בבא מציעא לט ע"ב

דף לט - ב

ואפילו הגדיל הקטן לאחר שכבר ישב זה בקרקע, והוסיף להחזיק עוד שלש שנים בפניהם, אין זו חזקה.

ואף פרט זה מוכח מדברי רב הונא, שאם לא כן, איך מורידים נכרי לקרקע של קטן, והרי יש לחוש שמא יהא בידו משיגדיל, ויטעון "אתה מכרתו לי משגדלת, ואכלתים שני חזקה". ^[1] והוסיף רבא ואמר:

א. ולא אמרן דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, אלא באחי דאבא [אח מאב] הבא לירד לנכסי הקטן בשדה שהיתה בחזקת אביו עד שמת, אבל באחי דאמא [אח מאם] לית לן בה, להורידו לקרקע שהיתה בחזקת אביו קודם שמת, כי אינו יכול לטעון ירושה בקרקע, שהרי אינו קרוב של האב.

ב. ואחי דאבא נמי לא אמרן שאין מורידין קרוב, אלא בארעתא [בקרקעות], אבל בבתי [בבתים] לית לן בה, כי על בית אינו יכול לטעון שלחלקו בא, שהשכנים יודעים שלחלקו של קטן באו.

ג. ובארעתא נמי לא אמרן שאין מורידין את הקרוב, אלא דלא עביד עיטדא [שלא נעשה שטר חלוקה כשמת האב], אבל עביד עיטדא קלא אית לה, קול יש לחלוקה שנעשית בשטר, והכל יודעים שלחלקו של קטן באו, ולא לנכסי אחיו.

ואולם הגמרא דוחה את דברי רבא: ולא היא כמו שאמר רבא! אלא:

לא שנא אחי דאבא, ולא שנא אחי דאמא אין מורידין, ואף שקרקע זו מאביו באה לו לקטן, ואין זה יכול לטעון שלחלקו באו, שהרי אינו קרובו של האב, מכל מקום שמא יטעון של אמי היו, ואבי שהיה מוחזק בה, היה עושה כן משום זכותו באכילת פירות נכסי מלוג, אך משמת חזרה הקרקע לאמי, ואני ירשתיה.

וכן לא שנא ארעתא, ולא שנא בתי, ולא שנא עביד עיטדא, ולא שנא לא עביד עיטדא, לא מחתינן [אין מורידין]. ^[2]

מעשה בההיא סבתא דהויא לה תלת בנתא, דאישתבאי איהי וחדא ברתא; ואידך תרתי בנתא: שכיבא חדא מינייהו, ושבקה ינוקא.

[מעשה בזקנה שהיו לה שלש בנות, ונשבתה היא ואחת מבנותיה; ומן שתי הבנות הנוספות: האחת מתה והשאירה בן קטן, והשלישית כאן].

אמר אביי: היכי נעביד [כיצד נעשה] לנכסי הסבתא? לוקמינהו לנכסי דסבתא בידא דאחתא [נוריד לנכסים את האחות שלפנינו], וכדעת רבן שמעון בן גמליאל שמורידין קרוב לנכסי שבוי. ^[3] זה אי אפשר, שהרי יש לחוש: דלמא שכיבא סבתא [שמא מתה הזקנה] ^[4] והבת השבויה עדיין חיה, וירש הקטן שליש מנכסיה [עם שתי דודותיו], או שמא מתה אף בתה שנשבתה עמה, והוא יורשה יחד עם דודתו, [ונמצא שיש לו סך הכל חצי מנכסי הסבתא], והרי אין מורידין קרוב לנכסי קטן.

שמא תאמר: נוקמינהו לנכסיה בידא דינוקא [נעמיד את הנכסים בידי הקטן]?

אף זה אי אפשר, כי דלמא לא שכיבא סבתא [שמא לא מתה הסבתא], ^[5] ושלה הם הנכסים, ואין מורידין קטן לנכסי שבוי.

אמר אביי, הלכך כך נעשה:

פלגא יהבינא לה לאחתא [לחצי מן הנכסים מורידים את האחות שלפנינו], כי ממה נפשך יכולה היא לירד, שאם מתו הסבתא והבת, הרי היא יורשת את חצי נכסי הסבתא, ואם שתיהן לא מתו, או שמתה רק אחת מהן, הרי מורידין קרוב לנכסי שבוי.

ואילו על אידך פלגא [מחציתם השניה של הנכסים], שיש לחוש שמא של קטן הם, כי שמא מתו הן הסבתא והן הבת, ^[6] מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא [מעמידים אפוטרופוס לקטן].

רבא אמר: מגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא, מוקמינן ליה אפוטרופא לאידך פלגא [היות ובלאו הכי מעמידים אפוטרופוס למחצית הנכסים, יעמוד הוא אף על המחצית השניה של הנכסים]. ^[7]

לסוף שמעו דשכיבא סבתא [לאחר זמן שמעו שמתה הסבתא], ועל בתה שנשבתה עמה לא שמעו.

אמר אביי, כך נעשה:

חד תלתא יהבינן לה לאחתא [שליש אחד מנכסי הסבתא יש לתת לאחות שקיימת לפנינו] כי שלה הם, שהיא יורשת שליש מנכסי הסבתא.

וחד תילתא יהבינן ליה לינוקא [שליש מן הנכסים ניתן לקטן על ידי אפוטרופוס] שהרי שליש מנכסי הסבתא שלו הם.

ואידך תילתא [והשליש הנוסף] שספק של מי הם, אם של הבת השבויה כי לא מתה, או שמא מתה אף היא, ומתחלק השליש בין הקטן והבת הקיימת, כך נעשה בהם:

יהבינן דנקא לאחתא [נוריד את האחות הקיימת לשתות מכל הנכסים שהוא חצי השליש], שהרי ממה נפשך יכולה היא לירד, שאם מתה אחותה הרי שלה הם, ואם לא מתה, הרי היא הקרוב הראוי ליורשה, שמורידין אותו לנכסי שבוי.

ואילו אידך דנקא [השתות הנוסף שהוא חצי השליש הנותר], שספק הוא שמא של קטן הם, ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא [מורידים לו אפוטרופוס בשביל הקטן]. רבא אמר:

מגו דמוקים אפוטרופא לדנקא, מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא, וכסברת רבא דלעיל. ^[8] מעשה במרי בר איסק, דאתא ליה אחא מבי חוזאי [בא אליו אדם מהמקום הנקרא "חוזאי", וטען שאחיו של מרי בר איסק הוא]. ^[9] אמר ליה אותו אדם למרי בר איסק: פלוג לי [תן לי חצי מירושת אבינו].

אמר ליה מרי בר איסק לאותו אדם: לא ידענא לך, איני מכיר אם אתה הוא אחי.

אתא [בא] אותו אדם לקמיה דרב חסדא לשאול בדינו?

אמר ליה רב חסדא לאותו פלוני: שפיר קאמר לך [יפה אמר לך] מרי, כלומר: אין רמאות בדבריו, כי אכן אפשר שאינו יודע אם אחיו אתה אם לאו, ומשום שכשיצא מאצלך לא היה לך חתימת זקן, ועכשיו יש לך -

וכעין שנאמר כשבאו אחי יוסף למצרים ועמדו לפני יוסף: "ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו", מלמד שיצא יוסף מבית יעקב בלא חתימת זקן [כי בן שבע עשרה שנה היה], ובא [כלומר: כשבאו אחי יוסף אליו, היה] בחתימת זקן; ולכן לא ידעו שהוא יוסף, ואילו יוסף הכיר את אחיו שהיו חתומי זקן כשיצא מהם. ^[10]

ולפיכך אמר ליה רב חסדא לאותו אדם: זיל אייתי סהדה דאחוה את [לך והבא עדים שאחיו אתה].

אמר ליה אותו אדם לרב חסדא: אית לי סהדי, ודחלי מיניה דגברא אלימא הוא [יש עמי עדים המעידים על אחוותנו, אלא שדא עקא, יראים הם להעיד נגד מרי כי אדם אלים הוא].

כששמע כן רב חסדא, אמר ליה רב חסדא לדידיה [למרי]: אם כן זיל אנת אייתי הנך סהדי שהביא האח, כדי שיעידו דלאו אחוך הוא [לך אתה והבא את אותם העדים שאומר אחיך שהם מעידים על אחוותכם, לך אתה והביאם שיעידו כמוך], או תביא עדים אחרים.

אמר ליה מרי לרב חסדא: וכי אטו דינא הכי, והרי קיימא לן: המוציא מחבירו עליו הראיה, ומן הדין, שאדם זה הבא להוציא ממני, יביא ראיה שהוא אחי, ולמה מטיל אתה את חובת הראיה עלי!?

אמר ליה רב חסדא למרי: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך [כך אני דן לך ולכל האנשים האלימים כמוך]! ^[11]

אמר ליה מרי לרב חסדא - והרי אם אלים אני ושולט על העדים שהביא אחי - סוף סוף וכי אתו סהדי ולא מסהדי כמותי [וכי לא יבואו העדים להעיד כמוני משום יראתם ממני], ואם כן מה תועלת יש בהבאת העדים שיעידו כמותי!?

אמר ליה רב חסדא: לזו איני חושש, כי תרתי לא עבדי [שתים לא יעשו], שלא להעיד למי שמבקשם להעיד עבורו, ועוד להעיד בהיפוך לטובת הצד הנתבע. ^[12]

לסוף אתו סהדי דאחוה הוא [לאחר זמן באו עדים שהעידו על אחוותו של אותו אדם]; ונפסק הדין לתת לו מחצית מהנכסים.

אמר ליה אחיו של מרי לרב חסדא: לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל [יתן לי אחי אף את מחצית הכרמים וביתני האילנות ששתל בשדה המשותפת לשנינו].

אמר ליה רב חסדא למרי: שפיר קאמר לך אחיך, דהא תנן בבבא בתרא:

הניח האב בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים, השביחו לאמצע, השבח מתחלק בין הגדולים שעבדו ובין הקטנים שלא עבדו.

ומדקמדייק רבא משמעתיה דרב הונא ש"מ היל' כרב הונא והני מילי במקרקעי אין מורידין קרוב לנכסי קטן אבל מעות ומטלטלי אם היה הקרוב נאמן מורידין אותו וכך אמרו הגאונים דבמטלטלי לא חיישינן לקרוב. ועוד ממעשה דההיא סבתא דהות לה תלת בנתא אישתבאי סבתא וחדא ברתא ומתה חדא מתרתי בנתא דאישתיירו ושבקא ינוקא.

ושמעו דשכיבא סבתא אמרי תילתא יהבינן לברתה דהיא חולקאה ותילתא יהבינן לינוקא דהיא חולקא דאימיה ואידך תילתא אימור ברתה דנשבת בחייה היא והוינן מחתי הני קרובין בחולקא מיהו חד מינייהו הוא ינוקא ואין מורידין קטן לנכסי שבוי הילכך מוקמינן אפוטרופא לדנקא שהוא חצי השליש שהיה ראוי להיות ביד הינוקא ומיגו דמוקמינן אפוטרופא להאי דנקא מוקמינן נמי אאידך דנקא. האי מעשה דייקא כשמואל וכרב הונא:

מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי אמר ליה לא ידענא לך אייתי סהדי דהוא אחוה. אמר ליה רב חסדא זיל פלוג בהדיה אפי' בפרדיסי ובוסתני דשתלת דהאי אחוך הוא ואין מורידין קרוב בנכסי קטן ושלא ברשות ירדת לפיכך אין שמין לך כאריס אבל קרוב לנכסי גדול כי האי גוונא שמין לו כאריס. וכן נמי אי ידע דאית ליה אחי זעירי ומשבח השבח לאמצע דתנן הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע וכן אמר רבא:

הא דאמר ר"ח שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וגו'. קשיא לן למה ליה למימר האי טעמא ואפשר משום דידע רב חסדא דשקרא ואלמא הוא ובעי למקנסיה אלא שאמר בהא מילתא לא משקר דכתיב ויכר יוסף וגו' ואין כאן אדם שמכירו כדי שיאמר לו והוא לא ידע בה מעולם, וכן פירש"י ז"ל ואין זה רמאות:

והא דאמרינן דאי עבוד עטרא לית לן בה. לומר, דכיון דעבוד עטרא קלא אית ליה איזה קרקע הגיע לחלק הקטן, ומודיעין את הקטן לאחר שיגדיל. ואסיקנא, דאפילו עבוד עטרא אין מורידין, משום דאין זוכרין איזה מן הנכסים הגיעו לזה ואיזה הגיעו לחלק הקטן, ואף זה אין מודיעין את הקטן ולא ידע למחויי ביה, כלומר לערער עליו.

אין מורידין קרוב לנכסי קטן. כתב הרי"ף ז"ל משמיה דרב צמח גאון ז"ל, מעות קטן ממנין עליהם אפילו קרוב, דאמרינן (לקמן בבא מציעא ע, א) מעיינין איניש דמעלי ושפי נכסי, ולא פלוג רבנן בין רחוק לקרוב, ואף רב הונא דאמר לא קרוב לנכסי קטן, במקרקעי קאמר ולא במעות, הילכך מעות קטן יהבינן אפילו לקרובים, ע"כ. וקרקעות נמי דאין מורידין להן קרוב, כתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשהוא חלוק ממנו ואין נזונין ומתפרנסין ביחד, או אפילו לא חלקו, כל שהקטן אינו ניזון ומתפרנס עם הקרוב, אין מורידין, גזרה שמא יאמר חלקנו וזה בא לחלקי, וכדמוכח מעשה דמרי בר איסק דעדיין לא חלקו, ומפני שלא היה מתפרנס עמו אמר רב חסדא דלא נחת ברשות דאין מורידין לנכסי קטן, אבל כל זמן שלא חלקו והם מתפרנסים יחד מן האמצע בחזקת האחין והשותפין רשאין הגדולים לירד ולהשביח, ואם אמרו לבית דין ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן, כלומר, נוטלין בחלק אחיהם כאריס כל זמן שהן זנין ומתפרנסין יחד, ומשום כך נותנין להן בית דין רשות לירד לנכסים ולהשביח לעצמן, ומעשה דסבתא, משום שאין הקטן מתפרנס יחד עם ברתה דאשתארה, אלו דברי הרב ז"ל ודברים נכוחים הם.

הא דאמר רבא מגו דמוקמינן אפוטרופא לדנקא מוקמינן אפטרופא לאידך דנקא. תמיה לי, לתילתא דינוקא נמי לוקי אפטרופא, דהא בעלמא נמי אפטרופא מוקמינן לניקוי, דבית דין אביהן של יתומים לחוש להפסד נכסיהם ולמנות עליהן אפטרופא, הלכך לוקי אפטרופא לתילתא דינוקא ולאידך תרי דנקי. וי"ל, דתילתא דינוקא אי נחית ליה ינוקא עד דמוקמינן עליה אפטרופא לית לן בה, אבל בהא לא נחית ליה כלל, אלא דוקא ביד אפטרופא מוקמינן ליה, לינוקא לא יהבינן. אי נמי, אפשר דהא ינוקא לאו קטן ממש הוה, אלא דעדיין קטן היה שלא היה ראוי למנותו בשל אחרים.

אמר ליה לא ידענא לך, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר לי שפיר קאמר לך, דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. איכא למידק, למה ליה לרב חסדא להאי טעמא, הא ודאי [דינא] קאמר ליה, דאם אמר דלא ידע ליה, דליתי ראיה דאחוה הוא, ואפילו הניחו בחתימת זקן, ואיהו נמי מאי קא מתרעם (נמי) [מיני'] קמיה דרב חסדא. וי"ל, דמשום דהוה מוחזק בגברא אלמא ושקרא, הוה קביל מיניה קמיה דרב חסדא לומר דמחמת רמאותו הוה טעין כך, ואהדר ליה רב חסדא דבטענה זו לא מנכר דרמאות קאמר, דכיון דהניחו בלא חתימת זקן הא גרמא ליה, דכתיב, ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו.
ופירש רש"י ז"ל, דמרי בר איסק הניחו להאי אחא בלא חתימת זקן, ולומר דמחזא חזא ליה בקטנותו ובלא חתימת זקן, ובודאי הכין משמע, מדאמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, דאלמא איהו נמי משום דהניחו בלא חתימת זקן הוא. ועוד, דאי לא ידע ליה כלל מאי קביל (מיניה) [עליה קמיה] דרב חסדא. אלא דקשיא לי, מדאמר אביי בסמוך, התם ידעי וקא מחלי הכא מי ידע דניחול, כלומר, דלא ידע דאית ליה אחא בי חוזאי כלל. וכי תימא דשמעו בו שמת הוה, ולא ידע ליה השתא קאמר, לא היא, דאם כן מאי קאמר רב חסדא ועוד קטן היה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, אטו קטן שנשבה ושמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו, הא ודאי כי היכי דאין מורידין קטן לנכסי שבוי כשלא שמעו בו שמת, כי שמעו בו שמת מורידין, (אין) הכי נמי מורידין קרוב לנכסי קטן כששמעו בו שמת, אע"פ שאין מורידין כשלא שמעו בו שמת. ושמא נאמר כי לטענתו דמרי קאמר, כלומר, הא קאמר דלא ידע ליה, לומר ששכח לאחר שנפרד משם. וכי תימא אם כן היכי מהמנינן ליה דהא רמאה הוא, י"ל דחזקה לא משקר בהא, דאי ידע ליה, לבי דינא הוה אזיל והוה מתנה בפני בית דין לומר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל, דתנן התם בפרק מי שמת (ב"ב קמג, ב) דהשביחו לעצמן. ואינו מחוור בעיני עדיין, דמלתא דלא שכיחא היא כלל דמי שיש לו אח במדינת הים וראהו שיהא שוכח לבסוף לגמרי שלא היה לו אח, ושמא מרי היה טוען שלא היה בי חוזאי מעולם ולא ידעו כלל, וכי קאמר ליה רב חסדא להאי אחא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו, לדבריו קאמר ליה, אף לדבריך דאמרת דמידע ידע לך ואיהו הוה בי חוזאי, אפילו הכי אפשר דהשתא מיהא לא ידע לך, משום דבאת בחתימת זקן.

הכי גרסינן והכי איתא במקצת הנוסחאות: אמרי ליה זיל אייתינהו. כלומר, אייתינהו להני סהדי דקא טעין האי דאית ליה, ולא גרסינן זיל אייתי סהדי, דאע"ג דגברא אלמא הוא, לא מזדקקין ליה לאתויי סהדי דלאו אחוה הוא, דאם כן לא שבקת חיי לכל אלם דטעני עליה ויצטרך לאתויי סהדי ולא משכח, אבל הני דקא טעין בעל דיניה דידעי בהסדותיה, הנהו הוא דמצרכינן ליה לאתויי, ולא נראה כן מדברי רש"י ז"ל.

דתנן השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. ואע"ג דאסיקנא התם (ב"ב קמג, ב) דדוקא בהשביחו נכסים מחמת נכסים, אבל השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן, מרי בר איסק נמי מוחזק הוה דלא הוה ליה נכסי אחריני אלא הני דשבק אבוה, ומינייהו הוה אגר אגירי ומשבח להו לנכסים, והיינו דלא בעא מיניה אם מנכסי דידיה עבד אי מנכסי דאבוה, והילכך השביח לאמצע. אלא דאכתי לא ניחא לי, דאם כן מאי קאמר אביי הכא דלא ידע דניחול, ואי אשבחו נכסי מחמת נכסי מדינא השביחו לאמצע, ומה לנו ולמחילתו. אבל רש"י ז"ל כתב, דרב חסדא לא סבירא ליה הכין, אלא אפילו השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע. ומה שמחק רש"י ז"ל גרסת הספרים ואמר דלא גרסינן וכן אמר רבה, שאין זו שטת הגמרא להביא דברי האמוראים סיוע למשנה, ועוד דרבה תלמיד היה לרב חסדא, ולא יאמר רב חסדא שמועה משמו של רבה תלמידו, אלא אי גרסינן רב הונא גרסינן, כלומר דרב חסדא מביא ראיה מרב הונא רביה, דמתניתין סתמא קתני השביחוהו לאמצע, ולעולם, ואפילו השביחו נכסים מחמת עצמן. ואין צורך למחוק הגרסא מהספרים, ולא לסייע את המשנה הביאה, אלא לומר דמעשה זה של מרי בא גם לפני רבה וכן דינא כרב חסדא, ואביי שהיה יושב בפניו הקשה לו מי דמי, התם ידעי הכא לא ידעי. ותדע לך דאלו רב חסדא אמרה, לא היה אביי משיבו, שלא היה לפניו בבית המדרש.

שבוי שנשבה על אחד מן הדרכים שמורידין קרוב לנכסיו וקרוב זה שנשאר בכאן הוא קטן עדין אין מורידין אותו לנכסי שבוי בשום פנים שהרי אינו בן דעת בדברים אלו ונמצאו נכסים אובדים מאליהם ואפי' חריף ומפלפל במשא ובמתן אלא מורידין אחר בתורת אריסות עד שתתברר מיתתו וכן אם היה השבוי עצמו קטן אין מורידין קרוב לנכסיו בשום פנים שמא יטעון לאחר זמן שמחמת חלקו בא לידו וקטן נטל מצד אחר וקטן אין יודע בעניני מחאה עד שישתדל על כך ולא סוף דבר קרוב הראוי לירש אלא אף אותו שאינו ראוי לירש כגון בן אחיו וכיוצא בו ולא אחוה שמצד האם אע"פ שאינו ראוי לירש ולא קרוב מחמת קרוב הרחקה יתרה עשו בדבר זה ולא סוף דבר בשדות שאין הדבר מפורסם והטעות קרוב בהם אלא אף בבתים ואפילו היה זה הרוצה לירד כותב שטר שמחמת אריסות הוא יורד או שהיה שם שטר חלוקה שמא לאורך הזמן שטרות אובדין וקטן זה מפסיד אלא בית דין מעמידין אפטרופוס לנכסי הקטן השבוי ומתעסק בהן בכל דיני אפטרופסות ואם היו השבויים שנים אחד גדול ואחד קטן והירושה אחת אע"פ שביארנו שאין מטריחין אפטרופוס בנכסי גדול מתוך שמעמידין אפטרופוס לקטן מעמידין לגדול מעשה היה בזקנה אחת שהיו לה שלש בנות ונשבית היא ואחת מבנותיה והשתים שנשתיירו כאן מתה אחת מהן ונשאר ממנה בן קטן והרי שלא היו יכולין להוריד הבת שנשארה שמא מתה הזקנה ויש לקטן זה חלק בנכסים ואין מורידין קרוב לנכסי קטן ואע"פ שזו לא היתה ראויה לירשו מ"מ הואיל וראויה לירש עמו באותם הנכסים עצמן אין מורידין אותה ולא היו יכולין להוריד את הקטן בנכסים שמא לא מתה הזקנה ואין מורידין קטן לנכסי שבוי ואמרו חכמים מעמידין אפטרופוס בשביל קטן ומכיון שהוזקקנו להעמידו מעמידין אותו על כל נכסי הזקנה לסוף מתה הזקנה והורידו הבת לשליש הנכסים בחלק ירושתה וכן הורידו הקטן בשליש הנכסים בחלק ירושת אמו שמתה והשליש הנשאר לבת השבויה העמידו ביד אפטרופוס על הדרך שהזכרנו וכן אתה למד לכל כיוצא בזה:

קטן אין חזקה בנכסיו ר"ל שכל היורד לנכסיו והחזיק בהם שלש שנים אין זה טענה שהקטן אינו בר מחאה וכן אם אכלה שתי שנים בחיי האב ושנים רבות בקטנותו של זה וטוען שאביו מכרה לו אין כאן טענה וכן כל שהתחיל להחזיק בקטנותו של זה בתחלת שנה ראשונה אפילו אכלה סוף שנה ראשונה וכל שתי השנים הנשארות משהגדיל וטען שאביו מכרה לו אינה טענה וזהו שאמרו אפילו הגדיל ר"ל אפי' השלימן משהגדיל ואין לפרשו בשטען שהוא מכרה לו שהרי אין מכירת הקטן כלום כמו שיתבאר במקומו ונמצא שאין טענה עד שיחזיק שלש שנים בחיי האב או שלש שנים אחר שיגדיל הקטן וכן הדין בשבוי ובורח מחמת נפשות שאין מחזיקין בנכסיהם וגדולי המפרשים כתבו שאף אם אכלה שלש שנים משהגדיל הואיל וירד בקטנותו אין כאן טענה ולא יראה כן וגדולי המחברים כתבו כדעת ראשון:

מי שהיה מחזיק בנכסי אביו ובא לו אח קטן ממדינת הים והביא ראיה שהוא אחיו חולק לו בירושה ובשבח שהשביח שכל שהניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע אא"כ אמרו בפירוש שהם עושין לעצמן על הצדדין שיתבאר במקומו ואע"פ שאין זה מתפרנס עמו ולא ידע בו והיה לנו לומר שזה כמי שהתנה שלעצמו הוא עושה אינו כן אלא הואיל ואלו ידע היה יורד שלא ברשות שאין מורידין קרוב לנכסי קטן חולק עמו בשבח ר"ל באותן שהשביחו הנכסים מחמת נכסים כגון שמן הפירות שיצאו מכר ונטע אילנות וגפנים וכיוצא בזה ועמלו וטרח עבודתו מחול אצל הקטן ואם היה זה הבא גדול הואיל ולא נודע שהיה לו אח וברשות ירד שהרי אפילו ידע מורידין קרוב לנכסי שבוי שמין לו בחלק שבחו של זה כאריס:

ולא שנא עביד בה עיטרא. דהיינו שטר חלוקה שמא תאמר ליכא למיחש מידי דכיון שיש בידו שטר שהגיע לחלק הקטן אלו השדות או הבתים מתירא להחזיק בהם זה הקרוב אפילו הכי לא מחתינן דחיישינן שמא יאבד שטר העיטרא ויטעון משום ירושה כלומר שבאו לחלקו בשעת ירושה. ה"ר יהונתן.

דילמא שכיבא סבתא. ואם תאמר והא קיימא לן במסכת גיטין דלמיתה לא חיישינן. תירצו בתוספות דמיירי שהגיעה סבתא לגבורות. אך קשה. דבסמוך אמרינן וכו' ככתוב בתוספות. יש לומר דלא אמרינן כיון דפלג פלג אלא בשהגיע למאה שנה ושמא עדיין לא הגיעה ~אם למאה שנה דיכול להיות דאף על גב דהבת הגיעה לגבורות האם לא הגיעה למאה שנה תלמיד הר"ף. והרמב"ן תירץ דשאני הכא דנכסי דיתמי כדשבויין נינהו שהם ביד בית דין וחיישינן כל מאי דאפשר למיחש ומתקנינן כל מאי דאפשר לתקוני טפי. הריטב"א.
נוקמינהו לנכסי בידא דינוקא דילמא לא שכיבא סבתא ואין מורידים קטן ואפילו הוא קרוב לנכסי שום שבוי אפילו הוא נטוש שלא שמעו בו שמת. ובודאי דאפילו שכיבא סבתא כל היכא דלא ידעינן אי שכיבא ברתא לא מוקמינן להו בידא דינוקא דהא איכא חולקא דההיא ברתא דהוו נכסי שבוי אלא דנקט הא דעדיפא דאיכא חששא דכולהו נכסי הוו נכסי שבוי. הריטב"א.

אלא אמר אביי פלגא יהבינן לאחתא. ואם תאמר ניתיב לה תרי תילתי חלקה וחלק האחות שנשבית שנעמידנה בחזקת קיימת וכי תימא שגם הבת הגיעה לגבורות אם כן היתה האם זקנה ביותר ולא ניחוש דילמא שכיבא דהא אמרינן התם כיון דפלג פלג. ויש לומר דאביי נמי אית ליה מיגו לענין הראוי לבא ליד הקטן. ואם תאמר והיכי מחתינן כלל נכסי בידא דינוקא אפילו על ידי אפוטרופוס דלמא לא שכיבא סבתא ואפילו על ידי אפוטרופוס אין מורידים קטן לנכסי שבוי דאי בלא אפוטרופוס צריכא למימר. ועוד דמשמע התם דאי הוה ידעינן דלא שכיבא סבתא הוה מוקמינן נכסי בידא דאחתא ולא בידא דינוקא אפילו על ידי אפוטרופוס. ויש לומר דכיון שהדבר עומד בספק דלא ידעינן אי שכיבא סבתא או לא והסבתא הגיעה לגבורות שאין לנו להעמידה בחזקת קיימת יותר מבחזקת מיתה טוב לחלוק הדבר לעשות אפוטרופוס לפלגא שלא יוריד קרוב על נכסים שיש לחוש שמא הם של קטן דילמא אתי לאחזוקי בהו. ומיהו בסמוך קשה טפי דשמעו דסבתא שכיבא וקאמר אביי אותה תילתא דנקא יהבינן לאחתא ואידך דנקא מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא התם מאי טעמיה דאביי היה לנו להעמיד דאחתא בחזקת קיימת דהא לא הגיעה לגבורות כדפירשתי ואין שייך שם מיגו דלא מוקמינן אפוטרופא אלא להאי דנקא. וזה דוחק לומר דכיון שהורידו אפוטרופוס לינוקא במקצת מחמת ירושה מוקמינן ליה אפוטרופא להאי דנקא נמי דמה טעם הוא זה בשביל שירש מקצת נעמיד לו אפוטרופוס למקצת יותר משאם לא ירש כלל. ועוד דתילתא יהבינן לינוקא לא משמע לאפוטרופוס שלו אלא אפילו לעצמו אם הוא קצת בר דעת ורוצה להתעסק בה על ידי עבדיו. ונראה לי דאף על גב דבעלמא מוקמינן גברא בחזקת קיים שאני הכא דחשו חכמים לתקנת היתומים טפי וכיון שיש לספק בשום ענין על הנך נכסים שמא הם של קטן לא נוריד בהם קרוב כי היכי דאמרינן לעיל דאף על גב דבבתי ידעי שיבבי ועיטרא קלא אית ליה אפילו הכי לא מחתינן. תוספות שאנ"ץ.

ומוקמינן ליה אפוטרופוס. כתוב בתוספות וזה טוב מלתת לאחתא וכו' זה פירוש דאם לא כן האפוטרופא לא היה משתדל דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן ולכך לא עבדינן הכי אם היה ודאי דלא שכיבא. גליון.

רבא אמר מיגו דמוקמינן אפטרופא וכו'. כלומר בתורת ינוקא דכיון דלא הוברר חלקו של קטן בכל חד וחד אפשר לאחותי בתורת קטן וליכא אפטרופא לדיקנני כלל. ולא דמיא לההיא דלעיל דמוקמי אפטרופא למטלטלים ואריס לקרקעות דהתם כל דבר ודבר מבורר וליכא למימר בהא מיגו כיון דכלהו נכסי דגדולים נינהו. שמעו דשכיבא סבתא. פירוש בעדות ברורה דאי לא היכי יהבינן מידי לינוקא דהא אין מורידים קרוב לנכסי שבוי ואף על פי ששמעו בו שמת אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

הא דאמר רבא מיגו דאוקמינן אפטרופא לדנקא מוקמינן אפטרופא לאידך דנקא. תמיהא לי לתילתא דינוקא נמי נוקי אפטרופא דהא בעלמא נמי אפטרופא מוקמינן לינוקי דבית דין אביהם של יתומים לחוש להפסד נכסיהם ולמנות עליהם אפטרופא הילכך לוקי אפטרופוס לתילתא דינוקא ולאידך תרי דנקי. יש לומר דתילתא וינוקא אי נחית ליה ינוקא עד דמוקמינן ליה אפטרופא לית לן בה אבל בהא לא נחית כלל אלא דוקא ביד אפטרופא מוקמינן ליה לינוקא לא יהבינן. אי נמי אפשר דהאי ינוקא לאו קטן ממש הוא אלא דעדיין קטן הוה שלא היה ראוי למנותו בשל אחרים. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה לא ידענא לך וכו'. אמר ליה שפיר קאמר לך וכתיב וכו'. ואיכא למידק למה ליה לרב חסדא להאי טעמא הא ודאי דינא קאמר ליה דאי אמר דלא ידע ליה דליתי ראיה דאחוה הוא ואפילו הניחו בחתימת זקן. ואיהו נמי מאי קא מתרעם מיניה קמיה דרב חסדא. ויש לומר משום דהוה מוחזק בגברא אלמא ושקרא הוה קביל מיניה קמיה ורב חסדא לומר דמחמת רמאותו הוה טעין כך ואהדר ליה רב חסדא דבטענה זו לא מינכר דרמאות קאמר דכיון דהניחו בלא חתימת זקן הא גרמא ליה כדכתיב והם לא הכירוהו. הרשב"א ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ויש לומר דיודאי לא הוה צריך מרי בר איסק להביא עדים דלא אחוה הוה בלא אותה סברא. אלא הכי פירושו אין לך תרעומות עליו לומר שהוא שקרן דיכול להיות שהוא אומר אמת דאינו מכירך משום דכשנפרד ממך בלא חתימת זקן היית ועכשו יש לך זקן. אי נמי יש לומר דאי לאו האי סברא דשפיר קאמי לך הוה אמינא דהוי ~אי נאמן לומר שהוא אחיו ויצטרך מרי להביא עדים דלאו אחיו הוא דמרי היה יודע בודאי שהיה לו אחא בי חוזאי ואם כן היה לו להכחישו בודאי אם אמת הדבר שאינו אחיו כיון שאין לו במה לטעות אלא שמו מינה דהוה ידע ביה והאי דקאמר לא ידענא ליה היינו משום שאין לו פנים להכחישו. עד כאן.
וה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ולא הוצרך להביא זה הפסוק אלא לפתות לב התינוק הזה שבא ממדינת הים שלא יפחד מאחיו מרי בר איסק כי לא במרד ולא במעל הוא מכחיש אותך כי לכשיודו לו האמת יחלוק ברצון עמך ויאהב אותך והיו דברי רב חסדא כדברי תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם ואף על פי שהיה יודע רב חסדא כי מרי בר איסק גבר אלמא הוא היה משבחו בפניו כדי שיהיה נשמע לבית דין ולא הועילו דברי שלומותיו עד שפירש לו בפירוש שגברא אלמא הוא. עד כאן.
ופירש רש"י ז"ל דמרי בר איסק הניחו להאי אחא בלא חתימת זקן ולומר דמיחזא חזא ליה בקטנותו ובלא חתימת זקן. ובודאי הכי משמע מדאמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו דאלמא איהו נמי משום דהניחו בלא חתימת זקן הוא. ועוד דאי לא ידע ליה כלל מאי קא קביל מיניה קמיה דרב חסדא.
אלא דקשה ליה מדאמר אביי בסמוך התם ידעי וקמחלי הכא מי ידע דניחול כלומר דלא ידע דאית ליה אחא מבי חוזאי כלל וכי תימא דשמעו בו שמת הוה ולא ידע ליה השתא קאמר לא היא דאם כן מאי קאמר רב חסדא ועוד קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אטו קטן שנשבה ושמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו הא ודאי כי היכי דאין מורידין קטן לנכסי שבוי וכי שמעו בו שמת מורידין הכי נמי מורידין קרוב לנכסי קטן כששמעו בו שמת אף על פי שאין מורידין כשלא שמעו. ושמא נאמר דלטענתו דמרי קאמר כלומר הא קאמר דלא ידע ליה לומר ששכח לאחר שנפרד משם. וכי תימא אם כן היכי מהימנינן ליה דהא ודאי רמאי הוא. יש לומר דחזקה לא משקר בהא דאי ידע ליה לבי דינא הוה אזיל והוה מתנה בפני ביה דין לומר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל דתנן התם בפרק מי שמת דהשביחו לעצמה ואינו מחוור עדיין בעיני דמילתא דלא שכיחא היא כלל דמי שיש לו אח במדינת הים וראהו שיהא שוכח לבסוף לגמרי שלא היה לו אח. ושמא מרי היה טוען שלא היה בי חוזאי מעולם ולא ידעו כלל וכי קאמר ליה רב חסדא להאי אחא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו לדבריו קאמר ליה אף לדבריך דאמרת דמידע ידע לך ואיהו הוה בי חוזאי אפילו הכי יוכל להיות דהשתא מיהא לא ידע לך משום דבאת בחתימת זקן. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. פירש רש"י ז"ל כי מרי הלך עם אביו וראה לאחיו זה וכשמת אביו חזר לעירו. והוצרך לפרש כן דהא מדמינן ליה לההיא דויכר יוסף את אחיו אלמא כבר ראהו בלא חתימת זקן מיהת. והא דאמרינן לקמן התם ידעי ומחלי הכא מי ידע דמחיל הכי פירושו התם ידעו בודאי דאית להו אמא ומחלי אבל הכא מי ידע מרי בודאי דאית ליה אחא בשעה שהשביח דליתי וליתבעיניה סבור היה שאולי מת או שלא יבא לתובעו כלום. אבל יש שפירשו כי מרי אומר היה שלא ראהו מעולם ולא ידע ליה כלל וכדאמרינן לקמן דלא ידע ומחיל אלא שזה היה טוען שכבר בא לכאן בעודו קטן וראהו מרי והכירו. והא דאמרינן שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וכו' איכא למידק דבלאו האי טעמא נמי כיון שטוען זה שאינו מכירו המוציא מחברו עליו הראיה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא להפיס דעתו אמר כן שהיה טוען עליו שהוא מכירו כשאומר שאינו מכירו ולכך אמר ליה אפילו לדבריך אין כאן הוכחה לרמאות כיון שראה אותך בלא חתימת זקן ולפי פירוש רש"י פירשו בתוספות דכיון שכבר ראהו וידע שיש לו אח הוה ליה להודות או לכפור לגמרי ולומר אינך אחי ושקורי משקר אבל השתא דליכא טעמא דויכר יוסף יכול היה לומר איני מכירך ועל זה המוציא ממנו עליו הראיה שהוא אחיו. וגם זה נכון. עד כאן.
הכי גרסינן והכי איתא במקצת נוסחאות: אמר ליה זיל אייתינהו כלומר אייתינהו להנהו סהדי דקטעין האי דאית ליה ולא גרסינן זיל אייתי סהדי דאף על גב דגברא אלמא הוא לא מזדקקין ליה לאיתויי סהדי דלאו אחוה הוא דאם כן לא שבקת חיי לכל אלם. ולא נראה כן מדברי רש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל. ורש"י כן גורס זיל אייתינהו אלא שהוא ז"ל פירש זיל אייתינהו או בקש עדים. ואין לשונו מחוור. עד כאן.
וזה לשון תוספות שאנץ: הכי דיינינא לך ולכל אלמי חברך. אין רוצה לומר דכל אדם התובע מן האלם ואומר אית לי סהדי ומסתפו מיניה שיהא נאמן עד שיביא האלם ראיה דאינו חייב לו כלום דאם כן לא שבקת חיי לכל אלמי אלא הכא מיירי כגון שהיו בית דין שואלים מאותם עדים שהיה אומר דמסתפו מיניה ולא היו רוצים להתמצע בדבר ולומר לא הן ולא לאו דמוכחא מילתא דמסתפו מיניה. וכן מוכח בסמוך דבאותן עצמן קאמר תרתי לא עבדי חדא שלא יעידו האמת וגם שישקרו לומר אין אנו יודעים שהיה רב חסדא מזקיקו להביא עדים שיאמרו שאינו אחיו או אותם עדים מעצמן יעידו שאינו אחיו או יאמרו בפני בית דין אין אנו מכירין אותו. וכהאי גוונא קרי פרק ב' דכתובות גבי שפחה שגברתה מביאתה לעדות שהיא טהורה אם היתה שותקת הויא חדא שהיה לה לומר שהיא טמאה או לומר איני יודעת שלא היתה עמה כל שעה וכשהיא אומרת טהורה היא היינו תרתי.

סוף סוף אתו ומשקרי. פירש רש"י שיעידו שקר שאינו אחיו ופרקינן תרתי לא עבדי כלומר חדא עבדי שישתקו אבל תרתי לא עבדי שיעידו שקר. וקשה לי סוף סוף אתו ואמרי אין אנו יודעין ויכבשו עדותן. ומורנו פירש סוף סוף אתו ומשקרי שיאמרו אין אנו יודעין עדות זה דאלו להעיד שקר חס ושלום לא נחשדו ישראל וכל שכן בזה שהוא שלא לצורך דמסתייה למרי שיאמרו אין אנו יודעין. ואמרינן תרתי לא עבדי שלא יבאו מחמת יראה ואם יבאו שיכבשו עדותם וקיימי באם לא יגיד ונשא עונו דאיתיה אפילו בלא שמיעת אלה מדמוכח בריש פרק הכונס וכדכתב שם ר"י. הריטב"א.
וזה לשון הרמ"ך: אי האי דתפיס בהו הוי גברא אלמא ומסתפו סהדי מיניה לאסהודי בהאיך דאחוה הוא אמרינן ליה לאידך דליתיה איהו הנהו סהדי גופייהו ולימא להו בבי דינא דליסהדו מאי דידעו בהאיך אי הוא אחוה או לא. מיהו אכתי איכא למיחש דילמא כיון דמסתפו מיניה אף על גב דלימא להו דליסהדו לא עבדי דאמרי כי ניפוק מבי דינא ליקום עלן וליזקן. ומצינן לפרושי דהכי אמרו ליה דליתי סהדי דלאו אחוה הוא ודלא אזל אבוה לבי חוזאי ולא נסב איתתא באתרא אחרינא ולישנא דגמרא הכי הוא זיל אייתי את סהדי דלאו אחוך הוא והכי נמי דיינינן לכל אלמא דליתי איהו סהדי על מאי דתבעי מיניה דלאו דינא קאמרי היכא דאית ליה סהדי לאידך דמסתפו מיניה לאסהודי בקושטא. מיהו צריכי דייני למידע אי קושטא הוא דסהדי אית ליה ולישיילוה להו לסהדי דלא באפי בעל דינא אף על גב דההוא סהדותא לא מהניא דאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין.

ותלמיד הר"ף כתב וזה לשונו: השתא נמי אתו ומשקרי. פירוש כי נמי יביא אותם דמסתפו מיניה כמו כן אתו ומשקרי ומהכא איכא למשמע שלא היה מזקיק אחרים אלא אותן עדים עצמן. ומשני תרתי לא עבדי פירוש דשתקי ועוד שישקרו. עד כאן.

שפיר קאמר לך דתנן וכו'. וכן אמר רבה השביחו לאמצע. כך הגירסא בכל הספרים. ורש"י הוקשה לו האיך יביא רב חסדא ראיה לדבריו מדברי רבה תלמידו והגיה הוא דגרסינן וכן אמר רב. ועדיין הוקשה לו מה צריך סיוע מדברי רב על משנתו. ותירץ משום דאיכא דמוקי מתניתין בשהשביחו נכסים מחמת נכסים ומרי לא השביחן אלא משל עצמו לכך הביא דברי רב דאמר דאפילו השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע. ואין זה נכון חדא דלא חזינן ליה לרב דפליג התם בפרק מי שמת. ועוד דאם כן היכי סתים רב חסדא לישניה דרב דאמר וכן אמר רב השביחו לאמצע הכי הוה ליה למימר ואמר רב אפילו השביחו מחמת עצמן. והתוספות פירשו דהכא קים להו דמרי לא היו לו נכסים אחרים וכל מה שהשביח לא השביח אלא מחמת נכסים והא דאמרינן וכן אמר רבה אינו דברי רב חסדא אלא התלמוד אומר שכן אמר רבה כדברי רב חסדא. ואמר ליה אביי לרבה מי דמי וכו' הכא מי ידע דמחיל. ולא מצאו תשובה לדברי אביי אלא שחזרו והקשו על רב חסדא למה לא אמר שיטול מרי מיהת בחלק אחיו כאריס כמי שיורד לנכסי שבוי דלא אמרינן דמחל וכל שכן דודאי לא ידע דמחיל כלל. הריטב"א.
וזה לשון תוספות שאנץ: ויש ספרים דלא גרסי האי וכן כלל. ורבינו תם הגיע דרבינו חננאל גריס ליה והכי פירושו וכן אמר רבה השביחו לאמצע בכי ההוא דינא דמרי בר איסק אורי ביה השביחו לאמצע ודן דינא הכי דלא תימא שתילת פרדסים השביחו נכסים מחמת עצמן הוא ולעצמו אלא שבחו נכסים מחמת נכסים ופליג ליה זיל את נמי ופליג. עד כאן לשונו. משמע שרוצה לומר דרב חסדא עצמו הביא דברי רבה לסיועי לנפשיה מדפירש זיל את נמי ופליג.
ויותר היה נראה לי שהתלמוד עצמו אומר דרמו שהורה רב חסדא כמו כן הורה רבה על דין זה או על כיוצא בו. ואביי שהיה תלמידו של רבה הקשה לו מי דמי למתניתין שאתה מדמהו. וגם נראה לי דלאפוקי מסברת אביי שמחלק בין דין זה למשנתנו הוצרך התלמוד להביא סייעתא לרב חסדא מדברי רבה.

וכן כתב הראב"ד וזה לשונו: שפיר קאמר לך דתנן השביחו גדולים וכו'. והאי מעשה דמרי השביחו נכסים מחמת נכסים הוה שהממון שהניח להם אביהן משותף היה ומן האמצע שכר פועלים ועשה הכל כדאיתא בבבא בתרא וכן אמר רבא השביח לאמצע. פירוש רבה על מעשה דמרי בר איסק אמר שהשביחו לאמצע כמו שאמר רב חסדא ולא חשש לקושיא דאביי שהקשה עליו מי דמי התם ידעו בעלים וקא מחלי אבל הכא מי ידע דניחול וקסבר אביי כיון דלא ידע דניחוש כמי שהתנה ואמר הריני עושה ואוכל דמי ואי משום דקטן הוה קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפין היו ברשות הוא יורד מפני חלקו ולית הילכתא כוותיה. גדולה מזו אמרו שמין להן כאריס ואפילו במה שלא נטע השתא דידיה נמי פירוש במה שנטע הוא לא כל שכן שיטול מחצה בשל אחיו. עד כאן.

וכתב הרשב"א ז"ל וזח לשונו: השביחו לאמצע וכו'. ואף על גב דאסיק התם בפרק מי שמת דדוקא שהשביחו נכסים וכו' מרי בי איסק נמי מוחזק הוה דלא הוה ליה נכסי אחריני אלא הני דשבק אבוה ומינייהו הוה אגר אגירי ומשבח להו לנכסים. והיינו דלא בעא מיניה אם מנכסי דידיה עבד או מנכסי דאבוה והילכך השביח לאמצע. אלא דאכתי לא ניחא לי דאם כן מאי קאמר אביי הוא לא ידע דניחול ואי אשבחו נכסי מחמת נכסי מדינא השביחו לאמצע ומה לנו למתילתו. אבל רש"י ז"ל כתב דרב חסדא לא סבירא ליה הכי אלא אפילו השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע. עד כו'.
והר"ן ז"ל כתב דליתא דהתם בפרק מי שמת סתמא איתמר וליכא מאן דפליג בה כלל. עד כאן.

ומה שפירש רש"י ז"ל מחמת עצמן מחמת טרחן של משביחין אינו נכון דאם כן שבח ששבחו נכסים מחמת נכסים הוא השביח ממילא כגון דיקלא ואלים ואי אפשר ובמקומו יתבאר אלא הכי פירושה שבח ששבחו נכסים כגון ששכר פועלים מפירות הנכסים ושתלי פרדסי ולא בהוצאתו משלו אבל שבח ששבחו נכסים מחמת עצמן כגון בעמלו ומזונו כלומר שהוציא שכר הוצאות ופועלים משלו והשביח השביחו לעצמו ורבה גרסינן וכו'. ואקשי ליה אביי דהוא תלמידיה ורגיל קמיה מי דמי וכו' וחשו בגמרא להך קושיא ושדרוה לקמיה דרבי אמי ואמר דשפיר קאמר אביי שהרי גדולה מזו אמרו וכו'. הרמב"ן.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: אמר ליה אביי מי דמי התם על מנת כן טרחו הגדולים לתת חלק לקטנים מאותו שבח שהרי היו יודעים אותם שאם לא מחלו היו להם לחלק הקרקעות וישביחו חלקם ולא חלק הקטנים שמע מינה מדלא עשו כן דבודאי מחלו טרחם אבל הכא בהאי מעשה דמרי מי ידע דמחל הלא לא היה יודע עד עכשיו שהיה לו אח כלל במדינת הים ובודאי לא מחל ומאחר שכן דין הוא שיהיה כל השבח שנשתבחו הקרקעות מאחרי מות אביהן כולו למרי ולא יהיה לו חלק בהן לאותו קטן שבא ממדינת הים. זו היתה סברתו של אביי כנגד סברת רב חסדא שפסק שיטול האח הקטן החצי בכל השבח.
וכשנשאלה שאלה זו לפני רבי אמי שהיה בארץ ישראל פסק הדין כמו שפסק רב חסדא שיש לתינוק חלק בשבח שנשתבחו הנכסים שלא כדברי אביי אלא שחלק על רב חסדא בהא שהיה אומר שיטול התינוק חצי השבח וקאמר רבי אמי דין הוא שיתן התינוק מחצי השבח שלו שליש או רביע כמנהג המדינה למרי שהיה טרח בעבודת הקרקע והיה לומד רבי אמי בקל וחומר מברייתא דבורח מחמת מרדין דאמרינן לקרוב שיד בנכסים ששמין לו כאריס כמנהג המדינה כשיבאו הבעלים ממדינת הים ויטלו שלהן דין הוא שלא יהא טרחו לריק אף על פי שאין לו שום זכות בכל גוף הקרקע אפילו טפח. הכא דיש חלק וזכות למרי באלו הקרקעות כל שכן שיתן לו שכר טרחו למרי כמנהג המדינה. וכששמע רב חסדא השיב שאינו דומה מעשה דמרי לדין היורד לנכסי בורח דהתם ברשות לא נחית כלומר ברשות בית דין דהא קיימא לן דמורידין קרוב לנכסי שבוי אבל הכא מרי לא בא ליטול עצה מבית דין ולא נמלך עליהן ומשום הכי דין הוא שיפסיד טרחו ולא יטול כי אם מחצית השבח ועוד שאפילו אם היה בא לימלך עמהן היו מוחין בידו דהא אחא קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה לקמיה דרבי אמי והודה לפסק של רב חסדא שלא יטול מרי כלום במחציתו של שבח המגיע לחלק הקטן ויטלו שניהם בשוה בשבח שהושבחו נכסים מחמת נכסים אחר פטירת אביהם. וקושיא דאביי שהקשה התם ידעי וקמחלי וכו' ליתא משום האי טעמא דקטן הוא ועבר על תקנת בית דין ומשום הכי קנסינן ליה אף על גב דלא ידע דימחול והשביח לאמצע ולא שקיל שליש או רביע במחצית של תינוק מהאי טעמא נמי דכיון דקטן הוא אבל אם היה גדול הוה קושית אביי קושיא ולא שקיל אותו אח הבא ממדינת הים כלל באותו שבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן כיון דלא ידעי ליה כלל דהא כברשות בית דין נחית דמי וכולה שבח שלו ובפירות הנמצאים מחוברים בשעת בואו ממדינת הים שמין כאריס כלומר אחר שחולקים הפירות באמצע נוטל במחצית שלו לשליש ולרביע כמנהג המדינה דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות דשמין אותו וידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע ובשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה כל שכן דבזריעתו שזרעה דין הוא שיטול ממנה כמנהג המדינה. ואכתי צריך עיון גדול מה שכתוב בהלכות הרי"ף ובספר המאור. עד כאן.

בא"ד וי"ל דגבי קרוב סבר שאומר אמת וכו'. מקשין העולם א"כ מה תירצו התוס' לעיל מזה דאי לאו רב הונא ממה שמעמידין אפוטרופוס לנכסי יתומים אין להוכיח וכו' אבל מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב וכו' וגם אית ליה דלא ידע למחות בקרוב וכו' א"כ בנכרי ג"כ לא ידע וכו' והלא כתבו התוס' השתא דגבי קרוב שאני משום דגבי קרוב סבר שאומר אמת וכו' משא"כ גבי נכרי וצ"ל שהתוס' ס"ל דלומר לנכרי הבא עדים וראיה על המכירה מסיק אדעתיה כל קטן אבל גבי קרוב לא מסיק אדעתיה לומר הבא עדים משום שהוא סבר שאומר אמת משום שהרי של אביהם היה השדה אבל אם יש להקטן דעת לומר להקרוב הבא עדים יש לאותו קטן ג"כ דעת למחות לנכרי בסוף כל ג' שנים דשני דברים הללו שקולין ושוין הן ולכך קאמר רבא ש"מ מדרב הונא דאמר אין מורידין קרוב וכו' אין מחזיקין בנכסי קטן דמדאמר אין מורידין קרוב לנכסי קטן א"כ ש"מ דאית ליה דאין דעת בקטן למחות בקרוב א"כ בנכרי נמי לא ידע למחות וק"ל:

רש"י ד"ה תרתי לא עבדי וכו' עד לא דיין שישתוקו ולא יעידו האמת אלא גם שיעידו שקר כצ"ל:

תוס' ד"ה מוקמינן ליה אפוטרופס וכו' וזה טוב מלתתם לאחתא שתאכל הפירות בחנם וכו'. צ"ע מה רצו התוס' בזה והרי בלא טעם זה אין לתת כל הנכסים ליד האחתא מטעם דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ונראה שדברי התוס' הן כאלו אמרו והשתא אתי שפיר הא דקאמר רבא מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא מוקמינן אפוטרופוס לאידך פלגא דזה טוב יותר לאוקמא אפוטרופוס שישמור הפירות כדין אריס בחזקת סבתא מלתתם לאחתא שתאכל כל הפירות חנם אבל לפי מאי דס"ד התוס' בקושיא דמוקמינן אפוטרופוס לינוקא דהיינו לאכול כל הפירות וא"כ ה"ה נמי כשמוקמינן אפוטרופוס לאידך פלגא היינו נמי לאכול האחתא כל הפירות א"כ מה לי אי מוקמי' אפוטרופוס או יהבינן לה לאחתא הא בין כך ובין כך יאכלו הפירות בחנם אבל השתא אתי שפיר דכשמוקמינן האפוטרופוס לא יאכל כל הפירות וזה טוב יותר מלתתם לאחתא:

ד"ה זיל את אייתי סהדי דלאו אחיך הוא וכו' וי"ל דשאני הכא וכו' ומרי בר איסק אמר ליה סוף סוף וכו'. יש לדקדק מה צריכין התוס' לאריכות זה לפרש מה שהשיב לו מרי בר איסק ונראה שלפי פי' התוס' דלא חייבו רב חסדא להביא עדים שיעידו בפירוש שאין זה אחיו ואם לא יעידו כן או שיאמרו אין אנו יודעין אזי יהיה מרי בר איסק חייב לפלוג לו כ"א התובע חייב להביא ראיה אלא שאמר לו שמאחר שיש כאן עדים שיודעים מזה ואינם רוצים לבא להעיד מיראתו על כן יביא הוא אותן עדים וישתדל שיבואו וא"כ לפי זה אם יבאו אותן העדים אפילו לא יעידו בפירוש שאינו אחיו אלא שיאמרו אין אנו יודעין יהיה ג"כ מרי בר איסק פטור וא"כ לפי זה שפיר קאמר ליה מרי בר איסק סוף סוף אתי סהדי ולא מסהדי ר"ל דאם אפילו יאמרו אין אנו יודעין יהיה פטור וא"כ מה השיב לו רב חסדא תרתי לא עבדי שיעידו שקר הלא אין צריכין להעיד שקר אלא שיאמרו אין אנו יודעין אבל אי הוי פירושו שהצריכו רב חסדא שיביא דוקא עדים שיעידו כדבריו דוקא ואם לא יעידו כן אלא שיאמרו אין אנו יודעים יהיה מרי בר איסק חייב השיב לו שפיר רב חסדא תרתי לא עבדי ר"ל שיעידו ג"כ שקר אבל לפי' התוס' קשה לכך האריכו התוס' וכתבו ומרי בר איסק אמר ליה וכו' ומשני תרתי לא עבדי וכו' ר"ל ששפיר השיב לו רב חסדא תרתי לא עבדי דאפילו יאמרו אין אנו יודעין מקרי גם כן תרתי וק"ל:

ברש"י בד"ה אתא ליה אחא וכו' וחזר מרי לכאן וכו'. ולא מפרש בקצרה ששלח האב את האח בקטנותו למרחוק ולאחר מיתת האב בא בחתימת זקן אפשר לומר דבסמוך קאמר הכא מי ידע דליחול שר"ל ודאי היה יודע שיש לו אח רק היה סבר שידבק שם בנחלת אבותיו וכ"כ האשר"י ומ"ש רש"י בסמוך מי ידע שיש לו אחים ר"ל שיטלו עמו בחלקם כמ"ש מקודם התם ידעו אלו שיטלו חלקם ולא מסתבר לומר דלמא מת למה יאמר כן ועיין:

ברש"י בד"ה ויכר כו' כולם חתומי זקן. אף שלא היו גדולים הרבה יותר מיוסף בשנת י"ח ראוין לחתימת זקן ויוסף בן י"ז שנה היה ובחנם דחק בת"ח שהכירם ע"י פתקא בכל שער ראובן בן יעקב וכו' [דלא כפירש"י] ועוד מפרש שהכיר הגדולים הרבה ממנו שהיו מקודם בחתימת זקן וע"י שהכיר קצתם טוב מאד להכיר מסברא גם הנשארים:

בתוס' בד"ה מוקמינן כו' וי"ל כו' כדין אריס בחזקת הסבתא כו'. לכאורה שר"ל דהשתא לא ישמע לקטן שלא לחרוש וכו' כיון שאין הפירות שלו רק לפרנסה א"כ מ"ש וזה טוב מלתתם לאחתיה אך למותר ושמעתי שמהר"ם ז"ל כתב שרצונם שעם זה יתורץ קושיא ברבא למה לא נותנין הפלגא לאחתיה ולמה היו הכל ביד אפוטרופוס וכל הפירות לקטן ע"ש שלדעתי מרבה בהבלים ועוד שהיאך יתכן זה דא"כ אי ודאי לא שכיבא סבתא למה נפסיד הקטן וליתן הכל לאחתיה ואמאי נוקי ליה אפוטרופוס ופלגא יהיה לקטן שהרי זה הוא כל עצמות קושיתן. ואני אמרתי בפשיטות שרצונם לומר דודאי לא מוקמינן קטן בנכסי שבוי אף ע"י אפוטרופוס מטעם שכתבו ואותו טעם שייך ג"כ באם יתפרנס הקטן ממנו להגדיל פרנסתו יכחיש הקרקע לזורעה תמיד וכה"ג רק כיון שאם נוקמי הכל בידא דאחתיה אינו נכון דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דלמא יחזיק בכל לומר לחלקי נפל גם לקטן לא דלמא לא שכיבא וכו' וכיון שבין כך וכך אינו נכון טוב יותר לתתן ביד אפוטרופוס ובזה האופן דהשתא ירויח השבוי פירות כל שנה מלתתן ליד אחתיה שאוכלת הפירות בחנם כדין קרוב וכו' משא"כ הא דקאמר נוקמי בידא דאחתיה דלמא שכיבא אחתיה דמשמע הא ודאי לא שכיבא נוקמי בידא דאחתיה כדין קרוב היורד לנכסי שבוי ולא לקטן אפילו ע"י אפוטרופוס דאין מעמידין קטן לנכסי שבוי אפילו ע"י אפוטרופוס להכי עבדינן כדיניה ומורידין לאחתיה אבל הכא דדלמא לא שכיבא סבתא ועבדינן ממה נפשך שלא כדין מוקמינן ביד אפוטרופוס דטוב יותר שישמור הפירות וכו' ושאלו א"כ אמאי לא השיבו בקצרה דלעיל מש"ה מוקמי לאחתיה כדינא אבל הכא כיון דממ"נ שלא כדין למה נפסיד הקטן ומנ"ל לומר שלא יאכל כל הפירות והשבתי דאביי היה מסופק היכי ניעבד וכו' דלמא שכיבא וכו' דלמא לא שכיבא והמציא ליתן לאפוטרופוס כאלו שבזה מרויח קצת דאל"כ ליד ינוקא עצמו יתן כיון דממ"נ שלא כדין מחתינן לאחתיה דלמא מחזקא בהו וקטן דלמא מפסיד להו אלא בע"כ שלא אוכל כל הפירות רק משמר הקרקע בחזקת סבתא ולזה ע"כ צריך אפוטרופוס ובתחלה עלה על דעתם שתיקון אפוטרופוס הוא שע"י כן אינו מפסיד וע"ז הקשו דע"כ ע"י אפוטרופוס שייך ג"כ מפסיד מהא דלעיל ועיין:
ודאי הבל יפצה פה האומר דהא דמשמע דאין מוקמינן קטן היינו קודם דאייתינן להאי תיקון אפוטרופוס אבל השתא דאייתינן להך מוקמינן ע"י אפוטרופוס דא"כ הו"ל בקיצור לתרץ הכי וק"ל גם לעיל בד"ה דלמא כתבו אך קשה דבסמוך אמרינן הלכך פלגא יהבינא לאחתיה תרי תלתא הו"ל למיתב דאפילו כו' דמשמע אף למסקנא עדיף לתת ליד אחתיה ולא ליד אפוטרופוס ובמ"ש ניחא דכיון דמסתמא ברתא לא שכיבא שלא הגיעה לגבורות בע"כ ונותנין לה בחזקת שהיא קיימת כאלו ודאי לא שכיבא ועיין:

בתוס' בד"ה שיצא בלא חתימת זקן וכו' אלא לא ידענא לך וכו'. ובהא דתנן פרק יש נוחלין נמי מסיק שם דקאמר לא ידענא לך ואפ"ה אינו נאמן ע"ש אפ"ל דהתם איירי ג"כ בבא לו אח ממדה"י שלא ראה אותו מעולם שהלך אביו לשם ונשא אשה דומיא דיצא ממנו שלא בחתימת זקן דהכא רק מאי קשיא להו מעיקרא מהתם:

בתוס' בד"ה זיל את כו' ומרי בר איסק אמר ליה סוף סוף כו' ויאמרו שאינם יודעין כו'. ר"ל לדבריהם שאינו מוכרח להביא עדות בדבריו רק שיעשה עמהם שיעידו וכי יאמרו אין אנו יודעין הדין עם מרי דהמע"ה א"כ מרי נמי אמר השתא כו' לא יעידו מיראתי רק יאמרו אין אנו יודעין [ולא יצטרכו להעיד שקר ע"ז סיימו ומרי כו' דלפירושם] צ"ל דזה מיקרי נמי תרתי וכו':

רש"י ד"ה ל"ש אחי מאמא. עי' כה"ד. לכאורה קשה דלפ"ז באח חורג נמי יטעון כמו כן ויאמר שהוא ירש כולן וי"ל דא"כ לא היה להקטן שום זכיה מעולם בנכסים הללו והרבה יודעים שהיו מוחזקים ת"י בזמן הקדום משא"כ באח מאם שהיה לו החצי אבל בטור סי' רפ"ה אות י"ג והביאו הסמ"ע שם ס"ק כו כ' באמת דאף בכזה אין מורידין וצ"ע גם לשונו שם קשה שהתחיל לומר אפי' קרוב מאם ומפרש כגון כו' וזה אינו קרוב כלל:

תד"ה דלמא. וכן בשביל אכילת קרבן. לכאורה אינו מובן דהא תני מקריבין אותה כו' משמע דעדיין לא נשחט ואולי צ"ל בשביל תקלת קרבן ור"ל כדי שלא יבואו לידי גיזה ועבודה כדאמרינן בעלמא משום תקלה:

גמ' מרי בר איסק. עיין יבמות דף כא ע"ב תוס' ד"ה ר"א:

תוס' ד"ה דלמא וכו' אך קשה. עיין בתשו' מעיל צדקה סי' מח:

בתוספות בד"ה ומוקמינן ליה אפוטרופוס וא"ת והא אין מורידין כו' דהא משמע דאי ודאי לא שכיבא סבתא כו' ואמאי נוקי פלגא כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דאין ראיה מכאן דוודאי אי לא שכיב' סבתא לא היה שייך כלל להעמיד אפוטרופוס לינוקא אף אם היו שייכים הפירות לינוקא אפ"ה היו מעמידין הכל בחזקת האחתא דהיינו חצי הפירות נוטלת לחלקה ועל חלק הינוקא תעשה היא בעצמה אפוטרופוס ליתן לו חלקו בפירות דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו היכא שגוף הקרקעות שלו מטעמא דמפ' לעיל בגמרא שלא יאמר כשיגדיל שהגיעו לו הנכסים לחלקו אבל לענין מטלטלין ודאי מוקמינן להו ביד הקרוב בתורת אפוטרופוס ובזה הסכימו הפוסקים דקרוב קודם לרחוק לענין אפוטרופוס במטלטלין עי' בח"מ סימן ר"ץ ואם כן כ"ש בפירות דהכא ועוד דמהיכא תיתי יעמידו אפוטרופוס לחלק הינוקא אי לא שכיבא סבת' כיון שאין לו שום חלק בנכסים דהא דמעמידין קרוב בנכסי שבוי לאו משום דינא דקרוב הוא אלא משום תקנת השבוי כדי שהקרוב יטפל בנכסיו ולא יפסידם משא"כ בקטן דלאו בר הכי הוא א"כ אין לו שום זכות כלל באלו הנכסים ולמה יעמידו לו אפוטרופוס ותדע דהא אפי' בג' או ד' אחים גדולים כתב הרא"ש דאם קצתן עובדי אדמה וקצתן אינם עובדי אדמה מעמידין הנכסים ביד העובדים לבד וא"כ כ"ש בקטן דלא שייך בכל זה מיהו מה"ט גופא שפיר מסקו התוספ' דאין שייכות לקטן בפירות כיון דהכל ניתקן לטובת השבוי דמורידין קרוב לנכסיו כדי שיתעסק בהם ויאכל הפירות שכר טרחו וזה לא שייך בקטן דאע"ג דאיכא למימר דלמא מתה הסבתא וא"כ נכסי דקטן אינון היינו לגבי אחותו מוקמינן לסבתא בחזקת מתה כמ"ש התוספ' לעיל בסמוך משא"כ להפסיד לסבתא גופא ודאי מוקמינן לה בחזקת שהיתה קיימת וא"כ אין מעמידין אפוטרופוס אלא כדי שישמור הפירות לסבתא דהא מדינא היה מהראוי להעמיד אפוטרופוס לכל השבוים שישמרו הפירות לשבוי אלא משום דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן כדאמרינן לעיל וא"כ הכא דלא סגי שהב"ד נזקקין לבקש אפוטרופוס משום ספק שהם נכסי הקטן וא"כ אותו האפוטרופוס גופא נעשה ג"כ בשביל השבוי עצמו מספק ומספיקא לא מפיק ממונא מתחת ידו עד שישמע שמתה בודאי והיינו נמי טעמא דרבא כנ"ל נכון ודוק היטב: