דף ט - ב
אילימא שליש ביתו, אם נפרש שהכוונה שאדם צריך להוציא שליש ממונו לצורך קיום מצווה כלולב, ציצית או ספר תורה, וכיוצא בזה, אלא מעתה, אם כך, שעל מצווה אחת עליו להוציא שליש ממונו, יוצא דאי אתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתיה! אם הזדמנו לו שלש מצוות, עליו להוציא את כל ממונו. וזה לא מסתבר. [19]
אלא, אמר רבי זירא: בהידור מצווה - עד שליש במצוה.
כוונת רב הונא היא לעניין הידור מצווה, שאם בא להוציא מעות עבור מצווה, ומוצא דבר מהודר יותר בתוספת שליש המחיר, עליו להוסיף ולקנות את הדבר המהודר. כגון הקונה ספר תורה, [20] אם מצא ספר מהודר יותר, יוסיף שליש הדמים, ויקנה את המהודר. [21] והגמרא מסתפקת במדידת השליש:
בעי רב אשי: שליש זה שעליו להוסיף, האם הכוונה לשליש מלגיו [מתוכו], דהיינו שליש מתוך הסכום שהוצע לו לקניית הפשוט, אותו הוא יוסיף למהודר, וכגון אם הוצע לו הפשוט בששה דינרים, יוסיף שליש המחיר, שהם שני דינרים, ויקנה את המהודר בשמונה.
או שליש מלבר [מבחוץ], שמחלק הסכום לשני חלקים, ומוסיף עוד חלק שלישי, שהשליש הוא מהסכום הסופי, דהיינו שיקנהו בתשעה דינרים. [22]
ומסקנת הגמרא: תיקו! הספק עומד במקומו ללא הכרעה.
במערבא אמרי משמיה דרבי זירא, בארץ ישראל [שהיא בצד מערב של בבל] היו שונים כך בשם רבי זירא: עד שליש שמוסיף עבור הידור מצווה, הוי ההוספה משלו, שלא יקבל על כך שכר בעולם הזה אלא שכרו שמור לו לעולם הבא, כמו שנאמר "היום לעשותם" [דברים ו], ודורשים "ולא היום ליתן שכרם" אלא לעתיד לבוא. אבל מה שמוסיף מכאן ואילך, יותר משליש, משל הקדוש ברוך הוא, זה יפרע לו הקב"ה בחייו. [23]
מתניתין:
משנתנו באה ללמד כיצד באיזה אופן מתחייב אדם על נזקי ממונו שהזיק, על איזה נכסים שהזיק הוא חייב, ובאיזה מקום:
א. כל שחבתי בשמירתו, כל דבר שנתחייבתי לשמרו שלא יזיק, "הכשרתי" את נזקו. אם לא שמרתיו כראוי, והזיק, נחשב שאני הכשרתי והכנתי את הנזק, ולכן אני חייב. [24] ב. הכשרתי במקצת נזקו, גם אם לא הכשרתי והכנתי אלא רק מקצת הנזק, הרי חבתי בתשלומי נזקו, נתחייבתי בתשלומי הנזק, כהכשר כל נזקו, כאילו הכשרתי והכנתי את כל הנזק [ובגמרא יבואר באיזה אופן מדובר].
ג. אין המזיק חייב אלא אם הזיק נכסים שאין בהם דין מעילה, דהיינו נכסי הדיוט. אבל המזיק נכסי הקדש פטור מלשלם, כדרשינן "שור רעהו", ולא שור של הקדש [לעיל ו ב].
ד. אין חיוב תשלום נזקים אלא על היזק נכסים שהן של בני ברית, של ישראל, ולא של גוי. שאם הזיק נכסי גוי פטור [כדלקמן במשנה לז ב]
ה. וכן אין חייב אלא המזיק נכסים המיוחדים, שיש להם בעלים, פרט לנכסי הפקר [ובגמרא יבואר מה המשנה מחדשת בזה]. [25]
ו. והחיוב הוא בכל מקום שהזיקו נכסיו את נכסי חברו, חוץ מרשות המיוחדת למזיק, שאם נכנס השור הניזוק לרשותו של המזיק, יכול המזיק לומר לניזק: מה לשורך ברשותי?
ז. ורשות הניזק והמזיק. חצר שיש בה רשות גם למזיק וגם לניזק [בגמרא יבואר].
ח. וכשהזיק, חב [חייב] המזיק לשלם את תשלומי הנזק - במיטב הארץ! מעידית שבנכסיו. [26]
גמרא:
הגמרא מביאה ברייתא המפרשת את הכלל הראשון שבמשנה:
תנו רבנן, זה ששנינו "כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו", כיצד? באיזה אופן הוא אמור?
כגון שור ובור [או בור], שהיו ברשותו של אדם, שמסרן לידי חרש או שוטה וקטן, שאינם בני דעת [ואי אפשר לסמוך עליהם שישמרו על השור או הבור שלא יזיקו], והשור או הבור הזיקו, חייב בעל השור או הבור לשלם.
מה שאין כן באש, שאם היתה ברשותו אש, ומסרה לחרש שוטה וקטן, והזיקה האש, פטור האדם שמסר להם את האש מלשלם. [27]
ודנה הגמרא בהבדל בין אש לשור ובור, ובאיזה מציאות מדובר: במאי עסקינן, באיזה שור ובור מדובר?
אילימא בשור קשור ובור מכוסה, אם נאמר שמדובר באופן שמסר לחרש שור קשור, ששמור הוא מלהזיק, וכן בור מכוסה, שאי אפשר ליפול בו, דכוותה גבי אש, ובדומה להם מדובר לגבי אש, שמסר לו אש שמורה, דהיינו גחלת, שאינה בוערת מעצמה בלא ליבוי, אם כן, יקשה: מאי שנא הכא ומאי שנא הכא? מדוע שונה דין השור והבור מדין האש? הרי כיון שהשור והבור שמסר לידי החרש היו שמורים, יש לפוטרו בשור ובור כמו שפטור באש. [28]
אלא ודאי, מדובר במזיקים שאינם שמורים, דהיינו בשור מותר, שאינו קשור, ובור מגולה, ולכן המוסרן לידי חרש חייב. ודכוותה גבי אש, ובדומה להם צריך לומר באש, שמסר לו אש שאינה שמורה, דהיינו שלהבת [גחלת מלובה].
אך גם זה תמוה, וכי על אופן כזה אפשר לומר "מה שאין כן באש", דפטור?! והא, הרי שנינו במתניתין לקמן [נט ב] "השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם", ואמר ריש לקיש משמיה [משמו של] דחזקיה: לא שנו במשנה שפטור מדיני אדם אלא כשמסר לו לחרש גחלת, והחרש ליבה את האש עד שהזיקה. אבל אם מסר לחרש שלהבת והזיק בה, חייב. מאי טעמא? משום דהא ברי היזקא! כיון שהשלהבת עומדת ומזומנת להזיק, היא נחשבת כמזיק שלו, כמו שורו.
ואם כן, הברייתא ודאי לא מדברת באופן שמסר לו מזיקים לא שמורים, וחוזרת השאלה - באיזה מזיקים מדובר?
ומתרצת הגמרא: לעולם הברייתא מדברת בשור קשור ובור מכוסה ששמורים הם מלהזיק. ודכוותה גבי אש, ובדומה לזה לגבי אש מדובר באש שמורה דהיינו גחלת.
ודקא אמרת, ומה שהקשית: מאי שנא הכא שחייב, ומאי שנא הכא שפטור, שפיר יש לחלק ביניהם, כי השור והבור, גם אם לא מוסרן לחרש, אינם נחשבים שמורים כראוי, שכן שור קשור דרכיה לנתוקי, להתיר מעצמו את הקשירה, וכן כיסוי הבור דרכיה לנתורי, ליפול מאליו. וכיון שהשמירה שלהם מלכתחילה לא היתה כראוי, לכן אף כשמסרם לחרש, והחרש התיר את הקשרים של השור או פתח את כיסוי הבור, חייב המוסר. [29] אבל גחלת מצד עצמה, אינה עשויה להזיק, כי כמה דשביק לה, מעמיא עמיא ואזלא. אם מניחה לגחלת כמות שהיא, הרי היא הולכת ונכבית מעצמה, ואיננה נחשבת למזיק. ועל זה שמסרה לחרש אין לחייבו, כי לא היה עליו לשער בדעתו שהחרש ילבה את הגחלת ויזיק. [30]
אך עדיין שואלת הגמרא: ולפי רבי יוחנן, דאמר, שמפרש את דברי המשנה לקמן "השולח את הבעירה ביד חרש, פטור מדיני אדם", שאפילו מסר לו לחרש שלהבת, נמי פטור. ולפיו, מה שנאמר בברייתא "מה שאין כן באש" פירושו שפטור אפילו אם מסר לו שלהבת, ודכוותא הכא, ובדומה לזה בשור ובור, מדובר בשור ובור שאינם שמורים, דהיינו בשור מותר, ובור מגולה, ואם כן, עדיין צריך ביאור, מאי שנא הכא, גבי שור ובור, שאם מסרן לחרש חייב, ומאי שנא הכא, לגבי אש, שאם מסרן לחרש פטור. [31]
ומתרצת הגמרא: אמנם מדובר בשור מותר ובור גלוי ובשלהבת, ובכל זאת יש לחלק ביניהם, כי התם גבי אש, צבתא דחרש קא גרים, אחיזת החרש באש היא זאת שגרמה את הנזק, [32] לפי שהוא נטלה והוליכה אל הגדיש שנשרף, ולולי החרש לא היה נעשה הנזק. אבל הכא, לגבי שור ובור, לא צבתא דחרש קא גרים, לא אחיזת החרש גרמה את הנזק, כי הרי השור הלך לבדו והזיק, וכן הבור הזיק מצד עצמו, ואף לולי החרש היה נעשה הנזק, לכן חייב בעל השור ובעל הבור. [33]
ובעקבות הברייתא המשמיעה חומרא בשור ובור מאש, מביאה הגמרא ברייתא העוסקת בהבדלי החומרות שיש בין האבות:
תנו רבנן: חומר בשור מבבור, יש חומרא בשור [היינו קרן [34]] שאין בבור, וכן להיפך: יש חומר בבור מבשור.
והברייתא מפרשת: חומר בשור מבבור:
א. שהשור המועד שהמית אדם משלם בעליו את הכופר.
ב. וכן חייב בשלשים של עבד. שאם המית שור עבד, משלם בעליו של השור שלשים שקלים לאדוניו של העבד.
ג. וכן אם השור המית אדם ונגמר דינו למיתה, אסור שור זה בהנאה.
ד. ועוד חומר יש בו שדרכו לילך ולהזיק.
מה שאין כן בבור. שהרי בעל הבור פטור מן הכופר, ומשלשים של עבד, כי הבור פטור על מיתת אדם, דדרשינן "ונפל שמה שור", "שור" ולא "אדם". [35] וכן הבור אין דרכו לילך ולהזיק.
חומר בבור מבשור
א. שהבור תחילת עשייתו לנזק, מתחילת עשייתו עומד ומוכן הוא להזיק. [36]
ב. וכן מועד הוא מתחילתו לשלם נזק שלם.
מה שאין כן בשור, שאינו עומד בתחילת עשייתו להזיק, ואינו משלם בתחילה [בהיותו תם] אלא חצי נזק. [37]
הערות
[19] הראשונים הוכיחו מכאן שאין חיוב להוציא את כל ממונו אפילו עבור מצווה עוברת, ואפילו שליש ממונו אינו חייב להוציא. ראה שם. והקשו אחרונים מהמבואר בקידושין כט א שאדם אשר אין לו אלא חמש סלעים בלבד חייב לפדות את בנו, וכן חייב להוציא את כל ממונו לעלות לרגל. ויש שתירצו, שבפדיון הבן הוי חוב לכהן, ולכן אין לו קצבה, אבל ממצות עליה לרגל קשה. וכתב הביאור הלכה סימן תרנ"ו לחדש, שאע"פ שאין חיוב לפזר הון רב למצווה, מכל מקום, מי שמתפרנס ממלאכתו ולא תגרע פרנסתו במה שיוציא על המצווה, וכן לא יתחזק מצבו אם לא יוציא, חייב ליתן על המצווה אף יותר. והחזו"א או"ח סימן קמ"ט סק"ג תירץ, שמדובר שהיה בידו מעות, ואכלן, ונותרו רק אלו, לכן חייב להוציאן למצוות. ובספר חלקת יואב דיני אונס ענף ז' רצה לחדש שכל זה נאמר להוציא על מצווה יותר משוויה, אבל אם זה שוויה, חייב להוציא כל ממונו. אבל אין כן דעת האחרונים. וכל זה לעניין מצוות עשה, אבל לעניין מצוות לא תעשה כתב הרשב"א שחייב ליתן כל ביתו כדי שלא יעבור. וראה בב"ח סימן תרנ"ו שהקשה ממה שבג' עברות החמורות נאמר "בכל מאדך", ומשמע שבשאר עברות אין חיוב לתת כל ממונו, ראה שם מה שמיישב. והראב"ד הקשה "וכי יש דמים למצוות? ואיך יכול לומר: לא אקנה לולב ואתרוג עד כדי כך וכך! ? ומי שם להם דמים, והמצווה האחת חשובה כל ממונו. ויש לומר, עד כי שלא יבוא לידי עני ויצטרך לבריות, והעני כמיתה הוא". וראה ב"ברכת אברהם" [תנינא], המבאר על פי הירושלמי שהחיוב על האדם הוא רק כשיש לו ממון. ראה שם. ובאילת השחר מדייק שכל הנידון בסוגיין הוא עד כמה עליו להוציא עבור הידור, משמע שאם בידו להדר ללא הוצאה, צריך לעשות זאת. וכגון שאין לו אתרוג [בשאר ימות החג, פרט ליום ראשון], ובא לשאול מאחרים, יהיה עליו לחפש לשאול אתרוג מהודר, ואף ביותר משליש. ראה שם.
[20] לדעת רש"י מקיימים בקנייה מצוות כתיבת ס"ת. וראה ברמ"א יו"ד סימן ע"ר סעיף א.
[21] רש"י. והתוס' פירשו ששיעור שליש נאמר לגבי גודל החפץ של המצווה ולא לגבי דמיו, שאם שיעור האתרוג בצמצום הוא "כאגוז" [לדעת ר"מ], יש להדר לקנות אתרוג בשליש גדול יותר. ולפי זה לא נאמר כמה דמים עליו להוציא. ויש ראשונים המפרשים שההידור הוא בגודל אך השיעור שליש הוא בדמים, כלומר, עד שליש בדמים כדי לקנות גדול יותר מהשיעור המצומצם. והנה לשיטת רש"י קשה, שכל פעם ימצא מהודר יותר, ויצטרך להוסיף שליש במחיר עד שיוציא הון רב. וכתב בביאור הלכה בשם הגר"א שיש לומר שלא הטריחו עליו אלא בפעם הראשונה בלבד. וראה בשער הציון סק"ב שמביא פלוגתת ב"י והגר"א בדעת רש"י אם מדובר רק כשעומד לקנות או גם כשכבר קנה. ולשיטת התוס' משמע שחיוב הידור זה הוא רק בשיעור של גודל ולא בשאר הידורים. וצריך ביאור, מדוע הידור זה עדיף על הידורים אחרים. ועיין ב"ים של שלמה" כאן שכתב שהידור זה הוא רק באתרוג משום דכתיב בתורה הדר. אך המג"א סימן תרנ"ו נחלק, דמשמע שהוא הידור בכל מצווה, והוי מטעם "זה אלי ואנוהו" כמו שכתב רש"י. וראה במשנה ברורה שם שכתב הטעם שחיישינן שמא יתמעט אח"כ השיעור. וצ"ע לפי זה בדברים שלא שייך בהם מיעוט אם יש עניין להדר בהם. וראה בשו"ע שם שהביא את שתי השיטות, ובמשנה ברורה וביה"ל שם, שמבאר את השיטות באריכות. וראה עוד במהרש"א ח"א שמטעים מדוע השיעור בהידור הוא שליש. וראה בחי' הגרי"ז על הרמב"ם [פ"ד מהל' חנוכה], לבאר כיצד תיקנו מהדרין מן המהדרין בחנוכה הא הוי יותר משליש. ראה שם.
[22] הר"ח כתב דעבדינן לחומרא, מלבר. והרא"ש כתב שעד שליש מלגיו, כיון דלא איפשיטא הבעיה. וביארו הפ"ח והב"י, שהרא"ש סובר שהידור מצווה הוא רק מדרבנן ולכן פסק לקולא. אולם המהרש"ל תמה על הרא"ש, הרי ספק בהידור מצוה הוא ספיקא דאורייתא והוה לן למיזל לחומרא. וכתב ליישב "אפשר שהוא סבר דאין זה דאורייתא, מאחר שאינו מצוות עשה, רק מצווה בעלמא להדר במצווה". ומשמע שאף דהוי מהתורה, בכל זאת, ספיקא לחומרא נאמר רק על עיקר המצווה ולא על ההידור. ויש מי שכתב ליישב שאמנם הוי מהתורה אך שיעור שליש הוי מדרבנן.
[23] ראה עוד ברבנו חננאל מה שמפרש בזה ובנמו"י. וראה בתו"ח המפרש שעד שליש הוא על חשבון מה שנקצב לו בר"ה, ויתר על שליש אינו בחשבון.
[24] רש"י. והוסיף ופירש לשון שני, שהכשרתי את נזקו היינו עלי להכשיר ולתקן את נזקו, כלומר, עלי לשלם. ובשיטמ"ק מביא בשם מהר"י כץ שללשון זה צריך לפרש "חבתי בשמירתו" פשעתי בשמירתו. וראה בנמו"י.
[25] כך פירש רש"י. ויש שהעירו, שבגמרא מבואר למסקנא שהשור המזיק הוא הפקר, ולא שור הניזק.
[26] בתחילת הפרק [ד א] נתבאר לפי שמואל שהמשנה באה בזה לרבות את הקרן. [רש"י]
[27] כוונת הברייתא שהמשנה לא באה כאן להשמיענו את עיקר הדין שאם לא שמרו על המזיק שחייבים על הנזק, משום שזה כבר תני במשנה הראשונה בצד השווה וכו'. אלא כאן איירי בדין מסר לחשו"ק. מנחת יהודה.
[28] כך פירשו התוס', והוכיחו שאין לפרש שהשאלה היתה שנחייב גם בגחלת, שאם כן לא מובן ההמשך שהגמרא מעמידה בשור מותר ובור מגולה, הרי אין זה מיישב מידי את הקושיה למה בשלהבת יהיה פטור. והנה מה שכתבנו ששור קשור ובור מגולה הם מזיקים שמורים, כך כתבו התוס' וכך כתב הרמב"ן גם לפי רש"י, וראה על כך בהערה הבאה.
[29] כך מפרש רש"י. והנה התוס' כתבו להוכיח ששור קשור ובור מכוסה הכוונה שקשור ומכוסה כראוי, שאחרת לא נחשב לקשור ומכוסה. ולפי זה נתקשו מהמשנה לקמן נב. שאם כיסה בור כראוי פטור ומדוע כאן חייב. ולכן מפרשים שאמנם הכיסוי הוא כראוי, אך כיון שמסרם לחרש גרע, כי החרש דרכו להתיר קשרי השור ולהסיר כיסוי הבור, ורק גחלת אין דרכו ללבות [וראה בהערות בחברותא על התוס']. והרמב"ן במלחמות [להלן נב ב] כתב, שגם רש"י סובר שמדובר שקשר וכיסה כראוי, ומה שמפרש שדרכו של השור להתיר וכו', ולכן היא שמירה רעועה, הכוונה היא שלכן חייב לבוא לאחר זמן ולבדוק אם נפתח הבור וניתרו הקשרים, וכיון שלא בא הוי ליה פושע. ואף שנפתחו בסוף ע"י החרש הוי ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס. וראה באבן האזל [פ"ד מנז"מ הל"ו] שהקשה על הרמב"ן שאם כן נתת דבריך לשיעורים, שצריך אומדנא מתי כבר הגיע הזמן לחשוש אולי נפתח הבור. ואולם הפני יהושע כתב שזהו דוחק, ולכן מפרש שלרש"י מדובר אכן שלא קשר וכיסה כראוי, [ועוד שבשור גופיה קשירה לבד אינה נחשבת שמירה, אלא צריך לנעול בפניו כראוי]. וכן מפרש הראב"ד שמדובר שלא כיסהו כראוי, ומה שהקשו התוס' שאם לא כיסה כראוי לאו כלום הוא, מתרץ הפנ"י שהיה סלקא דעתך שהקשירה והכיסוי יחשבו לשמירה פחותה, וכיון שלא ניתר מאליו אלא ע"י חרש, תועיל השמירה הפחותה שלא יחשב תחילתו בפשיעה. והגמרא מתרצת ששור דרכו לנתוקי ולכן הוי תחילתו פשיעה. מה שאין כן בגחלת שאין פשיעה כלל. [והנה הפנ"י כתב שבשור הוי תחילתו וסופו פשיעה, וראה באילת השחר מה שהקשה, ומסיק דהוי תחילתו בפשיעה וסופו אונס]. והנה לשיטת התוס' מובן למה נקטה הברייתא שמסרן לחשו"ק, כי לולי זה היה פטור, אבל לרש"י שדרכו לנתורי מאליו צריך ביאור, למה נקט שמסרן לחשו"ק. ובשיטמ"ק מביא בשם הגליון "דמצינן למימר דהא דנקט מסרו לחרש שוטר וקטן משום סיפא דמה שאין כן באש שאעפ"כ שמסרו לחשו"ק דגרע בהכי אפ"ה פטור באש משום דמעמיא. ועוד כתב השיטמ"ק ליישב לדעת רש"י כדעת הפנ"י שאין הקשירה כראוי אלא שהחרש שומר קצת, והחידוש שאף שהחרש שומר מעט, כיון שבלא חרש דרכו לנתוקי חייב דהוי פשיעה [וראה בתד"ה ורבי יוחנן].
[30] והוי כרוח שאינה מצויה לקמן נט ב [ראה בברכת אברהם].
[31] התוס' פירשו שהגמרא סברה שרבי יוחנן פוטר בשלהבת כיון שהחרש עושה שמירה, ולכן מקשה שיפטור גם בשור ובור ראה שם.
[32] רש"י. ולשון אחר פירש "צוותא" מלשון צוותא והתייחדות שהחרש נתייחד עם השלהבת.
[33] והטעם שפטור על מעשה החרש, פירש רש"י לקמן כב ב שרבי יוחנן סובר שאשו משום חיציו והוי חיציו דחרש. וראה בפני יהושע שם מה שמבאר בדברי רש"י. והתוס' שם כתבו שהטעם משום שסבר רבי יוחנן בשלהבת לא ברי הזיקא כמו שור.
[34] כך הוכיחו הראשונים, ראה בתוס' וברשב" א.
[35] רש"י. והתוס' כתבו שנלמד מ"עליו ולא על האדם" ראה שם.
[36] ראה לעיל ג ב הערה 25 ובדף ו'. הערה 9.
[37] כתב הראב"ד, יש שהקשה מדוע עזבה הברייתא כל החומרות שבמשנה ובגמרא בתחילת הפרק, דהיינו רוח חיים, כוונה להזיק וכו'. ותירץ הראב"ד, שכאן לא נישנו אלא חומרות ואותם שהוזכרו אינם חומרות אלא כוחות, ומה שהזכיר החומרא שדרכו לילך ולהזיק הרי מבואר בסמוך שבא לרבות דש בנירו, ודרכו לילך ולהזיק דקתני לקמן בין אש לבור, חומרא היא לומר שאפילו מאה מילין חייב. וחומרת תחילת עשייתו לנזק שבבור, אפשר שמשום חומרא נקט לה, לומר שאפילו מעט חפירה מזקת וחייב עליה, מה שאין כן שור ואש שעגל קטן וגחלת עמומה אינם מזיקים. וראה עוד במאירי "ומכל מקום, אין הכוונה במניין זה אלא למנות דברים שבהם נמצאו דברים אלו חמורים, אבל אותן שלמעלה הם כעין טעם לחיובן וכו"'. וכן בתוס' תלמיד ר"ת שהני חומרות אינן אלא להגדיל תורה ולהאדיר ולא שאם היה כתוב אחד לא היה ניתן ללמוד את השני. ובשיטמ"ק מביא מתוס' שאנץ שכתב "דרק דינים קתני בברייתא, ולא דין חומרות ולא למימרא בא דלא ילפי מהדדי".
עד שליש משלו. פירוש בהידור מצוה עד שליש למצוה לקנות לו לולב נאה אם יש לו מעט או הרבה אבל יותר משליש לפי מה שיתן לו הבורא עושר ונכסים. הראב"ד ז"ל.
מתניתין כל שחבתי בשמירתו. ללשון שני כל שחבתי פירושו פשעתי בשמירתו והכי מוקמינן לה בגמרא בשור קשור וחייב משום שפשע שמסרו לחרש. מהר"י כ"ץ ז"ל.
גמרא כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא. פירש הקונטרס דשביק לה בלא חרש מעמיא עמיא. ומשמע שרצה לומר דהא דקאמר שור דרכו לנתוקי ובור עביד לנתורי רצה לומר אפילו בלא חרש דרכו לנתוקי ולנתורי מאליו. ולא נהירא דאם כן מאי איריא מסר אפילו לא מסרו נמי. וכי תימא דהכי נמי דחייב. זה אינו דהא תנן כסהו והתליע פטור. וכי תימא דהכא מיירי שלא כסהו כראוי אם כן אמאי קרי ליה מכוסה. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
הגליון בור מכוסה. דעת רש"י ז"ל שכסהו קצת וכן משמע מתוספי התוספות. וקשה כיון שלא כסהו כראוי אם כן בלא מסרו לחרש שוטה וקטן ליחייב. ויש לומר משום הכי אין אנו יכולין לסתור פירוש רש"י ז"ל דמצינן למימר דהא דנקט מסרו לחרש שוטה וקטן משום סיפא דמה שאין כן באש דאף על פי שמסרו לחרש שוטה וקטן דגרע בהכי אפילו הכי פטור באש משום דמעמיא. ע"כ.
ורבינו ישעיה ז"ל פירש וז"ל דהכי פירושו שור דרכו לנתורי על ידי משמוש הקטן או החרש ופשע למסרו להם אבל גחלת כמה דשביק לה כלומר מיד שהניחן בידים אם ממשמשין בה מעמיא עמיא. ע"כ לשונו.
בשור קשור ובור מכוסה. קשור ומכוסה שלא כראוי קאמר והיינו דומיא דגחלת שאין היזקה מזומנת כל כך. צבתא דחרש קגרים שמזמין לו העצים. הראב"ד ז"ל.
שור דרכו לנתוקי. פירש רש"י אפילו בלא חרש. והקשו עליו בתוספות דעל כרחך בקשרו וכסהו כראוי מיירי ואם כן אמאי חייב והא תנן לקמן כסהו כראוי פטור. ונראה למורי לתרץ שדעת רש"י ז"ל שהחרש שומר קצת והבעלים לא כסהו כראוי ואשמועינן רבותא אף על פי שהחרש שומר קצת אפילו הכי חייב כיון דבלא חרש דרכו לנתוקי חייב דהוי פשיעה. וקשה על זה אם כן מאי מקשה התלמוד לרבי יוחנן מאי שנא התם ומאי שנא הכא והרי על כרחך שלהבת לרבי יוחנן מעמיא כמו גחלת לריש לקיש וכי היכי דבגחלת פטור לריש לקיש הכי נמי בשלהבת פטור לרבי יוחנן ואם כן מאי פריך מאי שנא התם דמשמע שהיה ראוי להיות חייב בשלהבת. לכן נראה שכך הוא הענין כי דרך החרש כפי מה שרואה הענין כך מוליך אותה כשרואה שמוסרין בידו גחלת דמעמיא הוא מניח אותה כך שסבור שעל דעת כך מסרה לו אדונו ואם מסרו לו שלהבת הוא מלבה אותה שסבור שעל דעת כך מסרה לו אדונו כיון שמסרה לו דליקה. לכן מקשה מאי שנא התם שראוי להיות חייב מטעם דפרישית אבל בגחלת ראוי להיות פטור. עוד כתבו בתוספות אבל גחלת לא גרע כל כך שאין דרכו וכו'. וקשה אם כן מה צריך טעם דמעמיא ואזלא תיפוק ליה משום דאין דרכו ללבות. ויש לומר דצריך טעם דמעמיא דהא בהא תליא דמשום שרואה דמעמיא אין דרכו ללבות אותה אלא מניח אותה כמות שהיא. והר"י אומר שהפירוש כן שור ובור אם חרש שוטה וקטן לא ימצא להזיק עכשיו יעשה אחר שעה כי בכל פעם לא יעשה מיד אבל גחלת מעמיא ואם ימתין שעה שוב לא יעשה היזק. עוד כתבו בתוספות בד"ה ולרבי יוחנן תימה מאי קשה ליה הא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לריש לקיש וכו'. וקשה איך יכול להיות זה שהרי גחלת אנו רואין דמעמיא ושלהבת לא מעמיא. וי"ל שכך דעת התוספות שרבי יוחנן מחייב היכא שמסר ליה סלתא וגווזא שאם היה רבי יוחנן פוטר בכל ענין אפילו בסלתא וגווזא אם כן יאמר אפילו מסר לו סלתא וגווזא פטור אלא כיון דמחייב בסלתא וגווזא שמע מינה דבשלהבת שהיא מדרגה אחת למטה סבירא ליה דמעמיא ואזלא כמו גחלת לריש לקיש. גליון.
עוד הקשה תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל דמנא לן דרבי יוחנן דפטר גם בשלהבת והלא מזומן האש להזיק בלא לבוי החרש. וי"ל דקסבר רבי יוחנן דאף על גב דמזומן להזיק מכל מקום יש לסמוך על שמירת החרש דאין החרש מקרב ההיזק אלא אדרבה עושה שמירה וכו' ככתוב בתוספות. ופריך מאי שנא הכא וכו' כלומר אכתי כי היכי דבשלהבת פטור אף על גב דמזומן להזיק לפי שיש לו לסמוך על שמירת החרש הכי נמי בשור ובור. ומשני דלא דמי דהתם בשלהבת צבתא דחרש גרים כלומר אחיזת החרש גורם ההיזק כשמזיק דהא אינו יכול להזיק אלא אם כן על ידי מעשה החרש שמוליכו לגדיש דאלו מניחו לא מזיק ולכך אמר דיש לו לסמוך על שמירת החרש בכך שיניחנו ולא יוליכנו לגדיש אבל בשור מותר ובור מגולה לאו צבתא דחדש גרים דהא כי נמי מניחו הוא מזיק אלא אם כן עושה מעשה לשמרו שקושרו ומכסהו ובהא ודאי לא היה לו לסמוך על שמירת החרש. ע"כ.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל ולרבי יוחנן דאמר פטור אפילו שלהבת. תימה מאי פריך לימא דלרבי יוחנן לא ברי היזיקא כמו גחלת לריש לקיש ואם כן דכוותה בשור קשור ובור מכוסה. וי"ל דהוה סלקא דעתיה דטעמא דרבי יוחנן לאו משום דלאו ברי היזיקא אלא משום דכיון דלקחה החרש והוליכה סלק מעשיו ולאו אשו הוא אלא גרמא בעלמא. אי נמי הוה סבר דאדרבה חרש שוטה וקטן שומרים אותה והיינו דקאמר דכוותה בשור מותר ובור מגולה. ומשני התם צבתא דחרש גרים לה שהוא ממשמש בהן ומגרה השור להזיק והבור לנתר הכסוי והוי ליה ברי היזיקא אבל הכא לאו צבתא דידהו קא גרים ולאו ברי היזיקא הוא. ע"כ לשונו.
ותירץ בתוספות די"ל דמשמע ליה דטעמא דרבי יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו וכו'. ופשיטא ליה לרבי יוחנן לא הוי כגחלת לריש לקיש דלא שייך ביה למימר כמה דשביק ליה מעמיא עמיא. הרא"ש ז"ל.
כתוב בתוספות אמאי נקט שמסרו לחרש שוטה וקטן וכו'. תימה נימא דנקט מסרו לחרש שוטה וקטן משום סיפא מה שאין כן באש כמו שתירצנו לדעת רש"י ז"ל. וי"ל דבשלמא לדעת רש"י ז"ל נוכל לתרץ כן בדרך דחייה כדי שלא נסתור פירושו אבל התוספות רוצים לפרש בענין שישמיענו חידוש ברישא דקתני כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן נקט חרש שוטה וקטן משום חידוש דרישא ולא משום חידוש דסיפא. ואין להקשות דנימא דמיירי בשור מותר קצת והחרש מגרע שמירתו דאם כן שלהבת אמאי פטור. גליון.
ח"מ תי"ח גדולי המחברים פסקו שבמסירת שלהבת חייב שמעשיו גרמו וכן פסקו בבור אף על פי שהוא מכוסה חייב הואיל ועשוי להגלות וכן בשור אף על פי שקשור חייב הואיל ודרכו להנתק. ומכל מקום יראה לפרש דבריהם דוקא בקשור ומכוסה שלא כראוי והוא כדמיון גחלת אצל האש שאין ההיזק מזומן כל כך ואף על פי שבענין שלהבת פסקו כריש לקיש וכנגד רבי יוחנן סומכין על מה שאמרו בשם חזקיה שהוא רבו של רבי יוחנן. ומכל מקום אף לדעתנו אם מסר לו העצים והשלהבת ויצא והדליק חייב כגון זה ודאי מעשיו גרמו. ויש מחייבין אף בקשור ומכוסה כראוי ואף על פי שאמרו כסהו כראוי פטור בזו על ידי מסירתו להם הם מתוך שטותם מתנענעים בהם ומסייעים בניתוק הקשר וגילוי הכיסוי. וכן נראה דעת גדולי המחברים. הרב מאירי ז"ל.
חומר בשור. האי שור היינו קרן שמשלם את הכופר אבל ברגל פלוגתא דאביי ורבא פרק ארבעה וחמשה. ועוד מדקאמר חומר בבור שהבור מועדת מתחילתה מה שאין כן בשור. ועוד מדלא תני וחייבים ברשות הרבים מה שאין כן בשור. והני חומרות דקא חשיב הכא לאו למימרא דלא ילפי מהדדי דהא חשיב חומרא בשור ובור מאש שאם מסרן לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש ואין זו חומרא שייך למעבד מיניה פירכא דטעמא הוא דאיכא למילתא דהכא פשע והכא לא פשע. תדע מדקאמר לעיל כולהו כי שדית בור בינייהו אתיין דמשור ובור אתי אש. תוספות שאנץ.
לענין מה שמנה כאן בברייתא שיש בזה מה שאין בזה. תימה מפני מה מנה אלו והניח אותם שיש במשנה. נראה שכל אותן שבמשנה נכללים באלו דהא דקתני בברייתא שדרכו לילך ולהזיק בכלל שבין שיש בו רוח חיים וכוונתו להזיק דלא שייך בבור. והראב"ד ז"ל יש לו ענין אחר בזה ואינו מחוור כל הצורך לפי שהוא פירש שלא שנה בברייתא כחות ומדות הניזקין שראוי כל אחד להתחייב עליו אלא חומרות וחילוק הלכות וצריך לדחוק בזה הרבה לפי ששנה בברייתא שדרכה לילך ולהזיק וכן בבור שתחילת עשייתו לנזק וכל אלו מדות וכחות ולא חומרא. הרשב"א ז"ל.
וז"ל הראב"ד ז"ל איכא מאן דמקשה מאי טעמא שבקינהו להנך חומרי דמתניתין וכו'. בשלמא כח אחר מעורב בו באש לא קתני לה משום דקולא וחומרא היא כדאיתא בריש פירקין. ע"כ.
ומהר"י כ"ץ ז"ל תירץ דהוי בכלל דרכו לילך ולהזיק. ע"כ.
עוד כתב הראב"ד ז"ל וז"ל ונראה לי דלא תני הכא אלא החומרות בלבד אבל הנך כוחות הם וטעמים הם שיתחייבו עליהם הבעלים מן הדין וערב עלי זה הטעם רק חומר הבור שכתב בו תחילת עשייתו לנזק והוא כח למה יתחייב בעל הבור ואינה חומרא כשאר החומרות. וכן דרכו לילך ולהזיק ברגל שאינו טעם אלא לחיוב בלבד. מיהו בהא הא אמרינן לקמן לאתויי דש בנירו דחומרא היא כשאר החומרות ודרכו לילך ולהזיק נמי דקתני גבי אש ובור חומרא הוא לומר שאפילו מאה מילין חייב. מיהו הא דתחילת עשייתן לנזק למה לי. ואפשר דהא נמי משום חומרא נקט לה לומר שאפילו מעט חפירה מזקת וחייב עליה מה שאין כן בשור ואש כי העגל הקטן וגחלת עמומה אין מהם ההיזק ולא ימצא החיוב בבור ואף על פי שפירשנו בה פירוש אחר למעלה וכו'. (חסר מכאן כמו ב' דפין מהספר שהועתק ממנו).
וז"ל הרב המאירי ז"ל שמא תאמר מפני מה אי אתה מונה בשור כוונתו מצויה ויש הנאה להיזקה ואותן שהזכרנו למעלה תדע שאין להזכיר בכאן אותן שכתבנו למעלה ואף על פי שמנו בסוגיא זו דרכו לילך ולהזיק ותחילת עשייתו לנזק אגב גררא הוא שהובאו בכאן ואף דרכו לילך ולהזיק אפשר שהביאה לחדש בו דין והוא לחייב דש בנירו כמו שיתבאר למטה. ומכל מקום אין הכונה במנין זה אלא למנות דברים שבהם נמצאו דברים אלה חמורים אבל אותן שלמעלה הם כעין טעם לחיובן ויש בהן שהן משותפות לשני הטעמים והוא מה שביארנו באש שהוא מועד לאכול בין ראוי בין שאינו ראוי ולכך נמנה בשני המקומות. וי"מ שלא מנה בכאן אלא חומרות השוות בכל השאר. ע"כ לשונו.
כתבו בתוספות דבעלי חיים הוי בכלל דרכו לילך ולהזיק. ונראה דאף על גב דאש נמי דרכו לילך ולהזיק כדקתני במתניתין כאן הפירוש בלא כח אחר הולך ומזיק וזה על כרחך משום דהוא בעלי חיים. ע"כ גליון.
ודרכו לילך ולהזיק. כתבו בתוספות וכוונתו להזיק לא שייך למיתני גבי בור וכו'. וקשה והרי דש בנירו לפירוש רש"י ז"ל שייך גבי בור דקאמר מאי שייר דהאי שייר שייר דש בנירו. וי"ל דלגבי דבר הניזק דהיינו הקרקע אמרינן חומר בשור דהיינו דש בנירו מה שאין כן בבור אף על גב דלא שייך גבי בור אבל לגבי דבר המזיק דהיינו כוונתו להזיק דשייך על גוף המזיק עצמו כיון דלא שייך גבי בור לא אמרינן. עוד פירש מ"ה על שם הרב ר' ישראל רבו דהא לא קאמר כוונתו להזיק גבי שור משום דהוה משמע מה שאין כן בבור שאין כוונתו להזיק אבל יש לו כוונה בדבר אחר והרי אין לו שום כוונה. אבל קשה יאמר חומר בשור שיש לו כוונה סתם מה שאין כן בבור שאין לו כוונה. וי"ל שזה הכלל דרכו לילך ולהזיק הוי בכלל משלם כופר דדוקא בכוונה משלם כופר אבל שלא בכוונה פטור כדאמרינן בפרק ארבעה וחמשה דשור שהמית שלא בכוונה פטור מלשלם שלשים של עבד ובבן חורין מכופר. ע"כ.
מה שאין כן בבור דאינו משלם כופר כדקתני בסמוך מה שאין כן באש. וקשה דנילף משור לחייבו בכופר. וכי תימא משום דאיכא למיפרך מה לקרן שכן בעלי חיים וכו' הכי נילף בור מקרן ונחייבהו בכופר למאן דאמר כופר דמי מזיק דמשור ולא אדם ליכא למפטריה וכן נמי אש יתחייב בכופר למאן דאמר אשו משום ממונו. ויש לומר וכו' כמו שתירצו התוספות. וא"ת למאן דאמר דמי ניזק למה לי למכתב שור ולא אדם כמו שהקשו בתוספות. וי"ל וכו' כמו שתירצו בתוספות. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א ז"ל תירץ דאיצטריך לפטור אפילו מדמים משום דיש פטור מכופר וחייב בדמים השור שנגח את העבד וכו'. ע"כ לשונו. ועיין לקמן ברבינו ישעיה בד"ה למה שאין כן באש וכו'.
עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ועוד דאיצטריך שור ולא אדם למיפטר ביה עבד ערל של ישראל ועל כרחן צריכין אנו לומר כן דאי לא תיקשי לן למה לי למעוטי גבי בור שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו ככתוב בתוספות. אלא שיש לומר דאיצטריך שור ולא אדם לאפטורי נכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאה דלא ילפינן מוהמת אלא בבן ברית כמוהו. ומיהו בקושיא זו תירצו עוד בתוספות דאי משום והמת יהיה לו לא הוה מיפטר בור באדם דההוא קרא דוהמת יהיה לו בשורים קא משתעי וכו' ככתוב בתוספות. ובירושלמי מצאתי שממעט אדם מוהמת יהיה לו דגרסינן התם א"ר אליא צריך הוא שיאמר בכל אחת ואחת השור מלמד על כולהון שהבעלים מטפלין בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תניא רבי ישמעאל אומר יצאו קרקעות שהן מטלטלין יצא אדם שאין לו הנאה ממתו. ע"כ.
וז"ל תוספות ה"ר שמשון משאנץ ז"ל מה שאין כן בבור. ולילף משור ולחייב בכופר דאי משום דשור כוונתו להזיק רגל יוכיח דחייב בכופר אף על גב דאין כוונתו להזיק כדאמרינן סוף פרק כיצד הרגל. להצד השוה שכן חייב בו את הכלים הניחא לרבנן אלא לרבי יהודה מאי איכא למימר. ומיהו בבור איכא לשנויי דמה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק אבל מאש דמשמע הכא דלית ביה כופר קשה נילף משור דאש נמי דרכו להזיק ואי משום דפטר בו טמון לרבי יהורה דמחייב על נזקי טמון באש מאי איכא למימר. וי"ל דאכתי איכא למיפרך מה לקרן שכן בעלי חיים אי נמי שכן דרכו לילך ולהזיק בלא כח אחר. ומיהו קשה דהא מסקינן לקמן בפרק כיצד דאיכא כופר ברגל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ע"כ.
כתבו בתוספות בדבור מה שאין כן בבור וכו'. ואף על גב דאיכא למיפרך שכן בעל חיים וכו'. וא"ת נכניס הפירכא הזאת בתוך הק"ו. וי"ל דבעלי חיים אינה סברא אלא חומרא וסברא מכניסין בתוך הק"ו ולא חומרא. כתבו בתוספות דהא מסקינן לקמן בפרק כיצד דאיכא כופר ברגל וכו'. וקשה נימא שאני רגל דהוא בכלל שור ובקל אתי מיניה אף על גב דאיכא פירכא ותדע דהא לקמן עליו לא בא למעט רגל. וי"ל דאי כופר בכלל נזק אם כן גם רגל חלוק מקרן ואם אינו בכלל נזק אם כן אש נמי אבל מיעוט דעליו אין סברא לחלקו על מילי דשור. גליון.
כתבו בתוספות וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם וכו'. וקשה דהא באש ליכא מיעוט למעוטי עבד ונכרי אם כן ליתנייה גבי חומר באש מבבור. ולי נראה שכיון דגילה לשם גבי בור דפטור הכי נמי גבי אש פטור כיון שהשוה לו פיטור כופר ושלשים של עבד. אבל קשה לפירוש הקונטרס דפירש גבי כי שדית בור דחשיב אינו ראוי אדם אם כן גבי אש נמי אינו מועד לשאינו ראוי כמו נכרי ואם נאמר שדעת הקונטרס שנכרי חייב בשניהם ופטור אדם ישראל אפילו כפות בבור וכשאינו כפות פטור גבי אש משום דהיה לו לברוח הוה ניחא מיהו משמע כאן שאש פטור מכופר בכל ענין. על כן פירש הר"י דלעולם באש נכרי חייב והא דלא תני חומר באש מבבור משום שאני מוצא לענין נזיקין בהיפך שבבור אדם חייב ובאש פטור אדם שאינו כפות משום דהיה לו לברוח. וא"ת אין זה קולתו של אש אלא הטעם משום דיש לו לברוח גם מה שפטור אדם במיתה גבי בור הוא פטור משום דהוה ליה לעיוני ואף על גבי דגבי נזיקין אדם חייב אין שייך לעיוני גבי נזיקין. ע"כ גליון.
וזה לשון גליון אחר כתבו בתוספות וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או נכרי וכו'. וקשה אם כן יאמר חומר בשור מבבור שהשור חייב באיש נכרי ובור אינו חייב באיש נכרי. וכי תימא שזהו בכלל מה שאמר שהאש דרכו לאכול דבר שאינו ראוי דהיינו איש נכרי מה שאין כן בבור שאינו חייב בדבר שאינו ראוי דהיינו איש נכרי. ליתא דאם כן לפירוש רש"י שפירש לעיל בור יוכיח דאדם אינו ראוי לבור והרי אש פטר בו אדם דעליו ולא על האש ואין חילוק לרש"י בין אדם ישראל ובין עבד הקנוי שהרי הוא לא חילק כמו שחלקו התוספות ואם כן מאי קאמר בור יוכיח והרי אש נמי פטור בו אדם על כרחך לא תוכל לומר שהאש דרכה לאכול דבר שאינו ראוי וכו'. ומיהו יש לומר דרש"י סובר באיש נכרי או שניהם דהיינו בור ואש פטורין או חייבין נראה ששניהם חייבין לא נוכל לומר לרש"י דאם כן מאי קאמר בור יוכיח והרי בור נמי חייב באיש נכרי דהיינו אדם. ומיהו בלאו הכי לא תוכל לומר דשניהם חייבין באיש נכרי דהא בור חייב בנזקי אדם ואש אינו חייב בנזקי אדם לפי שהיה לו לברוח. אלא ודאי נראה שכך הוא הענין בור פטר בו מיתת אדם משום דהוה ליה לעיוני וחייב בנזקי אדם לפי שאין אדם מדקדק ומעיין אלא בדבר שהוא ירא ממנו שמא יפול וימות אבל בדבר שאינו בא לו ממנו מיתה אלא נזקין אינו מעיין ולכך חייב בו בנזקי אדם ופטר בו מיתת אדם. אבל האש הוא איפכא כשבא עליו אש שהוא ממיתו הוא בא עליו בכח גדול ופתאום ושוב אינו יכול לברוח לפיכך חייב באדם נכרי ופטור בישראל מעליו ולא על האש אבל כשבא עליו אש שמזיקו אינו בא עליו בכח גדול והיה לו לברוח ולפיכך פטור האש בנזקיו. ונראה לתרץ הקושיא הראשונה שזהו בכלל חומר בשור שחייב בכופר ובשלשים של עבד גם חייב באיש נכרי מה שאין כן בבור שפטור מכופר ומשלשים של עבד ומאיש נכרי. גליון.
גמ'. בהידור מצוה עד שליש במצוה. יש לעיין בדין הידור מצוה הנלמד מפסוק זה קלי ואנוהו אם חל הוא בקיום המצוה עצמה לעשותה מצוה מעולה או שהידור המצוה מהוה מצוה בפני עצמה.
ויתכן שהוא הביאור בספק הגמרא אם משערין השליש דהידור מצוה מלבר או מלגיו. אם הידור מצוה מהווה חלק של המצוה עצמה מסתבר שהשליש משוער מלבר לפי שאז ההוספה היא שליש מקיום המצוה. מאידך אם הידור מצוה קיום בפני עצמו השיעור הוא מלגיו והוא שיעור מיוחד ואינו שייך לקיום המצוה עצמה, ודו"ק.
ב.
בנוגע להידור מצוה ישנן לדעת הגאון ר' חיים זצ"ל שתי הלכות בדין זה קלי ואנוהו התנאה לפניו במצות: א) חובת נוי שבכהת"כ שאינו מעלה או משנה את עצם קיום המצוה אלא זהו קיום מיוחד; ב) נוי שחל בעצם המצוה והמשנה את קיום המצוה עצמה למצוה יותר מהודרת.
הגר"ח זצ"ל מסתייע מן הדין המבואר במס' שבת (קלג ב) וברמב"ם פ"ב מהל' מילה (הל"ד) שכל זמן שעוסק במילה חוזר בשבת על ציצין שאינן מעכבין את המילה. והנה חובת מילת הציצין האלה נלמדת מהקרא זה קלי ואנוהו (שם). ע"כ שמילת הציצין מהווה קיום במצות המילה עצמה ובהתאם לכך דוחה מילתן את השבת. בדין זה של התנאה לפניו יש חלות בעצם מצות המילה.
מלבד זה קיים דין נוי כללי לחזור על ציצין שאינן מעכבין אפי' פירש ידו מהמילה, אך הואיל ואין זה קיום מצות מילה לפיכך אינו דוחה שבת.136 בנוי הכללי הנוהג במצוות בכהת"כ - סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה וכדומה - אין הנוי משנה את עצם קיומן של המצוות. ההפרש בין היושב בסוכה נאה ליושב בסוכה בלי נוי אינו במצות ישיבת סוכה עצמה אלא במצות זה קלי ואנוהו כמצוה מיוחדת לעצמה.
לדעת הגר"ח זצ"ל אגד בלולב לרבנן (סוכה דף יא:) אינו קיום במצות נוי הכללית אלא הוא מהווה חלות בעצם קיום מצות נטילת הלולב. הוכחת הגר"ח זצ"ל היא ממה שהעלה המרדכי (סוכה רפ"ג) שלרבנן מצות אגד בלולב מתקיימת רק ע"י קשר של קיימא. אילו היה באגד נוי בעלמא ליכא טעם וסברא שיהיה הקשר דוקא של קיימא. מאידך אם האגד משנה את נטילת הלולב עצמה ומהווה קיום בעצם מצות הלולב אז מובנת שיטתו שדוקא בקשר של קיימא מקיימים מצות התנאה.
סמן נוסף לדעת הגר"ח זצ"ל ממס' סוכה (מו.) העושה לולב לעצמו מברך ברכת שהחיינו. והנה דין זה שהאוגד את הלולב מברך בשעה שאוגדו חל גם אליבא דרבנן שלולב א"צ אגד, וכן פסק הרמב"ם (פי"א מברכות הל"ט). אילו היה האגד רק נוי בעלמא, בלתי מובן למה תהיה עשייתו זמן הראוי לברך את ברכת שהחיינו. אמנם אם האגד מהווה קיום בעצם מצות נטילת הלולב, זמן עשיית האגד אכן מתאים לאמירת השהחיינו. (עיין בענין זה בשעורים לפרק ג' של מסכת סוכה)
אך הגר"מ זצ"ל העיר על שיטת הגר"ח זצ"ל שאם מצות "זה קלי ואנוהו" בעלמא מהווה מצוה כללית לעצמה ואינה חלק של המצוה שהגברא עושה, מדוע לא מנאה הרמב"ם כמצוה בפני עצמה במנין תרי"ג המצוות, והניח בצ"ע.137
רש"י ד"ה הכשרתי את נזקו. ז"ל כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך מצאתי, לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם מפי מורי עכ"ל. יתכן שבין שתי הלשונות קיימת נ"מ לדינא. בנוגע לכתוב "וגם בעליו יומת, ואם כפר יושת עליו" (בפרשת משפטים שמות פרק כ"א פסוקים כ"ט - ל') חלוקים המפרשים (עיי"ש בא"ע וברמב"ן) אם חל חיוב מיתה בידי שמים ממש אלא שתשלומי כופר פוטרין אותו, ומי שלא שילם כופר אכן חייב מיתה בידי שמים, או שהתורה הטילה חובת תשלומי כופר על בעל השור בלי חיוב מיתה בידי שמים כלל, ואף מי שלא שלם כופר פטור ממיתה בידי שמים. (ומה שכתוב "וגם בעליו יומת" ר"ל שבדין היה צ"ל חייב מיתה מחמת מיתת המנוגח אלא שהתורה חסה עליו וחייבתו בכופר בלבד) וניתן לתלות את המחלוקת בשתי הלשונות שברש"י שלפנינו. אליבא דל"ק שברש"י נחשב כאילו הזיק בעל השור את הניזק בידים. וה"ה לענין מיתת אדם ע"י שורו כאילו הוא עצמו שפך דם ולכן חייב מיתה בידי שמים, ואילו לל"א שברש"י אין בעל השור דומה למי שהזיק בידים, אלא שחייב בתשלומין משום שפשע בשמירת שורו, לכן אם נהרג המנוגח אין בעל השור נחשב לשופך דם בידים ופטור ממיתה בידי שמים גם אם לא שילם את הכופר.
ועיין לקמן (דף נה:) ז"ל תנא ד' דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל, בור דכתיב כי יפתח איש בור כו' הא כסהו פטור, אש דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר שן דכתיב ובער כו' עד דעביד כעין ובער רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח כו' עכ"ל. ונראה שהגמרא ר"ל שהתורה חייבה את המזיקים של אש שן ורגל כאילו הבעלים עצמם הזיקו בקום ועשה, ולכן השיעור של פשיעה הוא פשיעה בשמירה פחותה. ובכן הדרשות מדוייקות - "עד דעביד כעין מבעיר כו' כעין ובער כו' כעין ושלח" - כלומר דהוי כאילו הבעלים עצמם הזיקו בקום ועשה. לעומת זאת בשיעור של פשיעה בשמירה מעולה (כגון בקרן תם) נראה כי המחייב אינו מעשה הבעלים עצמם שהרי פשעו בשב ואל תעשה, אך חייבים הם משום הנזק של המזיק, והוא גופו של המחייב.
וכתב הרמב"ם בפ"י מהל' נזקי ממון (הל"ד) וז"ל זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג מתכפר לו וכו' עכ"ל. מפורש ברמב"ם שחיוב מיתה בידי שמים ממש חל והכופר בא לכפר ולפוטרו מחיוב המיתה.
ענין מסירת נזקין לחש"ו.
כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' נזקי ממון (הל"ו) וז"ל מסר בהמתו לחרש שוטה וקטן אע"פ שהיה השור קשור הבעלים חייבין שדרך השור וכיוצא בו להתיר הקשר ולצאת ולהזיק. אפילו שמרוה שמירה מעולה וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל חיי ראשי דבר זה לא מצאתי לו שורש כי מה שאמרו בור מכוסה ושור קשור שמסר לחש"ו שהוא חייב באינו קשור ואינו מכוסה כראוי עסקינן וסומך על שמירת החרש עכ"ל. כן חלוקים גם בפ"ח מהל' נ"מ (הל"ח) וז"ל הרמב"ם שם: המוסר בורו לשומר חייב בנזקיו. ואם מסר לחש"ו אע"פ שהיה מכוסה הרי הבעלים חייבים שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהן דעת עכ"ל. וכתב הראב"ד וז"ל אני אומר שלא היה מכוסה כראוי עכ"ל. הראב"ד מפרש את הסוגיא שמדובר כשהשור והבור לא היו שמורים כראוי. ואילו הרמב"ם מפרש שהיו שמורים כראוי. ובפשטות רש"י כאן כראב"ד שמדובר שלא היו שמורים כראוי, והתוס' כאן ולקמן (כב:) כרמב"ם שהיו שמורים כראוי.
ביסוד מחלוקתם נראה שלדעת רש"י והראב"ד שמדובר כשהשור והבור אינם שמורים כראוי ואמר ר"ל שחש"ו לאו בני שמירה נינהו היינו שא"א למסור להם את המזיקים של שור ובור ולסמוך על שמירתם כי לאו בני שמירה נינהו. ואילו גחלת שמורה מעצמה היא שכן "מעמיא עמיא ואזלא" אפילו בלי שמירת האדם. ומה שחש"ו לאו בני שמירה נינהו אינו מחייב את הבעלים כי הגחלת עצמה אינה זקוקה לשמירה כלל.
מאידך אליבא דתוס' אע"פ שהשור והבור היו שמורים כראוי, הבעלים שמסרם לחש"ו חייבים לפי שפשעו כשמסרום אליהם הואיל וחש"ו חשודים לסלק את השמירה, וחובת בעליהם לחשש לזה. ומאחר שלא חששו לכך ומסרו את השור ואת הבור לחש"ו פשעו הבעלים בשמירתם וחייבים. ונראה שלתוס' זוהי הלכה ע"פ דין, שבכל חש"ו יש הפקעת שמירה וצריכים לחוש שמא יקלקלו את השמירה הקיימת מאחר שלאו בני שמירה נינהו ע"פ דין. ע"ז חולק ר' יוחנן וסובר שתלוי במציאות, וכשיימצא קטן שבמציאות ראוי לשמור כראוי ולא יקלקל את השמירה הקיימת אם סמכו עליו ומסרו בידיו המזיק הבעלים פטורים. עיין בתוס' ד"ה ולר' יוחנן. מאידך חש"ו אינם חשודים להבעיר גחלת, והבעלים במסירת הגחלת אליהם לא פשעו ולפיכך הבעלים פטורים, כך פירשו התוס' (בד"ה בשור קשור וכו' ובד"ה שור עביד וכו').
רש"י והראב"ד לעומתם סוברים שאם הבור והשור שמורים כראוי והחש"ו בני סמכה במציאות אין הבעלים חייבים לחשש שהחש"ו יסלקו את שמירתם, ולפי' הבעלים פטורים. הם מתנגדים לשיטת התוס' הנ"ל שיש הפקעת שמירה ע"פ דין בכל חש"ו. ואע"פ שבמסר את שורו לשומר ופשע השומר חייבים הבעלים (פ"ד מהל' נ"מ הל"ד), למרות שלא היה להם לחשש שהשומר יפשע, היינו טעמא כי במקום שחלה שמירה חייבים הבעלים לשלם עבור השומר שלהם ופשיעת השומר אחריות דהבעלים. ואילו חש"ו לאו בני שמירה נינהו וע"פ דין לא נמסר המזיק לשמירתם ולפיכך אין הבעלים חייבים לשלם עבורם, והו"ל כפרצוהו לסטים שהבעלים פטורים (לקמן נה ב), ופשוט.
אך דברי הרמב"ם טעונים עיון שכן פסק כתוס' שמדובר שהשור והבור שמורים כראוי, ובכן היה צריך לפרש כמו תוס' שדרכם של חש"ו להתירם. אולם הרמב"ם לא פירש כך אלא הסביר שדרכם של שור ובור להתיר את עצמם והיינו כפרש"י, ופסקו צ"ע.
והנה יש לחקור בדין שור שמור ובור מכוסה דעלמא שהזיקו שהבעלים פטורים, אם היסוד הוא כי שמירה פוטרת את הבעלים מלשלם או"ד ששמירה מפקיעה את עצם שם המזיק מהחפצא, ולפיכך הבעלים פטורים. ונראה שבבור יש הבדל בין בור מכוסה לבור שמלאו בעפר. עיין לקמן (דף כט:) שהגמרא הבחינה בין בור מגולה וכסהו וחזר וגילהו ש"לא איסתלק להו מעשה ראשון" לבין בור מגולה וטממה וחזר וחפרה "דאסתלקו להו מעשה ראשון". ביאור הדבר שבטממה הופקע חפצא דבור ושם מזיק פקע לגמרי. ואילו בור מכוסה נקרא בשם בור שהוא חפצא דמזיק אלא שהשמירה פוטרת את הבעלים מלשלם עבור נזקיו. ונראה שבדומה לבור אף שור המשומר כראוי מהווה חפצא דמזיק אלא שהשמירה פוטרת הבעלים מתשלומין. ולכן י"ל שהרמב"ם כשכתב שדרך השור להתיר הקשר ולצאת ולהזיק ושהבור עשוי להתגלות נתן טעם למה לא תפקיע השמירה את שם המזיק מהשור ומהבור והיינו משום שהשמירה עתידה להיבטל, ומשום כך לא הופקע השם של מזיק והריהו חפצא דמזיק עם פטור שמירה בשעתה. כל זה בבור מכוסה ובשור שמור כראוי. מאידך גחלת מאחר ש"מעמיא עמיא ואזלא" אינה חפצא דמזיק כלל.
לאור הנחה זו מוסברים פסקי הרמב"ם. כשמוסרים לחש"ו שור ובור השמורים כראוי הרי נמסרו להם דברים שנקראים בשם מזיק. ההלכה קובעת כאן שפטור התשלומין שחל בשמירה כראוי מופקע עקב מסירת המזיק לחש"ו ש"לאו בני שמירה נינהו" ע"פ דין. גחלת, לעומת זאת, אינה חפצא דמזיק. ובכן אף מסירתה לידי חש"ו אינה מחייבת את הבעלים. גחלת אינה נקראת בשם מזיק ואינה מחייבת את בעליה בשמירתה, ואפי' ימסרוה לחש"ו הבעלים פטורים לפי שהבעלים אינם חייבים בשמירת הגחלת, והחש"ו עשו את הגחלת לאש הנקראת בשם מזיק. ובכן פטורים הבעלים מלשלם עבור חפצא דמזיק שהחש"ו עשו.
הרמב"ם כתב וז"ל אפילו שמרוה שמירה מעולה וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבים עכ"ל, והיינו מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ובהתאם לביאורנו ברמב"ם צ"ל שסובר כי הואיל והשמירה שעשה עומדת להסתלק ע"י חש"ו והסילוק שיעשו מתיחס לבעלים הוי כתחילתו בפשיעה.
ורש"י (ד"ה שור דרכיה לנתוקי) פירש וז"ל והו"ל לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה רעועה היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור עכ"ל. ואחרי העיון עולה שאין דברי רש"י כראב"ד המפרש ששמרו שמירה שאינו כראוי כלל אך לפרש"י שמרו שמירה רעועה, ר"ל שמירה פחותה כראוי ולא שמירה מעולה (עיין בסוגיא לקמן דף מה:). נ"מ שכששמרו שמירה מעולה, דהיינו שמירה שיכולה להתקיים לעולם, פקע שם המזיק. ולכן בציור זה של שמירה מעולה אם מסרו לחש"ו וסילקו את השמירה הבעלים פטורים מאחר שלא מסרו אליהם חפצא דמזיק. לעומת זאת אם שמרו הבעלים שמירה פחותה כראוי המתקיימת לפי שעה אך לא לעולם הרי הוא חפצא דמזיק אלא שהוא שמור ולכן הבעלים חייבים עבור סילוק השמירה של החש"ו.
גמ'. צבתא דחרש קא גרים. לאור הנ"ל, לכאורה, כוונת הגמ' היא שגם שלהבת אינה חפצא דמזיק, ונעשה למזיק ע"י החש"ו. הבעלים פטורים כי החש"ו יצרו את המזיק ואין הבעלים חייבים בשמירתו כלל.138
אך ביאור זה - דשלהבת לר"י אינה חפצא דמזיק - אינו מספיק שהרי ר"י אמר שכשמסר לחש"ו שור מותר ובור מגולה שחייב. משמע שבשור קשור ובור מכוסה פטור, והרי חש"ו לאו בני שמירה נינהו והול"ל חייב וכמו שסובר ר"ל. ונראה שלדעת ר"י אין בעלים חייבים משום סילוק השמירה של חש"ו. ולכן אם מסרו להם שור קשור ובור מכוסה פטורים כי סילוק השמירה של החש"ו אינו מצטרף לבעלים. ה"ה בשלהבת. אמנם יש בה חלות שם מזיק אך היא נחשבת למזיק עם שמירה והחש"ו סילקו את השמירה. הבעלים פטורים כי אין מעשה סילוק השמירה של חש"ו מצורף להם.
בהתאם לכך "צבתא דחרש קא גרים" פירושו שמעשה החרש שסילק את השמירה אינו מצטרף לבעלים. ע"ז חולק ריש לקיש שכן לדעתו מאחר שהבעל מסר את המזיק לחש"ו מעשה סילוק השמירה שעשו חש"ו כן מצטרף לבעל המזיק.139
תוס' ד"ה ולר' יוחנן. ז"ל דטעמא דר"י דפטר משום שהקטן שומרו כו' עכ"ל. עלינו ליישב לפי"ז את הלשון "צבתא דחרש קא גרים". ונראה כי אש חייב בכח אחר מעורב בו. ובמסר שלהבת לחש"ו א"א לחייב את הבעלים מחמת מעשה החש"ו אא"כ נחשיב את מעשה החש"ו לכח אחר מעורב בו המחייב את בעל האש. אולם מאחר שחש"ו שומרים שמירה קצת מעשיהם מופקעים מלהיות מחייב של כח אחר מעורב בו שהרי בכח אחר מעורב בו דעלמא מסייע הכח את המזיק דאש להתקרב אל הניזק ואילו החש"ו ניסו לשמור את האש ולמנוע אותו מלהזיק. וזאת כוונת "צבתא דחרש קא גרים" ר"ל שמעשה החרש מצורף אליו ואינו מצורף לבעלים מדין כח אחר מעורב בו.
אשר למש"כ הראב"ד בפ"ד מהל' נ"מ הל"ו וז"ל מה שאמרו בור מכוסה ושור קשור שמסר לחש"ו שהוא חייב באינו קשור ואינו מכוסה כראוי עסקינן וסומך על שמירת החרש עכ"ל, יתכן שמפרש שהחש"ו יכולים לשמור קצת אך אין אומרים שהם משלימים את השמירה שאינה כראוי של השור והבור ולכן הבעלים חייבים. ונראה שיש שתי הלכות בשמירת נזקין: א) המזיק צ"ל שמור במציאות; ב) הבעלים חייבים לקיים חובת שמירה המוטלת עליהם. חש"ו יכולים להשלים את השמירה כדי שהמזיק יהיה שמור במציאות. ברם עכ"ז אין הבעלים מקיימים חובת השמירה המוטלת עליהם ע"י חש"ו שכן מופקעים הם ע"פ דין מקיום שמירה. משום כך סובר ר"ל שהבעלים חייבים וכדפסק הראב"ד. מאידך אליבא דרבי יוחנן קיימת רק הלכה אחת שהמזיק יהיה שמור במציאות וליכא צורך בקיום שמירה של הבעלים ובכן אם מסר שור קשור ובור מכוסה שלא כראוי לחש"ו הבעלים פטורים כי שמירת חש"ו משלימה את השמירה במציאות.
גמ'. חומר בשור מבבור וכו'. שור משלם כופר ואף ל' של עבד ונגמר דינו אסור בהנאה. עיין בסוגיא (דף י.) דתנא ושייר. ויל"ע מ"ש הני תלת חומרות דשור דתנינן משאר החומרות דשור דשיירן. ונראה שיסוד א' לשלשת הדינים, דהיינו ששור שהמית אדם דינו כרוצח כדמוכח מדין כמיתת הבעלים כך מיתת השור - המחייב בי"ד של כ"ג בדינו של שור הנסקל כמו בדיני נפשות דעלמא, ושפוטר שור טרפה שהרג ממיתה כדין אדם רוצח טרפה שפטור ממיתה עיין ברמב"ם פ"י מנ"מ (הל"ז) - ולכן שור שהמית מחייב את בעליו בכופר ובל' של עבד ואסור בהנאה.140 ואילו כשבור המית אדם ליכא בכך חלות שם רציחה ובכן אינו מחייב בעליו בכופר או בל' של עבד ואינו אסור בהנאה. ונראה שיסוד ההבדל הוא משום ששור שדרכו לילך ולהזיק ממית בקום ועשה ולכן כשממית חל דין רציחה, ואילו בור הורג בשב ואל תעשה ולפיכך לא חל בו שם רציחה. (עיין בסוגיות במס' סנהדרין (דף עז) שחיוב רוצח תלוי במעשה רציחה בקום ועשה, ואילו כשחסר מעשה רציחה פטור ואע"פ שגרם מיתת הנהרג).
אמנם הרמב"ן בפירושו עה"ת (פ' נח פרק ט' פסוק ה') על הקרא "ואך את דמכם לנפשתכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו" דן בענין זה וז"ל תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר, ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזירת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה וצוה כן בבני נח כישראל עכ"ל. ובכן נראה שמשמעות הרמב"ן היא שהתורה הטילה שם רוצח על שור שהמית אדם ולפיכך חייב מיתה. ועוד, שהרי באותו פסוק התורה כוללת אדם רוצח עם חיה ההורגת אדם וכדכתיב "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם", ומשמע שבין אדם ובין חיה שווים בחלות דיניהם - דהיינו חלות דין רציחה. אך הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח (הל"ב - ג') מפרש את הפסוק אחרת וז"ל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה וכן ההורג את עצמו, כל א' מאלו שופך דמים הוא, ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בי"ד. ומנין שכן הוא הדין שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה הורג עצמו. מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטורפו. מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים עכ"ל. ובכן אין ראייה מהפסוק הזה שסובר שיש לבהמה ההורגת דין רוצח. ברם למרות שלרמב"ם פירוש אחר בפסוק "מיד כל חיה" בכל זאת גם הוא פסק ששור המדבר שהרג חייב מיתה (רמב"ם פ"י מהל' נ"מ הל"ו). וכן פסק דיני כמיתת הבעלים כך מיתת השור כנ"ל. חזינן כי על שור שהרג אדם חל שם רוצח המחייבו מיתה.
ואמר מרן הגר"מ זצ"ל שהשלשים של עבד הם חלות דין כופר שמכפר על רציחת העבד. ואינו חיוב קנס מדין מזיק דעלמא. וכך מפורש בדברי הרמב"ם בפי"א מהל' נ"מ (הל"א) וז"ל כמה הוא הכופר, כמו שראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנא' ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו, וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הוא הקנס הקצוב בתורה שלשים סלע כסף וכו' עכ"ל. הרי שלרמב"ם ל' של עבד חיוב כופר הוא עבור רציחת העבד ומהווה חלות חיוב רציחה.
לאור זה מסתבר שכך גם כוונת הגמרא ש"השור דרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור" ר"ל הואיל והשור מזיק והורג בקום ועשה חשובה ההריגה שעשה השור למעשה רציחה המחייב בכופר ושלשים של עבד ואוסר את השור בהנאה כשור רוצח. ואילו בור שאין דרכו לילך ולהזיק והרג בשב ואל תעשה לא עשה מעשה רציחה, ופטור מכופר מל' של עבד ואינו נאסר בהנאה.
רש"י ד"ה מה שאין כן בבור. ז"ל שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרי' שור ולא אדם עכ"ל. עיין בתוס' ד"ה מה כו'. הגמרא לקמן ממעטת אדם מכופר מגזיה"כ עליו ולא על האדם, וקשה למה לא השתמש רש"י בלימוד הגמרא למעט גם כופר בבור וכפי שפירשו בתוס'.
אכן רש"י לקמן (כו א ד"ה עליו כו') כ' וז"ל על נזקי שור משלמין כופר אבל על נזקי אדם אין משלמין כופר אלא או מיתה או גלות עכ"ל. ביאור דבריו שאדם ההורג חמור משור ואין הרוצח מתכפר ע"י כופר וזקוק דוקא לכפרת מיתה או גלות. לפיכך לא שייך למעט בור מכופר מהפסוק דעליו וכפירוש התוס' כי לרש"י אין הלימוד הזה ממעט שאר נזיקין מכופר אלא הוא מורה שקיימת חומרא מיוחדת באדם הרוצח שאינו מתכפר בכופר אלא חייב מיתה או גלות.
אמנם עלינו להתבונן בפרש"י כי "שור ולא אדם" בא לכאורה למעט בור מלשלם דמי אדם הנהרג, ולא למעט בור מכופר. עו"ק שבפרש"י לקמן (דף י. ד"ה מה שאין כן באש) כ' וז"ל אש לא חייב בה שרפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקלבד"מ כו' עכ"ל. וצריך עיון טובא דהתינח למ"ד אשו משום חציו אבל למ"ד אשו משום ממונו, או בשכלו לו חציו, מנ"ל שאש פטור מן הכופר.
ונראה שחיוב הכופר חל רק כשיש חלות שם רציחה, אבל מיתת אדם בעלמא אינה מחייבת כופר. לכן למ"ד אשו משום ממונו או בשכלו לו חציו, פשיטא שאין דין כופר ואף בלי מיעוט קרא שכן חסרה חלות שם רציחה. כשהצית בגופו של הנרצח או למ"ד אשו משום חציו יש חלות רציחה וסד"א שהאש יתחייב בכופר. לנוכח זה הועלה בברייתא שהאש פטור מכופר ורש"י מפרש שהוא מטעם קלבד"מ. ה"ה בבור שאין במיתת אדם בבור חלות שם רציחה, ולפי' אף בלי פסוק פטור מכופר. המיעוט "שור ולא אדם" בא לפטור בור מלשלם דמי האדם הנהרג מדין תשלומי נזק, אבל ליכא ספק שהוא פטור מכופר בלי למוד מקרא שהרי בהריגת אדם בבור ליכא חלות דין רציחה.
בהקשר להנ"ל עלינו לעמוד על פירש"י לעיל (דף ה: ד"ה וכולהו) שכ' וז"ל בור יוכיח שאינו מועד אלא לדבר הראוי לה, דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם ונפל שמה שור או או חמור שור ולא אדם עכ"ל, והרי בור שהזיק אדם חייב ואינו פטור אלא על מיתת אדם בבור ולמה כ' רש"י שאדם נקרא דבר שאינו ראוי לבור. ונראה שרש"י ר"ל שבור פטור מכל חיוב מיוחד הבא מחמת שהנופל אדם. ואף בנזקי אדם שבור חייב עליו אינו מחוייב בתורת אדם כי אם בתורת חפצא דניזק דעלמא. מאידך במיתה שלא יתכן להתחייב אלא בתורת אדם הבור פטור וכנ"ל שאין חלות דין רציחה במיתת אדם בבור.
תוס' ד"ה מה שאין כן בבור. ז"ל וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או עכו"ם הקנוי לישראל עכ"ל. יש לעיין בפטור בור מדמי עבד כי מ"ש דמי עבד מדמי שורו שכן עבד לאדוניו כשור דמי. בשלמא כופר מהוה תשלומין מיוחדים במיתת אדם וע"ז בור פטור אך לכאורה אינו כן בדמי עבד כי תשלומי נזק בעלמא הן כדמי שורו. וצ"ל שכך היתה גזיה"כ שבור פטור במיתת אדם כולל מיתת העבד אע"פ שדמיו הם דמים בעלמא כמו דמי שורו.
והנה ברש"י (למעלה דף ה: ד"ה וכולהו) כ' וז"ל בור יוכיח שאינו מועד אלא לדבר הראוי לה, דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם כו' עכ"ל, זאת אומרת שאדם אינו ראוי לבור, כלומר שלענין מיתת אדם אין הבור תקלה וחפצא דמזיק כלל. וכן עולה מדברי הרמב"ם בפי"ב מהל' נזקי ממון (הלט"ז) וז"ל וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור כו' אלא א"כ היתה הבהמה קטנה כו' אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה פטור שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות. וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד הרי זה פטור כו' עכ"ל. מזה שכלל הרמב"ם את פטור הבור במיתת אדם עם פטור הבור בבהמה פקחת שהוזקה ביום משמע שפטור אחד הוא, כלומר, שהבור אינו תקלה וחפצא דמזיק למקרים אלו ואינו ראוי איפוא למיתת אדם. לפי"ז פטור הבור מדמי עבד שמת בו הוא בגלל שאינו ראוי לבור ואין הבור תקלה לענין מיתתו.
ועיין במחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד בפרק יו"ד מהל' נ"מ (הלי"ד) ובמגיד משנה שם. לשיטת הרמב"ם אין דמים לבן חורין אך יש דמים לעבד שהומת ומשום כך תם שהמית בן חורין פטור וכשהמית עבד בעליו משלמים חצי דמי העבד (אך לא כופר כי אין בתם כופר). והשיג עליו הראב"ד וז"ל מסתברא בין בבן חורין ובין בעבד דמיו משלם כו' עכ"ל וסובר שיש דמים לבן חורין כמו שיש דמים לעבד. ולכאורה השוואת הראב"ד בין בן חורין לעבד מעוררת פליאה כי בשלמא עבד בר דמים הוא לאדוניו כשורו וחמורו, אבל בן חורין אינו קנוי לאף אדם ולמה ישלם דמי בן חורין ולאיזה בעלים ישלם את דמיו. מוכרחים, איפוא, להסיק שלדעת הראב"ד יש דין תשלומין מיוחדין עבור מיתת אדם אף שאינו משלם את הדמים עבור הפסד ממון ונזק כמו שמשלם לבעלים של שור וחמור. לכן סובר שיש דמים לבן חורין כפי שיש לעבד. אמנם יוצא לפי"ז שאף דמי עבד שמת אינם כמו דמי שורו אלא דמים מיוחדים הם כמו דמי בן חורין שמת. בכך מסתלק הקושי הנ"ל כי הפטור בעבד שמת בבור הוא שאין משלמים את הדמים המיוחדים של אדם שהומת וגזיה"כ ששור בלבד משלם דמי אדם שמת ולא בור.141
והנה לקמן (דף י. בתוס' ד"ה שהשור כו') הקשו התוס' למ"ל קרא שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסוה"מ שנפל לבור. ברם לאור דברינו אליבא דהראב"ד הקושי' מיושבת כי פטור והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה חל לפטור בעל הבור מלשלם דמי שור פסה"מ שמת בבור. אמנם דמי אדם שמת אינם דמי הפסד ותשלומי נזק בעלמא לבעלים אך הם דמים מיוחדים עבור מיתת אדם, וע"ז אין הפטור של והמת יהיה לו חל. ומסתבר שזוהי כוונת התוס' בתירוצם שם שכתבו וז"ל וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיניה אדם עכ"ל.
גמ'. ומועד מתחילתו מה שאין כן בשור. בשור יש דין תם בג' פעמים הראשונות ולא בבור שמועד להזיק הוא בפעם הראשונה. ויש להעיר על גמרתנו שהרי שיטת רב (לקמן דף כח:) שבור שלא הפקירו מחייב מדין שור, ומועד מתחילתו ומשלם נזק שלם. ההבדל בין תם לבין מועד הוא דוקא בנגיחה שכן הג' פעמים ראשונות משונה הוא ליגח (עיין לקמן במשנה דף טו: ובתוס' לקמן טז א ד"ה והנחש). ואילו בור שלא הפקירו המהווה חלות שם מזיק של שור אליבא דרב דרכו להזיק מתחילתו ומחוייב לשלם נזק שלם מתחילתו כי דיני תמות ומועדות לא חלים כאן, ובכן למה קובעת הגמרא דידן שמועד מתחילתו הוא חומרא של בור, הרי לרב אף שור יכול להיות מועד מתחילתו ולשלם נ"ש בפעם הראשונה כנ"ל, וצ"ע.
136 ועיין שם ברש"י במס' שבת. והרמב"ם חולק, עיין בחידושי רי"ז הלוי על הרמב"ם (הל' חנוכה).
137 י"ל שמכיון שהלשון זה קלי ואנוהו אינו לשון צו אינו נמנה בין תרי"ג המצוות. והשווה גילוי ראש באשה שלומדים מן ופרע את ראש האשה, ובכל זאת אינה נמנית בתרי"ג המצוות, דוק היטב במגיד משנה (פ' כ"ד מהל' אישות הל' י"א). והשווה כי יקח איש אשה ובעלה ושיטת הרמב"ם במנין המצוות שנמנית כמצוה אבל אינה קיום עשה אלא איסור עשה, ואכמ"ל.
138 עיין בש"מ בשם ה"ר יהונתן.
139 ולכאורה אף יתכן לומר שר"י סובר ששמירה מפקיעה את חלות השם דמזיק, ולכן סילוק השמירה דחש"ו אינו מחייב את הבעלים כי החש"ו עשו את המזיק. ובכן י"ל שסובר ששלהבת אינה חפצא דמזיק, ולכן הבעלים פטורים כי החש"ו עשו את המזיק דאש, עיין בתוס' ד"ה ולר' יוחנן.
140 יעויין לקמן (דף מג.) בהשוואת דיני סקילה, כופר, ול' של עבד ובדיון הסוגיא שם.
141 אך עדיין צ"ע אמאי אינו מתחייב במיתת עבד גם מדין הפסד ממון דעלמא כמו במיתת שורו. וצ"ל שבמיתת העבד פקעה זכות הממון דבעליו להשתלם מדין שורו וחמורו. עיין בראשונים לקמן בשיטה מקובצת שדנו בקושיה זו בסוגית שור שהמית שלא בכוונה האם משלם דמים או לא (דף מג. - מג ב). ומוכח לכאורה משם שחיוב הדמים חיוב מיוחד בשביל הריגת הנהרג ואינו דמי הפסד בעליו כבמיתת שורו וחמורו ואכמ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
210ימים לסיום הש״ס