בבא קמא כב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

לכן ברישא של המשנה, שהנר היה בתוך החנות, בעל גמל חייב, משום דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה [שלא היה צריך להטעין על הגמל כל כך הרבה פשתן] עד שיכנס לתוך החנות, וכיון שפשע בכך, חייב על מעשה הגמל אפילו שהיה אנוס בעת עשית הנזק, כיון שהיה לו למנוע מראש את הגמל מלהזיק, על ידי שהיה מטעינו בפחות פשתן.

ואילו בסיפא שהחנווני הניח את הנר מבחוץ, חנווני חייב, משום דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי [שלא היה לו להניח את הנר מבחוץ], וכיון שפשע בזה, חייב החנווני על מה שהזיקה האש על ידי הגמל שהלך שם ברשות וכדין.

תא שמע: שנינו במשנה לקמן [סא ב]: "המדליק את הגדיש וכו' והיה גדי כפות לו לגדיש ועבד סמוך לו לגדיש, ונשרף עמו - חייב על הגדי והגדיש, לפי שאין לו דין מיתה בשביל העבד, שהיה לעבד לברוח. ואין לו דין קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מחיוב ממון.

אבל אם היה עבד כפות לו לגדיש וגדי סמוך לו והגדי סמוך לגדיש, ונשרף עמו עם הגדיש - פטור" כי היות וחייב מיתה על העבד, שנאמר "נקם ינקם" [שמות כא כ], לפיכך פטור מתשלומים על הגדי והגדיש. לפי שיש דין "קם ליה בדרבה מיניה" [פירוש: התקיים החיוב ממון בחיוב הגדול יותר שחל עליו, דהיינו חיוב מיתה].

[מה ששנינו ברישא: "היה גדי כפות" לאוו דווקא, אלא אפילו לא היה כפות אלא סמוך, מכל מקום חייב עליו, לפי שאין לו דעת לברוח. ומה שנקטה הסיפא "וגדי סמוך לו", אגב הרישא נקטה כך, שהואיל וברישא נקטה גדי כפות ועבד סמוך, לפיכך נקטה כאן עבד כפות וגדי סמוך, ולעולם אין הבדל בגדי בין כפות לשאינו כפות ^[3]].

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר [רבי יוחנן] הסובר כי על אשו שהזיקה חייב משום שנחשבת חציו, ובהבעיר אש ונשרף העבד, נחשב ששרפו הוא, וחייב עליו מיתה, מובן כי משום הכי פטור מתשלום ממון.

אלא למאן דאמר [ריש לקיש] הסובר כי על אשו שהזיקה חייב משום שנחשב ממונו, ובהבעיר אש ונשרף העבד, נחשב שממונו שרפו, אמאי פטור מתשלום ממון? וכי אילו קטל תוריה עבדא [הרג שורו עבד] הכי נמי דלא מיחייב [האם נפטר מתשלום ממון] מחמת זה? והרי מפורש בתורה שחייב ממון, שנאמר "כסף שלושים שקלים יתן לאדוניו" [שמות כא לב].

אמר לך רבי שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן [במשנה מדובר] - כשהצית בגופו של עבד, ובאופן זה ממש הרגו בידים וחייב מיתה, ולכן פטור מתשלום ממון, דקם ליה בדרבה מיניה. ^[4]

ומקשינן: אי הכי, אם המשנה מדברת באופן שהצית את העבד בידים, מאי למימרא [מה באה המשנה לומר], והרי דין פשוט הוא שפטור מממון באופן שנתחייב מיתה.

ומתרצינן: לא צריכא [לא הוצרכה] המשנה לחדש דין זה שפטור על הגדי, אלא בגדי דחד ועבד דחד [שהגדי היה שייך לאחד והעבד היה שייך לאחר], שבאופן זה יש חידוש שפטור על הגדי אף על פי שאינו חייב מיתה בשביל הגדי, אלא בשביל העבד של השני.

תא שמע: שנינו במשנה לקמן [נט ב]: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן ושרף בשל חברו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר [רבי יוחנן] הסובר כי על אשו שהזיקה חייב משום שנחשב חציו, מובן שפטור מדיני אדם כשמסר את האש לידי חרש שוטה וקטן, כי חציו דחרש הוא, שאין זה נחשב מעשה השולח אלא מעשה החרש, והחרש פטור על מעשיו.

אלא למאן דאמר [ריש לקיש] הסובר כי על אשו שהזיק חייב משום שנחשב ממונו, מדוע פטור כשמסר את אשו לידי החרש, והרי אילו מסר את שורו לחרש שוטה וקטן והזיק השור כשהיה ברשותם, הכי נמי דלא מיחייב? הרי הוא חייב על כך שלא שמר את ממונו כהוגן, כמבואר לעיל [י א] שאם מסרו לחרש חייב, כך גם באשו יש לו להתחייב על כך שלא שמר את אשו שלא תזיק.

ומתרצינן: הא אתמר עלה, [הרי הגמרא על המשנה [שם] אמרה]: אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו שפטור על אשו שמסר לחרש שוטה וקטן אלא כשמסר לו גחלת וליבה אותו החרש, שהגחלת אינה יכולה להזיק כל זמן שלא מלבים אותה. ואינו נחשב כמוסר חפץ המזיק לידי חרש שוטה וקטן. אבל אם מסר לו שלהבת - חייב, מאי טעמא? ברי היזקא [ודאי הזיקו], וחייב לשמור על השלהבת שלא תזיק, וכשמוסרו לידי חרש שוטה וקטן, הרי הוא פושע בשמירת החפץ וחייב על כך.

ורבי יוחנן הסובר כי חייב על אשו משום שנחשבת חציו, אמר: כי אפילו במוסר שלהבת לידי החרש - פטור, כי קסבר: צבתא ^[5] דחרש קא גרים [אחיזתו של החרש גרמה] את ההבער, שהוא נטלה והוליכה לגדיש. ואינו נחשב מעשה השולח אלא מעשה החרש, והחרש פטור על מעשיו, והשולח לא מיחייב עד דמסר ליה לחרש, גווזא סילתא ושרגא [קוצים זרדים ונר], שבאופן זה מתייחס מעשה ההיזק לשולח.

אמר רבא: קרא ומתניתא [פסוק וברייתא] מסייע ליה לרבי יוחנן שחייב על אשו משום שנחשב חציו.

קרא [הפסוק] מסייע: דכתיב: [שמות כב] "כי תצא אש", "תצא" משמע מעצמה, שלא הדליק בעצמו את גדישו של חבירו, אלא בתוך שלו הדליק, והאש הלכה מעצמה, ואף על פי כן כתוב "ישלם המבעיר את הבערה", שהתורה קוראת לו "המבעיר את הבעירה" כאילו הוא הדליקו בעצמו, שמע מינה [מוכח מזה] כי אשו ההולך מעצמו, חייב עליו משום שנחשב חציו.

הערות

^[3] רש"י.

^[4] מכאן הוכיחו התוס' בסנהדרין עז א ד"ה סוף חמה שלרבי יוחנן הסובר אשו משום חציו אם מת אדם באש חייב המבעיר מיתה כדין אדם ההורג בידים. אך הר"ן שם חולק וסובר שאף לרבי יוחנן אינו חייב מיתה, והקשו עליו מסוגיין, שמוכח שחייב מיתה דאם לא כן לא היה כאן פטור "קם ליה בדרבא מיניה". ועין לעיל בהקדמה שהבאנו שיש מן הראשונים הסוברים שלמסקנא חזרה בה הגמרא וגם לרבי יוחנן עיקר חיובו משום ממונו ולא נחשב שעושה בידים ולפי זה לא קשה מכאן על דברי הר"ן כיון שהר"ן מעמיד דבריו לפי המסקנא. ובחידושי מרן רי"ז הלוי תירץ דברי הר"ן, שבאמת אין כונת הגמרא שלרבי יוחנן פטור מממון משום קלב"מ, אלא יסוד פטורו הוא מדברי תנא דבי חזקיה המחדש שגם ההורג אדם בשוגג פטור מתשלומין, ואף שאינו חייב מיתה. וביאר הגרי"ז דפטור זה איננו משום קלב"מ, אלא שנתחדשה כאן הלכה שההורג אדם פטור מממון ואף במקום שאינו חייב מיתה! ולפי זה מתבארת הסוגיא כך: בשלמא למ"ד אשו משום חציו משום הכי פטור - שהרי ההורג אדם פטור מממון אף במקום שאינו חייב מיתה [לא משום קלב"מ] אלא למ"ד אשו משום ממונו ולשיטתו אין המבעיר נחשב להורג אדם אמאי פטור וכו' ועל זה מתרצת הגמרא - אמר לך רשב"ל הב"ע שהצית בגופו של עבד ולכן פטור מתשלומים מדין קלב"מ, אבל לרבי יוחנן אין צריכים כלל לטעם של קלב"מ כדי לפטרו, כיון שכל מכה אדם פטור מדמי הנהרג. ולפי זה אין ראיה כלל מסוגית הגמרא שלמ"ד אשו משום חציו אם נהרג אדם באש שחייב המבעיר מיתה, ומיושבים דברי הר"ן. (וע"ע מה שתירץ באבן האזל פ"ב מנז"מ ה"י, ובמנחת חינוך מצוה נ"ו).

^[5] אחיזתו וכוחו, מלשון צבת. ויש גורסים "צוותא" כלומר חברה, כי מה שחבר לשלהבת גרם את ההיזק [רש"י לעיל ט ב]

רישא [במקרה הראשון] בעל הגמל חייב, כיון שלא איבעי ליה [צריך היה] לעשות כדרך שעשה ולאפושי [להרבות] בטעינה של פשתן על גמלו עד כדי שיכנס הפשתן לחנות, ולכן האשמה לדליקה תלויה בו. סיפא [בסוף] החנווני חייב, כיון שלא איבעי ליה לאנוחי [היה צריך להניח] את נרו מאבראי [מבחוץ].

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: המדליק את הגדיש, והיה גדי כפות (קשור) לו סמוך לגדיש, וכן עבד סמוך לו לגדיש, ונשרף עמו הגדי והעבד — חייב לשלם על הגדיש ועל הגדי (ואולם על העבד פטור, שכן צריך היה העבד לברוח מפני האש). ואולם אם היה עבד כפות לו באופן שלא יכול היה לברוח מהאש, וגדי סמוך לו ונשרף עמו — פטור על הגדי והגדיש.

ומעתה נברר, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] אשו משום חציו — משום הכי [כך] פטור על הגדיש במקרה השני, שהרי זה כאילו הוא הרג את העבד בחיציו ונתחייב מיתה על כך, ומי שנתחייב בעונש מיתה אין מענישים אותו גם בעונש ממון. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] אשו משום ממונו אמאי [מדוע] פטור? אילו קטל תוריה עבדא, הכי נמי דלא מיחייב [אילו היה הורג שורו שהוא ממונו עבד, כך גם כן שלא היה מתחייב] בתשלום נזקים שגרם בתוך כדי כך?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשהצית את האש ממש בגופו של עבד, ולכן הוא חייב מיתה ככל הורג עבד, דקם ליה בדרבה מיניה [שעומד לו, די לו, בעונש הגדול ממנו] של מיתה, ואין מענישים גם אותו בעונש ממון.

ומקשים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה בא זה לומר], מה חידוש משמיענו בזה? שהרי ממש רוצח הוא, ורוצח פטור מתשלומים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא למקרה כגון זה: בגדי דחד [של אדם אחד] ועבד דחד [של אדם אחד], שהיינו אומרים שכיון שהוא מתחייב ממון לאדם אחר שאינו בעל העבד — יצטרך לשלם לבעל הגדי מה שהזיק לו, למרות שהוא חייב מיתה על הריגת העבד. על כן השמיע לנו שכיון שעל אותה פעולה עצמה התחייב עונש מוות — שוב אין אנו מחייבים אותו ממון כלל.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, שכל אלה אין בהם דעת — פטור מדיני אדם, שאין מחייבים אותו בבית דין על כך, ואולם חייב בדיני שמים, שמכל מקום יש לו אחריות על כך, וראוי לו לשלם.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] אשו משום חציו — חציו של חרש שוטה וקטן הוא ולכן פטור המשלח אותם. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] אשו משום ממונו, אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי נמי [כך גם כן] הדין שלא מיחייב [יתחייב]?! והרי שנינו במפורש שחייב (לעיל בבא קמא י,א)!

ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר על כך] שאמר ריש לקיש משמיה [משמו] של חזקיה: לא שנו שפטור אלא רק כשמסר לו לשוטה גחלת והשוטה ליבה אותה ונעשתה דליקה, אבל אם מסר לו שלהבת דולקת — חייב. מאי טעמא [מה טעם הדבר] משום שברי היזקא [ברור כאן הנזק] והרי זה כאילו היה מוסר לו שור נוגח. ואם כן, אף אם חיוב אש משום ממון הוא — חייב.

ור' יוחנן אמר: אפילו מסר שלהבת — פטור, קסבר [סבור הוא]: צבתא [חברתו] של החרש קא גרים [היא שגורמת] לדליקה, שמפני שטותו לא נזהר כראוי, ולא מיחייב [מתחייב] המשלח אלא עד שמסר ליה [לו] גווזא סילתא ושרגא [עץ, עצים דקים שמציתים בהם אש, ונר בוער] שאז ברור הנזק, והרי זה כאילו הוא עשאו בעצמו. עד כאן הובאו ראיות שונות במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש.

אמר רבא: קרא ומתניתא מסייע ליה [הכתוב והברייתא מסייעים לו] לר' יוחנן. קרא [הכתוב] — שכן אמר הכתוב "כי תצא אש" (שמות כב, ה), משמע תצא מעצמה, ונאמר "ישלם המבער את הבערה", שמע מינה [למד מכאן] כי אשו משום חציו שאנו מתייחסים אל האיש כאילו הוא עצמו הבעיר את הבעירה, ומשום כך מחייבים אותו בתשלום נזקיה, והרי זו ראיה מן הכתוב.

מתניתא [מן הברייתא] מנין — דתניא [שכן שנינו בברייתא] על פסוק זה: פתח הכתוב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Consequently, in the first clause, the owner of the camel is liable, as he should not have overloaded the camel with flax to such a degree that it extended out so far from the sides that it could catch fire and ignite the store. But in the latter clause, the storekeeper is liable, as he should not have placed the lamp outside.

The Gemara attempts again to resolve the dispute: Come and hear a mishna (61b): With regard to one who ignites a stack of grain, and there was a goat tied to the stack, and there was also a Canaanite slave adjacent to it who was not tied to it, and both the goat and the slave were burned together with the stack of grain and killed, the one who ignited the fire is liable to pay compensation for both the stack and the goat, but he is exempt from paying for the slave because the slave should have run from the fire. Conversely, if the slave was tied to the stack and there was a goat adjacent to it that was not tied to it, and the slave and the goat were burned together with the stack of grain, the one who ignited the fire is completely exempt from payment for damage because he is liable to receive capital punishment for murder, and he is punished only for the greater transgression.

The Gemara clarifies: Granted, according to the one who says that one’s liability for the damage caused by his fire is due to its similarity to his arrows, due to that reasoning he is exempt for the damage to the stack of grain in the second case, because it is as if he killed the slave with his arrows and consequently became subject to receive court-imposed capital punishment, and one who is subject to the death penalty is not liable to pay monetary compensation for the same act, as he receives the greater punishment of the two. But according to the one who says that liability for damage caused by his fire is due to its similarity to his property, why is he exempt? If his ox, which is his possession, were to kill a slave, would he also not be liable to pay for the damage?

The Gemara answers: Rabbi Shimon ben Lakish could have said to you: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he lit the body of the slave on fire, consequently becoming subject to the death penalty as would anyone who kills a slave, and therefore he receives the greater punishment, the death penalty, but he does not also have to pay for the damage.

The Gemara asks: If that is so, what is the purpose of stating this; what novel idea is it supposed to teach? One who lit a slave on fire is most certainly a murderer, and a murderer is exempt from paying for damage caused while committing the murder. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha for the case where the goat belonged to one person and the slave belonged to a different person; in that case one might have thought that since payment is due to someone other than the owner of the murdered slave, he would be required to pay the owner of the goat, despite being subject to the death penalty for killing the slave. Therefore, this mishna teaches that since he committed one act, for which he is liable to receive the death penalty, he is exempt from paying compensation to anyone as a result of that act.

The Gemara attempts another resolution: Come and hear a mishna (59b): One who sends a fire, i.e., places a burning object, in the hand of a deaf-mute, an imbecile, or a minor is exempt for any damage later caused by the fire according to human laws but liable according to the laws of Heaven, meaning that he would not be held liable in court, but nevertheless he remains responsible to pay for what he has done.

The Gemara clarifies: Granted, according to the one who says that one’s liability for the damage caused by his fire is due to its similarity to his arrows, this case is similar to the damage caused by the arrows of a deaf-mute or an imbecile or a minor, and this is why the one who gave them the fire is exempt from liability. But according to the one who says that one’s liability for the damage caused by his fire is due to its similarity to his property, if he were to convey his ox to a deaf-mute, an imbecile, or a minor, would he also not be liable? That is impossible, as there is an explicit statement in a baraita (10a) saying that he would be liable.

The Gemara answers: But it was stated already about this that Reish Lakish says in the name of Ḥizkiyya: They taught that one is exempt from the damage caused by a fire that he had entrusted in the care of a deaf-mute, an imbecile, or a minor only in a case where he conveyed a coal to him and the deaf-mute fanned the coal into a flame, which then caused damage. But if he conveyed an open flame to him and it caused damage, the one who gave him the flame is liable. What is the reason for this? This is because the damage is self-evident, i.e., it is clear that damage will ensue, and it is as if he placed a goring ox under his care. Therefore, if one’s liability for damage classified as Fire is due to its similarity to damage caused by one’s property, he would be liable in this case.

And Rabbi Yoḥanan, who holds that one’s liability for damage caused by fire is due to its similarity to one’s arrows, says that he is exempt even if he conveyed an open flame to him, because he holds that it is the deaf-mute’s handling of the flame that causes the blaze, and it is therefore not similar to a case of arrows shot; the one who conveys a fire to the deaf-mute does not become liable for the damage until he hands the deaf-mute chopped wood, kindling chips, and a lamp, as in that case, the damage that will ensue is self-evident and it is as if he started the blaze himself.

Rava said: A verse and a baraita both support Rabbi Yoḥanan’s opinion. The verse supporting his opinion is as it is written: “If fire breaks out” (Exodus 22:5), indicating that the fire breaks out on its own; yet the verse continues, “the one who ignited the fire shall pay,” indicating that the fire was ignited by a person. Conclude from the verse that one’s liability for the damage caused by his fire is due to its similarity to damage caused by his arrows, as the resolution of the apparent inconsistency in the verse is that it relates to the individual as if he had himself started the blaze, and that is why he is obligated to pay for the damage.

The baraita supporting his opinion is as it is taught: The verse concerning liability for a fire opened

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופרקי' אנוסה שעמדה להטיל מים ולא סכסכה רישא בעל גמל חייב דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה דליעול בגו חנותא למיחך בדליקתא ודמי כמאן דאפיק תורא דמינטר ואזיק דחייב מן דאפקיה. סיפא חנוני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי וכיון דאנחיה הוא ברא הזיקה.

ת"ש המדליק את הגדיש כו' היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. בשלמא לר' יוחנן פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה שחייב על העבד דין מיתה אלא לריש לקיש הלא השור כשיגח עבד משלם בעל השור ואע"פ שהשור חייב מיתה.

ופריק ריש לקיש כגון שהצית המדליק אש בידיו בגופו של עבד והרגו וממנה יצאה האש והדליק הגדיש דהא ודאי חייב על העבד דין מיתה וקם ליה בדרבה מיניה וקיימ' לן אין מת ומשלם. ואקשי' זה לא היה צריך לתנא לשנותו ופריק אפי' גדיש דחד וגברא דחד סד"א הני מילי אין מת ומשלם כגון דמיתה ותשלומין לחד אבל מיתה לחד ותשלומין לחד לא קמ"ל ת"ש השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בשלמא לר' יוחנן חיצי חרש הן ולפיכך פטור אלא לריש לקיש אילו מסר שור נגח לחרש והזיק השור הכי נמי דבעל השור פטור ופרקי' לריש לקיש לא שנו שפטור השולח את הבעירה אלא בזמן שמסר לו גחלת וליבה החרש שהרי קנאה החרש בשנוי מעש' והאי הליבוי אבל אם מסר לו שלהבת שממונו כמות שהוא חייב בעל גחלת כמו שחייב בשורו ור' יוחנן דאמר אפי' מסר לו שלהבת פטור יאמר לך צבתא דחרש גרם. כלומר המעשה של חרש הוא ועד שימסור לו עצים מכותתין כעין קנה מרוסס שהאש כשמתאחזת בהן אינן צריכין ליבוי כגון זה ודאי מעשה השולח הן והילכתא כרבי יוחנן בכולהו ואע"ג דשני ר"ל אשינויה לא סמכינן.

אמר רבא קרא מסייע ליה לר' יוחנן דכתיב כי תצא אש וגו' מתניתא דתניא פתח הכתוב בנזקי ממונו כי תצא וסיים בנזקי גופו המבעיר לומר לך אשו משום חציו.

היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף חייב. כלומר לפי שאין מתחייב על העבד שהיה לו לברוח. לפיכך חייב בין על העבד בין על הגדי ופירש רש"י ז"ל דה"ה אם לא גדי כפות לפי שאין הגדי בן דעת לברוח אלא משום דנקט בסיפא גבי עבד כפות וגדי סמוך נקט ברישא גדי כפות ועבד סמוך ואכתי אינו מתיישב דא"כ טפי הוה שפיר אי נקיט ברישא גדי ועבד סמוך לו כלומר ושניהם אינם כפותים וסיפא עבד וגדי כפותים ורשב"ם פירש דגדי נמי כל שאינו כפות אינו חייב עליו שאף הוא היה לו לברוח מפני האש אלא רישא דוקא בגדי כפות ועבד סמוך לו שאינו כפות פטור וסיפא או עבד כפות או גדי סמוך לו קאמר דעכשיו פטור אפילו על הגדי שכשהיה שם עבד כפות משום דקים ליה בדרבה מיניה וכן אם אין שם עבד אלא גדי שאינו כפות פטור על הגדי שהיה לו לברוח ולדבריו הא דאמרינן בשלהי פרקין הניח גחלת על בגדו ונשרף חייב ובעינן שורו מאי ופשיטנא שורו כממונו. שאני התם כיון שהניח הגחלת על השור אין השור יכול לסלקה מעליו אבל עשוי הוא לברוח מפני הדליקה וק"ל דא"כ אין כאן פטור בגדי משום דקים ליה בדרבה מיניה אלא פטור מגדיש וא"כ מאי קאמר ל"צ בגדי דחד וגברא דחד ולפי פירוש' אפשר דלא גרסינן גדי דחד אלא גדיש דחד וכן נמי מצאתי הגירסא בפי' ר"ח ז"ל וכן בפי' הראב"ד ז"ל וכן נמי מאי דקאמר אלו קטל ליה תוריה עבדא וגדיא הכי נמי לאו משום עבד וגדי דברייתא נקט ליה אלא משום דגומא נקטיה א"נ יפרש בסיפא עבד כפות לו וגדי נמי סמוך לו כלומר אותו גדי שאמרנו דהיינו גדי כפות.

עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. כלומר משום דקים ליה בדרבה מיניה קשיא לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד וכדאמרינן בגונב כיס של חברו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת וכדאמרינן נמי בגונב חלבו של חברו ואכלו לדבריו ר' נחוניא בן הקנה כדאיתא בפרק אלו נערות.

וי"ל דאמסקנא סמיך דאוקימנא כגון שהצית בגופו של עבד אלא דאכתי תקשי לי דההיא אוקמתא לר"ל היא אבל לר' יוחנן מינח הוה ניחא להו דכיון דמשום חציו הוא פטור על הגדיש ואמאי הא כבר נתחייב על הגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד ואפשר דהוה מצי לאקשויי וליטעמיך מי ניחא והרבה יש בתלמוד שאפשר לאקשויי ואינו מקשה ואכתי לא ניחא דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חברו מי לא מתחייב והכא נמי מאי שנא דלכ"ע כה"ג חייב דעד כאן לא פליגי חר"ש ורבנן אלא ביוצא ליהרג וחבל באחרים אבל כשאינו יוצא ליהרג לא פליגי וכדאיתא בברייתא בשלהי פ"ק דערכין ואפילו ביוצא ליהרג מחייבי רבנן כדתניא היוצא ליהרג שחבל באחרים חייב ואחרים שחבלו בו פטורים ר' שמעון אומר אף הוא שחבל באחרים פטור שלא ניתן לחזרה עמידת ב"ד והכא שריפת העבד לא צורך שריפת הגדיש הוא ואי בעי נמי מסיק אש מעל גבי גופו של עבד למ"ד בפרק אלו נערות כי האי טעמא גבי הגונב כיס בשבת והאוכל חלבו של חברו לחייב על הגדיש ואפשר דלר' יוחנן דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך לו שאי אפשר לברוח הוי ליה משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן.

אלא דאכתי קשיא לי לר"ל דהו"ל בשעת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש וי"ל דנשרף הגדיש קודם שמת העבד כנ"ל.

ועדיין צריך לי תלמוד אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכדתניא בפרק בן סורר אלו שנתנו להצילן בנפשו ועברה בהם עברה אין מצילין אותו בנפשו כנ"ל.

אטו קטל תוריה עבדא וגדיא ה"נ דלא מחייב. פירש"י ז"ל הא כתיב שלשים שקלים יתן לאדוניו והקשו עליו בתוס' שמתוך פירושו משמע שרוצה לומר דה"נ באשו חייב בשלשים של עבד והא בהדיא תניא בפ"ק חומר בשור מבאש שהשור משלם שלשים של עבד מה שאין כן באשו ואם רוצה לומר דה"ק כי היכי דהתם משלם שלשים של עבד ולא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה ה"נ לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה הא נמי לא אפשר דשלשים של עבד קנסא וממונא מקנסא לא ילפינן אלא הכי פירושו לר"ל דאמר אשו משום ממונו בנזיק ממונו מי אמרינן קים ליה בדרבה מיניה והא שורו שהרג את העבד וגדי עמו הכי נמי דפטור.

לא צריכא דגדי דחד ועבדא דחד. וקמ"ל דלא אמרינן נפשות לזה וממון לזה חייב גבי הביא האב עדים והזימו לעדי הבעל וחזר הבעל והביא עדים והזימום. ועוד קשיא דרבה אדרבה דאיהו גופיה אמר בפ' בן סורר רודף אחר חברו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ותירץ רבינו יעקב ז"ל דרבה אדר' לא קשיא דבההיא דפ"ק דסנהדרין גרסינן רבא ובההיא דפרק בן סורר גרסינן רבה ותדע דבההיא דפ"ק דסנהדרין קאי רבא אדרב יוסף דהיינו רבא דבתר רב יוסף.

ובההיא דרודף רבה כדמוכח בפרק הגוזל בתרא גבי ההוא דהוה מסיק חמרי' למשרא וכו' אתא לקמיה דרבא פטריה וכו' אמר ליה אביי וכו' אמר ליה האי רודף הוא רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חברו וכו' אלמא רבה גרסינן דאיהו מלך מקמי אביי אבל אי גרסינן רבא לא הוו אתו לקמיה דרבא אלא לקמיה דאביי דאיהו מלך מקמי דרבא ובודאי אומר אני דההיא דפ"ק דסנהדרין רבא היא דאלו לרבה בעדים זוממין וכל משלמי קנס אמרינן מת ומשלם ואפילו נפשות וממון לחד דאיהו הוא דאמר בפרק אלו נערות דר"מ ס"ל דאדם מת ומשלם קנס משום דחדוש הוא שחדשה תורה ואיהו אית ליה התם כותיה כדאיתא התם.

עוד תירץ לרבינו יעקב ז"ל דבכ"מ אין אדם מת ומשלם ואפילו היכא דאיכא נפשות לזה וממון לזה חוץ מעדים זוממין דבעינן ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואפ"ה כי איכא נפשות וממון לחד אינו מת ומשלם דהא מקיים ביה קצת מכאשר זמם והראי' המדליק גדישו של חברו בשבת דפטור מן התשלומין ויש מתרצים דבכ"מ היכא דאיכא מיתה לחד ותשלומין לחד מת ומשלם כעדים זוממין וכההיא דרודף כיון דניתן לכל להצילו בנפשו הרי הוא כמיתה ותשלומין לחד וכן דעת הראב"ד ומדליק גדיש בשבת נמי כיון דחייב מיתה מחמת שעבר ועשה מלאכה בשבת הרי הוא חייב נפשות לשמים שהכל שלו והרי הוא כמחויב נפשות וממון לחד וכבר כתבתי מזה יותר בר"פ אלו נערות בס"ד.

ולר' יוחנן דאמר שלהבת נמי פטור. איכא למידק מסירת חש"ו כרוח מצויה דמי או כרוח שאינה מצויה אי כרוח מצויה מ"ט דר' יוחנן דפטר אי כרוח שאינה מצויה מ"ט דר"ל דמחייב במסר להן שלהבת ומאי קשיא להו מעיקרא לר"ל אמאי לא מחייב דהא לא דמי למסר שורו דהא לכ"ע אין חיובו של אש אלא כשיכולה לילך ולהזיק ברוח מצויה. והולכת גחלת ע"י כלב דמחייב היינו דוקא כי הויא שכיחא ברוח מצויה וי"ל דלמ"ד משום חציו לא מחייב אלא א"כ מצויה הרבה וקרוב לודאי כעין חציו והכא בשולח ע"י חרש אינו קרוב לודאי דלא חצי המשלח הן אלא חצי החרש דצבתא דחרש גריס ליה אבל למ"ד משום ממונו אע"ג דלא שכיח כולי האי מחייב מידי דהוה אמסר שורו בקשור הראוי לחרש דאפ"ה חייב משום דדרכה לנתוקי ע"י עסקי של חרש וכמ"ש בפ"ק.

ומיהו זו סברת המקשה אבל במסקנא ליתא דהא אסיקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואם כן אפילו לר' יוחנן ליחייב אלא טעמיה דר' יוחנן דאפילו במסירת השלהבת לא חשיב בריא הזיקא עד דמסר ליה גוזא סלתא ושרגא ולריש לקיש חשיב ליה בריא הזיקא.

מי שהדליק את הגדיש והיה שם עבד ולא היה כפות והרי שהיה יכול לברוח ונשרף הגדיש והעבד חייב על הגדיש ועל כל מה שנשרף עמו כגון אם היה שם גדי כפות שהרי אינו חייב מיתה על העבד אחר שהיה יכול לברוח שנפטרהו מטעם אין אדם מת ומשלם ועל העבד מ"מ פטור ממיתה ומתשלומין שהרי היה יכול לברוח היה העבד כפות פטור על הגדיש ועל כל מה שנשרף עמו אפילו היה שם גדי כפות שהרי חייב מיתה על העבד וקם ליה בדרבה מיניה ואפילו לא התרו בו שאינו נהרג מ"מ כל שאלו התרו בו פטור מתשלומין אף בשלא התרו בו פטור כל שיש שם דין מיתה אע"פ שאין שם מיתה אין בו תשלומין:

היה שם גדי ועבד ולא היה אחד מהם כפות חייב על הגדיש ומ"מ על הגדי פטור שהרי היה לו לברוח כמו שאמרנו בעבד ומה שאמרו בפרק זה שורו כממונו ואם הניח גחלת עליו ונשרף חייב טעם הדבר שהניחה על גבו בענין שלא היה השור יכול להפילה או ליטלה אבל בזו היה לו לברוח שהרי מטבעם לברוח מן המזיק ולבקש הנאות והוא הוא שהזיק בעצמו ואין המדליק חייב שהיה לו להעלות על לבו שיברח כמו שהיה ראוי לו מצד טבעו אם כן מה הוא שאמרו בכאן עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור שהדבר מוכיח שלא פטר בגדי הסמוך אלא בשהעבד כפות תדע שמשנה זו שנויה בדרך או או כלומר היה גדי כפות לו או עבד סמוך לו חייב פי' בגדי כפות לו חייב על הגדיש ועל הגדי בעבד סמוך לו חייב על הגדיש היה עבד כפות לו או גדי סמוך לו פטור אם בעבד פטור מן הגדיש ומן העבד בגדי סמוך פטור מן הגדי שהיה לו לברוח ומכאן אתה למד שאשו חייב אף משום חציו שאלו משום ממונו לבד לא נפטר מן הגדיש במיתת העבד שאלו שורו שהרג עבד וגדי לא נפטר הוא מן התשלומין לא מן העבד ולא מן הגדי שהרי אינו חייב מיתה מפני הריגת שורו:

כל שפטרנוהו מטעם קם ליה בדרבה מיניה לא סוף דבר בשהעבד והגדיש או הגדי של אחד אלא אף אם העבד לאחד והגדיש או הגדי לאחר פטור ואע"פ שבמסכת סנהדרין פרק ראשון בשמועת פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו יתבאר שלא נאמר אין אדם מת ומשלם אלא בזמן שהוא חייב מיתה ותשלומין בשביל אחד הא מיתה לזה ותשלומין לזה חייב בזה מ"מ פטור הואיל ובעל הגדי או הגדיש יכול לפגוע בו כדי להציל את האחר שהרי רודף היא הרי זה נקרא חייב מיתה ותשלומין לזה:

יש מי שאומר שהגדי אין הפרש בין כפות לסמוך ואף בסמוך חייב כל זמן שלא יתחייב מיתה על העבד שאין לבהמה דעת לברוח ואין דבריהם נראין כמו שכתבנו וכן יש בשמועה זו סברות אחרות לקצת מפרשים ועיקר הדברים כמו שבארנו:

השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן ויצאו והדליקו אם גחלת מסר להם פטור ואם שלהבת מסר להם מגדולי המחברים מחייבים ורוב פוסקים פוטרים עד שימסור לו העצים והשלהבת וכבר בארנו דבר זה בפרק ראשון:

(כלב שנטל חררה) ולא מיחייב עד דמסר ליה סילתא גיזא ושרגא:

פירש המורה דהא ודאי פושע הוא ומשמע מתוך פירושו שהחרש הוליכם למקום אחר והבעירם ואחריהן נשרף הגדיש ואנו מחייבין את הפקח מפני שפשע ומסר בידו הכל מתוקן ואינו נראה לי דכיון דקסבר דאשו המהלכת היא משום חציו א"כ מעש' חרש הן. ואע"ג דראשון פשע אין לנו ללכת אחר פשיעתו של ראשון אלא אחר מעשה חרש כדאוכחית במהדורא קמא מש"ה אין לפרש אלא כדפרישית במה"ק שהפקי' שם אותם בארץ והיתה ראוי' הדליקה ללכת לגדיש וחיציו הן אלא שמוסרה לחרש לשומרה שלא תלך ומש"ה לא מיפטר שאלו היה מוסרה לבן דעת היה פטור:

תא שמע היה גדי כפות לו וכו'. חייב על הגדיש ועל הגדי ופטור מן העבד. שהיה לו לברוח דליכא קם ליה בדרבה מיניה אבל גדי סמוך לו ועבד כפות לו פטור מן הגדי דקם ליה בדרבה מיניה. ודוקא לפי שהיה העבד כפות אבל לא היה כפות חייב על הגדי כיון דליכא קם ליה בדרבה מיניה אף על פי שאין הגדי כפות דלא היה לו לברוח כיון שאינו בר דעת כדאמרינן לקמן שורו כממונו שאם הניח גחלת על לב עבדו פטור לפי שהיה לו לסלקו כיון שהוא בר דעת על לב שורו חייב כיון שאינו בר דעת לברוח. וא"ת אם כן אמאי נקט ברישא גדי כפות אפילו סמוך חייב. יש לומר דאיידי דתנא בסיפא כפות וסמוך כדפירשתי תנא נמי כפות וסמוך ברישא כך פירש הקונטרס. וקשה לרשב"ם לפירוש זה אדרבא הוה ליה למיתני גבי חיובא ברישא גדי סמוך ובסיפא גבי פיטור גדי כפות דהוי רבותא טפי. לכך פירש רשב"ם דדוקא נקט ברישא גדי כפות דסמוך פטור דהיה לו לברוח ואף על פי שאין לו לסלק הגחלת מעל לבו מכל מקום יש לו לברוח כשתדליק בסמוך לו אבל כשהגחלת על לבו מה יש לו לעשות דלסלק הגחלת מעל לבו אין לו דעת לסלקו אבל לברוח מן הדליקה יש לו דעת. ה"ר ישעיה ז"ל ותלמיד הר"פ ז"ל.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל לפירוש רשב"ם יש לתרץ מה שאמרו שורו כממונו ואם הניח גחלת עליו ונשרף דחייב טעם הדבר שהניחה על גבו בענין שלא היה השור יכול להפילה או ליטלה אבל בזו היה לו לברוח שהרי מטבעם לברוח מן המזיק ולבקש הנאות והוא הוא שהזיק בעצמו ואין המדליק חייב שהיה לו להעלות על לבו שיברח כמו שהיה ראוי לו מצד טבעו. עד כאן. וא"ת לפירוש רשב"ם אם כן בסיפא אמאי נקט גדי סמוך לו ועבד כפות לו דשייך קם ליה בדרבה מיניה אפילו היה סמוך לו מכל מקום פטור מן הגדי לפי שהיה לו לברוח. יש לומר דתרתי קתני גדי סמוך לו פטור בכל ענין ואפילו אם העבד סמוך לו ועבד כפות לו פטור בכל ענין אפילו היה גדי כפות לו משום דקם ליה בדרבה מיניה. מיהו קשה דאם כן האי דקתני פטור לצדדין קתני דהא קאי בין אגדי בין אגדיש דגבי גדי פטור בכל ענין בין בעבד כפות בין בעבד סמוך וגבי גדיש אינו פטור אלא בעבד כפות משום קם ליה בדרבה מיניה. לכך נראה לרבינו תם עיקר כפירוש רש"י ז"ל והא קתני ברישא גדי כפות ולא קתני סמוך היינו משום דהך מיתנייא לקמן פרק הכונס גבי דין טמון דפטור באש ולהכי נקט גדי כפות לומר דאפילו הכי חייב אף על פי שאין רגילות שיהא גדי כפות דדוקא טמון פטר רחמנא והא גלוי הוא. ולפי זה ניחא מה שהקשה בקונטרס אמאי נקט גדי בגדיש הוה סגי. ותירץ משום דבעי לאוקמי בגדי דחד וכו'. וקצת קשה התינח לריש לקיש אלא לרבי יוחנן לא צריך לאוקמה בגדי דחד. אבל לפי מה שפירש רבינו תם ניחא דנקט גדי לאשמועינן דלא מיפטר מטעם טמון כדפירשתי. מיהו נראה דמצינו למימר דנקט גדי משום סיפא דקתני גדי סמוך ועבד כפות פטור דמשמע דוקא משום דעבד כפות דקם ליה בדרבה מיניה אבל היה סמוך חייב על הגדי ולא אמרינן דהיה לו לברוח. תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ורבינו תם פירש דקאי אמתניתין דלעיל מינה דפטור בטמון באש בכלים שאין רגילות לטמון דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אבל כלי מחרישה חייב ועלה קאמר היה גדי כפות לו אף על גב דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניחו בצד גדיש גדיים כפותים ודמי לטמון אפילו הכי חייב דלאו טמון הוא ולא מיחייב מיתה על העבד שהיה לו לברוח. וסיפא הכי פירושו היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שדרך הגדי לילך אצל גדיש ולא דמי לטמון אפילו הכי פטור על הגדי משום קם ליה בדרבה מיניה. ולפי זה אין צריך לדחוק מה שפירש רש"י ז"ל דחד נקט גדי משום דבעי לאוקומי בגדי דחד וכו'. ע"כ. וקשה לפירוש רבינו תם ז"ל דלרבי יוחנן אמאי נקט ברישא גדי כפות הא אית ליה דלא מיפטר מטמון אלא היכא דכלו חציו והכא על כרחך מיירי בלא כלו לו חציו דאי בכלו לו חציו אמאי חייב מיתה על העבד אפילו כי חשבינן ליה גלוי והא משום ממונו לא מצינו לאיחייבי מיתה על העבד. ויש לומר דמיירי כגון שכלו לו חציו לגבי גדי ולא כלו לו לגבי עבד שהיה הגדי רחוק ממקום הגחלת והיה גדר בינתיים ונפלה ברוח מצויה דהיינו שורו דלא טפח באפיה. ועוד יש לומר דשמא הוה ליה למימר וליטעמיך. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

והראב"ד ז"ל פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו גדי כפות לו וכו'. חייב על הגדי ועל הגדיש דלית ליה קם ליה בדרבה מיניה שהרי היה יכול להציל את עצמו עבד כפות וכו' פטור על הגדי ועל הגדיש דקם ליה בדרבה מיניה. תמיהא לי מאי שנא בגדי בין כפות לשאינו כפות. ואם תאמר בגדי נמי דשאינו כפות אמרינן איבעי ליה למיזל אכתי גדי סמוך לו דסיפא מאי אתא לאשמועינן אפילו כפות נמי הא קם ליה בדרבה מיניה. ואפשר או גדי סמוך לו קאמר ותרי גווני פיטורא קתני שאם היה שם עבד פטור על הכל משום עבד ואם אין שם עבד ויש שם גדי וגדיש והגדי אינו כפות מכל מקום פטור על הגדי שהיה לו לברוח דגבי בהמה נמי אמרינן איבעי ליה עיוני ומיזל כדאמרינן בשור פקח ביום לענין בור שהוא פטור. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל היה גדי כפות לו וכו'. פירש רשב"ם דגדי נמי היה לו לברוח ורישא דוקא בגדי כפות או גדי סמוך לו קאמר דעכשיו פטור אפילו על הגדיש כשהיה שם עבד כפות משום דקם ליה בדרבה מיניה וכן אם אין שם עבד אלא גדי שאינו כפות פטור על הגדי שהיה לו לברוח. וקשה לי דאם כן אין כאן פטור בגדי משום דקם ליה בדרבה מיניה אלא פטור מגדיש ואם כן מאי קאמר בגדי דחד וגדיש דחד. ולפי פירושו אפשר דלא גרסינן גדי דחד אלא גדיש דחד וכן נמי מצאתי הגירסא בפירוש רבינו חננאל ז"ל וכן בפירוש הראב"ד ז"ל. וכן נמי מאי דקאמר אלו קטל ליה תוריה עבדא וגדי הכי נמי לאו משום עבד וגדי דברייתא נקט ליה אלא משום דוגמא נקטיה. אי נמי יפרש בסיפא עבד כפות לו וגדי נמי סמוך לו כלומר אותו גדי שאמרנו דהיינו גדי כפות. ע"כ.
וכפי הלשון שכתבו התוספות בפירוש רשב"ם קשה מה צריך להשמיענו בסיפא גדי סמוך לו פטור הא שמעינן מרישא דדוקא גדי כפות לו חייב אבל גדי סמוך לו פטור דהיה לו לברוח. וי"ל דדרך התלמוד הוא שמה שיכול לדקדק מרישא מפרש אותו בסיפא. עוד קשה למה צריך רשב"ם לפרש או עבד כפות דמשמע לאו שניהם כפותים או שניהם סמוכים נימא בלא או דדוקא עבד כפות לו וגדי סמוך לו וכגון שאדון של עבד אצלו הילכך על העבד פטור לפי שאדונו היה לו להסיר האש מעליו ועל הגדי נמי פטור לפי שהיה לו לברוח ולא משום דקם ליה בדרבה מיניה דלא שייך קם ליה בדרבה מיניה כיון דאדונו אצלו היה לו להצילו. וא"ת למה נקט עבד כפות להשמיענו דאם הגדי נמי כפות דחייב דאין שייך קם ליה בדרבה מיניה. וכי תימא דאית לן למימר סיפא דומיא דרישא דלא איירי רישא כשהאדון אצלו. יש לומר דמנא לך דלא איירי רישא כשהאדון אצלו דילמא איירי בכל ענין אלא נקט צד אחד היכא שאין האדון אצלו דחייב על הגדי דאי כשהאדון אצלו איירי רישא אמאי נקט עבד סמוך לו אפילו עבד כפות לו נמי לא שייך קם ליה בדרבה מיניה כיון שהאדון היה לו להצילו ואם כן אמאי מפרש רשב"ם או אפילו בלא או נמי. וי"ל דאם כן אמאי פטור על הגדיש. וכי תימא כיון שאדון הגדיש הוא אדון העבד היה לו לסלק האש מעל הגדיש כיון שהיה לשם דאיכא למימר שאין האדון חושש בזה לפי שסומך על התשלומין כמו שאומרים התוספות גבי שורו. ובזה יתורץ לקמן דאקשינן אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אמאי פטור אלו קטל תוריה עבדא וכו' אמאי לא תירץ ריש לקיש כגון שהאדון אצל העבד דלא שייך קם ליה בדרבה מיניה ופטור על הגדי לפי שהיה לו לברוח. ואין להקשות למה נקט גדיש ישמיענו החידוש הן לרשב"ם הן לרבינו תם בגדי ועבד כי לרבי יוחנן נקט גדיש לאשמועינן ברישא דהדליק בגדיש על ידי זה נשרף העבד והגדי לאשמועינן דאשו משום חציו ולריש לקיש דמוקי בהצית בגופו מכל מקום נקט גדיש משום פיטור דסיפא שלא פטר על הגדי משום דהיה לו לברוח אלא פטור אף על הגדיש וע"כ הטעם משום דקם ליה בדרבה מיניה. גליון ותלמידי הר"י ז"ל.
עוד כתבו בתוספות מכל מקום איצטריך הכא לאשמועינן דחייב היכא דכלו לו חציו. לפירוש רבינו תם לא אתי שפיר למאי דסלקא דעתיה מעיקרא דמאן דאית ליה משום חציו לית ליה משום ממונו. ע"כ גליון תוספות.
והגליונות הקשו על פירוש רבינו תם וזה לשונן וקשה מנלן דהכא איירי היכא שכלו לו חציו נימא דאיירי קודם שכלו לו חציו ואז יתחייב על טמון ועל גדי כפות אף על גב דלאו אורחיה דהוה ליה כמו טמון ומכח זה ידחה פירוש רבינו תם. ויש לומר שדעת רבינו תם דאי לאחר שכלו לו חציו היה פטור על גדי כפות משום דהוה ליה כמו טמון אם כן יאמר בסיפא אפילו כפות לו פטור מטעם טמון ולא משום דקם ליה בדרבה מיניה אלא ודאי איירי לאחר שכלו לו חציו ואשמועינן ברישא דאף על גב דגדי כפות דהוי לאו אורחיה והיה לנו לפוטרו דדמי לטמון אפילו הכי חייב. ע"כ.

עוד כתוב בתוספות ותדע דלמאן דאמר משום ממונו וכו'. וקשה אם כן למה פריך מאי למימרא נימא משמיענו שאפילו הכי פטור משום קם ליה בדרבה מיניה ואינו קרוי שני מעשים. תלמידי הר"ר ישראל ז"ל.

עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. כלומר משום דקם ליה בדרבה מיניה. קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של עבד וכדאמרינן בגונב כיס של חבירו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת וכדאמרינן נמי בגונב חלבו של חבירו ואכלו לדברי רבי נחוניא בן הקנה כדאיתא בפרק אלו נערות. וי"ל דאמסקנא סמיך דאוקמה כגון שהצית בגופו של עבד. אלא דאכתי קשה לי דההיא אוקמתא לריש לקיש היא אבל לרבי יוחנן מינח הוה ניחא להו דכיון דמשום חציו הוא פטור על הגדיש ואמאי הא כבר נתחייב על הגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד. ואפשר דהוה מצי להקשות וליטעמיך ולא קאמר וכיוצא בזה הרבה בתלמוד. ואכתי לא ניחא דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חבירו מי לא מתחייב והכי נמי מאי שנא דלכולי עלמא כהאי גוונא חייב דע"כ לא פליגי רבי שמעון ורבנן אלא ביוצא ליהרג וחבל באחרים אבל בשאינו יוצא ליהרג לא פליגי וכדאיתא בברייתא בשלהי פרק קמא דערכין ואפילו ביוצא ליהרג מחייבי רבנן כדתניא היוצא ליהרג שחבל באחרים חייב ואחרים שחבלו בו פטורים רבי שמעון אומר אף הוא שחבל באחרים פטור שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין והכא שריפת העבד לאו צורך שריפת הגדיש הוה ואיבעי נמי מסיר אש מעל גבי גופו של עבד ובין למאן דאמר בפרק אלו נערות כי האי טעמא גבי הגונב כיס בשבת והאוכל חלבו של חבירו לחייב על הגדיש. ואפשר דלרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש עבד כפות סמוך לו דאי אפשר לברוח הוה ליה משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן. אלא דאכתי קשיא לי לריש לקיש דהוה ליה בשעת הצתה על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדי ואמאי פטור על הגדיש. ויש לומר דנשרף הגדיש קודם שמת העבד. כן נראה לי ועדיין צריך לי תלמוד. אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכדתניא בפרק בן סורר ומורה אלו שנתנו להצילן בנפשו נעבדה בהם עבירה אין מצילים אותן בנפשו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

קטל תורא עבדיה. כתוב בתוספות הא אי אפשר לומר כן דבפרק קמא אמרינן דהשור משלם שלושים של עבד וכו'. וקשה נימא היכא דהצית בגופו גבי אש פטור. ויש לומר זה אינו קרוי חומר בשור מבאש דזהו אדם. עוד כתוב בתוספות ונראה לר"י דהכי פירושו חצי נזק דלא מחייב וכו'. וקשה אמאי נקט עבד הוא הדין בעל חי. ויש לומר נקט עבד משום דהתחיל בו. וקשה עדיין נימא דוקא שור חייב על ממון אחר בהדיה משום דגם הוא חייב על העבד אם המיתו. ויש לומר בשביל זה לא יתחייב יותר כי זהו קנסא מה שמשלם על מיתת העבד. תלמידי הר"י ז"ל.

קטל תורא עבדיה הכא נמי דלא מחייב. כתבו בתוספות פירוש הקונטרס הא כתיב כסף שלושים שקלים וכו'. וקשה דאם רצה לומר וכו' ואם רצה לומר דכי היכי דהתם משלם קנס הכי נמי משלם דמים ומשני בשהצית בגופו של עבד הא אם לא הצית משלם דמי עבד הא נמי לא מצינן למימר הכי דבפרק ארבעה וחמשה מספקא ליה לרבא באשו שלא בכוונה אי משלם דמים כי הוי משום ממונו לריש לקיש או לרבי יוחנן היכא דכלו חציו. ונראה לר"י דהכי פירושו הכי נמי וכו' ויותר הוא ניחא אי גרסינן הכי נמי דמיחייב כלומר האדון מיתה דנימא קם ליה בדרבה מיניה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אלו קטל תורא עבדא. פירש רש"י ז"ל הא כתיב שלושים שקלים יתן לאדוניו. והקשו עליו בתוספות שמתוך פירושו משמע דהכא נמי באשו חייב בשלשים של עבד והא ליתא דבהדיא תניא בפרק קמא וכו' ואם רעה לומר דהכי קאמר כי היכי דהתם משלם שלשים של עבד ולא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה הכי נמי לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה הא נמי ליתא דשלשים של עבד קנסא וממונא מקנסא לא ילפינן. אלא הכי פירושו לריש לקיש דאמר אשו משום ממונו בנזקי ממונו מי אמרינן קם ליה בדרבה מיניה והא שורו שהרג את העבד וגדי עמו הכי נמי דפטור. ע"כ.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל אלו קטל תורא עבדא וכו'. פירש רש"י ז"ל הא כתיב כסף שלושים שקלים יתן לאדוניו. ואף על גב דאש פטור משלושים של עבד דדרשינן עליו ולא על האש מכל מקום מייתי שפיר דקטל תורא עבד לית ביה חיוב מיתה ואם כן כי קטליה אשו שהוא ממונו לא מיפטר מתשלומי גדי דליכא למימר קם ליה בדרבה מיניה והכי פירושו קטל תורא עבדא והזיק בממון עמו הכי נמי דלא מחייב. ע"כ.

הכא במאי עסקינן כגון שהצית בגופו של עבד. וקשה לריש לקיש למה אמר גדי כפות לו ועבד סמוך לו יאמר דשניהם כפותים ויחלק דבהצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מיניה ואם לא הצית בגופו של עבד חייב על הגדי ועל הגדיש שהעבד היה לו לברוח. וי"ל שצריך לומר גדי כפות ועבד סמוך להשמיענו לפירוש רשב"ם שגם הגדי היה לו לברוח ולפירוש רבינו תם להשמיענו דלאו אורחיה דגדי להיות כפות והוה לן למפטריה משום דדמי לטמון אפילו הכי חייב. גליון.

בגדי דחד עבדא דחד. וכן נמי אמר רבא בפרק בן סורר רודף שהיה רודף וכו'. וקשה דבפרק קמא דסנהדרין אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב. ותירץ הריב"ם וכו'. ותירץ רבי יעקב דרבא אדרבא לא קשיא דבההיא דפרק קמא דסנהדרין גרסינן רבא ובההיא דבן סורר גרסינן רבה. ותדע דבההיא דפרק קמא דסנהדרין קאי רבא אדרב יוסף דהיינו רבא דבתר רב יוסף ובההוא דרודף רבה כדמוכח בפרק הגוזל בתרא גבי ההוא דהוה מסיק חמריה למכרו וכו' אתא לקמיה דרבה פטריה אמר ליה אביי וכו' אמר ליה האי רודף הוא רבה לטעמיה וכו' אלמא רבה גרסינן דאיהו מלך מקמי רבא. ובודאי אומר אני דההיא דפרק קמא דסנהדרין רבא היא דאלו לרבה בעדים זוממין ובכל משלמי קנס אמרינן מת ומשלם אפילו נפשות וממון לחד דאיהו הוא דאמר פרק אלו נערות דמכל מקום סבירא ליה דאדם מת ומשלם קנס משום דחידוש הוא שחידשה תורה ואיהו אית ליה התם כוותיה כדאיתא התם. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק אלו נערות בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל. פירש תוספות פרק אלו נערות (כתובות דף ל"א א)'.
והראב"ד ז"ל פירש כפירוש ריב"ן ז"ל וזה לשונו לא צריכא בגדי דחד ועבדא דחד מהו דתימא הוי ליה מיתה לזה ותשלומין לזה וליחייב קא משמע לן דכיון דניתן להצילו בנפשו הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד. ע"כ.

השולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכו'. אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אלו מסר שורו וכו'. וקשה נימא דאיירי שמסר לו גחלת דאית ביה ממשא דהוה ליה ממונו וחייב אפילו לרבי יוחנן ואם כן מאי פריך לריש לקיש והא לרבי יוחנן נמי חייב. וי"ל דאיירי כשמסר לו שלהבת דכיון דיש שלהבת בלא גחלת אף על פי שיש עמה גחלת שלהבת איקרי כמו שאמרו התוספות לעיל הילכך לרבי יוחנן ניחא דפטור דחציו דחרש הן אבל לריש לקיש קשה אמאי פטור וכו'. אלו מסר שורו לחרש שוטה וקטן וכו'. פירש רש"י והא אמרינן לעיל חומר בשור מבאש וכו'. וקשה כיון שמכח אותה ברייתא מקשה למה לא הביא התלמוד אותה ברייתא. ויש לומר משום דהוה מוקמינן ברייתא כשמסר לו גחלת דאית ביה ממשא דאז לרבי יוחנן לא ניחא דפטור דגם לרבי יוחנן הוה חייב דהוה ליה ממונו של השולח ולכך הביא השולח הבעירה דמשמע דאיירי בכל ענין ואפילו בשלהבת דחציו דחרש הן ופטור לרבי יוחנן. חציו דחרש הן הקשו בתוספות אי חשיב מסירה לחרש רוח מצויה לרבי יוחנן נמי ליחייב. וקשה נימא לעולם חשיב רוח מצויה ואפילו הכי לרבי יוחנן פטור משום דסבירא ליה דהשולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן היינו שמסר לו גחלת לשומרה שכן דרך החרש כשמוסרין לו גחלת הוא סבור שדעת הבעלים לשמור אותה כמות שהיא ושלא להדליקה יותר ולכך פטור. וי"ל דאיירי שמסר לו שלהבת שכן דרך החרש כשמוסרין לו שלהבת אז מדליק אותה יותר שהוא סבור שהבעלים לא מסרו לו שלהבת אם לא שדעתם להדליקה יותר ואם כן חציו דחרש הן ופטור. ועל כן מקשים התוספות אי חשיב רוח מצויה לרבי יוחנן נמי ליחייב. תדע דעל כרחך צריך לומר דאיירי שמסר לו שלהבת דאם לא כן אלא שמסר לו גחלת אם כן יביא הך ברייתא דחומר בשור מבאש וכו'. גם בזה מיתרצת הקושיא שהקשינו למה לא הביא ברייתא דחומר בשור וכו'. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל חציו דחרש הן. הקשו בתוספות אי חשיב מסירה לחרש רוח מצויה וכו'. ואין לתרץ לרבי יוחנן חשיב כשמירה כדפירשו התוספות ר"י לעיל (בבא קמא דף ט' ב') דזהו תירוץ הגמרא. וקשה כיון דטעם רבי יוחנן דלא נחשב ממונו הוא משום דלית ביה ממשא אם כן נזקי כאן בגחלים ואי איירי בשלהבת אם כן מודה ריש לקיש. וי"ל זהו דמשני הגמרא. ועוד י"ל כיון שאני מוצא אש דלית ביה ממשא אם כן כל אש אינו חייב משום ממונו. עוד קשה הא ע"כ אינו יכול להקשות אלא מכח אלו מסר שורו אם כן יקשה מהברייתא דחומר בשור. ונ"ל דפריך מהשולח הבעירה דמשמע שלהבת ולא גחלים. ע"כ. עוד כתבו בתוספות אלא באש שיכולה להזיק קרוב לודאי. פי' דהיינו גווזא וסילתא. עוד כתבו אבל הכא אין במעשה השולח קרוב לודאי. פירוש דהיינו השלהבת. וקשה מאי פריך לריש לקיש יעמוד כגון שמסר לו שלהבת שאין במעשה השולח קרוב לודאי ולכך פטור. וי"ל שמה שאומרים התוספות זהו לרבי יוחנן אבל לריש לקיש שלהבת הוא קרוב כמו גווזא וסילתא. גיליון.
וז"ל ה"ר ישעיה ז"ל חציו דחרש הן תימא הא צותא דחרש מאי חשיב לה אי כרוח מצויה מאי קאמר חציו דחרש והלא רבי יוחנן מחייב באש ברוח מצויה ואי כרוח שאינה מצויה חשיב לה מאי פריך למאן דאמר משום ממונו אמאי פטור והא אונס הוא דהא כולי עלמא מודו דלא מחייב אלא ברוח מצויה. ונראה לומר דודאי למאן דאמר משום חציו בעינן היזק מצוי ביותר דומיא דחציו הבאות מכחו וצותא דחרש לא הוי מצוי כולי האי הילכך חציו דחרש הן אבל למאן דאמר משום ממונו מחייב בדבר שמצוי היזקו קצת דומיא דמסר שורו קשור לחרש דאף על פי שהוא קשור הואיל ודרכו לנתוקי מחייב הכי נמי גבי אש צותא דחרש הוי קצת מצוי היזקא ומחייב. וק"ל דרבי יוחנן לית ליה האי סברא דהא אמרינן לקמן דלרבי יוחנן לא מחייב עד דמסר ליה סילתא וגווזא ואף על גב דלפי המסקנא אית ליה נמי לרבי יוחנן אשו משום ממונו ואי הוה חשיב ליה מצוי קצת למה לי סילתא וגווזא. וצ"ל דלא חשיב ליה מצוי קצת עד דמסר סילתא וגווזא. ע"כ.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו למאן דאמר משום חציו לא מחייב אלא אם כן מצויה הרבה וקרוב לודאי כעין חציו והכא בשולח על ידי חרש אינו קרוב לודאי וכו'. אבל למאן דאמר משום ממונו אף על גב דלא שכיח כולי האי מחייב ומיהו זו סברת המקשה אבל אמסקנא ליתא דהא אסיקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואם כן אפילו לרבי יוחנן ליחייב אלא טעמא דרבי יוחנן דאפילו במסירת השלהבת לא חשיב ברי היזקא עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא ולריש לקיש חשיב ליה ברי היזקא. עכ"ל.

ולרבי יוחנן דאמר מסר לו שלהבת פטור. פירש הקונטרס דרבי יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו והכא חציו דחרש הן. ולא נהירא דהא לפי המסקנא רבי יוחנן לטעמיה אית ליה משום ממונו ואפילו הכי פטור שלהבת כדמסיק לעיל בפרק קמא דאף על גב דשלהבת נמי הוי ברי היזקא מכל מקום מיפטר משום דיש לו לסמוך על שמירת החרש שעושה שמירתו במקצת כדפ"ל ומכל מקום קאמר הכא ולרבי יוחנן וכו' אף על גב דלא קשה ליה מידי מהכא משום דלפי המסקנא דקאמר דאית ליה נמי משום ממונו צריך לפרושי מ"ש ממסר לחרש שוטה וקטן. עכ"ל תלמיד הר"פ ז"ל.

קרא ומתניתא מסייעא ליה. וקשה יקשה לריש לקיש ונראה דלריש לקיש אינו קשה כי הוא יעמיד כגון שאדם בעצמו אז לשם מודה דחייב משום חציו אבל מכל מקום מסייע כי תצא משמע בכל ענין כי תצא מעצמה. תלמידי הר"י ז"ל.

תצא מעצמה. כלומר תצא מעצמה משמע מדלא כתיב כי יוציא אש דהוה משמע דעל ידי אדם יצא וכתיב המבעיר את הבערה דמשמע שאדם בעצמו הדליקה אלא ש"מ בא ללמדנו שאף על פי שלא נתכוון לכך כיון שלא שמרה כמשפט מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו בידים דהיינו חציו. הר"ר יהונתן ז"ל.

תוס' בד"ה קטל תוריה כו' ונראה לר"י כו' והא בדבר שממונו עושה לא שייך קלב"מ עכ"ל ק"ק כיון דמכח סברא דמבחוץ פריך בלאו הך דקטל תוריה עבדא ה"ל למפרך אהך דהכא גופיה למה לא יתחייב בממון גדי שהזיק עם הריגת עבד דהא בדבר שבממונו לא שייך קלב"מ ודו"ק:

בד"ה בגדי דחד כו' ועוד הביא ראיה דתנן במכלתין דהוא שהדליק הגדיש כו' עכ"ל ראייתו זאת גם היא לפום סברתו דלא שאני ליה למימר דבגוף אחד חשוב מיתה ותשלומין לחד ודו"ק:

בתוס' ד"ה רישא בעל הגמל וכו' אע"ג דמעיקרא נמי הוי טעמא הכי וכו'. ר"ל למה לה להגמרא לסיומי בהאי שינויא דאזיל להאי מ"ד דאשו משום ממונו ומוקי לה במסכסכת וכשעמדה וכו' הא למ"ד אשו משום חציו נמי צריך לחלק בין רישא לסיפא הכי:

ד"ה והיה גדי כפות וכו' וההיא דסוף פרקין עבדו כגופו שורו כממונו וכו'. ר"ל דמייתי מיניה רש"י בשמעתין דגבי בהמה לא שייך למימר היה לו לברוח דרש"י מפרש לקמן שורו כממונו ר"ל דלא שייך לומר בשורו שהיה לו לסלק הגחלת מגופו כמו שאין שייך לומר זה בממונו אין הפירוש כן כפירוש רש"י אלא איירי בשור ועבד כפות וכו' ועיין לקמן:

ד"ה בגדי דחד ועבד דחד וכו'. ותירץ הר"ר יצחק בר מרדכי וכו' נראה דהמשך דברי התוס' כך הם ותירץ הרר"י וכו' התם ההיא דבן סורר ומורה וההיא דפ"ק דסנהדרין אבל הך דהכא אינו מתורץ בתירוצו של הרר"י ור"ת מפרש שם דכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממים וכו' וההיא דפ"ק דסנהדרין איידי בעדים זוממין שהעידו במיתה לחד וממון לחד כדאיתא התם וטעם דעדים זוממין הוא משום דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד וכו' כלומר ובזה מתורץ גם כן הך דהכא דלא קשיא מידי מההיא דפ"ק דסנהדרין וק"ל:

ברש"י בד"ה עבד כפות כו' כדאמרי' בשלהי פרקין כו'. ומיבעי לים שם בעבד אע"ג דמיירי באינו כפות ובמתני' איתא בהדיא דבסמוך הו"ל לברוח ולא מסתבר לומר גבי עבד הניח שאני כמ"ש רש"י לקמן בהכונס [בבא קמא דף ס"א ע"ב לענין בהמה לחלק בין לברוח ובין לסלק מה שהניח עליו] (ל) ושמא יש חילוק בין מת להוזק וק"ל:

בתוס' בד"ה והיה גדי כפות לו כו' ועבד כמו שאמר ברישא שהוא סמוך לו פטור כו'. ולא מיירי כאן בתשלומי גדיש והמדליק את הגדיש [דאיתא בלישנא דתלמודא] ליתא בסדר המשנה אהך בבא [אלא אבבא דרישא] רק הגמרא מקצר המשנה:

בתוס' בד"ה קטיל תורא כו' אי אפשר לומר כן דבפ"ק כו'. אין מזה קושיא על רש"י דאיהו מפרש שם משא"כ באש דאם כפות הוא המבעיר חייב מיתה דקים ליה בדרבה מיניה כדאמרי' בפרק הכונס עכ"ל שם ור"ל בהך מתני' ולזה מקשה שפיר אלו קטיל תורא כו' ולמאי דמסיק שהצית בגופו של עבד צ"ל לר"ל משא"כ באש בעבד סמוך ומשום דהי"ל לברוח (מ) ורש"י פירש לעיל לר"י דהלכתא כוותיה רק התוספות אזלו לשיטתייהו דמשום קים ליה בדרבה מיניה ליכא למיפטרי' אי לאו דאיכא שום מיעוטא כמ"ש לעיל (בבא קמא דף ד' ע"א) בד"ה כראי אדם ולקמן (בבא קמא דף כ"ו) ועיין:

בא"ד והא בדבר שממונו עושה לא שייך קים ליה בדרבה מיניה. וה"פ אלא למ"ד אשו משום ממונו פירוש חיוב ממונו שבו דהוה כשורו שהזיק ואלו קטיל תורא כו' [מיישב קושית מהרש"א ע"ש]:

בתוס' בד"ה וגדי דחד כו' מיהו אין זה ראיה דע"כ כו'. היה נראה להוכיח כן מהכא גופיה דפריך א"ה מאי למימרא לא צריכא בגדי כו' הא מהיכן דפשיטא ליה דאין מיתה ותשלומין פשיטא נמי גדי דחד ועבד דחד וק"ל:

גמרא כשהצית בגופו ש"ע כו'. וסמוך לו אע"ג דהצית בגופו מ"מ היה יכול להנצל כיון שאינו כפות. ונראה דלו ל"ד ור"ל שהיה כפות אף בפ"ע ובמלת לו יכוון שהיה סמוך לו בכדי שתעבור הדליקה מזל"ז:

תד"ה בגדי ותירץ הרריב"ם כו' דהכל חייבין כו'. נ"פ דר"ל דהכא נמי כיון שהעבד כפות וישרף ודאי מיחשב המדליק כרודף וניתן לכ"א להצלת העבד ודלא כמהר"ם:

בגמרא ת"ש המדליק את הגדיש וכו' לפי מה שפירשתי לעיל דגבי אדם המבעיר בידים בשל חבירו אפילו ר"ל מודה דאין החיוב משום ממונו אלא משום אדם המזיק וא"כ יש להקשות לכאורה מה מקשה רבא לר"ל אבל באמת לק"מ דהא דנקט כאן המדליק את הגדיש אין הכוונה שנתכוון להדליק הגדיש של חבירו אלא במדליק בתוך שלו והדליקה הגדיש של חבירו איירי התם וכן איתא שם להדיא דפליגי תרי אמוראי בפי' המשנה דהא דמייתי הכא המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו אין זה לשון המשנה אלא רישא דמתני' הוא המדליק את הגדיש ר"י אומ' משלם כל מה שבתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חיטים וכו' ואח"כ אמרו בבא אחריתי היה גדי כפות לו וכו' אלא שהש"ס קיצר בלשונו ופליגי אמוראי שם אי פליגי ר"י ורבנן דוקא במדליק בתוך שלו או אפילו בתוך של חבירו פליגי נמצא משמע דעכ"פ כ"ע מודו דעיקר מילתא דמתניתין איירי במדליק בתוך שלו ועליה קאי היה גדי כפות לו שהרי נקט אח"כ ומודים חכמים לר"י וכו' וא"כ מקשי שפיר וק"ל:

בתוס' בד"ה רישא בעל גמל חייב אע"ג דמעיקרא נמי הוי טעמא דרישא וסיפא הכי עכ"ל. לפמ"ש לעיל אליבא דרש"י נתבאר דלא הוי הכי טעמא דסיפא מעיקרא:

בד"ה היה גדי כפות לו תימא דלתני ברישא גדי ועבד סמוך ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא טפי עכ"ל. קצת יש לדקדק דאמאי פשיטא להו דבהכי הוי רבותא טפי דהא איכא למימר נמי איפכא דבגדי שאינו כפות ונשרף א"כ חזינן להדיא שהגדי נשרף מפשיעת השריפה בלבד ולא מיפטר מחמת שהיה לו לברוח כיון דחזינן שאין בו דעת אבל בגדי כפות הוי ס"ד דלפטור כיון שאין הנזק בא לו מחמת פשיעת השריפה לבד אלא הכפיתה גרם לו דאפשר שאילו לא היה כפות הוי עריק ואזיל ליה ויש לסברא זו ראיה בש"ס ואחד מהם בפרק הפרה דאמרינן הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור דפטרינהו רבנן מטעם שיכול לומר אי לאו אבנא דידך לא הוי נפיל לבור והדבר פשוט דאי לאו אבן הוי חייב בעל הבור דלא אמרינן איבעי לעיונא וליזיל כיון שאין בו דאי דעת ואפ"ה פטור היכא דאיכא אבן ולא אמרינן בלא אבן היה נופל לבור א"ו דכל היכא שיש במה לתלות תלינן וה"ה הכא ואף שיש ליישב ולחלק דהתם עיקר הפטור כיון דבעל האבן חייב שהוא ג"כ בור כדפרש"י התם מ"מ גוף הסברא במקומה עומדת דכל היכא שיש ריעותא אחרת שגורם לנזק יש סברא לפטור המזיק האחרון והוצרך התנא לאשמעינן דחייב אפילו בגדי כפות ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בפרש"י בד"ה עבד כפות לו וכו' פטור אגדי וגדיש דקלב"מ שההורג עבד נהרג עכ"ל. ואע"ג דלפי מאי דס"ד השתא דלא איירי בהצית בגופו של עבד זימנין דמשכחת שאינו חייב מיתה על העבד כגון שלא ידע שיש שם עבד והו"ל שוגג עליו מ"מ פטור מתשלומין מדתנא דבי חזקיה דלא חלקת בין שוגג למזיד לענין פטור ממון וכן פי' רש"י להדיא פ' הכונס:

בגמרא א"ה מאי למימרא. ואע"ג דאף למ"ד אשו משום חציו אין לפרש פטורא דסיפא אלא משום קלב"ם מ"מ לא שייך להקשות מאי למימרא דקמ"ל שפיר דאע"ג שאינו חייב מיתה ממש כמ"ש בסמוך אפ"ה פטור מתשלומין מטעם דלא חלקת אבל עכשיו דמוקים לה במיתה ממש קשה מאי למימרא וא"ל דקמ"ל דאע"ג שלא התרו בו פטור כפרש"י שם דפשטא דלישנא לא משמע כן דא"כ הו"ל לפרש בהדיא כן ועי"ל דלמ"ד אשו משום חציו היא גופא קמ"ל שחייב מיתה אף כשלא הצית בגופו והיינו משום חציו וק"ל:

בתוס' בד"ה אילו קטיל תורא עבד וכו' ונראה לר"י וכו' והא בדבר שממונו עושה לא שייך קלב"ם עכ"ל. אין הכוונה שמצד הסברא הוא כן אלא מדחזינן שהתורה חייבה בשור שהזיק עבד שלשים שקלים ולזה כיון רש"י ג"כ ונתיישב ג"כ קושית מהרש"א ע"ש:

בד"ה בגדי דחד ועבד דחד וכו' ותי' הריב"א דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד וכו' עכ"ל. פירוש דלפ"ז מתרצים ג"כ הסוגיא דהכא דלמאי דאוקמינן שהצית בגופו של עבד האי נמי רודף הוא ובחנם נדחק מהר"ם לפרש דלא מתרצים אלא האי דסנהדרין:

בפרש"י בד"ה ור"י אמר אפילו שלהבת וכו' והכא חציו דחרש הן עכ"ל. מה שהקשו בתוס' דהא מסקינן דר"י אית ליה נמי משום ממונו וא"כ איך כתב רש"י דר"י לטעמיה נראה דלק"מ לרש"י שהרי דקדק רש"י בלשונו ואמר אלא חציו דחרש הם וא"כ הכוונה מבואר דאף שממונו דבעל שלהבת היא אפ"ה פטור כיון שהחרש עושה ההיזק בידים דחציו הם וכה"ג אפילו בשור פטור דלא מחייב התם בעל השור אלא כיון שהשור עצמו עושה ההיזק והחרש אין עושה אלא מניעת השמירה וכן בשלהבת לר"ל דס"ל דלאו חציו דחרש הוא דלאו מכחו קא אזלי אלא משום ממונו חייב בעל השלהבת שלא שמרו כראוי שהחרש אינו עושה כלום אלא מניעת השמירה אבל כל היכא שהחרש עושה היזק בידים ע"י ממונו של חבירו לא נוכל לחייב בעל הממון כלל וכ"כ התו' עצמן לעיל גבי בור המתגלגל דכל היכא שנעשה היזק ע"י אחר בכוונת היזק פטור בעל הממון וא"כ לר"י דס"ל אשו משום חציו הו"ל כאילו היזק החרש בכוונה דאף שאין בו דעת לשמור שייך בו כוונת היזק כדי לפטור בעל הממון וכן מ"ש התוס' עוד דבפ"ק משמע דטעמא דר"י משום דשלהבת לא ברי היזקא עכ"ל ג"ז ליתא לפרש"י דשם לא אמרו בש"ס אלא בזה הלשון התם צבתא דחרש קא גרים ופרש"י שם אחיזתו של החרש הזיק אבל בשור ובור הנזק נעשה ע"י השור ובור ולא ע"י החרש וזה ממש כמ"ש דכיון דס"ל לר"י אשו משום חציו נמצא שהחרש עצמו עושה היזק ודוק כי נכון הוא:

בתוס' בד"ה חציו דחרש הן וכו' מידי דהוי אמסר שורו קשור כראוי לחרש עכ"ל. וזהו לפי שיטתם דלקמן דף ל"ט ע"ב אבל לפרש"י שם ליתא אלא בקשרו כראוי פטור כמ"ש לעיל ע"ש אבל מ"מ רש"י גופא ס"ל כתירוץ ר"י דהכא ויתבאר בסמוך גבי וליחייב בעל הגחלת:

בא"ד אלא משום דקסבר שלהבת לא ברי היזקא עכ"ל. גם זה לפי שיטתם ופירושם שם בפרק קמא אבל לפירש"י ליתא כמו שכתבתי שם ע"ש ועמ"ש בסמוך:

תוס' ד"ה והיה גדי כו'. בדין גדי סמוך לו ונשרף עמו חלוקים רש"י ורשב"ם. לרש"י חייב ולרשב"ם פטור שהיה לו לגדי לברוח. ועיין לקמן (דף סא:) ברש"י (ד"ה היה גדי כו') המביא בשם איכא דאמרי שבגדי סמוך לו פטור והקשו מהגמרא (דף כז.) ששורו כממונו ואם הניח גחלת עליו ונשרף חייב ותירצו ז"ל התם הוא דהניח על גבי שור דלא היה לו לשור ליטול אבל הכא היה לו לברוח עכ"ל. לכאורה מחלוקת הראשונים היא במציאות האם לגדי יש מספיק דעת לברוח או לא, אך קשה להניח שחלוקים הראשונים במציאות הטבע של גדי.
ולע"ד דומה שאין כאן מחלוקת במציאות כי אם בדין. לכ"ע יש לגדי מספיק שכל שהיה לו לברוח, אלא שחלוקים אם דין הפטור דהיה לו לברוח חל כפטור אף בנזקי ממון או שהפטור הזה מוגבל לחיוב רוצח ואינו חל בנזק. אליבא דהרשב"ם חל הפטור בין ברציחה בין במזיק ואילו לרש"י הפטור חל רק ברוצח ולא במזיק. לשם ביאור המחלוקת עלינו לחקור בדין דהיה לו לברוח שפוטר ברוצח האם מפני שהיה לו לברוח חסר מעשה הרציחה או שיש מעשה רציחה אלא שחל פטור עונשין. ונראה שאם חסר במעשה הרציחה יתכן שיש חסרון אף במעשה מזיק, ומשום כך כשהיה לבעל חי לברוח אף מזיק פטור. ברם אם יש מעשה רציחה גמור אלא שחל פטור עונשין מסתבר שהפטור מוגבל לרוצח שכן חיוב רוצח חלות עונש הוא ואילו נזק אינו חלות עונש אלא חיוב ממון בעלמא. ועיין בשיעורים לתחילת המסכת שכתבנו בשם הגאון ר' חיים זצ"ל להבחין בין חיוב חובל לבין חיוב מזיק. חיוב חובל עונש הוא ואילו חיוב מזיק מהווה חיוב ממון דעלמא. משו"ה יתכן שפטור היה לו לברוח חל בחבלה אך לא במזיק. ועיין לקמן (דף כז.) בהניח גחלת על לב עבדו שהגמרא מסיקה עבדו כגופו שכן חל פטור היה לו לברוח. ומסתימת פרש"י שם משמע שמדובר גם בחבלה, ויוצא לפי"ז שהפטור דהיה לו לברוח חל בחבלה כמו שחל ברוצח.
עוד נראה עפ"מ שמצינו ששונה דין הרוצח מדין המזיק בנוגע למצמצם. הנה מבואר במשנה דסנהדרין (דף עו:) וסוגיא שם שרוצח שכבש את הנרצח לתוך המים ואינו יכול לעלות משם ומת חייב. ויוצא שההורג המונע מהנהרג את האפשרות לברוח חייב מיתה. אך בנוגע למצמצם בנזקין נחלקו רבינא ורב אחא בר רב בסוגיא דסנהדרין (שם) וז"ל רבינא מחייב ק"ו ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שחייב בהן את המצמצם. רב אחא בר רב פוטר, אמר רב משרשיא מ"ט דאבוה דאבא דפוטר אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם עכ"ל. הרי שלדעת רב אחא בר רב קיים הבדל בין המצמצם ברציחה שחייב לבין המצמצם בנזקין שפטור. הביאור לכך הוא שחיוב רציחה חל במניעת האפשרות מהנהרג לברוח ולהציל את עצמו ואילו חיוב מזיק תלוי במעשה מזיק גמור. ואף רבינא יודה לחילוק זה אלא שהוא מחייב את המצמצם בנזק מק"ו מיוחד. לפי"ז מובנת הבחנת הראשונים בנוגע לפטור דהיה לו לברוח. הם סוברים שהפטור דהיה לו לברוח חל דוקא ברציחה כי האפשרות של בריחה קובעת את חיובי הרציחה וכדחזינן בדין המצמצם. אולם הפטור דהיה לו לברוח אינו חל במזיק שכן המזיק חייב משום עצם מעשה הנזק שעשה.
ב.
ולפי המבואר עלינו להתבונן בבעיית רבא לקמן (כז.) ז"ל הניח גחלת על לב עבדו מהו, כגופו דמי או כממונו דמי, את"ל כגופו דמי שורו מהו. הדר פשטה עבדו כגופו שורו כממונו עכ"ל. הבעייא מתבארת בכמה פנים.
א) י"ל שמדובר בעבד שנחבל ורבא מסתפק אם דין היה לו לברוח חל אפילו בחבלה כמו ברוצח או לא. וניתן לבאר את הספק על פי חקירת הגר"ח זצ"ל הנ"ל אם חיוב חבלה מהוה עונש כמו מיתת הרוצח ובכן חל הפטור דהיה לו לברוח או שחיוב חובל חיוב ממון דעלמא הוא ולכן לא חל הפטור. א"נ הספק הוא אם היה לו לברוח מפקיע את עצם המעשה ולפיכך חל בין ברוצח בין בשאר מעשים כמו בחובל ומזיק כי מאחר שהיה לו לברוח ליכא מעשה חבלה ומעשה מזיק. מאידך אם קיים מעשה רציחה אלא שחל פטור עונשין הפטור חל רק בנוגע לעונש מיתה ברוצח ולא בנוגע לחיובי חובל ומזיק אחרים וכדנ"ל.
ברם לפי מהלך זה צפוי היה שרבא יסתפק בכל חובל ולא בחבלת עבדו בלבד.
ב) י"ל שבחבלה דעלמא אין לרבא ספק שפטור משום דין היה לו לברוח אלא שמסתפק בחבלת עבדו בלבד. הביאור הוא: אם מה שהיה לו לברוח מפקיע את עצם מעשה החבלה לגמרי ליכא נ"מ בין נחבל דעלמא לבין עבד שנחבל ופטור בשניהם. ברם אם יש מעשה חבלה אלא שפטור מעונש י"ל שהפטור חל רק כשהמחייב של העונש היה שם והוא היה לו לברוח. ובכן בנחבל דעלמא שהיה לו לברוח חל פטור. ואילו בעבד הבעלים הם המחייבים לשלם ולא העבד עצמו, ומאחר שרק העבד היה נוכח בשעת החבלה ולא הבעלים המחייבים לא חל הפטור.
ג) לאור האמור יתכן לפרש שזה היה ספקו של רבא - מי הוא עיקר המחייב בחבלת עבד - האדון או העבד. אם האדון מחייב ליכא פטור שהרי האדון לא היה נוכח בשעת חבלת העבד ודוקא כשהמחייב נוכח והיה לו לברוח חל הפטור. לעומת זאת אם נניח שהעבד הוא עיקר המחייב בחבלתו - אלא שהאדון זוכה ממנו בתשלומין - אז הואיל והעבד היה לו לברוח הפטור חל.
אשר לבעיית רבא בנוגע לשורו פשוט שבעל השור הוא המחייב ולא השור עצמו. ומאחר שלא היה בעל השור נוכח בשעת הנזק מסתבר שלא חל דין דהיה לו לברוח שכן הפטור חל רק במקום שהמחייב היה שם והיה לו לברוח ולא ברח. מאידך אם ננקוט שבהיה לו לברוח ליכא מעשה נזק כלל מסתבר שיש חלות פטור אף בשורו כי מאחר שהיה לו לשור לברוח ולא ברח לא היה מעשה נזק כלל, ודו"ק בזה.
ד) ברם יעויין בתוס' שלנו ובתוס' לקמן (כז. ד"ה הניח כו') שמפרשים את האבעיא בנוגע לעבד כפות ושור כפות שהרב עומד על ידם. ונראה לשיטתם שהספק נובע מהאפשרות שדין היה לו לברוח נוהג רק כשיש צער בגופו של הניזק או הנהרג עצמו ולכן היה לו לברוח. אך לאדון לא איכפת בצער של עבדו או שורו ואין אומרים שהיה לו לאדון להצילם. אולם בכל זאת קיים איסור על האדון אם אינו מציל את עבדו מטעם "ולא תעמד על דם רעך". ועיין ברמב"ם בפ"א מהל' רוצח (הלי"ד) שאיסור זה נוהג אפילו יבואו עליו לסטים שחייב להצילו מהפסד ממון וכ"ש להצילו מחבלה. ויתכן איפוא שחל דין שהיה לו לאדון להצילו. ואכן במסקנא נוקטים שבעבדו היה לו לאדון להצילו, ואילו בשור - שאין בו מצות הצלה ואיסור ולא תעמד על דם רעך - אין אומרים שהיה לו להצילו, וחייב.
ה) יעויין ברמב"ם (פ"ד מהל' חובל מזיק הלכ"ב) שכתב וז"ל עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו. כיצד הרי שהניח גחלת על לב עבדו של חבירו ומת או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם ולא עלה ומת פטור מן התשלומין. ואם עשה כן לבהמת חבירו כאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף שהוא חייב לשלם עכ"ל. הרמב"ם מפרש את ספקה של הגמרא בעבד שנהרג ושהיה לו שכל לברוח אלא שהספק הוא אם הרוצח חייב לשלם דמים לאדוניו (שלא היה שם) או לא. ויתכן שלדעת הרמב"ם אם העבד נחבל חייב לשלם כי הדין דהיה לו לברוח חל רק בנוגע לרציחה, אבל לא בנוגע לחבלה ונזק. אמנם ברציחת העבד חל דין דהיה לו לברוח הפוטרו ממיתה, וספק הגמרא הוא אם נאמר מיגו דפטור מדין רוצח עבור הרציחה פטור גם מלשלם עבור דמי העבד או שמחלקים בין הדינים ולמרות שפטור על הרציחה חייב לשלם דמי העבד. ולמסקנא הואיל ופטור על הרציחה פטור אף מדמי העבד. מאידך על חבלה בלי רציחה חייב לשלם דמי העבד.
אך פירוש זה נראה דחוק כי למה נתלה את חיוב דמים בחיוב מיתה. ומסתבר שהרמב"ם מפרש להיפך, שאם נחבל העבד חל פטור דהיה לו לברוח. בד"א בחבלה שהעבד הוא המחייב והאדון זוכה ממנו. והואיל ועיקר המחייב שהוא העבד היה לו לברוח החובל בו פטור. מאידך כשמת העבד האדון הוא המחייב דתשלומין ולא העבד, כי א"א שיהיה מחייב של תשלומי חבלה לעבד שמת. ובכה"ג נסתפקה רבה אם חל פטור היה לו לברוח כשהעבד יכול היה לברוח אך אינו המחייב של התשלומין. ומסקנת הגמרא ופסק הרמב"ם שאף בכה"ג אמרינן שהיה לו לברוח ופטור מלשלם. ואילו בשור נסתפקה רבה אם במציאות יש לשור שכל לברוח או לא. ומסקנת הגמ' היא שאין לו שכל לברוח ולכן ההורגו חייב לשלם נזק. אך בעבד שהיה לו שכל לברוח ההורגו פטור מלשלם כי כשיכול היה לברוח פקע כל מעשה המחייב דחבלה.
מהרמב"ם עולה שבכל רציחת עבד יש מחייב של דמים עבור החבלה והפסד ממון הבעלים. וחידוש הוא שברציחת עבד יש מחייב של חבלה וממון נוסף למחייב של מיתה, עיין להלן.²⁰
בא"ד ור"ת מפרש כו' עכ"ל. יעויין ברמב"ם בפי"ד מהל' נזקי ממון (הל"ח - י') שכ' וז"ל אכלה גדיש וכיוצא בו והיו כלים טמונים בתוך הגדיש אם היו כגון מוריגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמנם בגדיש חייב לשלם כו' המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור עכ"ל. והראב"ד תמה וז"ל זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי עכ"ל. ואמנם דרוש עיון למה כלל הרמב"ם את הדין שעבד כפות פטור בין דיני טמון שפטור באש.
והנה הגר"א להלן (דף כג.) כתב וז"ל נ"ב הרי"ף ורמב"ם כו' ומפרשים דחיוב חציו הוא משום ממונו עכ"ל. כלומר הרמב"ם פסק למסקנא שאפילו למ"ד אשו משום חציו אינו נחשב למעשה אדם לכל דיני התורה ולכן פטור ברציחה. דין אשו משום חציו חל כחומרא בחיובי נזקין בלבד שכן האש מחייבת בד' דברים נוסף לחיוב נזק. ויוצא שלדעתו רק במקום שיש חיוב של אשו משום ממונו חל גם דין אשו משום חציו. ומשו"ה לכ"ע אש פטורה בטמון אליבא דהרמב"ם כי מאחר שטמון אינו מחייב מדין אשו משום ממונו גם אינו מחייב מדין אשו משום חציו.
עקב כך לא היה יכול הרמב"ם לפרש את המשנה כשאר הראשונים שעבד כפות פטור משום דקלבד"מ כי לרמב"ם אין באש חיוב מיתה. ובכן הוכרח הרמב"ם לבאר את הפטור של עבד כפות מדין טמון כי אין דרך לעשות כן בגדיש והו"ל טמון ופטור. ופסקו סותר את הר"ת.
ברם סוגיין מתפרש באופן אחר דהיינו שאם אשו משום ממונו משלם עבור מיתת עבד כפות (אם לא הצית האש בגופו) כי ממון המזיק משלם עבור מיתת אדם וה"ה לאש. ברם אם אשו משום חציו ליכא חיוב תשלומין עבור מיתת העבד כי אדם הממית אינו משלם ממון, אף בלי פטור של קלבד"מ. וניתן לדייק כך מסוגיין שבהצית בגופו של עבד מובא הדין דקלבד"מ רק למ"ד אשו משום ממונו ולא למ"ד אשו משום חציו שכן למ"ד אשו משום חציו פטור מדמים בין כה וכה לפי שאדם שהמית אדם אינו חייב לשלם דמים. אך כל זה אינו הולם את שיטת הרמב"ם שהרי כבר הוכחנו שלדעתו בכל הריגת עבד יש מחייב של תשלומי ממון נוסף למחייב של מיתה.²¹
תוס' ד"ה בגדי. ז"ל ותירץ הר"ר יצחק בר מרדכי דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד משום דמחייב מיתה לכל אדם דהכל חייבין להורגו להציל הנרדף עכ"ל. נראה שר"ל מאחר שברודף חל דין אין לו דמים, וניתן לכל העולם להצילו בנפשו, לכן חל דין קלבד"מ בנוגע לכל העולם. מאידך בחיובי מיתה אחרים צריכים שיחולו חיוב המיתה וחיוב התשלומין מאותו גברא המחייב ובמיתה לזה וממון לזה לא אמרי' קלבד"מ.
נ"מ אליבא דלריב"ם כשזרק חץ שקרע שיראים של אחד והרג נפש אחר. מאחר שהחץ נזרק הריגת הזורק לא תציל את הנרצח, ולפיכך אין כאן הפטור דרודף, ודין קלבד"מ מדין רודף אינו חל, ודו"ק.
בא"ד ור"ת מפרש כו'. הר"ת חולק על הריב"ם וסובר שאמרי' קלבד"מ גם במיתה לזה וממון לזה. ואילו לריב"ם לא אמרי' קלבד"מ. ובביאור מחלוקתם לכאורה נראה שלריב"ם דין קלבד"מ חל במחייב, ואינו חל במחייבים שונים, כגון במיתה לזה וממון לזה. מאידך לר"ת דין קלבד"מ חל בנוגע לעונש החוטא, ומאחר שבמעשה א' התחייב במיתה וממון בכל אופן פטור מעונש הקל - הממון.
עוד נ"ל שהבחנת ר"ת בין עדים זוממים לשאר חיובי עונשין מתבארת שפיר ע"פ יסודו של הגר"ח זצ"ל²² שהמחייב דעדים זוממים אינו מעשה העבירה דלא תענה כי אם חלות השם של עד זומם בגברא. עקב כך אין עדים זוממים נענשים כשאר עוברי עבירה שבתורה, שבהם העבריין מתחייב מחמת העבירה שעשה, אלא חייבים מחמת חלות השם של הזמה בלבד. ליסוד הזה הביא הגר"ח זצ"ל כמה ראיות:
א) במס' מכות (ה:) שנינו: ר"ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, וא"כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה עכ"ל. וכתב הנ"י וז"ל פירש הר"י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממין וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר וכו', עכ"ל. ויפלא, הרי השלישי לא עבר על עבירה של עדות שקר ולמה יענש.²³ ותירץ הגר"ח זצ"ל שטעמו הוא כי מכיון שהשלישי הצטרף לכת הזוממים חל בו שם עד זומם בשעה שהוזמו האחרים שבכת, וחייב מדין חלות השם של עד זומם ולא משום עונש עבירת לא תענה שהרי הוא לא עבר עבירה.
ב) לקמן (עב:) חלוקים אביי ורבא, שלאביי עד זומם למפרע הוא נפסל "מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד", ולרבא מכאן ולהבא הוא נפסל "עד זומם חידוש הוא, דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דציית להני ציית להני, הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך". ועולה השאלה, אליבא דרבא, מאחר והאמינה התורה למזימים הרי הוברר למפרע שהניזומים העידו שקר וא"כ למה לא יפסלו למפרע משעת העבירה וכשיטת אביי. השיב הגר"ח זצ"ל: אין הלאו דעדות שקר מחייב את העדים בעונשים אלא חלות השם של עד זומם בגברא היא המחייבת אותם. חלות זו חלה בשעת גמר דין כשב"ד מזימם, ובכן נפסלו רק מכאן ולהבא ולא למפרע. וסביר, הוסיף הגר"ח זצ"ל, שלאביי חל השם עד זומם למפרע משעת הגדת עדותם ומשום כך נפסלו למפרע. ברם גם לדעתו אין העבירה של עדות שקר פוסלתם ומחייבת עונשם.
ג) הרמב"ם פוסק (פ"כ מהל' עדות הל' ד') וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה. לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו, עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד, וז"ל זה הטעם לא ידעתי מהו וכו' א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה, עכ"ל. דברי הרמב"ם תמוהים וכפי שהשיג עליו הראב"ד, מ"ש עדים זוממים שנענשים בלי התראה ממגדף. ואמר הגר"ח זצ"ל לחלק שבמגדף מעשה העבירה מחייבו ואין אדם נענש עבור מעשה עבירה בשוגג בלי התראה, ואילו בעדים זוממים אין מעשה העבירה המחייבם, אלא חלות השם של עד זומם בגברא, ולפיכך נענשים בשוגג אפילו בלי התראה, ולכך התכוון הרמב"ם.
ד) עדים זוממים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה לוקין (מכות ב ב). והעלו התוס' (שם, ד ב, ד"ה ורבנן) שלוקין משום הלאו של לא תענה שע"פ גזה"כ עדים זוממים לוקין על לאו זה אע"פ שאין בו מעשה. שונה הוא דעת הרמב"ם. לדעתו (בפ"כ מהל' עדות הל' ח' - ט') לוקין דוקא בארבעה דברים ולא בעבור איזה שהיא עדות שקר אחרת, ומוסיף, וז"ל וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן כך קבלו חכמים ששנים שהרשיעו וכו' עכ"ל. אמנם הלאו דלא תענה אינו מביא, ויוצא שלרמב"ם אינם לוקים עקב החטא דלא תענה אלא מקבלה מיוחדת. וביאר הגר"ח זצ"ל שקבלה זו היא דין בחלות עד זומם שלוקים דוקא על ארבעה דברים אלו, אך בכל אופן אינם נענשים אליבא דהרמב"ם בעבור הלאו דלא תענה - שלא כדעת התוס'.
ה) בגמרא מכות (ד:) איתא וז"ל ורבנן האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה, ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין, ע"כ. והקשה הגרע"א זצוק"ל בגליון הש"ס, וז"ל משמע דס"ד דהש"ס דלרבנן ליכא מלקות משום לא תענה, וקשה לי הא בבן גרושה מפורש דלוקין ואצטריך בזה לא תענה וכו'. ברם לפי יסודו של הגר"ח זצוק"ל מסתלקת הקושיא, שכן חיוב המלקות אינו משום הלאו דלא תענה אלא מחלות השם של עד זומם ומדין הזמה וכנ"ל אליבא דהרמב"ם, וכן מורים דברי התוס' (ב.) ד"ה מעידין אנו וז"ל וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם, עכ"ל, כלומר שהמלקות באה מדין הזמה.
ולשיטת הגר"ח זצ"ל מסקנת הגמרא שם שלא תענה הוא "לאזהרה לעדים זוממים" אין לה המובן שנענשים בעבור הלאו, אלא שבלי עבירת הלאו לא היתה התורה מטלת עליהם שם עד זומם ודיני הזמה. אמנם עתה הואיל ומוזהרים משום לא תענה, הטילה עליהם התורה חלות השם עד זומם וכל העונשים והפסולים של הזמה הכרוכים עם חלות השם הזה.
ו) התוס' בשבועות (כא א ד"ה חוץ) מקשים שימנה גם עדים זוממים בין הלאוים שאין בהם מעשה ולוקין עליהם. אולם אליבא דהגר"ח זצ"ל אין עדים זוממין לוקים משום הלאו דלא תענה אלא מחמת דין ושם עד זומם ולכן אינם נחשבים יחד עם נשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם.
ז) מבואר לקמן (עד:) שלר"א הסובר הכחשה לאו תחילת הזמה, עדי נפשות שהעידו שקר ונודע שקרם בבא הרוג ברגליו לוקין משום לא תענה כי אינו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אליבא דר"א לא תענה מחייב עונש מלקות, ואילו הרמב"ם (פי"ח מהל' עדות הל"ו) פוסק שאין עדי שקר לוקין כשבא הרוג ברגליו משום דהכחשה תחילת הזמה והרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. בהתאם לפסק זה הסביר הגר"ח זצ"ל את דעת הרמב"ם שלעולם אין עדים זוממים לוקין ונענשין מחמת הלאו דלא תענה אלא ע"פ חלות השם דהזמה בגברא וכנ"ל, ודו"ק בסוגיות.
דרך אגב, הגר"ח זצוק"ל היה רגיל לומר שמפסק הרמב"ם הנ"ל עולה שעדי נפשות שהעידו בשקר ונודע שקרם כשבא הרוג ברגליו, מאחר שאינם לוקים כשרים הם לעדות, שכן אליבא דהרמב"ם רק העובר על לאו שיש בו מלקות פסול לעדות (פ"י מהל' עדות הל"ב). ואע"פ שעדים זוממין נפסלים לעדות שאני עדים זוממים כי בהם חל פסול מיוחד מדין הזמה הואיל והתורה קוראת לעדים זוממים עדי חמס, אבל עדי שקר בעלמא כשרים.
והנה בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו חלוקים רב הונא ורב חסדא (בב"ב לא ב) אם זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, אך לדברי הכל פסולים הם להעיד ביחד לאותה עדות אחרת. ועלינו לעיין אליבא דהגר"ח זצ"ל למה יפסלו לאותה עדות; אמנם כת אחת העידה שקר, אולם הרי לא הוזמה. וביאר הגר"ח זצ"ל עפ"מ שכתב הרמב"ם (פי"ח מהל' עדות הל"א - ד) וז"ל מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זה שנקרא עד זומם כו' בד"א בעדים שהוזמו אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות אין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית כו' ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו נהרגין או לוקין או משלמין מפני שהכחשה תחלת הזמה היא אלא שעדיין לא נגמרה, עכ"ל, המורם מדבריו שבעדים שהוכחשו יש חלות הזמה מספק אלא שלא נגמרה, ומשו"ה יש להם דין הדומה לעדים זוממים. עקב כך אין לצרפם לאותה עדות אחרת שכן בהצטרפותם לעדות נקראים עדי חמס ופסולים בודאי. לאור זה מכוון ראש לשונו של הרמב"ם "מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם", כי גם בהכחשה נולד ספק שקר בעדים וחל איפוא דין הזמה מספק ואילו עד שקרן שנודע שקרו מחמת שבא הרוג ברגליו כשר להעיד כי אין בו חלות דין הזמה כלל, שכן הזמה תלויה בעדים אחרים שיזימום או יכחישום, והוא חידוש גדול. ועיין בתוס' לקמן (עב:) ד"ה אין לך, ואכמ"ל.
לפי יסוד הגר"ח זצ"ל ניתן לבאר את שיטת ר"ת. הנה בשיעורים הקודמים (לדף ד. בתוס' ד"ה כראוי אדם) הסברנו שמצויים שני דינים בקלבד"מ: א) דין פטור; ב) דין שהעונש החמור כולל את העונש הקל.²⁴ והעלינו שם שברוצח בשוגג חל דין פטור ואילו ברוצח במזיד חל דין הכולל. לאור הנחה זו יש להבחין בין מיתה לזה ותשלומין לזה לבין מיתה ותשלומין לחד. במיתה ותשלומין לחד ניתן לומר שעונש המיתה החמור כולל את תשלומי הממון הקל שכן שני החיובים חלים מחמת אותו גברא המחייב. אולם במיתה לזה ותשלומין לזה לא יתכן לומר שהממון נכלל במיתה כי שני אנשים שונים מחייבים. דין קלבד"מ חל כאן רק מדין פטור תשלומין. וסובר ר"ת שבאותם חיובי מיתה שבתורה שמעשה העבירה הוא המחייב חלים שני הדינים של קלבד"מ - בין דין הפטור בין דין הכולל, ובכן חל דין קלבד"מ אף במיתה לזה ותשלומין לזה. מאידך בעדים זוממים מעשה העבירה אינו המחייב, אך הם חייבים עקב חלות השם של הזמה שחלה בגברא. מסתבר לפי"ז שדין הפטור של קלבד"מ - במיתה לזה ותשלומין לזה - אינו חל כי הפטור של קלבד"מ חל דוקא בחיובי עונשין משום מעשה עבירה. יסוד הפטור הוא מחמת מעשה העבירה שחל כפוטר של העונש הקל. אך אין פטור זה נוהג במחייב של חלות שם הזמה שחלה בגברא. רק הדין השני של קלבד"מ - דין הכולל חל בעדים זוממים. לכן דוקא דין קלבד"מ באופן של מיתה וממון לחד חל.
ודומה שהבחנת רבנו תם מתבארת גם בלי היסוד של הגר"ח זצ"ל: עדים זוממים העידו שקר בין לענין מיתה בין לענין ממון באותה הגדה עצמה המהווה רשעה אחת של עדות שקר. ולכן בעדים זוממים אינו חל פטור של קלבד"מ דעלמא כי הפטור חל רק כשיש שתי רשעויות - דהיינו שני מעשי עבירה שונים. ובעדים זוממים שיש רק רשעה אחת של עדות שקר הפטור של קלבד"מ שחל במיתה לזה ותשלומין לזה לא חל. מאידך דין הכולל של קלבד"מ חל בעדים זוממים אף שיש רק רשעה אחת, ולכן חל דין קלבד"מ במיתה ותשלומין לחד שהוא דין הכולל.
בא"ד. מיתה לאשה ותשלומין לבעל כו' גוף אחד כו' עכ"ל. הר"ת הביא ראייה לשיטתו מדמי וולדות והתוס' דחו את הראייה. לשם הסברת המחלוקת יש להקדים את המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהל' חובל (הל"ב) שהרמב"ם כתב בנוגע לדמי וולדות וז"ל ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי וולדות לאשה עכ"ל, והראב"ד השיג וז"ל א"א אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהי בגופייהו ה"מ אשת הגר דאין לה יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לה יורשים לעולם הם ליורשיו עכ"ל. אליבא דהרמב"ם בנגף לאשה לאחר מיתת הבעל דמי הוולדות שלה, ולראב"ד משלמים דמי הוולדות ליורשי הבעל. שיטת הראב"ד טעונה בירור שהרי לאחר מיתת הבעל כבר פקעה האישות כי אין אישות לאחר מיתה, והיאך יירשו יורשי הבעל את דמי הוולדות, הלא בשעת נגיפת האשה אין לה בעל וממילא ליכא זכות ליורשי הבעל.
מוכרחים לפרש שלדעת הראב"ד אין זכות הבעל בדמי ולדות סתם זכייה בגביית החוב, אשר באמת האשה היא המחייבת אלא שיש לבעלה זכות קדימה בענין הגבייה. אליבא דהראב"ד יש לבעל האשה בעלות בוולדות עצמן, והוא מוריש ליורשיו את זכות הממונות שיש לו בוולדותיו. ומאחר שמת לאחר שנתעברה וכבר היתה לו הזכות הזאת, יכול הוא להורישה ליורשיו בשעת מיתתו.
לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, חיוב דמי וולדות בעיקרו שייך לאשה הנחבלת ולא לבעלה, אלא שבנוגע לגביית החוב יש לבעל האשה זכות קדימה לגבות. בד"א כשנגפה בחיי בעלה, אבל כשנגפה לאחר מיתת בעלה הואיל ולא היתה לבעל זכות ממון בעצם הוולדות משלמים לה ולא ליורשיו.
במלים אחרות, הראב"ד סובר שחיוב דמי הוולדות מהווה חיוב נזק שמשלמים לבעל הוולדות - דהיינו לבעל - וכשמת מוריש זכות הממון שלו בוולדות ליורשיו. מאידך להרמב"ם חיוב דמי וולדות מהווה חיוב חובל, והאשה הנחבלת היא המחייבת, והבעל זוכה בתשלומין ממנה ובכן אם מת הבעל קודם שנגפה האשה גובה ולא היורשין.
באותה מחלוקת חלוקים ר"ת והתוס'. לפי ר"ת חיוב דמי הוולדות מהווה חיוב מזיק שחל מעיקרו כחיוב לבעל ולא לאשה. ואילו לתוס' חיוב דמי הוולדות מהווה חיוב חובל שחל משום המחייב של האשה הנחבלת אלא שהבעל זוכה בדמים ממנה. ודין מיתה לזה ותשלומין לזה תלוי במחייב ולא בחלות התשלומין.
בא"ד. אע"ג דהוי מיתה לשמים ותשלומין לחבריו ואין זה דיוקא דזה חשוב מיתה ותשלומין לחד עכ"ל. לתוס' מיתה לזה ותשלומין לזה היינו היכא שיש גברא אחר המחייב. מאידך לר"ת כל היכא שאותו גברא המחייב ממון אינו מחייב מיתה נחשב מיתה לזה ותשלומין לזה.
ויעויין למעלה בתוס' (ד"ה והיה גדי כו') שכ' בסוף דבריהם ז"ל שייך שפיר קלבד"מ הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל ותדע דלמ"ד משום ממונו מוקי כשהצית בגופו של עבד ופטרינן ליה אע"ג דלא הצית בגופו של גדי כו' עכ"ל. לכאורה יש לדון בדבריהם, בשלמא בזרק חץ בשבת וקרע שיראים בהליכתו הואיל ועקירה צורך הנחה חל דין קלבד"מ כי חיוב הממון חל לפני גמר המעשה המחייב מיתה ובכן חיוב הממון וחיוב המיתה מצטרפים אהדדי ואמרי' קלבד"מ. ואילו באופני התוס' חל חיוב המיתה מעיקרא לפני גמר המעשה וחיוב הממון חל בסוף המעשה, ומסתבר שמאחר שכבר נגמר חיוב המיתה מקודם אין עוד צירוף לחיוב הממון שבא לבסוף, ולא אמרי' קלבד"מ, וצ"ע.
תוס' ד"ה חציו דחרש הן. ז"ל ואומר ר"י דלמ"ד אשו משום חציו הוא לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו והכא אין במעשה השולח קרוב לודאי היזק הלכך לא דמי לחציו דחציו דחרש הן כו' עכ"ל.
ונראה לבאר דבריהם עפ"מ שיש לדון אם כח אדם מחייב באש מדין כח אחר מעורב בו או לא. ודומה שזה תלוי במחלוקת בין ר"י לר"ל. למ"ד אשו משום חציו מאחר שמעשה האש צריך להתייחס לבעל האש שיקרא מעשה שלו אין זה שייך בכח אדם אלא בכחות אחרים כגון רוח וכדומה.²⁵ ואילו למ"ד אשו משום ממונו שאין מצריכים צירוף מעשה האש לבעליו אף כח אדם בכלל כח אחר מעורב בו המחייב באש דעלמא. משום כך הקשה הגמרא על ר"ל הסובר אשו משום ממונו למה פוטר במסר אשו לחרש שוטה וקטן. ועל זה השיבה הגמרא שלר"ל מדובר במסר גחלת לחש"ו וליבה אותה החש"ו, כלומר ששונה מסירת גחלת ממסירת שור קשור ובור מכוסה שהם מזיקים בחפצא אלא ששמורים, אך במסירתם לחש"ו הבעלים פשעו בשמירתם וחייבים. מאידך גחלת אינה חפצא של מזיק כלל והבעלים פטורים משמירתה. לכן כשמסרו אותה לחש"ו והם עשו מהגחלת מזיק, הבעלים פטורים.²⁶
בא"ד. והא דפוטר ר' יוחנן אפילו במסר לו שלהבת לאו משום דאזיל לטעמיה דאית ליה אשו משום חציו דהא מסיק דאית ליה נמי משום ממונו אלא משום דקסבר שלהבת לא ברי הזיקא כמו שור עכ"ל. אמנם רש"י (ד"ה ור"י כו') פירש "ור' יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו". ושתים יש להקשות עליו: א) הרי למ"ד אשו משום חציו סובר נמי אשו משום ממונו; ב) למה יתחייב בגווזא סילתא ושרגא הרי צבתא דחרש קא גרים.
לכן העלו התוס' שלר' יוחנן שלהבת דומה לגחלת ואינה חשובה חפצא של מזיק ולפיכך הבעלים פטורים. ואילו כשמסרו לחרש גווזא סילתא ושרגא הרי מסרו לו חפצא של מזיק ומשום כך הבעלים חייבים.
בישוב הקושיא הראשונה על רש"י נראה שסובר אליבא דר"י שיש רק דין אחד של כח אחר מעורב בו, ומאחר שכח אדם אינו נחשב למחייב וככח אחר מעורב בו באשו משום חציו ה"ה בנוגע לאשו משום ממונו שאין כח אדם מחייב. והתוס' חולקים עליו ולדעתם הם שני דינים נפרדים שאינם תלויים זה בזה. כח אדם אינו מחייב מדין אשו משום חציו ובכל זאת מחייב מדין אשו משום ממונו.
אך בפרש"י לקמן (דף כג. ד"ה ה"ג) מבואר שבעל הגחלת חייב משום ממונו למרות שאינו חייב משום חציו מאחר שכחו של כלב מעורב בו, ולכאורה זה סותר מה שהעלינו שלרש"י שני המחייבים של חציו ושל ממונו תלויים זה בזה. ונר' שאין בזה שום קושי שהרי כאן מדובר בהגדרת כח אחר מעורב בו המחייב באש, ולרש"י כח אדם אינו חשוב כח אחר בין לענין חציו בין לענין ממונו. מאידך היסוד דלקמן הוא שחיוב בעל הכלב מדין חציו דכלבו מפקיע את חיוב החציו של בעל הגחלת כי א"א שאותה אש תהיה חציהם של שני מזיקים שונים. והואיל והגחלת מחייבת מדין חציו של הכלב אין היא מחייבת משום חציו של בעל הגחלת, ומ"מ מחייבת את בעל הגחלת משום ממונו.
כל זה ליישב את הקושי' הראשונה על רש"י. אשר לקושי' האחרת מגווזא סילתא ושרגא נראה שרש"י סובר שרק אם האדם יעשה את מעשיו על דעת עצמו ושלא על דעת בעל האש אמרינן שאין מעשיו מתייחסים לבעל האש כחציו ומופקעים מחלות דין כח אחר מעורב בו. אולם אם בעל האש יצווה לאדם לקחת את אשו וללכת ולהזיק בה והיה מעשה האדם על דעת בעל האש שציווהו בכה"ג מעשיו נחשבים לכח אחר מעורב בו ומחייבים את בעל האש מדין חציו. לשם כך מחייבת מסירת גווזא סילתא ושרגא את בעל האש מדין חציו של בעל האש כי במסירתו כאילו בעל האש ציוה את החרש שידליק ויזיק.²⁷
²⁰ רבינו זצ"ל סיפר לנו שהביאור הזה ברמב"ם הציע לפני דודו הגרי"ז הלוי זצוק"ל והסכים עמו אע"פ שלכתחילה רצה הגרי"ז זצוק"ל לפרש את הרמב"ם בדרך אחרת.
²¹ אך יתכן שאף ברמב"ם כך הוא הביאור, שהרי הרמב"ם פוטר הממית עבד שהיה לו לברוח מתשלומין. וצ"ע למה פטור מלשלם דמים מאחר שאין לומר קלבד"מ. ולכאורה י"ל שפטור מתשלומין משום שאין בהריגת אדם חיוב חבלה ודמי נזק וכמו שהציע רבינו זצ"ל בביאור הסוגיא.
ועוד נראה שהשאלה של תשלומין בהריגת עבד תלויה במי הוא המחייב - העבד או האדון. כי אם העבד המחייב של חבלתו ונזקו אז במקום שנהרג אינו מחייב ממון כי מיתת אדם אינה מחייבת תשלומין לנהרג. מאידך אם האדון הוא המחייב מסתבר שמחייב תשלומין גם במיתת עבדו.
נ"מ שאם העבד הוא המחייב של הנזק, הנזק חיוב קנס הוא וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל ומזיק (הל"ו). מאידך אם האדון מחייב את הנזק הו"ל חיוב ממון - כאילו הזיק שורו של חבירו. ועיין ברמב"ם בפ"ד מהל' חובל (הלי"א), ולכאורה משמע מהרמב"ם שהאדון הוא המחייב ולא העבד, אך הרמב"ם סותר את עצמו בפ"ה מהל' עבדים (הלי"ד) ומשם משמע שהעבד הוא המחייב. ועיי"ש בכסף משנה, וצ"ע.
עוד יתכן שאם אדם המזיק חייב לשלם משום חסרון שמירת גופו אז ישלם בשביל מיתת עבד כמו בעל שור שהמית עבד שחייב לשלם כי פשע בשמירת שורו המזיק. מאידך אם אדם חייב לשלם משום מעשה ההיזק שעשה י"ל שמעשה רציחה מופקע מחלות מעשה היזק ולכן אדם שהמית עבד פטור מלשלם בשביל מיתת העבד.
²² עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף קפ"ה - קפ"ז.
²³ עי' בתומים סי' ל"ח ובשאגת אריה על מס' מכות שהקשו כן ותירצו שמאחר שמצריכים שיראו העדים זה את זה ואחרת הרי הן שתי עדויות, מוכרחים איפוא להסיק שהעד השלישי אמר שהוא ראה את שני העדים האחרים, וא"כ גם הוא העיד עדות שקר. ונראה דעכ"ז לא העיד לשקר לחייב את הנידון, אלא שהשקר שהעיד שראה את האחרים מצרפו לכת הזוממים, ומחוייב משום חלות השם דעד זומם, וכביאור הגר"ח זצ"ל.
²⁴ עי' בקצוה"ח סי' כ"ח אות א' ובקובץ שיעורים כתובות אות צ"ג.
²⁵ עיין בשיעורים לעיל (דף יט:) לתוס' ד"ה וכי אתמר.
²⁶ עיין למעלה בשיעורים (דף ט:) בענין מסירת נזקין לחש"ו.
²⁷ יש לעיין אם חיוב דבעל האש המצוה אחר שידליק אש ויזיק שייך בחש"ו בלבד שאין להם דעת או דלמא בכל אדם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

לאפושי. גמליה בטעינה עד שתכנס לתוך החנות: והיה גדי כפות לו. לגדיש: ועבד סמוך לו. לגדיש: ונשרף עמו חייב. אגדי ואגדיש לפי שאין לו דין מיתה בשביל העבד שהיה לו לברוח: עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרפו עמו פטור. אגדי ואגדיש דקם ליה בדרבה מיניה שההורג העבד נהרג דכתיב נקם ינקם (שמות כא) והאי דנקט גדי משום דמוקמינן לקמן בגדי דחד ועבד דחד דבגדיש ועבד ליכא לאוקמי הכי דאורחא דמלתא לשדורי איניש עבדיה לשמור גדישו ואיידי דנקט גבי עבד כפות וסמוך נקט גבי גדי כפות וסמוך ואע''ג דבגדי אין לומר היה לו לברוח שהרי אין בו דעת ואם אינו כפות וסמוך נמי חייב כדאמרינן בשילהי פרקין (דף כז.) שורו כממונו: אם קטל תוריה עבדא ה''נ דלא ליחייב. ממון הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו (שם): שהצית בגופו של עבד. דהא ודאי ממש הרגו: בגדי דחד ועבדא דחד. ואיצטריך לאשמועינן דאע''ג דאין חייב מיתה בשביל הגדי מפסיד בעל הגדי: אילו מסר שורו לחרש ה''נ דלא מיחייב. הא אמרינן בפ''ק (ד' י.) חומר בשור מבאש שאם מסרו לחרש חייב: גחלת וליבה. החרש דלא דמי לשור דשור מזומן להזיק אבל הא דגחלת חרש עביד ליה להיזק: ברי היזיקא. מזומן היזיקו והוי כשורו: ור' יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור. ור' יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו והכא חציו דחרש הן: גווזא. עצים יבשים: וסילתא. עצים קטנים דקים דהאי ודאי פושע הוא: תצא מעצמה. משמע וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חבירו אלא בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה ואפילו הכי קרי מבעיר את הבערה כאילו הדליקו בעצמו אלמא אשו משום חציו:

רישא בעל גמל חייב וכו'. אע''ג דמעיקרא נמי הוי טעמא דרישא וסיפא הכי אלא דמעיקרא היה הטעם פשוט יותר למאן דאמר אשו משום חציו דמתחייב בעל הגמל על תחלת הדלקת הפשתן ואע''פ שהאש הולכת מעצמה ע''י רוח מצויה אבל למ''ד משום ממונו דלא מחייב אלא על שמסכסכת הבירה ובזה לא פשע כ''כ שלא ראה הדליקה עד שעמדה סמוך לבירה ואז לא היה יכול לסלקה לפי שעמדה להטיל מימיה ולכך הוצרך לפרש דאפ''ה חייב דלא איבעי ליה לאפושי בטעיניה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה כשיכנס פשתנו לתוך החנות ותדליק בנר ותעמוד להטיל מימיה לא יוכל לסלקה משם: והיה גדי כפות לו. תימה דליתני ברישא גדי ועבד סמוך ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא טפי ופי' רשב''ם דגדי נמי היה לו לברוח ורישא דקתני גדי כפות ועבד סמוך דוקא בכה''ג חייב ובסיפא גדי סמוך ועבד כפות לו פי' או עבד כפות לו וה''פ גדי סמוך לו ועבד כמו שאמר ברישא שהיה סמוך לו פטור אע''ג דלא קם ליה בדרבה מיניה משום דהיה לו לברוח ועבד כפות לו וגדי כמו כן כפות כמו שאמר ברישא פטור אע''ג דלא היה לו . לברוח דקים ליה בדרבה מיניה וההוא דסוף פירקין (ד' כז.) עבדו כגופו שורו כממונו איירי בעבד ושור כפות והבעלים עומדים אצלם וכשהניח הגחלת על לב עבדו פטור שמחשב בלבו שהאדון יסירנה ולא יסמוך אתשלומין אבל כשהניח על לב שורו אינו חושש האדון להסירה לפי שישלם לו דמי שורו ור''ת מפרש דאיצטריך גדי כפות דחייב אע''ג דפטרינן טמון באש דדרשינן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי וס''ד דכל דבר דלאו אורחיה הכי לאו כעין קמה הוא ופטור וגדי אין דרכו להיות כפות וס''ד למפטריה וקמ''ל השתא ברישא דאפ''ה חייב וסיפא קמ''ל דאע''ג דסמוך הוא דהוי כי אורחיה פטור לכך תניא ההיא מתניתין דהכונס (לקמן דף סא:) בתר פלוגתא דטמון דר' יהודה ורבנן ובתר הך בבא דגדי כפות קתני ומודים חכמים לר' יהודה במדליק הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים והפסיק התנא בהאי בבא כדפרישית לאשמועינן דאע''ג דלאו אורחיה בגדי להיות כפות חייב ואפילו למ''ד אשו משום חציו דלא שייך בדידיה למפטר טמון מ''מ אצטריך לאשמועינן דחייב היכא דכלו לו חציו לאחר שריפת העבד ואע''ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת גדי מחמת ממונו שייך ביה שפיר קם ליה בדרבה מיניה הואיל וע''י מעשה אחד בא הכל ותדע דלמ''ד משום ממונו מוקי כשהצית בגופו של עבד ופטרינן ליה אע''ג דלא הצית בגופו של גדי ולפי' ר''ת ורשב''ם אתי שפיר הא דנקט גדי ולא נקט גדיש ובקונטרס פי' משום דמסקינן בגדי דחד ועבדא דחד וסתמא העבד לבעל הגדיש שאדם מניח עבדו לשמור גדישו ולפירושו צ''ל הא דפריך מאי למימרא הוה מצי למימר ולטעמיך תיקשה לר' יוחנן אמאי נקט גדי: קטל תוריה עבדא ה''נ דלא מיחייב. פ''ה הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו וקשה דאם רצה לומר דה''ה לגבי אשו דמשלם שלשים של עבד הא אי אפשר לומר כן דבפ''ק (דף ט:) אמרינן דהשור משלם שלשים של עבד משא''כ באש ואם ר''ל דכי היכי דהתם משלם קנס ה''נ משלם דמי הגדי הא לא גמרינן ממון מקנס ונר' לר''י דהכי פריך ה''נ דלא מחייב בממון שהזיק עם הריגת העבד והא בדבר שממונו עושה לא שייך קם ליה בדרבה מיניה: בגדי דחד ועבדא דחד. וכן נמי אמר רבא בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור וקשה דבפ''ק דסנהדרין (דף י. ושם) אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב ותירץ הר''ר יצחק בר מרדכי דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד משום דמחייב מיתה לכל אדם דהכל חייבין להורגו להציל הנרדף ור''ת מפרש דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד ואע''ג דבעדים זוממין נמי כשהוא מיתה ותשלומין לאחד פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם והביא ראיה דגמרינן (כתובות דף לה.) שאין מיתה ותשלומין מלא יהיה אסון ענש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש והתם מיתה לאשה ותשלומין לבעל ומיהו אין זה ראיה דעל כרחך צ''ל דהא חשיב מיתה ותשלומין לאחד כיון שהן גוף אחד דאי לאו הכי למאי דבעי למימר מעיקרא בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) גבי רודף דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב היכי הוה משני ליה לקרא ועוד הביא ראיה דתנן במכילתין (דף לד:) דהוא שהדליק הגדיש או שחבל בחבירו בשבת פטור דקם ליה בדרבה מיניה אע''ג דהוי מיתה לשמים ותשלומין לחבירו ואין זה דיוקא דזה חשיב מיתה ותשלומין לחד וקצת קשה לר''י מה חידוש יש בגדי דחד ועבדא דחד טפי ממה שהיה של אחד הלא אין מתחייב מיתה לפי שהפסיד לו עבדו דאפילו הרג עבד של עצמו חייב וצריך לדחוק דמ''מ נ''ל חידוש יותר: חציו דחרש הן. תימה לר''י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר' יוחנן נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצויה א''כ מה קשה לר''ל הא לא דמי למסר שורו דהא כ''ע מודו דאין חייבין כלל על האש אלא ביכולה להזיק ברוח מצויה ואומר ר''י דלמ''ד אשו משום חציו הוא לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו והכא אין במעשה השולח קרוב לודאי היזק הלכך לא דמי לחציו דחציו דחרש הן אבל למ''ד משום ממונו אע''ג דלא מזומן כולי האי מחייב מידי דהוי אמסר שורו קשור כראוי לחרש דחייב דדרכו לנטורי ע''י עסקיו של חרש אע''ג דלא הוי קרוב לודאי כעין חציו והא דפוטר ר' יוחנן אפילו במסר לו שלהבת לאו משום דאזיל לטעמיה דאית ליה אשו משום חציו דהא מסיק דאית ליה נמי משום ממונו אלא משום דקסבר שלהבת לא ברי הזיקא כמו שור כדאמרינן בפרק קמא (דף ט:):

דף כב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד