קידושין לז ע"ב

דף לז - ב

ותקשי: והרי בנסכים  "ביאה" ו"מושב" כתיב בהו. שנאמר בהם גם ביאת הארץ וגם "מושבותיכם", דכתיב "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם". ואם כן, כיצד לומד מכאן רבי ישמעאל שגם היכן שכתוב רק "מושב" בלבד פירושו לאחר ירושה וישיבה? והרי שמא רק כאשר כתוב גם ביאת הארץ אין אפשרות לפרש שהכוונה לכל מקום שאתם יושבים ואפילו בחוץ לארץ, אבל כשכתוב רק "מושב", אפשר שפירושו הוא בכל מושבות, ואפילו בחוץ לארץ?

ומשנינן: הכי קאמר: ללמד שכל מקום שנאמר "ביאה" ו"מושב" אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי רבי ישמעאל.

והיינו, שבאמת רבי ישמעאל לומד מנסכים רק למקום שנאמר בו גם ביאת הארץ - כגון "חדש", שכתוב בו "כי תבאו אל הארץ" וגם "מושבותיכם" - שאין פירושו "בכל מקום", אלא רק לאחר ירושה וישיבה.

והוינן בה: אי הכי, הא דאמר לו רבי עקיבא לרבי ישמעאל: הרי שבת, שנאמר בו "מושבות"? ואמר לו רבי ישמעאל בתשובה: שבת, קל וחומר היא. נימא ליה ישיב לו רבי ישמעאל: אנא, "ביאה" ו"מושב" קאמינא! ואילו בשבת נאמר רק "מושבות", ולכן הוא נוהג גם בחוץ לארץ!?

ומשנינן: רבי ישמעאל "חדא, ועוד" קאמר. שתי תשובות ענה לו -

חדא: דאנא "ביאה" ו"מושב" קאמינא ואילו שבת נאמר בה רק "מושבות".

ועוד, דקא אמרת, מה שאתה שואל, הרי שבת שנאמר בו "מושבות"? לא קשיא, משום ששבת, קל וחומר היא.

והוינן בה: במאי קמיפלגי רבי עקיבא ורבי ישמעאל?

דהיינו, מה ראה רבי עקיבא שלא למד כרבי ישמעאל, שבמקום שכתוב "ביאה" ו"מושב" ודאי הכוונה בארץ ישראל דוקא, וממילא "מושב" פירושו הוא לאחר ירושה וישיבה?

ומשנינן: בקירבו נסכים במדבר, האם הקריבו נסכים ביחד עם הקרבנות בעודם במדבר, קא מיפלגי -

רבי ישמעאל סבר: לא קירבו נסכים במדבר. ולכן הוא יכול לפרש שרק כאשר נכנסו לארץ ולאחר ירושה וישיבה, נתחייבו בנסכים.

ורבי עקיבא סבר: קירבו נסכים במדבר. ^[9] ולכן הוא אינו יכול לפרש שהכתוב בא לומר שבארץ ישראל לא יקריבו נסכים רק בבמה גדולה, שהרי כבר במדבר היו חייבין בנסכים בבמה הגדולה, שהיתה שם במשכן, ומה התחדש בארץ ישראל? אלא, ודאי שהכתוב בא לומר שאמנם עתה במדבר אסורות במות היחיד בכלל, אבל כאשר תבאו לארץ, ותהיו מותרין להקריב בבמת יחיד, בזמן שהמשכן יהיה בגלגל, אזי תקריבו גם מנחת נסכים יחד עם הקרבנות. ^[10] אמר אביי: האי תנא דבי רבי ישמעאל, האומר בסוגייתנו שרק במקום שכתוב גם "ביאה" וגם "מושב" הכוונה לאחר ירושה וישיבה, מפיק, הוא חולק ומוציא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל.

כלומר התנא שלנו חולק על תנא אחר, האומר בשם רבי ישמעאל שגם כאשר כתוב "ביאה" בלבד אינו אלא לאחר ירושה וישיבה.

דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בתורה "ביאות" בתורה סתם, הרבה מצוות נאמר בהן שיתחייבו עליהן רק בבואם לארץ, ופרט לך הכתוב באחד מהן, במינוי מלך, שהוא רק לאחר ירושה וישיבה, שנאמר [דברים יז יד] "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך, וירשתה וישבתה בה, ואמרת אשימה עלי מלך". אף כל מקום שנאמר ביאת הארץ אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. ^[11]

ואידך, התנא שלנו, הסובר ש"ביאה" לבד אין משמעותה רק לאחר ירושה וישיבה, אינו לומד ממצוות מינוי המלך, משום דהוה "מלך" ו"ביכורים" שני הכתובים הבאים כאחד. שגם בביכורים נאמר [דברים כו א] ירושה וישיבה "והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה". וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ולכן הוא סובר שרק כשכתוב גם "ביאה" וגם "מושב" אינו אלא לאחר ירושה וישיבה.

ואידך, התנא ההוא, שלומד ממלך, סובר שאין כאן את הכלל ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, משום ששני הכתובים צריכי, ואי אפשר ללמוד אחד מהשני. ^[12] דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב ביכורים, הוה אמינא שדוקא מינוי המלך אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, אבל ביכורים, דקא מיתהני, שהאדם נהנה מהפירות, לאלתר, מיד עם הכנסם לארץ יתחייב בהבאת ביכורים. הלכך צריכה התורה לכתוב גם בביכורים שאינו נוהג רק לאחר ירושה וישיבה.

ואי כתב ביכורים ולא כתב מלך, הוה אמינא שרק דין ביכורים אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה. אבל מלך, דדרכו לכבש, לאלתר ימנוהו עליהם, כדי שיצא לפניהם בכיבוש הארץ. ולכן צריכה התורה לכתוב שניהם.

ואידך, התנא שלנו, הסובר שאין ללמוד ממלך וביכורים כי הם שני כתובים הבאים כאחד, סובר שאין התורה צריכה לכתוב שניהם. אלא נכתוב רחמנא מלך בלבד, ולא בעי אין צורך לכתוב גם ביכורים. ואנא אמינא שאפשר ללמוד ביכורים מקל וחומר ממלך:

ומה מלך, דדרכו לכבש, בכל זאת אין מינויו נוהג כי אם לאחר ירושה וישיבה. ביכורים, לא כל שכן שלא ינהגו אלא רק לאחר ירושה וישיבה. ^[13]

ומאחר שהתורה כתבה גם ביכורים, הוי ליה שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין.

ואידך, התנא ההוא סובר, שאי כתב רחמנא הכי, אם היה כתוב רק במלך, הוה אמינא שדין ביכורים נוהג מיד, מידי דהוה אחלה, שהכל מודים שמצות הפרשת חלה נוהגת מיד עם הכנסם לארץ, ^[14] והייתי אומר שגם ביכורים דינם כחלה, לכן קא משמע לן הכתוב שגם דין ביכורים נוהג רק לאחר ירושה וישיבה.

והוינן בה: והשתא דאמרת שכל מצוה שהיא חובת הגוף, נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אם כן, "מושב" דכתב רחמנא גבי שבת, למה לי?

כיון ששבת היא חובת הגוף, פשיטא שהיא נוהגת בכל מקום, ומדוע היתה התורה צריכה לכתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם"? ומשנינן: איצטריך לכתוב "בכל מושבותיכם" כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ובענינא דמועדות כתיבא השבת, שהיא נאמרה בפרשת המועדות בפרשת אמור, ^[15] תיבעי קידוש בית דין כי מועדות, כמו שהמועדות מתקדשים על ידי הבית דין, שהם מקדשים את ראש חדש, כך יצטרכו הבית דין לקדש את יום ראשון בשבוע כדי שיום השביעי יהיה שבת. ^[16]

קא משמע לן הכתוב "בכל מושבותיכם" שאין צריך קידוש בית דין לענין שבת, שהרי הבית דין אינם מצויים בכל מקום שנוהגת בו שבת. ^[17]

ותו הוינן בה: "מושב", דכתב רחמנא גבי חלב ודם, שנאמר [ויקרא ג יז] "חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו", למה לי? שהרי חלב ודם הם חובת הגוף ופשיטא שהן נוהגות בכל מקום?

ומשנינן: איצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי, שהרי המקרא דלעיל של חלב ודם נאמר סמוך לעניני הקרבנות בפרשת ויקרא, לכן רק בזמן דאיכא קרבן ניתסר חלב ודם, אבל בזמן דליכא קרבן לא יאסרו חלב ודם, לכן קא משמע לן "בכל מושבותיכם", שתמיד אסור חלב ודם.

ותו הוינן בה: "מושב" דכתב רחמנא גבי מצה ומרור, ^[18] שנאמר [שמות יב כ] "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", למה לי? והרי הם חובת הגוף!?

ומשנינן: איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו" את הקרבן פסח, לכן רק בזמן דאיכא קרבן פסח, אין, אז חייבים באכילת מצה ומרור. אבל בזמן דליכא קרבן פסח, לא יהיו חייבים לאכול מצה ומרור, לכן קא משמע לן שתמיד חייבים לאכול מצה ומרור.

ותו הוינן בה: "ביאה" דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור, בפרשת "והיה כי יביאך" שבתפילין, למה לי? והרי הן חובת הגוף, ונוהגות גם בחוץ לארץ?

ומשנינן: ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, המבאר את הכתוב כהבטחה לעם ישראל עוד בהיותם במדבר: עשה מצוה זו של תפילין ופטר חמור, שבשבילה תיכנס לארץ.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר "מושב", כל מקום שאתם יושבים, משמע, ואין משמעו לאחר ירושה וישיבה דוקא, ואם כן איסור "חדש" על אף שנאמר בו "מושבותיכם", נוהג מיד עם הכנסם לארץ, היינו דכתיב כשנכנסו לארץ ישראל [יהושע ה יא] "ויאכלו מעבור [תבואת] הארץ ממחרת הפסח", ומשמע שדוקא ממחרת הפסח, שהוא זמן הקרבת העומר, אכול [אכלו תבואה חדשה], אבל מעיקרא, לפני כן, לא אכול.

סד"א בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. אי קשיא והא כתיב בערב תאכלו מצות לקובעו חובה בזמן הזה כדאיתא בפסחים דף כ"ח ע"ב איכא למימר איצטריך דאי מבערב הוה מוקמינן לה למי שהיה טמא או בדרך רחוקה כדמוקי לה רב אחא בר יעקב התם דף ק"כ ע"א אבו בזמן הזה לא קמ"ל ונקיט ליה התם לקובעו חובה אפילו בזמן הזה משום דהכי הוא ואי קשה לרב אחא בר יעקב דאמר מצה בזמן הזה דרבנן מושב למה לי איכא למימר דריש ליה למצה הנאכלת בכל מושבות פרט לחלות תודה שאינם נאכלים בכל מושבות ומרור דקאמר לאו דוקא דההוא ודאי בזמן הזה דרבנן הוא כדאיתא בפסחים דף ק"כ ע"א אלא למצה בלחוד איצטריך דגלי בה קרא מבערב תאכלו מצות:

מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי. פירוש ממצה מקשינן ומרור כדי נסבא אגב שטפא דהא אמרינן התם אפי' למ"ד מצה דאורייתא מרור דרבנן:

והא דאמרינן הוה אמינא על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין ליכא פסח לא. תימה היאך אפשר לומר כן דהא כתיב בערב תאכלו מצות וקיימא לן דאהדריה קרא לקבעו חובה בזמן הזה. ויש לומר דסוגיין דהכא כמאן דאמר התם דהאי בערב לטמא או שהיה בדרך רחוקה איצטריך לחייבו במצה בפסח שני והכי דריש לה התם פסחים דף ק"ך רב אחא בר יעקב:

וכי תימא ולרב אחא בר יעקב דאמר התם מצה בזמן הזה דרבנן האי מושב מאי דרוש ביה דהא ליכא למדרשה לאחר ירושה וישיבה כלל דקודם לכן נתחייבו במצה ואיכא למימר דריש מינה מצה הנאכלת בכל מושבות יצאו חלות תודה שעשאן לעצמו שאינן נאכלות אלא בירושלים שאינו יוצא בהן בפסח אלמא אקרוב עומר והדר אכול למאן דאמר לאחר ירושה וישיבה ליכלו לאלתר:

ופרקינן לא הוה צריכי. ובירושלמי פריקו לה באנפא אחרינא ומפרשי דהאי ממחרת הפסח היינו יום חמשה עשר ואפילו קודם הקרבת העומר אכול חדש וכדכתיב' בעלמא ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וההיא יום חמשה עשר הוה ובלשון הזה אמרו שם במסכת חלה התיב רבי בון בר כהנא והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ לאו בששה עשר כלומר אלמא בחדש מיתסר מדלא אכלו מיניה בחמשה עשר לצאת ידי מצה התיב רבי אליעזר ברבי יוסי קומי רבי דוסא והא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לאו בחמשה עשר כלומר הכי נמי בחמשה עשר אכלו ממנו לחובת מצה של לילה הראשון אבל לא קודם לכן דלא הוה צריכי והא דלא פריש הכי בגמרא דילן משום דמשמע לן דממחרת הפסח אפילו יהא במשמע יום חמשה עשר לא משמע אלא ביום אבל לא בלילה של ט"ו דההוא לא מיקרי ממחרת הפסח וכיון דלא משמע אלא ביום אכתי קשיא אמאי לא יאכלו מיניה בלילה לחובת מצה אלא ודאי היינו יום ששה עשר והתם דכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל שהוא יום ט"ו הוא ומשמע בירושלמי דקרא ממחרת הפסח אפי' ליל חמשה עשר היינו מחרתו של שחיטת הפסח שהוא בי"ד ולא משמע הכי בגמ' דילן דסתם מחרת הפסח ממחרת אכילתו היא ולא ממחרת שחיטתו:

והשתא דאתינן להכי קשיא לן מאי האי דמפרקינן הכא לא הוה צריכו דהא הוי צריכא ליה לחובת מצה של ליל הראשון שאינה אלא מחמשת המינים תירצו בתוספות דאין הכי נמי דאכלו מיניה בליל הפסח לחובת מצה כזית והדר אכלי מן כל הלילה ויום חמשה עשר ואחר כך יום ששה עשר אכלו חדש בלא הפסק וקרא לא חשיב אלא ההוא דאכלי בלא הפסק:

מאחר שביארנו בחדש שאסור בכל מקום ומושב האמור בו פירושו בכל מושבות למדנו שמשנכנסו לארץ נאסרו בחדש והוא שכתוב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ועבור פירושו תבואה ישנה וממחרת הפסח פירושו מחרת שחיטת הפסח שהוא יום חמשה עשר מפני שלא הותרו בחדש עד שהקריבו את העמר בששה עשר כך הוא פשוטו של מקרא ומכל מקום בסוגיא זו הבינו עבור הארץ התבואה החדשה וממחרת הפסח מחרת יום ראשון שהוא יום ששה עשר:

גמרא ואידך צריכי דאי כתב רח' ביכורים ולא כתב מלך ה"א מלך דלכבש לאלתר ואידך לכתוב רח' מלך ולא בעי ביכורים ואנא אמינא ומה מלך דלכבש לאחר ירושה וישיבה ביכורים לא כ"ש ואידך אי כתב הכי הו"א מידי דהוה אחלה כך מצאתי הגר' בספרי והיא גר' נכונה ול"ג דאי כתב רח' מלך ולא כתב ביכורים דקא מתרים לאלתר דא"כ מאי קאמר בתר הכי ואידך לכתוב רח' מלך ולא בעי ביכורים ועוד מאי כת' ואידך אי כת' הכי הו"א מידי דהוה אחלה הא כבר יהיב טעמא משום דקא מתהני:

מושב דכתב רח' גבי מצה ומרור וכו'. תי' דבפ' כל שעה ובסוף ערבי פסחים דרשי' בערב תאכלו מצות לקובעו חובה בזמן הזה וי"ל תנאי היא איכא דנפקא ליה מהאי ואיכא דנפקא ליה מהאי וכה"ג אשכחן בזבחים פ' התערוב' גבי עולי' אין מבטלין זה את זה וכהנה רבות בתלמוד:

ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דלמ' דאקרוב עומר והדר אכול והק' הר"א ן' עזרא והלא עומר קרב בי"ו וממחרת הפסח ט"ו על שם שהיה הפסח נשחט בי"ד כדכתיב באלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים דהיינו יום ס"ו. ואר"ת דה"פ דקרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי' כלומר מן הישן אכלו בט"ו בניסן שכיון שהתחיל לילה של ט"ו קרי ליה ממחרת הפסח וקלוי בעצם היום הזה היינו שאכלו קלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. ועוד נר' לפרש דממחרת הפסח על שתי דרכים ממחרת שחיטת הפסח ולא מעיקרו וגם מדכתיב קלוי בעצם היום הזה יש לנו לפרש דממחרת הפסח דקאמר דהיינו ממחרת אכילת הפסח דהוא יום י"ו ופלוגתא היא בירושלמי במס' חלה ופליגי התם אם אכלו מצה בלילי הפסח מה איסור חדש והתיב רבי אבא בר' כהנא והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח אלמא שאכלו מצה בלילי הפסח מעבור. ודחי לה התיב ר"א קמי ר' יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לא בט"ו יצאו וכו':

תיבעי קדוש ב"ד כמועדות קמ"ל ובפרק יש נוחלין בהלכות בנות צלפחד אמרינן וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה ומפרש התם דלא בעי קדוש בין דין. עיקר הדרשה ממושבותיכם היא ותו דאי לאו מושבותיכם הוה דרשינא ההיא קרא למעוטי הפרת נדרים דלא בעיא מומחין אלא אפילו בשלשה הדיוטות כדדריש התם בן עזאי ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. עיין מה שכתבתי בריש ערבי פסחים במהדורה תליתאה:

גמרא נכתוב רחמנא מלך כו' דלכבוש לאחר ירושה וישיבה ביכורים לא כל שכן כו' מת"י לית ליה השתא הך סברא דלעיל ביכורים דמתהני לאלתר עכ"ל:

שם מושב דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל כו' הנך קושיות לכולהו תנאי פריך כיון דכל הני תיבת הגוף וילפינן להו שפיר מע"ז דנוהגים בין בארץ בין בחוצה לארץ ול"ל בהו מושבות ולמ"ד כל מקום שנאמר ביאה ומושב ילפינן מנסכים דלאחר ירושה וישיבה קאמר לא קשיא ליה ממצה דכתיב ביה גם ביאה בפרשת קדש די"ל דלא קאי הך ביאה אמצה אלא אפסח ואתפילין דכתיבי בפרשת קדש אע"ג דכתיב בהו נמי מצה שבעת ימים תאכל מצות לאו היינו למצוה אלא רשות ולא הוי מצוה אלא בערב תאכלו מצות ותדע מדפריך בתר הכי ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין [ל"ל] אמאי שביק מצה דאיירי ביה תקשי ליה הכי ביאה דגבי מצה למה לי אך קצת קשה אמאי שביק חדש דקתני במתני' דר"א אסר בחוץ לארץ והיינו מדכתיב מושבות תקשי ליה ביאה גבי חדש ל"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה מושב כו' תימה דבס"פ ע"פ מפיק מיניה לקובעו חובה בזמן הזה כו' וי"ל כו' עכ"ל כבר כתב מהרש"ל בזה דע"כ אינו מדברי התוס' דלקמן כתבו דתרוייהו צריכי כו' ובפרק ערבי פסחים לא מפקינן ממושבותיכם שום דבר אלא מבערב תאכלו מצות כו' ועוד מאי כתבו דשמא תנאי היא הא סתמא דתלמודא מסיק לכ"ע כו' עכ"ל ע"ש באורך ובד"ה בזמן דאיכא פסח כו' וי"ל דתרי קראי כו' חד לחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים וחד כו' עכ"ל כתב עוד מהרש"ל ותימה הלא מסקינן להדיא בע"פ דבעינן האי קרא לקובעו חובה בזמן הזה כו' ואם כן צריך אתה לומר דקרא דמושבותיכם בעי לחו"ל אפילו בזמן הבית והל"ל סד"א במקום דאיכא פסח כו' וא"כ ה"ג חד לארץ בזמן שבית המקדש אינו קיים וחד לחו"ל כו' עכ"ל ע"ש באורך ולי נראה לקיים כל ספרי התוס' שלפנינו דודאי לא שייך למימר גבי פסח במקום דאיכא פסח כו' כיון דפסח חובת הגוף הוא ובמדבר נמי הקריבו פסח כמ"ש לעיל אפילו למ"ד ביאה לחוד לאחר ירושה וישיבה משמע גבי פסח דרשינן ליה עשה מצוה זו כו' ולא קאמר האי לישנא אלא בדבר התלוי בארץ כדלקמן גבי שמיטת קרקע ובודאי אין חילוק מדינא בין ארץ לחו"ל גבי פסח ולא נקטו התוספות חו"ל בדבריהם אלא לרבותא בעלמא דאפילו בחו"ל הכתוב קבעו חובה ועוד משום בזמן שבית המקדש קיים נקט חו"ל דמסתמא כל אחד עולה לרגל בא"י ומקיים לאכול מצה עם הפסח ואע"ג דחד מהני קראי לא אתי אלא בזמן שבהמ"ק קיים נקט תלמודא בין הכא גבי מושבותיכם ובין התם גבי בערב תאכלו מצות בזמן הזה משום כיון דלא מסיימי קראי נקט בכ"א מהן לרבותא דבתר דכתיב נמי אידך קרא דאתי האי קרא אפילו בזמן הזה ומיהו אי לא הוה כתיב אלא חד מנייהו לא הוה מוקמינן אלא במסתבר טפי דהיינו בזמן דאיכא פסח ואוכלו שלא עם הפסח כגון בחו"ל וזה נראה לי ברור ובזה ג"כ יש ליישב קצת גם דבריהם דלעיל דודאי שהם אינן מדברי התוספות אלא שהם גליון במקום הזה על דברי התוספות שתרצו דאית בהו צריכותא ואיצטריך קרא דהכא לחו"ל שלא בזמן הבית כדקאמר בזמן דליכא פסח כו' תימה דבס"פ ע"פ מפיק מיניה לקובעו חובה בזמן הזה מקרא דבערב תאכלו מצות ותירצו דיש לומר דשמא תנאי היא כו' ר"ל לאו לענין דינא איכא תנאי אלא דאיכא תנא דהתם דמוקי מושבותיכם לחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים ובערב תאכלו מצות לזמן הזה ותלמודא דהכא ס"ל כאידך תנא דמוקי קראי בהיפך זה דקרא דבערב תאכלו אתי לחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים וקרא דמושבותיכם לזמן הזה ומ"מ דברי הגליון הזה דחוקים דלית כאן תמיה כלל דהא דנקט בין הכא בין התם בזמן הזה לאו קושיא היא כמ"ש לעיל ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה ממחרת הפסח ור"י מפרש נהי דבעלמא ממחרת הפסח הוי ט"ו הכא ר"ל ט"ז ולשון התורה כו' עכ"ל בת"י אין זה דלשון תורה לחוד ולשון נביאים כו' דודאי לא הוצרכו לכך לפר"י דממחרת הפסח משמע הכי ומשמע הכי משמע למחרת אכילת הפסח דהיינו ט"ז ומשמע נמי למחרת שחיטת הפסח דהיינו ט"ו וע"כ נראה שהוצרכו לכך לפי' ר"ת דממחרת הפסח דנביאים נמי ט"ו הוא ואם כן מאי קאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דהא ממה שאכול ביום ט"ו דהיינו מן הישן משום מצה מעיקרא נמי הוה מצי אכול וליכא לאוכוחי איסור חדש מיניה ודוחק לומר כפי פירושו דאסיפא דקרא וקלי בעצם היום הזה סמיך ולכך קאמרי התוס' דלשון תורה כו' דגם שמצינו בלשון תורה דממחרת היינו ט"ו וממחרת דאותו יום גופיה קאמר לשון חכמים דקאמרי ממחרת הפסח אכול כו' אינו כן דהוא לשון חכמים לחוד דהיינו ט"ז וממחרת הפסח היינו מחר שאחר יום הפסח ותו לא מידי ודו"ק:

תוספות ד"ה מושב דכתיב רחמנא כו'. נ"ב זה הדבור על כל פנים אינו מבעלי התוס' דהא לקמן מפרשי דתרוייהו צריכי ולק"מ וגרסי' נמי בשמעתי' בזמן שבהמ"ק קיים והמכוון מזה הדבור יראה דה"ג במקום שבית המקדש קיים והוא מן הגליונים של תוס' ואעפ"כ הוא מהורס שהרי בפרק ע"פ לא מפקינן ממושבותיכם שום דבר אלא מבערב תאכלו מצות ולא פליגי שם תנאי אלא רבא סבר מצה בזמן הזה דאורייתא ונפקא מבערב תאכלו מצות ורב אחא סבר מצה בזמן הזה דרבנן ודריש קרא למידי אחריני ומסיק תניא כוותיה דרבא כו' ועוד מאי לישנא שכתבו דהאי תנא מפיק כו' הלא סתמא דתלמודא מסיק הכא לכ"ע וצריך אתה להגיהו ולתקנו בעבור שמרובה פסולת על האוכל ויש לו גירסא אחרת לא אביתי לנגוע בו יד עד יבא מורה צדק (עיין במהרש"א):

בד"ה בזמן דאיכא פסח כו' דתרי קראי מושבותיכם ובערב תאכלו כו'. נ"ב ותימה הלא מסקי' להדיא בערבי פסחים דבעי האי קרא לקובעו חובה בזמן הזה כמו שהבאתי לעיל ובפ' כל שעה נמי ר' יהודה ור' שמעון חד מפיק משבעת ימים תאכל עליו מצות לקובעו חובה בזמן הזה וחד מבערב תאכלו מצות ולא אישתמיט חד דבעי לחוצה לארץ ואם כן צריך אתה לומר דהאי קרא דמושבותיכם בעי לח"ל אפי' בזמן הבית וא"כ הוה ליה לתלמודא למימר סד"א במקום דאיכא פסח מאחר דאחוצה לארץ קאי בפרט מאחר שהקושיא עומדת נמי בזה הענין מושבותיכם דכתיב גבי מצה ל"ל כלומר פשיטא שנוהגין אף בח"ל ועל זה הוה שפיר קאי סד"א במקום פסח כו' א"כ נראה בעיני דתלמודא ס"ל השיטה דנוהג אף בח"ל שהרי בא"י אפשר לקיים על מצות ומרורים וא"כ היכא דליכא לקיים עם הפסח אזי מקיימים מצה ומרורים לחוד אלא דסד"א דאינו נוהג אלא בזמן דאיכא פסח אבל בשום מקום לא קמ"ל וא"כ הכא גרסינן חד לארץ בזמן שאין בהמ"ק קיים וחד לח"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים נ"ל:

בד"ה ממחרת כו' וקלוי דהיינו חדש כו'. נ"ב ומ"מ טעם הנגינה שהאתנחתא תחת קלוי ומונח תחת מצות אינו מחוור לפי' וק"ל:

גמרא מושב דכ"ר גבי מצה ומרור ל"ל. מרור נקיט באשיגרת לישנא דהא ביה לא כתיב מושב ובאמת הוא רק מדרבנן בזה"ז. וכה"ג כתבתי בפסחים (קטו) ע"ש ובציוני רש"י ותוס' ליתי' כלל:

שם ביאה דכ"ר גבי תפילין ופ"ח ל"ל. מה שהקשה הרש"א מדוע לא פריך מחדש לר"א. נ"ל דלק"מ דהא כתיב בתרי' והבאתם את עומר ועלה קאי הביאה:

תד"ה לא קירבו. ועל כן לא נתחייבו בנסכים במדבר כו'. נראה דצ"ל ועל כרחך לא נתחייבו:

תד"ה בזמן. וי"ל דתרי קראי כו' צריכי חד כו' וחד כו'. נ"ל משום דאשכחן לקמן (לח ב) דבזמן דאיכא שמיטת קרקע בארץ נוהג שמיטת כספים אפי' בחו"ל שא"נ בה שמיטת קרקע ובזמן שא"נ שמ"ק א"נ שמ"כ קמ"ל הכא קרא יתירא דאפי' בזמן שא"נ פסחים נוהג מצה:

גמ' ור"ע סבר קרבו נסכים במדבר. נ"ב צ"ל משל תגרי או"ה שהיו מביאין להם כדאיתא בבתרא דיומא. וכק"צ באין אף מח"ל חוץ מן העומר ושתי הלחם וזה אפי' אחר שבאו לארץ כ״ש קודם שבאו לארץ שהכל שוה:

לימא ליה אנא ביאה ומושב קאמינא חדא ועוד קאמר כו' ולכאורה הסוגיא תמוה דאכתי נשארו דברי ר"ע בקושיא מאי קס"ד לאקשויי לר"י ממושבות דשבת אביאה ומושב דנסכים דקאמר ר"י בהדיא ועוד מי לא ידע ר"ע דבשבת איכא ק"ו והנלע"ד בזה ליישב למאי דפרישית בסמוך דנהי דלפרש"י מקשה ר"ע שפיר מפשטא דקרא דמושבות דלא תבערו אפ"ה כ"ש דקשיא ליה נמי טפי ממושבות דשבת דכתיב בפ' אמור ומכ"ש לפי' התוס' דעיקר הקושיא ממושבות דפ' אמור לחוד וכיון דלר"ע מייתר ליה מושב דפ' אמור דלא משמע ליה דרשא דקידוש ב"ד כמו שאבאר בסמוך א"כ שפיר מקשה ר"ע לר"י והרי שבת דכתיב מושב יתירה וע"כ היינו ללמד דכל מקום דכתיב מושבות נוהג בין בארץ ובין בח"ל ועיקר קושייתו היינו לענין מושבות דחדש דלענין נסכים בלא"ה לא הוצרך ר"ע לאקשויי דהתם בקרבו נסכים במדבר קמיפלגי דע"כ פשיטא ליה לר"ע טובא דקרבו נסכים במדבר דאל"כ הוי מודה לר"י דכיון דכתיב ביאה ומושב גבי הדדי ממש כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ודאי משמע פשטא דקרא דאיירי לאחר ירושה וישיבה אלא דלר"ע אי אפשר כיון דקרבו נסכים במדבר אלא דעיקר קושיית ר"ע לר"י ממושב דשבת היינו לענין עיקר פלוגתייהו הכא לענין חדש דקאמר ר"י דמושבות נכסים בא ללמד על מושבות דחדש דאע"ג דלא כתב ביאה ומושב בחד קרא ממש אלא ביאה בריש הפרשה ומושבות בסוף הפרשה אפ"ה ילפינן לה מנסכים דהוי לאחר ירושה וישיבה ומהדר ליה רבי עקיבא דאדרבא אית לן למילף מושב דחדש ממושב דשבת דעל כרחך מיותר ולא אתא אלא לגלויי אחדש דכיון דלא כתיב בהדיא ביאה ממש נוהג אף בח"ל כמו שבת והא דכתיב ביאה בחדש היינו שלא נתחייבו באיסור חדש במדבר אלא מתחלת כניסתם לארץ ישראל נתחייבו אף בח"ל והא דלא מוקי ר"ע לייתורא דמושבות דשבת ללמד על מושבות דחלב ודם דבסמוך דנוהג אף בח"ל דהא לא כתיב אלא מושב לחוד ולא אחדש דכתיב ביאה ומושב נראה לי דהתם בחלב ודם בלא"ה כיון דכולו קרא יתירה הוא ע"כ מוקמינן להאי מושב לענין דנוהג אף בח"ל ואפילו בזמן הזה דאל"כ לא איצטריך דפשיטא דכל זמן דאיכא קרבן אסור מיהא היכא דאיכא קרבן אע"כ דמושב דשבת דמיותר לא בא אלא ללמד אמושבות דחדש דנוהג אף בח"ל ור' ישמעאל לא חייש להכי כיון דמושב דשבת איצטריך לקידוש ב"ד כדמסיק בסמוך כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה במאי קמיפלגי פי בקונטרס מה ראה ר"ע כו' משום דדריש לכם כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית אין צורך לזה דבלא"ה פשיטא ליה לרש"י דר"ע גופא הוי מודה דפשטא דקרא דכי תבואו אל ארץ מושבותיכם דכתיב ביאה ומושב בהדדי ממש משמע דהיינו לאחר ירושה וישיבה כדפרישית בסמוך בסוגיית הגמ' דמוכח כן וק"ל:

גמרא אמר אביי האי תנא דבי ר"י מפיק מאידך תנא דבי ר"י הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם כו' אף כל לאחר ירושה וישיבה. ונראה דהאי תדבר"י פליג לגמרי אאידך תנא דבר"י אף לענין חדש ונסכים גופא וס"ל דמושבות דרזדש היינו לענין דנוהג אף בחוץ לארץ ודנסכים דנוהג אף בבמת יחיד והיינו לגמרי כר"ע לעיל דאלת"ה מושבות דכתיב בחדש וחלה למאי אתא אע"כ כדפרישית ואין לתמוה בזה דאף על גב דבארץ ישראל גופא אין נוהג אלא אחר ירושה וישיבה אפילו הכי נוהג נמי בח"ל כיון דע"כ גזירת הכתוב הוא מדמייתר מושבות לח"ל וההיא דלאחר ירושה וישיבה אינו אלא התחלת זמן המצוה והא דקאמר אביי לעיל מאן תנא דפליג אדר"א רבי ישמעאל היא היינו משום דכיון דלרבי ישמעאל לא מיותר קרא דמושבות בחדש דאיצטריך ללמד דלאחר ירושה וישיבה א"כ ממילא מוקמינן ומהדרינן אסברא דכל מה שהיא חובת הקרקע אינו נוהג אלא בארץ משא"כ תנא דבר"י דהכא דס"ל דביאה לחוד היינו ירושה וישיבה א"כ ע"כ ס"ל דחדש נוהג בח"ל מייתורא דמושבות ומגזירת הכתוב כדפרישית והא דמהדר ר"ע לעיל לר' ישמעאל ממושבות דשבת דנוהג בח"ל לא"ו דוקא ח"ל קאמר אלא דפשיטא ליה נמי דהוי נוהג במדבר ממעשה דמקושש ומפרשת המן ומאך את שבתותי תשמרו דכתיב במלאכת המשכן וא"כ פשיטא דנוהג אף קודם ירושה וישיבה. ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א ז"ל מהא דלא מקשה בשמעתין לר"ע ביאה דכתיב בחדש למה לי דשפיר מצינן למימר דאף על גב דלר"ע נוהג אף בח"ל אפ"ה כתיב ביה שפיר ביאה דלא נתחייבו כלל בחדש עד שבאו לא"י ולמאי דמסיק הש"ס דאיכא למידרש עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ א"כ בחדש נמי איכא למידרש הכי למאן דאית ליה חדש נוהג בשל עובד כוכבים כל זה היה נ"ל לכאורה אמנם אחר העיון בירוש' בשמעתין יש לפרש בענין אחר דלעולם כל מידי דאינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה אין סברא לומר דנוהג אף בח"ל אלא דאפ"ה איצטריך שפיר מושבות בחדש אף לאידך תנא דבי רבי ישמעאל והיינו לענין חדש שיצא מא"י לח"ל עיין בירושלמי ודו"ק:

תוספות בד"ה הואיל ונאמרה לביאה כו' עד סוף הדיבור. הא דקשיא להו מעיקרא ולמה לא עשו היינו משום דפשיטא להו דליכא למימר דהיינו גנותן דבפשיעה לא עשו פסח דלא נחשדו ישראל על כך ואילו צוה להם משה שיעשו לא היו נמנעים והיינו נמי דמסקו עוד בתירוצם השני ומ"מ אינן חוטאין כוונתם נמי לכך דלא נימא מדאמרינן היינו גנותן משמע שהיה להם לעשות כיון שהיו רובן ערלים וא"כ נידוק מהכא דכשם שהצבור עבדי פסח בטומאה כמו כן עבדי ברוב ערלים ולקושטא דמילתא ליתא כדמסקינן בפסחים דף ס"ט ע"ש וא"כ ודאי אין חוטאין דהא אילו צוה להם משה שמותרין בכך היו עושין אלא ע"כ דאסורין לעשות בערלות אלא דגנותן היה במה שלא מלו לפי שהיו נזופין בעון מרגלים משא"כ בשנה ראשונה לא היו נזופין והיו מלין אף בניהם ועבדיהם והיו עושין פסח בהכשר כנ"ל והרבה יש לי לדקדק עוד בענין זה ואין להאריך כאן:

גמרא ואידך צריכי דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב ביכורים ה"א ביכורים דקא מתהני לאלתר. וקשיא לי היאך אפשר לומר דביכורים לאלתר דהא לקמן סוף פירקין דקאמר רבי יוסי גדול הלימוד שקדם לתרומות ומעשרות י"ד שנים ופרש"י דתרומות ומעשרות אין נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה משום דכתיב תבואת זרעך שיהא מכיר כל א' שלו וא"כ מה"ט גופא יש לומר דביכורים אין נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה דכתיב נמי אשר תביא מארצך וכתיב מן האדמה אשר נתת לי ואדרבא לענין ביכורים שקיל וטרי הש"ס טובא בס"פ השולח למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא אשכחן חד בר חד דמייתי ביכורים והיינו מהאי קרא דמן האדמה אשר נתת לי מיהו בהא מצינן למימר דדוקא לענין דמביא וקורא איירי אבל מהאי קרא דאשר תביא מארצך ודאי קשיא וצ"ע בסוגיא דפרק הספינה דף פ'. ותו איכא למידק נמי דהא ביכורים איתקש לתרומה כדאיתא בפרק הערל ובכמה דוכתי וקי"ל אין היקש למחצה אלא דבהא נמי איכא למימר דקס"ד לאקושי ביכורים לחלה דמיקרי נמי תרומה. מיהו לולי פירש"י לקמן סוף פירקין היה נ"ל להיפך דבתרומה גופא לא ידעינן דאין נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה אלא לבתר דכתיב בביכורים וירשת וישבת ואיתקש תרומה ומעשר לביכורים בהאי הקישא גופא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ותרומת ידך ואמר מר ותרומת ידך אלו בכורים הרי דאיתקוש מעשר לביכורים ואילו חלה לא כתיב בהאי ענינא כן נ"ל נכון לולי דרש"י ז"ל לא פירש כן ועיין עוד בפרש"י בכתובות דף כ"ה שכתב עוד טעם אחר דתרומות ומעשרות אין נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין בסמוך:

שם ואי כתב רחמנא ביכורים ולא כתב מלך ה"א מלך דדרכו לכבש לאלתר ואידך ניכתוב מלך ולא בעי ביכורים ואנא אמינא מה מלך דלכבש לאחר ירושה וישיבה ביכורים לא כ"ש וכתבו בתוספות ישנים דהשתא לית ליה הך סברא דלעיל ביכורים דמתהני מיניה לאלתר עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהשתא חזר בו תכ"ד מהאי סברא ולא פירש אמאי לא משמע ליה השתא הך סברא דלעיל אמנם לולי דברי התוספות ישנים היה נ"ל דהנך תנאי פליגי בפלוגתא דתנאי בסנהדרין פ' כהן גדול דאיכא למ"ד התם דזקנים שבדור כהוגן שאלו תנה לנו מלך לשפטינו ונערים שבהן קלקלו ואמרו יצא לפנינו וילחם מלחמתנו נמצא דלפ"ז לקושטא דמילתא מלך אין דרכו לכבש וא"כ איכא למימר דהא דקאמר לעיל אי כתב ביכורים ולא כתב מלך ה"א מלך דרכו לכבש והיינו לצריכות' בעלמא דאי לא הוי כתיב במלך וירשת וישבת הייתי אומר דלאלתר משום דדרכו לכבש מש"ה כתב רחמנא במלך וירשת וישבת דלקושטא דמילתא אין דרכו לכבש ומש"ה נצטוו בפירוש שלא למנות מלך אלא אחר הכיבוש למען ידעו כי ה' יצא לפניהם ללחום מלחמתם ולא נצטוו למנות מלך אלא לשפטם בלבד ולפ"ז קאמר נמי שפיר דאי כתב מלך לא הוי ידעינן ביכורים משום דקמיתהני מיניה לאלתר משא"כ במלך הוי איפכא אבל אידך תנא דס"ל דהוי שני כתובים ס"ל כאידך תנאי ר"פ כ"ג בסנהדרין דמצות מלך היא מצוה גמורה שיצא לפניהם במלחמה וא"כ הך סברא דמלך דרכו לכבש לפי האמת אלים טובא ושפיר ילפינן מיניה ביכורים דאי משום דמיתהני מיניה אפ"ה מלך דדרכו לכבש עדיף מיניה טובא כן נ"ל ועוד אבאר בסמוך בענין אחר ודו"ק:

שם ואידך אי הוי כתיב הכי ה"א מידי דהוה אחלה. ונראה דאידך תנא דלעיל דס"ל דהוי שני כתובים משמע ליה דלא הוי שייך למילף ביכורים מחלה כיון דשני קרא בלישנא דביכורים הוי כתיב כי תבואו אל הארץ ובחלה כתיב בבואכם וכדאיתא בסיפרי הובא בלשון רש"י סוף פירקין דמה"ט דמשונה ביאה זו דחלה הוא דילפינן דחלה נוהג מיד כשנכנסו לא"י ואידך תנא לית ליה האי סברא ועוד יש לפרש לפי מאי דפרישית לעיל דאדרבא איכא למילף טפי ביכורים מתרומה בהקישא ועוד דבביכורים גופא כתיב אשר תביא מארצך דמשמע נמי לאחר ירושה וישיבה כמו בתרומה כדפרישית בשיטת רש"י דלקמן סוף פירקין אלא דאכתי ס"ד דנהי דירושה וישיבה דביכורים לא איצטריך לגופא אפ"ה כתביה רחמנא ללמד על כל ביאות שבתורה דלאחר ירושה וישיבה ואהא מסיק לעיל בסמוך שפיר דלהא נמי לא איצטריך דבלא"ה הוי ילפינן לכולהו ביאות בק"ו ממלך דדרכו לכבש אע"כ דאדרבה כתב ביכורים דליהוי שני כתובים משא"כ אידך תנא דמשמע ליה האי סברא דמידי דהוי אחלה ס"ל דתרומה גופא לא ידעינן דלאחר ירושה וישיבה אלא לבתר דכתיב בביכורים להדיא וילפינן תרומה ומעשרות מביכורים בהקישא כדפרישית ואי לא הוי כתב בביכורים הוי ילפינן לכולהו מחלה כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה מושב דכתב רחמנא ובד"ה בזמן דאיכא פסח כו' עיין במהרש"ל זמהרש"א ויש לי לדקדק בדבריהם אלא דלפי שלכל הפירושים הדיבור הראשון הוא גליון לא רציתי להאריך בהן. אמנם במה שהקשו בתוספות ביאה דכתיב בפסח למה לי ותירצו די"ל עשה מצוה זו כו' ולפ"ז אכתי תיקשי דהמקשה מתפילין ופטר חמור דלא אסיק אדעתא הך דרשא דעשה מצוה זו א"כ אמאי לא קשיא ליה מביאה דפסח דכתיב מקמי תפילין ופטר חמור אלא דאיכא למימר דמביאה דפסח לא פסיקא להקשות דאפשר דבאמת לא נתחייבו עד ביאתן לארץ והך פסח דמדבר ע"פ הדיבור היה כמו שכתבו התוספות בד"ה הואיל ונאמרה לחד שינוייא והתוספות גופייהו לא קשיא להו הכא אלא לאידך שינויא דלעיל דאפשר דלא ס"ל הא מילתא דפסח מדבר היה ע"פ הדיבור משא"כ מתפילין ופטר חמור מקשה הש"ס שפיר בפשיטות וכדפרישית בתחלת סוגיין דלכ"ע נהגו במדבר ולדורות אף בח"ל כמו שהארכתי מסוגיא דפ"ק דבכורות ועיין במה שכתבתי לעיל כיוצא בזה על קושיית מהרש"א מביאה דחדש:

בד"ה ממחרת הפסח כו' הקשה הר"א אבן עזרא כו' עד סוף הדיבור. עיין בתוספות בפרק קמא דראש השנה דף י"ג שהביאו התוספות באריכות לשון הירושלמי בפ"ק דחלה דפלוגתא דאמוראי היא אי ממחרת הפסח דקרא איירי בט"ו בניסן כפירוש ר"ת כאן או בט"ז בניסן כפירוש ר"י וע"ש בחידושינו. מיהו נראה דאפ"ה הוצרכו ר"ת ור"י כאן לפרש כן ליישב סברת המקשה דהכא דמקשה בפשיטות למ"ד לאחר ירושה וישיבה מההיא קרא ולא משמע ליה לפרש ממחרת הפסח בט"ו בניסן דמיקרי נמי ממחרת הפסח וע"ז מפרש ר"ת דלשון הפסוק ע"כ משמע ליה הכי ומקלי לחוד קשיא ליה דמעיקרא לא אכול ואפ"ה משני שפיר לא הוו צריכי דיתורא דקרא להכי אתא כמו שאבאר ור"י מפרש בפשיטות דע"כ ממחרת הפסח איירי בט"ז בניסן דאל"כ למאי איצטריך כו' עיין בסמוך מיהו במה שמפרש ר"ת דבט"ו אכלו מצות מן הישן משמע לכאורה דפשיטא ליה דאיסור חדש בכניסתן לארץ לא היה נוהג אלא בתבואה חדשה ולא בשל אשתקד וזה דלא כשיטת הירושלמי דנהג אף בשל אשתקד ע"ש אלא דיש ליישב שיטת ר"ת ג"כ כמסקנת הירושלמי דהיו אוכלים מצה ממה שתגרי אומות העולם מוכרין להם וכמו שאבאר באריכות בקונטרס בדיני חדש בעזה"י:

ביאה ומושב כתיב בהו. והיכי יליף מיניה מושב בלא ביאה דלמא האי דמפרש ביה ביאת הארץ הוא דלא בעי למימר כל מקום שאתם יושבים אבל מושב בלא ביאה אימא לך אפילו ח''ל: ה''ק. רבי ישמעאל שכל מקום שנאמר ביאה ומושב וחדש אתא ר' ישמעאל לאשמועינן דכתיב ביה נמי ביאת הארץ ומושבות: במאי קמיפלגי. מה ראה ר''ע שלא למד כר' ישמעאל דכיון דכתיב ביאה ומושב בארץ קאמר לאחר ירושה וישיבה: ר' ישמעאל סבר לא קירבו נסכים במדבר. ואע''ג דכתיב במילואים (שמות כט) וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב ביה נסכים בעולת התמיד בקרבן ציבור הוא דהוו אבל היחידים לא נתחייבו בנסכים אלא מביאת הארץ ואילך לאחר ירושה וישיבה: ור''ע סבר קירבו נסכים. ליחיד במדבר משקרבו לרבים הלכך על כרחך אי להטעינה נסכים לבמה גדולה לא אצטריך קרא שכבר טעונה ועומדת וביאה האמורה כאן לא הוזכרה אלא מפני במת יחיד שהותרה בביאתן לגלגל כל י''ד שנה ובא הכתוב להטעינם נסכים: האי תנא דבי ר' ישמעאל. דלעיל דלית ליה ירושה וישיבה אלא היכא דכתיב מושב עם ביאה מפיק מאידך תנא מוצא מדעתו של תנא אחר דאפילו לא כתיב אלא ביאה לחודה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה: ופרט לך באחת מהן. גבי מלך כתיב (דברים יז) כי תבא אל הארץ וגו' וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך: וביכורים. והיה כי תבוא אל הארץ (שם כו) דפריש בה נמי ירושה וישיבה: מלך דדרכו לכבוש. ישימו עליהם לאלתר ויצא לפניהם: מידי דהוה אחלה. דהכל מודים שנתחייבו בה מיד דכתיב בה (במדבר טו) בבואכם ותניא (בספרי פ' שלח לך) משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנאמר בהן כי יביאך כי תבאו וכאן נאמר בבואכם מכיון שבאו נתחייבו: למה לי. כיון דחובת הגוף היא פשיטא דנוהגת בכל מושבות: תבעי קידוש. ב''ד ולא נהיג קידוש אלא ביהודה כדאמר בסנהדרין (דף יא:) כל דרישות שאתה דורש יהיו בשכנו של מקום. גבי חלב ודם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג): גבי מצה. בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות יב): יאכלוהו. לפסח: בשלמא למ''ד כו'. ומושב דכתיב גבי חדש לאו לירושה וישיבה אתא היינו כו':

במאי קמיפלגי. פי' בקונטרס מה ראה ר''ע לחלוק על ר' ישמעאל אבל לא בעי מה ראה רבי ישמעאל לחלוק על ר''ע משום דדריש לכם במה הנוהגת בכולכם כדפי' בקונטרס לעיל: לא קירבו נסכים במדבר. פי' עד שנתיישבו בא''י משום דכתיב בכל מושבותיכם ואע''ג דכתיב גבי מילואים וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב בהו נסכים בעולת תמיד בקרבן ציבור הוא דהואי אבל קרבן יחיד לא נתחייב בנסכים אלא מביאת הארץ ואילך ולאחר ירושה וישיבה ועל כן לא נתחייבו בנסכים במדבר דאי נתחייבו שוב לא הפסיקו אפילו בגלגל ור''ע סבר קירבו נסכים במדבר פי' ונסכים דכתיב בפ' שלח לך היינו נסכי יחיד אף בבמת יחיד דאי להטעין נסכים לקרבן יחיד בבמה גדולה לא איצטריך קרא שכבר טעונה ועומדת מזמן שהיו במדבר וא''כ מושב דקאמר לא לאחר ירושה וישיבה קאמר שהרי במדבר הקריבום שהיה קודם ולא בא אלא להתיר קרבן יחיד בבמת יחיד בביאתן לגלגל כל י''ד שנה ובא הכתוב להטעינם נסכים: הואיל ונאמרה ביאה בתורה סתם. בפ' בהעלותך על בחדש הראשון פי' רש''י דפרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת שאין מוקדם ומאוחר בתורה ולמה לא פתח בזו מפני שהוא גנותן של ישראל שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד וא''ת ולמה לא הקריבו וי''ל דסבירא להו כתנא דהכא דאמר שכ''מ שנאמר ביאה אינו אלא אחר ירושה וישיבה ובפסח נאמר ביאה וא''ת א''כ היאך הקריבו גם פסח זה וגם אותו פסח שעשו בימי יהושע קודם שנכבשה ונחלקה הארץ וי''ל שעשו ע''פ הדיבור וא''ת כיון שמן הדין לא היה להם לעשות מה גנות היה להם וי''ל דהיינו גנותם שנשתהו ליכנס לארץ עד מ' שנה מפני עון מרגלים ולפיכך לא נצטוו ואם היו זוכים ליכנס לארץ מיד היו מצווים מיד עוד י''ל דס''ל כי האי תנא דאמר דביאה הכתוב גבי תפילין משמע עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וכן משמע ביאה דכתיב גבי פסח וא''ת א''כ למה לא עשו כי אם פסח אחד וי''ל לפי שהיו רובם ערלים וכתיב (שמות יב) כל ערל לא יאכל בו והיינו גנותם ומ''מ אינם חוטאים במה שלא עשו אותו דהא ערל אסור באכילת פסח וא''ת למה לא מלו לפי שלא נשבה להם רוח צפונית כל ארבעים שנה שהיו במדבר לפי שהיו נזופים בעון מרגלים וכן משמע במסכת חגיגה. (דף ו.): [בכורים לא כ''ש כו'. לית ליה השתא הך סברא דלעיל בכורים דמתהניא לאלתר] ת''י: מושב דכתב רחמנא גבי מצה למה לי. תימה דבסוף ערבי פסחים (פסחים דף קכ:) מפיק מיניה לקובעו חובה בזמן הזה וי''ל דשמא תנאי הוא דהאי תנא מפיק ליה מבערב תאכלו מצות: בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא קמ''ל מושבותיכם. וא''ת ביאה דכתיב גבי פסח למה לי וי''ל דאתא לומר עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ וא''ת מבערב תאכלו מצות (שמות יב) נפקא דהכתוב קבעו חובה ועל כרחך שלא בזמן פסח מיירי דאי בזמן פסח מעל מצות ומרורים נפקא (פסחים דף קכ.) וי''ל דתרי קראי מושבותיכם ובערב תאכלו מצות צריכי חד לח''ל בזמן שבית המקדש קיים וחד לחוצה לארץ בזמן שאין בית המקדש קיים: ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול: הקשה ה''ר אברהם אבן עזרא היכי אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר דלמא ממחרת הפסח ממחרת שחיטת הפסח קאמר דהיינו ט''ו בניסן שעדיין לא נקרב העומר דהכי נמי אשכחן בפרשת מסעי דכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והם יצאו בט''ו ואומר ר''ת דהאי ממחרת הפסח דהכא היינו ט''ו בניסן נמי קאמר וה''פ דקרא ויאכלו מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח שהרי הוצרכו לאכול מצות וקלוי דהיינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ט''ז בניסן לאחר שקרב העומר וה''נ אשכחן ט''ז דאיקרי בעצם היום הזה דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ור''י מפרש נהי דבעלמא ממחרת הפסח הוי ט''ו הכא ר''ל ט''ז ולשון התורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד ועל כרחך צ''ל כן דאם לא כן אמאי איצטריך למימר מעיקרא לא אכול הא אין לחלק בין ט''ו לקודם ט''ו כיון דאכתי לא איקרב עומר אלא פשיטא דר''ל ט''ז דהיינו ממחרת אכילת הפסח וההיא דפ' מסעי ר''ל ממחרת שחיטת הפסח כדפירשתי. [וע''ע תוס' ר''ה יג. ד''ה דאקריבו]: