בבא מציעא נה ע"ב

דף נה - ב

מתיב רבא: נאמר בתורה גבי המועל בהקדש בשוגג [ויקרא ה טז]: "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו" ודורשים את "ואת"  לרבות מועל בהקדש פחות משוה פרוטה להישבון שחייב בהשבתו גם אם הוא פחות משוה פרוטה ^[11].

משמע כי רק לקדש - אין [כן], נתרבה מהפסוק שיש חיוב להשיב גם פחות משוה פרוטה. אבל להדיוט - לא נתרבה בפסוק שחייב להשיב פחות משוה פרוטה.

אם כן כיצד אמר רב קטינא שבית דין דנים לחייב על פחות משוה פרוטה.

אלא, אי אתמר דברי רב קטינא הכי אתמר:

אמר רב קטינא: אם הוזקקו בית דין לדון לשוה פרוטה ותוך כדי הדיון קודם שעמדו בית דין מהדיון תבע הנתבע את התובע פחות משוה פרוטה, בית דין גומרין את הדין ונזקקים לדון ולפסוק בתביעה אפילו לפחות משוה פרוטה ^[12].

כי רק תחילת הדין - בעינן שיהיה על שוה פרוטה, אבל גמר הדין - לא בעינן שיהיה על שוה פרוטה, ואפילו על פחות משוה פרוטה גומרים את הדין.

מתניתין:

חמשה חומשין הן - בחמשה דברים מוסיפים חומש בתשלום.

אלו הן:

א. האוכל בשוגג -

תרומה גדולה.

ותרומת מעשר שמפריש הלוי ממעשרו לכהן.

ותרומת מעשר של דמאי שהיא מתבואה הלקוחה מעם הארץ, שהלוקח מפריש ממנה תרומת מעשר מספק, שמא לא הופרשו מעשרותיה, [אבל אינו מפריש תרומה גדולה, לפי שהיו הכל זהירים בה, כמבואר בסוטה מח א].

והחלה שמפרישים מן העיסה.

והבכורים -

האוכל אחד מאלה בשוגג, משלם את הקרן ועליו מוסיף חומש, שנאמר בתרומה [ויקרא כב יד]: "ואיש כי יאכל קודש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו", וכל אלו נקראים תרומה.

תרומת מעשר נקראת תרומה, שנאמר [במדבר יח כו]: "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", וכן חלה קרויה תרומה, שנאמר [במדבר טו כ]: "חלה תרימו תרומה, ואף הביכורים קרויים תרומה, שנאמר [דברים יב יז]: "ותרומת ידך" וביארו בברייתא [מכות יז א] כי הכוונה לביכורים, כי מצינו גבי ביכורים לשון "ידך" שנאמר [דברים כו ד]: "ולקח הכהן הטנא מידך".

ב. והפודה נטע רבעי - פירות האילן בשנה הרביעית לנטיעתו [לאחר שנגמרו שלוש שנות הערלה], שדינם להעלותם או להעלות את דמי פדיונם לירושלים ולאכלם שם כדין מעשר שני.

ומעשר שני שלו - הפודה פירות מעשר שני שלו, ומעלה את המעות לירושלים.

מוסיף חומש בפדיונו, שנאמר [ויקרא כז, לא]: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו", ולמדים נטע רבעי ממעשר שני בגזירה שווה "קודש" "קודש", שכן בנטע רבעי כתוב [ויקרא יט כד]: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'", ובמעשר שני כתוב [ויקרא כז ל]: "וכל מעשר הארץ וגו' קודש לה'", ודורשים: מה מעשר שני יש לו חומש, אף נטע רבעי יש לו חומש.

ורק הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש, אבל הפודה מעשר שני של אחרים, אינו מוסיף חומש, שנאמר [ויקרא כז, לא]: "איש ממעשרו" דהיינו מעשר שלו.

ג. הפודה את הקדשו שהקדיש הוא בעצמו - מוסיף חומש, שנאמר [ויקרא כז יט]: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו, ויסף חמשית כסף ערכך עליו".

ד. הנהנה בשוגג שוה פרוטה מן ההקדש - מוסיף חומש, שחייב קרבן מעילה וחומש, שנאמר [ויקרא ה טז]: "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן".

ה. והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו - מוסיף חומש, שנאמר [ויקרא ה כד]: "או מכל אשר ישבע עליו לשקר, ושלם אותו בראשו, וחמישיתיו יוסף עליו".

גמרא:

אמר רבא: משנתינו היתה קשיא ליה לרבי אלעזר בן פדת, ששנינו במשנתינו כי האוכל תרומת מעשר של דמאי צריך להוסיף חומש, וחיוב הפרשת תרומת מעשר בדמאי הוא רק מדרבנן, והיה קשה לו וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה להוסיף על תרומת מעשר של דמאי חומש?

אמר רב נחמן אמר שמואל: הא מני משנתינו רבי מאיר היא, דאמר: עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה.

והיכן מצינו שרבי מאיר סובר כי עשו חכמים חיזוק לדבריהם שיחשבו כחיוב מן התורה.

דתניא: שליח המביא גט לאשה מבעלה ממדינת הים, שהבעל עשה אותו שליח להוליך את הגט לאשה שתתגרש בו, הצריכוהו חכמים לומר לאשה: בפני נכתב הגט ובפני נחתם, [כיון שבני מדינת הים אינם בקיאים שצריך לכתוב את הגט לשמה, ואין עדים מצויים כאן לקיים את הגט שנעשה כדין].

ואם השליח נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, מי שנשאה אחרי שנמסר לה גט זה יוציא אותה ממנו והולד שנולד להם נחשב ממזר, כיון שהשליח לא מסר את הגט כתקנת חכמים, ולפיכך אינה נחשבת מגורשת בגט שקיבלה, והרי היא עדיין אשת איש של בעלה הראשון, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין הולד ממזר! בזה שלא מסר את הגט כתקנת חכמים, אלא צריך לחזור ולתת לה את הגט בכשרות, כדי שלא תצטרך לצאת מבעלה השני.

כיצד יעשה זאת השליח? יטלנו [את הגט] ממנה, ויחזור ויתננו לה בפני שנים, ויאמר לה בשעת הנתינה בפני נכתב ובפני נחתם.

ותמהה הגמרא: ולרבי מאיר, וכי רק משום דלא אמר לה השליח בפני נכתב ובפני נחתם, מחמת כן יוציא אותה ממנו והולד שלהם נחשב ממזר? והרי הגט כשר הוא, ונכתב בפניו, אלא שהשליח לא אמר לה: "בפני נכתב ובפני נחתם" כתקנת חכמים. האם יתכן שרק בגלל זה יחשב הולד ממזר?

ומתרצינן: אין [כן], דעת רבי מאיר כאן היא לטעמיה - לפי טעמו ושיטתו גם במקומות אחרים.

דאמר רב המנונא משמיה דעולא, אומר היה רבי מאיר כלל: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, הדין הוא: יוציא והולד ממזר.

אם כן מבואר בברייתא, כי דעת רבי מאיר היא שחכמים עשו חיזוק לתקנתם שיחשב כדין תורה, ומשום כך, כל שלא מסר השליח את הגט כתקנתם, נחשב כאילו לא חל הגט מן התורה, ולכן נחשב הוולד ממזר.

מתיב רב ששת: וכי דעת רבי מאיר היא שחכמים עשו חיזוק לתקנתם שיחשב כדין תורה? והרי שנינו כי רבי מאיר מיקל בפדיון מעשר שני של דמאי שהוא מדרבנן ואינו מחשיבו כמעשר ודאי שחיובו מן התורה.

ששנינו במשנה בדמאי [פ"א מ"ב]: אם יש לו מטבע הקדוש בקדושת מעשר שני של דמאי והוא זקוק לו, מחללין אותו מטבע כסף שיש בו קדושת מעשר שני של דמאי, על מטבע כסף [של חולין] שיש לו במקום אחר, והכסף הראשון יוצא לחולין, וקדושת המעשר חלה על הכסף השני. וכן יכול לחלל מעות נחושת על מעות של נחושת.

ומטבע כסף מחללים גם על מטבע נחושת, ונחושת אפשר לחלל על הפירות אפילו חוץ לירושלים [שאינו מקום אכילתם, כי אי אפשר לאוכלם אלא בירושלים], ואחרי שפדה את מטבע הנחושת בפירות, ויחזור ויפדה את הפירות במטבע כסף, ויעלה את הכסף לירושלים, שנאמר [דברים יד כה]: "וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו" דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינו צריך לחזור ולחלל את הפירות בכסף כדי להעלות את המעשר שני של דמאי לירושלים, אלא אם רוצה יעלו פירות עצמם ויאכלו בירושלים, כי הקילו בדמאי.

מבואר במשנה, כי רבי מאיר מיקל בפדיון מעשר שני של דמאי לחלל מטבע כסף על מטבע כסף, ומטבע כסף על מטבע נחושת.

שהרי במעשר שני ודאי ומי מחללינן באופן זה, אפילו כסף על נחושת [שדומה לפדיון יותר מחילול כסף על כסף]?

והא תנן במעשר שני [פ"ב מ"ו]: סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו והוא רוצה להוציא את הסלע של חולין חוץ לירושלים, ואינו יודע איזהו, כיצד הוא עושה?

מביא בסלע מעות - מביא מעות של נחושת בשווייה של סלע כסף [בתוספת חומש - אם המעשר שלו, כי בפדייה צריך להוסיף חומש ^[13]], ואומר: כל מקום שישנה סלע של מעשר שני הרי היא מחוללת על מעות הללו. נמצאו שני הסלעים חולין, ומעות הנחושת מעשר שני.

ואחר כך ובורר את הסלע היפה שבהן, וחוזר ומחללו את מעות הנחושת עליה, על הסלע היפה. נמצא שהסלע היפה מעשר שני, והסלע השנייה ומעות הנחושת הם חולין כבראשונה,

כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה. כבר פירשתיו בפ"ק דגיטין (ה, ב ד"ה כיצד) בס"ד.

המשנה הששית ואף גם זאת שלא מכונת הפרק אלא שבא על ידי גלגול מה שהזכיר שחמש פרוטות הן הזכיר בזו שחמשה חומשין הן חמשה חומשין הם האוכל תרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים מוסיף חומש הפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו מוסיף חומש הפודה את הקדשו מוסיף חומש הנהנה שוה פרוטה מן של הקדש מוסיף חומש הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע והודה מוסיף חומש אמר הר"ם כל זה מבואר תוספת חומש זה בכל מה שזכר מהם הוא מן התורה ויש מהם מה שלמדו עליהם וכבר זכרנום במסכת ערלה ומסכת ביכורים מסדר זרעים ודיני מעילה נתבארו במסכת מעילה:

אמר המאירי חמשה חומשין הם האוכל בשוגג תרומה ר"ל תרומה גדולה וכן האוכל תרומת מעשר שהיה הלוי מפריש ממעשר שלו ליתנו לכהן וכן תרומת מעשר הניטלת מן הדמאי ר"ל תבואה הנלקחת מעמי הארץ שגזרו על כל חבר הלוקח מהם שיפריש מעשרותיו והצריכו חומש בתרומת מעשר שלו אע"פ שבמעשר שני של דמאי אמרו שאין מוסיף בו חומש כדי שלא יבאו לזלזל בו ומ"מ לא מנו בזו תרומה גדולה שהרי לא חייבו בה כלל מצד שכבר מצאום שהיו מוזהרים בה וכן האוכל חלה בשוגג שהרי אף היא נקראת תרומה כדכתוב חלה תרימו תרומה וכן האוכל בכורים שהרי אף הם נקראים תרומה כדכתוב ותרומת ידיך אלו בכורים בכל אלו אם אכלן בשוגג משלם ומוסיף חומש וכל אלו נכללים בחומש אחד שכל שם תרומה אחת היא:

הפודה נטע רבעי או מעשר שני שדינן שוה ליאכל בירושלם או לפדותם ולהביא את הכסף לשם צריך להוסיף חומש בפדיונם ואף שני אלו נכללים בחומש אחד מפני ששניהם שוים לדין אחד ועוד שהרי לא נאמר חומש בנטע רבעי אלא שלמדנוהו ממעשר שני בגזרה שוה דקדש קדש ודוקא במעשר שני שלו כמו שהתבאר הפודה את ההקדשות ר"ל שהקדיש הוא בעצמו מוסיף חומש שנאמר ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו וגו':

הנהנה בשוגג מן ההקדש בשוה פרוטה מעל ומוסיף חומש כמו שביארנו הגוזל וכפר ונשבע והודה משלם ומוסיף חומש כמו שהתבאר:

ונמצאו עשרה חומשין ונכללו בחמשה ולמדת ממשנה זו שתרומת מעשר של דמאי משתלמת לכהנים ויש שואלין בה לענין הדין יאמר לו הבא ראיה שלא נתרמה וטול ואם מפני האיסור והלא כבר נתרמה ונאכלה בשוגג ואפילו היתה בעין ימכרנה לכהנים בזול ואין זו שאלה שהרי באותה תרומה בעצמה היתה התקנה שהרי לא הצריכו במעשר ראשון הואיל ומותר לזרים אלא שיאמר לו הבא ראיה וטול אבל תרומת מעשר שיש בה עון מיתה עליו היתה התקנה והרי היא מכח התקנה כאלו באה מן הטבל וזכו בה הכהנים:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

בהרבה מקומות עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה ואף במקומות יותר משל תורה וברוב מקומות לא עשו דבריהם חזקים כשל תורה ואין להשיב מאלו על אלו מדת חכמים כך היא הם אמרו והם אמרו ומ"מ יראה שכל שעשו דבריהם חזקים כשל תורה דוקא במקום שהיתה פרצת הגדר מצויה בו מצד קולת הענין והיה צריך חזוק אם מצד דברים שההזק מצוי בהם וחששו שאלו היה אצלם נדון כשאר דברי סופרים לא היו חוששין בדבר והיה הגדר צריך בו כעין מטמא ומדמע ומנסך שאמרו בו שאף לדעת האומר קנסו שוגג אטו מזיד דוקא בדרבנן:

במסכת גיטין אמרו שהמביא גט ממדינת הים הואיל ואין עדים מצויין לקיימו צריך שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ויתננו בפני עדים והרי היא מגורשת ואם יבא הבעל ויערער שלא בראייה אין שומעין לו ואם לא היה השליח שם בשעת כתיבה וחתימה לא יתננו עד שיתקיים בחותמיו ואם נתנו הרי זה תלוי ועומד עד שיתקיים היה שם בשעת כתיבה וחתימה ונתנו לה בפני שנים ולא אמר לה בפני נכתב וכו' ונשאת על פי אותו הגט חוזר ונוטלו אע"פ שנשאת ונותנו לה בפני שנים ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם ואם לא עשה כן הגט תלוי ועומד עד שיתקיים בחותמיו ואם בא הבעל וערער ולא קיימתו שומעין לו להוציא והולד תלוי ועומד עד שיתקיים הגט בחותמיו:

מעשר שני אפי' של דמאי אין מחללין אותו שלא לשום צורך בעולם ומה שאמרו במעשר שני של דמאי שמחללין אותו כסף על כסף ונחשת על נחשת פירשוה גדולי המפרשים בשני מטבעות ומחליפין לאיזה עלוי שביניהם אם לחריפות של זו על זו אם ואיזו סבה או במטבע אחד ורעות ביפות וכיוצא באלו אבל במטבע אחד ובלא שום סבה סלע על סלע איסר על איסר פרוטה בפרוטה אין לו לחלל שהרי זה שלא לצורך כלל הא כל שהוא לאיזו סבה במעשר שני של דמאי מחללין כסף על כסף נחשת על נחשת כסף על נחשת ואין צריך לומר נחשת על כסף וכן נחשת על הפירות ומ"מ אם היה צריך לאותן הפירות עד שלא הגיע לירושלם לא יחזור ויחללם שפירות הלקוחים בכסף מעשר אין נפדין ברחוק מקום אא"כ נטמאו באב הטומאה ואף בדמאי לא הקלו בזו אלא יעלו אותם הפירות בעצמן ויאכלו בירושלם וזה שאמר ר' מאיר בשמועה זו ויחזור ויפדה את הפירות לא שהיה מזקיק לעשות כן אע"פ שגדולי הצרפתים פרשוה כן אלא שאפשר לו בכך אע"פ שנלקחו בכסף מעשר מפני שבדמאי הקלו ואין הלכה כמותו אלא כחכמים בכסף כיצד סלע של מעשר וסלע של חולין שנתערבו ואין ידוע איזהו של מעשר ואיזה של חולין מביא פרוטות של נחשת בשוה סלע ואומר סלע של מעשר שני איזה שיהיה מחולל על פרוטות הללו ואם רצה להחזיר סלע למעשר בורר אח"כ את היפה שבשניהם ומחלל מעות של נחשת עליו וחזר הכסף למעשר אבל כסף על כסף אפילו מדחק לא התירו שאם כן לא היה צריך לפרוטות אלא שיבור את היפה ויאמר אם זו של מעשר מוטב ואם זה של חולין יהא קדושת חברו מחוללת עליו ומ"מ בכלם אם עבר וחלל הרי זו מחולל:

הסכימו חכמי הגאונים שדברים אלו לא נאמרו אלא חוץ לירושלם אבל בירושלם הואיל ולצורך אכילה הוא עושה ככל מה שרואה שהוא צריך לו לצורך הוצאתו בכל ענין ואין כאן בית מיחוש וכמו שאמרו למעלה שאני ירושלם דרחמנא אמר בכל אשר תאוה נפשך וכו' וכן יראה לי שאף חוץ לירושלם דוקא נאסר כל שנעשה שלא לצורך הוצאה שבירושלם אלא דרך משא ומתן או לאיזו סבה אחרת ואנו מדקדקין בחלול מטבע על הפירות ופירות על המטבע ופרי על פרי ומטבע על מטבע על הדרך האמור למעלה הא כל מה שנעשה לצורך אכילת ירושלם או דרך הקל המשא להביאו לירושלם עושה בכל מקום ואין כאן בית מיחוש:

לרבות פחות משוה פרוטה לקדש. פירוש לשלם את הקרן אבל חומש ואשם לא מחייב בפחות משוה פרוטה הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה וכו' גבי הנהנה וגזל תנא שיעורא טפי מאחריני גבי תרומה תנא האוכל ואין אכילה בפחות מכזית ולא הוצרך לפרש. ופודה נטע רבעי ומעשר והקדש כל מה שהוא פודה מוסיף חומש אבל הני פעמים שהוא נהנה ופעמים שגוזל ולא מחייב כגון בפחות משוה פרוטה. הרא"ש.

ואם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו בפחות משוה פרוטה. פירש רש"י שאם הוזקקו לראובן שתובע לשמעון שוה פרוטה וחזר שמעון ותבעו פחות משוה פרוטה באותו מעמד נזקקים לו. ולא דייק להאי פירושא לישנא דגומרין ולישנא דגמר דין דאמרינן בסמוך. והנכון שאם הוזקקו בית דין לתביעה של פרוטה אף על פי שנמצא בסוף שהתביעה אין בה פרוטה גומרין דינו וכן הילכתא. וכתבו רבותינו ז"ל דהא דאין נזקקין לפחות משוה פרוטה הני מילי כשתובע דבר של תשלומין אבל כשתבעו דבר שהוא בעין אפילו על פחות משוה פרוטה נזקקין. והא דפסיקא דישיבת הדיינין בפרוטה משום דהא פסיקא ליה דאיתא בכל מידי ואפילו בדבר שאינו בעין. הריטב"א.

מתניתין: חמשה חומשין וכו'. והא דקתני בכל חד וחד מהני מילי הרי זה מוסיף חומש ולא מסתגי ליה דלתנינהו כלהו וליתני בתר כלהו הרי אלו מוסיפין חומש איצטריך למכתב הכי לפרושי לן דבכל הני תרומות דמני לא חשיב להו אלא כחד ולהכי קתני בכל חד מאידך נמי חומש באפי נפשיה. הריטב"א.

הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מוסיף חומש. הגוזל את חבירו וכו'. נקט גבי נהנה וגזלנות שיעור טפי מאחריני דגבי תרומה קתני האוכל מוסיף חומש דהיינו כל האוכל ופשוט דלא מיקרי אוכל בפחות מכזית ולא הוצרך לפרש. גבי פודה נטע רבעי ומעשר שני בכל מקום שפודה מוסיף חומש אבל פעמים שנהנה פעמים שגוזל דלא מחייב כגון בפחות משוה פרוטה. משאנץ.

גמרא: וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה. פירוש שתקנו חומש באכילת תרומה של דמאי כמו של תורה. ואף על גב דאיכא כמה מלים שעשו חכמים וכו' קשיא ליה הא מפני שהיו גזירות הרבה לפנים משורת הדין דהא רוב עמי הארץ מעשרין הם והיינו דמייתי לה מאידך דרבי מאיר דהמביא גט דהיא נמי גזירה קלושה ואפילו הכי עשה בה רבי מאיר חיזוק כשל תורה להיות הולד ממזר מדבריהם כאלו היה גט פסול מן התורה דאיכא ממזר מן התורה. כן נראה לי. אבל בתוספות פירשו וכי עשו חכמים חזוק לדבריהם לענין חומש כשל תורה והא אשכחן מילי אחריני דמדרבנן שלא חייבו בהם חומש כעין של תורה דהא שיירי חטאות הפנימיות והחיצוניות שמועלין בהם מדרבנן כנהנה מן ההקדש דאורייתא ואפילו הכי לא חייבו בהם חומש כעין דאורייתא. ופרקי דהא מני רבי מאיר היא שמפריז מאד בשל דבריהם לעשותו כעין של תורה. ולא נראה דאי האי קושיא בשיירי חטאות תליא הוה ליה לתלמודא לאיתויי הכא. לכן נראה כפירוש הראשון. ולפי שיטת התוספות היה ראוי לפרש דסמיך תלמודא בקושיא על מתניתין דמייתי לעיל הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור ומשום דמרגלא בפומין לענין חומש לא מייתי לה. ופרקינן הא מני רבי מאיר היא כלומר ומתניתין דלעיל רבנן דפליגי עליה דרבי מאיר והיינו דלא אקשינן מההיא מתניתין בכולה סוגיין משום דקושיין קמייתא עליה סמיכה. כן נראה לי. הריטב"א.

הא מני רבי מאיר היא. נראה דאפילו רבי מאיר מודה בהאי דלעיל דהדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור דלא אשכחן דפליג וגם ההיא משנה דלקמן מחללין אותו כסף על כסף היא סיפא דמתניתין הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור וכולה בבא אחת היא וקתני בה דברי רבי מאיר. ועוד דמתניתין לא קתני מעשר שני ומעשר שני של דמאי כדקתני תרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והיינו טעמא דלא מחמיר רבי מאיר אלא היכא דעביד איסורא כגון באוכל תרומה ובנשאת כשלא אמר בפני נכתב אבל בפדיון מעשר ליכא איסורא ולא מחמיר. הרא"ש ז"ל.

כיצד יעשה יטלנה ממנה וכו'. אדרבנן קאי כלומר כיצד יעשה שתנשא לכתחלה בגט זה אי נמי אם נשאת לא תצא אי נמי קאי ארבי מאיר כמו שכתבו בתוספות. ואית ספרים דגרסי אלא כיצד יעשה ולפי גירסא זו קאי אדרבי מאיר אלא כיצד יעשה שלא יהא ממזר אם נשאת. אי נמי יש לומר דקאי ארבנן אבל אם לא היה עושה כן אפילו רבנן מודו דהוי כממזר והא דפריך ולרבי מאיר משום דלא אמרו וכו' דוקא לרבי מאיר מתמה דכי לא אמר מתחלתו שוב אין לו תקנה. הרא"ש.

ויחזור ויתננו לה. ואם תאמר אמאי צריך ליטלו וכו' כמו שהקשו בתוספות. ויש לומר כמו שתירצו בתוספות אי נמי מיירי שכבר הלכו להם עדי נתינה ואם כן צריך עדים אחרים שיאמר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואגב דצריך עדים חדשים לומר זה אמר דיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר וכו'. תוספות חיצוניות.

ויחזור ויפדה. פירש רש"י כן צריך לעשות וכו' כמו שכתוב בתוספות וקשה דמוכח במסכת מעשר שני דזו היא קולא מה שחוזר ופודה הפירות דהא בשל ודאי אסרינן לחזור ולפדותו אלא צריך להעלותו לירושלם דתנן לא אם אמרת במעשר עצמו שכן נפדה טהור ברחוק מקום וכו' כמו שכתוב בתוספות. ועוד תנן במסכת מעשר שני הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלום במקום ואם אין מקדש ירקבו לכך נראה כפירוש התוספות ומה שכתוב בתוספתא ובמשניות בהך מילתא דרבי מאיר ובלבד שיחזור ויפדה הפירות לא גרסינן ליה וברוב ספרים ליתיה ואי גרסינן ליה יש לפרש דכל הני חילולין כסף על כסף וכסף על נחשת הוא מחללו בשביל שצריך לכסף להשתמש בו ולא בשביל לקיים כן אלא כשירצה יחזור ויחלל פעם שנית ונחשת על הפירות נמי אם תרצה לפרשו דומיא דאחריני שאם ירצה שיחזור ויחלל הפירות על דבר אחר היינו דוקא ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות כלומר מתחלה כשחלל נחשת על הפירות היה בדעתו לחזור ולפדות הפירות שאם היה בדעתו על מנת להעלותן בירושלים לא היה יכול לחזור ולפדותו אפילו בדמאי מידי דהוה אודאי שאינו נפדה טהור בריחוק מקום. הרא"ש.

וחכמים אומרים יעלו פירות ויאכלו בירושלם. פירש הקונטרס לא הזקיקוהו לחזור ולחללו ואם רצה מעלה פירות עצמן דהקילו בו. משמע מתוך פירושו דרבי מאיר מחמיר דלא שרי לחלל נחשת על פירות אלא אם כן חוזר ופודה את הפירות ומעלה את הכסף לירושלם. וקשה לפירוש זה דכל עיקר קושיא דרב ששת אינה אלא מזה דרבי מאיר מיקל טפי מחכמים כמו שאפרש ועוד מוכח במסכת מעשר שני שזו היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דהא בשל ודאי אסרינן לחזור ולפדותו אלא צריך להעלותו לירושלם דתנן לא אם אמרתם במעשר עצמו שכן נפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום וכן מוכח בפרק איזהו מקומן לפי גירסת הספרים דהתם גבי כלים מצינו טפל חמור מן העיקר דפריך התם ולא והרי מעשר דהוא נפדה ואלו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה דתנן הלקוח וכו' וכתיב כסף נטמא אין לא נטמא לא. פירוש נטמא נפדה לרבנן לא נטמא אינו נפדה אף על פי שמעשר עצמו נפדה וזהו חוץ לירושלם דבירושלם אין מעשר נפדה אלמא אסור לפדותו וצריך להעלותו. ובקונטרס לא גרס שם נטמא אין אלא מדרבי יהודה מייתי ראיה דטפל חמור מן העיקר דבלקוח שנטמא יקבר ואלו מעשר עצמו שנטמא יפדה כדפרכי רבנן לרבי יהודה במתניתין ומעשר שני ופירושו נראה עיקר והכי איתא התם הלקוח בכסף וכו' עד אמרו לו תחמיר בטפלה יותר מן העיקר אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר. ועל גירסת הספרים שקוראים טפל חמור מן העיקר הא דלקוח טהור אינו נפדה ומעשר עצמו נפדה קשה אם כן אדפרכי רבנן לרבי יהודה תחמיר וכו' תיקשי לדידהו. אבל לפירוש הקונטרס ניחא דאיכא למימר דהאי לא מיקרי טפל חמור מן העיקר דמעשר עצמו נפדה טהור ברחוק מקום כדי לקנות בדמים בירושלם בקר וצאן יין ושכר כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ולכך אם לקח בו פירות חוץ לירושלם כדי לאכלם בירושלם לא יפדם כמו שלא היה פודה מה שהיה לוקח בירושלם.

ועוד יש להביא ראיה דיעלו ויאכלום בירושלים דקאמרי רבנן היינו דוקא ולא שיפדו מדקתני בריש מסכת מעשר שני הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ועוד קתני הלוקח בהמה שוגג וכו'. ואם אין מקדש תקבר על גב עורה ובתוספתא קתני בזמן הזה תמות שמע מינה אין לקוח נפדה חוץ לירושלם. ואין לדחות משום דבזמן הזה אין לו כח ליתפס על מעות כדאמר בירושלמי הרוצה לחלל מעות על הפירות בזמן הזה בין אלו בין אלו קדשו כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים מעות כמו שהן ופירות כמו שהן ופריך עלה מההיא דאם אין מקדש ירקבו ומשני תפתר שהקדישו בשעת המקדש וחרב המקדש. דהא לאו מלתא היא דדוקא מעות קאמר דאין מחללין על הפירות בזמן הזה משום דהוה להו כבהמה טמאה עבדים וקרקעות הואיל ואין ראויין ליאכל בירושלם בזמן הזה או משום דלא קדשה לעתיד לבא או משום דאין מזבח כדאמרינן במסכת זבחים ותמורה אבל פירות מעשר שני מתחללין כמו שמצינו שמתחלל על מעות בזמן הזה במסכת ערכין ומעשים בכל יום שאנו מחללין נטע רבעי שלנו על מעות וגם בשאלתות דרב אחאי כתוב חלול על כרם רבעי בחוצה לארץ ועל נטע רבעי בארץ ישראל. ועוד יש להביא ראיה דהעלאת הפירות עדיפא מדתנן במסכת מעשר שני מעות בירושלם ופירות במדינה אומר מעות הללו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו פירות ויאכלו בירושלים אלמא שרי אפילו בודאי וכל שכן בדמאי. ומיהו יש לדחות דשאני התם שהמעות בירושלם וכשנתחללו על הפירות הוו הפירות כאלו היו בירושלים ולכך אסור לפדותם. ועוד ראיה מהא דאמר בהגוזל קמא דמעות של בבל והן בבבל למאי חזו דזבין בהמה ומסיק להתם. ומיהו יש לומר משום דהתם לא אפשר בענין אחר. אבל בפרק לולב הגזול משמע דלרבי מאיר גופיה דשמעתין שרי לקנות בהמה ופירות חוץ לירושלם ולהעלותו אפילו במעשר שני ודאי דתניא התם אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין על בהמה וחיה ועוף בין חיים בין שחוטין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים על שחוטין מתחללים על חיים אין מתחללים שמא יגדל בהם עדרים עדרים והתם חוץ לירושלם מיירי דאי בירושלם על בהמה חיה ועוף אמאי לא והא עיקר מצות מעשר באכילת שלמים. ומיהו איכא לאוקמא בבעלת מום והכי קאמר בהדיא בתוספתא דשביעית פרק ד' אין מחללין אחד שביעית ואחד מעשר שני על בהמה חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום בין חיים בין שחוטין וחכמים אומרים לא אמרו אלא בזמן שהן שחוטים אבל מדדייק התם אי מעשר מעשר ממש הכתיב וצרת הכסף בידך והיאך מחלל על בהמה וחיה ועוף אלא מאי מעשר דמי מעשר משמע בהדיא דמיירי חוץ לירושלים. מעות על פירות אפילו להעלותן ומוקי פלוגתא דרבי מאיר ורבנן דסוכה בדמאי מכלל דאיירי חוץ לירושלם ואפילו לכתחלה שרי רבי מאיר לחלל כדקתני בהדיא בתוספתא דשביעית מחללין דמחללין משמע לכתחלה והא דנקט בסוכה מתחללין דמשמע דיעבד כדאמרן בריש פרקין מתחללין ואין מתחללין מיבעי ליה אגב רבנן נקט מתחללין דלרבנן אפילו דיעבד אין מתחללין על חיים לפי שהיא בעלת מום כדפירש והכי תניא בתוספתא דמעשר שני פרק קמא גבי ההיא דהלוקח בהמה שוגג שהבאתי למעלה אם היתה בהמה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן והיינו כרבנן ורבי יהודה קתני לה ומה שכתבתי בתוספתא ובמשניות בהך מילתא דרבי מאיר דשמעתין דהשתא על הפירות ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות ולא גרסינן ובלבד וברוב ספרים ליתיה בשמעתין ואי גרסינן ליה יש לפרש דכל הני חלולין דקתני כסף על כסף נחשת על נחשת נחשת על הפירות אף על גב דאינו עושה אלא בשביל שצריך לכסף של מעשר שני זה להשתמש בו ורוצה לחללו על דברים אחרים ולא בשביל שיקיים כך שיחזור ויחלל אותם דברים אחרים על כסף או נחשת ועלה קאי האי ובלבד כלומר האי נחשת על הפירות לא מיתוקם שיהא דומיא דאחריני שחוזר ומחלל אותו כסף שני דומיא דהכי שחוזר ומחלל הפירות אלא ובלבד כשמתחלה כשחלל נחשת על הפירות היה בדעתו לחזור ולפדות את הפירות שאם היה בדעתו על מנת להעלותו לירושלם לא היה יכול לחזור ולפדותו אפילו בדמאי מידי דהוי אודאי שאינו נפדה טהור ברחוק מקום. עד כאן משאנץ.

וזה לשון הריטב"א: מתיב רב ששת מחללין אותו כסף על כסף וכו'. ויחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר. פירש רש"י דרבי מאיר סבר דחייב לפדות הפירות דכיון שאינן פירות מעשר ממש אלא פירות שבאו מחילול מעשר טפי עדיף שיפדם משיעלו הם עצמם לירושלם וחכמים לא הזקיקוהו לפדותם. ולפי פירושו פדיון הפירות עדיף מעליית הפירות עצמן. והקשו בתוספות מהא דאמרינן במסכת בכורות גבי מעשר מי שהיו לו מעות בירושלם ופירות במדינה אומר הרי מעות הללו מחוללין על הפירות ובלבד שיעלו הפירות עצמן בירושלם דאלמא עליית הפירות עצמן עדיפא ויש לומר דשאני התם דכיון שכבר היו המעות בירושלם מזומנין לחללן על הפירות שיצטרך לקנות בירושלם והוא בא לחללן על פירות שבמדינה דעדיפי ליה דינא הוא שלא יחזור לפדות כדי להעלות מעות דמחזי כחוכא וכאפוכי מטרתא מה שאין כן בזה שהמעות והפירות כולם במדינה דדילמא הולכת המעות עדיפא מפני משאוי הדרך. כן נראה לי לפי שיטת רש"י. אבל בתוספות פירשו בהפך דלכולי עלמא עליית הפירות עצמן עדיפא כיון שבאו מחילול מעות ורבי מאיר סבר יחזור ויפדה את הפירות אם ירצה וכו'. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: מחללין אותו כסף על כסף נחשת על נחשת וכו'. בדמאי קאמר וחוץ לירושלם קאי. וכסף על כסף ונחשת על נחשת דקאמר בשני מטבעות קאמר אבל סלע על סלע ואיסר על איסר ופרוטה על פרוטה לא משום דהוי מחלל הקדש שלא לצורך ויחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר פירוש אם יצטרך עוד לאותם הפירות יפדה אותם ויאכלם ואף על פי ששנינו הלקוח בכסף מעשר אינו נפדה בטהור בריחוק מקום הנה כיון דדמאי הוא נפדא. וחכמים אומרים יעלו הפירות וכו' שאין מקילין בו כל כך. ולא ידעתי מאין אמרו שהלקות בכסף מעשר שאין נפדה בריחוק מקום אי משום קנס לפי שאין מחללין כסף על פירות חוץ לירושלם וכיון שעבר וחלל שוב אינו פודה ואם מזה הטעם הדמאי שהתירו חכמים לפדותו נחשת על הפירות חוץ לירושלים למה קנסו עליו שיעלנו ויאכלנו בירושלם שהרי לא נחלקו אלא אם יכול עוד לפדותם אם לא אבל בחילול נחשת על הפירות לא נחלקו. ושמא מפני שנעשה בהם מעשה ירושלם ויאמרו דאיהו מעשר שני שיצא מירושלם ונאכל בחוץ אי נמי כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף אמר רחמנא פעם אחת הוא נפדה ואינו נפדה שתי פעמים. ואף על גב דאמרינן הכסף ואפילו כסף שני משום דכסף כסף ריבה אבל מעשר פעם אחת הוא נפדה ואינו נפדה שתי פעמים. עד כאן.

תוספות בד"ה ויחזור ויפדה כו' תנן הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא דהך מתניתין אתיא דלא כר"מ אלא כחכמים דפליגי עליה וסברי דלא עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ואפשר שסמכו עצמם בעיקר קושייתם אמתני' דהכא דלא קתני בה של דמאי גבי מעשר שני ועוד דסתם מתניתין בעלמא כר"מ ודו"ק:

בא"ד לר"מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא מיקל טפי מחכמים כו' וא"כ קשה דהא מיקל בדמאי לגבי ודאי יותר מחכמים ואביי ס"ל בסמוך כו' עכ"ל נראה לשיטתם דאף כי ידע המקשה סברא לר"מ להחמיר באכילה ולהקל בפדיון מ"מ פריך מכח דהכא מיקל טפי מחכמים ולעיל מחמיר טפי מחכמים בדמאי והוה סברא הפוכה לתירוצו של שמואל ואביי דמשני דלאו בקולא וחומרא דדמאי תלי מלתא אלא דר"מ מחמיר גבי מיתה בדמאי יותר מחכמים ורבנן אין נראה להם לקנוס חומש וכה"ג פירשו התוספות לקמן קושיא דרבינא מהלוקח מן הנחתום ותירוצא דאביי התם אבל ק"ל הכא לשיטתם דמאי משני רב יוסף אע"פ שמיקל ר"מ כו' דתניא לא התירו כו' דמ"מ קשה דהכא באכילה מחמיר ר"מ טפי מחכמים ובפדיון מיקל טפי מחכמים והוה סברתם הפוכה דהכא ליכא לתרוצי ולמימר אליבא דחכמים כמו שכתבו לאביי דהא לא איירי הכא בברייתא דסיטון במוסיף חומש ויש ליישב דודאי גם רב ששת ידע שום סברות בין לר"מ בין לחכמים להקל ולהחמיר ולא תלי בקולא וחומרא דדמאי אלא דרב ששת נראה להו דהנהו סברות דחוקים ופריך לתירוצא דשמואל דלית לן למימר לר"מ להחמיר באכילה ולהקל בפדיון דא"כ סברת ר"מ וחכמים הפוכים דבמתניתין ר"מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא ר"מ מיקל טפי מחכמים ורב יוסף משני ליה דע"כ אית לן למימר כשמואל דהא בהדיא תנא הכא דר"מ מחמיר טפי מחכמים בדמאי ובהך מתניתין דאייתי רב ששת מיקל טפי מחכמים אלא דע"כ דאית לן למימר כהנהו סברות והיינו לר"מ דמיקל בפדיון ומחמיר באכילה וכן לחכמים איכא שום סברא דמקילי הכא ומחמרי לעיל בפדיון אלא דלא חש תלמודא מלפרש כי היא יותר פשוטה ובהכי ניחא לשיטתי' כיון דהא דלא הוה קשה ליה אמאי מוסיף חומש בתרומת מעשר כו' ובפדיון לא מחמיר דדוקא באכילה כו' כמ"ש התוספות אלא דהוה קשה מסברת חכמים דהוה בהיפך א"כ מי הכריחו לאביי למימר דר"מ דמחמיר במיתה ולא גבי לאו הא לר"מ ניחא בלאו הכי ולא הל"ל אלא לחכמים דמקילי בתרומת מעשר היינו משום דאין נראה להם לקנוס חומש ועיקר חסר מן הספר אלא דע"כ רב ששת ידע נמי הנך סברות לר"מ להחמיר באכילה טפי מבפדיון אלא דהוה נראה לו דחוקה הך סברא כיון דחכמים ס"ל בהיפך זה ולמאי דמותיב ליה משני ליה רב יוסף שפיר דע"כ הך סברא לחלק לר"מ ולהחמיר באכילה טפי מבפדיון אינה דחוקה ומייתי ליה מהך ברייתא דסיטון ואביי קאמר דבלאו הכי לא שפיר קא מותיב רב ששת דאיכא סברא פשוטה וליכא מאן דפליג עלה למימר לר"מ להחמיר בדמאי של תרומת מעשר כודאי משום דאית ביה מיתה ולאו בקולא וחומרא דדמאי תלי טעמא ועוד אני אוסיף בזה דודאי ניחא ליה לרב ששת הך סברא לחכמים דהחמירו בפדיון ובאכילה הקילו כקושית ר"א וכי עשו חכמים חיזוק כו' דלא היה להם לקנוס בשל דמאי כמ"ש אלא לתירוצו דשמואל דר"מ מחמיר באכילה ומיקל בפדיון קשה ליה לרב ששת דדחוקה הוא דסברת חכמים הפוכה מזה ולכך לא חשו רב יוסף ואביי למנקט כדבריהם אלא סברת ר"מ דרב יוסף קאמר דע"כ אינה דחוקה כדמוכח מברייתא דהחמירו ר"מ באכילה ואביי נמי קאמר דהך סברא לחלק בין מיתה ולאו לר"מ אינה דחוקה דסברא חשובה היא זהו הנראה לי מכוונת דבריהם ליישבם על נכון ודו"ק:

גמרא מעשר שני מחוללת על מעות וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ויחזוד ויפדה וכו' עד ועל חנם הביא מתניתין דדמאי וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה המביא גט כו' שאין בקיאין לשמה ואין כו' נ"ב תרי טעמי נינהו:

ברש"י בד"ה ויחזור ויפדה כו' וצרת הכסף. ולא קשה ליה רומיא דמתני' גופיה דידיה אדידיה אמאי לענין זה החמירו כודאי [ולא בכסף אנחושת] דנחושת פירי מיקרי טיבעא אפירי ממש החמירו בו לחזור ולפדותו:

ברש"י בד"ה ומי מחללינן וכו' כה"ג אפילו כסף אנחושת כו'. מתרץ בלשונו קושית התוס' אמאי לא מקשה כסף על כסף מלבד שאפשר ליישבו באופן אחר דבשוין אין מחללין כסף על כסף שאינו דרך חילול והאי דודאי בשוין איירי מדנתערבו ואינו מכירו ובורר את היפה ר"ל הגדול שבהן עיין בתוס' ריש הזהב בד"ה לפליגי בסלעים:

בתוס' בד"ה יטלנו הימנה וכו' צריך לומר קידם נתינה כו'. ואף דקאמר יחזור ויתננה לה ואח"כ ויאמר לה בפני שנים דלמא בבת אחת:

בתוס' בד"ה ויחזור ויפדה וכו' הדמאי אין לו חומש וכו'. וסתם מתני' ר"מ היא ואף דהכא מייתי בהדיא ר"מ מ"מ בלא מתני' דודאי לק"מ והתם לא הוזכר ר"מ בהדיא [ע"כ דסמך אסתם מתני'] מיהו לעיל ריש הזהב לחד שינויא כתבו דהך מתני' ר"מ הוא דחכמים ס"ל מחללין כסף על כסף:

בא"ד לכך מייתי דגבי ודאי אין מחללין כסף על נחושת כו'. לכאורה כוונתם דעיקר קושיא דהיא סברא הפוכה אמאי ר"מ מיקל טפי ולא מייתי אידך מתני' רק להורות דלא משוי דמאי לודאי (ז) אבל זהו דוחק ועוד דעדיין דלמא ר"מ [לא] מיקל בדמאי לענין פדיון והא דס"ל יחזור ויפדה לא מיקל טפי מחכמים רק משוה מדותיו דס"ל בודאי ג"כ הכי [לענין פדיון הפירות] ולא נכון לומר דא"ל דס"ל בודאי הכי דא"כ הו"ל לאשמעינן זה בודאי וא"ל דמיירי באמת בודאי דהא ודאי אין מחללין כסף על נחושת וכו' או באופן זה דהא רבנן פליגי הכא בויחזור ויפדה ומודו בכסף על נחושת [א"כ] בודאי [דאסור כסף על נחושת אפילו לר"מ] כ"ש דאסור לחזור ולפדותו (ח) ויתכן דמכסף על כסף לק"מ דהא משום דאין דרך חילול בכך ובדמאי מיקל יותר אבל בהא דנחושת על פירות ויחזור ויפדה אם ירצה ע"כ לא ס"ל כן בודאי דהא אף כסף על נחושת דלא מיקרי כ"כ טבעא אפירי אפ"ה מדוחק אין שלא מדוחק לא אפילו בדיעבד אסור אף שמחללו אח"כ אכסף כ"ש נחושת אפירי דהוי טבעא אפירי ממש והוי זלזול טפי דאסור אם יכול לפדות הפירות אח"כ אם ירצה א"כ אמאי מיקל טפי מחכמים דודאי אסור לחלל נחושת אפירי אם ירצה לחלל הפירות אח"כ במכ"ש מכסף על נחושת אבל אם היה צריך להעלות הפירות עצמן לא היה קשה מידי דלא הוי זלזול דהוי לוקח בכסף מעשר ואוכל הפירות בירושלים ולא הוי דרך חילול אבל אם יחזור ויחלל הפירות [הוי זלזול טפי מכסף על נחושת] וק"ל:

בא"ד ואביי ס"ל כו'. ר"ל דקושית ר"ש היה אמאי דשני שמואל דר"מ מחמיר טפי מחכמים כמ"ש התוס' ואחכמים לא קשה כלל אמאי מחמירי לענין פדיון דשאני הכא שאין סברא להחמיר ולקנוס חומש כקושית ר"א בעצמו וכי עשו חכמים כו' בשלמא בעלמא ניחא רק הכא אין סברא [כמ"ש תוס' בד"ה וכי עשו] לכן לא מסיימו אביי בתירוצו וקושית ר"ש היה אשמואל דאף שמצינו ר"מ דעשה חיזוק אף במקום שאין מסתבר מ"מ הכא לא ס"ל לענין דמאי דקיל איסורא דדמאי לר"מ יותר מן החכמים ומיקל לענין פדיון טפי מן חכמים ואמאי מיקל טפי ע"כ משום דמיקל בדמאי ובקצרה לא קשה ליה דדלמא הם אמרו והחמירו לענין אכילה כאכילת ודאי שלא יבא לאוכלה ולענין חילול אמרו בספק דבריהם שפטור מן התורה דשרי לחלל כסף על כסף אבל כיון דמצינו דמיקל טפי מחכמים ע"כ משום דקיל ליה איסורא דדמאי והדרא קושית ר"א ומשני ר"י אע"ג דמיקל לענין פדיון מחמיר הוא לענין אכילה אף דקיל ליה דמאי מ"מ לענין אכילה מחמיר תדע בלא שינויא דשמואל דתניא וכו' ש"מ דר"מ מחמיר באכילת דמאי טפי מחכמים וה"ה לחכמים ישנו סברות דמקילין באכילה לגבי סיטון ומחמרי בפדיון [דאסור לחזור ולפדות הפירות] ועיקר שינויא דר"י הוא כדתניא אבל אביי דקאמר לאו ומיתה [בלא ראיה] הא קושיתו היה מכח דקיל לר"מ איסורא דדמאי מדרבנן [וזה לא מתורץ בתירוצו ע"כ] דה"ק לא משום דקיל ליה דמאי רק מיקל בכל הלאוין ומחמיר לגבי מיתה ועיין [כעין זה ממש מבואר במהרש"א ע"ש]:

גמרא מחללין אותו כסף ע"כ כו' והא תנן סלע כו'. מזה אני תמה על פיה"מ להרמב"ם במשנה זו שכ' ודע כי מע"ש האמיתי מותר לפדותו בזוזים של כסף כו' ומותר לו לחלל כו' על מעות כסף שניים כו' וכן יעשה בזוזים השניים כו' וזה יש ליישב קצת ע"פ האמור לעיל (מה) בתד"ה לפלוג ע"ש ועי' בר"ש מש"כ במשנה זו דסלע של מע"ש כו' אך מש"כ שם עוד ואסור לפדות פירות מע"ש האמיתי בנחושת כו' וזה נסתר מהא דתנן הפורט סלע ממעות מע"ש ולעיל בר"פ דייקינן מינה דמחללין על פריטי וכן יש לתמוה מזה על מש"כ בחבורו פ"ד מהל' מע"ש הל"ה דאין מחללין נחושת על כסף ע"ש וצע"ג בכ"ז:

רש"י ד"ה המביא גט. ואין עדים מצויין לקיימו. בגליון בשם רש"ל הך ואין וי"ו מחלקת כו' הן בגיטין סוף דף ד מסקינן דרבה אית ליה דרבא ע"ש:

תד"ה ולא. דלר"מ אצ"ל נכתב כו'. לרבא בריש גיטין אף לר"מ צ"ל נכתב וכ"כ שם התוס' (ג ב):

תד"ה יטלנו. וי"ל דצ"ל כו' מיד שנתגרשה בעודם כו'. נ"ל דצ"ל או בעודם ע"ש (ה ב) בדבריהם:

תד"ה כסף. וא"ת כיון כו' כ"ש כסף על נחושת כו'. ולעד"נ דאשמעינן אע"ג דמקיימם ואינו חוזר ומחללן על כסף די"ל דזה גרע טפי מכסף ע"כ כמש"כ רש"י שבזיון כו':

תד"ה ויחזור. תנן הדמאי אין לו חומש כו'. זהו רישא דמחללין אותו כסף ע"כ דמסיים עלה דברי ר"מ והמהרש"א במחכ"ת לא עיין אחרי':

תוס׳ ד״ה וכי כו' יותר משל תורה. נ״ב כגון פרק חלון (ע״ז א')[וביבמות ל"ו ב' ועי" תוס' שם]:

בגמרא וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה. פי' דדמאי עיקר הפרשתו אינו אלא מדרבנן דאף על גב דהוי ספק דאורייתא דקי"ל לחומרא מ"מ שאני הכא דרוב ע"ה מעשרין הם ומדאורייתא אזלי' בתר רובא אלא דחכמים חיישי הכא למיעוטא כיון שהוא מיעוט המצוי וכ"כ התוס' בפ"ק דשבת:

בתוספות בד"ה כסף על נחשת וא"ת כיון דתנא דמחללין כסף כו' אף על גב דאסור בודאי אפילו מדוחק כ"ש כסף על נחושת כו' עכ"ל. משמע מהכא דפשיטא להו דכסף על כסף גרע טפי מכסף על נחושת והיינו דמוכח כן ממתניתין דסלע של מ"ש שנתערב דמייתי בסמוך וכדפרש"י דאמאי לא התירו לו לחלל על היפה שבאותן שני סלעים מעיקרא ולהתנות אלא ע"כ דכסף על כסף אפילו מדוחק נמי לא אבל קשה לי טובא שהרי התוס' עצמם לעיל דף מ"ה בד"ה ליפלוג בסלעין על סלעין הביאו משנה דמעשר שני וז"ל אין מחללין כסף על כסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין א"כ משמע להדיא דכסף על כסף עדיף מכסף על נחושת דהא לחכמים כסף על כסף מותר אפילו בודאי וכן משמע נמי להדיא מסוגיא דלעיל דפריך ליפלגו בסלעין על סלעין משמע דסלעין על סלעין עדיף מסלעין על דינרין וה"ה מסלעין על נחשת דמאי שנא וזה מבואר להמעיין ואף לתירוץ הראשון שכתבו שם התוספ' דסלע שאינו חריף על החריף כ"ע מודו דמחללין ואם כן ע"כ הא דקתני הכא בדמאי מחללין כסף על כסף היינו שאינו חריף על החריף דאלת"ה למה יחלל כמו שהקשה ריב"ן לעיל ואם כן ודאי עדיף טפי מכסף על נחשת. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן לקמן בסלע של מ"ש שנתערב שצריך לחלל על נחשת ולא התירו לחלל על סלע אחר היינו כמ"ש שם רבינו שמשון והברטנורה דגזרינן שמא יקח סלע א' מאותן שני סלעים ולא יתנה כלל. מיהו כל זה לגירסת התוספות אבל כבר כתבתי לעיל בלשון התוספות הנ"ל דגירסת הספרים שלנו אין מחללין כסף ופירות על כסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין והיינו דפליגי כשבא לחלל בחצי דינר כסף ובחצי דינר פירות וכן פירשוהו כל מפרשי המשניות והוא מבואר בירושלמי אם כן לפ"ז מצינן למימר שפיר דבכסף על כסף גרע טפי מכסף על נחשת וכ"ע מודו דאסור וכן מבואר שם בירושלמי מ"מ דברי התוספות כאן צ"ע לפי גירסתם במשנה דמ"ש שהביאו לעיל ודו"ק. אח"ז עיינתי בלשון הרמב"ם ז"ל הלכות מ"ש ויראה לי מדבריו דאף ע"ג שהוא גורס ג"כ אין מחללין כסף ופירות על כסף כגירסת הספרים שלנו אפ"ה ס"ל דכסף על כסף עדיף טפי מכסף על נחשת והא דאמרינן גבי סלע שנתערב דמביא מעות של נחשת נ"ל מפירוש הרמב"ם דהיינו לרבותא וכ"ש כשמחללו על כסף שכ"נ מלשונו בפ"ו מהל' מ"ש דין א' ע"ש:

בד"ה ויחזור ויפדה פי' רש"י כו' וקשה לפירושו דמכמה מקומות ה"מ לאתויי כו' ותו מדקאמר כו' ותו מה שפירש דלפדות הפירות עדיף מלעלות איפכא משמע עכ"ל. ולענ"ד דמכל זה אין סתירה לפי' רש"י דמה שהקשו דה"ל לאתויי הא דתנן דדמאי אין לו חומש י"ל דה"מ למידחי הא ר"מ והא רבנן והכי אוקמוה בהדיא בירושלמי דההיא דדמאי אין לו חומש מיתוקמא דלא כר"מ ועי"ל דכיון דההיא דדמאי אין לו חומש איירי בפודה מעשר שני של דמאי אפשר דבהא אפילו רבי מאיר מודה דבכה"ג לא שייך לעשות חיזוק כשל תורה דאין כאן לא חיזוק ולא קנס שהקרן והחומש הכל לבעלים ועוד שהרי יכול אדם להערים על החומש כדאיתא בפ"ד דמעשר שני ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן וממילא א"ש נמי הא דלא מייתי ממתניתין דהכא דקתני הפודה מעשר שני ולא קתני של דמאי ועוד יש טעם אחר ע"ז דאפילו לר"מ אין מוסיף חומש על מ"ש של דמאי הובא בתוי"ט במשנתנו בשם הירושלמי עיין עליו ומה שהקשה דעדיפא ה"מ למיפרך מכסף על כסף כבר מילתי אמורה דאדרבא להרבה מהמפרשים משמע דכסף על כסף עדיף טפי מכסף על נחשת כמ"ש בסמוך ואף דרש"י ז"ל עצמו כתב בד"ה מפני שאמרו דכסף על כסף אפילו בדוחק אסור אפ"ה כיון שזה אינו מפורש במשנה דהא איכא למידחי כפי' רבינו שמשון והברטנורה מש"ה ניחא ליה לתלמודא להקשות מכסף על נחשת דתנינן בהדיא ומה שהקשו על מה שפי' רש"י דלפדות הפירות עדיף מלהעלותם ובכמה דוכתי משמע להיפך דלקוח בכסף מעשר אינו נפדה. נלע"ד דלק"מ דהא דאמרינן לקוח אינו נפדה היינו בלקוח גמור שלקחו ע"מ להעלותן לירושלים שהרי חל עליו קדושת מעשר ומש"ה אינו נפדה דלא אלים קדושתיה למיתפס פדיונו דהכי אוקמוה בפ' איזהו מקומן ואפי' בכה"ג גופא כ"ע מודו דלכתחלה אין לחלל כסף על פירות כדאמרינן לעיל בריש פירקין ובדוכתי טובא במסכת מעשר שני משמע כן וע"כ הא דתנינן בלקוח בכסף מעשר בריחוק מקום היינו בדיעבד שאם עבר וקנה איזה דבר בכסף מעשר אינו נפדה עוד אבל ההיא דהכא לא איירי שקנה הפירות כדי להעלותן דל' מחללין לא משמע כן ועוד דדומיא דכסף על כסף ואינך כולהו בחד גוונא נקיט להו דאיירי דרך חילול ואפי' לכתחלה שרי שאם צריך להוציא מעות מ"ש לחולין יכול לחלל המעות לפי שעה על הפירות לא כדי להעלות הפירות אלא שיהא בדעתו לחזור ולחלל הפירות על הכסף ולהביא הכסף לירושלים והיינו דמסיק ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות פי' שבתחלה צריך שיהא בדעתו בשעת החילול לחזור ולפדותן ובכה"ג ודאי שרי לפדותן ולא שייך בכה"ג הטעם דלא אלים קדושתם לתפוס פדיונם דהא מעולם לא חל עליו קדושת מעשר גמור אלא ע"מ לתפוס פדיונם והתמיה בעיני שהתוספות עצמם כתבו כעין זה בפרק לולב הגזול דף ל"ט לענין אי שרי לחלל כסף על פירות בכה"ג שאין בדעתו להעלותם וכ"כ בשם הירושלמי ואם כן אף אני אומר שיש לחלק בזה לענין שאין זה בכלל מה שאמרו בלוקח מ"ש שאינו נפדה דבכה"ג לאו לוקח מיקרי וכמ"ש נ"ל נכון בטוב טעם ליישב פי' רש"י שיהיו שרירין וקיימין ודו"ק:

בא"ד לכן נראה לפרש כו' והוצרך להביא מתני' דמחללין כו' דלא תימא כמו כן מיקל ר"מ בודאי כו' עכ"ל. פי' דבלא"ה הייתי אומר דכל הני דנקיט ר"מ הכא לא איירי דוקא בדמאי אלא ה"ה לודאי מש"ה מייתי מההיא דכסף על נחשת דבודאי אסור וע"כ הא דתנן כסף על כסף היינו דוקא משום קולא דדמאי משא"כ בודאי וממילא סיפא נמי הא דקתני יחזור ויפדה את הפירות היינו דוקא בדמאי דהקילו משא"כ בודאי דומיא דרישא וא"כ מקשה שפיר דסברת ר"מ הפוכה מחכמים. אבל זה דוחק דכי היכי דבלא"ה הוי אתי ליה שפיר דלענין פדיית הפירות מיקל ר"מ אפי' בודאי אכתי יש לנו לומר כן דנהי דההיא דמחללין כסף על כסף היינו דוקא בדמאי דהקילו אפי' לרבנן דר"מ משא"כ ההוא דיחזור ויפדה דמחמרי חכמים ע"כ יש לנו לומר דהא דמיקל ר"מ היינו משום דבודאי נמי שרי וצ"ע. ועוד קשה לי דלכאורה אף לפי' התוספות לא תירצו כלום למה שהקשו אמאי מייתי מכסף על נחשת מדוחק ועדיפא ה"מ למיפרך מכסף על כסף דמדוחק נמי אסור בודאי מיהו י"ל כיון דלפי' זה עיקר הקושיא אינה מבבא דחילול אלא מיחזור ויפדה הפירות אלא דמייתי למתני' דמחללין לראיה בעלמא א"כ לא חש לדקדק כל כך להקשות קושיא אלימתא כיון שאין זה מעיקר הקושיא כלל כן נ"ל בכוונתה ודו"ק:

בא"ד ואביי ס"ל בסמוך כו' עי' במהרש"א באריכות ודברים פשוטים הם דלמאי דמקשה רב ששת עליה דשמואל דסברות ר"מ וחכמים הפוכים משני ליה רב יוסף שפיר דממשניות עצמן חזינן דסברות ר"מ וחכמים הפוכים לענין קולא וחומרא דדמאי וכל מה שנאמר לתרץ המשניות יתורץ ג"כ אליבא דשמואל ובכלל דברי מהרש"א ז"ל דברי אלא שהאריך ומה שדקדק מהרש"א ז"ל דלאביי עיקר חסר מן הספר יבואר לקמן בעזה"י:

לרבות פחות כו'. ואת דריש דכל אתין וגמין ריבויין: אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה. בין תובע לנתבע: גומרין אפילו בפחות. אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו ב''ד משם נזקקין לו: מתני' האוכל תרומה. בשוגג תרומה גדולה: ותרומת מעשר. מעשר מן המעשר: ותרומת מעשר של דמאי. שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש מספק אבל תרומה גדולה של דמאי ליכא דלא חייבוהו חכמים להפריש כדאמרי' בסוטה (דף מח.) לפי ששלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא זהירין היו בה: מוסיף חומש. דכל הני איקרו תרומה בתרומת מעשר כתיב (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה' בחלה כתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה בבכורים כתיב (דברים יב) ותרומת ידך ואמר מר אלו בכורים (מכות דף יז.) וכל הני חד נינהו דמשם אחד הן באין: נטע רבעי. מוסיף חומש בפדיונו דפדיון נטע רבעי קדש קדש גמר ממעשר בפ' שני דקדושין (דף נד:): גבי נטע רבעי כתיב קדש הלולים וגבי מעשר כתיב כל מעשר הארץ מזרע הארץ וגו' והני תרי נמי חד חשיב להו דמחד קרא נפקי דחומש בנטע רבעי לא כתיב אלא ממעשר יליף: שלו. דוקא נקט שאם חילל של אחרים אין מוסיף חומש איש ממעשרו כתיב (ויקרא כז): הקדשו. ולא של אחרים המקדיש כתיב: הנהנה. בשוגג דחייב קרבן מעילה וחומש: גמ' קשיא ליה לר''א. משנתינו היתה קשה לר''א בן פדת: עשו חכמים חיזוק. להוסיף על תרומת מעשר של דמאי חומש שאין הפרשתו אלא מדבריהם: המביא גט ממדינת הים. לאשה שעשאו בעלה שליח להוליכו לגרש הצריכוהו לומר בפני נכתב ונחתם והתם מפרש לפי שאין בקיאין לשמה ואין עדים מצויין לקיימו: יוציא. מי שנשאה על ידי גט זה: מחללין אותו. גבי מעשר שני של דמאי קתני לה: נחושת על הפירות. ואפי' חוץ לירושלים: ויחזור ויפדה את הפירות. ויעלה הכסף לירושלים דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף: וחכ''א יעלו פירות ויאכלו בירושלים. ולא הזקיקוהו לכך לחזור ולחללן ואם רוצה מעלה הפירות עצמן דהקילו בו: ומי מחללינן כו'. מסקנא דתיובתא דאותיב רב ששת היא והכי קאמר שמענו לר''מ דמיקל בפדיון דמאי לחללו כסף על כסף כסף על נחושת ובמעשר ודאי מי מחללינן כי האי גוונא אפילו כסף על נחושת דדמי לפדיון והתנן כו': שנתערבו. ורוצה ליהנות בשל חולין: מביא בסלע מעות. נחושת מביא בדמי סלע ואומר כל מקום כו' נמצאו שתיהן חולין והמעות מעשר: ובורר את היפה שבהן. ומחלל עליה המעות הללו ותהא היא מעשר והמעות והסלע השני חולין כבראשונה:

[לעיל] כמאן דאמר אין בחומשו. ולמ''ד אין בו קשה וכן נמי איתותב לעיל: וכי עשו דבריהם כשל תורה. אע''ג דבכמה מקומות עשו אפי' יותר משל תורה היינו היכא דשייך לקנוס כדי לעשות סייג אבל הכא אפילו בתרומת מעשר ודאי לא הוה שייך למקנס חומש אם לא שאמרה תורה ולכך לא היה לקנוס בשל דמאי ומשני דה''נ עשו הולד ממזר אע''פ שאין סברא אלא משום דבאשת איש הולד ממזר: ולא אמר בפני נכתב ונחתם. נכתב לא נקט אלא משום רבנן דלר''מ אין צריך לומר נכתב . דא''ר יהודה אומר היה ר''מ אפי' מצאו באשפה כשר: וחכמים אומרים אין הולד .. ממזר. מדלא קאמרי רבנן לא תצא דעדיפא טפי מכלל דסבירא להו דתצא אע''ג דאין הולד ממזר: כיצד יעשה. פירוש לרבנן כיצד יעשה אם ניסת שלא יצטרך להוציא אי נמי לר''מ כיצד יעשה קודם שניסת ולא יצטרך גט אחר אבל אחר שניסת אין נראה לר''מ שיהיה שום תקנה: יטלנו הימנה. וא''ת ויאמר בפני נכתב ונחתם בעודנו בידה וכי תימא צריך לומר קודם נתינה האמר בפרק קמא דגיטין (דף ה. ושם) כגון שנתנו לה ולא הספיק לומר עד שנתחרש ויש לומר דצריך לומר אחר נתינה מיד שנתגרשה בעודם עסוקים באותו ענין: כסף על נחשת. וא''ת כיון דתנא דמחללים כסף על כסף אע''ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כ''ש כסף על נחשת דשרי דאפי' בודאי מדוחק שרי כדאמר בסמוך וי''ל איידי דתנא נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא: ויחזור ויפדה. פרש''י כן צריך לעשות דבעינן וצרת הכסף בידך וחכמים אומרים אם ירצה יעלה הפירות עצמן ופריך דבודאי אסור כסף על נחשת שלא מדוחק והכא גבי דמאי שרי וקשה לפירושו דמכמה מקומות ה''מ לאתויי דמצינו דמאי קל מודאי דבמסכת דמאי (פ''א מ''ב) תנן הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור ובמתני' תנן נמי מעשר שני מוסיף חומש ולא קתני של דמאי כדקתני גבי האוכל תרומת מעשר ועל חנם הביא מתני' דדמאי ודמעשר שני ותו מדקאמר מדוחק אין שלא מדוחק לא משמע דשאר המשנה אתיא ליה שפיר והלא עדיפא ה''מ למפרך דכסף על כסף אסור בודאי אפי' מדוחק מדלא מתנה על אחד מן הסלעין ובדמאי שרי ותו מה שפירש דלפדות הפירות עדיף מלעלות אפכא משמע בכמה דוכתי בפ''ג דמעשר שני (מ''י) גבי לקוח בכסף מעשר שני שנטמא כו' אמר להם לא אם אמרתם כו' תאמר בלקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום אלמא לקוח צריך להעלותו וכן בכמה דוכתי לכן נראה לפרש דלר''מ אם ירצה יחזור ויפדה הפירות וחכ''א דצריך להעלותו ופריך אמאי דשני שמואל דר''מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא מיקל טפי מחכמים אבל הא לא קשיא ליה אמאי מוסיף חומש בתרומת מעשר של דמאי כודאי ובפדיון לא מחמיר דדוקא באכילה שעושה עבירה מחמיר בדמאי כמו בודאי אבל בפדיון שאינו עושה עבירה לא החמירו והוצרך להביא מתניתין דמחללין כסף על נחשת מדוחק דלא תימא כמו כן מיקל ר''מ בודאי וא''כ משוה הוא דמאי לודאי כמו בתרומת מעשר לכך מייתי דגבי ודאי אין מחללין כסף על נחשת שלא מדוחק וא''כ קשה דהא מיקל בדמאי לגבי ודאי יותר מחכמים ואביי ס''ל בסמוך דשמא ר''מ מחמיר גבי מיתה בדמאי כודאי יותר מחכמים וגבי לאו לא מחמיר כמו בודאי ורבנן אע''ג דמחמרי גבי לאו גבי מיתה דתרומת מעשר של דמאי אין נראה להם לקנוס חומש כדפ''ל דאפילו בודאי לא היה לקנוס אם לא שצותה תורה ומיהו קשה דגרסינן במשנה במלתיה דר''מ ובלבד שיפדה הפירות וי''ל כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפירש כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחילה כשחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותם ונמלך לפדותן צריך להעלותן: