעבוד בה ^[172] "שבוע אחד", שבע שנים, על מנת לקבל בסיום עבודתו שבע מאות זוז, הרי עבד בה שש שנים עד שהגיעה שנת השמיטה, שאסור לעבוד בה בשדה, השנה השביעית עולה לו מן המנין, כאילו עבד שבע שנים, ונוטל את שכרו שבע מאות זוז. לפי ששכרו בלשון "שבוע אחד", דהיינו שבע שנים רצופות, והרי בהכרח שאחת השנים היא שנת שמיטה.

אבל אם קבלה הימנו לעבוד בה שבע שנים על מנת ליטול בשכרו שבע מאות זוז, ועבד שש שנים עד שנת השמיטה, אין השביעית מן המנין של שבע השנים, לפי ששכרו לעבודת שבע שנים, ולא עבד אלא שש.

ב. שכיר שקיבל לעבוד עבודת יום, ומסיימה עם שקיעת החמה, גובה את שכרו כל הלילה.

ואם עבר הלילה ולא קיבל השכיר את שכרו, עובר בעל הבית על "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר".

שכיר שקיבל עבודת לילה, ומסיימה עם הנץ החמה, גובה את שכרו כל היום. ואם עבר היום ולא קיבל את שכרו, עובר בעל הבית על "ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש".

שכיר שקיבל עבודה לכמה שעות, גובה כל הלילה וכל היום. והגמרא מפרשת [לפי דברי רב] ש"לצדדין קתני". דהיינו, אם שכרוהו לשעות באמצע היום, גובה כל אותו היום עד השקיעה, ואם שכרוהו לכמה שעות בלילה, גובה עד סוף הלילה ^[173].

שכיר הנשכר לשבת, שבוע ימים, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, שבע שנים, בכולם הדין הוא שאם סיים מלאכתו ויצא באמצע היום, גובה כל אותו היום עד השקיעה. ואם יצא באמצע הלילה, גובה כל אותו הלילה וכל היום שאחריו.

ובגמרא מבואר, שהסיפא היא לפי רבי שמעון, הסובר שהיום הולך אחר הלילה, ולכן, כל שיצא בלילה, זמנו הוא עד השקיעה שלמחרת. אבל תנא דמשנתנו סבר שאם יצא בלילה, גובה בלילה. ואם יצא ביום, גובה כל היום.

גמרא:

תנו רבנן: מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה?

תלמוד לומר [ויקרא יט] "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", ומשמע שזמן התשלום הוא עד הבוקר, ומכאן ואילך עובר השוכרו בלאו.

ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום, שנאמר [דברים כד] "ביומו תתן שכרו".

והוינן בה: ואימא איפכא!? שכיר יום גובה כל היום, שנאמר "ביומו תתן שכרו". ושכיר לילה גובה כל הלילה, שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר"!?

ומתרצינן: כתיב [ויקרא כה] "כשכיר שנה בשנה". ודרשו מכאן חכמים, ששכירות של שנה זו, משתלמת בתחילת שנה אחרת, ומכאן ששכירות אינה משתלמת אלא בסוף. הילכך, כל זמן שלא נסתיימה עבודת השכיר, עדיין לא הגיע זמן תשלום שכרו, ובהכרח, שאם סיים בשקיעה, מתחיל זמנו מכאן ואילך עד הנץ החמה, ואם סיים עם הנץ החמה זמנו הוא עד שקיעת החמה.

תנו רבנן: כתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר".

והוינן בה: ממשמע שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך", האם איני יודע מלשון זה כשלעצמו, שאיסור לינה של שכר הוא עד בקר.

ואם כן, מה תלמוד לומר "עד בקר"? מדוע הוצרך הכתוב להוסיף את!?

אלא, מלמד הכתוב "עד בקר", שהמעכב שכר שכיר אינו עובר בבל תלין ^[174] אלא פעם אחת, כשעיכב את שכרו כל הלילה, עד בקר ראשון בלבד.

מכאן ואילך, אם לא שילם, מאי?

אמר רב: עובר משום "בל תשהא".

אמר רב יוסף: מאי, מהו מקור איסור "בל תשהא", קראה! שנאמר [משלי ג'] "אל תאמר לרעך לך ושוב, ומחר אתן, ויש את ך".

תנו רבנן: האומר לחבירו צא שכור לי פועלים לעבודת יום, אם שכר לו פועלים, ועבדו, ולא שילם להם בעל הבית את שכרם בזמנו, שניהן אין עוברין משום בל תלין.

זה, בעל הבית, שעבדו אצלו הפועלים אינו עובר, לפי שלא שכרן. ^[175]

הא דאמרי' יתומים אומרים אנו השבחנו. בדמסיק באבוהון שיעור ארעא ושבחא עסקי' (דאי לא תימא) דאי לא אע"ג דאבוהון אשבח שקלי דמי שבחא ובדשוי נהליה אפותיקי מפורש עסקי' דאי לא לא צריכי יתמי לאיתויי ראיה דאינהו אשבחוה דלאו לגוביינא קימא ועוד דלא מסלק להו בזוזי אלא בארעא דהא מצי למימר ליה הב לן גריוא בארעא שיעור שבחן דאלו הוה לן זוזי מסלקי' לך מכולא ארעא, ושמעינן מיהא דלא גבי בע"ח שבחא דאשבח יורש אע"ג דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ויפה דין היורשין מדין הלקוחות והיינו דמקשי' בכל דוכתא בג' שמין להם את השבח וכו' מבעל חוב ללקוחות ולא הוינן נמי בע"ח ליתומים, ומיהו לא שמעי' מינה אי גבי שבחא דממילא או לא גבי כלל.
אבל חזינן לרבינו הגדול ז"ל דכתב בהלכות במתנה דגבי שבחא דממילא ואע"ג דלא הויא אפותיקי וכאן נמי כתב באפותיקי דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא שמין לו את השבח וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח וכיון דשמשי' משמעתין דאפי' מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא לא גבי שבחא דיתמי שמעי' ממילא דהכי נמי הוה דיניה ששמין לו את השבח ונותן לו את ההוצאה, ולא פי' רבינו ז"ל לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא אלא משום דינא דלוקח אבל בדיתמי שתיהן שוות, וטעמא דמילתא משום דגבי לוקח גבי בע"ח שבחא דמחמת הוצאה מפני שכך כתב מוכר ללוקח אנא איקום וכו' וכדכתב רבינו ז"ל בפ' שנים אוחזין הילכך גבי יורש דליתיה להאו טעמא גבי שבחא דממילא ויהיב ליה שבח שכנגד הוצאה כדמוכחן שמעתין.
ואחרים אמרו דלא גבו בעל חוב שבחא דיורש כלל ושמין לו וידו על העליונה וזה דעת רש"י ז"ל. ונראין דברי רבי' אלפאסי ז"ל מדתנן במס' בכורות בפ' יש בכור לנחלה הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פ' שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ולא היבם וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק ואמרי' עלה בגמ' ולא האשה בכתובתה והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח פי' והיכי קתני אין גובין את השבח דמשמע דלא גבו שבחא לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות וכו' תנאי כתובה ככתובה והא דקתני מתני' ולא הבנות במזונותיהן ודאי מן היורשין קאמר דאי מן הלקוחות אף גופה של קרקע אין מוציאין שמזון האשה והבנות אינו גובה מנכסים משועבדים אלא ודאי מן היתומים קאמר שאין לבנות שבח במזונותיהם דתנאי כתובה ככתובה דמי, וכן פירשה ר"ח ז"ל בריש פרק אע"פ (כתובות נה.).
ושמעי' מינה דבע"ח אחר גובה שבחא מיתמי, ומיהו הוצאה מיהא שקלי דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות כיון דליכא טעמא דשכך כתב לו מוכר כדמוכח שמעתין וכדכתיבנא לעיל הילכך מוקמי' לההוא בשבחא דממילא.
אבל רש"י ז"ל כתב שם במס' בכורות בפירושיו ולא בשבח שהשביח לוקח ופירש ולא הבנות במזונותיהן בנושא את האשה ופסק עמה ע"מ לזון את בתה ה' שנים שניזונת מנכסים משועבדים ואינה גובה את השבח דתנאי כתובה ככתובה דמי ולא מחוור דאי הכי בנות אמאי לא גביאן שבחא והרי הן כבעל חוב ואינה כתנאי כתובה ועוד שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהוון לה מיניה.
וי"א שדין היתומים כדין הלקוחו' וגבי ב"ח מינייהו שבחא אפי' דמחמ' הוצא' כדמשמע במתני' דבכורות כפשט' והא דאמרי' בשמעתין יתומ' אומרים אנחנו השבחנו מוקמי לה בדלא כתב לי' אבוהון לב"ח דאקנא דלא טריף ב"ח שבחא אלא בדכת' לי' דאקנ' כדברי רובי המפרשים ומ"ה אומרים יתומים אנו השבחנו ואין לך בשבח וב"ח דקא' אבוכון השבי' ר"ל קודם שלוה ממני ואיני צריך לדאקנ' וה"ה דמצי למימר בלקוחו' בכה"ג ולא דאיק לן משום דיתמי דמו למתנ' דכיון דלא כתיב בה אנא איקום ואשפי וכו' לא טריף מינה שבחא דמחמת הוצאה ה"נ בדיתמי לא טריף ומיהו שבחא דממילא טריף בתרויהו כדברי רבי' הגדול ואי אשבח אבוהון ולא מסיק אלא שיעור ארע' ה"ל כמאן דאשבח נותן או מוכ' והכא והתם שקלי כוליה שבח' דמאן דאשבח ברשות אשבח ובדידיה אשבח ולא דמי להני דירדו לתוך שאינו שלהם ונטעו שלא ברשות נמצאת אומר פעמים שהיתומים אומרים אבינו השביח וב"ח אומר אתם השבחתם.
והוי יודע [כי] מה שכתוב ברוב נסחי ההלכות בשמועה זו אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי אע"פ דמסיק ביה בלוה שיעור ארעא ושבחא לית ליה למשקל שבחא דאשבח יורש או לוקח טעות הוא בנסחאו שכב' חזר בו רבי' הגדול ואף בפ' שנים אוחזין כתב ומחק והגיה ובזקנתו כתב שם הדברים על עיקרם כמו שכתוב שם בנסחאות המדוקדקות וכן בכאן תמצא נסחאות הרב' שאין כתוב בהם הך לישנא דלא שוייה ניהליה אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו':

ארעא כיון דלגבויינא קיימא כמאן דגביא דמיא. ובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא, הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה, דלאו לגוביינא קיימא, דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא. ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא, דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון, ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק, וכן כתב הראב"ד. (והכי נמי) בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא, הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה, וכל שכן הוא, דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד, הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו. והא דנקט לה ביתומים, היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח, דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה, שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי זביני אינון ועמליהון (לעיל בבא מציעא טו, א), ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח, והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח, ואלו דין יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח, דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון, אבל במקבל מתנה ויורש לא, דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא, והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא, ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא. ומדברי הר"מ במז"ל (הל' מלוה ולוה פכ"א, ה"ג) נראה, שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה, אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח, ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם, וז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום, אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה. עוד כתב, אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום, אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא, כתב הריא"ף בפ"ק דמכילתין (ז, ב ברי"ף) דגובה אפילו ממתנה, אלמא מדינא גבי ליה, ומינה דמיורש נמי גבי ליה.
ורש"יּ כתב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור (בכורות נא, ב), הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמ' ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם, ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן, ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה. ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר, דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם, דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים (גיטין מח, ב). אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים, ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה, ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה, ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אחר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה, דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה, וכדאיתא ריש פרק אף על פי, והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. (שיטמ"ק).

בעל חוב הבא לגבות חובו מן היתומים ונמצא קרקע זה שהוא בא לגבות הימנו מושבח אם השביחו היתומים לאחר מיתת אביהם אין בעל חוב נוטל בשבח זה כלל מעתה יתומים שאמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה שהקרקע הואיל ועומדת לגבות לבעל חוב הרי הוא כמי שגבאה ובחזקתו עומדת וכמו שאמרו באילן הנטוע בתוך חמשים אמה לעיר שאם העיר קדמה קוצץ ואין לו דמים ואם אילן קדם קוצץ ונותנין לו דמים שאם ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואין לו דמים הואיל ומ"מ לקציצה הוא עומד הרי הוא כקצוץ ונמצא הספק על הדמים שזה רוצה להוציא מהם אף בזו הרי מ"מ הוא נוטל הקרקע אלא שאם הוא השביחו מחזיר להם דמי השבח כמו שנבאר ונמצאת כגבויה בידו והספק על דמי השבח שהם מוציאין עליו ועליהם הראיה הביאו היתומים ראיה שהם השביחו בעל חוב נוטל את הקרקע מ"מ ושמין לו שבח והוצאה ומחזיר ליתומים ויד בעל חוב על העליונה ר"ל שאם שבח יתר מחזיר הוצאה ואם הוצאה יתרה מחזיר שבח ואין היתומים נוטלין כשיעור המגיע להם חלק בגוף הקרקע בד"א בשעשה אביהם הלוה קרקע זה אפותיקי מפורש לבעל חוב הא אם לא נעשה לו אפותיקי הרי ביד היתומים לסלקו בדמים או ליטול כנגד שבחם בגוף הקרקע:

זה שכתבנו ביתומים שכל זמן שעשאו אביהם אפותיקי אין יכולין לסלק בעל חוב בדמים הוא דעת גדולי הפוסקים מפני שמשוין אותו ללוקח שבא בעל חוב וטרף הימנו שאם עשאו לוה אפותיקי מפורש אין לוקח יכול לסלקו ומעתה לדבריהם כל שעשאו אפותיקי אין יתום או לוקח יכול לסלקו ולא ליטול שבחם בגוף הקרקע ואף בדמים אינו גובהו לדעתם אלא בשלא הלוה זה כשיעור קרקע ושבחו הא אם הלוה כשיעור קרקע ושבחו נוטל את כלו ומעתה צריך שנחקור מה לנו אם אביהם השביח אם יתומים השביחו אם הלוה כשיעור קרקע ושבחו הרי הוא נוטל אף מן היתומים וכמו שאמרו בעל חוב נוטל את השבח בלא דמים ואם לא הלוה כשיעור קרקע ושבחו אפילו השביח אביהם נוטלים הוצאה מבעל חוב ואם יש שם שבח יתר אם נעשה לו אפותיקי נוטלו בלא דמים ואם לא נעשה אפותיקי נותן להם דמים או נוטלים כשיעורן בגוף הקרקע ומתוך כך פירשו גדולי המפרשים שביתומים אפי' הלוה כשיעור קרקע ושבחו אם השביחו יתומים אינו נוטל שבחם בלא דמים ואין הדבר דומה ללוקח שהלוקח כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות הוא שלא היה לו ללקחה ואלו יתומים ירושה ממילא הוא וחתוך כך ראוי שיהו נוטלים שבחם אם נעשית אפותיקי בדמים ואם לא נעשית אפותיקי בגוף הקרקע ועוד שהלוקח אם מפסידין לו את השבח יש לו על מי לחזור אבל היתומים אם לא יטלו מבעל חוב יפסידו ומ"מ אף הם פרשו לדעת גדולי הפוסקים שיש הפרש בין יתומים ללוקח בשלא כתב לו דאקנה והשביח מוכר אחר ההלואה וכן השביח אבי היתומים אחר ההלואה ששבח זה נגבה מן היתומים שהשבח כמלוה על פה היא ונגבית מן היורשים והואיל והיה אביהם משועבד בו מיהא מחמת על פה וכמו שאמרו מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה גובהו גם כן מן היתומים ובלוקח הואיל ומלוה על פה הוא בין שהשביח מוכר אחר הלואה בין שהשביח לוקח אינו גובה מעתה לא נפטרו יתומים משבח זה אלא באמרו אנו השבחנו וכן לוקח שאמר לאחר הלואה השביח על הלוקח להביא ראיה:

וכן מה שכתבו לגדולי הפוסקים שכל שעשאו אביהם אפותיקי אין יכולין לסלק בדמים הרבה חולקין בה לומר שהיתומים במקום אביהם הם ויכולים לסלק בדמים שלא נאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה אלא בשאין פורעו במעות ומ"מ כשאין להם מעות אין יכולין לומר אלו הוה לן זוזי הוה מסלקנא לך השתא נמי הב לן גריוא דארעא כדין לוקח שהלוקח הואיל ולא הלוה זה אלא שיעור קרקע דין הוא שנחוש לפסידת הלוקח שהוציא מעותיו אבל ביתומים שהלוה שיעור קרקע ושבחו אלו היה אביהם קיים היה נוטל את כלו בלא דמים די להם שיחזיר את הדמים ועוד מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם:

יש מי שאומר שלא השוו גדולי הפוסקים יתום ללוקח אלא בשלא הלוה אלא שיעור קרקע ושבחו והשבח יתר על ההוצאה אבל בהוצאה שיעור שבח ודאי אינן שוים דאלו לוקח אינו נוטל הוצאה ממלוה אלא ממוכר שכך כתב לו אנא איקום וכו' כמו שכתבנוה בפרק ראשון ועל דעת כן ירד אבל יתום ודאי נוטל הוצאה מבעל חוב:

הבכור אינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו אלא בשבח הבא מאליו כגון דיקלא ואלים ר"ל אילן קטן שגדל ונתעבה וכיוצא באלו אבל שבח הבא מחמת הוצאה או אף מאליו אלא שנשתנה כגון בוסר שנעשה ענבים וכיוצא בהם אינו נוטל ומ"מ אין הפשוט נוטל חלק שבחו בגוף הקרקע אלא בכור מעלה לו בדמים ונותן לו הוא שאמרו שלשה שמין להם את השבח ומעלין בדמים בכור לפשוט ובעל חוב ליתומים ובעל חוב ללקוחות הא למדת שבעל חוב נותן שבח ללוקח ומ"מ דוקא בשלא הלוה אלא שיעור קרקע הא אם הלוה לו שיעור קרקע ושבחו בעל חוב גובה את השבח בלא דמים בין מגיע לכתפים בין שאין מגיע לכתפים וזה שביארנו שאין הלוקח יכול ליטול חלקו בקרקע דוקא בשנעשית קרקע זה אפותיקי לבעל חוב הא אם לא נעשה לו אפותיקי מפורש הואיל ויכול היה לסלקו אם היו לו דמים אף עכשו יכול לומר לו שיתן לו חלקו בגוף הקרקע וכבר ביארנו דין בעל חוב עם לוקח בארוכה בפרק ראשון וכן ביארנו שם ביאור ענין שבח המגיע לכתפים בארוכה:

המשנה העשירית והכונה בה להשלים ענין החלק הראשון ואמר המקבל שדה מחברו שבע שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין שבוע אחד בשבע מאות דינרין השביעית מן המנין אמר הר"ם וזה מבואר:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו לשבע שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין והוא צריך להניחה בידו שנה אחת כנגדה אבל אם קבלה שבוע אחד בשבע מאות זוז הרי שביעית בכלל וכן הדין אם אמר מכאן ועד סוף שבע שנים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה האחת עשרה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני בענין שכר שכיר על איזה צד עובר באיחורו ואמר על זה שכיר היום גובה כל הלילה שכיר הלילה גובה כל היום שכיר שעות כל הלילה וכל היום שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום אמר הר"ם מפי השמועה למדו שזה שאמר ית' לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר שזה מדבר בשכיר יום שגובה כל הלילה ומה שאמר בזאת המשנה שכיר שעות ביום גובה כל היום ושכיר שעות בלילה גובה כל הלילה:

אמר המאירי שכיר יום גובה כל היום וכו' והוא ממה שכבר ידעת שאמרה תורה ליתן שכר שכיר בזמנו ושלא לאחרו לאחר זמנו כאמרו ביומו תתן שכרו וכו' לא תבא עליו השמש ובא עכשו לפרש איזהו זמנו ואמר ששכיר יום גובה כל הלילה שלאחריו ועליו נאמר לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר ושכיר לילה גובה כל היום שלאחריו ועליו נאמר ביומו תתן שכרו הא ביום עצמו לשכיר יום או בלילה עצמה לשכיר לילה אין זה זמנו הגמור עד שיעבור על איחורו מיד אלא זמנו נמשך שלא לעבור עד סוף היום לשכיר לילה ועד סוף הלילה לשכיר יום וכן יש לפרשה לענין שבועה שהדבר ידוע שבזמנו נשבע ונוטל כמו שיתבאר:

שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום פירשוה בגמרא לצדדין כלומר שכיר שעות של יום גובה כל היום שכיר שעות של לילה גובה כל הלילה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום ר"ל שכלתה שכירותו ביום גובה כל היום וכיון ששקעה חמה עובר יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפירשנוה הלכה היא ויש פוסקים בשכיר שבת וחבריו שאם יצא בלילה גובה כל הלילה לבד ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

כיון שהגיע סוף הזמן שייעדנו לשכירות הרי זה עובר עליו מיד בעשה ולא תעשה ומ"מ אחר הזמן אינו עובר על אלו בכל יום ויום כך למדו מפי השמועה ממשמע שנאמר לא תלין איני יודע שעד בקר ומה תלמוד לומר עד בקר מלמד שאין עובר עליו אלא בקר ראשון ומ"מ חייב הוא ליתן ולאו בל תשהא מדברי סופרים אינו זז ממנו כלל ורמז לדבר אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך הא כל שלא היה לו ליתן אינו עובר אף מדברי סופרים:

האומר לחברו או לשלוחו לך ושכור לי פועלים שניהם אין עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה שאין פעולתם אצלו בד"א שהודיען ואמר להם שכרכם על בעל הבית אבל אם לא הודיעם או שלא אמר להם שכרכם על בעל הבית שליח עובר שהרי אמרו השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו:

אמר ר' יוחנן על היתומי' להביא ראי'. בכתובו' בפ' אלמנה ניזונת אמרי' בעי ר' יוחנן. יתומי' שאמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראי' ניכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראי' או דילמא ניכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומי' להביא ראי'. ת"ש דתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומי' להביא ראי' וי"ל דבתר דפשט לי' לוי ממתנית' סברה והדר איהו למימר הכי ניכסי בחזק' בעל חוב קיימי ולאו בחזקת יתמי א"נ יש לומר דאע"ג דהא פשיטא לי' האי מבעי לי' משום דטעמא דהכא כדמפרש ארעא כיון דלגבויינא קיימא כמאן דגביא דמיא והילכך כולה ארעא קיימי בחזקת בעל חוב. אבל התם דלא בעי אלא מזוני לא קיימי כולהו ניכסי בחזק' האלמנה שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו. וכולהו ניכסי בחזק' יתמי קיימא ואין כח באלמנ' להוציאן מידן בעבור מזונותי' כמו שיש הנה כח בבעל חוב להוציא כל השדה מיד היתומי'. אלא היתומי' מחזיקים הנכסי' והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו ומש"ה הוה מסתפק ר' יוחנן למיבעי אם יש לאלמנה עליהן חזקה כנגד מזונותי':

הניחא למ"ד אי אית לי' זוזי ללוקח כו' לא ידעתי אנה היא חלוקה זו והמורה כתב דפלוגתא היא בפ' הכותב. וחפשתי שם ולא מצאתי' עיין בפ' מי שהי' נשוי ושם תמצא דרמב"ח הוא דסבר הכי דלא מצי לסלוקי בזוזי ורבה דחייה כדפרישי' בפ' הגוזל עצים במהדורא רביעאה בתרא. וכי היכי דלוקח לא מצי לסלוקי' בזוזי הם ה"נ יתמי ומש"ה מעלין אותן בדמים:

ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא. ובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה דלאו לגוביינא קיימא דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא. ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק. וכן כתב הראב"ד והכי נמי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה וכל שכן הוא דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו. והא דנקט לה ביתומים היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וביני אינון ועמליהון ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח ואלו דין יתומים כדין מקבל מתנה ולעולם בעל חוב אינו גובה את השבח שהשביחו יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון אבל במקבל מתנה ויורש לא דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא. והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא.
ומדברי הר"מ במז"ל נראה שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם וזה לשונו: מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה.
עוד כתב אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא כתב הריא"ף בפרק קמא דמכילתין דגובה אפילו ממתנה אלמא מדינא גבי ליה ומינה דמיורש נמי גבי ליה. ורש"י כתב דבעל חוב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמרא ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים. אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה. ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אמר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה וכדאיתא ריש פרק אף על פי והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. הרשב"א.
אבל הראב"ד כתב וזה לשונו: קשיא לן מה הפרש יש בין מה שהשביחו הם למה שהשביח אביהן שהרי בלוקח אין בו הפרש לא במסיק ביה ארעא ושבחא לדלא מסיק ולא בעשאו אפותיקי ללא עשאו אפותיקי בין שהשביח מוכר להשביח לוקח. וה"ר יצחק ז"ל השוה דין יתומים לדין לוקח מעתה קשיא לן לדבריו מהו טענתן של יתומים כשהם אומרים אנו השבחנו. לאחר ימים רבים מצאתי טעם והעמדתי דברי הרב כי בודאי אין הפרש בין יתומים ללוקח בכל מה שאמרנו אבל יש ביניהם הפרש דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר הלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא אפילו מיתמי דאף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוה משעבד ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה. ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מפטרי יתמי מהאי שבועה אלא אם כן יאמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר לאחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה כמו שעל היתומים להביא ראיה אלא שתפסו בעלי הגמרא טענה פשוטה כי היתומים אין להם טענה אלא באמרם אנו השבחנו ובעל חוב כשיאמר אביכם השביח בין קודם הלואה בין אחר הלואה ואין לחלק בהם כמו שיש לחלק בלוקח כמו שפירשתי ומשום הכי איירי ביתומים ולעולם דין יתומים ודין לוקח שוין הן בדין בין דכתב ליה דאקנה או דלא כתב ליה חוץ ממה שפירשתי בשהשביח מוכר אחר ההלואה דביתומים גבי ומלוקח לא גבי אבל בין מסיק ביה ללא מסיק. ביה ובין שויא ניהליה אפותיקי ללא שוייה ובין להעלות אותם בדמים דינם שוה כמו שכתב הרב בשמועה זו. ומה שכתב בזו השמועה והני מילי דשויה ליה אפותיקי ולא מסיק ביה כשיעור ארעא. הא מילתא לאו אשמעתא דהכא כתב לה דהכא בין דכתב ליה דאקני בין דלא כתב ליה דאקני אפילו מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא נמי לא גבי ליה כשהשביחו יתומים או השביח לוקח אלא אשמעתא דרב נחמן אמר שמואל שלשה שמין וכו' ועלה קמפרש כדאוקימנא פרק הגוזל רבה וכדכתב לה פרק שנים אוחזין. הנה העמדנו דברי הרב. אלא שיש מקשים הא דאקשי כאן דשמואל אדשמואל ובפרק הגוזל וכן בפרק שנים אוחזין אקשי היכי אמר שמואל דיהיב בעל חוב דמים דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ושני ליה הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה ולישני ליה הא דכתב ליה דאקנה הא דלא כתב ליה. ואיכא למימר גמירא גמיר לה דהא דאמר שמואל שלשה מעלין אותם בדמים אפילו בדאמר ליה דאקנה קאמר אבל יש לומר דהיכא דלא כתב ליה דאקנה אי לא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל בעל חוב לארעא ושבחא מיהו יהיב דמי דאלו שבחא דלוקח ולא שקיל לוקח מידי מיניה דמוכר ובעל חוב לא שקיל לשבח היתרה על ההוצאה ברווחא כדקתני בברייתא בשלמא היכא דכתב ליה דאקנה אמרינן כיון דשעבדה ליה ארעא ושבחא והדר ובין ללוקח הדר לוקח עליה דמוכר בשבח היתר על ההוצאה דאיהו פשע ביה ובעל חוב לא יהיב אלא הוצאה בלבד ושקיל לשבחא ברווחא אבל היכא דלא כתב ליה דאקנה מאי עביד מוכר דליקנסיה והוה ליה נמי כמאן דשייר בארעא ובעל חוב נמי אמאי שקיל ליותרא דשבחא ברווחא ומסתייה דשקיל ליה ויהיב דמי דללוקח משתעבד ולבעל חוב לא משתעבד. הילכך מתניתא דקשיא עליה דשמואל דקתני נוטל את ההוצאה מבעל חוב ושבח מבעל קרקע לא מתרצא ליה אלא בדכתב ליה דאקנה ובדלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל ליה לכוליה דהא ארעא ושבמא משעבדא ליה דאי משתדפא ארעא או מכספא ומצטרכא היא ושבחא להאי מלוה קשקיל לה לכולה מיהו השתא דלא מכספא דמי שבחא יהיב מוכר ללוקח ומפסיד דהוא פשע בזביני והוצאה שקיל מבעל חוב דהא מתהני ביה ושבחא יתירה שקיל ליה בעל חוב ברווחא דארעא דידיה אשבחה וכיון דבהאי קושיא דאקשיה עליה ממתניתא אצטריך לתרוצי הכי גם הכי בקושיא דידיה אדידיה נמי תריץ לה הכי הא דמסיק ביה הא דלא מסיק ביה. עוד יש להקשות כיון דקיימא לן לוה ומכר וחזר וקנה יחלוקו ומאי בעל חוב גובה את השבח דקאמר חצי שבח אם כן לישני ליה הכי דהא דאמר שמואל מעלין אותם בדמים בהאי חצי שבח דקמטי ליה ללוקח קאמר והא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח באידך פלגא קאמר ולעולם תרווייהו בדכתב ליה דאקני וכדמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא. ולאו קושיא היא חדא דאיכא למימר כמהדורא קמא דרב אשי. עד כאן נמצא מלשון הראב"ד בספר אחד מחדושיו.

ובספר אחר מחדושיו שאנה השי"ת לידי מצאתי כתוב וזה לשונו: יתומים אומרים אנו השבחנו וכו'. קשיא לי למאי נפקא מינה אי מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביחו יתומים נוטל את הכל בעל חוב נוטל את השבח בלא שום דמים ואי לא מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביח אביהן נמי שקלו הוצאה מבעל חוב ואי איכא טופייאנא דשבחא או שוייה ניהליה אפותיקי ההוא טופייאנא שקיל ליה בעל חוב בלא דמים ואפילו השביחו יתומים ואי לא שריה אפותיקי יהיב להו דמי או גריוא דארעא שיעור שבחיה והוצאה דאפיק ביה ואפילו השביח אביהן והכי נמי דינא דלוקח בהדי בעל חוב אם כן מה בין השביחו הם להשביח אביהן. ומסתברא דלגבי יתומים אפילו מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אי אשביחו יתומים לא שקיל בעל חוב לההוא שבחא בלא דמים ולא דמי ללוקח דלוקח לורד שלא ברשות דלא איבעי ליה למזבן לה ואלו יתומים ירושה ממילא הויא וברשות קא נחתי הילכך שקלי ליה לכולי שבחא אי שויה אפותיקי שקלי דמי ואי לא שקלי בארעא. והרב לא חלק בין לוקח ליתומים ולא ידענא מאי טעם לפום הדין שמעתתא. עוד יש טעם יפה שאין דין היתומים כדין הלוקח לפי שהלוקח יש לו על מי שיחזור ולא יפסיד כלום אבל היתומים אם לא יטלו מבעל חוב יפסידו משום הכי שקלי מיניה. עוד יש לומר דיתומים ולוקח כי הדדי נינהו לכל מילי כמו שכתב הרב שלא מצינו ביניהם הפרש כי אם לענין מלוה על פה והא דאמרינן הכא יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' הוא הדין ללוקח שיש הפרש בין השביח הוא להשביח המוכר ונפקא מינה להיכא דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר ההלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא מיתמי ואף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוא משתעבד ליה מחיי אבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה היא בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מיפטרי יתמי מההוא שבחא אלא אם כן אמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר אחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה. והנה דברי הרב קיימין. ואביכם השביח דקאמר קודם הלואה קאמר. ויתומים אמרו אנו השבחנו טענה ודאית נקט. וכיון דאסיקנא דעל היתומים להביא ראיה כל שכן על הלוקח. ובסוף המסכת כתבתי פירוש טוב מזה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: יש אומרים שדין היתומים כדין הלקוחות וגבי בעל חוב מינייהו שבחא אפילו דמחמת הוצאה כדמשמע במתניתין דבכורות כפשטא והא דאמרינן בשמעתין יתומים אומרים אנחנו השבחנו מוקמינן לה בדלא כתב ליה אבוהון לבעל חוב דאקנה דלא טריף בעל חוב שבחא אלא בדכתב ליה דאקנה כדברי רוב המפרשים ומשום הכי אומרים יתומים אנו השבחנו ואין לך בשבח ובעל חוב דקאמר אבוכון השביח רצה לומר קודם שלוה ממני ואיני צריך לדאקנה והוא הדין דמצי למימר בלקוחות בכהאי גוונא ולא דאיק לן משום דיתמי דמו למתנה דכיון דלא כתיב בה אנא איקום ואשפי וכו'. לא טריף מינה שבחא דמחמת הוצאה הכי נמי בדיתמי לא טריף. ומיהו שבחא דממילא טריף בתרווייהו כדברי רבינו הגדול. ואי אשבח אבוהון ולא מסיק אלא שיעור ארעא הוה ליה כמאן דאשבח נותן או מוכר והכא והתם שקלי כוליה שבחא דמאן דאשבח ברשות אשבח ובדידיה אשבח ולא דמי להני דירדו לתוך שאינו שלהם ונטעו שלא ברשות. נמצאת אומר פעמים שהיתומים אומרים אבינו השביח ובעל חוב אומר אתם השבחתם.

והוי יודע כי מה שכתוב ברוב נסחי ההלכות בשמועה זו אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי אף על פי דמסיק ביה בלוה שיעור ארעא ושבחא לית ליה למשקל שבחא דאשבח יורש או לוקח טעות הוא בנוסחאות שכבר חזר בו רבינו הגדול ואף בפרק שנים אוחזין כתב ומחק והגיה ובזקנותו כתב שם הדברים על עיקרם כמו שכתוב שם בנוסחאות המדוקדקות וכן בכאן תמצא נוסחאות הרבה שאין כתוב בהם הך לישנא דלא שוייה ניהליה אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו'. עד כאן.

ונראה לי דעיקר נוסחאת הריא"ף היא כך אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי כין דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא לית ליה למשקל שבחא וכו'. וכן הוא בהלכות שלי. שיטה.
ורבינו חננאל ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו: אייתי יתמי ראיה דאינהו אשביחו סוגיא דשמעתא דיהיב להו גריוא בארעא שיעור שבחייהו. ואי שויוה אבוהון ניהליה אפותיקי דאמר ליה הכי לא יהא לך פרעון אלא מזו מעלה בעל חוב ליתומים בדמים וכן דין הלוקח עם בעל חוב בעידנא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד אבל אי שוייה ניהליה אפותיקי מעלהו בדמים ולית ליה ללוקח שבחא אפילו שבח המגיע לכתפים פירוש כמון שהגיעו הענבים לבצור ולישאם על כתפו לא אמרינן כבצורות דמיין אלא בעל חוב טורף ארעא ושבחא בלא דמים. ולא מתוקמא הא דרב נחמן שלשה שמין להם את השבח בכור לפשוט כמשמעו כיון שהשביח הפשוט בנכסים נותן הבכור לפשוט דמי מה שהשביח ונוטל פי שנים בנכסים אבל בעל חוב ליתומים ובעל חוב ללוקח בזמן שאין מסיק בו אלא שיעור ארעא בלחוד אלא שקלי גריוא דארעא שיעור שבחייהו. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך ז"ל: האי מאן דמסקי ביה זוזי ומית לוה ושבק ארעתא דיליה לירתיה ואשבחו יתמי הנהו ארעתא לא מצי בעל חוב למשקל מידי בההוא שבחא היכא דלא שוייה ניהליה אפותיקי. והיכא דקא טעני יתמי אנו השבחנו ומלוה קא טעין אבוכון אשבח על היתומים להביא ראיה דאינהו אשבחו כיון דארעא לגוביינא דבעל חוב קיימא ואי לא מייתו ראיה משתבע האיך דאבוהון אשבח אי מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא ושקיל לה לארעא בהדי שבחא. ואי מייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו יהיב להו מלוה שיעור ההוא שבחא כוליה בארעא כיון דלא שוייה ניהליה אפותיקי. ואי לא בעו יתמי גריוא דארעא ואית להו זוזי מצו מסלקי ליה לבעל חוב בזוזי מכוליה ארעא לגמרי. אבל היכא דשוייה ניהליה לההיא ארעא אפותיקי אף על גב דקא מודה מלוה דיתמי אשבחו אי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל לה לארעא ולשבחא והוו להו יתמי כיורד לשדה חברו שלא ברשות ונטעה דשמין לו וידו על התחתונה ואי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטלים הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נוטלים כשיעור השבח במעות מבעל חוב. ואי לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא שיעור ארעא בלחוד כיון דשוייה ניהליה אפותיקי בהא נמי שקיל לה בעל חוב ולשבחא דילה ויהיב להו ליתמי שיעור הוצאה או שיעור שבח דידן על התחתונה ומסלק להו בזוזי דארעא קניא ליה למלוה והוה ליה יתמא משבח בארעא דלאו דיליה. ועיקרא דהא מילתא ברירנא בפרק קמא. שלשה שמין להן מה שהשביחו ומעלין אותם בדמים בכור לפשוט היכא דאשבחינהו פשוט לנכסי דאבוהון קודם חלוקה יהיב ליה בכור שבחיה כשיעור הוצאה הפחותה מן השבח במעות והדר פלגי ושקיל בכור פי שנים בכולהו נכסים. ובעל חוב נמי ליתומים בדשוייה אבוהון ניהליה אפותיקי. וכן נמי בעל חוב ללקוחות כדאיתא התם. ויורד לתוך שדה חברו שלא ברשות נמי כי האי גוונא דיינינן ליה. עד כאן.

סבר רבי חנינא למימר בארעא מסלקינן להו. תימה כיון דטעמא דעל היתומים להביא ראיה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דרבי חנינא ידע דברי רבי יוחנן דאמר על היתומים להביא ראיה אבל לא ידע דברי התלמוד דמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימא. הרא"ש ז"ל.

אי נמי ביורד לשדה חברו ונטעה בההיא גופא הוה סלקא דעתיה דבארעא הוה מסלקי ליה. תוספות שאנץ.
מתניתין: המקבל שדה מחברו לשבש שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין דמדאמר ליה שבע שנים הראויות לזריעה קאמר ליה. אבל אם אמר שבוע אחת בשבע מאות דינרין שביעית מן המניה דשמטה בכלל שבוע הוא ואף על גב דלא חזיא שביעית לזרעה מכל מקום חזיא למשטח בה פירי ומשום הכי הזכיר לו שבוע ולא אמר לשבע שנים שאף בשנה של שביעית רוצה שתעמוד לפניו אף על פי שאינו יכול לזרעה. ה"ר יהונתן.

גמרא: מלמד שאינו עובר אלא בקר ראשון בלבד. ונראה לי דדוקא לאיסור בל תלין הוא דאינו עובר עליו מבקר ראשון ואילך אבל לשאר חיובי דשכירות ואף לא תבא עובר לעולם הואיל ולא כתיב בהו ייתור למעוטינהו מיום ראשון ואילך. שיטה.

והר"ן חולק בזה שכתב וזה לשונו: שלא יעבור עליו אלא בקר ראשון בלבד. וכן נמי אם הוא בענין שאינו ראוי לעבור עליו שוב אינו עובר כשוקאי דסורא. והוא הדין לשכיר לילה שאינו עובר משום ביומו תתן שכרו אלא ביום ראשון בלבד. עד כאן וכן כתוב בנמוקי יוסף משמו. וכן דעת הרמ"ך וזה לשונו: אינו עובר משום לא תלין ומשום לא תבא עליו השמש אלא בקר ראשון וערב ראשון אבל משם ואילך עובר משום בל תשהה דאל תאמר לרעך וגו'. עד כאן.

בד"ה סבר רבי חנינא כו' תימה כיון דטעמא דעל היתומים כו' והיינו כשעשה אפותיקי כדמסיק כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפרש"י דהא דמסיק לעיל דעל היתומים להביא ראיה היינו משום דמעלה להן השבח בדמים וגבי ארעא עם השבח ממ"נ ונמצא היתומים תובעים להוציא ועליהן הראיה עכ"ל דהא אכתי לא אסיק רבי חנינא אדעתיה השתא דמעלה להן השבח בדמים אלא דהוי סבר ר"ח דכי מסלקינן להו השבח בארעא מסלקינן להו אלא דע"כ הא דמסיק לעיל דעל היתומים להביא ראיה אינו אלא משום דאיירי באפותיקי ומש"ה קאמר כיון דלגוביינא קיימא הקרקע גופא כמאן דגביא דמי כו' ודו"ק:

בד"ה יצא בלילה כו' דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות כו' עכ"ל דאי הוה לינת עמוד השחר קרוי לינה לא הוה גובה אלא כל הלילה ולא שייך כאן למימר דהיום הולך אחר הלילה כפרש"י ועיין בבעל המאור בזה וק"ל:

ד"ה סבר ר' חנינא כו' והיינו כשנעשה אפותיקי כו'. ר"ל דגבי יתומים פשיטא דאי אית ליה זוזי דמצי לסלוקי בזוזי וליכא למ"ד שלא יוכלו לסלוקי בזוזי וא"כ אמאי אמר שהקרקע בחזקת ב"ח אלא ע"כ צ"ל דמיידי כגון שעשאו אפותיקי כדמפיק לקמן גבי לוקח הכי נמי איירי גבי יתומים כשעשאו אפותיקי:

רש"י בד"ה בדמי' כו' של זה וכן בעל חוב כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה הניחא למ"ד פלוגתא במסכת כתובות בהכותב נ"ב בפרק מי שהיה נשוי גבי ההוא גברא דמסקי ביה אלפא זוזי כו' וכן איתא בתוס':

גמרא שלשה שמין כו' וכתובת אשה. בהגוזל ליתא וכן ברי"ף ורא"ש כאן:

גמ' שם האומר לחברו צא שכור לי כו' זה לפי שלא שכרן. ק"ל מדוע לא נאמר שלוחו ש"א כמותו וזה ודאי אין סברא לומר דאם יעבור המשלח א"כ הוה כמו שליח לד"ע דא"כ במקדש אשה ע"י שליח ואח"כ בא על אמה או בתה וכן כשהיא עשתה שליח לקבל קידושיה ואח"כ זינתה נימא ג"כ אשלד"ע אלא ע"כ דאזלינן בתר ההיא שעתא דשליחות דלא היה עדיין עבירה ולדעת מהרי"ט שאין אדם יכול לעשות שליח להקדיש דדבור של הקדש מילי נינהו ולא מימסרן לשליח הובא דבריו בנו"ב מ"ת חלק יו"ד סי' קמ"ז הוה א"ש דהכא נמי אין כאן כי אם מילי אבל כבר מחו לה במאה עוכלי הרב מוהר"ש לאנדא שם ובתשו' שיבת ציון סימן צד וצה ואולי כיון דפועל יכול לחזור בו (עי' ש"ך סימן של"ג סקי"ד) לא שייך שליחות בזה לכ"ע דהוה כמילי דכדי:

תד"ה יצא. וא"ת כו' כדאמרינן בזבחים. נראה כוונתם להא דאיתא שם (פז ב) לרבה נמי מ"ל כו' להורידה קודם עה"ש ולהעלותה לאחר עה"ש אבל לכאורה י"ל דשם אזלא אליבא דרב דהכא דהל' כוותיה ולשמואל המ"ל להורידה קודם הלילה ולהעלותה לאחר עה"ש וכן הא דמייתו מקידוש י"ל ג"כ דס"ל כר' יהודה דהכא:

ספק. בבבא בתרא (דף כד:) באילן הנטוע בתוך חמשים אמה סמוך לעיר וקתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למקצץ קאי דכי קדם אילן נמי קתני קוצץ כי מספקא לן אמרינן קוץ ממה נפשך שהרי עליך לעשות נמצא הספק מוטל על הדמים ולא על קציצת האילן דאילו גבי אילן הסמוך לבור של יחיד קתני בה גבי ודאי דידיה אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים אם האילן קדם לא יקוץ תנן גבי ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ אלמא גבי ספק אילן דעיר טעמא משום דממה נפשך עומד לקציצה והכא נמי בין יתומים השביחו ובין אביהן השביח דינו ליטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להן השבח בדמים כדלקמיה הלכך גבי ארעא עם השבח ממה נפשך נמצא היתומים תובעין להוציא ממנו ועליהן הראיה: בארעא מסלקינן להו. יהבינן להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו: ומעלין אותן. מן הקרקע: בדמים. ולא שקלי בארעא גופיה: בכור לפשוט. בכור ופשוט שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקי''ל (ב''ב דף קכד.) שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל הבכורה בראוי דכתיב בכל אשר ימצא לו וכשהן באין לחלוק נוטל בכור פי שנים בקרקע שהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שהוא מגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה: וכן בעל חוב ליתומין. וכן בעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטר מקח של לקוחות טורפה מהן עם מה שהשביחו ושם להן שבח ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דמעיקרא ארעא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להן קרקע שלו בשביל השבח אם יש בידו מעות ולקמן מוקי לה בקרקע שנעשית לו אפותיקי: המגיע לכתפים. צריכין לקרקע דבר מועט דאילו אין צריכין לקרקע הוו להו פירות ולא מיקרו שבח ובעל חוב גובה השבח קאמר ולא פירות גמורין כדאמרינן בפ''ק: הניחא למ''ד. פלוגתא במסכת כתובות (בהכותב) אי אית ליה זוזי ללוקח. שיעור דמי החוב: שפיר. איכא למימר דארעא מעיקרא דידיה הואי והוא דנחת לה שלא ברשות שקל שבחא בזוזי ולא בארעא הואיל והוה מסיק ביה שיעור ארעא כוליה: מתני' שכיר יום גובה כל הלילה. שכיר שפעולתו ליום ויוצא לערב גובה כל הלילה כל הלילה הוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים שכיר בזמנו הוא נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תבוא עליו השמש (דברים כד) אלא משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר (ויקרא יט): שכיר לילה. שיוצא ממלאכתו בבוקר: גובה כל היום. בין לענין שבועה ובין לענין שאינו עובר עליו משום בל תלין אלא משום לא תבא עליו השמש ובגמרא יליף לה: שכיר שעות. גובה כל היום וכל הלילה אמוראי מפרשי לה בגמרא: שכיר שבוע. שמיטה: יצא ביום. שכלתה שכירותו לבוקר או ביום: גובה כל היום. וכיון ששקעה חמה עובר עליו: יצא בלילה. שכלתה שכירותו בלילה: גובה כל הלילה וכל היום. דכיון דמשכה פעולתו משתחשך הוה ליה שכיר לילה ואינו עובר עליו בבוקר עד למחרת בשקיעת החמה: גמ' איפוך אנא. דלא תלין בשכיר לילה לא תבא בשכיר יום: שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. כדאמר באיזהו נשך (לעיל סה.): כשכיר שנה בשנה שכירות שנה זו משתלמת בתחילת שנה אחרת אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה וכי כתיב לא תבא על כרחך בשכיר לילה תוקמיה שנשתעבד לו לבוקר משכלתה שכירותו וכן לא תלין נמי לא תוקמיה בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה עד הבוקר: ממשמע שנאמר וכו'. שאין לינה קרויה אלא עד הבוקר דכתיב (שמות לד) ולא ילין לבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא: מאי קראה. היכא רמיזא בל תשהא: זה לפי שלא שכרו. ולא קרינא שכיר גביה:

סבר ר' חנינא למימר בארעא מסלקינן להו. תימה כיון דטעמא דעל היתומין להביא ראיה משום שהקרקע בחזקת בעל חוב והיינו כשעשה אפותיקי כדמסיק א''כ הוה ליה כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דפשיטא דלא שקיל מגוף הקרקע את השבח וי''ל דכיון שהיה הקרקע בחזקת אביהם תחלה ועדיין לא יצאת מרשותן עדיפי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות א''נ ביורד לתוך שדה חבירו נמי היה סבור דמסלקינן ליה בארעא: יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום. וכן ברישא בשכיר שעות דלילה אע''פ שיצא ממלאכתו ועוד לילה גובה כל היום ואינו עובר בבל תלין בעמוד השחר דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות לא לן כל הלילה וא''ת לא ילין דחלב חגי (שמות כג) הוא בעמוד השחר גרידא שאם העלה אימורים על גבי המזבח בתחילת הלילה והורידן לפני עמוד השחר נפסלין בלינה כדאמרינן בזבחים (דף פו.) וי''ל מפני שהן ראוין להקריב בתחילת הלילה קרינא ביה לינה אפילו בעמוד השחר ודוחק ועוד דבפרק שני דזבחים (דף כ:) משמע גבי קידוש ידים ורגלים ומי כיור דעמוד השחר פוסל בלינה אפילו לא התחיל לינה אלא לאחר תחילת הלילה: