דף מ - א
אמר להו: שני נושאי, ממשמרו של קיסר, שמרוני כל הלילה.
אמרו ליה: שמא נסיון בדבר ערוה בא לידך, וניצלת הימנו?
דתנינא, כל הבא דבר ערוה לידו, וניצל הימנו, עושין לו נס.
ומבארת הגמרא: על מי נאמר "גבורי כח, עושי דברו, לשמוע בקול דברו".
כגון רבי צדוק, וחביריו. וכפי שיתבאר במעשה להלן, שהתגבר על יצרו.
רבי צדוק, תבעתיה ההיא מטרוניתא נכרית, לדבר עבירה. [1]
אמר לה: חלש לי ליבאי, ולא מצינא. איני יכול לעשות את המעשה עקב חולשת לבי מחמת רעבוני.
ושאלה: איכא מידי למיכל, האם יש לך דבר מאכל כל שהוא?
אמרה ליה: איכא דבר מאכל שהוא טמא.
אמר לה: מאי נפקא מינה בכך שהוא מאכל טמא, והרי מאן דעביד הא, את דבר העבירה, אכול, אוכל הוא הא, גם את הדבר הטמא. [2]
שגרת תנורא, קא מנחא ליה, הסיקה הנכרית את התנור, והניחה בו את הדבר הטמא כדי לצלותו.
סליק, עלה רבי צדוק אל פתח התנור, ויתיב בגויה, ונכנס והתיישב בתוכו.
אמרה ליה: מאי האי?
אמר לה: דעביד הא, העושה את דבר העבירה הזה, נפיל בהא, באש זו, של גיהנום.
אמרה ליה: אי ידעי כולי האי, שכה חמורה העבירה הזו בעיניך, לא צערתיך.
רב כהנא, הוה קמזבין דיקולי, היה עני, ומתפרנס ממכירת סלים לנשים [שבהם הן נותנות את פלכיהן].
תבעתיה ההיא מטרוניתא לדבר עבירה.
אמר לה: איזיל, איקשיט נפשאי, הכין ואקשט עצמי לכך.
סליק, עלה רב כהנא על גג הבנין, וקנפיל מאיגרא, הפיל עצמו מגג הבנין, לארעא, לכיוון הארץ.
אתא בא אליהו, קבליה, וקבלו בזרועותיו, לפני שנפל על הארץ.
אמר ליה אליהו לרב כהנא: אטרחתן, הטרחתני כדי לבוא ולהצילך, ממרחק של ארבע מאה פרסי.
אמר ליה רב כהנא: וכי מי גרם לי שאצטרך למכור סלים לנשים, ולבוא לידי כך, לאו עניותא, האם לא העוני שאני שרוי ב!?
יהב ליה אליהו לרב כהנא שיפא [כלי] דדינרי, המלא בזהובים.
רמי ליה, הקשה רבא לרב נחמן: תנן, שנינו בתחילת מסכת פאה: אלו דברים שאדם עושה אותן, ואוכל פירותיהן [3] בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. [4]
אלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו. ותלמוד תורה כנגד כולם. [5] ומבאר רבא את המקור בתורה לכל הדברים הללו:
בכיבוד אב ואם כתיב [דברים ה] "למען יאריכון ימיך, ולמען ייטב לך".
ודרשינן: למען יאריכון ימיך בעולם הבא, ולמען ייטב לך בחייך בעולם הזה.
בגמילות חסדים כתיב [משלי כא], "רודף צדקה וחסד, ימצא חיים, צדקה וכבוד".
ודרשינן: חיים בעולם הבא, צדקה וכבוד בעולם הזה. [6]
ובהבאת שלום כתיב [תהילים לב] "בקש שלום, ורדפהו". ואמר רב אבהו: אתיא, למדנו שגם עבור הבאת שלום זוכה האדם להיות אוכל את פירות המצוה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, על ידי לימוד של גזירה שוה, ממצות גמילות חסדים, "רדיפה רדיפה",
כתיב הכא, בהבאת שלום בין אדם לחבירו, "בקש שלום ורדפהו", וכתיב התם, בגמילות חסדים, "רודף צדקה וחסד".
בתלמוד תורה כתיב [דברים ל] "כי הוא חייך, ואורך ימיך". ודרשינן: חייך בעולם הזה, ואורך חייך לעולם הבא.
ושאל רבא: הרי בשילוח הקן נמי כתיב "למען ייטב לך, והארכת ימים", ואם כן, יש לנו לדרוש כדלעיל, למען ייטב לך בעולם הזה, והארכת ימים לעולם הבא.
ולכן, שאל רבא את רב נחמן: ליתני נמי הא, את מצות שילוח הקן, בכלל המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
וענה לו רב נחמן: התנא לא מנה את כל הדברים, אלא תנא, שנה את מה ששנה במשנה, ושייר דברים נוספים שלא שנאם, ולכן לא שנה גם את שילוח הקן.
ותמהה הגמרא על התירוץ: תני תנא "אלו דברים", שמשמע רק דברים אלו, ולא דברים אחרים, ואילו את אמרת "תנא ושייר"!? אמר רבא, רב אידי אסברא לי, ביאר לי, מדוע לא שנה התנא במשנה את שילוח הקן, לפי שאין הוא נכלל בדברי הכתוב המלמד על אכילת פירות בעולם הזה.
כי המקור לאכילת פירות של המצוה בעולם הזה נלמד מהא דכתיב בספר ישעיה [פרק ג] "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכ לו".
ודברי הכתוב הזה צריכים, לכאורה, ביאור: וכי יש צדיק "טוב", ויש צדיק ש"אינו טו ב"?
אלא, בהכרח, כך אומר הכתוב: צדיק שהוא טוב לשמים ולבריות, זהו צדיק טוב. ועליו אומר הכתוב "כי פרי מעלליהם יאכלו", שזוכה לאכול את פרי מעשיו הטובים בעולם הזה.
ואילו צדיק אשר הוא טוב לשמים ורע לבריות, זהו צדיק שאינו טוב, ובו לא אמר הכתוב שיאכל את פרי מעלליו הטובים. [7]
וכיון שבשילוח הקן אין משום עשיית טובה לבריות, הרי אין שכר של אכילת פירות על קיום מצוה זו, ולכן לא שנאה התנא במשנה. [8]
כיוצא בדבר, אתה אומר בביאור הכתוב [שם] "אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו".
וכי יש רשע רע, ויש שאינו רע?
אלא רשע שהוא רע לשמים ורע לבריות, כגון רוצח או גנב או גזלן, הוא רשע רע.
רע לשמים ואינו רע לבריות, כגון מגלה עריות או אוכל מאכלות אסורות, זהו רשע שאינו רע:
ומביאה הגמרא את הברייתא [בתחילת התוספתא למסכת פאה], המוסיפה על דברי המשנה:
הזכות [קיום מצוה], יש לה קרן, ויש לה פירות.
שנאמר "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו". ומוכח מלשון הכתוב שיש אכילת פירות על עשיית מצוה.
אבל עבירה, יש לה קרן, ואין לה פירות. שנאמר "אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו". ומשמעות הכתוב היא, שיירע לו רק כגמול ידיו, אך אין הוא נענש באכילת פירות רעים בעולם הזה.
ואלא מה אני מקיים את המשכו של הכתוב "ויאכלו מפרי דרכם, וממועצותיהם ישבעו", שמשמעותו היא שיש אכילת פירות גם על מעשה עבירה? כך אמר הכתוב: עבירה שעושה פירות, כגון אדם חשוב העושה מעשה עבירה, ויש בכך חילול השם, כי הוא משפיע בכך לרעה על אנשים רבים לעשות כמוהו, יש לה פיר ות.
ועבירה שאין עושה פירות, אין לה פירות, ואינו נענש אלא כפי מעשהו.
מחשבה טובה, מצרפה הקב"ה למעשה. [9]
שנאמר [מלאכי ג] "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון
לפניו ליראי ה', ולחושבי שמו".
מאי "ולחושבי שמו"?
אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס, ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
מחשבה רעה, אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. שנאמר בספר תהילים [פרק סו] "און אם ראיתי בלבי, לא ישמע ה'".
ואלא, מה אני מקים "הנני מביא אל העם הזה רעה, פרי מחשבותם", שמבואר בו שיש עונש גם על מחשבה רעה? מחשבה שעושה פרי, שקיימה, הקב"ה מצרפה למעשה, שאז נפרעים ממנו גם על המחשבה.
מחשבה שאין בה פרי, שנמנע מלעבור, אין הקב"ה מצרפה למעשה.
ותמהינן: אלא הא דכתיב בספר יחזקאל [פרק יד] "למען תפוש את [בית] ישראל בלבם", הרי משמע שנענשים על הרהור הלב!?
אמר רב אחא בר יעקב: ההוא, במחשבת עבודת כוכבים הוא דכתיב.
דאמר מר: חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה, כמודה בכל התורה כולה [ונקטו חכמים בלשון סגי נהור, לומר שהמודה בה הרי הוא כופר בכל התורה], ומשום חומרתה חייבים עונש אפילו על מחשבה בלבד.
עולא אמר לתרץ, את דברי הכתוב בירמיה "הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבתם", שמשמע ממנו לכאורה כי נענשים גם על מחשבה רעה, כדרב הונא.
דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה, ושנה בה, הותרה לו.
"הותרה לו" סלקא דעתך!?
אלא, נעשית היא לו כהיתר.
ומדבר הכתוב במי שעבר פעמיים, וחשב לעבור פעם נוספת, ונמנע ולא עבר, שהוא כן נענש על המחשבה גרידא, כיון שבפעם השלישית הוא אינו נמנע מלעבור לשם שמים, שהרי כבר הותרה העבירה בעיניו, אלא לא עבר משום שלא הוצרך לעשות את מחשבתו.
אמר רבי אבהו משום רבי חנינא: נוח לו, עדיף לו לאדם שיעבור עבירה בסתר, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.
שנאמר [יחזקאל ב] "ואתם בית ישראל, כה אמר ה': איש גילוליו לכו עבדו [ואחר] , אם אינכם שומעים אלי. ואת שם קדשי לא תחללו!" והיינו, אל תחללו את שמי בפרהסיא, לפי שהרואה זאת בא לידי לזול בכבוד המקום, אלא עדיף שתעברו בצנעא.
ומביאה הגמרא אימרה דומה:
אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים, ויעשה כמו שלבו חפץ [10], ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.
ומקשינן: איני! האיך אתה אומר שעדיף לו שיעבור בסתר, והרי אין הדבר כך, כי:
והתנן במסכת חגיגה [יא א]: כל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם!
ומבארת שם הגמרא שנחלקו אמוראים בביאור הדבר: מה היא? רבה אומר: זה המסתכל בקשת, לפי שיש בה משום מראה כבוד ה', וההסתכלות במראה ה' יש בה משום זלזול בכבודו. [11]
רב יוסף אומר: זה העובר עבירה בסתר.
ומשנינן: לא קשיא.
הא דמצי כייף ליצריה, וכיון שיכול לכפות יצרו, ובכל זאת הוא הולך ועובר בסתר, הרי הוא כדוחק רגלי השכינה, שאומר בלבו: וכי מי רואני!?
והא דלא מצי כייף ליצריה, שאז עדיף שיעבור בסתר, ולא יחלל את ה' בעוברו בגלוי.
תנן התם: אין "מקיפין" בחילול השם, אחד שוגג ואחד מזיד. [12]
ומבארת הגמרא: מאי "אין מקיפין".
אמר מר זוטרא: שאין עושים כחנווני המוכן למכור בהקפה מידי פעם בפעם, ולהמתין משך זמן עד התשלום, אלא משלמים לו את עונשו מיד.
מר בריה דרבנא אמר: לומר, שאם היו חובותיו וזכויותיו שקולים, והיתה כף המאזניים של דינו שקולה, ובין העבירות היתה עבירה של חילול ה', הרי היא מכרעת את כף המאזניים לרעתו. [13]
הערות
[1] והיה ביכולתה לכפותה על כך, עיין רש"י. והיה זה בפרהסיא, וכדלעיל, שאז דינו שיהרג ולא יעבור, היות והבועל נכרית במזיד ובפהרסיא קנאים פוגעים בו, עיין ריטב"א.
[2] לפי גירסת רש"י והסברו, לא אמר לה כך, אלא אל עצמו אמר: כיון שהזדמן לי לאכול דבר טמא, משמע שאני ראוי לכך אם אשמע לה.
[3] עיין במבארי המשנה במשניות, שיש הגורסים "מפירותיהן", שאינו אוכל בעולם הזה אלא רק חלק מהפירות, והשאר שמורים לו לעולם הבא.
[4] "אכילת הפירות" בעולם הה יש לה שתי משמעויות: האחת, שמדובר במעשה מצוה המניב פירות גם לאחר גמר עשיית המצוה, ואת השכר על הפירות הבאים מקיום המצוה אוכלים בעולם הזה. והשניה, שיש מצוות שנותנים עליהם שכר בעולם הבא, ובנוסף לזה נותנים להם שכר בעולם הזה. והשכר הנוסף בעולם הזה נקרא "אכילת פירות". ועיין במהר"ל בנתיב גמילות חסדים, המבאר שמעשים אשר מניבים פירות בעולם הזה, כגון אלו השנויים כאן, שאין הם מעשי מצוה בלבד, אלא הם מביאים טובה לאנשים אחרים, שכרם הוא, שיהיה אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, מבלי להפסיד את זכויותיו בקרן לעולם הבא. ועיין בביאור המשנה לרמב"ם כאן.
[5] ובמסכת שבת קכז א מביאה הגמרא שיש דברים נוספים, והם: ביקור חולים, הכנסת אורחים, עיון תפילה, השכמת בית המדרש, והמגדל את בנו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות. ומבארת שם הגמרא, שכל הדברים הללו נכללים בכלל הדברים שאמרה המשנה, עיין שם בביאור רש"י שעיון תפילה הוא תפילה בכוונה, והמתפלל כך גומל בזאת חסד עם נפשו שלו. ואילו המהרש"א מבאר שעיון תפילה נכלל בהבאת שלום, כיון שהתפילה בעיון מביאה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
[6] ומבאר הגר"א על המשנה, שיש שני סוגי הטבה בחיי העולם הזה: האחד, שיש בידי האדם לעשות מעשים טובים, ועל כך אמרו חכמים כי טובה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים יותר מחיי העולם הבא, כיון שבו רק מקבלים שכר, אך אין בו הזדמנות לעשיית מעשים טובים. והשני, הוא הסיפוק מעולם הזה גרידא. ולכן אמר הכתוב על הגומל חסדים, שמלבד שכרו בעולם הבא, יקבל בעולם הזה את שתי ההטבות, האחת שיזמנו לו משמים לקיים עוד מעשי צדקה הגונים, והשנית, שיהנה מהכבוד בעולם הזה.
[7] וכתב הגר"א בביאורו לספר ישעיה פרק כ, שהצדיק אין לו זכות אכילת פירות אלא אם כן היה טוב גם לבריות, וכמבואר בגמרא, אך רשע שהוא טוב לבריות, הקב"ה מיטיב עמו בכך שמענישו בחסד ולא לפי הגמול הראוי לו, ורק אם הוא רע גם לבריות הוא נענש כפרי מעלליו.
[8] מתרגום יונתן בן עוזיאל נראה שאינו אוכל את הפירות העולם הזה, אך הוא מקבל חלק משכרו בעולם הזה, והנשאר מן הקרן הוא אוכל לעולם הבא, וכן ביאר המהרש"א.
[9] מבאר נפש החיים [שער א פרקו בהגהה], כי מעת שעולה במחשבת האדם הרעיון לעשות מצוה, נעשה מיד רושם במקור שרשה העליון של הנפש, וממשיך משם לאדם "אור מקיף". ומשמעות האור הזה היא, שמעתה מקיף את האדם אור משמים המסייע בידו בקיום מחשבתו, להוציאה לפועל. ולכן מברכים לפני קיום מצוה בנוסח "אשר קדשנו במצוותיו, וצונו", שהקדושה מגיעה לאדם מיד כשחושב לקיים את המצוה, ומכוחה הוא מקיימה.
[10] רש"י מביא שני ענינים: האחד, שאולי ירך לבבו כאשר לא יראה עצמו בכבודו הקודם, והשני, שגם אם יחטא לא יהיה בכך חילול ה' כיון שהוא לבוש שחורים ואינו ניכר. והתוספות מביאים את ביאור הר"ח שלא הותר לו לעבור עבירה, אלא שיגיעת הדרך ולבוש השחורים ימנעו ממנו מלעבור.
[11] ריטב"א כאן, ועיין רש"י בחגיגה. והוסיף הריטב"א שלחכמי האמת יש בביאור ענין זה סוד גדול.
[12] ביאר רבינו יונה [אבות ד ד], שאין העונש על השוגג כמו על המזיד, אלא שהחמירו כאן אפילו על השוגג משום שחייב האדם לשים על לבו שלא יבוא לידי חילול ה' אפילו מבלי משים, וכיון שלא שם לבו ומתוך כך אירע חילול ה', הרי הוא חייב על חילול ה' מתוך אי שימת הלב! ועל כך הוא מזיד ולא שוגג, והוסיף עוד, שלכן נפרעין ממנו בגלוי.
[13] ולפי זה מבאר רש"י כי "מקיפין" משמעותו קירבה כדי לעיין אם הדברים דומים. והיינו אין "מקיפין" בחלול ה', שאם היו כפות המאזניים דומות ושוות במשקלן, אין הן נשארות בדמיונן זו לזו, אלא עבירת חילול ה' מכרעת ביניהן לצד השלילה.
אָמַר לְהוּ: שְׁנֵי נוֹשְׂאֵי קֵיסָר שְׁמָרוּנִי כָּל הַלַּיְלָה. נראה לי בס"ד כונתו על שני המלאכים המלוין את הצדיק תמיד הם שמרו אותו כמו שנאמר כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא, יא) אך לרוב הענוה שלו לא רצה לומר הדבר הזה בפירוש אלא ברמז שכינה אותם בשם 'שְׁנֵי נוֹשְׂאֵי קֵיסָר' וכונתו עולה יפה בלשון זה דהתלמיד חכם נקרא מלך וכמו שאמרו (גיטין סב.) מאן מלכי? רבנן! דכתיב בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח, טו) וקיסר הוא שם גדול ועליון במלכות.
כָּל הַבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצָּל הֵימֶנָּה, עוֹשִׂים לוֹ נֵס (תהלים קג, כ). נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא כפה טבעו ושינה טבע התאוה הטבועה באדם לכך יעשה לו נס שהוא שינוי הטבע כי כל דבר שינוי הטבע נקרא נס.
ועוד נראה לי בס"ד שאם בא לידו דבר עבירה ולא חטא הרי זה מקדש שם שמים בפועל ובזה יהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה למעלה שהוא חיבור וזווג בחינת שם הוי־ה במלוי אלפין שעולה מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ובחינת שם אדנ־י [65] שעולה ס"ה דשניהם עולין נס [45+65= 110] כסוד מה שאמר רבינו האר"י ז"ל על מאמר (שבת קד.) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים ולכן זוכה זה שיעשו לו נס למטה על ידי השפע של חבור ב' שמות הנזכרים שהם מספר נס.
גם אפשר לפרש עוד בס"ד הטעם דידוע שכר מצות בהאי עלמא ליכא והקשו והא כתיב (דברים כד, טו) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ? ותרצו דאין שכר לאדם מצד הדין כדי שצריך לנהוג בו דין 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ' אך כתבו זה תינח על שכר מצות עשה דהשם יתברך אמר מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם (איוב מא, ג) אבל שכר שמירת לא תעשה שהוא כבישת תאות היצר הרע לזה יש שכר מן הדין ואין בזה טענת מִי הִקְדִּימַנִי דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), ולכן הבא דבר עבירה לידו ולא חטא דיש לו שכר מן הדין בהאי עלמא לכן עושין לו נס בהאי עלמא.
"גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ", כְּגוֹן רַבִּי צָדוֹק וַחֲבֵרָיו (תהלים קג, כ). נראה לי בס"ד הכונה כי בלאו הכי הפסוק מוקשה דנראה כפול באומר עֹשֵׂי לִשְׁמֹעַ ובזה נתיישב שפיר כי עֹשֵׂי קאי על דבר של מעשה וְלִשְׁמֹעַ על דבר לא תעשה והאדם הפורש מעבירה שבאה לידו זה קיים לא תעשה דוקא דלא עשה מעשה אך רבי צדוק שהפיל עצמו לאש ורב כהנא שהפיל עצמו מן הגג הנה בשמירתם מצות לא תעשה זו קיימו מצות עשה שקדשו את השם במעשה זו שעשו וידוע דקדוש השם הוא מצות עשה בפסוק וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב, לב) שצריך האדם למסור עצמו על קדוש השם ועשו זו המעשה בעבור שמירת הלאו ועליהם אמר הכתוב עֹשֵׂי שעושים מעשה בדברו של הקדוש ברוך הוא שאמר 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' כדי לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ הוא מצות הלאו דעבירה.
ונראה לרמוז לִשְׁמֹעַ לשון אסיפה וחיבור מלשון וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א' טו, ד) בְּקוֹל בחינת שם מ"ה, דְּבָרוֹ בחינת שם אדנ־י ושניהם עולים מספר נס לכך זוכין לנס.
חָלַשׁ לִי לִבָּאִי וְלָא מָצִינָא. נראה לי דבריו מיוסדים על האמת דהיצר הרע נקרא לב ולזה אמר 'חָלַשׁ לִבָּאִי' נתגברתי על יצר הרע של התאוה והחלשתי אותו ולכן לא מצינא לעשות תשמיש דהתאוה חלושה ואין עושה קשוי ואיך אעשה?!
אִיכָּא מִידִי לְמֵיכַל?. נראה כונתו בתחלה היתה להעביר הזמן עד שיחשוב ויתבונן בדעתו לעשות איזה אופן להציל עצמו ממנה ולכן דחה הענין לפי שעה בדבר זה שתכין המאכל וכאשר אמרה שלא יש לה מאכל מזומן כי אם איכא דבר טמא שצריך לו צליה אז תכף צייר בדעתו לעשות אופן זה שעשה אחר כך.
ולכן אמר לו שתעשה לו כדי שתבעיר התנור באש ואז הפיל עצמו לתוך האש ולא נשרף ולא נכוה מדה כנגד מדה דהיצר הרע של העבירה הוא אש המחמם לבו של אדם ומבעיר בו אש התאוה וכמו שאמרו בגמרא לקמן על רב עמרם חסידא דאשבעיה ליצריה דיפוק מיניה ונפק כי עמודא דנורא ואמר ליה חזי דאת נורא ואנא בשרא ועדיפנא מינך.
ולכן רבי צדוק שנתגבר וכיבה אש יצרו נעשה לו נס שלא נכוה באש הגשמי ולא שלט בו ונכבה חומו כנגדו וזו האשה בראותה כך נבהלה על המראה הזה ולכן כח הטומאה שבקרבה נחלש ונתחרטה על הדבר ואמרה אי ידעי כולי האי לא צערתיך ובודאי אם לא חלש כח טומאתה לא היתה אומרת כן או אפשר שאמרה כן על דרך דאמרי אינשי חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקיט כי הבינה שלא תוכל לפתותו ברצונו ואם תאנוס אותו לא תוכל לו לכך אמרה כן שתעזוב בקשתה בכבוד.
סָלִיק וְקָא נָפִיל מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא. נראה לי בס"ד כיון במסירת נפשו על קדוש השם לעשות בירור גדול הנעשה בנפילת אפים וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד נפילת אפים וזה לשונו וזהו מה שצריך לכוין בנפילת אפים בעת שנופל על פניו כי הנה עתה אנחנו בתפילת שמונה עשרה עומדים בעולם האצילות ושם אנחנו נכללין וכוללין עצמינו תוך רחל ואנחנו עבדיה ובניה מעלים לצורכה אליה, אלו המ"ן [מיין נוקבין] ואנחנו מפילים עצמנו מלמעלה מעולם האצילות אשר אנחנו עתה שם ויורדים עד למטה בסוף עולם העשיה כאדם המפיל עצמו מראש הגג עד למטה בקרקע, וזהו סוד כונת נפילת אפים ותכוין כי עתה אשר הפלת עצמך בסוף העשיה אתה מלקט ומברר מ"ן [מיין נוקבין] מהעשיה וכו' עיין שם.
והנה בין תבין ענין נפילת אפים הנזכר שהאדם עושה נפילה זו כאדם המפיל עצמו מן הגג עד למטה בקרקע הוא רק בכח שככה יצייר במחשבתו אך רב כהנא ע"ה עשה זאת בפועל שהפיל עצמו מן הגג ממש וכיון בפועל זה תיקון הנעשה בכל יום בנפילת אפים כדי להעלות אורות מ"ן [מיין נוקבין] מהעשיה לכן בא אליהו [52] זכור לטוב שהוא בסוד העשיה כי לכן מספר שמו ב"ן ולכן אמרו רז"ל (ברכות ד.) אליהו בארבע וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וקבל את רב כהנא להצילו מן המות כי כבר נעשה התיקון בשלימות.
ולכך אמר לו 'אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי' רמז לו בזה על תיקון ארבעה עולמות ולכך נתן לו כלי מלא דינרים לרמוז שהוא מילא את הכלים אורות בתיקון זה שחשב לעשות. ובזה יובן בס"ד דברי רב כהנא ע"ה שאמר לה בתחילה 'אֵיזִיל אִיקְשִׁיט נַפְשָׁאִי' כי התיקון הזה אשר חשב לעשות על ידי קדוש השם בזה הוא תיקון הנפש.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שאמר לו 'אִיקְשִׁיט נַפְשָׁאִי' רוח הקודש נזרקה בו אשר מזאת המעשה יתעשר שנתן לו אליהו זכור לטוב כלי מלא דינרים ועושר הצדיקים עושים בו קשוט הנפש ולא קשוט הגוף עד כאן דבריו נר"ו.
אָמַר לֵיהּ: אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי. יש להבין הלא הוא יש לו קפיצת הדרך ואין הפרש אצלו בין עשרה אלפים פרסאות לבין עשרה פרסאות! ועוד הנה הוא מלאך שלוח מן השמים ומן הרקיע עד הארץ מהלך ת"ק שנה! ודוחק לומר שהיה אותה שעה עומד בארץ רחוק מאותו מקום ת' פרסאות.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רז"ל (ברכות ד.) מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל מיכאל כשנגלם באויר של עולם הזה אינו נגלם אלא ביסוד המים כי הוא חסד ולכן בקפיצה אחת יכול לקפוץ כל העולם אחרי רדתו והתלבשו בו וגבריאל ברדתו לעולם הזה יתלבש במים ובאש ולכן צריך לו ב' קפיצות ואליהו זכור לטוב בארבע קפיצות כי יתלבש בארבע יסודות מים אש רוח עפר שהם חגת"ם [חסד גבורה תפארת ומלכות] עיין שם.
ולכן אמר לו 'אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי' רמז לו שהוא נצרך לעשות ארבע קפיצות ולכל קפיצה מכנה אותה במאה פרסי יען כי כל קפיצה היא כנגד יסוד אחד מן ארבעה יסודות עליונים שהוא ספירה אחת מן ארבעה ספירות שהם חגת"ם וידוע דכל ספירה כלולה מעשר ועשר מעשר הרי מאה נמצא ד' קפיצות שהם ד' ספירות חגת"ם המה ארבע מאות ספירות כל ספירה היא במאה ונראה דלכן תמצא מספר 'אליהו הנביא זכור לטוב' [400] עולה ארבע מאות כנגד ארבע קפיצות שהם כנגד ארבע מאות ספירות כאמור.
ועוד נראה לי בס"ד 'אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי' שרמז לו בזה שאותה הרשעה היתה רוצה לטמאו בטומאת הסטרא אחרא שמתחלקת לארבע מאות כוחות כענין 'רע עין' [400] שנתנה עיניה בו לרעה והוא מסר עצמו למיתה כדי שיבדל ממנה לכך טרח בהצלתו ארבע מאות פרסי.
ועוד נראה רמז לו בזה על זכייתו בארבע מאות עלמין דכסופין כמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים במאמר (ברכות כ.) מתון מתון ארבע מאה זוזי שווייא, דאיתא במדרש הנעלם אין לך כל צדיק וצדיק מאותם העוסקים בתורה שאין לו מאתים עלמין דכסופין בשביל התורה ועוד מאתים עלמין על שמוסרים עצמן בכל יום כאלו נהרגו על קדושת שמו יתברך עיין שם. ולכן כיון שהוא היה חכם גדול בתורה ועשה עתה מסירת נפשו בפועל על קדוש השם דנמצא יש לו בודאי ובבירור ת' עלמין לכך ראוי הוא למטרח בעבור הצלתו עתה ת' פרסי.
יָהַב לֵיהּ שִׁיפָא דְּדִינְרֵי. נראה לי בס"ד רמז לו בזה על מיתוק הדינים בחסדים הנקראים כנפים שהוא כינוי לחסדים המכוסים שבשני הזרועות ועל ידי שהם מכוסים מתגברים לעלות לשרשן ומעלין הגוף עמהם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש עיין שם. והנה כְנָפַיִם [200] עולים ר' ואם תניח ר' בתוך דִּינִים יהיה צירוף דִּינָרִים ולכן נתן לו כלי מלא דינרים לרמוז לו על ידי מעשיו נמתקו הדינים בחסדים שהם ר'.
ועוד נראה לי בס"ד מה שנקרא כלי זה שִׁיפָא דהוא למפריע 'אפיש' רמז לו בזה שנתן בכלי זה ברכה שלו שהיא ברכת אליהו זכור לטוב שבזה יתעשר אחר כך עושר גדול.
ויש לנו להתבונן הנה אליהו זכור לטוב היה מצוי ושכיח אצל כמה צדיקים שהיו עניים ביותר ולא מצינו שנתן להם ממון ולמה נתן לרב כהנא ממון תיכף אף על פי שלא שאל ממנו אלא רק אמר לו הסיבה שבא לידי כך?
ונראה שזה הענין מובן היטב על פי הקדמה שכתב הרב פתח עינים ז"ל דכתוב בגלגולי הנשמות מהרמ"ע שקבל ממהר"י סרוק ז"ל דהמטרוניתא היתה כזבי ורב כהנא היה ניצוץ מן פנחס וזאת רצתה להכשילו תחת אשר הרגה ואתא אליהו זכור לטוב וקבלו בשביל השייכות דאליהו פנחס עד כאן לשונו. והשתא בזה ממילא מובן הטעם דנטפל לתת לו דינרים כאב הנטפל לפרנסת בנו וכבר ידוע דגלגול ראשון נקרא אב לגלגול הבא אחריו.
אמנם יש לחקור מהיכן הביא אליהו זכור לטוב הדינרים האלה דודאי לא נתהוו בידו בנס דלא יתכן שיהנה את רב כהנא ממעשה נסים? ונראה לי בס"ד דהביאם מן ההפקר דודאי ימצא כסף וזהב טמונים בארץ מכמה מאות שנים שהם אוצרות של הפקר שאין להם עתה בעלים וזכה לו בהם מן ההפקר ואשרי האיש המתעשר על ידי אליהו זכור לטוב יהי רצון זכותו יגן בעדינו אכי"ר [אמן כן יהי רצון].
לִיתְּנִי נַמִּי הַאי? תָּנָא וְשִׁיֵּר. קשה מה טעם מצא לשייר אותה ולא תניא בהדי הנך?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו מהר"ש שרעבי ז"ל (בספרו הבהיר נהר שלום דף ח) דצריך ליזהר שלא לעשות מצוה זו דשלוח הקן בעת התפלה בכל יום וגם אין לעשותה בכל הימים של העומר שהם מ"ט יום וגם מראש השנה ועד שמיני עצרת אין לעשותה וכתב שם הטעם על פי הסוד והוא חידוש נפלא! עיין שם. והשתא לפי זה לא תנא שלוח הקן בהדי הנך משום דכל הנך אפשר לעשותם בכל זמן אבל שלוח הקן יש כמה ימים וכמה עתים שאין נכון לעשותה.
ברם קשא דאמרינן בעלמא מאי שייר דהאי שייר, וכאן נמי יש לומר מאי שייר דהאי שייר? ונראה לי בס"ד שייר מצות תפילין בכל היום דאמרינן בגמרא דמנחות (מנחות מד.) כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיה לח, טז) אֲדֹנָ־י עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי, ובהא נמי יש לומר 'אֲדֹנָ־י עֲלֵיהֶם יִחְיוּ' בעולם הזה 'וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי' בעולם הבא וכמו שאמרו על פסוק הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, כ).
טוֹב לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת, זֶהוּ "צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב" (ישעיה ג, י). קשא כיון דרע לבריות אם כן אינו טוב לשמים ואדרבה השם יתברך קפיד על עבירות שבין אדם לחבירו טפי מעבירות שבין אדם למקום!
ונראה לי בס"ד מה שאמר 'רַע לַבְּרִיּוֹת' אין הכונה שחוטא בדברים שבין אדם לחבירו שהוא מזיק לבריות או חומס או עושק וכיוצא אלא הכונה הוא שמלמד קטגורייא על הבריות ואינו מלמד זכות ולא ניחא ליה לקודשא בריך הוא שהאדם ילמד חובה על ישראל, צא ולמד מענין אליהו זכור לטוב הואיל ואמר על ישראל 'כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ' (מלכים א' יט, י) נענש!
ולכן זה המלמד חובה על ישראל אף על פי שהוא מתקנא קנאת הדת נקרא 'רַע לַבְּרִיּוֹת' אבל המלמד זכות על ישראל זה נקרא 'טוֹב לַבְּרִיּוֹת' וכאן גבי שלוח הקן כיון דלית ביה טוב לבריות אף על גב דלית ביה רע לבריות לא דמיא להנך דאית בהו טוב לבריות ולהכי לא נקיט לה בהדייהו. אי נמי כיון דאית בזה רע לעופות משום דאימא מתרבה ובנין צווחין כמו שכתוב בספר התיקונים להכי לא נקיט לה בהדי הנך דלית בהו רע יוצא לאחרים אלא הכל טוב.
נמצא הצדיק השלם הוא שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות דהיינו דהיינו טוב כפול ובזה יובן בס"ד בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב (קהלת ז, יד) ב' טוב דהיינו טוב לשמים וטוב לבריות ולא סגי בחד טוב שתהיה טוב לשמים בלבד.
ובזה יובן 'מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא הֳ' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין' (תהלים כה, יג) כלומר מִי הָאִישׁ יְרֵא הֳ' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? אותו אשר נַפְשׁוֹ ב' טוֹב תָּלִין, ב' פעמים טוב לשמים ולבריות.
ונראה לי בס"ד בזה עוד כי ב' פעמים טוב גימטריא ד"ל [17×2=34] רמז אף על פי שהוא שלם שהוא טוב כפול לשמים ולבריות לא יתגאה בכך אלא יהיה דל בעיני עצמו.
ובזה יובן אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ הֳ' (תהלים מא, ב) פירוש מַשְׂכִּיל להיות טוב כפול כמנין דָּל ואז בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ כי זה יש לו שכר בעולם הזה גם כן להגין עליו וכמו ששנינו בברייתא דאלו דברים.
ונראה לי בס"ד לכך עשה השם יתברך ביד ימין של אדם טו"ב פרקים וביד שמאל טו"ב פרקים לרמוז לו ביד ימין שיהיה טוב לשמים שנבראה בימין דכתיב וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם (ישעיה מח, יג) ורמז לו בטו"ב פרקים של יד שמאל שיהיה טוב לבריות שוכני ארץ שנבראת בשמאל דכתיב (ישעיה מח, יג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ ודרשו רז"ל על יד שמאל.
הַזְּכוּת יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְיֵשׁ לָהּ פֵּרוֹת (ישעיה ג, י). מקשים אם כן איך תנן אלו דברים שאדם אוכל מפרותיהם וכו' והלא כל מצוה יש לה קרן ויש לה פירות? ונראה לי בס"ד דשאר מצות גם הפירות יאכל בעולם הבא אבל אלו דברים דנקיט בברייתא יאכל האדם מן הפירות גם בעולם הזה.
והא דנקיט לשון זכות ולא אמר 'המצוה יש לה קרן' דמאחר דנקיט עבירה הנה הפך העבירה הוא מצוה אבל זכות הוא הפך לשון חובה. ונראה לי בס"ד כדי לכלול בזה גם התלמוד ואי נקיט מצוה לא נכלל בזה התלמוד אי נמי כדי לכלול בזה גם מילי דחסידותא והדור מצוה דאלו נקראים גם כן בשם זכות אבל אינם מצוה ממצות התורה דחיובא ומאחר דנקיט זכות משום הנך טעמי למה לא נקיט בדבר ההפך לשון חובה כי לשון חובה הוא הפך לשון זכות?
ונראה לי דנקיט עבירה כדי לרמוז דאיירי באיסור שאין לו פירות דעליו יצדק לשון עבירה שהוא לשון העברה ודבר עובר דכל דיש לו פירות הרי זה קיים וכל דאין לו פירות הרי זה דבר עובר כמו צל עובר.
ונראה לי בס"ד 'קרן פרי' [640] עולה מספר תמר [640] וזהו שנאמר צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג) כי הצדיק יש לו זכות שהוא יש בו קרן ופרי אבל מספר עבירה [287] הוא מספר פזר [287] שיהיה לה פיזור ואין לה קיבוץ.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דנקיט לשון זכות ולא נקיט מצוה לרמוז אף על פי שלא עשה מצוה שלימה אלא בא אחר וגמרה דמעשיו אינם נחשבים מצוה שלימה אלא נקראים בשם זכות גם לזה יש לה קרן ויש לה פירות עד כאן דבריו נר"ו.
מַחֲשָׁבָה הָעוֹשֶׂה פֵּרוֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה (מלאכי ג, טז). פירש רש"י ז"ל שעושה פירות שקיים מחשבתו ועשה אז מצרפה למעשה שנפרעין ממנו אף על המחשבה.
וקשה אם הוא קיים מחשבתו ועשה רע פשיטה דנפרעין ממנו על המחשבה גם כן שבאמת עונש המזיד במיתה ומלקות הכל הוא משום המחשבה כי מצד המעשה המזיד והשוגג שוים הם ורק ההפרש הוא במזיד היה לו מחשבה רעה שידע שזה אסור ועשאו ומחמת כן נתחייב מלקות או מיתה ובשוגג אף על גב דעשה כמו בעל המזיד אין שם מיתה ומלקות כיון דלא היה לו מחשבה רעה?
ונראה לי בס"ד הכונה לא קאמר כאן על המחשבה שהיתה עם המעשה אלא איירי כגון שחשב היום לעשות דבר עבירה ולא עשה בו ביום אלא למחר עשה הנה זה נענש גם על יום אתמול אשר הרהר בו בעבירה ההיא שהיה באותו היום מחשבה בלבד ולא עשה מעשה מפני שאחר כך עשה מעשה אבל אם חשב בזה היום לעשות עבירה ולא עשה העבירה במעשה כלל הן היום הן אחר כך לא נענש על אותה המחשבה.
ועוד נראה לי בס"ד כונת הגמרא על פי מה שאמרו לקמן בסוף מכלתין אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין דצריכה סליחה, וכתב הרב עיון יעקב ז"ל אף על גב דמחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה מכל מקום כיון דלפי דעתה עשתה המעשה בפועל מצרפין המחשבה למעשה עד כאן לשונו.
נמצא אפילו אם המעשה היא בהיתר כיון דהמחשבה שהיתה באותה המעשה היא היתה של איסור יש לזה עונש ולפי זה גם הכא הכי קאמר מחשבה שיש לה פירות רצונו לומר שעשה בה מעשה אף על פי שהמעשה היא בהיתר מצרפה לאותה מחשבה רעה למעשה אבל מחשבה גרידא בלתי מעשה אין חשובה כלום.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כונת רש'י ז"ל כגון שהרהר באשה ביום ובא לידי טומאת קרי בלילה מחמת אותו הרהור הרי אותה מחשבה שחשב ביום לבא על אשה מצרפה למעשה עד כאן דבריו נר"ו.
מַאי, "וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ"? אָמַר רַב אַסִי: אֲפִלּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. נראה לי בס"ד הכונה לא מבעיא אם נתאוה בלבד בלבו לעשות המצוה אלא אפילו גמר במחשבתו לעשותה בפועל דיש כאן נדר גמור במחשבתו שחשב לעשות עם כל זה כיון דנאנס ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה.
ברם יש להקשות דקרא כתיב (מלאכי ג, טז) וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ ומצוה מאן דכר שמא בפסוק זה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרש"א כי אותיות מצוה הם אותיות שם הוי־ה כי 'מץ' בא"ת ב"ש הוא אותיות י־ה ולזה אמר וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ דקאי על המצוה שהיא אותיות שמו יתברך. אי נמי נקיט קרא שְׁמוֹ ולא נקיט מצותו לומר דזה לא איירי אלא אם הוא מחשב לשם שמים.
221ימים לסיום הש״ס