בבא מציעא נב ע"א

דף נב - א

ורבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות לסלע, שני פונדיונים לדינר ^[28]. דהיינו - שתות ^[29], כשיעור האונאה במקח.

ובגמרא יבואר מאי שנא דין אונאה במעות מדין אונאה במקח.

עד מתי מותר להחזיר את האונאה במעות?

בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני.

בכפרים שאין בהם שולחני - עד ערבי שבתות. כשבא להוציאה עבור צרכי שבת, אז ידע אם יקבלוה ממנו או לא ^[30].

ואם היה הנותן מכירה שהיא אותה סלע שנתן לו, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו ^[31]. ובגמרא יבואר שאינו חייב לקבלה מן הדין, אלא מידת חסידות היא.

ואם אינו רוצה לקבלה ממנו - אין לו עליו אלא תרעומת ^[32].

ונותנה למעשר שני, כלומר - מותר לפדות באותה סלע החסירה כדי שיעור אונאה, פירות של מעשר שני, בשיעור סלע יפה.

ואינו חושש שמא דינה כמטבע שנפחת צורתו. כיון שמי שאינו מקבלה בשוויה בתורת מטבע אינו אלא נפש רעה. [קמצן וצר עין].

גמרא:

במשנתנו שנינו - "כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה". משמע - שהשיעורים שנאמרו במשנה אינם נחשבים כאונאה, עד שיותיר עליהם משהו.

ורמינהי, [הקשתה הגמרא מהברייתא] - "עד כמה תהא הסלע חסירה, ויהיה בה אונאה".

משמע להיפך, שאם נחסרה כשיעור הנזכר במשנה, יש בה דין אונאה?

אמר רב פפא, לא קשיא.

לעולם, יש לומר שאם חסרה כשיעור הנזכר במשנה, הויא אונאה.

ותנא דידן קא חשיב ממטה למעלה. שאין אונאה עד השיעור, ולא עד בכלל.

ותנא ברא [תנא חיצוני, ששנה את הברייתא] - קא חשיב מלמעלה למטה. דהוי אונאה עד השיעור הנזכר, ועד בכלל ^[33].

הנה בדין אונאה האמור במקח לא מצינו מחלוקת, ולכולי עלמא שיעורו בשתות. ואילו בדין אונאה האמור במטבע, נחלקו בכמה הוי אונאה.

ומקשינן: מאי שנא בדין אונאה דסלע, דפליגי בו בכמה הוי אונאה, ומאי שנא בטלית [דין אונאה האמור במקח וממכר] דלא פליגי?

אמר רבא: אכן נחלקו גם בטלית. אך מאן דתנא בטלית, שיעור אונאה בשתות, רבי שמעון היא. הנזכר במשנתנו, דשיעור אונאה במטבע אף הוא בשתות ^[34].

ואמנם התנאים החולקים עליו במשנה לענין מטבע, חלקו עליו גם לענין טלית.

אך אביי אמר: בטלית לכולי עלמא שיעור האונאה בשתות. כיון שעד שתות מחיל איניש. דאמרי אינשי, עשיק - לגביך. [בגדים לגופך קנה אפילו ביוקר] ושוי - לכרסיך [מזון לאכילה - קנה בשויו ^[35]] ^[36].

ולכן אינו מקפיד אם קנה ביוקר, עד שתות.

אבל סלע [אם נתאנה במטבע], מקפיד אף בפחות משתות. כיון דלא סגי ליה [כיון שאינו יכול להשתמש במטבע פגומה זו] לא מחיל ^[37].

הגמרא דנה בגוף הדינים שנשנו במשנתנו:

גופא. שנינו בתוספתא בענין זה: עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה?

רבי מאיר אומר: ארבעה איסרות לסלע, איסר לדינר.

רבי יהודה אומר: ארבעה פונדיונות לסלע, פונדיון לדינר.

רבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות לסלע, שני פונדיון לדינר.

יתר על כן, [לקמן יתבאר] מוכרה בשויה ^[38].

עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה, ולא נחוש שמא ישתמשו בסלע זה על מנת לרמות בו?

בסלע שנפחת והולך, מותר לקיימו עד שהגיע לשיעור שקל [חצי סלע]. ואין חשש שמא ירמו בו, כיון שהפחת ניכר בו.

אך אם פחת יותר משקל, אסור לקיימו. כיון שאין הפחת שלו ניכר לגבי שקל [שהרי רחב הוא כסלע, ונראה לעין כאילו שוקל לפחות כשקל]. ויבואו לסחור בו בתורת שקל.

ובדינר שנפחת והולך מותר לקיימו עד רובע. [לקמן יבואר השיעור המדוייק].

פחות מכן איסר, אסור. [לקמן יבואר].

ובמטבעות אלו שאסרו לקיימם, הרי זה לא ימכרנה, לא לתגר, ולא לחרם [שודד] , ולא להרג [רוצח] , מפני שמרמין בה את אחרים. וכופים אותם לקבלה כמטבע מעולה ^[39].

אלא יקבנה, ויתלנה כסגולה בצואר בנו או בצואר בתו. עד כאן דברי התוספתא.

והגמרא חוזרת לבאר דברי התוספתא, קטע אחר קטע:

אמר מר "בסלע עד שקל ^[40] , בדינר עד רובע".

מבארת הגמרא: מאי שנא בסלע שחסרונו מותר רק עד שקל [דהיינו מחצית מערכו], ומאי שנא בדינר שחסרונו מותר עד רובע מערכו?

אמר אביי, מאי רובע דקתני גבי דינר - נמי רובע שקל. דהינו מחצית הדינר.

אמר רבא, דיקא נמי כדברי אביי, שאין הכוונה לרובע דינר, אלא לרובע שקל - דקא תני "רובע", ולא קתני "רביע". שמע מינה.

ומקשינן: למה ליה למתלייה לשיעור חסרון דינר ברובע שקל? היה לנו לומר בפשטות - בדינר עד מחציתו?

ומשנינן: מלתא אגב אורחיה קא משמע לן, דאיכא דינר דאתי משקל. כלומר - יש דינר הנוצר ממטבע של שקל שנחסר עד כדי דינר. ודינר זה מותר לקיימו.

ומסייע ליה לדברי רבי אמי, דאמר רבי אמי: דינר הבא משקל מותר לקיימו, ולהשתמש בו כדינר.

אך דינר הבא מסלע שנחסר עד כדי דינר, אסור לקיימו. כיון שהסלע היא מטבע עבה, יבואו לטעות בדינר זה ולהשתמש בו כשקל ^[41].

עוד שנינו בברייתא: "פחות מכן איסר, אסו ר": מבארת הגמרא: מאי קאמר ^[42]?

אמר אביי, הכי קאמר: אם פחתה הסלע יותר מכדי אונאה באיסר, אסור להשתמש בה כסלע יפה.

אמר ליה רבא: אי הכי, [שפחתה יותר מכדי אונאה] מדוע צריכה לפחות יותר באיסר, הא אפילו אם פחתה במשהו נמי אסור להשתמש בה כסלע יפה ^[43]?

אלא אמר רבא: כונת הברייתא לומר - אם פחתה הסלע איסר לדינר, [1: 24, כרבי מאיר], אסור להוציאה, דהוי אונאה.

וסתמא דברייתא, כרבי מאיר. תנן התם במסכת כלים: סלע שנפסלה, והתקינה ^[44] שיהא שוקל בה משקלות ^[45] , טמאה. כלומר, מקבלת טומאה ככלי. שהרי עשאה כלי ^[46].

עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה?

לסלע, שני דינרים. [דהיינו שקל. כדלעיל].

ואם נפחתה פחות מכן, יקוץ. [יחתוך את המטבע לשנים, שלא יבואו להשתמש בה כשקל].

ומספקא לן, יתר על כן מאי? כלומר, אם פחתה מסלע יותר מכדי אונאה, אך נשאר בה יותר משקל, האם מותר לקיימה, ולא נחוש שמא יבואו להוציאה כסלע מעולה?

אמר רב הונא: בין אם נשאר בה פחות מכן - יקוץ, [שמא יבואו להוציאה כשקל], ובין יתר על כן יקוץ את היתר, ויעמידה על שקל. [שמא יבואו להוציאה כסלע] ^[47].

רק במקרה שנשאר בה שקל בדיוק מותר לקיימה כמות שהיא, ולהשתמש בה כשקל.

אך רבי אמי אמר: פחות מכן יקוץ. אך יתר על כן - יקיים. ואין אנו חוששים שמא יבואו להוציאה כסלע. כיון שהסלע מטבע גדול הוא, וניכר בו שנחסר ממשקלו.

הא דתנן וכו' ונתנה למעשר שני שאינו אלא נפש רעה, מילי מילי קתני וארישא קאי דקתני ולא יהא בה אונאה, והיינו דקאמר שאינו אלא נפש רעה כיון שלא חסרה כדי אונאתה דהא נפיק ע"י הדחק מפני שיש בני אדם קפדנים ומשום הכי לא נפקא אלא ע"י הדחק אבל חסרה כדי אונאתה לא דלא נפש רעה היא דהא כ"ע קפדי בה שהרי לא נתן למחילה, ועוד דבכדי אונאתה יקוץ וכיון שאסור לקיימה אין זו מטבע ואסימון היא או מעות הרעות שאין מחללין עליהן.
ותניא נמי בתוספ' (ג, י) וכשם שאתה אומר בחולין כך אתה אומר במעשר שני ובלבד שלא יתכון להטיל אלמא היכא דאין בה אונאה להדיוט קאי דשרי נמי למעשר ובלבד שלא יתכוין נמי ליתן סלעיו הפגומין למעשר, ומנה תימרה דאסור לקיימה מדקיי"ל כרב הונא דאמר יתר על כן יקוץ דחיישינן דילמא אתי לאפוקה ביפה הילכך כדי אונאתה נמי איכא למיחש להכי דהא לא הוי מחילה ויתר על כן מדהויא כדי אונאה ועד שני דינרין יקוץ קאמרי' והא דאמר רבא אם פחתה איסר איסר לדינר אסור וסתמא כר' מאיר אסור לקיימה קאמר ואביי נמי דמתרץ אם פחתה יותר מכדי אונאה איסר אסור, אסור לקיימה קאמר.
וא"א [לפרש] אסור להוציאה ביפה כמו שפרש"י ז"ל דא"כ מאי איריא יותר מכדי אונאתה אפי' כדי אונאתה נמי אסור דהא לא מחיל אלא אסור לקיימה קאמר והוה סבירא ליה לאביי [אע"פ] דבכדי אונאתה נמי אסור [מ"מ כיון] דהא לא הוי בטול מקח מותר לקיימה, וא"ל רבא דהכי קתני אם פחתה כדי אונאתה אסור כלומר לקיימה וארישא קאי דקתני ויהא רשאי לקיימה ואמר דאם פחתה כדי איסר אינו רשאי לקיימה והינו דתני עלה ולא ימכרנה אלא נוקבה, ומיהו לר' אמי אסור להוציאה כיפה קאמר ולמסתמא כר"מ אתא, ומילי מילי קתני אלא דקיי"ל כרב הונא כדפרישית, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל, ואם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים וש"מ שתות עצמה יקוץ, וכן כתב ר"ח ז"ל כדי אונאתה יקוץ:

טלית עד שתות מחיל איניש דאמרי אינשי עשיק לגבך. יש מקשים תינח טלית פירות מאי איכא למימר, ועוד מוכר מאי איכא למימר ומתרצים לא פלוג רבנן אלא שיערו בטלית דשכיח ובלוקח דשכיח דטעי דמוכר קיים ליה בזבינתיה כך מפורש בתוספות ואינו כן אלא עיקר טעמא משום דסלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל ביה בלוקח אבל בשאר מילי כולהן דחזו לגופייהו ומוכר בסלע מחלו והאי דנקט טעמא בטלית משום דאמרי אינשי לומר דלא איפשר דהויא אונאתו חלק כ"ד או י"ב כהנך תנאי דפליגי אדר' שמעון.
ומשמע דהלכה כאביי דלאו רבא חבריה הוא דפליג עליה, דאיהו בתר אביי וקיט ליה בכולי תלמודא אלא רבה הוא, ואפי' לדברי האומרים דרבה ואביי כרבה פסקינן משום דרביה הוא, הכא כיון דרבה לא מתרץ מידי אלא כי קושיין ולא איתגלי ליה פירוקא במתני' אהדדי ובתר הכי אתגלי לאביי תירוצא ודאי הלכה כאביי דמתרץ מתני' אליבא דחד תנא וכ"ש דלפוס שיטתיה דרבה הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם והכא קיימ"ל כר"ש בטלית.
אבל ראיתי לרבינו הגדול ז"ל בהלכות שפסק כרבא, ומצאתי עוד סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כסתם בפ"ק דע"ז ובפ' משילין אחרת ואעפ"כ אין טעמו בכאן מחוור:

אמר רבא מאן תנא טלית ר' שמעון היא. כן היא גרסת הרי"ף ז"ל, ומשום הכי פסק כר' שמעון אפילו בדינר, משום דסתמא דמתניתין דטלית כוותיה, וכבר פסק רבא לעיל [בבא מציעא נ, ב] פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. ואע"ג דלפום מאי דאוקימנא השתא, סתים מתניתין דטלית כר' שמעון, הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת, וקיימא לן בכל מקום כמחלוקת דמתניתין, וכדכיילינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מב, ב), אין למדין מן הכללות כל היכא דאיכא אמורא דפסיק איפכא. ואלא מיהו הכא איכא למימר דרבה גרסינן, דהוא רבה בר נחמני דהוא ניהו רביה דאביי, ומשום הכי אקדמיה הכא לאביי, דאלו רבא בריה דרב יוסף בר חמא לעולם מקדים ליה לאביי בכל מקום, והלכך לא קיימא לן כי הא דרבה אלא כאביי וסתם מתניתין דטלית כולי עלמא היא, ובדינר קיימא לן כר' יהודה דאמר פונדיון לדינר דהוא אחד מי"ב לדינר, דר' יהודה לגבי ר' מאיר ולגבי ר' שמעון הלכה כר' יהודה, וכדאפסיקא הלכתא כוותיה בערובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, ב).

בסלע עד שקל. ואוקימנא לקמן (בבא מציעא נב ע"ב) בדנפלה לאור ופחתה לה בחד זמנא. ומסתבר לי דעד שקל ואונאתו קאמר, דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל, [משקל] ודינר מעיקרו, דמותר לקיימם ולהוציאם [דיפין – ש"מ] עד כדי אונאתן.

גדולי המחברים כתבו שלא נאמר שיעור זה במטבע אלא שהוציאו דרך מנין אבל אם הוציאו דרך משקל אף בפחות מכדי אונאה חוזר שהמשקל אצל מטבע כמדה ומנין בשאר סחורות וכל המוכר במדה או במשקל או במנין אף בטעות כל שהוא חוזר ואפילו קנו מידו שהקנין בטעות חוזר:

לעולם אסור לרמות בני אדם במקחו וממכרו ואפילו בפחות מכדי אונאה הן ישראל הן שאר אומות וכל שכן בעניני המטבעות שהבקיאות אינה מצויה בו לרוב בני אדם לפיכך כל שיש בידו מטבע שהדבר קרוב לטעות בו אל יקיימהו מכאן אמרו שכל סלע שנפגמה ביתר מכדי אונאתה מוכרה בשוויה להתיך ומ"מ לא ימכרנה לרוצחים ולא לאנסים והם הנקראים בסוגיא זו הרגין וחרמין אפילו על דעת להתיך מפני שאין נאמנין בכך ומרמין בה אחרים ומתוך היראה אין אדם מדקדק עמהם בכך אבל רשאי הוא לנקבה ולתלותה בצואר בנו ובתו וכן מוכרה לאחרים בשוויה להתיך וכשהוא נוקבה נוקבה באמצע ולא מן הצד שהרי יש לחוש שמא יגלח אותו הסדק או הפגם ויוציאנה או הוא או הלוקחה ממנו ומתוך כך לא ימכרנה להם כמות שהיא ולא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטאותיו ר"ל שברי כספים שלו אלא ישחק או יחתוך או יוליך לים המלח או יקבנה באמצע כמו שביארנו וכן כל כיוצא בזה:

הסלע הוא המטבע הגדול שבמטבעות הכסף והוא שוה ארבעה דינרין והמעה הוא המטבע הקטן שבמטבעות הכסף ושש מהם בדינר ולא היה עוד אצלם מטבע של כסף מעיקרו והשקל והדינר פעמים היו עושין אותם מטבע לבדו ומעיקרו ופעמים היו חולקין את הסלע לשנים וכל פלח ממנו הוא שקל והשקל עוד לשנים וכל פלח ממנו דינר חסר הסלע ועמד על מחצה יקיים שהרי בחזקת סלע אינו יכול להוציאו ואם יוציאנה בחזקת שקל וכן הדין עמד על פחות ממחצה יקוץ שמא יוציאנה בחזקת שקל וכן אם עמד על יתר ממחצה שמא יוציאנו בחזקת שלם ואם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים אע"פ שלכתחלה לא יוציאנה אלא בשוויה כמו שאמרו יתרה על כן מוכרה בשוויה ר"ל יתרה על כן שלא פחתה בכדי אונאה ויש אומרים שאף לכתחלה יוציאנה כיפה ומפרשים מוכרה בשוויה בשווי היפה ולדברי הכל אם הוציא נמחל חסר בשתות יש אומרים שאף זה מקיים הואיל וישנו בחזקת אונאה כאביי שאמר פחתה מסלע איסר יתר על האונאה אסור הא אם פחתה באונאתה יקיים ומ"מ לענין איסור לדברי הכל לא יוציאנה אלא בשווייה ויש חולקים בזו לומר שלא יקיים כרבא שאמר פחתה סלע איסר לדינר שהוא אונאה לדעת ר' מאיר אסור ואע"פ שאין הלכה כר' מאיר מ"מ מדבריו אנו למדין לר' שמעון וגדולי המפרשים כתבו שכל כדי אונאתה יקיים ויוציא ולא נאמרו דברי רבא אלא בדינר הבא משקל שטעותו מצויה אבל מטבע מעיקרו כל כדי אונאתו יקיים ויוציא ואין הדברים נראין אלא שהם מביאים קצת ראיה ממה שאמרו למטה האי מאן דמוקים אזוזי מתקרי נפש רעה:

דינר הבא משקל ר"ל שפחת השקל ונעשה דינר מותר לקיימו ולהוציאו בתורת דינר אבל דינר הבא מסלע ר"ל שפיחת הסלע עד שעמד על רביעו אסור להוציאו אף בתורת דינר שמא מתוך שבא ממטבע עב וגס יטעו בו בשקל וכן כל כיוצא בדברים אלו לפי המטבעות ולפי דעתם של בני אדם:

כל המשקלות של מתכת מקבלות טומאה ככלים גמורים ואם נשברו טהרו ואם חזר ותיקן שבריהם למשקל קטן הרי חזרו לדינן לקבל טומאה סלע שנפסלה והתקינה להיות שוקל בה משקולת הרי זו מקבל טומאה כשאר כלי מתכות הפשוטים שמקבלין טומאה אע"פ שאין להם בית קבול הואיל ויש להם שם כלי בפני עצמו כמו שיתבאר במקומו:

שנים פונדיון לדינר. האי דלא נקט רבי שמעון ארבעה מעות מעה לדינר כי היכי דנקט רבי מאיר ארבעה איסרין ורבי יהודה ארבעה פונדיונות. משום דפונדיון היה מטבע הרגיל בימיהם כדאמרינן בפרק הספינה השולח בנו אצל חנוני להביא לו באיסר שמן ומדד לו וכו' ולא פירשו במשנה מה מטבע נתן לבן להוליך לחנוני אלא שלא הוצרך לפרש כי המטבע הרגיל ליתן בהוצאה בימיהם היה פונדיון שהוא ב' איסרין. הרא"ש.

על מה שהקשו בתוספות תיקשי לרב וכו'. ותירצו דמיירי שמכר לו טלית וכו'. ואם תאמר והא הוי נתאנה מוכר שמכר הטלית שהיה שוה סלע יפה והלוקח נתן לו סלע חסר ואמרינן לעיל דמוכר לעולם חוזר ואם כן קשיא דהא קאמר בהך משנה דאין לו שהות לחזור בו אלא כדי שיראה. ויש לומר מאי טעמא אמרינן מוכר לעולם חוזר משום דלא נקיט המקח בידיה שאינו יכול להראות אם נתאנה והכא האונאה הוא מן הסלע והוא בידו ויכול להראותו למי שירצה. תלמיד הר"ף. ולעיקר קושיית התוספות תירץ הרא"ש דאי נמי מיירי בשחייב לחברו סלע או דינר ונתן לו את זה שחסר בתורת יפה ואפילו נתן מחמת טלית או חפץ אחר שקנה ממנה אין לנו לשער אלא בדינר זה או בסלע זה שנתן לו שהרי התנה לתת לו סלע סתם או דינר סתם ונתן לו את זה בתורת יפה ונפקא מינה אם היה בטלית אונאה פחות משתות ואם תחשוב אונאת הפרעון נגד הטלית נמצא מציל שאין אנו משערים אלא כנגד הסלע שהוא חייב לו והוי אונאה. עד כאן.

ותנא ברא קחשיב מלמעלה למטה. בחנם דחק לומר כן דברייתא מפרשה שפיר כפשטא ולא מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. ואפילו גרסינן במשנה ובברייתא עד מפרשא שפיר ברייתא כמתניתין ממטה למעלה עד כמה תחסר הסלע ויהא בה אונאה עד ארבעה איסרים ועד ועד בכלל אבל בפחות מכאן לא הגיע עדיין לכלל אונאה אלא ניחא ליה לפרושי ברייתא כעין מתניתין וכענין זה בפרק הכונס גבי עברה גדר גבוה ארבע אמות. תוספות שאנץ. בין גרסינן בהו עד בין לא גרסינן בהו עד כמו דמפרשה מתניתין עד כמה תחסר ולא יהא בה אונאה כמו ברייתא עד כמה תחסר ועדיין יש בה אונאה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: נראה לי דהכי גרסינן רבי מאיר אומר עד ארבעה איסרות וכו'. רבי יהודה אומר עד ארבעה פונדיונות וכו' וממטה למעלה קחשיב עד ארבעה ולא ארבעה בכלל דארבעה איסרים אונאה הוו וכן תנא דברייתא עוד עד קתני ומלמעלה למטה קא חשיב ועד ועד בכלל דוק ותשכח. עד כאן.
ואם תאמר אימא איפכא לתנא דידן קאמר עד ועד בכלל דארבעה נמי אין בהם אונאה ותנא ברא קאמר עד ולא עד בכלל עד ארבעה ולמעלה יהא בה אונאה אבל ארבעה גופיה אין בה אונאה. ויש לומר דלא מצינו למימר עד ועד בכלל וארבעה לא הוי אונאה דהא מתניתין דקאמר רבי שמעון שמונה פונדיונות היינו שתות ושתות סבר רבי שמעון דהוי אונאה ואם כן מרבי שמעון נשמע לרבי יהודה. תלמיר הר"ף.

אמר רבא מאן תנא טלית וכו'. הקשה ר"מ היאך פסק רבא לעיל דפחות משתות מחילה והא סתם לן מעיקרא כרבי שמעון גבי טלית ואחר כך מחלוקת גבי סלע וסתם ואמר כך מחלוקת אין הלכה כסתם דהדר ביה רבי ואף על גב דהכא נראה דגרסינן רבה שהוא מוזכר קודם אביי מכל מקום לא מצינו בשום מקום בתלמוד שחלק שום אמורא בין טלית לסלע. ותירץ דהוי ליה סתם ומחלוקת ואחר כך סתם דתנן לקמן האונאה ארבעה כסף. וליכא למימר דילמא ארבעה כסף קאמר לשני סלעים וסתמא כרבי יהודה. דמסתמא היינו ארבעה כסף לכסף שמוזכר ברישא. ואם תאמר אם כן מאי פריך לקמן תנינא חדא זימנא האונאה ד' כסף לישני דהדר איצטריך למסתם לן כרבי שמעון ויש לומר דלקמן פריך אליבא דאביי דהכא. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: איכא דקשיא ליה כיון דרבא סובר דמתניתין דלעיל רבי שמעון היא היאך פסק הלכה לעיל וכו'. ולאו קושיא היא דהא פרישנא לעיל דאין סומכין על הכללות ופעמים שהאמוראים פוסקים בהפך הכללות. עד כאן.

אמר רבא מאן תנא טלית רבי שמעון. ואם תאמר אם כן תיקשי לרב וכו' ככתוב בתוספות. ועוד קשה יותר דהכא אמרינן ב' פונדיונין לדינר הוי אונאה פחות מכאן לא ודינר שלא חסר בן פונדיונין לגמרי אלא עדיין יש בו עשרה פונדיונין ומשהו אם קנאו בשנים עשר פונדיונין לא הוי אונאה וכו' והלא זהו יותר משתות וקרוב לחומש. ויש לומר דהכא מיירי בשחייב לחבירו סלע אחד או דינר אחד ונתן לו את זה שחסר בתורת יפה ואפילו חייב לו מחמת טלית או חפץ אחר שקנה ממנו אין לנו לשער אלא או בדינר זה או סלע זה שנותן לו שהרי התנה לתת לו סלע סתם או דינר סתם ונתן לו את זה בתורת יפה. שאנץ.

דאמרי אינשי עשיק וכו'. ואם תאמר תינח טלית פירי מאי איכא למימר. ויש לומר דלא פלוג דלא יוכלו חכמים לקבוע לכל מקח ומקח שיעור אונאה לבד. ועוד דלכריסיה נמי זימנין דזבין איניש ביוקר. ואם תאמר תינח לוקח מוכר מאי איכא למימר. ויש לומר דניחא ליה למוכר שישערו בלוקח משום דלוקח עביד דטעי טפי דמוכר קים ליה בזביניה. ואף על גב דאמרינן לעיל תגרי לוד לא שכיחי דטעו ומשמע הא שאר תגרין שכיחי דטעו. תגרי לוד בקיאי טוב שאר תגרין לא בקיאי כולי האי מכל מקום בקיאי קצת ויותר שכיח טעות בלוקח מבמוכר. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: דאמרי אינשי וכו'. הקשו בתוספות ניחא נתאנה לוקח נתאנה מוכר מאי איכא למימר וכו'. ניחא טלית וכיוצא בו דמחיל עד שתות משום דעשיק לגביה אלא פירות מידי ובר אכילה מאי איכא למימר דהא אתרי אינשי ושוי לכרסיך. ותירצו דלא פלוג רבנן. ואין זה מתחוור כל הצורך. אבל יש לומר דרבנן לא סמכי לגמרי כלל מאי דאמרי אינשי דהא איכא אינשי טובא דעשקי לכרסייהו ושוו לגבייהו ואין עיקר הטעם אלא משום דלא דמי סלע לשאר דברים דאלו שאר דברים אף על פי שיש בהם אונאה ראוים הם לצרכו ומסתגי ליה ופעמים שהמוכר או הלוקח דחוק במקח זה ולפיכך מוחלין עד שתות אבל סלע דלא מסתגי ליה כוליה מפני חסרון זה לא מחלי ואפשר דלזה כוונו בתוספות. עד כאן.

והתוספות תירצו בתירוץ שני דעיקר הטעם הוי סלעים כיון דלא סגי וכו'. והא דנקט האי דאמרי אינשי עשיק לגביך משום דמטלית פרכינן נקט ליה אבל הוא הדין לכל מילי דהא חזו לגופייהו.

ולענין פסק הלכה פסק הריא"ף כרבי שמעון וכו'. ויש מי שחולק בזה ואומר דהכא רבה גרסינן וכו' כמו שכתב הרא"ש בפסקים הלכך נקטינן כאוקמתא דאביי דהוא בתרא וסתם מתניתין דטלית כולי עלמא היא. אבל בסלע קיימא לן כרבי יהודה דהלכה כמותו לגבי רבי מאיר ורבי שמעון וכדאיתא בהדיא פרק מי שהוציאוהו ולזה מטין גדולים מאחרונים. הר"ן.
סלע עד שקל ומיד שנפחת עד פחות משקל אסור לקיימו דילמא אתי לאפוקיה בשקל אף על פי שלא נפחת עדיין עד כדי אונאה פחות משקל וכן פירש רש"י בסמוך. ונראה לי משום דבלאו הכי לאו נטבע לשם שקל ולפעמים נוכל לרמות מי שאינו בקי חשו חכמים טפי. הרא"ש.
אבל הרשב"א כתב דעד שקל ואונאתו קאמר דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל משקל ודינר מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפין עד כדי אונאתן. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: עד מתי תפחת ויהא רשאי לקיימן בסלע עד שקל. כתוב בשם הרשב"א דעד שקל ואונאתו קאמר אבל אם פחתה משקל פחות מכדי אונאה מותר לקיימן שהרי מותר להוציאם בשקל כיון שלא נפחתה משקל שיעור אונאה כדאמרינן בסלע עצמה דאם נפחתה פחות מכדי אונאה שמותר להוציאה ביפה ומי שלא יקבלנה ביפה מיקרי נפש רעה. ולי נראה דעד שקל דוקא קאמר אבל נפחתה משקל פחות מכדי אונאה אסור לקיימה דכיון שבאה מסלע שהוא מטבע גדול אתי להוציאה בשקל ואף על פי שאינה חסרה משקל שיעור אונאה אסור לרמות בה את הבריות דעד כאן לא שרינן להוציא מטבע חסר פחות בכדי אונאה אלא כשלא נפחת מתחלתו כי אם פחות מכדי אונאה לפי שדרך המטבעות ליפחת וליחסר ומי שלא יקבלנו מיקרי נפש רעה אבל זה שהיה סלע ונחסר עד שקל אין לו לקבלו כי אם בשוויו ואם נחסר משקל אפילו מעט אין לקבלו בשקל כי אם בשוויו ואסור להוציאה כי אם בשוויו וכיון שבא מסלע שהוא מטבע רחב ולא יכירו שהוא חסר אסור לקיימו. עד כאן.

דיקא נמי דקתני עד רובע ולא קתני עד רבעו. ותימה דילמא נקט רובע משום שהוא שם מטבע כדקתני בסלע עד שקל ולא קתני עד חציו אף על גב דשקל הוא חצי סלע ורובע נמי שם מטבע כדקתני בפרק קמא דכריתות ועמדו קנים בו ביום ברבעתים ומוכח התם בפרק ב' דהיינו רובע דינר ואמרינן נמי בפרק ארבעה מחוסרי כפרה גר שנתגייר צריך שיפריש רובע לקנו ומשמע שהוא שם מטבע מדקתני רובע סתם ולא קתני רובע דינר. ויש לומר מכל מקום כיון דקאי הכא אדינר דקתני בדינר עד רובע היה לו לשנות עד רבעו מאחר שלא היה צריך להאריך. הרא"ש.
דאיכא דינר דאתי משקל ונראה דלאו אההוא דינר קאי דאי משקל קאתי אסור לקיימו עד רובע אלא מדתלא חסרון דינר בשקל אגב אורחיה קמשמע לן ששקל שחסר עד דינר מותר לקיימו.

מאי קאמר. פירש רש"י דקשיא לן דאי אמציעתא דקתני בסלע עד שקל היכי קתני השתא שאם פחתה יותר מכאן איסר אחד אסור לקיימה דמשמע בפחות מכאן מותר לקיימה דהא כיון דקתני עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה ויהיב שיעורא בסלע עד שקל מכלל דכל שפחתה יותר מכאן אפילו משהו אסור לקיימה. ויש מפרשים ושיילינן מאי קאמר משום דלא ידעי האי פחות מכאן אי ארישא קאי או אמציעתא דסליק מינה קאי ולא ידעינן נמי אמאי תלי שיעורא באיסר ומשום הכי שיילינן מאי קאמר. ומהדרינן אמר אביי הכי קאמר פחתה יותר מכדי אונאה איסר אסור. ופירש רש"י דארישא קאי והכי קאמר פחתה יותר מכדי אונאה לרבי מאיר אסור להוציאה ביפה כלומר דאיסר דקתני לא בשפחתה איסר יותר מן החסרון הראשון אלא הכי קאמר שאם פחתה יותר מאיסר לדינר שהוא שיעור אונאה אליבא דרבי מאיר אסור להוציאה ביפה אבל מותר לקיימה דכל שיש בה פחת יותר מכדי אונאה ניכר הוא והא דקתני יתר על כן מוכרה בשווייה היינו שאם היא יתירה בחסרון מותר לקיימה כדי למוכרה בשווייה דליכא איסורא אלא שלא ימכרנה ביפה. ומכל מקום עדיין אין פירושו נכון דקאמר מרן ז"ל אסור להוציאה ביפה דמשמע דבכדי אונאתה מותר להוציאה ביפה מפני שחושב אותן נפש רעה ולא נהירא דהא ודאי כל שיש בו כדי אונאה קפידא רבה איכא ודכולי עלמא אסור להוציאה ביפה. וכן פירש רש"י בדחזקיה. אלא הכי קאמר דאפילו יתר מכדי אונאה דמנכר טפי אסור לקיימה וכל שכן בכדי אונאה דלא מנכר. ובתוספות הקשו עוד על פירושו דהשתא לא משמע דאביי מוקי לה כרבי מאיר אלא רבא הוא דקאמר הכי לפום פשטא דלישנא דגמרא. ועוד לפירוש זה לא גורסים הא דגרסי בסמוך ואשכחן נמי ברובי נוסחאי אי ביותר מכדי אונאה מאי איריא איסר אפילו משהו נמי. ומיהו איכא מיעוטא דנסחי דלא גרסי ליה אלא דגרסי הכי רבא אמר פחתה איסר לדינר וכו' ובתוספות פירשו דאפילו אביי הכי קאמר פחות מכאן איסר אסור לאו אמצעיתא דסליק מינה קאי דקתני עד כמה תפחת בסלע עד שקל אלא ארישא קאי וקתני שאם פחתה סלע יותר מכדי אונאה ויש בפחת זה איסר יתר מכדי אונאה אסור לקיימה כי כשפחתה לגמרי עד שקל מותר לקיימה למוכרה בשקל שלא יוכל לרמות בה למוכרה בסלע וגם אם פחתה כדי אונאה מותר לקיימה כי לא יוכל לרמות בה כי כל העולם יודעים שדרך סלע לחסר כדי אונאה ולא יקבלנה אלא בכך אבל כשחסרה יותר מכדי אונאה איסר או יותר ולכלל שקל לא בא אסור לקיימה כי שמא ימכרנה בסלע שלא חסרה אלא כדי אונאה. ומכל מקום לית לן למיחש בה אלא במה שפחתה יותר מכדי אונאה דאלו כדי אונאה ידוע הוא ולפירושו אין לנו לדון אלא על העודף עד כדי אונאה ובאיסר הוא דאיכא קפידא לעלמא אבל פחות מכאן ליכא קפידא ולאביי הא דקתני יתר על כן מוכרה בשווייה יש לומר דלדידיה יתירה בחסרון שיש בה יותר מכדי אונאה פחות מאיסר אי נמי דהכי קאמר דאפילו יתירה במשקל ואין בה כדי אונאה מוכרה בשוויה כיון שיש בהנפש רעה ואין לו למוכרה ביפה. אי נמי שאפילו בפחות מכדי אונאה יש דין תביעת אונאה ואין לו למוכר אלא כשוויה. הריטב"א.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: אמר אביי פחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה. פירש רש"י ביפה. והקשו בתוספות דפשיטא יכו'. ותירצו לפירושו. והדבר צריך עיון אם מותר לאנות כשדעתו להחזיר כי לפירוש הקונטרס אי אפשר לפרשה בענין אחר. ונראה לי דאפילו בשוויה קאמר אביי דאסור להוציאה דאין לקיימה כיון שפחתה יותר מכדי אונאה איסר ולדידיה ניחא דקאי עלה אלא נוקבה ותולה בצואר בתו או ימכרנה לאחר לנקבה ולתלותה בצואר בתו אבל לחרם ולהרג אסור למוכרה אפילו אם יאמר לתלותה בצואר בתו כמו שכתבו בתוספות ומיהו בקונטרס פירשו דקאי אבסלע עד שקל ובדינר עד רובע וכן צריך לומר אליבא דרבא וטעמא דאביי דאסר בפחות איסר מכדי אונאתה ובפחות משקו שרי דקסבר אביי דלהפסד מרובה חששו וסבר אביי כרב הונא דאמר יתר על כן יקוץ היכא דפחתה איסר יתר מכדי אונאתה ויתר על כן מוכרה בשוויה יפרש כרב הונא דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה ואפילו יפרש כדעת המקשה מאי לאו פחתה יתר מכדי אונאתה מוכרה בשוויה ניחא ליה לאביי וכגון דאכתי לא פחתה איסר יותר מכדי אונאתה ומה שלא תירץ כן אליבא דרב הונא דשמא סבירא ליה כרבא דאמר אפילו משהו נמי ורבא סבר כרב הונא וסבר דאפילו להפסד מיעט חששו אי נמי רבא סבר כמאן דאמר יתר על כן יקיים והא דמקשה ליה רבא אפילו משהו נמי לדבריו דאביי קאמר. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: פירש רש"י ז"ל אסור להוציאה ביפה ולא מחוור דמאי איריא יתר וכו'. אלא ודאי אסור לקיימה קאמר דסבירא ליה לאביי כרב הונא ככתוב בתוספות. ומיהו קסבר אביי דכדי אונאתה כיון דלא הוי בטול מקח מותר לקיימה ואפילו פחתה מכדי אונאתה משהו אלא אם כן פחתה איסר דנהי דאסור להוציאה ובטול מקח נמי איכא וכו'. ואמר ליה רבא והא פחות מכאן קתני כלומר דאפילו כל שהוא משמע. אלא אמר רבא וכו' מסתברא דהאי אסור דקאמר רבא אסור לקיימה קאמר וכשיטתיה דאביי ואליבא דרב הונא. ומיהו לרבי אמי דאמר יתר על כן יקיים מפרש לה לברייתא דאם פחתה איסר לדינר אסור להוציאה קאמר הילכך כיון דאביי ורבא שייכי כוותיה דרב הונא קיימא לן כוותיה דפחות מכאן ויתר על כן אפילו בכדי אונאתה יקוץ וכן פסק הרי"ף ז"ל. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: לדעתיה דאביי הא יתר על כן מוכרה בשוויה שלא הגיע לאיסר יותר על כדי אונאתה ורבא אמר פחתה איסר לדינר אסור לקיימה וסתמא כרבי מאיר. רבא סבר דבכדי אונאה נמי אסור לקיימה ומאי יתר על כן מוכרה בשוויה דאכתי לא פחתה כדי אונאתה. אי נמי איכא למימר דלא מימר רבא הכי אלא בדינר הבא משקל דכיון דפחתה עד כדי אונאה דהיינו איסר ועביו וצורתו בעובי השקל וצורתו שכיח טעותו בשקל אבל דינר מעיקרו או שקל מעיקרו וכן סלע מעיקרו בכדי אונאתן אינו אסור לקיימן. מיהו רב הונא סבר דאפילו בכדי אונאה אסור לקיימן דהא מוקים להאי יתר על כן מוכרה בשוויה דאכתי לא פחתה כדי אונאה מכלל דאי פחתה אסור למוכרה אפילו בשוויה. עוד יש לומר דבין לאביי בין לרבא בכדי אונאה אסור לקיימה דאכתי לא מנכר אבל יותר מותר לקיימה עד שקל דמינכר והיינו דרבי אמי ורבי אמי הכי סבירא ליה דבכדי אונאה אסור לקיימה וכל שכן רב הונא וביתר מכאן פליגי דמר סבר אתי למטעי ורבי אמי סבר לא אתי למטעי והיינו דלא אקשי לאביי ורבא מגופא דמתניתין משום דאיכא למימר כדאמרן. והא דאמרינן הא קמשמע לן דאיכא דינר דאתי משקל וכו' כלומר אבל לא הבא מסלע דמשום הכי לא תנא בשקל עד דינר כי היכי דלא תיטעי בשקל הבא מסלע עד דינר שיהא מותר לקיימה עד דינר. עד כאן.

מאי איריא איסר אפילו משהו נמי. פירוש דמאי דאמר אביי דבכדי אונאה לא יוכל לדחות כי העולם כבר יודעים שכן דרכם לחסר ואין אונאה אלא בפחת העודף על כדי אונאה שלא יהא בו שיעור איסר הא לא מסתבר דכל סלע שחסרה אפילו משהו יותר מכדי אונאתה ונראה ליה לכולי עלמא שיהא אסור לקיימה ואפילו תימא דבכדי אונאה מותר לקיימה.

אלא אמר רבא הכי קאמר פחתה איסר לדינר אסור וסתמא כרבי מאיר. פירוש דסבירא ליה לרבא דהא דקתני פחות מכאן איסר אסור אמציעתא דסליק מינה קאי דקתני בסלע שנפחת עד שקל מותר לקיימו ולא עוד אלא אפילו פחתה יותר מכאן מותר לקיימו עד שיפחות יותר משיעור אונאה דהיינו איסר לדינר אליבא דרבי מאיר וכשפיחת כשיעור זה דינו כשקל דעלמא שחסר כדי אונאה שאסור לקיימו. והא דקתני מעיקרא עד שקל היינו למעוטי שאם הוא יותר משקל אסור לקיימו שמא יתננו בסלע וקתני רישא יתר על כן מוכרה בשווייה היינו שהיא יתירה במשקל שאין בה כדי אונאה וקתני מותר לו לקיימה כדי שימכרנה בשווייה שאם מוכרה ביפה יכול הלוקח לתבוע עד כדי שיראה לשולחני כדפריש במתניתין. הריטב"א.

תנן התם במסכת כלים כלי שנפסלה. פירוש שנפגמה והתקינה וכו'. עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה שני דינרין פחות מכאן יקוץ. כלומר אם נשבר בה פחות מב' דינרין יקוץ. ונראה לי דעד שני דינרין גרסינן במתניתין דאי לא רבי אמי היכי מצי למימר יתר על כן יקיים. ואפילו הכי לא מחוור. והכא אפילו בכדי אונאה או אפילו פחות מכדי אונאה משום דהוי שקל הבא מסלע ובכדי אונאת ופחות מכאן נמי שכיח טעותיה כדפרישנא לעיל וליכא למיקם עליה אלא אדם בקי הרבה. הראב"ד ז"ל.

יתר על כן מאי. ניחא ליה לאפלוגי על המשנה טפי מעל הברייתא. תלמיד הר"פ ז"ל.
אמר רב הונא פחות מכאן יקוץ יתר על כן יקוץ פירוש דסבירא ליה דפחות מכאן דקתני תרתי קאמר או שהיתה חסרה יותר ויש בה פחות משני דינרים או שהחסרון הוא פחות מכאן שיש בה יותר משני דינרין כי שמא יבא לתת אותה בסלע. ורבי אמי סבר דפחות מכאן כפשטא אבל יותר מכאן שיש בו יותר משקל מותר לקיימו שלא יוכל ליתנו בסלע דמנכרא מילתא. ודכולי עלמא הא דקתני פחות מכאן אסור היינו כשפיחת מן השקל כדי אונאה שאם פחות מכדי אונאה הרי הוא כשקל דעלמא דמותר לקיימו דמאי שנא האי משקל דעלמא והויא הא כי האי דאמר רבא לעיל פחות מכאן איסר אסור. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: רב הונא אומר פחות מכאן יקוץ יתר על כן יקוץ. פירוש אם יתירה היא על שני דינרין יקוץ דאתי למיטעי ביה בסלע אלא אם כן עמדה על מחצה. רבי אמי אמר פחות מכאן יקוץ כדאמרן משום דשכיח טעותא אבל יתר על כן יקיים ולא אתי למיטעי ביה בסלע. ולא ידעינן אי סבירא ליה לרבי אמי כאביי דיותר מכדי אונאה מותר לקיימה עד שיגיע ליותר מכדי אונאה איסר או כרבא דאמר דבכדי אונאה נמי אסור לקיימה. ודוקא בדינר הבא משקל כדפרישנא אבל סלע ושקל שחסרו אפילו יתר מכדי אונאה קמא מותר לקיימו.

מיתיבי יתר על כן מוכרה בשווייה מאי לאו פיחתה יתי מכוי אונאה מוכרה בשווייה ופחות מכאן איסר אסור כאביי. ואביי גופיה בדינר הבא משקל קאמר דוקא כדפרישנא לרבא וקשיא לרב הונא דאמר דכל יתר מכאן יקוץ. לא יתר מכאן יתירה על כן קאמר דאכתי לא פחתה כדי אונאה ופחות מכאן איסר אסור כרבא ובכולהו נמי קאמר בין בסלע בין בשקל בין בדינר שחסרו מתחלתן כדי אונאה. בסלע עד שקל מאי לאו דפחתה פורתא פורתא ועד שקל הוא דרשאי לקיימה אבל פחות משקל אסור משום דשכיח טעותיה בשקל משום דאתי מסלע וקשיא לרב הונא. ואי קשיא לך לותיב ממתניתין דכלים גופה דהא עד שני דינרין גרסינן בה. איכא למימר כיון דאותביה מעיקרא מרישא דהאי מתניתא משום הכי אותביה נמי מסיפא. או ישחוק או יחתוך גרסינן. עד כאן.
אבל הרשב"א כתב דמשום הכי לא אקשי מגופה דברייתא משום דבברייתא לא קתני עד ומשמע דפחתה בחד זימנא אבל בברייתא דקתני עד משמע ליה דפחתה פורתא פורתא עד דקמה לשקל. עד כאן.

בפרש"י בד"ה מאי קאמר כו' דאם עמד סלע על פחות משקל כו' אפילו משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא עכ"ל אבל הנ"י כתב דוקא בשפיחת שתות שהוא שיעור אונאה דאל"כ מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפים עד כדי אונאתן עכ"ל ונראה ליישב פרש"י דלא דמי משום דודאי אסור לאדם להונות את חבירו אפי' פחות משתות אם הוא שוה פרוטה אלא דחכמים שיערו דעד שתות אדם עשוי למחול כמ"ש הרא"ש ולהכי בסלע ושקל ודינר הטבוע כך מעיקרא פחת שלו ניכר ואנו תולין לומר דידע ביה המקבלו בפחתו ומחיל עד שתות אבל שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל אין פחת שלו ניכר לגבי שקל או דינר דמתוך שהוא רחב שבתחלה הי' סלע כו' כפרש"י לעיל אין פחתו ניכר ולא ידע דמחיל ואסור אפילו בכל שהוא דבקל יבא לשוה פרוטה ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר אביי פחתה כו' ומצי נמי סבר רבא כו' בין כמ"ד יקיים עכ"ל ודקאמר א"ה אפילו משהו נמי היינו לפי סברת אביי דסבר כמ"ד יקוץ וק"ל:

בד"ה יתר ע"כ יקוץ כו' מצי נמי קאי אפחתה יותר מכדי אונאתה כו' עכ"ל פחתה יותר מכדי אונאה אינו מפורש בהדיא בהך ברייתא ואפשר דמ"ד יקוץ הכי משמע ליה הא דקתני עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה כו' דכל יותר מכדי אונאה אסור לקיימה עד שיעמוד על שקל וק"ל:

גמ' אם היה מכירה אפי' וכו'. פי' שהוא נתנה לו. כן הוא בהר"ן:

שם פחות מכן איסר אסור מאי קאמר וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים להוציאו ט"ס הוא:

תוס' ד"ה אמר אביי וכו' עד ורבא דקאמר אפילו משהו נמי לית ליה האי סברא ומצי נמי סבר רבא בין כמאן דאמר יקוץ וכו'. ר"ל דרבא לא אמר אלא דסברא זו שאתה מחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט ליתא דכיון דס"ל יקוץ מאי איריא פחות מכן איסר אפילו משהו נמי משום דאתי להוציאה ביפה והא דקאמרו התוס' לית ליה האי סברא ר"ל סברא דנימא דלהפסד מרובה שחוא איסר חששו ולפחות מכאיסר לא חששו:

רש"י בד"ה ונותנה כו' יפה לפי כו' הד"א:

בד"ה יתר על כו' אונאה מוכרה כו' הד"א:

גמרא ורמינהו עד כמה כו'. ע"כ ידע דתנא דידן קחשיב ממטה למעלה דקאמר עד כמה תהיה חסירה ולא כו' וכן התם להיפך ומי עיור בזה רק עד בכלל לא ידע א"כ עיקר חסר בתירוצא דר"פ אלא ידע ומקשה למה משנה תנא ברא לישנא וקחשיב מלמעלה למטה ומשני דכל א' מורה בלישנא דין אחד דלעיל הי' ב' אבעיות אי פחות משתות לאלתר מחילה או בכדי שיראה ואיבעיא ב' יתר משתות אי לעולם חוזר או בכדי שיראה ומורה לנו תנא דידן וכו' [דעד שתות אין בו דין אונאה דהוי מחילה לאלתר ותנא ברא נקיט מלמעלה עד שתות יש בו אונאה וזו וזו בכדי שיראה וכדפסיק רבא]:

גמ' מלתא אגב אורחא קמ"ל דאיכא דינר כו'. אי אפשר לפרש דהורה לן בזה שאיירי בדינר הבא משקל שנפחת יותר עד רובע ולהכי נקיט שפיר רובע דאיירי בשקל דמ"ש סלע דפחות מחציו אינו רשאי לקיימו משקל דשרי לקיימו בפחות מחציו אע"כ גם שקל מיד שנפחת יותר מדינר אסור לקיימו וכ"כ הרא"ש וז"ל וה"ה נמי בשקל עד דינר והא דלא תני בשקל עד דינר משום דנפיק מכללא דבדינר עד רובע ומש"ה תלי לה בשקל משום דאיכא דינר דאתא משקל ע"כ וכפשוטו משום דמצינו ג"כ דינר הבא משקל להכי קאמר עד רובע ותלי דינר בשקל ומה שאמר רב אמי דינר הבא מסלע אסור לקיימו ובברייתא משמע דבציר משקל מיד אסור לקיימו ודוחק לומר דרבותא קאמר אפילו עד דינר שאינו יכול לרמות עד מהרה בשקל אפ"ה אסור ואפשר איידי דקאמר דינר הבא משקל מותר לקיימו קאמר נמי דמסלע אסור לקיימו:
ובנ"י כתב ומדלא אסר רב אמי אלא סלע שפיחת עד דינר משמע דאם יותר מדינר אע"פ שפיחת יותר ממחצה יקיים ובהא לית הלכתא כוותיה שהרי הברייתא קתני שאינו רשאי לקיימו אלא דוקא בשעמדה על מחצה כגון בסלע עד שקל ששני שקלים בסלע ובדינר עד רובע וכו' ע"כ:

ברש"י בד"ה מאי קאמר וכו' אפילו משהו נמי וכו'. הנ"י כתב הא דקי"ל כר"ה דפחות מכן ויתר על כן יקוץ היינו כשפיחת שתות שהוא שיעור אונאה דאל"כ מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפה עד כדי אונאתן ע"כ ולפי"ז הא דמקשה מאי קאמר נראה דר"ל אף אם פיחת איסר לשקל עדיין למה לא יקיים אף אם יוציאו בשקל הרי הוא פחות מכדי אונאה ורש"י פירש בהיפוך (ואיני) [והיינו] כמ"ש האשר"י דאפילו פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה וכו' אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכן דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינן יכולין לכוון דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול טעותו עד שתות כו' חוץ ממטבע כו' ע"ש ודוקא בשקל מעיקרא דידע ומחיל אבל הכא דלא ידע אסור וכ"כ מהר"ש עיין בספרו ועוד אפשר לפי ע"ד לומר דהכא חיישינן כיון דלא מינכרא שיאנה חבירו בקנותו ממנו טלית או מה שיהיה ואם הוא שקל טוב הוא פחות מכדי אונאה ויסברו שהוא שקל טוב ובאמת שהוא רע והוי ביטול מקח ע"י צירוף שניהם יחד גריעות השקל ואונאת המקח וק"ל [אבל שקל מעיקרו ידע ומחיל ואם יהיה בצירוף שניהם ביטול מקח ידע לתובעו]:

בתוס' בד"ה תנא דידן כו' דבגמרא אמרינן מאן תנא כו'. ולהכי א"א לומר בהיפך תנא דידן עד כמה אין בו אונאה וד' איסרין עצמו בכלל וברייתא לא בכלל ונראה דגרסינן במתני' עד:

בתוס' בד"ה אמר אביי כו' וסובר כמ"ד בסמוך יתר על כן יקוץ כו'. לפי"ז ק' מיתיבי דבסמוך הו"מ לאקשויי אאביי ואף דבמיתיבי א' י"ל פחות מאיסר מ"מ קושיא השניה הו"מ לאקשויי דאין נראה מלשון התוס' דחזר ביה כדאקשי ליה רבא מניה וביה אפילו משהו נמי:
בסה"ד מצי נמי סבר רבא כו'. לדברי אביי מקשה אפילו משהו נמי:

בתוס' בד"ה יתר על כן כו' מצי נמי קאי אפחתה יותר כו'. לא דנזכרת בברייתא דיתר ע"כ [דמוכרה בשוה דבברייתא] פירושו למ"ד יקוץ פחות מכדי אונאה [כדמשני לקמן] רק דקאמר עד שקל אבל פחות לא יקיים [כגון דפיחת פורתא פורתא ועלה קאי לא ימכרנה לתגר]:

במשנה אפי' לאחר יב"ח כו'. נקיט זמן זה לרבותא משום דדרך להתיאש בו כדלעיל (כד ב):

גמרא ורמינהי עד כמה כו'. לעד"נ דקס"ד דתנא ברא קחשיב ממטה למעלה וס"ל דבמטבע כיון דלא סגי' אפי' בכ"ש הוי' אונאה ושאלת עד כמה הוא דמכאן ואילך יהיה ביטול מקח וא"כ הוי' הרומי' מכ"ש עד השיעורים הללו דלתנא דידן הוי' מחילה ולת"ב אונאה ונכון בעז"ה כי בזה יפלו גמגומי המפרשים בכאן:

רש"י ד"ה עד. ע"ש שבא להוציאה כו'. ומה יענה לאביי לקמן דגם בטלית בכפרים עד ע"ש (כ"נ לכאורה דאל"כ לא תני לן זמנה בכפרים אלא ע"כ דסמיך על הא דתני בסלע או דקאי על תרוויהון) ועוד דאדרבה הם מספיקין מזון לבני כרכים כדאיתא במגילה לכן הנל"פ דבע"ש באים לשוק ולוקח הסלע עמו להראותו לשולחני וכ"נ מפי' הרמב"ם וכן הטלית לאביי להראות לתגר או לקרובו:

תד"ה יתר. מצי נמי קאי אפחתה יותר כו'. נראה דזהו לאביי דמפרש פחתה סלע יותר מכדי אונאה אבל לרבא דמפרש פחתה איסר לדינר דהוא כדי אונאה קאי ולא ימכרנו עליה דכן פסקו הפוס' דלר"ה יקוץ אפי' בכדי אונאה וזה דלא כהמהרש"א אך לפי' הא' שבתד"ה נותנה למע"ש ולפי' ריב"ן דקאי אחסרה כדי אונאה א"א לומר כן עי' רא"ש ונ"י:

בפרש"י בד"ה יתר על כן כו' שלא פחתה כדי אונאה מוכרה בשוויה בסלע יפה עכ"ל. ואף ע"ג דבעלמא קיימא לן דפחות משתות נהי דהוי מחילה היינו בדיעבד אבל מ"מ לכתחילה אסור להונות אפילו פחות משתות היינו במה שאדם לוקח לעצמו או להשתכר בו שהרי נמצא מפסיד ע"י אונאה זו ואף ע"ג דפחות משתות הוא אסור משא"כ במטבע דלהוצאה ניתנה וכל כמה שלא נפחתה כשיעור אונאה שם המטבע עליה וכל מי שאינו מקבלה מיקרי נפש רעה נמצא שזה אינו מפסיד כלום ומש"ה מותר לכתחילה כל זה מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש באריכות אבל עדיין קשיא לי מי הכריחו לפרש כן ולחלק בין פחות מכדי אונאה דמטבע לשאר מיני סחורה דלמא במטבע נמי לכתחילה אסור פחות מכדי אונאה והא דקתני הכא מוכרה בשוויה היינו בשוויה ממש ולא ביפה וכן נראה לכאורה מלשון הש"ס לקמן דמקשי עליה דרב הונא אהא דקאמר יתר על כן יקוץ מההיא דקתני יתר על כן מוכרה בשוייה מאי לאו שפחתה יתר מכדי אונאה מוכרה בשוויה ואם כן ע"כ האי בשוויה היינו בשוויה ממש ולא ביפה וע"ז משני לא דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה מוכרה בשוויה אם כן משמע להדיא דהאי בשוויה נמי היינו בשוויה ממש משא"כ לפירוש רש"י ז"ל דהאי בשוויה לסברת התרצן אין פירושו כמו בשוויה שהזכיר המקשה וזה דוחק לפרש כן אלא דרש"י פירש כן בהדיא לקמן וצ"ע מי דחקו לפרש כן. ובשלמא על הרא"ש ז"ל שכתב כן לא קשיא דאיהו אזיל לשיטתיה דהא דקתני במתניתין שאינו אלא נפש רעה אפחות מכדי אונאה קאי דאי יתר מכדי אונאה אסור לקיימה אליבא דרב הונא דאמר יתר ע"כ יקוץ ואם כן משמע להדיא במתניתין דמי שאינו נפש רעה צריך ליקחה ביפה וליכא למימר דנפש רעה אינה מקבלה אפילו בשוויה דמהיכא תיתי כיון שאינה חסירה כדי אונאה אבל לפרש"י דמשמע מפירושו לקמן דנפש רעה דמתניתין איתר מכדי אונאה קאי שאינה מקבלה אפילו בשוויה ואם כן אין לנו שום הכרח לפרש דפחות מכדי אונאה יהא מותר לכתחלה להוציאו ביפה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא דאפשר דרש"י ז"ל סובר דבשאר דברים נמי ליכא איסורא בפחות מכדי אונאה אפי' לכתחילה ואין בזה תימא דהא הרא"ש נמי מספקא ליה ודו"ק:

בגמרא מסייע ליה לר' אמי כו' דינר הבא מסלע אסור לקיימו. וקשה מאי איריא דינר ותיפוק ליה דמשהגיע הסלע לפחות משקל הרי זה אסור לקיימו ואפשר דלרבותא נקט דינר הבא מסלע דאף ע"ג דנפיל לנורא ועמד על דינר וסד"א דכיון שכבר עמד על חצי השקל תו לא אתא לאפוקי בשקל כמו בסלע שעמד על שקל קמ"ל דלא אבל הנמוקי יוסף לא כ"כ מיהו יש לספק בדינר הבא מסלע ונפחת פחות מדינר אם נאמר שמותר לקיימו דכיון שנפחת כ"כ מינכר פחיתתו ומש"ה נקיט ר' אמי דינר הבא מסלע לאפוקי פחות מדינר או דלמא לא שנא וצ"ע:

שם מאי קאמר ופרש"י הא ליכא למימר כו' דאם עמד סלע על פחות משקל כו' איסר אפי' משהו נמי כו' עכ"ל. ויש לתמוה למה יהא אסור במשהו פחות משקל דהא ליתא בכדי אונאה ואפי' לכתחילה מותר להוציאו בשקל כדפרש"י לעיל בפחתה פחות מכדי אונאה שמוכרה ביפה וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דשאני התם דכיון דפחתה ניכר ידע ומחיל משא"כ הכא כיון דאין פחתה ניכר מתוך שהיא עבה לא ידע דמחיל ואסור אפי' בפחות מכדי אונאה וגם ע"ז קשה דכיון דקי"ל דפחות מכדי אונאה מיקרי נפש רעה מי שאינו מקבלה אלמא דלאו בידע ומחיל תליא מילתא אלא כל היכא דלא נפחתה בכדי אונאה לא קפדי אינשי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי אסור לקיימה כשנפחת במשהו פחות משקל ועוד דהא אמרינן דאפי' בכדי אונאה מותר להחזיר עד ערבי שבתות או בכדי שיראה לשולחני אלמא דאין הפחת ניכר כ"כ אפי' בכדי אונאה מכ"ש בפחות מכדי אונאה לכך נ"ל דהא דאסור במשהו פחות משקל אפי' לקיימו היינו משום דכיון שדרך המטבע להיות פוחת והולך אם כן דלמא מיפחת טובא יותר מכדי אונאה ולאו אדעתיה כיון שאין הפחת ניכר מתוך שהוא בא ממטבע עבה וכיון שזה היזק מצוי לכך גזרו חכמים ונתנו גבול לדבר דמיד שנפחת יותר משקל יהא אסור לקיימו משא"כ בסלע שנפחת פחות מכדי אונאה לא שייך לגזור שמא יופחת עוד יותר דתו לא שכיח למטעי דפחתה טובא ומינכרא מילתא וק"ל:

בתוספות בד"ה אמר אביי כו' אבל פחות מאיסר שרי דלהפסד מרובה חששו ולהפסד מועט לא חששו. לכאורה יש להקשות דא"כ אמאי לא מוקי אביי בפשיטות דהא דקתני פחות מכאן איסר היינו שנפחת הסלע עד איסר פחות משקל ואז אסור לקיימה דשמא יוציאה בתורת שקל והוי הפסד מרובה אבל אם הוא יותר מכאיסר פחות משקל הוי הפסד מועט ומותר ואי משום דקתני עד שקל מותר לקיימה היינו למעוטי יותר משקל דהא קי"ל לאביי כמ"ד יתר על כן יקוץ ולעולם דבעינן יתר מכדי אונאה מיהו כיון דאביי ס"ל יתר ע"כ יקוץ ניחא ליה לאביי לאוקמי בכה"ג דאפי' איתר משקל נמי קאי דאסור לקיימם אם נפחת איסר יותר מכדי אונאה ודו"ק:

שמונה פונדיונות. שתות כשאר אונאה: בכרכים. שיש שם שולחני עד כדי שיראה לשולחני: בכפרים. שאין שם שולחני: עד ערבי שבתות. שבא להוציאה בערב שבת לסעודת שבת אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו: ואם היה. הנותן מכירה: אפילו לאחר י''ב חודש כו'. בגמרא פריך הא אמרת עד ערבי שבתות: ואין לו עליו אלא תרעומת. מפרש בגמרא: ונותנה. בחילול מעשר שני ובגמ' מפרש אם בשויה אם בסלע יפה לפי שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה: גמ' ורמינהי כמה תהא סלע חסירה ויהא בה אונאה. אלמא בהני שיעורי הויא אונאה ומתני' קתני ולא יהא אלמא בהני שיעורי לאו אונאה היא עד דאיכא טפי: אמר רב פפא. לעולם אימא לך בהני שיעורי הויא אונאה ולא יהא דמתני' לאו אשיעורא קאי אלא אפחות מכשיעור קאי: מלמטה למעלה קחשיב. וה''ק סלע הפוחתת והולכת עד כמה יכול להוציאה עד שתפחת שיעור כך וכך ומכיון שהגיעה לשיעור הזה יהא בה אונאה: ותנא ברא. דנקט ויש בה: מלמעלה למטה חשיב. סלע שפחתה כמה פחתה להיות בה אונאה מפרש כל פחיתה גדולה שבה כגון שבע איסרות או שש או חמש הויא אונאה עד ד' והיא בכלל אבל לתנא דידן אין ארבעה בכלל לא יהא ועל כרחך לא מיתוקמא אלא בהכי: ומאי שנא בטלית. סתם סחורה דתנן בהו לעיל (דף מט:) שתות למקח: ר''ש היא. דגבי סלע אית ליה שתות: עשיק לגביך. הצריך לכסות גופך וגביך קנה ביוקר: ושוי לכריסך. למאכלך לא תקנה אלא בשווין: עשיק. לשון יוקר הוא וחבירו באיזהו נשך (לקמן דף עד.) באתרא דאמימר עשיק עפרא: כיון דלא סגי ליה. שאינו יוצא בהוצאה: יתר על כן מוכרה בשוויה. לקמיה מפרש לה יתירה על כן שלא פחתה כדי אונאה: מוכרה בשוויה. בסלע יפה: בסלע עד שקל. סלע הטבוע ופוחת והולך עד שקל מותר לקיימו שאין עשוי לרמות בו בני אדם למוכרו בסלע יפה לפי שפחת שלו ניכר אבל משפחת משקל לא יקיימנו לפי שבא לרמות ולמוכרו בתורת שקל שאין פחת שלו ניכר לגבי שקל מתוך שהוא רחב שבתחילה היה סלע אינו נראה חסר משקל שקל הוא מטבע של חצי סלע ודינר מטבע קטן שנים מהם יש בשקל: בדינר עד רובע. ואם היה דינר נפחת עד שעמד על רובע מותר לקיימו קס''ד רובע דינר קאמר ולקמיה פריך מאי שנא סלע דלא מצי לשהויי אלא עד חציו ודינר עד רובע משחסר ועמד על פחות מרובע לא יקיימנו דאתי לאפוקיה ברובע: פחות מכאן איסר אסור. לקמיה מפרש: לא ימכרנה. זו שאמרו אסור לקיימה לא התירו לו שימכרנה בדמיה לא לתגר: ולא לחרם. אדם אנס: ולא להרג. רוצח: שמרמין בה את אחרים. ומיראה יקבלוה מידם ביפה: רובע שקל. מטבע קטן של חצי דינר והוא הקרוי בגמרא סלע מדינה: למה ליה למתלייה לדינר בשקל. לימא בדינר עד חצי זוז: דאתי משקל. אם פיחת השקל עד חציו ונעשה דינר: מותר לקיימו. ולהוציאו בדינר: דינר הבא מסלע אסור לקיימו. אפי' להוציאו בדינר דמתוך שהוא בא ממטבע עבה ורחבה טועין בו לאמדו בשקל ואתי לקבולי בתורת שקל: מאי קאמר. הא ליכא למימר פחות מיכן דאם עמד סלע על פחות משקל או אם עמד דינר על פחות מרובע איסר אסור לקיימו דמאי איריא איסר אפילו משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא: יתר מכדי אונאתה. לר''מ כדאית ליה לרבי יהודה כדאית ליה: אסור להוציאה. ביפה: מטמאה. מקבלת טומאה מעתה שהרי עשאה כלי: יקוץ. יחתכנה לשנים דאתי לאפוקה בשקל: יתר על כן יקיים. דלגבי סלע מנכרא פחיתתה ולא מחליפה בסלע:

תנא דידן קחשיב מלמטה למעלה. דאין אונאה עד ד' איסרין ולא עד בכלל דבד' איסרין יש אונאה דבגמרא אמרינן מאן תנא טלית ר''ש היא דאמר ח' פונדיונין הויין אונאה: ותנא ברא קחשיב מלמעלה למטה. אי גרסינן בברייתא עד כמה אתי שפיר דחשיב מלמעלה למטה וסבר עד ועד בכלל אבל אי לא גרסינן עד לא הוה צריך למימר דחשיב מלמעלה למטה אלא כמשמעו כמה יהא אונאה ד' איסרין ואגב דקאמר לתנא דידן מלמטה למעלה נקט לתנא ברא מלמעלה למטה: עשיק לגביך. וא''ת התינח נתאנה לוקח נתאנה מוכר מאי איכא למימר והתינח כסות פירות מאי איכא למימר וי''ל דלא פלוג רבנן ועי''ל דעיקר הטעם הוי סלע כיון דלא סגי לא מחיל: ולא קתני עד רביע. ואע''ג דרובע מצי למהוי נמי רובע דינר כדתנן בפ''ק דכריתות (דף ח.) בו ביום עמדו ברבעתיים והיינו רובע דינר כדפי' התם וכן אמרינן התם גר שנתגייר צריך שיפריש רובע לקינו מ''מ אי מיירי הכא ברובע דינר ה''ל למיתני רביע דלא נטעי ברובע שקל: אמר אביי פחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה. פרש''י ביפה וא''ת פשיטא ורבא נמי שהקשה אפילו משהו נמי היה לו להקשות אפי' כדי אונאה נמי וי''ל דמיירי אפי' בדעתו להחזיר האונאה אסור כיון דהמקח טעות הוא אבל כדי אונאה מותר להוציאה ביפה ובלבד שיחזיר האונאה אם יתבענו הלה קודם שיראה לשולחני ומותר כיון שהמקח מתקיים ופחות מכדי אונאה מוכרה ביפה אפילו אם אין דעתו להחזיר אונאה משום דהוי לאלתר מחילה רבא אמר פחתה איסר לדינר אסור להוציאה ביפה אם אין דעתו להחזיר משום דהוי אונאה כר''מ ועוד יש לפרש אמר אביי כו' אסור להוציאה אפילו בשויה וסבר כמ''ד בסמוך יתר על כן יקוץ אבל פחות מאיסר שרי דלהפסד מרובה חששו ולא להפסד מועט ורבא דקאמר אפי' משהו נמי לית ליה האי סברא ומצי נמי סבר רבא בין כמ''ד יקוץ בין כמ''ד יקיים: יתר על כן יקוץ. ולא ימכרנו לתגר מצי נמי קאי אפחתה יתר מכדי אונאתה וה''פ אפילו ע''מ לנוקבה לא ימכרנו לתגר ולחרס אבל לאחרים ימכור על מנת לנוקבה ולמ''ד יתר על כן יקיים לא ימכרנה לתגר לא קאי אלא אבסלע עד שקל דאמר פחתה יותר משקל אפילו פרוטה אסור לקיימה ואהא קאי לא ימכרנה לתגר כו':