קידושין מ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - ב

תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. דהיינו, כאילו כל מעשיו שקולים. ולכן, אפילו אם עשה מצוה אחת בלבד, אשריו, לפי שהכריע עצמו בעשיית המצוה הזאת לכף זכות.

ומאידך, אם עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה. שנאמר [קהלת ט] "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה".

דהיינו, בשביל חטא יחידי שחטא, אובד ממנו טובות הרבה, שאינן מכריעות את דינו לטובה, אלא אדרבה, חטא יחידי זה, מכריע את גורלו לחובה.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לפי, היות שהעולם בכללותו נידון אחר רובו, אחר מעשיהם של רוב האנשים בעולם, אם הם זכאים או חייבים, וכמו כן גם היחיד נידון אחר רובו, אחר רוב מעשיו, אם הוא זכאי או חייב, הרי יש לו לאדם לחשב, שאם עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע בעשיית מצוה יחידה, גם את עצמו, וגם את כל העולם, לכף זכות. ^[1]

עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו, ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". מלמד הכתוב כי בשביל חטא יחידי שעשה אדם זה, אבד ממנו, ומכל העולם, טובה הרבה. ^[2]

רבי שמעון בן יוחי אומר: אפילו אם היה האדם צדיק גמור כל ימיו, ומרד באחרונה, איבד את

הראשונות. שנאמר [יחזקאל לג] "צדקת הצדיק, לא תצילנו ביום פשעו".

ואפילו רשע גמור כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו. שנאמר "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו". ותמהה הגמרא, מדוע מפסיד הצדיק החוטא לגמרי את זכויותיו בעבר? והרי גם אם אינו נחשב עתה כצדיק, עדיין אינו צריך להחשב כרשע, שהרי אין רוב מעשיו עוונות, ואם כן, וניהוי, מדוע שלא יהיו זכויותיו ועוונתיו של צדיק שמרד, כמחצה עונות ומחצה זכיות?

אמר ריש לקיש: כאן מדובר בתוהא, שהוא מתחרט על הראשונות, שהיות והוא מתחרט על קיום המצוות, הוא מפסיד את שכרן. ^[3]

מתניתין:

כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ ^[4], לא במהרה הוא חוטא. שנאמר [קהלת ד] "והחוט

המשולש, לא במהרה ינתק".

וכל שאינו לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ, אינו מן היישוב, שאין לו חלק בישובו של העולם, וראוי לשולחו למקום שאין בו ישוב. ^[5]

גמרא:

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: למה [לאיזה דבר] הצדיקים [המתייסרים מצרות] נמשלים בעולם הזה?

לאילן שכולו עומד במקום טהרה, ונופו, ענף אחד מענפיו, נוטה למקום טומאה.

אם נקצץ מהאילן נופו, הרי מעתה כולו עומד במקום טהרה.

כך הקב"ה, מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה, ובכך הם נפרעים ממקצת עוונות שבידיהם, כדי שיירשו העולם הבא כשהם נקיים לחלוטין.

שנאמר בספר איוב [פרק ח] "והיה ראשיתך מצער, ואחריתך ישגה מאד".

ולמה רשעים דומים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טומאה, ונופו נוטה למקום טהרה. נקצץ נופו, כולו עומד במקום טומאה.

כך הקב"ה, משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה, כדי לטורדן ולהורישן למדריגה התחתונה. שנאמר "יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מות". ומביאה עתה הגמרא את הדיון בין חכמי ישראל מה גדול ממה, תלמוד תורה או מעשה:

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול ממעשה, או מעשה גדול מתלמוד?

נענה רבי טרפון, ואמר: מעשה גדול.

נענה רבי עקיבא, ואמר: תלמוד גדול!

נענו כולם, ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה, וכל הלומד תורה זוכה לכך שיהיו שניהם בידו.

תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד, לפי שהוא קדם למצות חלה ארבעים שנה, שהרי בתלמוד תורה הצטוו בשעת נתינת התורה עם צאתם ממצרים, ואילו בחלה התחייבו רק בבואם לארץ. והוא קדם לתרומות ולמעשרות חמשים וארבע שנה, שהתחייבו בהם רק לאחר שבע שנים של כיבוש ועוד שבע שנים של חלוקת הארץ. וקדם לשמיטים ששים ואחת שנה, לפי שהתחייבו בשמיטה רק לאחר שמנו שבע שנים לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, וקדם ליובלות מאה ושלש שנים. ^[6]

ותמהה הגמרא: וכי ליובלות קדם התלמוד רק מאה ושלש שנה? והרי לפי סדר השנים המבואר בברייתא, מאה וארבע הויין! [40 + 14 + 50=104] ומשנינן: קסבר התנא הזה כי יובל, מתחילתו הוא משמט. ^[7]

וכשם שהלימוד קודם למעשה, כך דינו של אדם על לימוד תורה קודם לדינו על המעשה. וכדרב המנונא.

דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר "פוטר מים, ראשית מדון".

והיינו, שהתורה נמשלה למים, ו"פוטר" משמעותו תחילה, ו"מדון" משמעותו דין.

וכשם שדינו של האדם על לימוד תורה הוא קודם לדינו על המעשה, כך שכרו על לימוד תורה קודם למעשה.

שנאמר "ויתן להם ארצות גוים, ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו".

וה"שמירה" היא שינון המשנה, כמבואר לעיל, ל א.

שנינו במשנה: כל שאינו לא במקרא ולא במשנה אינו מן הישוב.

אמר יוחנן: ופסול אדם שכזה לעדות, שאינו מקפיד על עצמו, ואינו מחשיב את מעשיו ודבריו, אלא מזלזל בהנהגתו, ואי אפשר לסמוך עליו שיגיד אמת.

תנו רבנן: האוכל בשוק, הרי זה דומה לכלב. ויש אומרים, פסול לעדות, היות והוא מזלל בעצמו. ^[8]

אמר רב אידי בר אבין: הלכה כיש אומרים.

הערות

^[1] המכתב מאליהו פירש על פי זה את המדרש בקהלת רבה [המובא גם בתחילת ספר מסילת ישרים] "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".

^[2] הרמב"ם בפרק ג מהלכות תשובה מבאר שאין השיקול נערך לפי מנין הזכויות והחובות אלא רק לפי ערכם, כי יש זכות השקולה נגד כמה עוונות, ומאידך יש עבירה השקולה כנגד כמה מצוות, והשיקול הוא לפי דעתו של "אל דעות", והוא היודע האיך עורכים הזכיות כנגד העוונות.

^[3] בקובץ הערות [ביאורי אגדות סימן ג] הקשה מכאן על דברי המסילת ישרים בפרק ב, הסובר כי זה שחרטת האדם ממעשיו הרעים עוקרת את המעשה כאילו לא נעשה, הוא רק "לפנים משורת הדין", מכח החידוש שבתשובה, היות ומעיקר הדין לא יתכן לעקור למפרע מעשה רע שעשה האדם. ואילו מכאן מוכח, שאפילו מעשה טוב נעקר כאשר מתחרט האדם על מעשיו הטובים, ומוכח שאין העקירה חידוש בתשובה, אלא היא סברא מעיקר הדין. והביא את תירוצו של החפץ חיים, שבתשובה מאהבה אכן נעקר המעשה מעיקר הדין כמו שנעקר מעשה טוב כשתוהה על קיומו, והחידוש שבתשובה נעקר המעשה לפנים משורת הדין הוא רק במי ששב מיראת העונש בלבד. והוא עצמו חילק שצדיק התוהה על הראשונות מפסיד רק את קיום המצוה מחמת רצון ה', אך הזכות על קיום המצוה עצמה נשאר לו. עיין בדבריו.

^[4] שנוהג במידות טובות בעצמו, וביחסו עם הבריות. ועיין רש"ש.

^[5] תפארת ישראל.

^[6] ומיד תשאל הגמרא שצריך להוסיף למנין שנה נוספת.

^[7] והיינו, שמיד בתחילתו יוצאים העבדים לחרות [ביום הכיפורים], וחוזרות השדות לבעליהן, ולכן לא מנה התנא אלא מ"ט שנה עד היובל הראשון, אך לגבי שמיטה, כיון שאין שמיטת כספים נוהגת אלא בסופה, מנה התנא את כל שבע השנים עד למועד שנת השמיטה הראשונה, לפי שרק אז חלו כל דיניה [הכוללים שמיטת כספים]. רש"י

^[8] והתוספות הביאו שלש שיטות ראשונים: ר"ח ביאר שאינו נפסל אלא אם חוטף ואוכל דבר פחות משוה פרוטה. הר"ר אליהו מבאר שטועם מעט מהמוכרים כאילו מתכוין לקנות. ורבינו תם מבאר שאוכל השוק סעודת פת.

יראה אדם עצמו כאילו הוא שקול: חציו חייב וחציו זכאי בדיוק, וכאילו הוא במאזנים ששתי הכפות מאוזנות, ולכן אם עשה מצוה אחת — אשריו, שהכריע את עצמו בכך לכף זכות, עבר עבירה אחת — אוי לו, שהכריע את עצמו בכך לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט, יח), לומר: בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו אם יש לו רוב מצוות או רוב עבירות, והיחיד נידון אחר רובו, לכן צריך לחשוב כל אדם בלבו: אם עשה מצוה אחת — אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ואם עבר עבירה אחת — אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה "— בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

ר' שמעון בן יוחי אומר: אפילו היה צדיק גמור כל ימיו ומרד (פשע ועבר) באחרונה (בסוף ימיו) — איבד את הזכויות הראשונות, שנאמר: "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו" (יחזקאל לג, יב). ולהיפך: אפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה — אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (שם).

ושואלים: וניהוי [ושיהיה] זה שעשה כל ימיו מצוות ואחר כך עבר עבירה — לפחות כמחצה עונות ומחצה זכיות, וייחשבו אלה כנגד אלה! ולמה הוא נידון לכף חובה? אמר ריש לקיש: כאן אין מדובר במי שרק עבר עבירה אלא בתוהא (מתחרט) על כל המצוות הראשונות שעשה שאז אין נחשבות לו המצוות שעשה כלל.

א משנה כל שישנו (שיש בו) במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, שעושה מלאכתו ושאר מעשיו כיאות — לא במהרה הוא חוטא, שנאמר: "והחוט המשלש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב), שאם יש בו שלושה אלה, אינו מגיע לידי עבירה. וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ — אינו מן היישוב, כלומר אינו נחשב אדם כלל.

ב גמרא אמר ר' אלעזר בר' צדוק: למה צדיקים נמשלים בעולם הזה — לאילן שכולו עומד במקום טהרה, ונופו (ענפיו) נוטה למקום טומאה, ונמצא שחלק מהאילן נמצא במקום טמא. אם נקצץ נופו — כולו עומד במקום טהרה. כך הקדוש ברוך הוא מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה אם נטו קצת למקום טומאה ועבירה, ומייסר אותם ("קוצץ נופו") — כדי שיירשו העולם הבא בשלימות, שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב ח, ז).

ולמה רשעים דומים בעולם הזה — לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה. אם נקצץ נופו — כולו עומד במקום טומאה. כך הקדוש ברוך הוא משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה על מעט מצוות שעשו ("נופו") כדי לטורדן (לגרשם) ולהורישן למדריגה התחתונה לעתיד לבוא, שנאמר: "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי יד, יב).

ג כיון שהוזכרו במשנה זו וקודמתה מעלות התורה, מביאים מעשה זה: וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה (שאלה) זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה ר' טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה ר' עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול אבל לא מצד עצמו, אלא מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: גדול תלמוד תורה שקדם למצות חלה ארבעים שנה, שתורה ניתנה לישראל מיד בצאתם ממצרים ובמצות חלה נתחייבו רק בבואם לארץ. וקדם למצות תרומות ולמעשרות חמשים וארבע שנים שלא נתחייבו בהן אלא לאחר ארבע עשרה שנים של כיבוש וחלוקת הארץ אחר כניסתם לארץ. לשמיטים (מצות שמיטה) ששים ואחת שנה, שרק לאחר חלוקת הארץ החלו למנות את השנים עד לשנה השביעית. ליובלות מאה ושלש שאף מנין היובל הראשון החל רק מסוף חלוקת הארץ.

ותוהים: מדוע אמר מאה ושלש שנים? הלא מאה וארבע הויין [הן] שיש להוסיף חמישים שנה על חמישים וארבע השנים שמהן החלו לקיים מצוות התלויות בארץ! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] כי יובל מתחילתו (מתחילת השנה) הוא משמט לענין שילוח עבדים והחזרת קרקעות, ולכן עברו מאה ושלש שנים עד שחלה מצות היובל.

וכשם שהלימוד קודם למעשה, כלומר, שמצות הלימוד קודם למצוות אחרות, כך דינו של אדם בדין של מעלה, שנידון על לימוד תורה קודם לדין שנידון על מעשה המצוות, כדברי רב המנונא. שאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר: "פוטר מים ראשית מדון" (משלי יז, יד) שהוא מפרש שעל עוון ביטול תורה, ("פוטר מים"), שפטר עצמו מתורה, ואין מים אלא תורה, היא ראשית דינו ("מדון").

וכשם שדינו של תלמוד תורה קודם לדין של כל מעשה אחר — כך שכרו קודם לשכר מעשה, שנאמר: "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו. בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו" (תהלים קה, מד–מה), שתשלום השכר הראשון הוא על שמירת החוקים והתורות — לימוד התורה.

ד שנינו במשנה כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב. אמר ר' יוחנן: ופסול לעדות, שאינו בגדר בני אדם שאפשר לסמוך עליהם. תנו רבנן [שנו חכמים]: האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, שהוא מזלזל בעצמו ואינו מתבייש לאכול בכל מקום. ויש אומרים שהוא אף פסול לעדות. אמר ר' אידי בר אבין: הלכה כיש אומרים.

וכעין הדברים הללו דרש בר קפרא: רגזן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a person should view himself as though he were exactly half-liable and half-meritorious. In other words he should act as though the plates of his scale are balanced, so that if he performs one mitzva he is fortunate, as he tilts his balance to the scale of merit. If he transgresses one prohibition, woe to him, as he tilts his balance to the scale of liability, as it is stated: “But one sin destroys much good” (Ecclesiastes 9:18), which means that due to one sin that a person transgresses he squanders much good.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Since the world is judged by its majority, i.e., depending on whether people have performed a majority of mitzvot or a majority of sins, and an individual is likewise judged by his majority, each person must consider that if he performs one mitzva he is praiseworthy, as he tilts the balance of himself and the entire world to the scale of merit. Conversely, if he transgresses one prohibition, woe to him, as he tilts the balance for himself and the entire world to the scale of liability, as it is stated: “But one sin destroys much good,” i.e., due to one sin that this individual commits, he squanders much goodness from himself and from the entire world.

Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Even if one was completely righteous all his life and he rebelled by sinning at the end of his life, he loses his early merit, as it is stated: “The righteousness of the righteous shall not deliver him on the day of his transgression” (Ezekiel 33:12). And similarly, even if one was completely wicked all his life and repented in the end, he is no longer reminded of his wickedness, as it is stated in the continuation of the verse: “And as for the wickedness of the wicked, he shall not stumble over it on the day that he turns from his wickedness.”

The Gemara asks: But an individual who performed mitzvot all of his life and then sins should at least be like one whose acts have been half sins and half merits, i.e., each should be of equal weight. Why, then, is he pronounced guilty? Reish Lakish said: This is not referring to an individual who has merely sinned but to one who regrets all the initial mitzvot he performed in the past. In this case the mitzvot he performed are not taken into account.

MISHNA: Anyone who is engaged in the study of Bible, and in the study of Mishna, and in the desired mode of behavior, i.e., he performs labor and generally acts in an appropriate manner, will not be quick to sin, as it is stated: “And a threefold cord is not quickly broken” (Ecclesiastes 4:12). One who is involved in all three of these activities will not sin easily. And anyone who does not engage in the study of Bible, nor the study of Mishna, nor the desired mode of behavior, is not part of society, i.e., he is not considered a civilized person at all.

GEMARA: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: To what are the righteous in this world compared? To a tree that is standing entirely in a pure place and its branches hang over an impure place. If its branches are cut, it will stand entirely in a pure place. So too, the Holy One, Blessed be He, brings afflictions upon the righteous in this world to cleanse them of their few sins. He makes them suffer so that they will inherit the World-to-Come entirely, as it is stated: “And your beginning was in pain, your end shall greatly increase” (Job 8:7).

And to what are the wicked in this world compared? To a tree that stands entirely in an impure place and whose branches hang over a pure place. If its branches are cut off, it stands entirely in an impure place. So too, the Holy One, Blessed be He, bestows good upon the wicked in this world for the few mitzvot they have performed, in order to expel them and banish them to the lowest level of Gehenna in the future, as it is stated: “There is a way which seems right to a man, but its end are the ways of death” (Proverbs 14:12).

In connection to the mishna’s statement about the importance of Torah study, the Gemara relates the following incident: And there already was an incident in which Rabbi Tarfon and the Elders were reclining in the loft of the house of Nit’za in Lod, when this question was asked of them: Is study greater or is action greater? Rabbi Tarfon answered and said: Action is greater. Rabbi Akiva answered and said: Study is greater. Everyone answered and said: Study is greater, but not as an independent value; rather, it is greater as study leads to action.

It is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: Torah study is greater, as it preceded the mitzva of separating ḥalla by forty years. The Torah was given to the Jewish people soon after they left Egypt, whereas the mitzva of separating ḥalla came into effect only after they entered Eretz Yisrael. And it preceded the mitzva of terumot and tithes by fifty-four years, as the Jews become obligated in these mitzvot only fourteen years after they entered Eretz Yisrael, once they had conquered and divided the land. Furthermore, the Torah preceded the observance of Sabbatical Years by sixty-one years, as they began to count the seven-year cycle only once they had divided the land. Finally, it preceded the Jubilee Years by 103 years, as the fifty-year count to the first Jubilee Year began only after they had divided Eretz Yisrael.

The Gemara asks: Why does the baraita state 103 years? It was actually 104 years. If one adds fifty to the fifty-four years that passed before the Jews began fulfilling the mitzvot dependent on the land, one arrives at a total of 104. The Gemara answers: This tanna maintains that the Jubilee Year releases slaves and returns fields to their original owners from the start of the year. Therefore, 103 years passed before the mitzva of the Jubilee Year took effect.

And just as study comes before action, i.e., the mitzva of Torah study takes precedence over other mitzvot, so too, the judgment concerning Torah study precedes the judgment for an action of the performance of a mitzva. This is in accordance with the statement of Rav Hamnuna, as Rav Hamnuna says: The beginning of a person’s judgment is only concerning matters of Torah, as it is stated: “The beginning of judgment is as one lets out water” (Proverbs 17:14). This is understood to refer to the sin of neglecting Torah, as the Torah is compared to water, which brings life to the world.

And just as the judgment concerning Torah study precedes the judgment for an action of the performance of a mitzva, so too does the reward for Torah study precede the reward for an action of the performance of a mitzva, as it is stated: “And He gave them the lands of nations, and they took the labor of peoples in possession, that they might observe His statutes and protect His laws” (Psalms 105:44–45). The first reward is for observing the statutes, and as explained on 37a, this is a reference to Torah study.

§ The mishna teaches that anyone who does not engage in the study of Bible, nor the study of Mishna, nor the desired mode of behavior, is not part of society. Rabbi Yoḥanan says: And he is disqualified from bearing witness, as this individual cannot be trusted. The Sages taught: One who eats in the marketplace is comparable to a dog, as he disrespects himself through his lack of embarrassment over eating in public. And some say he is even disqualified from bearing witness. Rabbi Idi bar Avin said: The halakha is in accordance with the opinion cited in the name of: Some say.

Similarly, bar Kappara taught: An angry person

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נענה רבי עקיבא ואמר גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה. פי' שהתלמוד שתיהן בו שהוא בעצמו מעשה שהוא מצוה מביא לידי מעשה. והא דאמרי' בפ"ק דב"ק על חזקיהו מלך יהודה שכשמת הביאו ספר תורה והושיבוהו על מטתו אמרו קיים זה מה שכתוב בזה ואמרי' עלה אמר רבה בר חנא כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למשאל שמעתתא כי הוה אזיל לבית הכסא נפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן קיים אמרינן למד לא אמרינן:

ומקשין והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופירש"י ז"ל והדר אמר לן חכם שמת אין אומרים למד זה מה שכתוב בזה שזה דבר גדול הוא אלא אומרי' קיים זה מה שכתוב בזה כמו שאמרו בחזקיהו ופריך למימרא דתלמוד עדיף ממעשה והא אמרינן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה וכיון שתולה התלמד במעשה אלמא מעשה עדיף שהקטון נתלה בגדול ושמעינן משמעתין דהכא דליתא לפי' של רבינו ז"ל דבהדיא מייתינן ליה הכא לומר שהתלמוד גדול מן המעשה:

אבל עיקר הפירוש שם ברבי יוחנן הוה אזיל לבית הכסא ומשי ידיה ומנח תפילין והדר א"ל מאי דבעו מיניה ויהיב טעמא למילתיה למה מניח תפילין מקמא דלגמרינהו משום הא דתניא גבי חזקיהו קיים זה מה שכתוב בזה קיים אמרינן למד לא אמרינן שהרי חזקיהו שתיהם היו בו ומשבחין אותו בגדולה שבהן דהיינו קיים ופרכינן למימרא דמעשה עדיף והאמר מר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה אלמא תלמוד עדיף ופרקינן כאן למגמר נפשיה כאן לאגמורי לאחריני דלמגמר נפשיה תלמוד עדיף ששתיהן בו כדאמרן ולאגמורי לאחריני מעשה עדיף והיינו דאמר קיים אמרינן למד לא אמרינן אבל ה"ה דאמרי' למד. מפי מורי נר"ו:

ויש אומרים פסול לעדות פר"ח כשאוכל משל אחרים אבל משל עצמו לא דגרסינן בירושלמי דמעשרות רבי שמעון היה אכיל בשוק חזייה רבי מאיר א"ל אין שבח לת"ח לאכול בשוק ובשל גרמיה ע"כ ומדלא אמר ליה אלא אין שבח מכלל דר' יוחנן דאמר פסול לעדות היינו בשל אחרים ובגוזל פחות משוה פרוטה דאי לא תיפיק ליה דמפסיל משום גזלן ור"ת ז"ל פירש דהכא בפת שהוא גנאי גדול לאכלו ולברך בשוק וההוא דירושלמי בפירות ולת"ח הוא גנאי ולא לאחר. כל שמחזיק בתורה ובמשנה ובדרך ארץ עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק:

לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב כדי שיעורר עצמו להכריע עצמו לכף זכות וכן תמיד ולא עוד אלא שיראה עצמו כמי שכל העולם תלוי בו ר"ל שיהא רואה בעצמו כל העולם כמחצה זכאין וכמחצה חייבין ואת עצמו כחציו חייב וחציו זכאי ונמצא שבמצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות וכן כל כיוצא בדבר זה בכל מה שיהא איפשר לו להעיר את עצמו ובכל יום יעיר את עצמו למצות ויזהר מן העבירות ולא יהא בטוח בעשיית העבירות על סמך מה שעשה מן המצות שאפילו היה צדיק כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו אלא שהמצות שעשה אם לא נתחרט על שעשאן משתלמות לו בעולם הזה או מקילות בענשו לעולם הבא על דרך מה שאמרו דרך הערה מצננין לו גהינם וכן אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו אחר שנתחרט על הראשונות שהרי אם לא נתחרט אין כאן תשובה וכבר ביארנו שלא יביאהו מה שיראה מהעדר הסדור לפקפק באמונת גמול ועונש שלפעמים מיסר השם את הצדיק לטובתו וגומל את הרשע לרעתו על הדרך שביארנו דרך הערה אמרו למה צדיקים דומין בעולם הזה לאילן שעומד כלו במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו נמצא כלו במקום טהרה כך הקב"ה מביא ייסורין על הצדיקים בעולם הזה שיהיו יורשים העולם הבא שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד ולמה רשעים דומין בעולם הזה לאילן שכלו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו נמצא כלו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפיע טובה לרשעים בעולם הזה כדי שיהיו יורדין במדרגה התחתונה של גהינם שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות:

תלמוד ומעשה תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו וביאור דבר זה הוא שאם באה לידו מצוה ממצות שאין שעתן עוברת והוא צריך לתלמוד ראוי להקדים את התלמוד למצוה ומכל מקום אם אינו צריך ללמוד אינו דוחה מצוה שלו בשביל ללמד אחרים וכן ביארנוה בסוף ראשון של קמא:

האוכל בשוק הרי הוא פסול לעדות מפני שהוא בכלל הבזויים וכבר ביארנו במקומו שהבזויים פסולים לעדות והבזויים הם ההולכים ערומים בשוק בשעה שעוסקין במלאכה מנוולת והאוכלים בשוק בפני כל העם ובתלמוד המערב פירשוה בחוטף ואוכל ופירשוה רבותי שאוכל דרך גרגרנות בחפזון על דרך חוטפין מצה בערבי פסחים שאם חטיפה ממש הרי יש לך סרך פסול מצד אחר והוא הגזל אלא שמכל מקום כבר פירשוה שם בגזל פחות פחות מפרוטה ואוכל בשוק והוא שאמרו שם ר' חזא ליה לר' שמעון ברבי אכיל בשוקא אמר ליה גנאי הוא לתלמיד חכם שיאכל בשוק והקשה לו מזו שאף בכל אדם אמרו שפסול לעדות ופירשה בחוטף פחות משוה פרוטה ואוכל:

גמרא קסבר יובל מתחלתו הוא משמט האי קסבר לאו דוקא דליכא שום פלוגת' דבי"ה עבדי' נפטרים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן:

אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה והא דאמרי' בפ"ק דשבת ששואלים שואלים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עיתי' לתורה מ"מ מתחלה שואלים לו אם עסק בתורה וגם עדיין צריך שיקבע עיתים לתורה.

וי"א פסול לעדות. פר"ח דאמרי' בירוש' דמס' מעשרו' רשב"ר הוה אכיל בשוקא חזייה ר"ם אמר אין שבח ת"ח דאכיל בשוק' ובלבד בשל גרמיה ש"מ הא דתני האוכל בשוק הרי זה כלב כגון שחוטף משל אחרים ואוכל כמו כלב עכ"ל. ונר' שמדקדק מדקאמר אין שבת ת"ח מכלל דלאחרי' אין חשש בשל גרמיה וא"ת ואי בחוטף פשי' שפסול לעדות ואפי' אכלו בבית גזלן הוא וי"ל כגון בפחות מש"פ או כשאין מקפידים עליו. וה"ר אליהו פי' כגון שהולך אצל חנוני וטועם מכל כאלו הוא רוצה ומערים כההיא דאמרי' בשבת פ' מפנין לענין הקזה. ור"ת פי' דהאי אוכל בשוק שאוכל שם סעודת פת כמו אלו לווין ואוכלין ואוכל אצל חמיו ביהודא דגנאי הוא טפי בפת כשאוכל ואברך בשוק:

הדרן עלך האשה נקנית. פרק האיש מקדש.

בד"ה תלמוד גדול כו' וי"ל דהתם כו' כלומר למיגמר לדידיה ודאי מעשה עדיף כו' עכ"ל צ"ע בדבריהם דמי הכריחם לומר לדברי המתרץ דליגמר לדידיה מעשה עדיף ואימא דהמתרץ ודאי שבק סברת המקשה דבין למגמר לדידיה ובין לאגמורי לאחריני תלמוד עדיף אלא דהמתרץ השיב לו הא דאמר לימד לא אמרינן היינו לימד לאחריני דבההיא ודאי דאפשר דקיים אמרינן ולא לימד אבל הלימוד עדיף ממעשה בין לאגמורי לאחריני ובין למגמר נפשיה דבהכי ע"כ מתוקמא הא דקאמר דהתלמוד גדול שהוא מביא לידי מעשה כדמוכח הכא כמו שהקשו בקושייתם וכן מוכיחין לשון התוס' בסוף פ"ק דב"ק שלא הזכירו שם בתירוצם לדברי המתרץ אלא שהתלמוד עדיף ממעשה ולא הזכירו שם גבי למגמר לדידיה שהמעשה עדיף מהתלמוד כמ"ש כאן ויש ליישב דבריהם דהכא כיון דע"כ לימד לאחריני עדיף טפי מלימד לדידיה דהא לימד לאחריני לא אמרינן אע"ג דודאי לימד לדידיה אמרינן כיון דקיים אית לן למימר נמי דמעשה עדיף מלימד לדידיה כסברת רש"י דמי נתלה במי דקטן נתלה בגדול דהא סתמא קאמר דלימד לא אמרינן דמשמע בין לימד לאחריני ובין לדידיה ואי הוה אמרינן דלימד לדידיה עדיף ממעשה או שוה למעשה הדרן קושיין לדוכתיה כיון דקיים אמרינן לימד לדידיה נמי אמרינן אבל אי הוה גרע ממעשה ניחא דע"כ לימד לא אמרינן היינו לאחריני והא דקאמר הכא דתלמוד מביא לידי מעשה היינו דוקא בלימד לאחריני וה"ק תלמוד לאחריני גדול ממעשה משום שמביא לידי מעשה את הרבים שלומדין ממנו ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד וי"מ דאדם שלא למד עדיין כו' א"ל למוד תחילה כו' אבל אדם שלמד כבר כו' עכ"ל ר"ל דכך היה סברת המקשה דאדם שלא למד כו' ובהכי איירי הך דשמעתין דהתלמוד עדיף ממעשה שמביא אותו לידי מעשה אבל התם דומיא דחזקיה קאמר שכבר למד כיון שהתלמוד מביא לידי מעשה וזה כבר למד מעשה דידיה עדיף ואמאי קאמר קיים אמרינן ולימד לא אמרינן ומשני ליה הא למגמר לדידיה ודאי דמעשה עדיף ליה כיון שכבר למד אבל למגמר לאחריני עדיף ממעשה אע"ג שכבר למד לדידיה ובהכי איירי דלימד לא אמרינן דהיינו לאחריני וק"ל:

כאילו חציו כו' עשה מצוה אחת אשריו כו' בחציו חייב וחציו זכאי נמי אמרינן ורב חסד מטה כלפי חסד היינו דהוי בינוני אבל צדיק גמור לא הוי עד שיהיו רוב זכיות כמ"ש התוס' לעיל וכן לכף חובה שיהיה רשע גמור לא הוי עד שיהיו רוב עונות ודו"ק:

ראבר"ש אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו כו' משום דלת"ק דאיירי ביחיד דריש ליה חוטא אחד מלשון חטא אחד וקאמר ראבר"ש דחוטא ממש קאמר יחיד שחטא דברבים איירי וחוטא אחד מכריע אותן לחובה דהעולם נידון אחר רובו ודקאמר נמי והיחיד נידון אחר רובו לזכות משום דאילו היה לאותו יחיד עצמו רוב עונות גם אם היה העולם מחצה על מחצה לא היה יכול הוא להכריע במצוה אחת שעשה את כל העולם לזכות כיון דהוא גופיה יש לו רוב עונות והוא אינו זוכה במצוה זו איך יזכו הרבים על ידו וע"ד קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים ודו"ק:

אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד כו' אפילו למאי דס"ד השתא דלא מיירי בתוהא על הראשונות מ"מ כיון שמרד באחרונה כדכתיב צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו דהיינו מרד כדאמרינן פ"ב דיומא פשעים אלו המרדים מ"ה לא תצילנו צדקתו של כל ימיו ופריך מ"מ אמאי נימא דמרד אחד שבאחרונות יאבד לו כל צדקתו שכבר עשה ולא יהא אלא כמחצה על מחצה והוי כבינוני ולמה איבד כל צדקתו בשביל מרד אחד ומשני דמסתמא כיון דמרד באחרונה ויודע את רבונו הרי הוא תוהא על הראשונות ואבד כל צדקתו של כל ימיו ומפרש"י נראה דלא מקשה ומשני ליה אלא בצדיק שמרד פ"א באחרונה למה יאבד צדקתו של כל ימיו אבל מן הרשע ל"ק ליה מידי שאמר בו לא יכשל ביום שובו מרשעו דמפורש ביה בהדיא דאיירי ששב מרשעו של כל ימיו ונתכפר לו כבר ולכך אין מזכירין לו רשעו כלל וק"ל:

כל שיש במקרא ובמשנה ובדרך ארץ כו' פירש הרמב"ם דרך ארץ שמשאו ומתנו בנחת עם הבריות עכ"ל וה"ה לשאר מדות טובות אלא דנקט הך מדמייתי עליה דמתניתין הך דדרש בר קפרא רגזן לא כו' ולאדם טוב כו' כדלקמן ומיהו לא סגי ליה בדרך ארץ לחוד בלא מקרא ומשנה כדאמרינן ולא ע"ה חסיד וק"ל:

למה צדיקים נמשלים בעוה"ז כו'. עי' פרש"י ומתוך הענין דכל זה המשל לא שייך אהך מתני' דהכא אלא אסוגיא דמתני' לעיל דמחלק בין רוב זכיות ובין רוב עונות ומדמה את האדם לאילן כמו שכתוב כי האדם עץ השדה הוא דכמו שהאילן עושה פירות בענפיו כן האדם עושה פירות ומעשים באבריו ודימה את הצדיק ברוב זכיות שלו ומיעוט עונות לאילן שכולו כו' דהיינו שכל ענפיו שעושין פירות עומדים במקום טהרה ונופו אחד שעושה פירות נוטה למקום טומאה שמאהיל על הטומאה נקצץ אותו נוף א' הרי כולו במקום טהרה כן הוא בצדיק שרובו זכיות מקום טהרה ונופו א' שנוטה למקום טומאה דהיינו עון יחידי שבו נקצץ אותו נוף ועון בעוה"ז ע"י יסורין הרי כולו טהרה בעוה"ב וכן כל הדברים בהיפך לגבי הרשעים מסיים בהו כדי להורידן למדריגה כו' משום דיש רשעים דנידונין בגיהנם ואח"כ מצפצפין ועולין כדאמרינן פ"ק דר"ה קאמר הכא שאלו רשעים שכבר קבלו שכרן משלם על מיעוט זכיות שלהן בעוה"ז אין עולין בעוה"ב מן הגיהנם ויורדין למדרגה כו' ומייתי קרא בצדיק ראשיתך מצער וגו' ר"ל בעוה"ז תקבל עונשך על המצער ומיעוט עון ואחריתך תקבל שכר על סגי ורוב זכיות שלך או שיהיה מצער מלשון צער ויסורין לפי הדרש וברשע קאמר יש דרך ישר וגו' דהיינו דרך יחידי ומעשה ישר שהיה בו יקבל שכרו בעוה"ז אבל באחרית יקבל עונשו על דרכי מות לשון רבים דהיינו על רוב עונות שבו ודו"ק:

וכבר היה ר' טרפון כו' נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה כו'. מהאי לישנא וכבר כו' משמע דקאי אדלעיל מיניה לא ידענא מה שייך הך מלתא אסוגיא דלעיל ולפי מה שכתבנו דהך סוגיא דלעיל לא שייכא אהך מתני' דהכא אלא אסוגיא דמתניתין דלעיל ניחא דהאי דאמר וכבר קאי אמתני' דהכא דשנינו בה כל שישנו במקרא במשנה דהיינו שני חלקים למודה של תורה ובדרך ארץ הוא מעשה המדות הטובות בקיום שלשתן לא במהרה ינתק ולא ידענא איזה מהן עיקר כדמשמע בקרא דמייתי דאחד מהן עיקר וגדול ביניהם מדלא כתיב וחוטין שלשה לא במהרה ינתקו אלא וחוט אחד שהוא משולש ע"י שנים שעמו לא במהרה ינתק החוט העיקר מהם וע"ז אמר כי כבר נסתפקו בזה ר' טרפון והזקנים איזה מהן עיקר והגדול ביניהם ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין בחידושי הלכות הכא ובסוף פ"ק דב"ק וק"ל:

גדול תלמוד שקדם לחלה מ' שנה כו' וה"ה דהמ"ל שקדם לג' מצות שנצטוו בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה כדאמרינן פרק כ"ג אלא דלא חשיב הכא אלא מצות התלויות בארץ ולא נקט ערלה וכלאים אף על פי שהם תלוים בארץ נוהגין גם בחו"ל כדתנן פ"ק ועי"ל דלא חשיב הכא אלא הנהו ודאי שנתקיימו בזמנו דקאמר בכ"א משא"כ הנהו ג' שלא נתקיימו בכניסתן לארץ כמצותן וק"ל:

[אין תחלת דינו כו' שנאמר פוטר מים כו' מבואר בחידושינו פ"ק דסנהדרין ע"ש]:

שכרו קודם למעשה שנאמר ויתן להם ארצות גוים גו' בעבור ישמרו חוקיו וגו' בפרש"י לעיל מפורש חקיו נמי הוא מדרש חכמים שאינו מפורש ולקמן פרק האיש מקדש אמרינן משנה זו מדרש ולכאורה יש לדקדק דבההוא קרא נמי החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות נמי מפורש הלימוד קודם לעשייה כדאמרינן לעיל דבהאי גוונא איכא כמה קראי דכתיב בהו הלימוד ואחר כך העשייה ושכרן לגבייהו ויש לומר דודאי הא דקאמר שכר של תלמוד קודם למעשה על כרחך דיש בלימוד שכר ובמעשה יש שכר אחר וזה אינו מפורש בתורה רק בהאי קרא שהזכיר ויתן להם ארצות גוים הוא גוף הקרקע של ארץ כנען נתן להם במתנה כמו שאמרו הוא בראה ונתנה למי שרוצה ואמר ועמל לאמים ירשו דהיינו מה שהכנענים הוסיפו על הקרקע כמו שנאמר ובתים וגו' ובורות וגו' לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת וגו' והוא שכר שני וע"כ נאמר בלשון ירושה שהכנענים תקנו אותן ואמר על שכר הראשון נתינת א"י הוא היה בעבור ישמרו חקיו שהוא המשנה ושכר השני שעשו שהכנענים היה בעבור שתורותיו שהם המצות ינצורו ויקיימו אותן הרי שכר המשנה שהוא גוף א"י קודם לשכר המעשה שהוא מה שעשו בו הכנענים ודו"ק:

האוכל בשוק ה"ז דומה לכלב כו' שדומה לכלב שאין מזונו מצוי בבית ואוכל גם בשוק אם נמצא לו שם וק"ל:

רש"י בד"ה לפי שהעולם כו' רובו כו' יראה הד"א:

תוס' בד"ה תלמוד גדול כו' קיים אמרינן לימד לא אמרינן כו' כצ"ל וכן בכל הדיבור צ"ל לימד. ונ"ב פי' דמסיק לשם כבוד גדול שעשו לחזקיהו מלך יהודה דאפקו לס"ת והניחו על המטה והאידנא לא עבדינן אי נמי אף האידנא עבדינן הכי אלא שהתם אמרו קיים זה מה שכתוב בתורה אבל האידנא לא אמרינן ורבי יוחנן ס"ל התם דאפילו קיים אמרינן אלא לימד לא אמרינן האידנא:

במשנה כל שישנו כו' לא במהרה הוא חוטא. לכאורה זה מתאים עם האמור בפ"ב דאבות מ"ב יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון:

גמרא לשמיטים ס"א. ר"ל לשמיטת כספים:

רש"י ד"ה יש דרך ישר. דרכי מות היתה. בע"י הגי' היא:

רש"י ד"ה מתחלתו משמט. מתחלת השנה מיו"כ כו'. וק"ל מאי קס"ד דמקשה. וכן לשון קסבר דאמר המתרץ אינו נוח דמי פליג ע"ז וזיל קרי בי רב ביוה"כ תעבירו שופר כו' וקראתם דרור. אשר ע"כ נלע"ד דהמקשה היה סבור דמיוה"כ חייל יובל וא"כ איכא עוד עשרה ימים משנת ק"ד והל"ל ק"ד שנה וכמו שחשב מ' שנה לחלה אע"פ שאינם שלמים שהרי התורה נתנה בו' בסיון או בז' בו לר' יוסי גופי' בשבת (פו ב) ומשני קסבר מתחלתו משמט והיינו כרי"ש בנו של ריב"ב דאמר מר"ה חייל יובל. וא"ש טפי לישנא דמתחלתו כדקאמר בר"ה (ח ב) אליבי' מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה וכן בערכין (כח ב) אלא יובל בתחלתו ביו"כ הוא הא מני רי"ש כו':

גמרא שקדם לחלה ארבעים שנה. נ"ב עמ"ש בפרק פרת חטאת (קי"ח ב') בפירושי לסע"ר פ"י:

תד״ה ויש אומרים וכו' דגנאי יותר. נ"ב ויש לחלק עוד בין שוק לשוק שיש שאינן ב״א מצויין בו כל כך ואעפ"כ אינו שבח לתלמיד לאכול שם ותדע דהא אפי' בחצר מפליגינן בהכי דאיכא חצר שאדם בוש מלאכול בתוכה כדתנן גבי קביעות למעשר פ"ב ופ"ג דמעשרות. גם י״ל ההולך בשוק ואוכל או מיושב וכולהו איתנהו ובהכי ניחא נמי דלא הוה זהיר רשב״ר מעיקרא אלישנא דקרא סמיך:

לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי (קהלת ט, יח). נראה לי בס"ד דכתיב גבי אדם וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז) ופרשנו שהאדם יש בו שני חלקים חלק טוב שנקרא חַיָּה שפועל טוב ותיקון באות ה"א אחרונה שבשם ב"ה ולכך נקרא חיה חי ה' ויש באדם עוד חלק רע שזה כל תאותו וחפצו הוא לעשות חסרון ופגם בה"א אחרונה וזה נקרא חִטָּה שהוא חט ה' והיינו חט לשון חסרון כי תאותו וחפצו לעשות חסרון באות ה'.
ולכן אמרו רז"ל (סנהדרין ע:) עץ שאכל אדם הראשון חטה היה פירוש גבר בו חלק הנקרא חטה ולכך קלקל בעון עץ הדעת שעשה בו פגם וחסרון באות ה"א אחרונה. ובזה יובן מה שאמרו בגמרא דברכות (ברכות סא.) על יצר הרע כמין חטה הוא דומה שנאמר (בראשית ד ז) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, כי הוא שולט וגובר בחלק הרע שבאדם הנקרא חטה.
והנה מספר אדם [45] אם תחלקהו לחצאין אי אפשר שיהיו החצאין שלמים אלא מוכרח שיהיה חצי האחד מספר כ"ג שהוא מספר חַיָּה [23] וחצי אחד מספר כ"ב שהוא מספר חִטָּה [22] יען כי האדם יש בו ב' חלקים אלו אחד טוב הנקרא חיה ואחד רע הנקראה חטה והקדוש ברוך הוא בראו כך כדי שהאדם יגביר חלק הטוב הנקרא חיה ויבטל חלק הרע הנקרא חטה וכאלו אינו ובזה יקבל שכר.
ולזה אמר 'וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים' ואף על פי שהוא מורכב משני חלקים אחד נקרא חַיָּה ואחד נקרא חִטָּה צריך שהאדם יתגבר 'וַיְהִי לְנֶפֶשׁ חַיָּה' דאותו החלק הנקרא חִטָּה יבטלנו וכאלו אינו בעולם ולא יתגבר ולא יתראה בו אלא רק החלק הנקרא חַיָּה שבו יהיה תיקון ומזון וחיות הנפש.
וידוע דאמרו רז"ל התורה נקראת מצוה בסתם כמו שאמרו על פסוק כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ (דברים ל, יא) דלכל התורה קרי לה בשם מצוה גם אמרו רז"ל דהתורה נקראת אחת כמו שנאמר תּוֹרָה אַחַת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר טו, טז) גם ידוע שהתורה רמוזה באות אלף שהוא לשון אַלּוּף (תהלים נה, יד) רצונו לומר למוד.
ולכן אם האדם עסק בתורה שהיא רמוזה באות אלף בסוד אלף חכמה אלף בינה (שבת קד.) שמספרו אחד אז נוסף מספר אחד על שם אדם שהוא מספר הכולל ויהיה שם אדם מספר מ"ו [45] שבזה יהיה נחלק למספר כ"ג וכ"ג שהוא מספר 'חַיָּה חַיָּה' ובזה אותו החלק הנקרא בשם חִטָּה יהיה נקרא בשם חַיָּה על דרך שאמרו רז"ל שהעונות נהפכים לזכיות ויצר הרע יהיה יצר הטוב כמו שאמרו בפסוק (נחמיה ט, ח) כי וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, לבו לא נאמר אלא 'לבבו' שגם יצר הרע נעשה יצר הטוב ולכן אמר וְאָהַבְתָּ אֵת הֳ' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ (דברים ו, ה) בשני יצריך (ברכות נד.) כי עתה יהיו שני החלקים שבאדם מספר חַיָּה שהוא חי ה' שעושים שפע ותיקון באות ה' אחרונה שבשם.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי (קהלת ז, כח) פירוש אדם שיהיה נוסף עליו אחד מן אלף שהוא אלוף התורה מצאתי.
ובזה יובן לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, פירוש שיש בו חלק רע הנקרא חִטָּה שהוא חייב וחציו חלק טוב הנקרא חַיָּה שהוא זכאי ואמרו 'אדם' דייקא שאלו החלקים נרמזים בחצאין של מספר אדם 'עָשָׂה מִצְוָה אַחַת' זה תלמוד תורה שנקראת מצוה ונקראת אחת 'אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת' כי עתה על ידי זה יהיה נוסף מספר אחד על אדם ויהיה מ"ו דאז שני החצאין יהיו כל אחד מספר חיה שהוא כף הזכות שאז חלק הנקרא חטה שהוא חובה גם כן יהיה חיה שהוא זכות ואם 'עָבַר עֲבֵרָה אַחַת' אז 'אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה' כי אם עבר עבירה אחת שהיא עון ביטול תורה אז יחסר מן אדם אות אל"ף הרומז ללימוד התורה וישאר דם ואז יהיו שני החצאין מספר חטה וחטה שגם אותו החלק הנקרא חיה יהיה חטה ולזה אמר אוֹי לוֹ תיבת אוי רמז וי א' רצונו לומר וי לו על חסרון אות א' שיחסר מן אדם.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת (קהלת ט, יח). נראה לי בס"ד רבי אלעזר ברבי שמעון פליג על תנא קמא דאמר 'יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ חֶצְיוֹ חַיָּב' דאיך יוכל לראות עצמו כך והאורב בחדר הוא היצר הרע המחשיך עיניו ולבו של אדם ומראה לו שרובו זכאי! לכך תפס הראיה על העולם בכלל שהאדם הזה גם הוא נכלל עמהם דאז בשלמא במעשיו מטעהו לחשוב שרובו זכיות אבל במעשים של כל העולם מהיכן יודע שרובן זכיות? ועל כל פנים יסתפק בהם ויחשוב אולי הם עתה חציו חייב וחציו זכאי דנמצא הוא המעורב עמהם בכף המאזניים אם יעשה עבירה מכריע עצמו וכל העולם לכף חובה ואם יעשה מצוה מכריע עצמו וכל העולם לכף זכות.

כְּדֵי לְטָרְדָן וּלְהוֹרִידָן לְמַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֶׁנֶּאֱמַר "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (משלי יד, יב). פירש רש"י ז"ל כשרואין הרשעים שלוה נראה בעיניהם דרכן ישרה ואחריתה של אותה שלוה הזמנת דרכי מות היתה עד כאן לשונו.
ונראה לי בס"ד אחר אותיות שלוה יש אותיות מות ז' לרמוז שיש שלוה שיהיה אחריתה מות שירד האדם בה עד מדרגה ז' של גיהנם כי גיהנם יש בה ז' מדרגות ובעל המאמר קאמר להורידן למדרגה התחתונה של גיהנם.

תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. נראה לי בס"ד התלמוד ביצירה והמעשה בעשיה וידוע שהיצירה משפעת לעשיה לכך תלמוד גדול כי התלמוד מביא השפע למעשה. או יובן קרוב לזה התלמוד סודו בשם הוי־ה והמעשה בשם אדנ־י וידוע ששם הוי־ה משפיע בשם אדנ־י ולכן תלמוד גדול. גם עוד לכן תמצא מספר תלמוד [480] יתר על מספר מעשה [415] מספר ס"ה שהוא מספר שם אדנ־י [65] ודוק.

כל שישנו במקרא כו' בגמרא אמר ר"א בן צדוק כו'. לכאורה לא שייך הא מילתא דרבי אלעזר ב"צ כלל אמתני' דהכא אלא אמתניתין דלעיל דאיירי בכה"ג דיסורין לצדיקים היינו כדי להטיבן באחריתן וכדמוקי ליה אביי דעבדין ליה יום טב ויום ביש וכן כתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות וכן הוא בסדר עין יעקב אלא דמייתי בעין יעקב נמי הן מילתא דוכבר היו רבי טרפון וזקנים מהלכין בדרך נמי אמתניתין דלעיל ולכאורה שייך טפי אמתניתין דהכא דאילו במתניתין דלעיל דאיירי בשאר מצות לא אשכחן דמצילין מן החטא כ"א בתורה לחוד קתני במתניתין דהכא דכל שישנו במקרא ובמשנה לא במהרה חוטא והיינו כמו שנמנו ורבו בעליית בית נתזה בלוד שתלמוד גדול כן נראה לי ובחידושי אגדות כתב מהרש"א קצת בענין אחר עיין שם ומה שכתבתי נ"ל יותר נכון דאפשר דהיינו נמי דמסיק שהתלמוד מביא לידי מעשה והיינו נמי האי טעמא גופא דלא במהרה חוטא ודו"ק:

שם תניא רבי יוסי אמר גדול תלמוד שקדם לחלה כו' עיין פרש"י ונ"ל דעיקר הראיה דאף על גב דחלה ותרומה ושמיטין לא נהגו עד כניסתן לארץ אפ"ה נצטוו בכל דקדוקי פרטיהן מיד דבשמיטה כתיב בהדיא בהר סיני שנצטוו בכל פרטיהן מסיני וחלה נאמרה בשנה שניה אף שכבר נגזרה גזירת מרגלים שלא יבואו לא"י עד לאחר מ' שנה ואפ"ה ציוה אותם מיד כדי שיהא שכר תלמוד בידן כן נ"ל וכ"כ בחידושי מהר"י מטראני ז"ל ומה שיש לדקדק עוד בענין תלמוד גדול או מעשה גדול שהביאו התוס' בד"ה לימוד גדול כתבתי בסוף פ"ק דבבא קמא:

סליק פרק האשה נקנית

לפי שהעולם נידון אחר רובו כו'. יראה אדם עצמו כאילו שקול כל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים וכאילו מעשיו שקולים כמחצה על מחצה עשה מצוה אחת נמצאו זכיותיו מכריעין ונמצא צדיק ועל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים: וניהוי. צדיק שמרד כמחצה עונות וכמחצה זכיות ולמה איבד את הראשונות: בתוהא. מתחרט על כל הטובות שעשה: למה צדיקים דומים בעולם הזה. ביסורין הבאים עליהם: ונופו. כלומר מעט ממנו: נקצץ. ממנו נופו: כך. נפרעין מן הצדיקים מעט עונות שבידם ונמצאו כולם נקיים: ולמה רשעים דומין בעולם הזה. בטובה שמשפיעים להם: נופו. מעט ממנו אף אלו יש בידם מיעוט טובות וזכיות: נקצץ נופו. קבלת שכרם היא קציצת נופם: למדרגה. אשולויי''א כדרך שעושין מדרגות לחריצין שסביבות המגדלים כשמגביהי' קרקעיתן: יש דרך ישר לפני איש. כשרואין הרשעים שלותן נראית דרכם בעיניהם ישרה ואחריתה של אותה שלוה הזמנת דרכי מות היתה: בית נתזה. שם האיש: שהתלמוד מביא לידי מעשה. נמצאו שניהם בידו: גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה. כשיצאו ממצרים נתנה להם תורה בחדש השלישי ובחלה לא נתחייבו עד שנכנסו לארץ דכתיב בבאכם ואמר מר (ספרי פ' שלח לך) משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה דכתיב בהו כי תבאו וכאן נאמר בבאכם משנכנסו לה ובתרומות ומעשרות לאחר כיבוש וחילוק דכתיב תבואת זרעך שיהא כל אחד מכיר חלקו והן י''ד שנים הרי נ''ד ומשם התחילו למנות שמיטין כדאמרינן בערכין (דף יב:) ועשו שמיטה לסוף שבע הרי ס''א שנים ולסוף נ' עשו יובל הרי ק''ג: מתחילתו משמט. מתחילת השנה מיו''כ עבדים נפטרים ושדות חוזרות ועדיין לא עברו אלא מ''ט אבל שביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתיב (דברים טו) מקץ שבע שנים לסוף שבע שנים כל שנה שביעית במנין ס''א: תחילת דינו. ליום הדין תחילת תביעות שעליו מפני מה לא עסקת בתורה: פוטר מים. הפורק עול תורה ראשית מדון הוא תחילת דינו ואין מים אלא תורה דכתיב (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים: וכשם שדין. פורענות תורה קודם לדין פורענות מעשה כך שכרו אם עסק בתורה קודם לשכר מעשה: בעבור ישמרו חוקיו. ואמר מר לעיל (דף לז.) תשמרון זו משנה: ינצורו. יקיימו: ופסול לעדות. דכיון שאינו מן היישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל:

תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. תימה דאמר בספ''ק דב''ק (דף יז.) ר' יוחנן משי ידיה ומנח תפילין והדר אמר לן קיים אמרינן לימד לא אמרי' ופריך והא אמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה פירש בקונטרס מי נתלה במי קטן נתלה בגדול וא''כ כיון דאמר קיים כל שכן לימד שאינו חשוב כל כך אלמא מוכח התם מהכא דמעשה גדול וי''ל דהתם הכי פי' והדר אמר לן קיים אמרינן לימד לא אמרינן ופריך התם והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה א''כ היאך קיים אם לא לימד וכיון שאנו אומרים לו קיים הרי אומרים לו לימד ואת אמרת קיים אמרינן לימד לא אמרי' ומשני הא למיגמר הא לאגמורי כלומר למגמר לדידיה ודאי מעשה עדיף אבל לאגמורי אחרינא ודאי עדיף טפי ממעשה והלכך לימד לאחריני לא אמרי' וי''מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד.: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה. והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת לא.) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה היינו דווקא לענין שאלה ששואלין לו על משא ומתן אבל מ''מ נפרעים ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה.: ויש אומרים אף פסול לעדות. פירש בקונטרס הואיל ואינו מקפיד על עצמו אינו בוש לזלזל בעצמו ולפסול וקשה אמאי פסול לעדות הוא הא אמרינן בירושלמי ר''ש ברבי הוה אכיל בשוקא חזיה ר''מ אמר לו אין שבח לתלמיד לאכול בשוק משמע דלאחר אין קפידא ופי' ר''ח דהכא מיירי שחוטף ואוכל וא''ת אם כן פשיטא דפסול דגזלן הוא וי''ל שחוטף פחות משוה פרוטה אי נמי שגזל דבר שאינו מקפיד עליו והר''ר אליהו מפרש כגון שהלך אצל המוכרים וטועם משל כולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות מהם וניחא השתא שקורין כלב שדומה לכלב אוכל כאן מעט וכאן מעט ור''ת פירש דאוכל בשוק היינו שאוכל סעודה דפת דגנאי יותר:

דף מ - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד