קידושין לט ע"ב

דף לט - ב

כי בשלמא אי אשמעינן, אילו היה רב זורע הכל בערוגה אחת, ושומר על מרחק מסויים בין המינים כדי שלא יינקו זה מזה, כדין הרחקת כלאים [המובא במשנה במסכת כלאים, תחילת פרק ג ומבואר במסכת שבת פד ב], באופן שזרע  ארבע שורות של ארבע מינים שונים על ארבע רוחות צדדי הערוגה, ואחת, ושורה אחת, של מין חמישי, זרע באמצע הערוגה, שפיר, אז היה מקום ללמוד מכאן שאסור לזרוע כלאים בחוץ לארץ.

אלא הכא, שזרע רב כל מין בערוגה נפרדת, אין ראיה שעשה זאת משום כלאים, אלא יתכן שעשה כך משום נוי, שיהיה כל מין ניכר בפני עצמו בערוגה מיוחדת. ואי נמי, משום טרחא דשמעיה, כדי שהשמש ההולך ללקוט ירק מסוים מהגינה, לא יצטרך לטרוח ולחפש אותו בין שאר המינים, אלא יכיר אותו מיד לפי הערוגה.

מתניתין:

כל העושה מצוה אחת יתירה על עוונותיו, ונמצא שיש בידו רוב זכויות, הרי הוא נחשב לצדיק גמור, ושכרו הוא, שמטיבין לו בעולם הזה, ומאריכין לו ימיו לעולם הבא, ונוחל את ה"ארץ", ארץ החיים האמיתיים, בעולם הבא. ^[1]

וכל שאינו עושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו, אלא זכיותיו הן רק כנגד חובותיו, ^[2] אין מטיבין לו בעולם הה, ואין מאריכין לו ימיו בעולם הבא, ואינו נוחל את הארץ, בעולם הבא.

גמרא:

והניחה הגמרא בתחילה, שכונת התנא במשנה היא לומר, שעל ידי עשיית מצוה כל שהיא, יכול האדם לזכות לטובה אפילו בעולם הזה [ואף לנחול גם את העולם הבא].

ורמינהי, מקשה הגמרא סתירה בין דברי המשנה כאן, הסוברת שאפשר לזכות בטובה בעולם הזה על ידי עשיית מצוה אחת כל שהיא, לבין דברי המשנה בתחילת מסכת פאה, הסוברת שרק עבור מעשים מסויימים זוכה האדם לשכר בשני העולמות:

דתנן שם: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם. ^[3]

ומשמע שרק ב"אלו הדברים", ותו לא, יכול האדם לזכות לטובה בשני העולמות, ולא במצוה אחת כל שהיא!

ומשנינן: אמר רב יהודה, הכי קאמר התנא במשנתנו:

כל העושה מצוה אחת כל שהיא יתירה על זכיותיו, הרי הוא צדיק גמור. ולכן, מטיבים לו בעולם הזה, ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה, ומשום כך הוא גם נוחל את העולם הבא.

ותמהה הגמרא: מכלל דברים אלו אתה למד, דהנך, אותן מצוות המנויות במשנה במסכת פאה, הרי אפילו בקיום מצוה חדא בלבד, נמי, אדם זוכה לאכול פירותיה בעולם הזה, והקרן תהיה קיימת לו לעולם הבא.

וזה דבר תמוה מאד, לומר שאפילו אם יש לו רוב עוונות, בכל זאת הוא זכאי ליהנות משני העולמות עקב קיום מצוה אחת בלבד כמו כבוד אב ואם או גמילות חסדים.

אמר רב שמעיה: כונת התנא במסכת פאה היא לומר, שאם היתה שקולה, שהיו לו לאדם זה מחצה זכויות ומחצה חובות, ובתוך מחצה הזכויות היתה מצוה של כבוד אב ואם או גמילות חסדים, אזי מכרעת המצוה הזאת את הכף לטובה, והוא זוכה מכוחה להיות כצדיק גמור. אבל שאר המצוות, אין בכוחן להטות את הכף, ואם היו זכויותיו ועוונותיו שקולים, אין הוא נחשב לצדיק, ואין מטיבין עמו, עד שיעשה מצוה יתירה.

אך עדיין מקשה הגמרא על מה ששנינו עתה: וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו, מטיבין לו בעולם הזה.

ורמינהו סתירה לכך מדברי הברייתא.

דתניא: כל מי שזכיותיו מרובין מעונותיו, מריעין לו, כדי שיתמרקו עוונתיו המועטים בעולם הזה, ולא ייענש בעונש עליהן בעולם הבא, אלא יקבל בו שכר בלבד.

ודומה בקבלת עונשו כאן, כמי ששרף כל התורה כולה, ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. והיינו, שמענישים אותו קשות, כדי שיתנקה לחלוטין.

וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו, מטיבין לו כאן, כדי שיקבל שכרו בעולם הזה, ולא בעולם הבא.

ודומה בקבלת הטובה בעולם הזה כמי שקיים כל התורה כולה, ולא חיסר אות אחת ממנה.

והרי זה סתירה למה ששנינו במשנתנו שמי שיש לו רוב זכויות מטיבין עמו גם כאן.

אמר אביי: אין משנתנו סותרת את הברייתא.

אלא, מתניתין, משנתנו האומרת שמטיבין לו ומרעין לו מתכוונת לומר אחרת:

דעבדין ליה יום טב, מי שזכויותיו מרובות יענש כאן, ובכך מכינים לו יום טוב לעולם הבא, לפי שלא יענש שם, כיון שכבר נענש כאן. וזו היא כוונת המשנה באומרה "מיטיבין עמו".

ומאידך, מה שאמרה המשנה שמרעין לו, כוונתה למי שעוונותיו מרובים, שיקבל את שכרו כאן על מיעוט זכויותיו, ובכך מכינים לו לעתיד לבוא יום ביש, שיפסיד את שכרו לעולם הבא, משום שקיבלו כאן.

ובכך שוה המשנה לברייתא, שגם היא סוברת שמי שעוונתיו מועטים, מרעין לו כאן, אלא שהברייתא נקטה לשון מפורשת שמרעין לו כאן, ואילו המשנה נקטה שעושים לו "יום טוב" בהרעה זו.

ואילו הברייתא רבא אמר תרוץ אחר, שנחלקו המשנה והברייתא במחלוקת תנאים אם יש שכר מצוה בעולם הזה:

הא, ברייתא זו, מני? רבי יעקב היא! דאמר: שכר מצוה בהאי עלמא, ליכא!

דתניא רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית

המתים תלויה בה, כדי ללמדך שהשכר האמור בה הוא לעתיד לבוא ולא כאן בעולם הזה.

והראיה לדבר, שהרי בכיבוד אב ואם כתיב שכר למצוה, "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".

וכן בשילוח הקן כתיב שכר למצוה, "למען ייטב לך והארכת ימים".

והמציאות מורה שאין השכר כאן, כי הרי שאמר לו אביו עלה לבירה, והבא לי גוזלות, ועלה לבירה [מגדל ובו קן יונים], ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל, ומת.

היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה, שאמרה תורה בשכר המצוות של כיבוד אב ושילוח הקן!? ^[4]

אלא, בהכרח שכך הוא ביאור הכתוב:

"למען ייטב לך", לעולם שכולו טוב, "ולמען יאריכון ימיך", לעולם שכולו ארוך.

ופרכינן: ודלמא לאו הכי הוה? אולי השכר הוא בעולם הזה, ואכן לא תיתכן מציאות כזאת שימות הבן בשעת קיום מצוה שמובטחת עבורה אריכות ימים, כהבטחת התורה!?

ומשנינן: רבי יעקב, מעשה חזא, ראה בעיניו, ומכוח המעשה שראה בעיניו הוא הוכיח את דבריו.

ומקשה הגמרא על הראיה מהמעשה:

ודלמא אותו אדם שנהרג לא כיון לעשותה לשם שמים, אלא מהרהר בעבירה הוה בשעה שקיים את המצוה, ולכן לא הגינה עליו הבטחת התורה לאריכות ימים?

ומתרצת הגמרא: מחשבה רעה גרידא, אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולכן לא היה לו להענש בשעת קיום מצוה שהתורה מבטיחה עבורה אריכות ימים.

אך ממשיכה הגמרא ומקשה: ודלמא, מהרהר בעבודת כוכבים הוה אותו אדם בשעת קיום המצוה, ולפיכך נהרג, וכתיב על מחשבת עבודה זרה "למען תפוש את בית ישראל בלבם", ומלמד הכתוב שחייבים עליה במחשבה גרידא!?

ומשנינן: איהו, רבי יעקב, נמי, הכי קאמר: אי סלקא דעתך שיש שכר מצוה בהאי עלמא, אמאי לא אגין שכר מצות עליה, כי היכי דלא ליתי לידי הרהור, שלא יבוא לכלל הרהור עבירה בשעת קיום מצוה שכזאת!? אלא, מכאן הוכיח רבי יעקב שאין שכר על מצוות בעולם הזה, וכוונת הכתוב היא לאריכות ימים לעולם הבא.

ומקשה הגמרא, האיך אפשר לומר שרבי יעקב ראה מעשה שנהרג אדם בקיימו מצות כיבוד אב? והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אין נזוקין!

ומשנינן: התם, בהליכתן לקיום המצוה, שאני. ואילו במעשה שראה רבי יעקב היה זה בשעת חזרתו.

אך עדיין מקשה הגמרא: והא אמר רבי אלעזר, שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן!?

ומתרצת: סולם רעוע הוה, דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא, לא סמכינן אניסא, אפילו במקום שהנס מובטח, ולכן לא הועילה לו כאן הבטחת התורה לאריכות ימים.

דכתיב [שמואל א, כאשר שמע שמואל את ציווי ה' ללכת ולמשוח את דוד למלך על ישראל] "ויאמר שמואל אל ה': איך אלך, ושמע שאול, והרגני"? הרי שהיה שמואל ירא ללכת על אף שנשלח בציווי על ידי ה', והיה מובטח לו שיעשה את שליחותו! כיון שהיה זה בבחינת היזק קבוע, מחמת שנאת שאול לדוד.

אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה "אחר" [אלישע בן אבויה, שפירש לתרבות רעה], להאי קרא, של הבטחת אריכות ימים על קיום מצות כיבוד אב, כרבי יעקב, בר ברתיה [שהיה נכדו, בן בתו] , לא חטא.

ואחר, מאי הוא, מה ראה וחטא?

איכא דאמרי כי האי גוונא שראה רבי יעקב, חזא, ראה, ואמר: אם כן, אין דברי הפסוק נכונים, ולכן יצא לתרבות רעה.

ואיכא דאמרי לישנא דחוצפית המתורגמן, לשונו של רבי חוצפית המתורגמן שנהרג כאחד מעשרת הרוגי מלכות, חזא, ראה דהוה גריר ליה, כיצד היא נגררת על ידי דבר אחר [חזיר].

אמר "אחר": וכי יתכן הדבר כי פה שהפיק מרגליות - ילחך עפר!?

ולכן כפר בהשגחתו של הקב"ה, נפק, חטא!

רמי רב טובי בר רב קיסנא לרבא סתירה:

מצד אחד תנן במשנתנו: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. ויש לנו לדייק מלשון המשנה, כי רק אם עשה מצוה, אין, אז מיטיבין עמו. אבל אם לא עשה מעשה מצוה, אלא רק רצה לעשות מצוה, אך לא עשאה בפועל, לא מיטיבין עמו על מחשבתו לעשות מצוה.

ורמינהי, סתירה לכך מברייתא:

דתניא: ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה.

אמר ליה רבא: התם, שמקבל שכר ללא מעשה, מדובר בכגון שבא דבר עבירה לידו, וכפה את יצרו, וניצול הימנה.

כי הא דרבי חנינא בר פפי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, תבעה אותו אשה נכרית לדבר עבירה. ^[5]

אמר מלתא, ומלי נפשיה שיחנא וכיבא, וכסה גופו בשחין ובכיבי מוגלה. ועשה את כדי להמנע מעבירה.

עבדה עשתה גם היא מילתא [לחש של כשפים] , ואיתסי, וריפאה אותו.

ערק, נמלט, טשא נחבא בההוא בי בני, במקום של בית מרחץ, שהיו בו מזיקים כאלה, דכי הוו עיילין בתרין, שאם היו נכנסים בו בזוגות של שני אנשים, הרי אפילו ביממא, הוו מיתזקי.

למחר אמרו ליה רבנן: מאן נטרך? מי שמרך מהמזיקים שם?

הא דאמרינן דעבדין ליה יום טב ויום ביש. פירש"י ז"ל דהא דתנן מטיבין לו היינו לעולם הבא שמטיבין לו בשביל מה שמראים לו ונותנים יום ביש בעולם הזה בעונש מיעוט עבירות שבידו כדאיתא במתני'. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן היינו דרבי יעקב דאמר שכר מצות בהאי עלמא ליכא ואלו אביי לא מוקים בהכי. ולפיכך פי' הוא ז"ל דרוב ימיו טובים בעולם הזה כדקתני מתני' ואם חטא שום חטא נותנים לו ביום ביש בעולם הזה כדי שיתכפר ואותו יום ביש דומה כמי ששרף כל התורה כולה ואח"כ נוחל את הארץ דהיינו העולם הבא ויפה פי' לפי פשטן של דברים אבל יש בהם סוד נסתר לבעלי האמת:

אמר מורי נר"ו דהני רבנן דמסרי נפשייהו לקטלא משום ביאת כותי בפרהסיא היה מעשה שאסור מן התורה ובמזיד קנאין פוגעין בו כמעשה שהיה ולפיכך היא בכלל גלוי עריות שיהרג ואל יעבור ואפילו להנאת עצמן ואפילו שלא בשעת הגזירה אבל בצינעה לית בה אסורא דאורייתא כדמוכח במסכת ע"ז ודינו שיעבור ואל יהרג ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו ובמקומו הארכתי בזה בס"ד:

המשנה האחת עשרה ואינה מכונת הפרק כלל אלא שבאה הנה על ידי גלגול מה שהזכיר בענין המצות והוא שאמר כל העושה מצוה אחת מטיבים לו ומאריכים את ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבים לו ואין מאריכים את ימיו ואינו נוחל את הארץ וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן הישוב והמחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק אמר הר"ם פי' רצה באמרו כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו שהן כנגד עונותיו עד שיהיו זכויותיו מרובין מעונותיו בזאת המצוה ואמרו כל שאינו עושה מצוה אחת רצה בו אפי' שרעותיו יותר מטובותיו ולא עשה מצוה אחת כדי להשוותם אבל עונותיו מרובין מזכויותיו ואמר מטיבין לו ומאריכין את ימיו בעולם הזה והנה נבאר זה בסנהדרין בפירוש ודרך ארץ היא הנהגתו עם אנשי העולם בטובו יהיה בעל מוסר ענין אין זה בעמידתו בעולם אבל יציאתו מן העולם הנאתו לעולם ואמר באיש הזה משפטו שמושבו מושב לצים ופסול לעדות:

אמר המאירי פירשוה בגמרא מצוה אחת יתירה על זכיותיו וכלל הדברים שיהא בכללו נעשה צדיק שאין הכל תלוי במנין שיש מצוה שקולה כנגד כמה ויש עבירה שקולה כנגד כמה ואין הענין אלא כמי שאומר שהצדיק נגמל בזה ובבא וכמו שאמרו בקצת מצות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ומהם כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כלם שכל אלו יש בהם טוב לשמים וטוב לבריות והוא שאמרו כאן מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ ר"ל העולם הבא ואם אנו רואים אותו לפעמים שהוא נענש איפשר שהוא לנקותו ממקצת עונות והכל ביושר אלא שאפני דרכיו נעלמים ממנו ועל דרך זה אמרו בקצת מצות שאם היתה שקולה מכרעת וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב ופסול הוא לעדות כמו שביארנו הענין באחרון של חגיגה אבל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשלש לא במהרה ינתק:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא מפנות האמונה להאמין בגמול ובעונש בין בעולם הזה בין בעולם הבא ואל יבלבלהו מה שיראה מהעדר הסדור בין בני אדם בצדיק ורע לו ורשע וטוב לו שהכל ביושר פעמים שהוא צדיק גמור או שאין עונותיו כדאי להשתלם כל כך ונגמל בזה ובבא ופעמים שמקצת עבירות שבו צריכות מירוק ומריעין לו לנקותו מעונותיו עד שנדמה כאלו הוא רשע וכן הרשע לפעמים רשע גמור ונענש בזה ובבא ופעמים צריך שיגמל לקצת מעשים שבידו ומטיבין לו כדכתיב ומשלם לשונאיו על פניו כלומר בעוד שהוא חי כדי להאבידו לעולם הבא וזהו ענין יום טוב ויום ביש כלומר שכל העושה מצוה אחת יתירה מטיבין לו ר"ל שמתקינין לו כדרך שמתקינין ליום טוב שמצטערין ומתעמלין קודם לו להכנת יומו כך מטיבין לו ר"ל שמתקינין ליום טוב שלו כלומר שמצערין אותו בעולם הזה להיות יומו מותקן לעולם הבא וההפך להפך הא למדת שאע"פ שיש לפעמים שכר מצות אף בעולם הזה מכל מקום כמה דברים מעכבין את הגמול ועקר השכר לעולם הבא ולפיכך אל יהרהר אדם בענין צדיק ורע לו או רשע וטוב לו כלל ועל דעת זה העידו קצת חכמים ואמרו הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו של זה שהרי בשתי מצות אלו כתוב טובה ואריכות ימים אלא לעולם שכלו טוב ולעולם שכלו ארוך ואע"פ שבעל זה המאמר סובר שאין בעולם הזה שכר מצות מכל מקום עקר הענין ופנת הדת להשלים ביניהם לומר שאף בעולם הזה יש שכר אלא שהוא מתערב לקצת סבות ונמצא עיקרו צפון לעולם הבא וכל מעשיו יתברך במשפט ויושר אלא שאפני חכמתו נעלמים וכבר הארכנו בענינים אלו בילדותנו בחבור התשובה:

לעולם יזהר אדם שלא להרהר בעבירה שאע"פ שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כלומר שאין נענש בה כאלו עשה מעשה מכל מקום נענש הוא עליה אחר שהוא מכוין בהרהורו לכונת עשיית העבירה ושלא נמנע מעשייתה מצד כבישת יצרו אלא שלא נזדמן לידו להוציא הרהורו לפועל:

ויש דברים שהמחשבה מעשה גמור והוא כל הדברים התלויים בייחוד ובשאר עניני האמונה שהרי עיקר דברים אלו במחשבה הם והוא שנאמר בע"ז למען תפוש את בני ישראל בלבם ומי שבא דבר עבירה לידו וכבש ביצרו והציל עצמו ממנה הרי הוא כעושה מצוה:

גמרא שאם היתה שקולה מכרעת וא"ת בלאו הכי אמרי' בפ"ק דר"ה ורב חסד מטי כלפי חסד וי"ל דבשאר מצות אינו נחשב אלא כבינוני אבל בחד מהנך נחשב צדיק:

מתני' דעבדי ליה י"ט ויום ביש פירש"י מטבי' לו והיינו שמתקני' לו י"ט שנפרעים מן הצדיק בעה"ז כדי שיזכה לעתיד ומריעי' לו דקתני בעונותיו מרובים היינו דעבדי ליה הזמנת יום ביש שמשלמין לו שכר מצותיו להיות מזומן ליום דע וק' לפי' מאי דמשני רבא הא מני ר' יעקב היא משמע דעד השתא לא אתיא כר' יעקב ואדרבה מתני' וברייתא כר' יעקב, ור"ח פי' דעבדי ליה י"ט ויום ביש כלו' מתני' דקתני מטיבי' לו יש יום שמטיבים לו ויש יום שמריעים לו לצדיק רוב ימיו משיבים לו אבל פעמים שמריעים יום א' שממרק לו מעונותיו ודומה באותו היום כאלו שרף את התורה כולה ולרשע רוב ימיו מריעי' לו אבל פעמים שביום א' משפיעים לו טובה שדומה באותו יום כאלו קיים כל התורה כולה ואי' דגרסי' מתני' דעבדי לי' י"ט ויום ביש ואברייתא קאי והכל עולה לפי' א':

והא דתנן וכו' אביי דאקשי ליה ממתני' דתנן והכלאים מד"ס הוה ס"ד דמיירי בכל שני מינים ואפי' במיני ירק אף שבח"ל אין זריעתן אסורה אלא מד"ס וס"ל נמי דהאי והכלאים ר"ל שאסור לזרען אפ"ה קאמר דאסור מד"ס דאלו אסור אכילתן תנן בהדיא בכלאים פ"א כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה. ושני ליה לא קשיא כאן בכלאי זרעים כאן בכלאי הכרם כלומר דהא דתנן והכלאים מד"ס לאו במיני זרעים מיירי דמיני זרעים מותר לזרען בח"ל כדאמרינן לעיל שדך למעוטי זרעים שבח"ל ואפילו איסורא דרבנן לית בהו כדמסיק טעמא דהואיל ואפי' בארץ אם עבר וזרען מותרים באכילה לא גזרו בח"ל בזריעתן אלא בכלאי הכרם מיירי שאם זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בח"ל אינו אלא איסורא דרבנן וכן נמי איירי באיסור אכילתו שאם זרע בכרם מין א' או מין ירק אע"פ דבח"ל ליכא איסורא בזריעתו כדמסקינן קמי הכי אפ"ה אסור בהנאה ואע"פ שבארץ אינו אסור אלא מדרבנן גזרו ואסרו הנאתו אפי' בח"ל. ואע"פ שזריעת מין א' בכרם בארץ אסור ג"כ מדרבנן דר' יאשיה לא אמר אלא אינו חייב עד שיזרע שני מינים בכרם דמשמע דאינו חייב מלקות הא איסורא מיהא איכא. לא גזרו לאסור אלא מין א' בכרם בח"ל שגזרו עליו איסור הנאה. זהו עיקר הפירוש:

מותרים בהנאה. משום רישא נקט לה דהא אף באכילה מותרים דתנן רפ"ח כלאי הכרם אסורים מלזרוע ומלקיים ואסורים בהנאה כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה לא גזרו בהו לזרען. אשתכח השתא דהרכבת אילן אסור מן התורה אפילו בח"ל ואפילו אילן בירק או ירק באילן דתנן פ"ק דכלאים אין מביאין ירק באילן ולא אילן באילן ולא אילן בירק ולא ירק באילן ואם עבר והרכיב מותר בהנאה כדאיתא בירושלמי בהדיא דגרסי' התם פ"ק דכלאים עובד כוכבים שהרכיב אגוז על גבי אפרסקין אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל משם וחוזר ונוטע במקום אחר ע"כ. והוי דומיא דכלאי בהמה דתנן פ"ה כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואין אסורין אלא מלהרביע וכתב הר"ם שמותר לערב ולזרוע זרע שני מיני אילנות שלא נאסרו אלא בהרכבה וכן כתב שמותר זרע ירק וזרע אילן. כלאי הכרם אינו לוקה בזריעתן אלא בארץ והוא שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד או שני מינין של ירק כגון קנבוס ולוף כדאיתא בהקומץ קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן ותנן בכלאים פ"ה כל מין זרעים אינן כלאים בכרם הקנבוס ר' טרפון אומר אינו כלאים בכרם וחכ"א כלאים. והקינדס כלאים בכרם ואמרי' בב"ר דרדר זה קינדס ואסור בהנאה אפי' אם זרע בכרם מין א' או מין ירק כדכתבינן וכלאי זרעים בארץ אסור לזרען מן התורה ומותרים באכילה ובח"ל מותר אף לזרען:

מטיבין. כלומר בהאי עלמא:

ונוחל את הארץ. משמע חיי העה"ב:

אלו דברים הני [אין] אחריני לא:

אפי' בחדא. והא רובא עונות נינהו:

שקולה שאם היה מחצה עונות ומחצה זכיות והיה במחצה מאלו מכריע כאילו רוב זכיות. בית נתזה. שם האיש:

שהתלמוד מביא לידי מעשה. כלומר שמי שיודע התורה עושה המצות וירא מן החטאים בשלימות אבל מי שלא ידע התורה לא זה יראוי כאמרם אין בור ירא חטא ואין עם הארץ חסיד [מצורף לזה שבא לרמוז שהחכם מצד חכמתו יגיע אל המעשה השלם והטוב והוא קנין המדות הטובות והממוצעות ומי שהוא בעל תכונות טובות לבד לא יגיע אל החכמה מצד התכונות הטובות וגם מעשיו שהוא עושה אינם על דרך נכונה ולא על דרך אמת כמו שאז"ל אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד שאין לו מדע שידע המעשים שיהיו טובים מצד עצמם ועל כן כתוב בתורה ולמדתם ועשיתם הוי לימוד החכמה קודם למעשה] ירושל' וכבר נמנו התלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרי אמרי הדא דתימר בישישים חכמה מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד ע"כ. פי' זה הירושלמי מיירי במצוה עוברת שמפסיק תלמודו מפני המצוה העוברת הואיל ואין שם מי שיעשנה ואח"כ חוזר לתורתו כמו שביארנו במועד קטן פ"ק. וראש הירושלמי ר' אבהו שלח לבריה למגמר בטבריא שלחו ליה ואמרו ליה גומל חסד הוא. כלומר מניח תורתו לעשות לויה לכל המתים. שלח ליה המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך בטבריא וכבר נמנו תלמוד קודם למעשה וכו' דמשמע שפי' זה הירושלמי הוא כמו שפירשנו דהא ר' חנינא הוה מניח תלמודו שהיה עוסק בתורה מפני לויית המת שהיא מצוה עוברת וגער בו אביו מפני שהיו שם אחרים שמלוין את המת. ובגמרין פ' בני העיר מתבאר דין מבטלין ת"ת להוצאת המת כמו שביארנו שם תכלית הביאור:

פוטר מים. פורק עול תורה ראשית מדון הוא תחלת דינו:

פסול לעדות דהואיל ואינו מן היישוב אינו מקפיד על עצמו ואין לו פנים:

כל העושה כו' דעבדין ליה יום טב ויום ביש פי' פעמים מריעין לו למרק עונותיו ופעמים מטיבין לו בעבור פירות הנותיו:

בחזירתן שאני פי' והכי הוה עובד' שגמר מצות אביו והשליך לו הגוזלות מלמעלה ולא היה מורידם עמו ואח"כ נפל ה"ג אלא התם סולם רעוע הוה ואפילו בעלייתו היה ראוי להינזק משום דקביע היזקא:

ה"ק כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו כו' מפירוש הרמב"ם שהיה מחצה זכאי ומחצה חייב ועושה מצוה א' עד שיהיו זכיותיו מרובין מטיבין לו כו' וכיוצא בזה פירש הרע"ב אבל בסיפא לא פירשו כן אלא דה"ק כל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ואינו עושה מצוה אחת כדי שיהא מחצה זכאי ומחצה חייב אין מטיבין כו' ולכאורה מי הכריחם לפרש כן דאיכא לדיוקי מרישא לסיפא דמרישא איכא לדיוקא הא אם אינו עושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו עד שנשאר מחצה על מחצה אין מטיבין כו' ובסיפא איכא לדיוקא בהיפך זה הא אם עושה מצוה אחת עד שיהו מחצה על מחצה מטיבין לו כו' ולמה לא נפרש בסיפא כמו ברישא שהיה כבר מחצה על מחצה ואינו עושה מצוה אחת כדי שיהא רובו זכיות אין מטיבין לו כו' וכדיוקא דרישא ממש וכן מוכח בגמרא דהכא בשאר מצות אין שקולה מכרעת ונראה ליישב ע"פ דברי התוס' דבשאר מצות נמי אמרינן במסכת ר"ה ורב חסד מטה כלפי חסד והיינו דהוי כבינוני דזוכה לעוה"ב מיהת דאפילו בפושעי ישראל בגופן אמרינן שם דנידונין בגיהנם ועולין והכא קתני באינו עושה מצוה א' דאינו נוחל הארץ דהיינו עוה"ב אלא ע"כ דאיירי הסיפא בעוונותיו מרובין מזכיותיו והשתא לא תקשי מדיוקא דרישא לסיפא ודו"ק היטב:

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כו' הרי שא"ל אביו עלה לבירה כו' ולא תקשי לך מכל היעודים שבתורה דא"א לפרש רק בעוה"ז שאם תשמעו יבואו עליכם כל הברכות והטובות וישבו על אדמתם ובהיפך אם לא תשמעו יבואו כל הקללות ואבדתם מן הארץ די"ל לרבי יעקב דמודה דזכות הרבים ומעשיהם הטובים מביאים להם כל הברכות והטובות שנזכרו בתורה גם בעוה"ז וכן בהיפך בחטא הרבים אבל ר"י לא אמר כן אלא ביחיד שמרובה בזכיות אין שכרו רק לעוה"ב דבעוה"ז מריעין לו כדי לזכותו בעוה"ב וכן בהיפך במרובה עונות מטיבין לו בעוה"ז כדי לטורדו בעוה"ב וכענין זה אמרו אין בידינו לא מיסורי צדיקים ולא משלות רשעים ומה שיש לדקדק עוד בדברי ר' יעקב עיין בחידושינו סוף מס' חולין:

בחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה כו' דבנפל אח"כ ומת לא הוה קשיא ליה היכן טובתו כו' דאימא דהוה לו רוב עונות לגבי מצות אלו כדסבר תנא דמתניתין אבל בחזירתו דהיינו בעוסק עדיין במצוה זו כדלקמן דאין חילוק בין הליכתו ובין חזירתו גם אם היה לו רוב עונות לא היה לו ליפול ולמות דעסק המצוה תגין עליה אי הוה שכר מצוה בהאי עלמא דכה"ג אמרינן לקמן אי ס"ד כו' אמאי לא אגין מצות עליה כו' ואפי' למ"ד במס' סוטה מצוה בין בעידנא דעסיק בה כו' אגוני אגין מפורענות אצולי לא מצלא מהחטא מכל מקום מהרהור חטא אצולי בעידנא דעסיק בה כדאמר הכא וכצ"ל למאי דמסיק סולם רעוע הואי דקביע היזקא מ"מ אי ס"ד דשכר מצוה בהאי עלמא איכא ה"ל לאגוני עליה בעידנא דעסיק בה ודו"ק:

אלמלי דרשיה אחר להאי קרא כו' לא הוה חטא כו' ובפרק אין דורשין קאמר אחר קצץ בנטיעות היינו לבתר דחזא כה"ג או לישנא דגברא רבה כו' ומפרש בירושלמי דההוא גברא רבה הוא רבי יהודא הנחתום וע"ש בתוס' פרק אין דורשין:

ורמינהו ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה כו' יש לדקדק למאי דס"ד השתא תקשי ליה הא דאמרי' סור מרע א"ת אגרה בשינה ת"ל ועשה טוב וי"ל דההיא בבא מצוה לידו חייב לעשותה ואינו פטור בהא דאינו עובר עבירה אבל הכא איירי שאם לא בא לידו מצות עשה שזוכה מיהת בהא דאינו עובר עבירה כאילו עושה מצוה וק"ל:

גמ' התם בהליכתו ושאני כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מתני' כו' ולפי' הקונטרס לאביי כו'. נ"ב ולי נראה דבודאי רש"י סבר שכך דעת המקשה דלעולם איכא שכר בהאי עלמא כגון שעושה מצות הרבה והוא צדיק גמור וכן הרשע כשהוא רשע גמור סובל נמי יסורין בהאי עלמא ולא כרבי יעקב אכל מ"מ לפעמים הקב"ה מביא יסורים על האדם בינוני למרק עונותיו כדי לזכותו לעוה"ב וכן להיפך בסתם רשע וא"כ פריך שפיר אהדדי במתני' משמע שמטיבים לו בהאי עלמא ובברייתא משמע דמריעין לו כדי לזכותו לעוה"ב ומשני אביי דמתני' נמי הכי סבירא ליה רבא אמר לעולם במצוה אחת מטיבין לו כמו שמטיבין לצדיק גמור וברייתא דס"ל מריעין לו משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ודו"ק:

גמרא אמר אביי מתניתין דעבדין ליה יום טב כו'. לפרש"י נראה דהשתא לא נצטרך תו להא דרב שמעי' ודלא כהתוי"ט שהביא לתרוויהון:

בסה"ע דכי הוו עיילין בתרין כו'. לעיל (כט:) וש"נ:

תד"ה שאם. וא"ת בלא"ה נמי כו' רב חסד כו'. ולעד"נ דודאי מימרא דר' כרוספדאי שם דג' ספרים כו' בינונים תלויין כו' לא זכו כו' אתיא ככ"ע. דע"כ לא דרשי ב"ה ורב חסד כו' אלא בדין דלאחר התחייה. אבל בהא דג' ספרים דמיירי בדין דעוה"ז לפי' הר"ן שם או בדין דעוה"ב (דהיינו עולם הנשמות) לפי' התוס' שם גם ב"ה מודו דיש חילוק בין צדיקים לבינונים. ואף לעולם התחייה יש חילוק בינם לענין אם יש בהם עון דפושעים בגופן כדאיתא שם:

וּרְמִינְהִי: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. הקשה הרב פני יהושע ז"ל דאכתי מאי קושיא דילמא בהנך דהתם דוקא אוכל מהפירות והקרן קיימת לגמרי מה שאין כן בשאר מצות אף על פי שיש לו שכר גם כן בעולם הזה ובעולם הבא הכל הוא מן הקרן כדמחלק לקמן דמצוה שהיא טוב לשמים ולבריות יש להם פירות מה שאין כן בטוב לשמים בלבד אין לו פירות? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דלפי זה לא הוה ליה לתנא למימר אלא אלו דברים שיש להם פירות בעולם הזה כדי שיהא חידוש הלימוד שבא ללמדינו קאי על מציאות הפירות לומר שיש לדברים אלו פירות לאפוקי שאר דברים שאין להם פירות כי אם קרן ומאחר דאמר אלו דברים שאוכל מפירותיהם בעולם הזה משמע דעיקר החידוש שבא ללמדנו הוא שיש אכילה בעולם הזה לאפוקי שאר דברים שאין יוצא מהם אכילה בעולם הזה ולא בא התנא ללמדינו על מציאות הפירות לומר שיש למצות אלו פירות.

הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו: "עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גּוֹזָלוֹת", וְעָלָה לַבִּירָה וְשָׁלַח אֶת הָאֵם וְנָטַל אֶת הַבָּנִים, וּבַחֲזָרָתוֹ נָפַל וָמֵת, הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו שֶׁל זֶה? (דברים כב, ז) (דברים ה, טו). דקדק הרב עיון יעקב ז"ל אמאי נקיט המציאות באופן זה שעשה את שתי מצות אלו ביחד כבוד אב ואם ושלוח הקן?
ותירץ דאלו לא עשה אלא מצוה אחת הייתי אומר דלכך לא קבל שכר מצותו לפי שעשייתו היתה שלא לשמה כדי לקבל שכרו אבל באופן זה שעשה שני מצות ביחד הנה בודאי שהיתה עשייתו השניה לשמה דהא כבר יש לו שכר על מצות כבוד אב ואם אריכות ימים והטבה ומה לו לעשות השניה בשביל שכר ומאחר דאפילו הכי נפל ומת שמע מינה שכר מצות בהאי עלמא ליכא אפילו עשה לשמה! עד כאן דבריו עיין שם.
והנה בזה יתיישב היטב דקדוק אחר דקאמר 'הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו שֶׁל זֶה' דהקדים בלשונו ההטבה לאריכות ימים כפי מה שכתוב בשלוח הקן ולא הקדים אריכות ימים להטבה ככתוב בכבוד אב ואם דהיא מצוה הכתובה בתורה בראשנה וגם הכא נקיט לה ראשנה וראוי למנקט השכר כפי סדר הכתוב במצוה זו של כבוד אב ואם!
אך כפי מה שאמר הרב הנזכר אתי שפיר כי עיקר ההוכחה היא מן מצות שלוח הקן שהיא שניה כי הוא עלה לבירה בשביל כבוד אב ואם ואחר שעלה נזדמנה לו מצוה שניה דשלוח הקן וזו ודאי עביד לשמה דהא כבר יש לו שכר זה ממצות כבוד אב ואם שעלה לשם בעבורה ועם כל זה נפל ומת ולכך נקיט הסדר כפי מה שכתוב בשלוח הקן דהטבה קודמת לאריכות ימים דההכרח נפיק מכח מצות שלוח.
ובזה יתיישב נמי עוד דקדוק אחר דהוה ליה למימר 'הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו וַאֲרִיכוּת יָמָיו' ולמה נקיט שֶׁל זֶה? ולפי האמור ניחא אומרו שֶׁל זֶה דייקא דהוא זה אשר עבד תרתי מצות ביחד דמוכח דעבד לשמה כאמור.

וְהֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה?. יש להבין למה נקיט 'וְהֵיכָן' פעם שנית די לומר 'הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו וַאֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה'?
ונראה לי בס"ד על פי פלוגתא דרבי נתן ורבי יאשיה חד אמר וא"ו לחלק וחד אמר וא"ו להוסיף (סנהדרין סו.), ועל כן כאן דאמר 'לְמַעַן וּלְמַעַן' (דברים ה, טו) למאן דאמר וא"ו לחלק משמע או זה או זה ולכן כאן במאמר חילקם לשתים בתיבת 'וְהֵיכָן' שאמר פעם שנית לומר אפילו למאן דאמר וא"ו לחלק שיהיה לו חדא מתרתי או זה או זה היכן שכר של זה לבדו והיכן שכר של זה לבדו.

אֶלָּא: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ (דברים ה, טו). נראה במסקנא דמילתא הכא קאי אתרווייהו ונקיט 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' ממצות שלוח הקן 'וּלְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' ממצות כבוד אב ואם דאי קאי על מצות כבוד אב ואם בלבד הוה ליה למימר 'לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' תחלה דהכי כתיב בכבוד אב ואם.
ודע דהאי עולם שכולו ארוך ועולם שכולו טוב קאי על אחר תחיית המתים שיחיו הגופים בעולם הזה עצמו ואז יתקיים שכר זה וזהו חוץ משכר עולם הבא ששם עונג הנשמות.

וְדִלְמָא לָאו הָכִי הֲוָה? רַבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֶׂה חָזָא. יש להקשות כיון שזה בחזרתו נפל ומת מהיכן ידע רבי יעקב שזה קיים שלוח הקן? ונראה לי דהיה אדם אחר עמו וראה והגיד לרבי יעקב או יש לומר הוא עצמו היה שם וראה בעיניו שקיים זה שלוח הקן.
ובזה ניחא דאין להקשות דילמא היה זכר רובץ על הקן או עוף טמא או אם רובצת על אינו מינה דבכלהו קיימא לן דפטור ואין כאן מצוה או שמא היתה מטלית או כנף נוצה מעוף אחר מפסקת ביניהם דזו בעייא דלא אפשיטה? ולפי האמור שהיה אחר שם או רבי יעקב בעצמו היה שם וראה יתיישב הדבר היטב ובזה ניחא דלא אמר 'סולם רעוע הוא' משום דמעשה חזא.
ועדיין קשה מאי קשיא ליה לרבי יעקב בהך מעשה דחזא דדילמא אותו שאמר לו עלה לבירה וכו' לאו אביו הוא אלא אמו זינתה ונתעברה מאדם אחר ונמצא אין כאן מצוה של כבוד אב ואם?
ונראה לי בס"ד כיון דלפום דינא אזלינן בתר רובא וחזקה וחשבינן ליה אביו בודאי וקטלינן בהכאתו אם היה מכהו וכמו שאמרו בריש גמרא דחולין (חולין יא:) ולכן גם במצות הכבוד ישנו דחייב זה לכבדו בכבוד אב ואם יהיה מה שיהיה דהא כל מצות כבוד אב ואם שצוותה התורה לאדם לכבד את אביו איירי בכהאי גונא שהוא ספק דעל כל אב ואם יש לומר 'דילמא לאו אביו הוא' וכיון דהתורה אשר חייבה את האדם במצות כבוד אב ואם חייבתו בכהאי גוונא אם כן יש לו שכר בכל גוונא.

וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה הֲוָה?. קשא היכי סלקא דעתיה דהמקשן לומר בשביל הרהור יפול וימות? ונראה דגם המקשן כונתו מעיקרא על עבירה דעבודה זרה דחייב עליה בהרהור והתרצן חשב כונתו על שאר עבירות ולהכי תירץ לו דאין מחשבה רעה מצרפה למעשה וחזר המקשן ופירש כונתו דעל הרהור עבודה זרה קא מקשי.

אַמַּאי לָא אַגִּין מִצְוָה עֲלֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵיתִי לִידֵי הִרְהוּר?. קשא והלא הרהור רע בא מצד הבחירה שמסורה ביד האדם וקיימא לן (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואיך תגין המצוה לדחות ממנו בחירה הרעה דאם כן הרי זה נעשה צדיק על ידי שמים?
ונראה לי בס"ד דידוע תרי מיני יצר הרע נלחמים עם האדם האחד בא מצד הקליפה והוא הנקרא מלאך רע וזה הוא קשה יותר והשני בא מצד זוהמת הנחש הדבוקה באדם מצד התולדה מעת חטא אדם הראשון וזה אינו קשה כל כך כמו אותו שהוא מלאך רע הבא מצד הקליפה שזה נחשב מלך וזה שר ושניהם מתגרים באדם להחטיאו בשותפות כוחם ביחד ובעת שביטלו אנשי כנסת הגדולה יצר הרע דעבודה זרה ונמסר בידם ביטלו ליצר הרע הבא מצד הקליפה אבל יצר הרע הבא מצד זוהמת הנחש הקשורה בבני אדם מצד התולדה לא נתבטל.
אמנם כיון דנתבטל אותו יצר הרע העקרי הבא מצד הקליפה השייך לעבודה זרה לא נשאר כח ביצר הרע הבא מצד זוהמת הנחש להחטיא את בני אדם בעבודה זרה בהיותו לבדו דוקא ולכן נטהרו ישראל וניצולו מעון עבודה זרה מכאן ולהבא שלא יחטאו בו אך לא יבצר מהיות אדם פרטי נכשל בעבודה זרה מכח הקלוש של יצר הרע הבא מזוהמת הנחש אף על פי שהוא נשאר לבדו אבל מועטין הם אשר נכשלים בזה.
ולהיות כי יצר הרע של עבודה זרה הבא מצד הקליפה נתבטל אפשר להיות הגנה לאדם מצד איזה מצוה שיש לו שתגין עליו שלא יכשל בעבודה זרה מצד יצר הרע הבא מזוהמת הנחש דאין נוהג בזה אותו הכלל דאמרו רז"ל 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' שזה הכלל לא נאמר אלא כנגד אותו היצר הרע העקרי שהוא מלאך רע שמחטיא את האדם בצירוף היצר הרע השני הנזכר ולכן על הרהור עבודה זרה שכבר נתבטל יצר הרע שלה מזמן אנשי כנסת הגדולה טען רבי יעקב באותה מעשה שראה אמאי לא אגין מצוה עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור.

הָתָם, סֻלָּם רָעוּעַ הֲוָה, דִּקְבִיעַ הֶזֵיקָא (שמואל א טז, ב). אין להקשות דאם כן רבי יעקב איך דייק מינה דהשכר הוא בעולם שכולו ארוך דיש לומר דרבי יעקב חזא דלא הוה סולם רעוע אבל לרבי אלעזר לא מצינן לאקשויי מהך עובדא דאמר לך רבי אלעזר לעולם הוה סולם רעוע ורבי יעקב לא הרגיש בו היטב ברם הא קשיא כיון דמפרש לה דהוה סולם רעוע תיקשי אמאי לא נפל בשעת עלייתו בסולם?
ונראה לי בס"ד דרבי יעקב תפס אופן המעשה כך שאמר לו אביו עלה לבירה והביא לי גוזלות דבזה איכא שתי מצות מאביו האחד 'עֲלֵה לַבִּירָה' ולכן בעת עלייתו לבירה הוא מקיים מצות אביו והשני 'וְהָבֵא לִי גּוֹזָלוֹת' שבזה הוא מקיים מצות אביו כשיביא לו הגוזלות דהיינו כאשר יתנם לו ומאחר דלא אמר לו והוריד לי גוזלות נמצא כשירד מן הסולם והגוזלות בידו אין מקיים מצות אביו כי אביו לא צוה להורידם מן הסולם בידו אלא אמר לו שיביאם לו דהיינו שימסור הגוזלות אליו ואפשר שיורידם אדם אחר מן הסולם או ישלשלם בחבל מן הבירה עד לארץ.
ונמצא בעלייתו הוא מקיים מצות אביו דהא צוהו בפירוש 'עֲלֵה לַבִּירָה' ולהכי לא נזוק בעלייתו אבל בירידה כיון דלא נצטווה בפירוש שיוריד הגוזלות מן הבירה אלא רק אמר לו שיביא לו הגוזלות דהיינו שיתנם לו ואפשר שהוא יקפוץ מן הבירה ויורידם אדם אחר או אפשר שאביו יעלה לבירה ושם יביא הגוזלות ויתנם לו יהיה איך שיהיה נמצא בירידתו מן הסולם לא עביד מצות אביו כדי שתגין עליו.

חָזָא, דַּהֲוָה גָּרִיר לֵיהּ דָּבָר אַחֵר. פירש רש"י ז"ל חזיר. נראה גם זה היה סיבה שימרוד יותר כי חזיר הוא קליפת עשו אשר הכנעתו היא מעסק התורה ואיך פה שעסק בתורה הרבה ישלוט בו החזיר שהוא קליפת עשו.

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל הארץ ופרש"י מטיבין לו בעה"ז ונוחל הארץ לעולם הבא. ומשמע דמאריכין ימיו נמי היינו בעה"ז וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ולפ"ז הוי מתניתין דלא כר' יעקב דבסמוך למימרא דרבא וקשיא לי הא רבא גופא אמר בשילהי מועד קטן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ומייתי ראייה מרבה ורב חסדא וא"כ תיקשי ליה מתניתין דהכא ואף שהתוספות תירצו שם אהא דאין מזל לישראל דלפעמים ע"י זכות משתנה אפ"ה לא אתי שפיר לישנא דמתניתין דקתני בלשון כלל דמשמע דלעולם מי שזכיותיו מרובים מעוונותיו אף במצוה א' מאריכין ימיו וא"כ ודאי בזכותא תליא מלתא. מיהו אגופא דמתניתין לא קשה מידי לפי מה שמצאתי בל' הירושלמי דשמעתין דכל העושה מצוה א' היינו שמייחד לו מצוה א' שאינו עובר עליה כל ימיו וא"כ אפשר דע"י זכות כי האי מאריכין לו ימיו דוקא אבל במי שאינו מייחד מצוה א' כה"ג אף שהוא צדיק גמור אפ"ה אין המזל משתנה לפעמים אלא דמסוגיא דשמעתין ודאי מוכח דלא ס"ל כפירוש הירושלמי דאל"כ לא הוי מקשה מידי בסמוך ממתניתין דפאה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מיהו בר מן דין לא ידעתי אמאי פשיטא להו לרש"י ותוס' דהא דקאמר רבא בסמוך הא מני ר' יעקב היא אברייתא קאי דהא מצינן לפרש איפכא דרבא מוקי מתניתין דהכא כר' יעקב דכי היכי דאמר ר' יעקב דלמען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך היינו בעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך הכי נמי מפרשינן למטיבין לו ומאריכין ימיו דמתניתין בהאי גוונא גופא ותנא דמתניתין לישנא דקרא נקיט והשתא א"ש נמי דלרבא לא צריכין נמי לאוקמי מתניתין דפיאה בסמוך דוקא בבינוני ולענין דאם היתה שקולה מכרעת אלא אף בצדיקים גמורים ואפ"ה אין להם שום פירות בעוה"ז כלל לבר מהנך מצות דקחשיב התם. וכמו שכתבתי נראה מפירוש הרב מברטנורה ע"ש ושיטת רש"י ותוספות צ"ע למה לא פירשו כן ועיין עוד בחידושי לב"ק סוף פרק הפרה שם כתבתי ענין עולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך דלאו חדא מילתא היא וכה"ג מצינן לפרש נמי בענין ונוחל הארץ כדכתיב נמי למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך והיינו ארץ העליונה ודו"ק:

גמרא ורמינהי אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לעוה"ב כו' ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דלמא בהנך דהתם דוקא אוכל מהפירות והקרן קיימת לגמרי משא"כ בשאר מצות אע"פ שיש לו שכר ג"כ בעוה"ז ובעוה"ב אפ"ה הכל מהקרן וכדמפלגינן לקמן להדיא בדף הסמוך דמצוה שהוא טוב לשמים ולבריות יש לה פירות משא"כ בטוב לשמים לחוד אין לו פירות ויש ליישב דאפ"ה קשיא ליה לישנא דמתניתין דקתני מטיבין לו והיינו בעוה"ז ואי ס"ד דמנכין להם מהקרן לפי חשבון אין זו הטבה כלל אע"כ דבכולהו דיש להם בעוה"ז אין מנכין להם כלום מהקרן ומקשה שפיר:

שם אמר רב יהודא הכי קאמר כו' ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה כו'. נראה דרבי יהודה הוצרך לפרש כן בתירוצו משום סיפא דמתניתין דזה עיקר החילוק בין רישא לסיפא דרישא כיון דעשה מצוה אחת יתירה נידון כצדיק גמור ובסיפא מפרש לה נמי כה"ג שעשה עבירה אחת יותר מחציו ונידון כרשע גמור והיינו כדמסקינן דעבדין ליה יום טב ויום ביש וכדאיתא באידך ברייתא והשתא אתי שפיר נמי דהא דקאמר ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה לאו דדמיין לגמרי שהרי אין הקב"ה מקפח שכר שום מצוה ואף לעתיד כל צדיק וצדיק יש לו מחיצה בפני עצמו לפי מעשיו וא' נכוה מחופתו של חבירו אלא דלהא מילתא דומה כמי שמקיים כל התורה דמיקרי צדיק גמור דנפרעין מעונותיו בזה העולם ועבדין ליה יום טב כן נ"ל ויש לפרש עוד בדרך אחר אלא שאין רצוני להאריך בעניני הגדה כאלה הנוגעין בעומק הדין שהן א' מהדברים המכוסין מבני אדם ונסתרות לה' אלקינו:

תוספות בד"ה שאם היתה שקולה מכרעת וא"ת בלאו הכי נמי כו' עד סוף הדיבור. נראה דעיקר קושייתם מלשון מכרעת דקאמר הכא והתם משמע דאף במחצה על מחצה מכריע משא"כ בהא דקאמר רב יהודה הכא מעיקרא דכל העושה מצוה א' יתירה דומה כמי שמקיים כל התורה לא קשיא להו כלל דפשיטא להו דבמחצה על מחצה לא הוי כצדיק גמור ומתרצין בתוספות דאף בלשון הכרעה נמי שייך לחלק בין רוב זכיות ממש ובין מטה כלפי חסד דהתם כן נ"ל בכוונת התוספות אלא דאכתי יש לדקדק בעיקר קושייתם דקשיא להו מהא דפ"ק דר"ה דאמרי בית הלל ורב חסד מטה כלפי חסד ושם משמע להדיא דב"ה לא איירי אלא בג' כיתות ליום הדין ומפרשים שם בתוספות דהיינו לכשיחיו המתים ואילו בדין דעוה"ז שאדם נידון בכל שנה אמרינן התם דבינונים תלויין ועומדין מר"ה עד יוה"כ זכו נכתבין לחיים א"כ משמע דלא שייך בהאי דינא ורב חסד מטה כלפי חסד א"כ אין מקום לקושיית התוספות דהא שפיר אמרינן הכא דבהנך מצות שאדם אוכל לפירותיהן בעוה"ז אם היתה שקולה מכרעת ואין תלויין ועומדין וכ"ש דקשה יותר לפמ"ש שם התוספות דהא דנכתבין לחיים נמי לא איירי מענין עוה"ז ע"ש דמייתי ו"איה מסוגייא דהכא א"כ לא מקשו הכא מידי וצ"ע ולפי שאין כאן עיקר מקומו אין להאריך ובחידושי ר"ה ביארתי באריכות:

שם והא אמר ר"א שלוחי מצוה אין ניזוקין והקשה בס' עצמות יוסף דלמא שאני הכא דמהרהר בעבירה הוי. ולא קשה מידי דאכתי מקשה שפיר דאף על גב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא מ"מ כיון דאמר ר"א שלוחי מצוה אין ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן דבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא א"כ אכתי ה"ל למצוה לאגוני דלא ליתי לידי הרהור ואהא מסקינן שפיר דסולם רעוע הוי ומש"ה לא הוי כמצוה בעידנא דעסיק בה שלא היה לו לסמוך על הנס אלא דאפ"ה מייתי רבי יעקב שפיר דאי ס"ד דלמען יאריכון ימיך דכתיב בשילוח הקן דברים ככתבן דמצות שילוח עדיף משאר מצות ה"ל לאגוני אף בסולם רעוע או להגין מתחלה שלא יעלה במחשבתו לילך על סולם רעוע דהא מגנא אפילו מהרהור עבירה אחרינא וכ"ש מהרהור כי האי כיון דמעיקרא למצות שילוח הקן איכוון:

שם התם בהליכתן שאני. ויש לתמוה דאכתי הכא נמי לענין מצות כיבוד מיהו עדיין בהליכתו הוי דהבא לי גוזלות אמר לו אביו ויש ליישב דאפשר דמהרהר בעבירה הוי להא מילתא גופא שלא יביא הגוזלות לאביו רק לקחן לצורך עצמו ולא מקשה אלא משילוח הקן לחוד ואם כן משני שפיר כן נ"ל נכון:

היכן אריכות ימיו של זה. הרב עיון יעקב ז"ל כתב דקשה דלימא סולם רעוע וכו' והביא דברי תוספות רי"ד שהביא הרב גופי הלכות ז"ל ופירש דקשיא ליה קושיא זו ותירץ ע"ש באורך. ויש להרגיש על הרב ז"ל דהרב גופי הלכות ז"ל שהביא דברי תוספות רי"ד פירשם על דרך זה באופן יותר נאות ע"ש. ועתה אמת אגיד דהרבנים ז"ל רצו להעמיס בדברי תוספות רי"ד. ולקוצר דעתי לשון זה ולשון אחר שהביא הרב גופי הלכות ז"ל הם דברים כפשטן כאשר יראה המעיין הרגיל בדברי תוספות רי"ד:

מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כתבו התוס' ובגוים איפכא מחשבה רעה הקב"ה מצרפה דכ' מחמס וכו' וק"ק אמאי לא מייתו מהכתוב בסוף יהושע ויקם בלק בן צפור מלך מואב וילחם בישראל ולא מצינו שנלחם אלא דמחשבתו הרעה נצטרפה לו למעשה כאלו נלחם וי"ל דאי מהתם הו"א שדרך הכתוב כן כדכתיב בראשית ברא אלהים ואז"ל שעלה במחשבה לבראתו במדה"ד וכ"כ הרא"ם שם וז"ל שבתחילה עלה במחשבה ופירוש ברא כמו וילחם בישראל דבלק וכו' ע"ש אבל בהאי קרא דמייתו כתיב מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת הרי דענשו על המחשבה. א"נ דגבי וילחם בישראל יש לפרש כמו שפירש רד"ק והרב כלי יקר ע"ש ואין ללמוד משם דבגויים מחשבה רעה מצרפה אבל ק"ק על הרא"ם שם ופ' ויחי ד"ה ברצונם עקרו שור דמייתי מהאי קרא דוילחם בישראל על המחשבה דלפי האמת דכבר ילפינן דבגוים מחשבה רעה מצרפה כמ"ש התוס' נימא דה"ט דכתיב וילחם ואין ראיה משם למקומות אחרים ובפרט גבי עקרו שור דהם ישראל קדושים. והו"ל להביא בעקרו שור ראיה מבראשית ברא הנאמר על המחשבה. וראיתי להרב נחלת יעקב פ' ויחי שנרגש בלשון רש"י מהא דמחשבה רעה בישראל אינו מצרפה ותי' דה"מ כשנתחרט ונחם על הרעה אשר חשב לעשות אבל שמעון ולוי לא חזרו ממחשבתם הרעה ומצדם לא יבצר כל אשר יזמו אלא שראובן ויאודה לא הסכימו בהריגתו והסכימו עמהם שאר האחים אם כן שפיר מעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום עכ"ל ואין דבריו מחוורים דבסוגיין משמע אף שלא נתחרט אין המחשבה רעה בישראל מצטרפת. וכן משמע ממ"ש רש"י פ' תבא דיליף בגוים מחשבה רעה מארמי אובד אבי והביאו הרב נחלת יעקב שם ומשמע דכה"ג בישראל אינה מצרפה והתם לא עשה ולא נתחרט אלא דמן השמים עכבוהו כדכתיב יש לאל ידי וכו' וא"כ גם שמעון ולוי לדבריו דהוי מעין דוגמא להיותם ישראל מחשבתם אינה מצטרפת. ותו דמי אמר לנו שלא נתחרטו הם עצמם וניחמו על הרעה ואפי' תימא דבאותה שעה לא נתחרטו אח"ך ודאי נתחרטו. ועיין בהרא"ש ספ"ק דראש השנה:
ומהרימ"ט בחידושיו דף ל"ז ע"א כתב ע"ד התוס' וק"ל דבריש פרקין אמרינן גבי גוי יורש את אביו וכו' ודילמא ישראל משומד שאני ואעפ"י שחטא ישראל הוא עכ"ל ולק"מ דרבותינו הצרפתים ס"ל דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ כמ"ש הרמב"ן פ' אמור וכפ"ז מוכרח דלדעתם הא דאמרינן ודילמא ישראל משומד דחיה בעלמא ולא לקושטא דמילתא ושפיר ילפי מחשבה רעה בגויים מדכתיב מחמס אחיך יעקב וכו' וכ"כ הרמ"ע במאמר חקור דין ח"ב פכ"ב דלדעת התוס' הא דאמרינן ודילמא ישראל משומד אינו למסקנא ע"ש. והנה דברי התוס' הללו הם ירושל' סוף פ"ק דפאה. ולדעת הרמב"ן שם פ' אמור דתפס לעיקר דהאבות יצאו מכלל ב"נ לגמרי ותלי זייניה בההיא דאמרינן ודילמא ישראל משומד שאני ע"ש צ"ל דפליגי הבבלי והירושלמי. ולדעת הרמב"ן ל"ק מקרא דמחמס אחיך יעקב שדנו על המחשבה והוא ישראל משומד ואעפ"י שחטא ישראל הוא דהרמב"ן יפרש הכתוב כמו שפירש הראב"ע מחמס שעשו אדום לישראל בגלות ירושלם ע"ש:
א"נ אפשר לומר לדעת הרמב"ן דגם הוא אזיל ומודה בהך ירושלמי דפאה ואצ"ל דפליגי תרי תלמודי אהדדי כי אם הך ילפותא דהירושלמי ילפותא גמורה כי האף אמנם דהאבות יצאו מכלל בן נח לגמרי ודינם כדין ישראל גמור ועשו נמי ישראל משומד הוא מ"מ להא מילתא דמחשבה רעה פשיטא דיש לו דין גוי גמור דהרי אפי' בישראל בע"ז מחשבה רעה מצרפה למעשה וכיון דזה הישראל משומד נשתרש בע"ז וכל מחשבות לבו רק רע כל היום בע"ז ומצטרפות גם שאר מחשבותיו הרעות בשאר איסורין ולדבר זה הרי הוא כגוי ושפיר יליף הירושלמי מעשו דמחשבת גוי מצטרפת דלהא מילתא גוי הוא ולא יזכר בשם ישראל משומד ועמ"ש מהרימ"ט שם דמסיק קרוב לזה ונראה שהוא לדעת התוס'. וכן י"ל לפי האמת להרמב"ן אבל התוס' אפ' שסוברים כמ"ש הרמב"ן בשם חכמי צרפת ויתכן שהם בעלי התו' עצמם כמש"ל ודוק:

ארבע מד' רוחות הערוגה. אם היה זורען בערוגה אחת ונשמר להניח ריוח ביניהם שלא יינקו זה מזה כמשפטם השנויה במס' שבת (דף פד:) הוה שמעינן מינה שאסור לזרוע כלאים בח''ל אבל השתא דזרע כל מין בערוגה לבדו לאו משום כלאים הוא אלא שלא להטריח השמש שהולך להביא ירק לבקש מין שהוא צריך לו בין שאר המינין ויודע באיזה ערוגה הוא: דשמעא. שמש: מתני' העושה מצוה אחת. מפרש בגמרא: מטיבין לו. משמע בהאי עלמא: ונוחל את הארץ. חיי העולם הבא: גמ' אלו דברים כו'. הני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת אבל מצוה אחריתי לא ואנן תנן מטיבין לו ונוחל את הארץ: מכלל דהני אפילו חדא נמי. ואפילו לא קיים שאר מצות בתמיה והא רובא עונות הוא: לומר שאם היתה שקולה מכרעת. הא דקתני אלו דברים במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתני' וכי לית ליה בה חדא מהני צריך למצוה יתירה: מריעין לו. בעוה''ז לנקותו מעונותיו שיטול שכר שלם: מטיבין לו. לשלם לו שכר מצותיו בחייו כדי לטורדו: מתני'. דקתני מטיבין ומריעין דעבדין ליה יום טב ויום ביש מי שעושה מצוה יתירה דהוי רובא זכיות מתקנין לו בעולם הזה י''ט שנפרעים ממנו עונותיו וזהו תקון י''ט לו לעולם הבא וכל שעונותיו מרובין דקתני מריעין לו היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש שמשלמין לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע: רבא אמר. לעולם כדאמרן מעיקרא מטיבין לו בשכר פירות והקרן קיימת והך מתני' דקתני מריעין לו רבי יעקב היא: שאין תחיית המתים תלויה. באותו מתן שכר להודיעך שאין מתן שכר אלא לעולם הבא: ודלמא לא הוה הכי. לא יארע הדבר הזה לעולם אלא מאריכין ימיו ושנותיו: ודלמא אותה שעה מהרהר בעבירה היה. ולא היה לבו לשמים ומשני מחשבה רעה ומעשה לא עשה אין הקב''ה מצרפה למעשה ולא היה לו ללקות: למען תפוש. שתפשו בלבם הרהורי עבודת כוכבים דבה משתעי קרא: והאמר רבי אלעזר כו'. והיכי אמרי' דרבי יעקב מעשה חזא: איך אלך. ואע''ג דבשליחותא דמקום הוה מסתפי מהזיקא דקביעא: אלמלי דרשיה אחר להאי קרא. דלמען ייטב לך בעולם הבא לא חטא דאיהו נמי כה''ג חזא אמר אין שכר בעולם ויצא לתרבות רעה: דבר אחר. חזיר: התם שבא דבר עבירה לידו. ההוא ישב ולא עבר עבירה דקאמר נוטל עליה שכר בעבירה שבא לידו וכפה יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה מזו: תבעתיה. לזנות: טשא. נטמן: הוו מתזקי. שמצויין בו מזיקין:

שאם היתה שקולה מכרעת. וא''ת בלאו הכי נמי אמרי' במסכת ר''ה (דף יז.) דרב חסד מטה כלפי חסד כשהן שקולין וי''ל דבשאר מצות כשמעשיו שקולים הוי כבינוני אבל בהני חשיב צדיק גמור: מתניתין דעבדין ליה יום טב ויום ביש. פי' בקונט' מי שעושה מצוה יתירה דהוי רובא זכיות מתקנין לו בעולם הזה יום טוב ונפרעים ממנו עונותיו וזהו תיקון י''ט לו לעה''ב וכל שעונותיו מרובים דקתני מריעין לו היינו דעבדינן ליה הזמנת יום ביש שמשלמין לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע רבא אמר פירוש לעולם כדאמרן מעיקרא מטיבין לו בשכר פירות והקרן קיימת והך מתניתין דקתני מריעין לו רבי יעקב היא דאמר שכר מצות כו' וקשה דמשני הא מני רבי יעקב היא משמע דעד השתא לא אוקמינן כרבי יעקב ולפי' הקונט' לאביי נמי בין מתניתין בין ברייתא אתי כרבי יעקב לכך פי' ר''ת מתני' דעבדין ליה יום טוב ויום ביש ותרוייהו בעולם הזה ומטיבין לו דברייתא הוי פירוש אמתני' כלומר פעמים שעושין לו יום טוב כדי לקבל שכר מצותיו בעולם הזה ובאותו יום יהא דומה לו כמו שקיים כל התורה כולה אבל רוב ימיו של רשע שרוי ברעה והיינו שעונותיו מרובין על זכיותיו ומריעין לו היינו פעמים שעושין לו יום רע כדי למרק עונותיו בעולם הזה ובאותו יום יהא דומה לו כמי ששרף כל התורה אבל רוב ימיו של צדיק שרוי בטובה כשזכיותיו מרובין על עונותיו והיינו דלא כר' יעקב דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל: מחשבה רעה אין הקב''ה מצרפה למעשה. ובעובדי עבודת כוכבים איפכא מחשבה רעה. הקב''ה מצרפה למעשה דכתיב (עובדיה א) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם ולא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה אלא מחשבתו הרעה אשר חשב עליו מצרפה הקב''ה למעשה ומחשבה טובה של עובדי כוכבים אין הקב''ה מצרפה למעשה כדכתיב בדניאל (ודריוש) עד מעלי שמשא הוה משתדר. לשיזבותיה פירוש שהיה דריוש עושה כל כחו להציל דניאל מגוב אריות אלמא אע''ג שהצילו עד הערב קאמר קרא שלא הצילו אלא מבקש להצילו מדכתיב לשיזבותי' ולא כתב ושיזביה: