קידושין מד ע"ב

דף מד - ב

- לדעת חכמים שאף נערה מקבלת את גיטה - נערה ^[1] מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, האם יכולה נערה בחיי אביה למנות שליח לקבלת הגט?

וצדדי הספק הם:

האם הבת שמקבלת את גיטה בחיי אביה לפי חכמים, ^[2] כיד אביה דמיא [האם הנערה לידו של אביה היא דומה], ^[3] או שמא הבת כחצר אביה דמיא? ^[4] ומפרשינן לה:

האם כיד אביה דמיא, ואם כן מה אביה משוי שליח, אף היא נמי משוי שליח.

או דילמא: כחצר אביה דמיא, ועד דמטיא גיטא לידה שלה, לא מיגרשה [עד שלא בא גט ליד הנערה עצמה, אינה מגורשת].

תמהה הגמרא: ומי מספקא ליה לרבא הא מילתא, שיהא על אדם בן דעת תורת חצר כשהוא ניעור!? והאמר רבא עצמו:

כתב גט, ונתנו ביד עבדה של אשתו:

אם היה העבד ישן, והאשה משמרתו, הרי זה גט משום שעבדה כמוהו כחצירה, וחצר המשתמרת על ידה קונה לה.

אבל אם היה העבד ניעור, אינו גט, כדמפרש טעמא ואזיל.

והרי ניעור אמאי אינו גט!? ודאי משום דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה, כי הוא משמר את עצמו ^[5] - הרי למדנו שאין חצר המשתמרת שלא לדעת הבעלים, קונה.

ואי סלקא דעתך הבת כחצר אביה דמיא וכפי שצידד רבא, אם כן כי מטא גיטא לידה [כשיגיע גט לידה] נמי לא תיגרש, דהרי הויא לה חצר המשתמרת שלא לדעת אביה, שהיא הרי ניעורה ומשתמרת על ידי עצמה!?

ובהכרח צריך לומר: בת כיד אביה דמיא, ואם כן למה נסתפק בזה רבא!?

אלא מכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהביאור הקודם בצדדי ספיקו של רבא, ומבארת דלעולם פשיטא ליה לרבא דכי יד אביה דמיא, ולכן אין צריך שתהיה ידה משתמרת לדעתו של אביה ; והכי קמיבעיא ליה לרבא [אלו הם צדדי ספיקו של רבא]:

מי אלימא הבת כיד אביה, לשויה איהי שליח [האם כוחה של הבת אלים כמו ידו של אביה, עד שתוכל אף היא כמוהו לעשות שליח], או לא?

אמר פשט ליה רב נחמן לרבא: אין נערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה.

איתיביה לרב נחמן ממה ששנינו במשנה בגיטין סה א:

אשה קטנה שאמרה לשלוחה: "התקבל לי גיטי", אינו גט, אין היא מתגרשת עם הגעת הגט לידו של השליח כשאר שליח לקבלה, ומשום שאין שליחות לקטן, עד שיגיע גט לידה, כי אז מגורשת היא משום שהוא שלוחו של הבעל להולכה.

ומדייקת הגמרא: הא נערה, הרי זה גט מיד בשעת קבלת הגט כשאר שליח לקבלה, הרי שנערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, ותיקשי לרב נחמן!?

ומשנינן: הכא - במשנה בגיטין - במאי עסקינן: באשה שאין לה אב, שזו ודאי יכולה לעשות שליח כשאר נשים, היות וגדולה היא.

ותמהינן עלה: הא מדקתני סיפא של אותה משנה:

אם אמר לו אביה לשליח: "צא וקבל גט לבתי", אם רצה בעל לחזור בו אחר שהגיע הגט ליד השליח, לא יחזור, כי השליח הוא שלוחו של האב לקבלה, ומשהגיע גט לידו כבר מגורשת היא.

מכלל דאף ברישא נמי בדיש לה אב עסקינן; והאיך נפרש את הרישא בקטנה שאין לה אב!?

ומשנינן: חסורי מיחסרא המשנה והכי קתני [חיסרון יש בדברי המשנה, וכך היא שנויה]:

קטנה שאמרה: "התקבל לי גיטי", אינו גט עד שיגיע גט לידה, הא נערה הרי זה גט; במה דברים אמורים - דאשה קטנה לא שייך שליחות בגט שלה - כשאין לה אב, אבל אם יש לה אב, ואמר אביה: "צא וקבל לבתי גיטה", אם רצה בעל לחזור לא יחזור כי האב יש לו שליחות.

קטנה יתומה, או שהיא יתומה בחיי האב, וכגון שנישאה ונתגרשה או נתאלמנה, תיקנו לה חכמים נישואין, אך יוצאת היא ממנו במיאון, והיינו שאומרת: "איני רוצה בו".

איתמר:

קטנה ^[6] שנתקדשה שלא לדעת אביה, ^[7] אמר שמואל: צריכה גט מן הבעל, וצריכה גם מיאון [שתאמר: איני רוצה בו] כדי להתירה, וכדמפרש טעמא ואזיל.

אמר על כך קרנא: יש דברים בגו [יש דברים בתוך דבר זה], כלומר: יש תשובה ותימא בדברי שמואל, שהרי: אם מקבלת היא גט, למה צריכה היא גם מיאון, ואם שייך בה מיאון, למה צריכה היא גם גט!?

אמרו ליה בני בית המדרש לקרנא: אכן אין אנו יכולים לילך עד נהרדעא לעירו של שמואל לשאול את טעמו, אבל הא מר עוקבא ובית דיניה בכפרי [שם מקום] שהוא סמוך לנו, והוא הרי היה אב בית דין בימי שמואל, ונשאלנו מה טעמו של שמואל. ^[8]

אפכוה [הפכו את שמות האומרים] וכך שדרוה לקמיה דרב [ושלחו לרב], כלומר: שלחו לרב, לאמר: קרנא אומר: צריכה גט וצריכה מיאון, ושמואל סובר: די לה בגט, מה דעתך אתה בנידון זה ; ולכך הפכו את שמות האומרים, כי שמא מתוך שאוהבו של שמואל היה, יודה לדברי קרנא, שנאמרו לו משמו של שמואל. ^[9]

אמר להו רב: האלהים [לשון שבועה הוא]: צריכה גט וצריכה מיאון, וחס ליה לזרעיה דאבא בר אבא [חלילה לו לשמואל שהוא בנו של אבא בר אבא] דנימא הכי, שיחלוק ויאמר: אין צריכה גט ומיאון גם יחד.

ומפרשינן: וטעמא מאי צריכה היא גט וצריכה מיאון?

אמר פירש רב אחא בריה דרב איקא:

צריכה גט, שמא נתרצה האב בקידושין כששמע, ^[10] וחלו הקידושין למפרע. ^[11] וצריכה גם מיאון, שמא לא נתרצה האב בקידושין והגט אינו גט כי אין צריך לו, ואין היא ארוסה שנתגרשה, ואילו האנשים יאמרו: היות וקיבלה גט אם כן ודאי ארוסה היתה, ואין קידושין תופסין לו באחותה, שאחות גרושתו היא, ויתירו את אחות אשתו שהיא אשת איש - לעלמא! ולכך היא ממאנת, כדי שידעו הכל שאינה ודאי גרושה גמורה.

אמר הוסיף רב נחמן: הא דאמרינן בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, שהיא צריכה גט, והוא ששדכו [שנשתדכו] המקדש עם הקטנה על ידי האב, כי אז אכן יש לומר שמא נתרצה האב כששמע, וחלו הקידושין למפרע. ^[12]

עולא נחלק על שמואל וקרנא, ואמר: קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, לא די שגט אינה צריכה, אלא אפילו מיאון - כשאר קטנה שנתקדשה - אינה צריכה, שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה, אלא כשהיא יתומה, או שהיא יתומה בחיי האב שתיקנו לה חכמים נישואין.

ומתמהינן: וכי אטו אמר עולא שאינה צריכה לא גט ולא מיאון אף על גב דשידכו, שהרי כן משמע ממה שנשנו דברי עולא כמחלוקת על שמואל, שאף הוא לא אמר אלא בשידכו, וכמו שאמר רב נחמן!? והרי ודאי יש לחוש שמא נתרצה האב כששמע!?

ומשנינן: לא אמר עולא אלא כשלא שידכו, ומאן דמתני הא [זה ששנה את דברי עולא כמחלוקת על שמואל], לא מתני הא אין הוא שונה עם דברי שמואל את דברי רב נחמן שפירשה בששידכו, ולדעתו אמר שמואל אפילו בשלא שידכו שהיא צריכה גט, ועל כך שנה את דברי עולא שהוא חלוק על שמואל באופן זה, שאפילו מיאון אינה צריכה.

איכא דאמרי, יש השונים את השמועה משם עולא, לא כמחלוקת על שמואל, אלא כמימרא בפני עצמה ! אמר עולא:

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אפילו מיאון אינה צריכה ואפילו שידכו. ^[13]

מתיב רב כהנא לדברי עולא, ממה ששנינו במשנה ביבמות, שחמש עשרה עריות - שאחת מהן היא בתו - שנפלו לפני קרוביהן ליבום, הרי הן פטורות מן היבום, ופוטרות אף את צרותיהן מן היבום, שאין ב"צרת ערוה" דין יבום ; ושנינו שם: וכולן - העריות האלו - אם מתו לפני בעליהן, או שמיאנו בבעליהן כי היו קטנות כשנתקדשו, או שנתגרשו קודם למיתת הבעל, או שנמצאו איילונית והתברר שאין הן נשואות לבעל שמת, כי קדושי טעות הן -

הרי צרותיהן מותרות ליבום, שאין אלו "צרת ערוה".

והשתא תיקשי: הרי קדושין אלו שמיאנה הבת [שהיא אחת מן העריות] בהן, בהכרח היו בחיי האב, שהרי לפני אביה נפלה ליבום ; ואם כן דקדשה - את הבת שמיאנה - מאן [מי הוא זה שקידשה למת]?

אילימא דקדשה אביה וקדושי תורה הן, וכי אטו במיאון סגי לה [די לה] לצאת ממנו, ולהזקיק את צרתה ליבום!? והרי גט מעליא [טוב, גמור] בעי מבעלה.

אלא לאו, בהכרח שהמשנה עוסקת בכגון דקדשה איהי נפשה [נתקדשה על ידי עצמה], ולא חיישינן שמא נתרצה האב וכגון שלא שידכו, ולכן אינה צריכה גט; ומכל מקום קתני דבעיא מיאון, שהרי שנינו "או שמיאנו"; ותיקשי לעולא שהוא סובר: אפילו מיאון אינה צריכה!? ^[14]

הוא - רב כהנא - מותיב לה והוא אף מפרק לה, [רב כהנא שהקשה, הוא זה שגם יישב את הקושיא]:

הכא - במשנה ביבמות - במאי עסקינן: כגון שנעשה לה לקטנה מעשה יתומה בחיי האב, כלומר שיצאה מרשותו על ידי נישואין שנתגרשה או נתאלמנה מהם, ואין לאביה רשות בה כאילו יתומה היא, וזו יש לה קדושין על ידי עצמה מדרבנן, כשם שיתומה קטנה מתקדשת על ידי עצמה, ובזו שנינו: "או שמיאנו".

מתיב רב המנונא לעולא מהא דתניא:

א. האב מוכר את בתו הקטנה לאמה עבריה.

ב. מצוה על האדון שייעד [יקדש] את אמתו העבריה, ונחלקו תנאים כיצד מייעדה, אם הכסף שניתן לאב בשעת קניית האמה, הם המעות שבהם נעשה היעוד ["מעות הראשונות לקידושין ניתנו"]; או שהאדון מייעדה על ידי שפוחת מאמתו פרוטה מפעולתה לשם קידושין.

אין מוכרה האב לבתו לקרובים שתהא להם אמה, היות ואין הם יכולים לקיים בה מצות ייעוד, שאין קידושין תופסין לקרוב בקרובתו.

משום רבי אליעזר אמרו: מוכרה האב לבתו אפילו לקרובים, ואף שאין היא ראויה ליעוד.

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה וכו' צריך גט שמא נתרצה האב. פי' שמא משעת שמיע' נתרצה ונתקיימו הקדושין ואעפ"י שהוא צווח עכשו נמלך הוא ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, אבל בצווח מעיקרו בשעת שמיעה אינה צריכה כלום כדאמרינן לקמן שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע אלמא זרה גמורה היא מדחיישינן אפילו מדרבנן והיינו נמי דאמרינן בין היא בין אביה יכולין לעכב ולהוציאה בלא כלום נמי אתמר והכי נמי אתמר בירושל' אע"ג דר' יוחנן אמר שאביה מקדשה ולא היא מודה הוא בא אביה וממאן על ידיה כלומר מודה הוא שצריך הוא למחות ואם לא מיחה חוששין שמא נתרצה והתם נמי קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה ולפי השטה הזאת קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ואביה כאן ושותק צריכה גט שמא נתרצה האב משעה ראשונה ששמע דשתיק' כהודא' דמיא והא דנקיט לה סתם משום דסתמ, באביה כאן עסקינן ושמא נתרצה ודאי בששומע ושותק הוא דאלו במוחה הרי ודאי לא נתרצה:

וצריכה מיאון כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה. יש לדקדק בנערה מאי איכ' למימר דודאי הוא הדין לנערה דהא קי"ל אביה ולא היא ולקמן גרסי' בנסחי נערה לאו בת מיאון היא שתמאן ויש להשיב היכא דאפשר תקינו רבנן היכא דלא אפשר לא אפשר מידי דהוה אכלהו ספקי קדושין דצריכי גט מספק ועוד יש להשיב דגבי קטנה כיון שאין מעשיה כלום שלא מדעת האב אמרי ודאי נתרצה האב כיון שהצריכוהו חכמים גט אבל בנערה מימר אמרי לעולם לא נתרצה האב ואעפ"כ כיון שיש לה יד חשו חכמים לקדושיה והצריכוה גט או משום דאתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקדושי' קדושי תורה ונראה שרב אחא גאון ז"ל גורס נערה שכך כתב בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים וכן בהלכות גדולות אבל לא מצינן מיאון בנערה במקום אחר:

הא דאקשינן ממתני' זו כולן אם מתו או מיאנו. דקתני דבעיא מיאון, לתרווייהו קא מקשה לעולא מדקתני בעיא מיאון ולרב מדקתני דלא בעיא אלא מיאון שאלו היתה צריכה גט אף צרתה חולצת ולא מתיבמת אי נמי רב מוקי לה בדלא שידך וקסבר בעיא מיאון ולא גט אלא לעולא ודאי קשה:

הא דאמר רבא ישן ומשמרתו הרי זה גט. אוקימנא לה התם בפרק הזורק בגיטין (עח, א) בכפות ושם כתבתיה בארוכה בס"ד.

אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון. וטעמא כדמפרש ואזיל, צריכה גט חוששין שמא נתרצה אביה בקדושיה, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה. ופירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר שמואל דחוששין לקדושיה, כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה, דהוה ליה כאילו אמר לה צאי וקבלי קדושיך, וההיא דלקמן (קידושין מה, א) דהנהו תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל, כשהיה הבן עמהם ושתק הוא, ואפילו הכי אמרינן דאין חוששין שמא נתרצה הבן, דמימר אמר במאי דעביד אבא מאי איכפת לי, וכי לא אמרו לי מידי מאי אצוח, נראה שפירש כן, לפי שהוקשה לו אם נתקדשה שלא בפניו כיון דאין לה יד לקבל קדושיה, ובשעת נתינתן לא חלו הקדושין ואינן ראוין לחול, כי שמע האב והודה מה בכך, בשעת נתינתו לא הודה, ובשאת הודאתו לא נתן לה כלום.
ואין פירושו מחוור לי, חדא, דהא ודאי שמעתין כולה לכאורה כההיא דמייתי לקמן בשלהי שמעתין מיירי, ולענין דומה לשמעתין סמכוהו כאן דאמר רב נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת, והכי נמי בשהלך אביה למדינת הים ועמדה היא ונתקדשה. ועוד דאמרינן נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן, מדפירש התם והביאה כאן ולא סתם כמו שסתם כאן, משמע דהכא בשאין אביה כאן. ועוד דאמרינן נמי לקמן נתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב, ורב אסי אמר אביה ולא היא, ואותביניה מהא דתניא גבי מפותה אם מאן ימאן אביה לתתה אין לי אלא אביה, היא עצמה מנין כו', ומפותה ודאי לא באפיה אביה הוה, אלא ששמע לבסוף ושתק או נתרצה בקדושיה, ועוד מפותה עצמה הויא תיבותיה למאי דסלקא דעתא מעיקרא שפיתה לשם אישות. ומיהו ההיא איכא לתרוצי כדאביי דאמר צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, אלא שהרב ז"ל בעצמו לא פירש כן, הא דאביי אלא צריכה שיודה אביה באותן קדושין עצמן, דהיינו כקדושין אחרים, וגם הרב ז"ל נראה שחזר בו, לקמן, שפירש נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, שלא היה אביה שם בשעת קדושין.
ואחרים פירשו חוששין שמא נתרצה האב קודם שתתקדש, והוא צוה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך. וגם זה אינו מחוור, מדאמרינן בהנהו תרי דהוו שתו חמרא. אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן, ואקשינן ודלמא ארצויי ארצי קמיה, כלומר מעיקרא, ואם איתא מכיון דאמר רבינא אין חוששין שמא נתרצה הבן מעיקרא, מאי קא מקשה תו ודלמא איתרצי מעיקרא הא אמרינן דלא חיישינן אלא ודאי הא דאמרינן נתרצה ולא נתרצה לאחר מעשה קאמר.
ויש לפרש שמא נתרצה כששמע, וכגון ששתק כששמע, ואף על גב דצוח לבסוף, אפילו הכי חיישינן שמא נתרצה בקדושיה כששמע ונתקיימו קדושיה, דהוה ליה כהתקדשי לי על מנת שירצה אביך שמקודשת לכשישמע ולא ימחה, ואף על פי שלא חלו בשעת נתינה, וטעמא דחיישינן שמא נתרצה האב ולא חיישינן שמא נתרצה הבן כדפירש רש"י לקמן דאב בכל דהוא ניחא ליה, משום טב למיתב טנדו, אבל בן מידק דייק ונסיב, והכא אף על פי שנתאכלו המעות קודם ששמע האב, נמי חוששין לה, דהוה ליה כהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום (לקמן קידושין נט, ב) דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת.
ורבותינו בעלי התוס' כתבו דהא דאמרינן חוששין שמא נתרצה האב, דוקא בששתק, אף על פי שצווח לבסוף, כמו שכתבנו אבל בצווח מעיקרו אין חוששין לה כלל, והביאו ראיה דהא רב גופיה דאמר הכא צריכה גט שמא נתרצה האב, איהו הוא דאמר לקמן נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא ובין אביה יכולין לעכב, אלמא כל שבא האב ועכב אין חוששין לה, ואמרינן נמי בסמוך נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמד ונשאת, אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, רב אסי אמר אינה אוכלת, שמא יבא אביה וימחה, ונמצאת זרה [אוכלת תרומה] למפרע, אלמא זרה גמורה הויא מדחיישינן אפילו בדרבנן, דמדאורייתא כיון שנתארסה אוכלת דקנין כספו היא.
ולדידי קשיא לי דאם איתא, היכי סתמי סתומי וחסרו עיקרא של דבר, דהיינו שמע האב ושתק, הוה להו לפרושי נתקדשה שלא לדעת אביה ושמע האב ושתק ולבסוף צוח חוששין שמא נתרצה האב. ובההוא מעשה דאיהו אמר לקריבאי, מן הסתם צוח מעיקרו הוה, מדאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה, ואי בששתק רגלים לדבר שנתרצה, או שהסכים על ידו, אלא משמע דאפילו בצווח מעיקרו אמרו חוששין, וטעמא דמלתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת יודע שאין קדושיה קדושין, אלא אם כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת שיתפייס האב הוא מקדש, והוה ליה כמתנה על מנת שירצה אביך, ובמתנה בפירוש כך, אף על פי שצווח ולבסוף נתרצה מקודשת, שהרי נתפייס, דהא לא שירצה בשמיעה ראשונה קאמר, אלא שירתצה בקדושיה ומפייס לבסוף ויאמר אין קאמר, ואף על פי שמת האב, חוששין שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו, והכי איתא בתוספתא במכילתין פרק ג (ה"ז) על מנת שירצה פלוני אף על פי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה כו', על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה, מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת. מת האב מקודשת שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו. ומתניתין לקמן בפרק האומר (קידושין סד, א) על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, אינה מקודשת גמורה קאמר, עד שיאמר האב אין, למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דכולה מתניתין בדאמר לה על מנת שלא ימחה אבא, כל שכן דלא תיקשי לן כלל, דהכי קאמר על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, ולפיכך רצה האב שלא מחה מקודשת, לא רצה האב אלא שמחה אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, והא דאמר רב לקמן בין היא בין אביה יכולין לעכב, לומר דלא הווי קדושי ודאי, אבל קדושי ספק הוו, וכן פירשוה בתוס', וההיא דרב אסי דאמר שמא יבא האב וימחה ונמצאת זרה למפרע, אף על פי שאין כאן אלא איסורא דרבנן, מכל מקום אין מאכילין אותה על הספק, שמא יתרצה האב לאחר מחאתו, דלחומרא אמרו שמא יתרצה, לקולא לא אמרו שתאכל באיסור דרבנן שמא יתרצה. וזה אין צריך לפנים, ודאמרינן בירושלמי (ה"א) נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת, זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה, התם משום דנתקדשה ונשאת שלא לדעת, ודאי מקפד קפיד, וחזקה שלא יתרצה לעולם. הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ולקמן בשמעתין מחלקי בין נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת לבין נתקדשה ונשאת שלא לדעת כנ"ל.
הא דנקט הכא קטנה הוא הדין לנערה, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר מחלוקת לגרושין אבל לקדושין אביה ולא היא, ולקמן גרסי בכלהו נסחאי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, היא ואביה יכולין לעכב, ומשמע דכולה שמעתין נמי בין בקטנה בין בנערה היא.
ואם תאמר אי בנערה, מיאון מאי עבידתיה דהא משהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, איכא למימר דבנערה דלא אפשר לא אפשר ובגיטא תשתרי, מידי דהוה אכל ספיקי קדושין דצריכה גט מספק אף על פי שאינה יכולה למאן, אי נמי איכא למימר דבקטנה שאין מעשיה כלום שלא מדעת האב איכא למגזר טפי, דאי אמרת לא ממאנת, אמרי מדאצרכוה רבנן גיטה קמו ביה רבנן באב ונתרצה בקדושיה, אבל בנערה דיש לה יד, מימר אמרי מיחש הוא דחשו לה רבנן ואצרכוה גיטא, משום דלא ליתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקדושיה [מן ה]תורה. ורב אחא גאון כתב דאף היא ממאנין אותה, שכן כתב בפרשת ואלה המשפטים, אבל לא מצינו מיאון בנערה במקום אחר, ונראה שהוא גורס כאן נערה, ורבותינו בעלי התוס' אמרו שהיא צריכה כרוז.

הא דאמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה. פירש רש"י ז"ל ואפילו בששדכו. ומקצת נוסחאות יש שכתוב בהם בפירוש ואפילו שדכו. ורבותינו בעלי התוספות פירשוה בשלא שדכו, דאי בשדכו הא משמע דפשיטא להו דחוששין, מדפרכינן ללישנא קמא ואפילו שדכו, ופרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא. ואינו מחוור מדאקשינן לעולא מהא דתניא ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, מדקא קרי ליה אלמנה, ועל כרחין בדקדשה איהי נפשה, דאלמא נתקדשה שלא לדעת אביה מקודשת, ואם איתא מאי קושיא, דלמא בששדכה אביה, ויש מי שתירץ דבשדך האב שפחות אחר אישות היא. וקשיא לי דאטו מי אלים שדך האב משקבל אביה כסף ממכרה מאדון ואמר לה צאי וקבלי קדושיך, דהא ההיא כרב יוסי בר' יהודה מוקמיה לה, דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, ואנן מדר' יוסי שמעינן בפרקין קמא (יט, א) דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, וכדדייק לה רבא אמר רב נחמן, אלא ודאי נראין דברי רש"י ז"ל דעולא אפילו בששדכו קאמר, והיינו קושיא ממוכרה אלמנה לכהן גדול בין שדכו בין לא שדכו.

וכולן שמתו או מיאנו כו'. וקשיא לעולא, דהא לעולא בין שדך בין לא שדך אינה צריכה מיאון, אבל לרב מוקמיה לה בשלא שדך, ולפיך במיאון סגיא, ומיאון מיהא בעיא.

בעא רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה. פי' אליבא דרבנן מבעיא ליה דהלכתא כוותיהו ומי מספקא ליה לרבא דנערה לרבנן לא מדין חצרו של אב מקבלא גיטה והאמר רבא כתב לאשתו גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ובמסכת גיטין פרכינן אמאי חצר מהלכת לא קנה ופריקנא והלכתא בכפות וליכא לפרושי דבכפות מיירי ותו לא בעינן ישן דאם כן מאי ישן דקאמר רבא דאי בכפות למה לי ישן אפילו נעור נמי ואי בלא כפות אמאי הוה גט חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה. ותו סיפא דקתני נעור אינו גט היכי דמי אילימא בכפות אמאי לא ואי בלא כפות אפילו ישן נמי. לכך יש לנו לפרש על כרחינו להלכתא דמימרא דרבא בכפות מיירי ולפיכך כשהוא כפות וישן הרי זה גט ונעור אע"פ שהוא כפות אינו גט דתרתי בעינן כפות וישן והא דלא נקט רבא כפות בהדי' משום דההיא פשיטא דבלאו הכי לא מהני דהוה ליה חצר מהלכת אבל ישן איצטריכא ליה סד"א כיון דכפות משתמרת לדעתה היא אפי' נעור קמ"ל דכיון דבן דעת הוא משתמר לדעתו ובעי' אף ישן ולאפוקי בהמה דסגי לה בכפותה כדאיתא בפרק אלו מציאות ואי ס"ד כחצר אביה דמיא כי מטי גיטה לידה לא תיגרש פי' עד דתהוי כפותה וישנה ואלו מתני' סתמא קתני אפי' בנעורה ואינה כפותה:

אלא רבא הכי קא מבעיא ליה מי אלימא ידה כיד אביה לשוייה איהי שליח או לא ואסיקנא דאינה עושה שליח מהכא משמע לי דמאי דאמרינן התם בגיטין דנערה לרבנן יד יתירא זכי ליה רחמנא דיד דידה הוא היד היתירה לא יד אביה דהא יד אביה עיקר ואלים מדידה דמשוי שליח וידה טפל דלא שויה שליח והיכי מקרו יד אביה שהוא עיקר יד יתירה:

אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. פי' שלא בידיעתו ואין אנו יודעים אי ניחא ליה או לא אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון ואמרינן מאי טעמא ופרישנא צריכה גט שמא נתרצה האב כלומר בקידושין ונתקיימו הקידושין. וכ"ת במה נתקיימה דהא לא זכה האב באותן קידושין כלל דהא קטנה לית לה זכייה מדאוריי' כדי שיזכה בהן לאביה ולא בת שליחות היא שתעשה לו שליח ואיהי גופה לית לה יד מעצמה. ואיכא למימר דגמרי קדושין מדין תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך או תן ככר לכלב ותתקדש לך דכיון שנתן על פיו מקודשת אע"פ שלא אכלו הכלב ולא נהנה האב מאותן קידושין דמקדשה בההיא הנאה שעשה דברו דשוי פרוטה כדכתיבנא בפ"ק הכא נמי כשנתרצה האב בקידושין הוא כאומר הניח הכסף שנתת לבתי שיהא שלה ולא תטלנו ממנה ותתקדש לך ומיהו בעינן שיהא הכסף בעין בשעה שמתרצה האב דאי לא במאי מקדשה שהרי לא נתן ולא הטח לה כלום על פיו ומה שנתן תחלה מאליו נתן לה על דעת קידושין שלו אבל השתא כשהוא בעין איכא נתינה על פיו שהרי אלו לא נתרצה האב בקידושין הדר איהו ושקיל כספיה מינה דלית לה זכייה למזכי בהו ועכשיו מניחין בשביל אביו ואע"פ שאין דעת המקדש לכך בההיא הנאה דמטי לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקני לה ואפשר שהמקדש מתכוין לכך שהרי כל אדם רוצה שיגמרו נישואין כדאיתא בפרק המדיר ובבתו נערה לא בעינן שיהא הכסף בעין בשעת רצוי דנערה נהי דלית לה יד לקבל קידושיה מ"מ בת זכייה היא וכי מקבלה להו הרי היא כזוכה בכסף לאביה וכי שמע האב ונתרצה זכתה לו למפרע דזכין לאדם שלא בפניו וכן באומר לראובן זכה בכסף לאחותך ותתקדשי לי בו ושמעה ונתרצה הרי היא מקודשת למפרע משעה שזכה לה והאי נתרצה האב דאמרינן הכל הולך אחר שמיעה ראשונה כלומר שאם כששמע תחלה נתרצה נתקיימו הקידושין אע"פ שצווח אח"כ ואם כששמע תחלה צוח נתבטלו אע"פ ששתק אח"כ. וכ"ת כיון דנתרצה האב מקודשת הא דאמרינן בפ"ק אומר אדם לבתו קטנה צאו וקבלי קידושיך מדברי רבי יוסי ברבי יהודה למה לי מדברי ר' יוסי אפילו רבנן נמי שהרי נתרצה האב ואיכא למימר דאלו מדין נתרצה האב דאמרי' הכא הא פרישנא דלא מהני עד דלהוו מעות בעין בשעת רצוי ולכי שמע דלישתוק ולרצי אבל באומר לבתו צאי וקבלי קידושיך מכיון שקבלה קידושיה גמרו הקידושין אף על פי שלא נתרצה האב אח"כ כלל ואין המעות בעין והיינו דאיצטרכינן למיתי עלה מרבי יוסי ברבי יהודה כדפרישנא התם:

ואיכא דקשיא לי' א"כ כי לא נתרצה האב נמי תהא צריכה גט דניחוש שמח מתחלה אמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך דהא דכותה אמרינן לקמן בעובדא דהנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל דאקשינן וליחוש שמא עשאו לאב שליח ומפרקינן לא חציף איניש למעבד אבוה שליח וא"כ הכא דליכא חוצפא ניחוש שמא אמר לה צאי וקבלי קידושיך. ואיכא דאמרי דאין הכי נמי דחיישינן להכי וחדא מנייהו נקט. א"נ דהכי קאמר שמא נתרצה האב או קודם הקידושין שאמר לה צאי וקבלי קידושיך או לאחר הקידושין ולא נהירא דמאי דקאמר חדא מינייהו נקט ליתא דכל כה"ג הוה ליה לפרושי שהרי הדין תלוי בזה כשלא נתרצה לחוש לשליחות ודקאמר דבכלל לשון נתרצה הוא ליתא נמי דלא משמע לישנא הכי כלל. ותו לקמן אמרינן אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ואפי' הכי פרכינן ודילמא אירצי קמיה מעיקרא אלמא אין במשמע נתרצה הבן אלא רצוי דבתר קידושין ודכות' נמי בנתרצה האב ותו דבהדיא משמע בירושלמי דלא חיישינן לשליחות ואם לא נתרצה האב אינה צריכה גט דאמרינן נתקדשה שלא לדעת מעשה היה ובא אביה ועקר קידושיה כלומר לפי שלא נתרצה ולא חששו לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך מעיקרא:

והנכון דהא דלא חיישינן הכא לשליחות משום דלקמן שהיו הקידושין ע"י אביו שהוא בן דעת יש רגלים לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קידושין לבנו ולא היה טועה לקבל קידושיו אלמלא שעשאו שליח דשדוך אבל הכא קטנה דלאו בת דעה עבידא דמקבלא קידושין שלא מדעת אביה דאיהי סברא דיכלה לקידושי נפשי' דנשי לאו דינא גמירי וכ"ש קטנה:

אמר רב נחמן והוא ששידכו. פירוש אבל לא שידכו לא חיישינן שמא נתרצה האב ואינה צריכה גט ועולא אמר דאפילו שדכו אינה צריכה לא גט ולא מיאון ומסתברא דלא פליגי אלא מסתמא אבל היכא דודאי נתרצה האב דכולי עלמא מקודשת ואע"ג דלא שדכו דלשמא נתרצה האב לא חיישינן וכיון דליכא גט לא טעו באחותה ואינה צריכה מיאון וכו' ומסתברא נמי דהוא הדין בנערה שאם נתרצה האב מקודשת ומסתמא צריכה גט לשמואל שמא נתרצה האב בששדכו אלא דבנערה לא בעינן מיאון שאין מיאון בגדולה וכ"ת יאמרו קדושין תופסין באחותה אנן מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ודלא אפשר לתקוני לא אפשר. ולא עוד אלא דבנערה לא בעינן שיהו המעות בעין בשעת הרצוי כדפרישנא לעיל. וכן דעת מורי רבינו נר"ו ועיקר:

מתיב רב כהנא וכלן אם מתו או אם מיאנו עד וקתני דבעיא מיאון. פירוש וקשיא לעולא דאמר שאפי' מיאון אינה צריכה. וכ"ת יליקשי נמי לרב דאיהו קאמר שצריכה גט ומיאון ואלו מתניתין קתני מיאנו או נתגרשו אלמא כל שיש מיאון אין שם גט ובתו דקידשה נפשה מיאנה בלחוד ולא נתגרשה. תירצו בתוספות דמסתמא פריך לכולהו והכי קא פריך וקתני דבעיא מיאון ובמיאון סגי לה וקשיא לכולהו והיינו דלא אמרינן וקשיא לעולא. וא"ל דבשלמא לרב לא קשיא דאי הו מוקי' מתניתין כשלא שדכו שאינה צריכה גט ואפילו הכי הצריכוה מיאון גזרה אטו יתומה ולחומרא אבל לעולא קשיא על כרחין כנ"ל:

הוא מותיב לה והוא מפרק לה דמתניתין מיירי בדקידשה נפשה אחר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה דהיינו אחר שנשאה אביו לאחר ונתאלמנה ממנו ויצאה מרשות אביה שדינה כיתומה גמורה שצריכה מיאון וסגי לה מיאון:

אע"פ שנערה המאורסה יש לה יד לקבל את גיטה אף כשיש לה אב ובין היא בין אביה מקבלין את גיטה אין יד שלה חזקה כל כך כיד אביה והוא שאביה יכול לגרשה על ידי שליח ר"ל שממנה שליח לקבל את גיטה ונערה היא עצמה יכולה לקבלו אבל אינה יכולה למנות שליח לקבלה ומכל מקום אם אין לה אב כל שהביאה שתי שערות עושה שליח אבל קטנה אע"פ שאין לה אב שיכולה היא לקבלו כשיודעת לשמור אינה עושה שליח:

זה שכתבנו שהנערה אינה יכולה לעשות שליח לקבל את גיטה יש מפרשין לענין שתתגרש בה תכף שבא ליד שליח כשאר שלוחי קבלה הא מכל מקום אם עשתה שליח כל שהגיע לידה מגורשת אע"פ שלא הגיע לידה מיד הבעל ויש חולקים לומר שאף בהגעה לידה אינו גט הואיל והבעל מסרו לשליח שכשהגיע לידה לא מכח הבעל הגיע לידה והוא שאמרו בפרק התקבל בקטנה ואפילו הגיע לידה איני מיגרשה הא בעל יהביה לשליח אדעתא דתתגרש בידה וכי אתי בידה לא אתי מכח הבעל ותירץ אדם יודע שאין שליחות לקטן ומימר אמר תגרש כל היכא דמיגרשה ובנערה מיהא אין לומר אדם יודע אדרבה אדם סבור שכן ולדעת זה מצינו נערה בקבלת גט חמורה מקטנה ומכל מקום גדולי הדורות כתבוה כדעת ראשון ואומרים שאף נערה אדם יודע מיהא אין לה שליחות ומימר אמר וכו':

כבר ידעת שזה שנאמרה בתורה בגט ונתן בידה לא ידה ממש אלא כל שברשותה ואם כן זרק לה גט בחצירה או בחצר אביה אם היא נערה המאורסה הרי זו מגורשת כמו שיתבאר במקומו כתב גט לאשתו ונתנו ביד עבדה הכנעני והרי עבד כנעני כחצרה אם היה עבד ער אע"פ שהיא משמרתו ואע"פ שהוא כפות אינו גט שאין זו חצר המשתמרת לדעתה היה ישן והיא משמרתו ואינו כפות הרי זה גט פסול שמא יקוץ ונמצא חצר מהלכת:

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שביארנו שאינה מקדשת לא סוף דבר בשלא נתרצה האב אלא אפילו נתרצה האב אחר כן ר"ל אחר הקדושין הואיל ומכל מקום לא נתקדשה לדעתו אינה מקדשת זו היא שיטתנו וכדעת גדולי הפוסקים ומכל מקום גדולי תלמידיהם חולקים עליהם לומר שלא נאמר כן אלא בסתם אבל כל שנתברר שנתרצה מקדשת גמורה ואפילו נתאכלו המעות בשעת הרצוי כדין הרי את מקדשת לי לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות שמקדשת וכן כתבוה אחרוני הגאונים שבספרד ועקר הדברים כדעת ראשון שמאחר שפסקנו כעולא דאפילו מיאון אינה צריכה כלומר שאין הקדושין כלום אף רצוי האב אינו כלום ושלא לדעת שכתבנו לא סוף דבר בשלא היה שם האב ולא ידע כלל כמו שפירשו גדולי הרבנים אלא אפילו ראה ושתק הואיל ולא היו מדברים עמו על עסקי הקדושין ואפילו שדכו כבר וגמרו הדברים ביניהם כל שלא היו עסוקין עכשו באותם הדברים ונתקדשה שלא לדעתו אינה מקדשת ואינה צריכה גט ולא מיאון וכן הדין בדין זה בנערה אלא שתפשוה בקטנה מצד המיאון הנזכר בה ולפי דרכך למדת שהלכה כעולא ולא כרב ושמואל וכן פסקוה גדולי הפוסקים לפי מה שנמצא בהלכות מדוייקות הבאות מספרד וממה שאמרו למטה ברבינא שהוא בתרא לא סבר לה כרב ושמואל וקאמר לה אפילו בארצי קמיה דהוה ליה כשדיך ואף הם כתבו שרוב הגאונים פסקו כן וכן נראה דעת גדולי המחברים ומכל מקום יש שפוסקין שכל ששדכו וגמרו הדברים ביניהם אע"פ שלא מדעתו נעשה הואיל ואמר אחר כן שנוח לו בכך מקדשת כרב ושמואל וכפירושו של רב נחמן ויש פוסקים כן אף בלא שדכו מפני שהם חוששים לדבריהם של רב ושמואל ואף בלא פירושו של רב נחמן ממה שבמעשה הנזכר למטה בההוא דאמר לקריבי נשאו ונתנו אביי ורבא לפי דבריהם של רב ושמואל ומדשקלו וטרו אליביה משמע דהלכתא כותיה ואע"פ שעקר הדברים כדעת ראשון דהא רבינא בתרא דכלהו הוה מכל מקום לדבריהם כל שנתקדשה שלא לדעת אביה הן קטנה הן נערה הדבר תלוי ברצון האב וכל שישנו כאן נשאלין לו ואם אינו לפנינו צריכה גט שמא נתרצה בשעה שידע ואפילו שמענוהו שאומר שאינו מתרצה שמא כבר נתרצה וצריכה מיאון אם היא קטנה שהנערה אינה בת מיאון אלא אם היא קטנה צריכה מיאון שמתוך שקבלה גט יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ומתוך שרואין במיאונה יודעין שהקדושין לא היו כלום ולא יבאו לטעות ולומר שאין קדושין תופסין באחותה שיודעים אם אין קדושין אין גט ואע"פ שיש עדין לחוש דאיכא דחזי בגט ולא חזי במיאון מכל מקום אנו עושין כמה שאיפשר שהרי על כרחך בנערה אין מיאון וצריכה גט מספק:

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהם על הדרך שהתבאר במקומו ואחת מהם בתו ר"ל אם היתה בתו של ראובן נשואה לשמעון ויש לשמעון גם כן אשה אחרת ומת שמעון ונפלה לפני אחיו הואיל ובתו פטורה מן החליצה שהרי ערוה היא לו אף צרתה כן ואם מתה הבת או מיאנה או נתגרשה קודם מיתת שמעון ואחר כך מת שמעון צרת הבת מותרת לראובן שהרי לא היתה צרת בתו בשעה שנפלה לפניו ליבום וכן בכלם וכן בנמצאת אילונית ומכל מקום צריך שתדע בבתו מיהא היאך אתה מפרש בה מיאון שאם קדשה היא עצמה והלא הואיל ובת מיאון היא ר"ל שהיא קטנה וקדשה היא עצמה או שקדשוה אמה ואחיה במקום אב אין כאן קדושין כלל ואף מיאון אין כאן כמו שכתבנו ואם מקדשה אביה מה מקום עוד למיאון והלא קדושין גמורים הם ובמת האב אי אתה מפרשה שהרי נפלה לפניו על כרחך אתה מפרשה לשיטתנו כשנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב והוא שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה ואחר כך קידשה היא עצמה לאחי אביה וכגון זו יכולה למאן שהרי לא קדשה אביה וצריכה למיאון שהרי יש לה יד לקבל קדושין הואיל ואין לאביה רשות בה ודי לה במיאון שאין מעשה קטנה כלום אלא שתקנו לה נשואין שלא ינהגו בה מנהג הפקר ולשיטה אחרת אתה מפרש במיאון שנתקדשה שלא לדעת אביה ומחשש שמא נתרצה אם בשדך אם לא בשדך כל אחד לפי שיטתו:

ומה שנתגלגל כאן בענין מכירת אמה לקרובים כבר ביארנוה בפרק ראשון:

גמרא נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה פשי' ליה דאפי' לרבנן אין שתי ידים זוכות בא' לענין זה שתהא ידה זוכה לה מכח עצמה אלא כיון דבר דעת היא ידה זוכה לה מכח אביה:

נעור אינו גט דהויא ליה חצר משתמר' שלא מדעתה וע"כ מיירי כשרגליו כפותות דאי לאו הכי אמאי קאמ' רבא דנעור אינו גט משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתה. הל"ל משום דהוי חצר המהלכת אפי' משתמרת לדעתה כגון שהיו ידיו כפותות בחבל ואוחזתו בידו ואינו יכול לזורקו כדאמרי' גבי קפצו דגים ונפלו לתוך הספינה דאי לאו משום דספי' מינח ניחא ומיא ממטו הויא חצר המהלכת ולא היה קונה אע"פ שמשתמרת לדעתו וזורק גט לתוך קלתה נמי מפרש משום דקלתה מינח ניחא (ואי) [ואין] קלתה מסגיא תותא וכן בהמה כשהוא תופס בה באפסר אי א"ל תני בהמה וקני כלים שעליה לא קני כלום במשיכת הבהמה משום דהוה חצר המתהלכת אלא בודאי בכפות איירי אפ"ה בעי' נמי ישן וכן פרש"י בפ' הזורק וכן פסק בה"ג דישן וכפות בעי':

כי מטא גיטה נמי לא תתגרש דהוה חצר המשתמרת שלא לדעת אביה. הוה מצי למימר דהויה ליה חצר המהלכת דמסתמ' לא איירי בכפותא אלא משום דהזכיר טעמא דמשתמרת שלא לדעת נקטיה:

אתמר קטנה שנתקדשה (לה) שלא לדעת אביה. נראה כיון דקי"ל הלכה כר' יוחנן ד"ה אביה ולא היא דנערה נמי איכא לאסתפוקי שמא נתרצה או שמא לא נתרצה ולמ"ד לקמן אפי' מיאון. אינה צריכה ה"ה בנערה ולא מסתבר לחלק לפי שהיא בת דעת שיש לחוש יותר שמא נתרצה והא דנקט קטנה משום דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון דבגדולה לא תקנו מיאון כלל כדאמרי' עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ואם היתה נערה יוצאה בגט לחוד דלא שייך לתקן בה מיאון וכן מצינו בכמה מקומות גט בגדולה דדרבנן ולא חששו שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ובקטנה דשייך בה מיאון תקנו שתמאן ושמא בנערה צריכה הכרזה שלא היו קידושין דאורייתא:

צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושיה. נ"ל דמיירי כגון ששתק האב כששמע ולא מיחה אבל אם מיחה מיד כששמע ליכא למיחש למידי וכן מוכח לקמן:

איכא דאמרי קטנה שנתקדשה וכו' אפי' מיאון (אינה) צריכה פירש"י בין ששדכו ובין שלא שדכו. וקצת ק' דמעיקרא היה מקשה כ"כ בפשיטות אע"ג דשדכו. הילכך נ"ל דבלא שדכו מיירי והאי איכא דאמרי לא בא לשנות אלא בהא דמתני לה באפי נפשה. וי"ס שגור' בהדיא כרב עולה ואע"ג דשדכו. ומיהו כל כמה דלא מפרש בהדיא ואע"ג דשדכו לא מסתבר ליה לתלמודא למימר הכי וניחא ליה לשנויי דמתני הא לא מתני הא:

וקתני דבעיא מיאון. וא"ת ולמאי דפרישי' הך דעולא בלא שדכו דילמא הכא בשדכו וי"ל דא"כ היה מודה דצריכה גט וצריכה מיאון והיינו נתגרשו ודוקא לעולא פריך אבל לרב ושמואל איכא למי' דאם לא שידכו נהי דגיטה לא בעיא מיאון בעיא:

נערה שיש לה אב לרבנן קא בעי דאמרי בין היא בין אביה מקבלין גיטה איתיביה קטנה וכו' עד שיגיע גט לידה בתורת שליחות הבעל וקסבר האי מקשה דמיירי בשיש לה אב ואפי' בקטנה סברי רבנן דבין היא בין אביה מקבלין גיטה והאי דקא מפלגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בנערה אביה ולא היא. בשאין לה אב דקטנה שיש לה אב דברי הכל אביה ולא היא והיינו דקא מפלגי בנערה ולא קטנה ומ"ה הכא טעמא דקטנה שאינה ראויה לעשות שליח הא נערה ה"ז גט דבת שליחות היא דנערה היא ואין לה אב:

לא יחזור דמגורשת היא תכף שהגיע הגט ביד השליח:

כפרי. שם מקום והיה קרוב להם ונהרדעא שהוא מקום שמואל היה רחוק מהם. אפכוה ששמואל אמר דברים בגו וקרנא אמר צריכה גט ומיאון מפני שרב אוהב שמואל אולי יודה לדברי קרנא. שמא נתרצה והוו קדושין:

אין קדושין תופסין אם חזר וקדש זה האיש אחותה יאמרו שאינן קדושין כלל שהרי אחותה גירש בגט ונמצא שהיא אחות אשתו מ"ה צריכה למאן להודיע שהקדושין אינן קדושין בודאי ואם יקדש אחותה אינו רשאי לקיימה אלא מוציאה בגט דספק הוא אם אחותה היתה אשתו אם לאו. דשדיך דבר עם האב כבר מענין הזיווג ונתרצה מ"ה חיישי' כשקדש אחר זמן מרובה שמא נתרצה עתה דהא נתרצה כבר. ואפי' שדכו דלא חיישי' שמא נתרצה. ואפי' קדשה בפני האב הואיל ולא אמר לה קבלי קדושיך כדלקמן:

אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה כו'. נראה לי דכי היכי דאמרינן בקטנה דפליגי רב ושמואל ועולא הם הכי נמי פליגי בנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אליבא דרבי יוחנן דאמר מחלוקת בגירושין אבל בקידושין ד"ה אביה ולא היא. והאי דנקט קטנה משום דבקטנה שייך מיאון אבל בנערה לא שייך מיאון דאין מיאון בנערה ואלו הוה מצרכינן להא מיאון נפיק מניה חורבא ליתומה שקדשוה אמה ואחיה לדעתה ויאמרו דאפילו משהביאה שתי שערות יכולה למאן הלכך אין לומר בנערה צריכה גט וצריכה מיאון אלא גט בלבד הוא דמצרכינן לה ולהכי נקט קטנה דשייך בה מיאון.

עולא דאמר שאינה צריכה לא גט ולא מיאון הוא הדין דאמר בנערה דאינה צריכה גט שכיון שאינה יכולה לקבל קידושיה בלא דעת אביה כך היא הנערה כמו הקטנה. וכך כתב גם רב אחאי גאון משבחא בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים דבנערה פליגי רב ושמואל ועולא ורבינא. ונראין לי דבריו בזה שאמר דפליג רבינא אפילו בנערה. ופוטרה בלא גט. אבל במה שאמר דרב ושמואל בנערה קא אמרי צריכה גט וצריכה מיאון אינו נראה לי דלא שייך מיאון בנערה כדפרישית דנפיק מינה חורבא. ובכל הספרים כתיב קטנה ולא נערה. עיין בשליהי הילכתא שפרשתי דוקא נערה:

אמר ליה הא רבי עקיבא ובית דינו בכפרי. ראיתי כתוב ששמואל קרא את רבו רבי עקיבא מפני שהיה חכם גדול בדורו כרבי עקיבא בדורו:

איכא דאמרי אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה ואע"ג דשדיכו. נראה לי דבהא פליגי דרב ושמואל סברי כיון דשידכו יש לחוש שמא נתרצ' האב כששמע וכיון דנתרצה כששמע אמרי' הוברר הדבר דבשעת קבלת הקידושין נמי כאלו נתרצה האב בפירוש דמי והוו קידושין למפרע וכך פירש המורה והוה להו קידושין למפרע. ועולא סבר אע"פ שנתרצה אביה עכשיו כששמע מה מועיל זה הרצון כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ולא היה רצונו שם ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שרצה האב אלא בעינן רצון האב באותה השעה וכיון שלא היה שם רצונו אפילו מיאון אינו צריכה. וכתב רבינו יצחק מפאס זצו"קל כולהו רבואתא קמאי הכין פסקו כגון רב אחאי משבחא ובעל הלכות גדולות ורבינו האיי גאון בתשובותיו הכי כולהו פסקו הילכתא כרבינא ודחו לה לדרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה דהיכא דקידשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתא דאבוה לא הוי קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. ולא היא אלא היכא דשדיכו והדר איקדשה שלא לדעת אביה ונתרצה האב צריכה מיהא גט דאפילו רבינא לא אמר אלא דלא חיישינן שמא נתרצה אבל ודאי נתרצה לא אמר. ואינו נראה לי מה שאמר רבינו יצחק והנהו רבואתא נראה לי דאמרי' בין נתרצה בין לא נתרצה אינן קדושין. דאם איתה דהיכא דאיכא עדים שבאותה השעה ששמע נתרצה הוה קדושין היכי שרו מספיקא אשת איש לעלמא ואמרי' דלא חיישינן מסתמא שמא נתרצה כששמע אלא אמרינן לא נתרצה ואמאי והא כל ספק איסורא לחומרא והכי נמי ניזיל לחומרא ונימא שמא נתרצה. אטו קים לעולא שלעולם לא נתרצה האב בשומעו וירד לדיעות בני אדם שאינן מתרצין במה שעשו בנותיהן. לאו מילתא היא דהרבה בני אדם יש שמתרצין בשומען ועוד דשידכו ולא היה האב מוחה מתחילה. הלכך אני אומר שאע"פ שנתרצה האב בשומעו ויש עדים בדבר זה אפילו הכי לא הוי קידושי כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ולא היה רצונו שם:

האיש מקדש את בתו. צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושיה. פי' ואע"פ שעכשיו אומר איני רוצה חיישנין שמא בעת ששמע רצה. וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה. ואע"פ שעכשיו אומר רוצה אני חיישינן שמא בעת ששמע לא רצה. וקתני דבעיא מיאון. פי' ושמואל מוקי לה במיאון עם גט אלא לעולא קשיא:

בד"ה קטנה וכו' דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון וכו' עכ"ל ולא חששו בה שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה ובקטנה דשייך בה וכו' עכ"ל הרא"ש ע"ש:

בד"ה אלא דקידשה וכו' ותיובתא דעולא וכו' אלא לעולא קשה דאי מיירי בשידך גט וכו' עכ"ל לכאורה דבריהם אינן מובנין דלעיל כתבו לפר"י דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכא כתבו לשמואל בלא שידך דבעי מיאון ועוד מי הכריחם למימר דלשמואל ניחא דאימא כיון דלא פליגי כמ"ש לעיל אימא לכו"ע פריך ועוד לפי דבריהם למה לא נאמר כה"ג גם לעולא לפר"י דמוקי מתניתין בשידך סבר דלא בעי רק מיאון ונוחין לי בכל זה דברי הת"י וז"ל וקתני דבעי מיאון לספרים דגרסי ותיובתא דעולא לפרש"י ניחא דפריך דוקא לעולא דאיירי בשידכו ואפ"ה אינה צריכה מיאון אבל לפר"י דמודה עולא בשידכו מ"מ פריך שפיר דע"כ מתני' בלא שידכו דאי שידכו צריך נמי גט אבל לשמואל ניחא טפי דלדידיה צריך מיאון בלא שידך אע"ג דהמיאון לא בא אלא משום חששת גט ובלא שידכו ליכא חששת גט אפ"ה איכא למדחי הכי עכ"ל והשתא דברי התוספות שלפנינו מובנין דמה שכתבו ותיובתא דעולא היינו גירסת הגמרא שהיה כך ולכך הקשו ולשמואל מי ניחא וכו' ותירצו לפר"י דלשמואל מוקי מתני' בלא שידך ובעי מיהת מיאון אע"ג דליכא חששת גט ומה שכתבו לעיל דשמואל ועולא לא פליגי היינו דכל חד מנייהו מלתא באנפיה נפשיה קאמר שמואל איירי בשידך ועולא בלא שידך מיהו מתניתין דמתוקמא בלא שידך ובעי מיאון לא תקשי לשמואל דהא לא איירי כלל בלא שידך אבל לעולא דאיירי בלא שידך ולא בעי אפי' מיאון תקשי ליה מתניתין דבעי מיהת מיאון דבשידך דלא איירי ביה עולא ע"כ לא מתוקמא מתניתין דכיון דמיאון בעי גט נמי בעי דהמיאון בשידך לא בעי אלא משום חששת גט כמ"ש בת"י שכתבנו ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י בד"ה וכולן ט"ו כו' או נתגרשו דכשמת ונפלה הצרה לפני היבם כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

גמרא ואי ס"ד כחצר אביה כו' דה"ל חצר המשתמרת שלא לדעת אביה. נראה דה"ה דה"מ למיפרך והא חצר מהלכת היא:

שם איתיביה קטנה שאמרה כו' הא נערה ה"ז גט הב"ע בשאין לה אב כו'. הפ"י הוכיח מכאן לפשוט ספיקייהו דהתוס' לעיל (י) דע"כ גם קטנה שנשאת שוב אין האב יכול לקבל את גיטה דאל"כ לוקמה בשנשאת ולא נצטרך לומר חסורי כו'. ול"נ דאין ראיה כלל. דאם תוקמה כן אכתי יש לדייק טעמא דאין קטן עושה שליח (וכדמסיים שם במשנה) אבל מה שרשות אביה עליה עדיין לא היה מעכבה מלעשות שליח וא"כ יהיה מוכח דנערה שנתארסה יכולה לעשות שליח ונכון בעז"ה:

שם אמר קרנא דברים בגו. כה"ג אמר בכתובות (קיא) וע"ש:

רש"י ד"ה לא יחזור. ומשבא גט לידו נתגרשה. כצ"ל:

רש"י ד"ה הא מר עוקבא. בא ונשאל למר עוקבא. ק"ל דלפ"ז ה"ל להש"ס לאסוקי דשלחו ליה ומה היתה תשובתו. לכן נל"פ דכוונת קרנא באמרו דברים בגו היינו שלא האמין דאמר שמואל כזה. וא"ל הא מר עוקבא דברירי ליה שמעתתיה דשמואל דלמד קמי' כדאיתא במו"ק (טז ב) בסמוך לנו ולכן ודאי לא היה משקר מי שאמר זה בשם שמואל והוא ע"ד פי' ר"ח בהא דכמין ימא לטיגני דלעיל וכמו שאמרו ביבמות (עז) הא שמואל וב"ד קיים:

רש"י ד"ה אפכוה. ומשום דרב אוהבו של שמואל כו'. תימה וכי משוא פנים יש בכזה והרי הש"ס מלא בפלוגתות דרב ושמואל. ובגיטין (נט) פי' דאפכוה ע"י טעות:

רש"י ד"ה והוא ששדכו. שמא נתרצה כששמע וה"ל קדושין למפרע. ונראה דטעמא משום דיש ברירה להחמיר. עי' ביצה (לט) בפרש"י ד"ה כרגלי הממלא. ושידכו בעינן כמו בר"פ כיצד משתתפין דבעינן הודיעוהו מבעו"י. אך ק"ק דלפ"ז הל"ל צריכה מיאון דלמא אין ברירה. וי"ל משום דמצינו לרב בביצה (לז ב) די"ב אפי' להקל ומשמע שם דאפי' בדאורייתא. אבל לכאורה יל"פ כאן דשמא נתרצה מאז ששידכו וה"ל כא"ל צאי וקבלי קידושיך מפלוני לעיל (יט) ועי' בר"ן:

רש"י ד"ה וכולן. או נתגרשו דכשמת ונפלה כו' לא צרת ערוה היתה לא פטרה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה קטנה. והא דנקיט קטנה כו'. לכאורה י"ל דלרבותא נקיט אע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ בתו שאני דכיד אביה דמיא וכהא דלעיל (יט) שהבאתי למעלה:

גמר' א"ל אינה עושה שליח כצ״ל:

איתיביה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי כו' הא נערה ה"ז גט כו'. לפי מה שנסתפקו התוספות לעיל דף ט' ד"ה ומקבלת את גיטה דאפשר דהאב יכול לקבל גט לבתו הקטנה אף משנשאת א"כ הוי מצי לאוקמי מתניתין דקטנה בנשואה וליכא למימר דהיינו בכלל מאי דמשני באין לה אב (וכדאמרינן בעלמ' דמשנישאת הרי היא כיתומה בחיי האב) אלא דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר והא מדקתני סיפא אם אמר לה אביה כו' מכלל דביש לה אב עסקינן דהא לקושטא דמילתא ביש לה אב איירי רישא וסיפא דהא בקטנה שנשאת בין היא ובין אביה מקבלין את גיטה אלא דאביה עושה שליח ולא היא משא"כ בנערה דייקינן שפיר דעושה שליח דהא בנערה נשואה ודאי אין לאביה רשות בה אפילו לענין גירושין וכמו שכתבתי שם דף ט' אע"כ מוכח מסוגיא דהכא דקטנה שנשאת נמי אין לאביה רשות בה אף לענין גירושין כדמסקו התוס' לעיל בשם ר"י דמייתי ראייה מהירושלמי. ולענ"ד ה"מ להוכיח מסוגיא דהכא:

שם איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה כו' וכתב הר"ן ז"ל מדלא מחלק כאן אי אביה כאן או במדינת הים כדלקמן ע"כ משמע דבכל ענין איירי ולכאורה בתחלת העיון הי' נ"ל לפ"ז דהא דאמרינן בסמוך חיישינן שמא נתרצה האב לצדדין קאמר דהיכא דאביה כאן חיישינן שמא נתרצה ואמר לה צאי וקבלי קידושיך דמהני כדלעיל דף י"ט אבל לשמא נתרצה כששמע דליהוי קידושין למפרע כפרש"י בסמוך ליכא למיחש הכא לספק קידושין דממ"נ אם הוא כאן ושתק יש לנו לומר דמסתמא ניחא ליה והוי ודאי קידושין כדאמר רבי ירמיה בר אבא לקמן ואפשר דלענין קידושין כ"ע מודו שאין אדם שותק אם תתקדש בתו למאן דלא ניחא ליה וכמו שאפרש לקמן ואם הוא מוחה לא שייך לומר שמא נתרצה ודוחק לאוקמי דלא ידעינן אם שתק בשמיעה ראשונה או מיחה ועוד דלכאורה מ"ש רש"י ז"ל דאם נתרצה כששמע ה"ל קידושין למפרע היינו משום דה"ל כאילו אמר לה הרי את מקודשת ע"מ שירצה אבא וכאומר מעכשיו דמי וא"כ לא שייך לאוקמי הכא מילתא דרב במאי דאמרינן לקמן ע"מ שירצה אבא אי ה"ל כע"מ שישתוק או ע"מ שלא ימחה ותו לא שייך שמא נתרצה אע"כ כדפרישית דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלי קידושייך משא"כ כשאביה במדינת הים לא שייך לומר שמא א"ל צאי וקבלי קידושייך אלא שמא נתרצה כששמע אלא דמלשון רש"י ותוס' והרשב"א והר"ן ז"ל משמע דכולה סוגיא לא איירי מחששא דצאי וקבלי קידושייך אלא לשמא שמע ונתרצה וכמו שאפרש בל' רש"י ז"ל בסמוך אלא שלא נתבאר כל הצורך אמאי לא חיישינן באמת לשמא א"ל צאי וקבלי קידושייך ומצאתי להר"ן ז"ל שכתב בסוף הסוגייא לפי שאין אדם רגיל לומר לבתו שתקבל קידושין ולכאורה היה נ"ל בזה משום דאמרינן לעיל אסור לקדש את בתו כשהיא קטנה אלא דממה שכתבו התוספות דה"ה בנערה שייך פלוגתא דרב ושמואל וקרנא תו לית לן למימר הכי ואי משום דמצוה לקדש בו יותר מבשלוחו תיקשי לן הא דאמרינן לקמן בסמוך ודלמא שליח שווייה ואמאי הא אמרינן דלית לן למיחש כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו מיהו יש ליישב דשאני התם דכל שכן שאין אדם רגיל לקדש אשה לבנו שלא מדעתו דלא מהני כלל מש"ה יש לנו לחוש דלמא שליח שווייה משא"כ הכא. אמנם לענ"ד אין צורך לכל זה דנ"ל ברור דהא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך צ"ל לה דוקא בפני עדים דאלת"ה כל קטנה יכולה להפקיע עצמה מיד אביה ותקבל קידושין מאחר ותאמר שא"ל אביה צאי וקבלי קידושייך אע"כ כדפרישית כיון שהיא ברשות האב א"א להפקיע ממנו אלא בעדים כל שכן בדבר שבערוה ואף לשיטת הרא"ש ז"ל בשמעתין דההיא דלקמן דחיישינן דלמא שליח שווייה דמוכח שאין שליחות הקידושין צריך עדים היינו כמו שמפרש שם דכיון ששניהם מודים אין צורך לשליחות והוספתי נופך משלי דאף על גב דקי"ל דשניהם מודים לא מהני משום דמחייבי לאחריני היינו לענין שתהא מקודשת למפרע מה"ט משא"כ במכאן ולהבא אם שניהם רוצים בידם להתקדש בעדים ומש"ה לא שייך חובה לאחריני לענין שליחות דהשליח מהימן כבי תרי כיון דלא מהני עדותו אלא אם יודו שניהם בסוף וה"ל מילתא דעבידא לאגלויי ולא משקר כיון דלא שייך לומר שמא שכרו הבעל או האשה להעיד שקר כיון דלא מהני עדותו אלא אם יודו דיחולו הקדושין מהשתא ותו ליכא חובה לאחריני כמו שנבאר היטב לקמן גבי המקדש בעד אחד משא"כ הכא בקידושי דצאי וקבלי קדושייך ודאי לא מהני אלא בעדים כשירים א"כ כיון דהשתא ליכא סהדי לית לן למיחש שמא א"ל בפני עדים דהא דאמרינן בכמה דוכתי האיכא עדים במדינת הים היינו כשיצא הקול ועוד נראה דכיון דבעינן עדים בא"ל צאי וקבלי קידושייך צריכה שתקבל הקידושין בפני אותן העדים עצמן דאל"כ ה"ל חצי דבר דעדי קדושין לחוד לא מהני כלל בקטנה ועידי אמירה לחוד כל שכן דלאו מידי הוא וכמו שהקשו התוספות בפרק התקבל דף ס"ג ע"ב בד"ה אפי' ותירוצם לא שייך כאן מיהו כבר כתבתי שם בחידושי לגיטין דשיטה אחרת יש דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר מ"מ דברים הראשונים במקומן דלית לן למיחש במה שצריך עדים דלמא איכא סהדי מש"ה הוצרכו רש"י וכל המפרשים לפרש שמא נתרצה כששמע דבזה אין צורך לעדים אלא כיון שנתרצה מאליו ה"ל קדושין למפרע כמו שיבואר בסמוך בעזה"י ולענ"ד לזה נתכווין רש"י ז"ל בלשונו הצח בד"ה קטנה כו' לא א"ל אביה לקבל קידושין פסיקא ליה שלא א"ל כיון דליכא עדים כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט. ולכאורה האי בבא דאם מיאון למה גט שפת יתר הוא למאי דמשמע בסמוך דלא שייך מיאון כלל אלא לאחר הגט משום חששא דקידושין דאחותה ולכאורה היה נ"ל בזה ליישב לפי השיטה שכתבתי בסמוך דשמעתין איירי בין כשאביה כאן בין אם הוא במדינת הים ולקמן בדף הסמוך ע"ב כתבו התוספות בשם השאלתות והלכות גדולות דקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו לה רבנן נשואין וא"כ משמע דיוצאה במיאון כמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות וא"כ שפיר קאמר קרנא משום דמשמע ליה דשמואל בכל ענין קאמר והשיב קרנא אם גט פירוש בהאי דאביה כאן דחיישינן לקידושין דאורייתא וצריכה גט למה מיאון ואם מיאון פירוש דבהאי דאביה במדינת הים דשייכי קידושין דרבנן אפילו בלא חששא דנתרצה וסגי לה במיאון א"כ למה גט ואף על גב דבלא"ה הוי פריך שפיר כיון דשמואל מצריך גט א"כ יצאנו מידי כל החששות דכל שיוצאת במיאון כל שכן דמהני לה גט ומיאון למה מ"מ איכא למימר דקרנא דינא קאמר דבאביה כאן צריכה גט ולא מיאון ובאביה במדינת הים ס"ל דלא שייך האי חששא דשמא נתרצה למאי דפרישית מעיקרא בסמוך וליכא אלא קידושין דרבנן כשיטת השאלתות וה"ג וקאמר דסגי לה במיאון ועי"ל דלא פסיקא ליה לקרנא כל כך אי איירי שמואל בשני החלוקים ואפשר דמודה שמואל בחדא מש"ה הוצרך להקשות בלשון כפול ובהכי הוי אתי שפיר הא דאפכוה ושדרוה לקמיה דרב ופרש"י משום דשמואל אוהבו היה ואכתי יש לתמוה דה"ל לשדורי קמיה דרב סתמא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה מאי וחלופי גברא למה להו ולמאי דפרישית אתי שפיר שהוצרכו לשלוח הדברים ככתבן כיון דממילתא דקרנא שמעינן דאיירי בתרווייהו באביה כאן ובהלך למדינת הים וא"כ ע"כ איצטריך להשיב על שני החלוקות משא"כ אי שלחו ליה סתמא אפשר לפרש על א' משניהם ואכתי אידך מספקא להו כדאשכחן כה"ג בכתובות דף ס"ט אלא דאכתי אין מוכרח מדברי קרנא כל כך אם פוסק הדין בשניהם כדפרישית או שאמר בל' קושיא כדמשמע מפשטא דשמעתין מש"ה אפכוה ושדרוה לישנא דקרנא בשם שמואל ובודאי אין דרך שמואל להקשות בל' קושייא על דברי קרנא תלמידו ולא יפסוק הדין אע"כ לישתמע מהאי לישנא משמיה דשמואל דבתרווייהו דינא קא פסיק ואזיל כדפרישית וע"כ יפסוק רב ג"כ הדין בשני החלוקים כן נ"ל לכאורה ועמ"ש בסמוך בל' התוספות מיהו לפי שיטת התוספות למאי דמשמע מדבריהם דאיכא למימר דבדלא שדיך לרב ושמואל צריכה מיאון א"כ א"ש טפי הא דקאמר קרנא אם גט למה מיאון בדשדיך ואם מיאון למה גט היינו בדלא שדיך וכמו שאבאר בלשון התוספות והא דאפכוה ושדרוה נמי כדפרישית:

שם א"ל הא מר עוקבא ובית דינו בכפרי אפכוה ושדרוה לקמיה דרב. עיין בחידושי הריטב"א ולענ"ד שהם שלחו למר עוקבא ומר עוקבא גופא אפשר דס"ל כקרנא אלא שלא רצה להורות נגד שמואל דרבו היה כדאיתא במ"ק דבכל יומא הוי מלווי ליה עד אושפיזיה ומש"ה שדרוה לקמיה דרב אלא שהיה חושש דרב גופא נמי יחוש לכבודו של שמואל משום מעשה דלטייה ואדבריה עליה ולא יפסוק כנגדו במה שהורה כבר למעשה להחמיר ומש"ה אפכוה ושדרוה דודאי לא יחוש רב לכבודו דשמואל לפסוק כמותו להקל כך נ"ל:

שם אמר ר"נ והוא ששדכו. נ"ל דהיינו שידוע לנו בעדים ששדכו דאלת"ה כי לא שדיך נמי איכא למיחש האי חששא גופא דלמא שדיך מעיקרא כיון דחיישינן שמא נתרצה ומסתמא שדיך אע"כ כדפרישית:

שם אמר רב אחא כו' חיישינן שמא נתרצה. הא דלא ניחא ליה לרב אחא דצריכה גט מדרבנן דחיישינן שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה ומה"ט צריכה מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין אלא דרב אחא אמימרא דרב נחמן קאי דקאמר והוא ששדכו ואי ס"ד דמש"ה צריכה גט שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה מה לי שדיך מה לי לא שדיך אע"כ דכולהו חששא מדאורייתא איירי ועיין בסמוך:

שם צריכה מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה. בכל קידושי ספק לא מצרכינן מיאון מה"ט אפילו בקידושי ספק דקטנה דכאן שייך מיאון כיון שהספק מחמת חשש קידושי קטנות וע"י מיאון יתברר שאין כאן קידושי גדלות ע"י אביה אלא כשאר קידושי קטנה המתקדשת ע"י עצמה כן נ"ל נכון וכן כתבו המפרשים:

רש"י בד"ה והוא ששידכו כו' דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע וה"ל קידושין למפרע עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה במאי ה"ל קידושין למפרע דליכא למימר דה"ל כאילו אמר המקדש התקדשי לי ע"מ שירצה אבא משום דאדם יודע שאין קידושין לקטנה דמ"מ הנהו קידושין מידי מששא אית בהו קודם שישמע האב דהא קטנה היא וכיון שהמעשה לית בהו מששא עכשיו א"כ התנאי שהתנה עמה אינו כלום ונהי דאסברה לן הרשב"א ושאר מפרשים דכיון שנתרצה בשעת שמיעה אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי ניחא ליה וזכתה לו בתו בתורת זכייה כשיטת האומרים דקטנה יש לה זכייה מדאורייתא לזכות לאחרים והיינו לאביה אלא דאין זו שיטת רש"י ז"ל כמ"ש בחידושי לגיטין בפרק התקבל ע"ש ועוד דמ"מ מה שאמר לה התקדשי לי לאו כלום הוא כיון דלאו בת קידושין היא וע"כ לא יליף ר"נ לעיל מקדושי ייעוד אלא דאומר לבתו צאי וקבלי קדושייך מהני דכיון דאמר לה בפירוש א"כ ידה כיד אביה ונהי דקטנה בעלמא אין לה יד לקידושין כלל מ"מ לדעת אביה יש לה וכמ"ש שם בחידושי ובשיטת הרשב"א ז"ל משא"כ היכא דלא אמר לה אלא שאנו רוצין לומר שתזכה לו בתורת זכייה ואפילו את"ל דיש לה זכייה לאחרים מ"מ כיון שאביה לא א"ל בפירוש א"כ אין כאן קבלת קידושין דהא יד דידה לאו כלום הוא וליכא למימר דכיון דשדיך נעשה כאילו א"ל צאי וקבלי קדושייך וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד דמלבד מה שהקשה הרשב"א ע"ז עוד יש להקשות א"כ מאי חיישינן שמא נתרצה דקאמרינן והיינו כששמע ותיפוק ליה משום ריצוי דמעיקרא אע"כ דמאי דשדיך לא הוי אלא כגילוי מילתא דניחא ליה לענין שאם נתרצה כששמע נאמר הוכיח סופו על תחלתו דבשעת קבלת הקידושין נמי בהאי גילוי דעת דמעיקרא הוי קאי והוי ניחא ליה וזכתה לו בתו בתורת זכייה וא"כ הדרא קושייא לדוכתא דאכתי אין כאן קבלת קידושין כיון שלא א"ל צאי וקבלי קדושייך כדאשכחן דאמר רב נחמן שצריך עכ"פ שיאמר לה כן ונהי דבשעת שמיעה ודאי איכא למימר דהוי קידושין מהאי שעתא אף על פי שנתאכלו הקידושין כיון דמעיקרא בתורת קידושין אתא לידה מ"מ קידושין למפרע אמאי הוי וצריך עיון גדול ליישב ודעתי לפרשה אי"ה בחידושי פוסקים אבל במ"ש הרשב"א ז"ל דה"ל כאילו אמר המקדש ע"מ שירצה אבא יש לתמוה יותר כמו שכתבתי ודו"ק ועיין במ"ש בסמוך בשיטת הרי"ף ז"ל:

שם עולא אמר אפילו מיאון א"צ אף על גב דשדיך כו' ויש לתמוה היאך מתמה סתמא דתלמודא כ"כ במאי דקאמר אף על גב דשדיך דהא לקמן בהא דמסקינן דבפי' אמר מר דלא ס"ל כרב ושמואל משמע להדיא דאפילו בשדיך לא קי"ל כוותייהו דהא אמאי דמקשינן ודלמא ארצויי ארצי קמיה מסקינן הכי והיינו שדיך וכ"כ רוב הפוסקים וכמ"ש התוספות לקמן וליכא למימר דהא דמתמה הש"ס ואף על גב דשדיך היינו אמאי דקאמר עולא דא"צ מיאון ואף על גב דרב ושמואל גופא לא מצרכי מיאון אלא משום חששא דשמא יאמרו איכא למימ' משום דבלא"ה בגט סגי לה דלא גרע גט ממיאון אבל מיאון לעולם סבר הש"ס דצריכה בדשדיך הא ליתא דלענין מיאון גרידא מה חילוק יש בין שדיך או לא שדיך ועמ"ש בסמוך בלשון התוספות וע"ק ללישנא דאיכא דאמרי מפרש רש"י דאיירי אפילו בשדיך ואם כן ללישנא קמא אמאי מתמה הש"ס בפשיטות להקשות אף על גב דשדיך ויותר יש לתמוה על שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו לפסק הלכה דאף על גב שנתרצה האב בפירוש לא מהני כלל ומלבד מה שתמהו עליי כמבואר בלשון הרא"ש ז"ל דמנ"ל הא י"ל לתמוה יותר בהא דמתמה הש"ס הכא ומקשה אף על גב דשדיך משמע דסברא פשוטה היא דאפילו לשמא נתרצה חיישינן והנלע"ד בזה להסכים שיטת רש"י ז"ל לשיטת הרי"ף ז"ל וטעמא דהרי"ף נפרש תחלה דפשיטא ליה להרי"ף ז"ל דהא דפליג עולא אדרב ושמואל וכן רבה בר שימי לקמן דקאמר בפירוש אמ' מר דלא ס"ל דרב ושמואל והכא מסקנא דשמעתין טעמא דכולהו לאו משום דלא חיישינן שמא נתרצה דאי ס"ד דריצוי מהני מדאורייתא פשיטא דמשום חומרא דעריות הוי לן למיחש בכולהו ספיקי דמספקא לן היכא דאיכא חשש קידושין דאורייתא וכל שכן אי איירי כשאביה במדינת הים אמאי לא חייש עולא לשמא נתרצה האב כששמע כיון דאחר כוונת הלב של אביה תליא מילתא כיון דשדיך קודם שהלך למדינת הים היאך לא ניחוש דלמא נתרצה כששמע וכן כשאביה כאן נמי כיון דשדיך יותר ראוי לומר דהא דשתיק מעיקרא מינח ניחא ליה ממה שנאמר דודאי מירתח רתח אע"כ דטעמא דעולא דלא חייש היינו משום דס"ל דאפילו נתרצה האב כששמע אכתי לא הוי קידושין דאורייתא והיינו כדפרישיח דכיון דאין יד לקטנה לא שייך לומר דהוי קידושין למפרע וכדמוכח להדיא מימרא דר"נ דף י"ט דיליף דאומר אדם לבתו קבלי קידושייך ויליף מקדושי ייעוד דע"כ הוי כמאן דא"ל צאי קבלי קידושייך משמע דבלא א"ל לא מהני אף על גב דכשמכדה לא גרע משדיך כיון שיכול לייעדה בע"כ ולאחר שייעדה ודאי נתרצה כיון דגזירת הכתוב היא בע"כ של האב יענה אמן אע"כ דאפ"ה לא מהני אלא משום דה"ל כא"ל מעיקרא בפירוש קבלי קדושייך וכן דברי הרי"ף ז"ל לפסק הלכה והשתא אתי שפיר דללישנא קמא ע"כ א"א לומר כן כיון דעולא אמימרא דרב ושמואל וקרנא קאי ואינהו ודאי ס"ל דבנתרצה הוי קידושין דאורייתא ואין קידושין תופסין באחותה והא דקפסקי ואמרי קטנה שנתקדשה שלא לדעת צריכה גט ומיאון אף על גב דבנתרצה בפירוש א"צ מיאון אע"כ דנתרצה האב לא מיקרי שלא לדעת והשתא אי ס"ד דפליג עולא אפילו בנתרצה האב ה"ל למימר בהדיא דאפילו מדעת אביה זימנין דא"צ גט והיינו כשנתרצה לאחר ששמע משא"כ בשלא נתרצה אין כאן רבותא דא"צ מיאון דרב ושמואל גופא לא מצרכי מיאון אלא לאחר הגט אע"כ דמודה עולא בנתרצה וא"כ מתמה הש"ס שפיר אף על גב דשדיך דפשיטא דיש לחוש לספיקא דאורייתא ולומר שמא נתרצה משא"כ ללישנא בתרא דעולא לא קאי ארב ושמואל אלא מימרא דנפשיה וא"כ שפיר יש לומר דאפילו נתרצה האב כששמע מיקרי שלא לדעת אף על גב דשדיך ולעולם לא הוי קידושין אלא כשא"ל קבלי קדושייך כמימרא דר"נ לעיל כן י"ל ונכון הוא. ולפ"ז יש ליישב שיטת רש"י ז"ל שכתב דלאיכא דאמרי איירי עולא אפילו בשדיך אף על גב דללישנא קמא מתמה הש"ס בפשיטות אף על גב דשדיך והיינו כדפרישית בשיטת הרי"ף. אלא שמצאנו לרש"י ז"ל לקמן בדף הסמוך ע"ב גבי בפירוש אמר מר דלא ס"ל הא דרב ושמואל שכתב דלא חיישינן לשמא נתרצה אא"כ שמענו משמע דבשמענו שנתרצה בפירוש פשיטא ליה דלכ"ע הוי קידושין דאורייתא וכן דקדק הרא"ש ז"ל אלא דאפשר דאין זה מוכרח דמ"ש רש"י ז"ל אא"כ שמענו היינו ששמענו שנתרצה קודם קדושין וא"ל קבלי קדושייך דומיא דשליח שווייה דאיירי קודם הקידושין ובסמוך בל' התוספות אפרש שיטת רש"י בדרך אחר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף מד ע"ב בגמרא עולא אמר אפילו מיאון א"צ אע"ג דשדיך וכו' וכתבתי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ממה שהקשו עליו ולענ"ד שהיא ג"כ שיטת רש"י ז"ל ועיין ג"כ מ"ש בלשון התוספות בד"ה אלא לאו דקידשה שכתבתי ראיה ברורה לשיטת הרי"ף ז"ל וסייעתו:

שם מאן דמתני הא לא מתני הא. ולכאורה יש להקשות דמאי ס"ד דעולא דרב ושמואל איירי אפילו בדלא שדיך א"כ אפילו נתרצה כששמע מאי חשש קידושי דאורייתא שייכי הכא דודאי ליכא למימר דכיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי הוי ניחא ליה כיון דלא גלי דעתיה מעיקרא דבכולה תלמודא פשיטא לן דהיכא דאיכא צד חובה לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כדמוכח בשיחרורי עבדים בגיטין דף י"ב ובדוכתי טובא אם לא שנאמר כשיטת הרשב"א ז"ל דה"ל כאילו אמר המקדש ע"מ שירצה אבא ויותר נראה דמשום חומרא דעריות ואף על גב דלא שדיך חיישינן דלמא שדיך או שנאמר דסבר עולא דרב ושמואל מצריכי גט מדרבנן שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה כן נ"ל:

תוספות בד"ה קטנה כו' ונראה דה"ה בנערה כו' משום דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון כו' עכ"ל. ודאי דלרב ושמואל בלא"ה אשמעינן רבותא דאפילו בקטנה צריכה גט אלא עיקר דבריהם אדעולא בלישנא בתרא דמימרא באפי נפשיה קאמר וא"כ טפי ה"ל למימר רבותא בנערה אלא משום דלענין גט פשיטא ליה דליכא רבותא לא בקטנה ולא בנערה ועיקר רבותא דעולא דאפילו מיאון דשייך בקטנה אפ"ה אין צריכה וזה לפי מה שהבין מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות בסמוך בד"ה אלא דלרב ושמואל שייך צד מיאון בקטנה שיש לה אב אפילו היכא דליכא גט ואף לפי מה שאפרש בסמוך דאפשר דהתוספות גופא נמי סברי דלא שייך מיאון בקטנה שיש לה אב אפילו לרב ושמואל אלא לאחר הגט משום חששא דשמא יאמרו ואפ"ה איכא למימר דהא גופא אשמעינן עולא כיון דאמר מימרא באפי נפשיה ופשיטא לן טובא שאין להצריכה גט משום חששא דשמא יאמרו ולא אפשר לתקן ע"י מיאון שאחריו דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא אלא אפילו מיאון גרידא דליכא שום חששא אפ"ה לא מצרכינן לה משום שלא תקנו חכמים מיאון אלא בקטנה שאין רשות אביה עליה והיינו דאשמעינן רבותא בקטנה ולא בנערה מיהו בעיקר דברי התוספות נראה דאזלי לשיטתייהו דעולא גופא מודה בנתרצה האב כששמע דהוי קידושין ולא פליג אלא משום דס"ל דליכא למיחש לשמא נתרצה וא"כ ודאי שייך האי טעמא אפילו בנערה כיון דלא חיישינן שמא נתרצה משא"כ לפירוש ושיטת הרי"ף שכתבתי בסמוך דטעמא דעולא דאפילו נתרצה בפי' לא הוי קידושין למפרע מטעמא דפרישית שאין יד לקטנה אלא בא"ל אביה קבלי קדושייך א"כ י"ל דדוקא קטנה קאמר אבל נערה דבנתרצה בפירוש אפשר דס"ל דהוי קידושין כיון שיש לה יד גמור אלא דיד אביה מעכב על ידה כיון דמפקעת עצמה מרשות אביה כדאמרינן לעיל בדף הקדום וא"כ כיון שנתרצה בסוף אמרינן דמעיקרא נמי הוי ניחא ליה דלא איכפת ליה במה שמפקעת עצמה מרשותו לענין קידושין וכ"ש היכא דיהבי ליה כסף קידושין ובמחילה וסילוק רשותו בלב סגי כדמשמע לקמן מפרש"י בדף מ"ו כמו שאפרש שם לענין חופה ע"ש וא"כ ממילא דאפילו לא שמענו שנתרצה איכא למיחש שמא נתרצה בלב ומודה עולא דצריכה גט ויהיה איך שיהיה יש ליישב בזה שיטת רש"י דללישנא בתרא ע"כ איירי עולא אפילו בשדיך דאלת"ה אמאי נקיט קטנה ה"ל לאשמעינן רבותא לענין גט דאפילו בנערה א"צ משא"כ לענין מיאון ליכא רבותא כדפרישית אע"כ דאיירי בשדיך ודוקא בקטנה ולא בנערה כיון דשדיך וניחא ליה דלא איכפת ליה להפקיעה מרשותו לזה המקדש ודאי חיישינן שמא נתרצה ועומד בהאי דעתא דמעיקרא משא"כ ללישנא קמא פשיטא לתלמודא דלא אמר עולא בשדיך אלא בלא שדיך ואפ"ה א"ש דאמר בקטנה דארב ושמואל קאי ואינהו קאמרי רבות' בקטנה דצריכה גט כן נראה לי ועיין בסמוך:

בא"ד דאין מיאון בנערה כדאמר עד מתי הבת ממאנת כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמאי ראיה מייתי דנהי דביתומה שאין לה אב אינה ממאנת משהביאה שתי שערות היינו משום דהשתא מיהת אית בה קידושין גמורים דאורייתא מצרכינן לה גט מדרבנן מפני הטועין או משום דכי גדלה גדלי קידושין בהדה כדאיתא ביבמות וכל שכן כשבעל בגדלות דאמרינן אדם יודע אין קידושי קטנה כלום ובעל השתא לשם קידושין משא"כ הכא דאיירי ביתומה שיש לה אב והיא ברשותו דלא אשכחן בה מיאון אלא משום חששא דשמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה כיון שראו שנתגרשה א"כ מ"ל קטנה מ"ל נערה דהא לא שייך לומר דגדלי קידושין בהדה כיון דברשות אביה קיימא ואפילו בעל לשם קידושין לא מהני ואף לפי כוונת מהרש"א ז"ל בל' התוספות בסמוך דלרב ושמואל שייך מיאון גרידא בקטנה בדלא שדיך וכן לפמ"ש התוספות לקמן בשם השאלתות וה"ג דקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו קידושין וא"כ משמע דשייך בה מיאון אכתי מה"ט גופא אין לחלק בין קטנה לנערה כיון דתרווייהו אין להם קידושין דאורייתא שלא מדעת אביה אלא מדרבנן ואדרבא בקטנה היה לחוש טפי שלא להצריכה מיאון שמא יאמרו דקטנה המתקדשת ע"י אביה יוצאת במיאון ויש ליישב כיון דעיקר מיאון לא נתקן אלא בקטנה שתקנו לה קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואפילו ביש לה אב תקנו לה מדרבנן קידושין ומיאון היכא שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב מש"ה שייך בה נמי מיאון לאחר הגט משום חששא דקדושי אחותה או מיאון גרידא לשיטת מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות משא"כ בקטנה כיון שלא תקנו לה שום קידושין דרבנן לא שייך בה עיקר תקנתא דמיאון מש"ה אפילו לאחר הגט לא שייך בה מיאון דמיחזי כחוכא ואטלולא כן נ"ל בשיטת התוספות. מיהו מצאתי להרשב"א בחידושיו שכתב בשם השאלתות דבנערה נמי שייך מיאון כה"ג וע"כ היינו כדפרישית. אלא דקשיא לי א"כ מצינן חמותו ממאנת לרב ושמואל ויותר קשה דאפילו באם חמותו ואם חמיו משכח לן מיאון כה"ג היכא שנתקדשו בקטנות או בנערות שלא מדעת אביהן לשמואל דס"ל כרבי ישמעאל דאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת אלא שהתוספות כתבו בריש יבמות ובכתובות דף ע"ד דשמואל לא ס"ל כר"י אלא בקדושי טעות ולא בקידושי קטנות וע"כ הטעם משום דבקידושי קטנות אמרינן אדם יודע שאין קדושיו כלום וגמר ובעל לשם קידושין משא"כ בקידושי טעות איכא למימר דטעה כדאיתא שם בכתובות וא"כ נראה דדוקא בקטנה שאין לה אב שייך לומר אדם יודע משא"כ בקטנה ונערה שיש להן אב דחיישי רב ושמואל לספק קידושין דאורייתא א"כ ודאי לא עדיף מקדושי טעות ולא שייך לומר אדם יודע דשמא טעה וסבר דהוי קידושין דאורייתא דשמא נתרצה האב דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע מיהו יש ליישב שיטה זו דאכתי לא מצינן חמותו ממאנת דאי בדשדיך בלא"ה צריכה גט ובכלל או שנתגרשה הוא כדדייקינן בסמוך לענין בתו ואי בדלא שדיך ללישנא קמא נמי צריכה גט וללישנא בתרא אפילו מיאון אין צריכה מיהו לפי מה שהבין מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות דבדלא שדיך שייך מיאון גרידא הדרא קושיא לדוכתא דמצינן חמותו ממאנת וצ"ע ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) שם בתוספות בד"ה קטנה וכו' דאין מיאון בנערה כדאמר עד מתי הבת ממאנת וכתבתי בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב בשם השאלתות דבנערה נמי שייך מיאון היכא שהלך אביה למדינת הים ונתקדשה מעצמה אלא דקשיא לי לפ"ז דא"כ מצינו חמותה ממאנת וכתבתי ליישב עיין בפנים מיהו כ"ז לפי שיטת הרא"ש ז"ל בכונת השאלתות אמנם לקמן בלשון התוספות בד"ה בפירוש אמר מר כתבתי דלענ"ד אין זה מוכרח דאפשר דנהי שתקנו חכמים קדושין לקטנה שהלך אביה למד"ה אפ"ה אין יוצאת במיאון לחוד אלא צריכה נמי גט:

בד"ה מאן דמתני כו' אלמא שהדבר פשוט הוא דבשידכו צריך מיאון כו' עכ"ל. משמע לכאורה שכן סברת התוספות דלרב ושמואל מיהא שייך מיאון גרידא אפילו בלא גט וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתם בסמוך בד"ה אלא דלמסקנתם נמי בלא שדיך שייך מיאון גרידא וכבר כתבתי שיש לתמוה מיאון זה מה טיבו ואף למה שכתבו לקמן בדף הסמוך ע"ב דבהלך אביה למדינת הים תקנו רבנן קידושין והאריכו להסתפק מ"מ לא ברירא אי יוצאה במיאון היכא שיש לה אב במ"ה וכ"ש הכא מסתימת דבריהם לא משמע דנחתו להכי מדלא פירשו מילתא בטעמא ועוד דבאביה כאן נמי איירי כדפרישית בשם הר"י מדאמרי' והוא ששידכו ויותר יש לתמוה דלמאי דמשמע להו עכשיו דהא דמתמה הש"ס אף על גב דשידכו היינו לענין מיאון גרידא ומשני מאן דמתני והיינו בלא שדיך אכתי לענין מיאון גרידא מה חילוק יש בין שדיך או לא שדיך ואדרבה בשדיך כיון דשדיך איכא חשש קידושי דאוריית' יותר א"כ אין להצריכה מיאון גרידא שלא יאמרו קטנה המתקדשת ע"י אביה יוצאה במיאון ובדלא שדיך שייך יותר מיאון כקטנה דעלמא שמתקדשת ע"י עצמה באין לה אב ולכאורה היה נ"ל דלקושט' דמילתא לא שייך מיאון גרידא אף להתוספות אלא דהשתא למה שהביאו פי' הקונטרס שכתב להדיא דהא דמתמה גמרא ואף על גב דשידכו פרש"י אטו בהא אמר עולא דאין צריכה מיאון כו' ובאמת שיש לפרש בכוונת רש"י דמתמה הש"ס אף על גב דשדיך דודאי בעי גט וממילא דצריכה מיאון ורש"י לישנא דעולא נקיט דאיירי ממיאון ולפ"ז קשיא להו להתוספות יותר על פרש"י כיון דללישנ' קמא מתמה הש"ס אף על גב דשדיך ופשיט' להו דצריכה גט ומיאון אמאי נימא דללישנא בתרא אפילו מיאון א"צ אלא משום דרש"י ז"ל לא נקיט בלישני' גט אלא מיאון לחוד לא ברירא להו דאיירי מגט ואפ"ה מקשו שפיר ממיאון וכן מה שכתבו בסמוך בסמוך בד"ה אלא דלשמואל איכא למימר דהכא איירי בלא שדיך ולהכי לא צריך אלא מיאון וכן פירשו ג"כ בד"ה אלא לאו דקדשה נפשה וקרי לה אלמנה לאו לקושטא דמילתא כתבו כן אלא דפסיקא ליה למקשה להקשות אדעולא ולא אדשמואל משום דלשמואל איכא למימר הכי משא"כ למסקנא דמשנינן שפיר כולהו קושיות הש"ס לעולא ה"נ מתרצינן לשמואל כיון דלא אשכחן דפליגי שמואל ועולא במיאון גרידא בטעמא חדתא ואין לנו לומר אלא דפליגי במאי דפליגי לענין חשש קידושי דאוריית' בחששא דשמא נתרצה כדמשמע לקמן גבי בפירוש אמר מר וממיל' דשייכא פלוגתייהו לענין דא"צ מיאון כיון דלשמואל גופא לא מצריך מיאון אלא לאחר הגט מחששא דקידושי אחותה א"כ לעולא כיון דליתא גט ליתא למיאון כן נ"ל נכון:

אמנם לפי דפשטא דלישנא דתוספות משמע כהבנת מהרש"א ז"ל יגעתי ליתן טעם לדבריהם כאן דמשמע להו לפרש"י דמתמה הש"ס אף על גב דשדיך לענין מיאון גרידא ובדלא שדיך ניחא להו ואפשר משום דכיון דשדיך וגילה דעתו דלא איכפת ליה במה שמפקעת עצמה מרשותו להתקדש לזה אף על גב דלא חיישינן שמא נתרצה בפירוש דליהוי קידושי דאורייתא אפ"ה תפסי בה מיהו קידושין דרבנן כיון שהאב סילק רשותו ממנה יש לה יד לעצמה לענין קידושין דרבנן כמו קטנה שאין לה אב או שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב משא"כ בדלא שדיך משמע להו עכשיו בשיטת רש"י דלא שייך בה מיאון גרידא כיון דלא שייך בה קידושין דרבנן שאין להם להפקיעה מרשותו של אב כיון דלא גילה דעתו כלל ולבתר הכי מסקו התוספות דלכולהו לישני אפילו בלא שדיך נמי שייך מיאון גרידא דמדרבנן חיישינן שמא שידך וארצויי ארצי קמיה דניחא ליה וכיון שסילק רשותו ממנה שייכי בה קידושין דרבנן כנ"ל ליישב דבריהם לפי שיטת מהרש"א ז"ל אבל הראשון נ"ל יותר כי היכי דלא ליפלגו שמואל ועולא בתרי טעמי ואפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן כל שכן שענין המיאון לחוד לא נזכר טעמא דמילתא בשמעתין ודו"ק. אחר שכתבתי כל זה עיינתי שנית בלשון מהרש"א ז"ל וראיתי שהביא בשם תוספות ישנים וז"ל אבל לשמואל ניחא דלדידיה צריך מיאון בלא שדיך אף על גב דהמיאון לא בא אלא משום חששא דגט ובלא שדיך ליכא חשש גט מ"מ איכא למידחי הכי עכ"ל. הרי להדיא כמו שכתבתי דלדחייה בעלמא כתבו כן דמקשה טפי אדעולא מלשמואל אבל לקושט' דמילתא לשמואל נמי לא שייך מיאון גרידא אלא משום חשש גט ומהתימא על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בלשון איכא למידחי שכתבו הת"י ויותר יש לתמוה עליו שכתב בסוף דבריו דנהי דבלא שדיך שייך מיאון גרידא מ"מ בשדיך לא שייך מיאון אלא לאחר גט ומש"ה לא מוקמינן לעולא דשדיך ואין טעם לדבר זה אע"כ כדפרישית דנהי דמעיקרא סברי התוספות כשיטת רש"י דבשדיך מתמה הש"ס דבעי מיאון גרידא מטעמ' דפרישית מ"מ למסקנתם שדחו זה הפירוש א"כ אין לחלק לענין מיאון גרידא א"כ אין לחלק בין שדיך ללא שדיך אפילו דרך דחייה ומש"ה מקשה שפיר אדעולא דלא בעי מיאון כלל אלא בשדיך אחר הגט ודוק היטב:

גמרא מתיב רב כהנא וכולן אם מתו כו' אלא לאו דקדשה איהי נפשה וקתני דבעי מיאון הוא מותיב לה והוא מפרק. ואפשר דהא דקשי' ליה מעיקרא ולא מוקי לה ביתומה בחיי האב משום דקס"ד כיון דעולא אמר דאפילו מיאון א"צ אע"ג דבמיאון ליכא למיחש למידי אע"כ משום שאין לתקן מיאון בקטנה שיש לה אב כיון דשייך בה חשש קידושין דאוריית' ואתא למיטעי דקטנה שמתקדשת ע"י אביה נמי יוצאה במיאון ומש"ה קס"ד דיתומה בחיי האב נמי דתקון לה רבנן קידושין כדאיתא ביבמות אפ"ה אפשר דאין יוצאה במיאון אלא בגט מהאי חששא גופא וליכא למימר דיתומה בחיי האב הכל יודעים ולא אתו למיטעי לכאורה ליתא האי סברא דא"כ למה תקנו לה קידושין ע"י עצמה אף שאינה בת דעת יותר היה להם לתקן שתהא ברשות אביה ותתקדש על ידו אע"כ דמה"ט לא רצו לתקן שתתקדש ע"י אביה דאתו למיטעי שהן קידושין דאוריית' ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה א"כ סבר דמה"ט גופא לעולא אין יוצאה כה"ג במיאון משום האי חששא גופא דחייש עולא בקטנה שקדשה שלא מדעת וכדפרישית בשיטת התוספות ולבתר הכי דייק לה רב כהנא מדעולא גופא דנקיט קטנה ולא נקיט נערה אע"כ משום דבנערה לא שייך מיאון משא"כ קטנה אפילו ביש לה אב זימנין דשייך מיאון כגון ביתומה בחיי האב ומש"ה אשמעינן דאפילו בקטנה שלא מדעת אביה א"צ מיאון ומש"ה מפרק לה שפיר ביתומה בחיי האב דע"כ עולא נמי מודה כן נ"ל:

תוספות בד"ה אלא דקדשה נפשה כו' וא"ת לשמואל כו' דבעי גט בהדי מיאון וה"ק או מיאנו כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דהא צריך למיתני או מיאנו אכולהו ט"ו נשים לבר מבתו אלא הא דדייק הש"ס דע"כ שייך מיאון נמי בבתו היינו מדקתני התם ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו שמיאנו ולא קתני נמי אא"י לומר בבתו אע"כ דבבתו שייך מיהא צד מיאון וא"ש לשמואל דשייך בה מיאון אף לאחר הגט ולא דמיא לחמותו דלא אשכחן מיאון כלל וק"ל: