דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

ואמר מר  "והקריבו" - זו קבלת הדם, וכתוב "בני אהרן", מיעטה התורה, שרק בני אהרן מקבלים את הדם ולא בנות אהרן:

שנינו במשנה והזאות:

והוינן בה הזאה דהיכא? על איזה הזאה מדברת המשנה?

אי כוונת המשנה להזאת הדם דפרה אדומה, הרי "אלעזר" כתוב בה בפרשה, ואפילו שאר כהנים פסולים בה, כל שכן נשים פסולות!

אי כוונת המשנה להזאת הדם דפנים כגון: הזאה על הפרוכת ומזבח הזהב האמורים לגבי פר כהן המשיח ופר העלם דבר של ציבור, הרי "הכהן המשיח" [ויקרא ד ה] כתוב בה, למעט כהנים הדיוטים וכל שכן נשים.

אלא כוונת המשנה להזאה דבן עוף, שכתוב בחטאת העוף [ויקרא ה ט] "והזה מדם החטאת", ובזה המשנה הוצרכה להשמיענו שנשים פסולות.

דאתיא [שנלמד] בקל וחומר מזריקת דם של עולת בן צאן שכתוב בו [ויקרא א יא]: "וזרקו בני אהרן": ומה בן צאן, שלא קבע לו כהן לשחיטתו, שהשחיטה כשרה בזר, שכתוב [שם ה]: "ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן" - שרק מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזר, ובכל זאת קבע לו הכתוב כהן להזאתו כמו שנאמר "וזרקו בני אהרן" למעט כהנת.

אם כן חטאת בן עוף, שקבע לו כהן למליקתו שכתוב [שם טו] "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו" - אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו, ומכאן שגם הזאת הדם של חטאת העוף אינה אלא בכהן ולא בכהנת:

שנינו במשנה: חוץ ממנחת סוטה ונזירה.

אמר ליה רבי אליעזר לרבי יאשיה דדריה [שהיה בדורו אמורא כמותו] [ואינו רבי יאשיה קשישא בר פלוגתיה של רבי יונתן שהיה קיים עדיין בזמן רבי אלעזר].

וכך אמר לו: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי להא שמעתתא [לא תשב עד שתפרש לי מימרא זו]: מנין נלמד למנחת סוטה שטעונה תנופה?

ומקשינן: וכי רבי אליעזר שאל את רבי יאשיה מנלן? והרי בגופה של הפרשה שם כתיב [במדבר ה כה]: "והניף את המנחה"!

אלא כך שאל אותו, תנופה בבעלים מנלן שתהא הסוטה עצמה מניפתה, שמא לכהן דיבר הכתוב, כמו שנאמר [שם]: "ולקח הכהן מיד האשה"?

ומתרץ: אתיא [נלמד] בגזירה שוה "יד" "יד" משלמים, כתיב הכא במנחת סוטה [במדבר ה כה]: "ולקח הכהן מיד האשה", וכתיב התם בשלמים [ויקרא ז ל]: "ידיו תביאנה", מכאן שמשווים את התנופה של מנחת סוטה לתנופה בשלמים.

מה כאן במנחת סוטה כהן מניף, אף להלן בשלמים כהן מניף.

מה להלן בשלמים בעלים מניפים, אף כאן במנחת סוטה בעלים מניפים.

הא כיצד גם הבעלים וגם הכהן מניפים? כהן מכניס ידו תחת יד בעלים ומניף יחד עם הבעלים [7].

מכאן שהאשה מניפה במנחת סוטה, שהרי היא הבעלים.

אשכחן [מצאנו] לגבי סוטה שהאשה מניפה את המנחה. נזירה מנלן שהאשה מניפה את הזרוע והחלה והרקיק של קרבן נזירותה?

אתיא [נלמד] בגזירה שוה "כף" "כף" מסוטה, שבפרשת סוטה כתוב [במדבר ה יח]: "ונתן על כפיה", ובפרשת נזיר כתוב [במדבר ו יט]: "ונתן על כפי הנזיר", מכאן שהבעלים מניפים, ודין הנזיר והנזירה שוה, שנאמר בראש הפרשה: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר" [8].

מתניתין:

כל מצוה שהיא תלויה בארץ, דהיינו, מצוה הנוגעת לקרקע, כגון שמיטת הקרקע בשביעית וביובל, או הנוגעת לגידולי קרקע, כגון הפרשת תרומות ומעשרות, אינה נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, ולא בחוץ לארץ.

ומצוה שאינה תלויה בארץ, שאינה אמורה לגבי קרקע, אלא היא מוטלת על גופו של אדם, כגון שמירת שבת והנחת תפילין, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

הערות

[7] לדעת התוס' בתירוץ הראשון, הכהן מניח את ידו תחת ידי הבעלים ממש, ויד הבעלים אינו נחשב חציצה משום שכך הוא דרך מצוותו. ולפי התירוץ השני של התוס', הבעלים אוחזים למעלה בכלי והכהן בשולי הכלי כדי שלא יהיה חציצה. וכן כתבו התוס' במנחות [סא ב ד"ה כהן], והביאו שם בשם רש"י שלא איכפת לנו אם יש בתנופת הכהן חציצה, כיון שעיקר התנופה היא בבעלים, אבל התוס' שם דוחים סברא זו, כיון שתנופת הכהן היא מן התורה, ומסתמא שייך בו חציצה.

[8] רמב"ם.

"והקריבו" זו קבלת הדם.

על מה שנאמר במשנה והזאות שואלים: הזאה דהיכא [של היכן], באיזו הזאה מדובר? אי [אם] זו של פרה אדומה, הלא "אלעזר" כתוב בה (במדבר יט, ד), שאותה הזאה עושה דווקא או הסגן ואפילו כהנים אחרים פסולים בה וכל שכן נשים. אי [אם] הזאה שעושים בפנים, כלומר, בקדשי הקדשים "הכהן המשיח" כתוב בה (ויקרא ד, טז–יז) ואם כן שוב אין פה מקום לספק. אלא הזאה שמזים את דם חטאת בן עוף.

דאתיא [שבאה, נלמדת] בקל וחומר מבן צאן. כיצד: ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו, שלאו דווקא כהן חייב לשוחטו אלא כל אדם רשאי לשחוט את הקרבן — בכל זאת קבע לו כהן להזאתו, שכן נאמר "וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו..." (ויקרא א, יא), אם כן בן עוף שקבע לו כהן למליקתו שהיא העבודה המקבילה לשחיטת בן צאן — אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו? ומכאן למדים שהיא דווקא בכהנים — גברים, ולא בנשים.

א שנינו במשנה: חוץ ממנחת סוטה ונזירה שאותן הנשים מניפות. אמר ליה [לו] ר' אליעזר לר' יאשיה דדריה [בן דורו], כלומר, לאמורא ר' יאשיה, ולא לתנא בשם זה, שהיה גדול ממנו: לא תיתיב אכרעך [תשב על רגליך] עד דאמרת [שתאמר] לי להא שמעתתא [את ההלכה הזו]: מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה? ותוהים: מה מקום יש לשאלה מנלן [מניין לנו]?! והלא בגופה כתיב [בפרשת סוטה עצמה נאמר]: "והניף את המנחה"! (במדבר ה, כה) אלא כך היתה השאלה: שצריך תנופה בבעלים מנלן [מניין לנו]? שמא הכוונה היא שהכהן בלבד מניף?

והשיב ר' יאשיה: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו בגזירה שווה "יד" "יד" משלמים. כתיב הכא [נאמר כאן] במנחת סוטה "ולקח הכהן מיד האשה" (שם) וכתיב התם [ונאמר שם] "המקריב את זבח שלמיו... ידיו תביאינה...

להניף אותו תנופה" (ויקרא ז, כט–ל), מה כאן בסוטה כהן מניף ("ולקח הכהן") — אף להלן בשלמים כהן מניף, מה להלן בשלמים בעלים מניפים ("ידיו תביאנה") — אף כאן בסוטה, גם בעלים מניפים. הא כיצד מקיימים את שני הכתובים יחד שגם הכהן וגם הבעלים יניפו? כהן מכניס ידו תחת יד בעלים ומניף, נמצא שגם הכהן וגם הבעלים מניפים.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה לסוטה, נזירה מנלן [מניין לנו] שהיא מניפה? ומשיבים: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה, של המלים: "כף" האמור בנזירות ("ונתן על כפיה נזיר". במדבר ו, ט) ו"כף" האמור בסוטה ("ונתן על כפיה". שם ה, יח) וכמו שהסוטה מניפה גם נזירה מניפה.

ב משנה כל מצוה שהיא תלויה בארץ — אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, ושאינה תלויה בארץ — נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And the sons of Aaron shall present,” this is collecting the blood.

The Gemara discusses the mishna’s ruling that women do not perform sprinkling: To which sprinkling is this referring? If this is the sprinkling of the ashes of the red heifer, “Elazar” is written with regard to that action (Numbers 19:4), i.e., this sprinkling is performed by the deputy High Priest. If even other priests cannot perform it, certainly women cannot. If this is referring to the sprinkling performed inside the Holy of Holies, the phrase: “The anointed priest” (Leviticus 4:16), is written with regard to that rite, and consequently there is no question that women are ineligible. Rather, it is referring to sprinkling the blood of a bird-offering.

The Gemara explains that this is derived through an a fortiori inference from a sheep offering: If with regard to a sheep offering, concerning which the Torah did not establish a priest for its slaughter, since it may be slaughtered by anybody, the Torah nevertheless established a priest for its sprinkling, as the verse states: “And the sons of Aaron, the priests, shall sprinkle its blood” (Leviticus 1:11), is it not logical that with regard to a bird-offering, concerning which the Torah established a priest for its pinching, an act parallel to slaughtering a sheep, the Torah likewise established a priest for its sprinkling? This proves that the sprinkling of the blood of a bird-offering can be performed only by priests, not by women.

§ The mishna teaches that these mitzvot apply specifically to men but not to women, except for the meal-offering of a sota and a nazirite woman, which these women wave. Rabbi Elazar said to Rabbi Yoshiya of his generation, i.e., the amora who was his contemporary, not the tanna with the same name who lived earlier: Do not sit down until you explain this statement to me; from where is it derived that the meal-offering of a sota requires waving? The Gemara expresses surprise: What is the meaning of the question: From where do we derive it? It is written in the chapter dealing with a sota itself: “And he shall wave the meal-offering” (Numbers 5:25). Rather, the question is as follows: From where do we derive that the waving is performed by the owners? Perhaps only the priest waves it?

Rabbi Yoshiya responded: This halakha is derived through the verbal analogy of the term “hand” stated with regard to a sota from the term “hand” stated with regard to a peace-offering. It is written here, with regard to the meal-offering of a sota: “And the priest shall take the meal-offering of jealousy from the woman’s hand and he shall wave the meal-offering” (Numbers 5:25), and it is written there: “His own hands shall bring the offerings of the Lord made by fire; the fat with the breast shall he bring, that the breast may be waved before the Lord” (Leviticus 7:30).

Just as here, with regard to a sota, a priest performs the waving, so too there, with regard to a peace-offering, a priest performs the waving. And just as there, with regard to a peace-offering, the owner performs the waving, as indicated by the verse, so too here, with regard to a sota, the owner performs the waving. How so? How can both the priest and the owner perform the waving? The owner places his hands beneath the peace-offering, and the priest places his hand under the hand of the owner and waves it together with him.

The Gemara asks: We found a source for the meal-offering of a sota; from where do we derive that a nazirite woman also waves her meal-offering? The Gemara answers: It is derived through a verbal analogy of the term “palm” stated with regard to naziriteship from the term “palm” stated with regard to a sota. The verse concerning naziriteship states: “And he shall place them upon the palms of the nazirite” (Numbers 6:19), and the verse concerning a sota states: “And he shall place it on her palms” (Numbers 5:18). Just as a sota waves her meal-offering, so too, a nazirite woman waves hers.

MISHNA: Any mitzva that is dependent on the land [aretz] applies only in Eretz Yisrael, and any mitzva that is not dependent on the land applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא הזאה דבן עוף דאתי בקל וחומר מבן צאן. פירוש אעפ"י שבכלל ההזאות זריקת דם דבן צאן אי אפשר לומר דמתניתין לבן צאן אתא דאם כן ליתני זריקות כיון דלהזאות לא איצטריך לפיכך אמרו דמזריק' דבן עוף קאמר שהכתוב קראה הזאה דכתיב ביה והזה מדם החטאת והקשה הראב"ד ז"ל ולימא הזאת שמן של מצורע דכתיב ויצק על כף הכהן השמאלית והזה באצבעו ותירץ דעדיפא מינה אמרינן דלא כתיב בה כהן כלל דבמליקה כתיב ובהזאה לא כתיב בהדיא אי נמי הזאות סתם דמים משמע וכל במשמע:

אלא הזאה דבן עוף הקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אוקמו שמן בהזאת של מצורע דכתיב ויצוק על כף הכהן השמאלית והזה באצבעו ותירץ דעדיפא מינה אמרי' דלא כתיב התם כהן בהדיא אלא ביציקה על כפו ובהזאה לא כתיב בהדיא והנכון דלשון הזאה סתם הזאת דמים משמע ולא הזאת שמן מיהו כולם בכלל:

מתניתין כל מצוה שאינה תלוייה כו'. חוץ מן הערלה וכלאים פי' שאע"פ שהן חובת קרקע נוהגת אף בחוצה לארץ פי' כלאים מדברי סופרים וערלה הלכה למשה מסיני כדאיתא בגיטין (לט) ופריך בירושלמי אמאי לא תני חלה פי' וה"ה לתרומה ומעשרות שנוהגין במקצת מקומות שבחוצה לארץ הקרובות לארץ כגון מצרים וכל השנויים במס' ידים ונקיט חלה משום שנוהגין בה אפי' במקומות רחוקים מא"י כדאיתא במתני' דשלש ארצות לחלה אע"ג דההוא מדרבנן הא קתני כלאים דהוה דרבנן ופריך א"ר יוסי לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ובעכו"ם אבל בחלה בישראל נוהגת ובעכו"ם א"נ ושמעינן מהכא אגב אורחין שהערלה נוהגת אפילו בשל עכו"ם והכי נמי איתא בתוספתא בהדיא עכו"ם שנטע חייב בערלה וכן ביבמות בסופו עכו"ם שהביא פירות בשוק ואמר של ערלה הן של עזקה הם אינו נאמן טעמו דאינו נאמן משום דלהשביח מקחו קאמר הא אלו ידעינן ודאי דערלה הוא אסור והן הא שנוייא בפירוש במסכת ערלה. הערלה וכלאי הכרם שוים בין בעכו"ם בין בישראל ובמסכת ע"ז נמי אמרינן מפני מה אסרו גבינות העכו"ם מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה בכל הני משמע שערלה נוהגת בשל עכו"ם וא"כ תקשה לן הא דאמרי' בת"כ ונטעתם פרט לשנטעו עכו"ם: וי"ל דהתם לא ממעט אלא מה שנטעו עכו"ם בארץ קודם שיכנסו ישראל לארץ שאין ערלה נוהגת בו ואסיקנא בגמרא דאפילו למאן דאמר דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני כך נאמרה הלכה דודאי אסורה אבל ספיקא מותר ויורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכרם רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ כלל ואינו צריך פדיון וכן היא בירושלמי וכן קבלתי מפי מורי נר"ו בשם רבו ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל:

רבי אליעזר אומר אף החדש כלומר נוהג בחוצה לארץ מן התורה דמושב בכל מקום שאתם יושבים משמע והלכתא כותיה דסתם לן תנא כותיה החדש אסור מן התורה בכל מקום והכי איתא במנחות דחדש אסור בזמן הזה עד נהגו תמניסר משום ספיקא:

המשנה העשירית ואינה מכונת הפרק אלא שבאה על ידי גלגול כמו שביארנו בתחלת הפרק והוא שאמר כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש אמר הר"ם פי' הם המצות אשר אינם נתלות בקרקע ואמנם הם חובת הגוף ושהיא תלויה בארץ הם אשר הם חובת קרקע וכבר ביארנו בסוף מסכת חלה שאסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני וכלאי הכרם מדרבנן אמנם כלאי זרעים הנה מותר לזרעם בחוצה לארץ והלכה כר' אליעזר שאמר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע"פ שהיא תלויה בארץ כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה:

אמר המאירי פירשו בגמרא שאינה תלויה בקרקע אלא שהיא חובת הגוף ר"ל שהיא מוטלת על גוף האדם ולא על קרקע או גדוליו נוהגות אף בחוצה לארץ אפילו באותם שכתוב בהם ביאה ר"ל כי יביאך כגון תפלין ופטר חמור ואין צריך לומר אותן שאין כתוב בהם ביאה כגון שבת וע"ז ודומיהן ושהיא תלויה בארץ ר"ל שאינה חובת הגוף אלא שהיא מוטלת על הקרקע או גדוליו כגון תרומות ומעשרות לקט שכחה ופיאה ושביעית ודומיהן אין נוהגות אלא בארץ אפילו מדברי סופרים חוץ מן הערלה והכלאים ר"ל כלאי הכרם שאע"פ שהם חובת קרקע נוהגים אף בחוצה לארץ ומכל מקום דוקא בשתיהם מדברי סופרים ר' אליעזר אומר אף החדש שאע"פ שהוא חובת קרקע נוהג בחוצה לארץ ואיסורו מן התורה אף בחוצה לארץ ואף בזמן הזה וכן הלכה ובתלמוד המערב שאלו מפני מה לא הוציאו אף חלה מן הכלל שהיא חובת קרקע ונוהגת בחוצה לארץ מדברי סופרים והיא השאלה בתרומות שנוהגות בחוצה לארץ במקומות הקרובים לארץ ותירצו בה לא תני מתניתין אלא דברים שנוהגים בישראל ובגוים אבל חלה אינה נוהגת בעיסת גוי דכתיב עריסותיכם והיא החשובה בתרומות דכתיב דגנך ולא דגן גוי ולפי דרכך למדת שהערלה נוהגת בנטיעת גוי וכן פסקוה גדרלי המחברים בין כשנטעה נכרי לעצמו בין שנטעה לישראל ומה שאין נמנעין עכשו לקנות ענבים מגפניהם אע"פ שמבריכין בהם והברכה חייבת בערלה שמא מפני שספק הוא וספק ערלה שלהם מותר או שמא הברכה שנוהגין בה עכשו אינה חייבת בערלה שכשיש לשרש שני ראשים או שלשה או כמה עושין חפירות ארכות וכל אחת סמוכה לשרש ומבריכין ומכסין עלה עפר היין מן הראש היוצא ואינו נפסקת מן השרש לעולם וכן לעולם יונק מן השרש ואין בזה איסור ערלה ומכל מקום קצת חכמי צרפת הקשו בה ממה שאמרו במסכת ערלה נכרי שנטע פטור מן הערלה ופירשו שכל שהנכרי נוטע בשלו פטור אבל נטע בשל ישראל חייב בין שנטע בשכירות בין שנטע באריסות ואין קושיא ממה שאמרו במסכת ע"ז מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה שמאחר שלשרף ערלה הוא צריך אף הוא מביאה מנטיעות של ישראל או מאריסותו שעם ישראל וכן מה שאמרו בסיפרי ונטעתם כל עץ מאכל פרט לגוים פירושו בנטיעת גוי בשלו ויש נוטים לאסור אף בשלו והם מפרשים אותה של ספרי להוציא נטיעות שמצאו ישראל נטועות מיד גוים כשבאו לארץ אף בשדה שהחזיקו ישראל בהם אחר כן וכן מה שאמרו פירות הללו של ערלה הם שאינו נאמן מפני שלא נתכוון אלא להשביח מקחו אלמא שערלה נוהגת בשל גוים אף זו בשדה ישראל ויגיד עליו רעו ר"ל של עזיקה הם ונראה לומר משדה המשומר ר"ל שעשה בה גדר בשביעית ואם של גוי מה לנו שנאמר שלהשביח מקחו נתכוון הא נטיעת גוי בשל ישראל ובשליחותו חייב:

ואם כן אתה צריך לפרש מה שאין כן בחלה ובתרומה שמרוח גוי אף בשל ישראל פוטר מן התרומות ומן המעשרות וגלגול גוי אף בשל ישראל פוטר מן החלה ואף במסכת מנחות שנאוה כן כמו שנבאר בסמוך ומכל מקום יש מחייבין במרוח גוי וגלגול גוי הואיל ובשל ישראל הוא ואף גדולי הפוסקים סוברים כן ומה שאמרו במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל שלדעת ר' יוסי מירוח גוי וגלגול גוי פוטר הם מפרשים אותו שהגוי מירח וגלגל בשלו ולקח ישראל אחר כן הימנו ומה שאמרו שם במירוח גוי שהחמירו בו שלא לפטור משום בעלי כיסין והיו גאונים מפרשים בה מפני עשירים שהיו להם תבואות הרבה והיו ממרחין אותם על ידי גוים לפטרן מן המעשר אלמא מירוח גוי בשל ישראל פוטר והוא הדין לגלגול הם מפרשים מגזירת בעלי כיסין שהיו מקנים תבואותיהם לגוים ואחר כך לוקחים מהם ומצד שהגוי קונה בכסף היו עושין כן בלא פרהסיא אלמא מירוח גוי בשל ישראל אינו פוטר ואף בראשון של בכורות אמרו הלוקח טבלים מן הגוי ממורחים מעשרם וכו' והקשו דאמרחינהו מאן אי אמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי אלא דאמרחינהו ישראל ברשות גוי ומעשרן דאין קנין לגוי וכו' ופירשו כל המפרשים דאמרחינהו ישראל ברשות גוי שקבל ישראל שדה מן הגוי למחצה לשליש ולרביע ופירוש זה מוכיח להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בשל גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל וכן נראה ממה שאמרו במסכת חלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה נתנה לו משגלגלה פטור והרי להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בעיסת גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל וכן אמרו שם העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה הא אם יש בה כשיעור חייבת מה נפשך אם גוי גלגלה למדת שגלגול גוי בשל ישראל חייבת אם ישראל גלגלה למדת שגלגול ישראל בשל גוי אינו מחייב ואם כן קושיא שבתלמוד המערב חוזרת שהיה לו להוציא חלה מן הכלל שהרי חלה נוהגת בגוי שגלגל מיהא בשל ישראל ואם כן על כל פנים אתה צריך לומר שדעת גדולי הפוסקים בערלה שנוהגת בגוי אף בנטע שלהם מה שאין כן בחלה ומכל מקום איפשר שהערלה והכלאים חיובן מכח הלכה וכמו שאמרו עליהם בגמרא הלכתא גמירא לה וכן אמרו הערלה הלכה ואע"פ שבזו אמרו הכלאים מדברי סופרים איפשר שמתוך שרגילות הלשון להזכירם תמיד עם ערלה הוזכרו כאן ובערלה מיהא אמרו הלכה והוא כעין תורה ודומיא דחדש שהוא מן התורה אבל חלה אינה אלא מדברי סופרים לגמרי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא אי דפרה אלעזר כתיב. תי' מאי קרא פריך למ"ד בפ' טרף בקלפי דלדורות כשרה בכהן הדיוט דדריש אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר וי"ל דפריך למ"ד לדורות בכהן לכהן גדול:

אינו דין שיקבע לו כהן להואתו וא"ת מה לבן צאן שכן קבע לו כלי וכי האי גונא פריך בריש איזהו מקומן ובריש כל המנחות גבי הא דבעי למילף צפון בבן עוף מק"ו דבן צאן וי"ל דהכא לא שייך האי פירכא כיון דכהן גופיה בעי למילף בהזאה ממה שלא קבע לבן צאן לשחיטה וקבע לו להזאה:

כהן מניח ידו תחת הבעלים. וא"ת והא איכא חציצה בין יד הכהן ובין יד מנחה ואמרי' במנחות פ' ב' מדות גבי הא דקאמר דה' קרבן בשותפות אינם טעונים תנופה דהיכי נעביד נינפו הא הויא חציצה ופי' רש"י התם בתנופת כהן לא איכפת לן אי איכא חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא ול"נ דהא תנופת כהן ובעלים ילפי' להו מהדדי בג"ש הילכך נר' לפרש דכהן מניח ידו תחת הבעלים היינו למטה מידי הבעלים כההיא דמסכת ביכורים דתנן מוריד הסל מכתיפו ואוחזו בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף. ומי' מתוך ירוש' דפירקי' משמע שהכהן מניח ידיו ע"י האשה ממש דקאמר בירושלמי ואין הדבר כיעור פי' שנוגע ביד האשה ומשני מביא מפר ואינו חוצץ מביא כהן זקן אפי' תימא כהן ילד אין היצר מצוי לאותה שעה מי' מצי' למימר אעפ"י שיד הכהן למטה מיד האשה פעמים שנוגעים ידו בידיה על ידי שמתעסקים בתנופה:

המליקות דכתיב ומלק אהרן והקטיר איתקש מליקה להקטרה אי קשיא והא כהן כתיב גבי מליקה ומאי איצטרך לאקושי להקטרה יש לומר דהוה אמינא כהן ואפילו כהנת כדאמרינן בפרק הזרוע:

הזאה דהיכא פירש לא לתני זריקת דהוי משמע כל זריקת דם דקדשים אינה נוהגת בנשים כדכתיב וזרקו בני אהרן ולא בנות אהרן אלא תני הזאה וההזאה אינה כתובה אלא במקומות מועטין ואי אפשר לומר בכולן נוהגת באנשים שהרי הזאה דפרה ודחטאת פנימיות אפילו בשאר כהנים אינה נוהגת ואפילו אי גרסינן היכא כתיבא שפיר מיפרשא מפני שאינה כתובה בכל הקרבנות אלא בג' מקומות ואין צריך לשבש הגירסא:

בן עוף שקבע לו כהן למליקתו אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו ראיתי מקשים אמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן בריש פר' איזהו מקומן ובפרק כל המנחות מה לבן צאן שכן קבע לו כלי לשחיטתו ולקבל דמו ונראה לי לתרץ דהתם בעי למילף מליקה דבן עוף משחיטה דבן צאן דתיבעי צפון משו' הכי פרכינן מה לשחיטת בן צאן שכן קבע לו כלי אבל הכא ילפינן הזאה דבן עוף ממליקה דבן עוף שאם מליקתו טעונה כהן כל שכן הזאתו הלכך ליכא למיפרך הכי:

חוץ ממנחות סוטה ונזירה שהן מניפות. קשיא לי כיון דכתיבנא תנופה בנזיר בזרוע בשלה וחלת מצה ורקיק אמאי לא מני להו במנחות בפרק כל המנחות דתנן אלו טעונין תנופה ואינן טעונין הגשה לוג שמן של מצורע ואשמו והביכורין כדברי רבי אליעזר בן יעקב ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן אמאי לא תני וזרוע בשלה וחלת מצה ורקיק של נזיר עיין בקונטרסי בפ' צו בפסוק ידיו תביאנה וקשיא לי נמי דבסוטה בפ' היה נוטל תנן מה בין איש לאשה האיש פורע ופורם כו' אמאי לא תני נמי כל הני דתנן הכי דנוהג באנשים ואין נוהגת בנשים:

כיצד כהן מכניס ידיו תחת יד הבעלים ומניף ראיתי מקשים אמאי לא הוי חציצה דהכי פריך במנחות בשלהי פרק שתי מדות גבי שותפין שהביאו קרבן אחד היכי ניעבדי לינפו כולהו הא הויא חציצה אלמא משמע שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקרבן וראיתי מתרצים דלאו דוקא תחת יד הבעלים אלא אצלם וכשהן חמשה אי אפשר אלא אם כן ישימו ידיהם זה על של חבירו אבל באדם אחד אפשר ולא הוי חציצה וזה התירץ אינו נראה לי כלל דלא קשיא ולא מידי דלא הוי חציצה פסולה אלא בין יד הבעלים ולקרבן דכל תנופה על ידי בעלים כתיבא בשלמים כתיב ידיו תביאנה את אשי ה' ובנזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר ובסוטה כתיב ולקח הכהן מיד האשה אבל בין יד כהן לקרבן לא פסלה חציצה דודאי יד בעלים הויא חוצצת בנתיים:

גמרא אלא הזאה דבן עוף דאתיא בקל וחומר כו' ומה בן צאן כו' ולכאורה הוה מצי למימר הזאה דבן צאן גופיה דכתיב ביה וזרקו בני אהרן דהיינו זריקה והיינו הזאה כמ"ש התוס' לעיל אלא דלרבותא נקט בן עוף אע"ג דלא כתיב ביה מפורש אתיא בק"ו מבן צאן ועוד י"ל דאי אבן צאן הוה ליה למיתני בלישנא דקרא הזריקות וק"ל:

תוס' בד"ה אי דפרה כו' תימה הניחא למ"ד לדורות נמי בעינן כה"ג דומיא דאלעזר כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דהא אלעזר סגן הוה ולא כהן גדול והכי אמרינן בהדיא בפ' טרף בקלפי ונתתם אותה אל אלעזר אותה לאלעזר ולא לדורות א"ד לדורות בכה"ג וא"ד לדורות בכהן הדיוט ולכ"ע מדיוקא דאלעזר סגן הוה דייקינן ליה עיין שם וק"ל:

בד"ה אי דפנים כו' אפילו בכהן הדיוט דמרבינן ליה מן ה' דהכהן המשיח כו' עכ"ל לא מצאתיו כן אלא דבפ"ק דמגילה מרבינן מה' דהמשיח מרובה בגדים אבל כהן הדיוט לא מרבינן מיניה וכפרש"י הכא למעוטי כהן הדיוט וק"ל:

בד"ה ומה בן צאן כו' מה לבן צאן שקבע לו כלי ומ"ה בעי כהן כו' עכ"ל כצ"ל והכי איתא בפרק איזהו מקומן אהך ק"ו דבעי למילף התם צפון בבן עוף אבל עץ ארז ואזוב לא הוזכר שם ולא שייך למיפרך אלא כלי ע"ש ודו"ק:

בא"ד אבל כהן שצריך בכל הזבחים כו' ליכא למעוטי בפירכא כל דהו כו' עכ"ל ולמאי דמסיק שם אותו בצפון ולא בן עוף בצפון ליכא למיפרך אק"ו דהכא מה לבן צאן שטעונה צפון ולהכי בעי כהן מה שאין כן בן עוף דלא בעי צפון לא בעי נמי כהן מהאי טעמא כיון דכהן צריך בכל הזבחים מה שאין כן צפון ודו"ק:

בד"ה מכניס כו' גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כו' והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות איפכא שיד כו' עכ"ל והיינו לפי לשון הכתובים לשנות יד כהן מיד בעלים אבל בשותפים דשוים הם ליכא למימר הכי וק"ל:

בד"ה כל מצוה כו' ואין לומר לפי שאינה אלא מדרבנן דהא חלה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לדחויי דהא קתני ערלה דאינו אלא מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד ואם ספק חייב והוא ניכר היטב כשיונק מן הזקנה כו' עליה נוטין לצד סדן הזקנה כו' עכ"ל רצה לומר לתנא דמתני' הוא ניכר היטב כשרואה האדם בשעת הבצירה להיכן עליה נוטין אבל אם הוא ספק בקונה מן העובד כוכבים לאחר שנבצר ביד עובד כוכבים ואינו רואה עליה נוטין חייב דרובן אינן מחוברין לסדן אבל בזמנו של הר"ש אינן חותכין הזמורה מן הסדן כלל והספק בהן פטור וק"ל:

רש"י בד"ה אי דפנים הזאות דפנים כגון הפרוכת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל מצוה כו' במס' ר"ה לענין ערלה אחד כו' כצ"ל:

תד"ה אי דפנים. דמרבינן ליה מן ה' דהכהן המשיח. ר"ל מן ה' דהכהן וכוונתם על הכהן המשיח דכתיב גבי עבודתו. ובמגילה (ט ב) דדריש ר"מ לרבות מן ה' מרובה בגדים הוא מן ה' דהמשיח דכתיב גבי חטאו. ובת"כ שלפנינו משמע דדריש מן תיבת הכהן דמיותר כולו. גבי עבודת פר כה"מ ע"ש ובק"א. ועל הכהן המשיח דכתיב גבי פר העדה לא נמצא שום דרשה. והמהרש"א ל"ד בכאן:

תד"ה ומה. דבן עוף טעון מליקה בצפון. כצ"ל וכן לקמן צ"ל מליקתו ת' שחיטתו:

בא"ד אבל כהן כו' הלכך ליכא למעוטי בפירכא כל דהוא. מש"כ המהרש"א דליכא למיפרך כו' מה לבן צאן שטעון צפון כו'. לכאורה איכא למילף הק"ו מקדשים קלים דאינן טעונין צפון. ואולי דמ"מ איכא למיפרך שכן מינן טעונין צפון. ומש"כ דמסיק שם אותו בצפון ולא בן עוף בצפון. ל"ד דהמסקנא הוא אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון:

תד"ה מכניס. דה"נ אשכחן גבי בכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כו'. צ"ע דבפ"ג דבכורים מ"ו איתא דהבעלים אוחזין בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו. וכן הביאו בעצמם בסוכה ובמנחות. וגם בסוכה מוקמינן מתניתין דבכורים כראב"י ואיהו אמר שם כהן מניח ידו ת"י הבעלים. אח"ז ראיתי למהרי"ט שכ' דט"ס הוא בדברי התוס' דהכא:

תד"ה כל. אבל תו"מ אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע כו'. עתוי"ט. ול"נ שכוונו להא דדרשינן בב"מ (פח) תבואת זרעך ולא לקוח וע"ש בתוס'. ולע"ד ה"נ לחלק משום דתנן ברפ"ב דחלה דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ומשמע דהוא מה"ת ולכן גזרו בה טפי אטו דנכנסו לארץ ועמש"כ בחדושי להרמב"ם בפ"א מהל' תרומות הל' כ"ב:

בא"ד ואמר התם המבריך בזמן שהוא יונק מן הזקנה פטור מן הערלה ואם סיפק חייב כו'. נ"ל דצ"ל ואם פסק ור"ל דפסק יניקתו מן הזקנה וכמש"כ לקמי' וכשפוסק עליה נוטין כו'. ומהרש"א נראה דגורס ואם ספק. ומה שציירו בקונה לאחר הבצירה כו'. נעלם מכ"ת הירושלמי הביאו הר"ש שם דמיירי שנשרו העלין. וטעמא ע"כ אי משום דרובן אינן יונקין מן הזקנה אי משום ספק ערלה דאסור בארץ ודלא כמש"כ הרש"א לשיטתיה דרובן אינן מחוברין לסדן. אולם כ"ז לר"מ שם אבל לת"ק מותר בסתם דרובן יונקים מן הזקנה ולכן א"ש טעם הר"ש להתיר דפסקינן כת"ק. ועוד דהתוס' מיירי בחו"ל ושם אפי' לר"מ מותר מספק לפי טעם הב' שכתבתי:

בא"ד שאם אדם יודע כו' נזרעו כו' אחר י"ז בניסן. נראה פשוט דט"ס הוא וצ"ל אחר י"ו וכמש"כ לקמי' קודם י"ו. ולשון זריעה שכתבו הוא שלא בדיוק משום דתליא בהשרשה כדאיתא במנחות (ע) במשנה. ומשמע מדבריהם דאם נזרעו ביום י"ו גופי' שרי והיינו ע"כ משום דפוסקין כר"י שם (סח) במשנה דבזמן שאין מקדש אסור כל היום וכרבינא שם בגמרא וא"כ שעת ההיתר הוא סוף היום ולכן אם נזרעו בעוד יום סוף היום מתירן. אבל לכאורה ה"נ דלר"י כל היום גורם ההיתר ולא סוף היום לבד דכיון דדריש עד עיצומו של יום ועד בכלל היינו כל היום כולו. אח"ז מצאתי כן להנו"ב מ"ת חלק או"ח סי' פ"ד ולא זכר מדברי התוס' וכ"מ מסוף דבריהם שכתבו דרוב כו' קודם י"ו בניסן דמשמע דבו גופי' אסור:

הזאה דהיכא אי דפרה אלעזר כתיב בה. נ"ל דעיקר קושייתם בגמ' היא בהא דתנינן במתניתין הזאה טפי מזריקה שנוהג בכל הקדשים משא"כ בהזאה אע"כ כמ"ש התוס' במתני' דהוי בכלל הזאה ואכתי הו"ל למיתני העיקר ולא הטפל אע"כ דנקיט הזאה דהוי רבותא טפי כדאשכחן בכמה דוכתי שהתנא שונה יותר מה שיש בחידושו טפי וזריקה אתא במכ"ש וא"כ מקשה הכא שפיר אי הזאה דפרה לא הוי רבותא טפי מזריקה דאדרבה השתא דתני הזאה דפרה ליכא למשמע מיניה זריקת שאר קרבנות דאיכא למימר שאני הכא דאלעזר כתיב בה וא"כ חמירא טפי דאדרבה איצטריך קרא להכשיר כהן הדיוט למ"ד דכשירה וכה"ג יש לפרש ג"כ בסמוך גבי הזאת דפנים כהן משיח כתיב וכמ"ש התוס' אלא דמ"מ עיקר הקושייא דא"כ טפי הו"ל למיתני זריקה והוי הנך דפרה ודכהן משיח אתיין במכ"ש ומש"ה מסיק הזאה דבן עוף וא"כ דאי שפיר ידעינן דזריקה פסולה בנשים כיון דהזאה דבן עוף לא ידעינן אלא מק"ו דזריקה כן נ"ל נכון:

תוספות בד"ה אי דפרה כו' תימא הניחא למ"ד כו' אבל למ"ד לדורות בכהן הדיוט כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב אלא דנ"ל עוד לפמ"ש התוס' ביומא שמדרב דס"ל שחיטת פרה בזר פסולה ס"ל כמ"ד לדורות בכהן הדיוט וא"כ מקשה שפיר ממ"נ דהא לרב כ"ש דקשה יותר מאי איריא הזאה דפרה הא אפילו שחיטה נמי פסולה דאלעזר כתיב בה ודו"ק:

תוספות בד"ה כל מצוה התלויה בארץ כו' ובירושלמי פריך אמאי לא תני חלה ומשני כו'. וקשה אמאי לא פריך נמי תרומה ומעשר כו' נראה דאהמקשה לא קשיא להו מידי דודאי ניחא ליה לאקשויי מחלה דחלה כתיב בקרא בפ' שלח לך קודם תרומות ומעשרות דכתיבי בפר' קרח ועוד דמחלה קשיא טובא דאע"ג דכתיב ביה ביאה ותליא נמי בקרקע אפ"ה נוהג בח"ל משא"כ בתרומה לא כתיב ביאה אלא דעיקר קושיית התוספות דלענין תרומה ומעשר לא שייך שפיר הא דמשני בירושלמי לפי שאינה בשל עכו"ם דהא למ"ד אין קנין לעכו"ם שייך בהו תרומה מדאורייתא ולענין מירוח העכו"ם נמי פלוגתא דתנאי כו':

בא"ד א"ל לפי שאינה אלא מדרבנן דהא חלה נמי כו' והא דלא כתבו בפשיטות דערלה נמי מדרבנן כמו שכתבו בסמוך בד"ה הרי תפילין דהתם כתבו שפיר דקושית הגמרא הרי תפילין היינו למ"ד דערלה הלכות מדינה משא"כ הכא לא פסיקא להו להקשות אירושלמי בכך דאפשר דסוגיית הירושלמי סברה דערלה בח"ל מדאורייתא דהא לקמן נמי אית בה פלוגתא אי הוה הלכה למשה מסיני או הלכות מדינה:

בא"ד ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר כו' עכ"ל. ומדכתבו לשון ונראה משמע דלא ברירא להו כ"כ והיינו דאע"ג דסתם מתני' היא בפ"ג דערלה החדש אסור מן התורה והערלה הלכה וכלאים מד"ס וקתני לה נמי גבי הלכתא פסיקתא אפ"ה יש לפקפק בזה דאיכא למימר דסתם ואח"כ מחלוקת היא וא"כ אדרבא חכמים דהכא הא ס"ל דאינו נוהג ואע"ג דבשני מסכתות אין סדר למשנה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דהוי סתם ואח"כ מחלוקת אלא דאכתי יש לתמוה דהא במנחות דף ס"ח ע"ב איתא להדיא דר' פפא ור' הונא בריה דר"י ס"ל דחדש בזמן הזה דרבנן ורבנן דבי רב אשי לא אכלי עד אורת' דשיבסר דס"ל חדש בזמן הזה דאורייתא וא"כ מסתמא כרבנן דבי ר' אשי קי"ל דבתראה הוא לגביה דר"פ ור"ה בריה דר"י ועוד דרבינא נמי משמע התם דהכי ס"ל ועוד דלר"פ ור"ה בריה דר"י מיהא נוהג מדרבנן ולהתוס' הכא לא שני להו בין מדאורייתא לדרבנן כדמשמע מהמשך דבריהם הקודמים וכן נראה ג"כ מדכתבו סתם ונראה דחדש נוהג ולא כתבו להדיא דנוהג מדאורייתא ע"כ דעיקר דבריהם כאן לדינא אי נוהג או אינו נוהג כלל והדרא קושיא לדוכתא ובלא"ה קשיא לי אסוגיא דמנחות דאיכא למ"ד דאורייתא ואיכא למ"ד דרבנן וכתבו שם בתוס' דפלוגתא דתנאי היא בפ"ק דקידושין ולענ"ד דלא אשכחן הכא בשמעתין שום תנא דס"ל מדרבנן אלא לר' אלעזר דמתני' הוי מדאורייתא כדמסיק אביי ולת"ק אף מדרבנן אינו נוהג מדלא קתני לה בהדי ערלה וכלאים דהוי נמי מדרבנן לפרש"י ותוס' דשמעתין ואף אם נדחק לפרש דאפשר דת"ק מודה מדרבנן אפ"ה לא אשכחן דס"ל הכי בהדיא וביותר יש לתמוה על לשון תשובת הרא"ש ז"ל כלל ב' דשקלי וטרי בהא אי נוהג בח"ל כסתם משנה דערלה ולא מייתי סוגי' דמנחות כלל ומה שיש ליישב בזה לפי עניות דעתי תיקצר היריע' מהכיל וחברתי ע"ז קונטרס מיוחד בכללי ופרטי דין חדש ושם יבואר ויותר נראה דמה שכתבו התוס' כאן ונראה דחדש נוהג בזמן הזה לאו בעיקר דין חדש איירי אלא דרוצה לומר דנראה דנוהג בזמן הזה אף בשל עכו"ם כמו ערלה דסתם תבואה בזמן הזה בשל עכו"ם איירי ולפ"ז א"ש טפי דהאי ונראה אדבריהם הקודמים קאי וכן נראה ג"כ ממה שכתבו אח"כ ובירושלמי נמי משמע דנוהג אף בשל עכו"ם משמע דמעיקרא נמי איירי בשל עכו"ם ודו"ק ועיין בסמוך:

ה''ג הזאה דהיכא. ול''ג היכא כתיבה: אי דפרה. הזאת דמה דפרה אדומה: אלעזר כתוב בה. ואפילו שאר כהנים פסולין וכ''ש נשים: אי דפנים. הזאה דפנים כגון הפרוכת ומזבח הזהב האמורין בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור: הכהן המשיח כתיב בהן. למעוטי הדיוטים וכ''ש נשים ומאי איצטריך ליה לתנא למיתנייה: הזאת דם עוף. דכתיב בחטאת העוף (ויקרא ה) והזה מדם החטאת ואיצטריך לאשמועינן נשים פסולות ונפקא ליה מק''ו מזריקת דם דעולת בן צאן דכתיב ביה (שם א) וזרקו בני אהרן: לא קבע לו כהן לשחיטתו. שהשחיטה כשרה בזר דכתיב (שם) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר (ברכות דף לא:): להזאתו. לזריקת דמו כדכתיב (ויקרא א) וזרקו בני אהרן: בן עוף שקבע לו כהן למליקתו. דכתיב (שם) והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו: לרבי יאשיה דדריה. שהיה בדורו אמורא כמותו ויש להבין מכאן שעדיין בימי ר''א היה רבי יאשיה בר פלוגתיה דר' יונתן קיים להכי איצטריך למיתני לרבי יאשיה דדריה לאפוקי ר' יאשיה קשישא: בבעלים מנלן. שתהא הסוטה עצמה מניפתה דלמא לכהן קאמר רחמנא כדכתיב (במדבר ה) ולקח הכהן מיד האשה וגו': ה''ג מה כאן כהן אף להלן כהן מה להלן בעלים אף כאן בעלים: ידיו תביאנה. בבעלים כתיב ובתנופה משתעי: כף כף מסוטה. בסוטה כתיב (שם ה) ונתן על כפיה ובנזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר (שם ו): מתני' תלויה ואינה תלויה. בגמ' מפרש להו:

חוץ ממנחת סוטה ונזירה מפני שהן מניפות. וא''ת תיפוק ליה דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דהא אמר בפ''ב דזבחים (דף יז:) דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וי''ל דמיירי שלבשו את הבגדים א''נ י''ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים: אי דפרה אלעזר כתיב בה. פי' בקונטרס אפילו כהן הדיוט פסול וכ''ש נשים תימה הניחא למ''ד לדורות נמי בעי' כ''ג דומיא דאלעזר פריך שפיר אבל למ''ד בכהן הדיוט מרבינן ליה לדורות קשה דמאי פריך הכא גמרא דילמא מש''ה איצטריך (. קרא) הכא למעוטי נשים משום דהעבודה מותרת בכהן הדיוט לדורות וי''ל דה''פ מדאיצטריך התם לרבויי כהן הדיוט מכלל לגבי נשים פשיטא ליה לתנא דאין עבודה כשרה בהן וכן יש לפרש בסמוך אי דפנים וכו': אי דפנים כהן משיח כתיב. פי' בקונטרס הזאת הפרוכת ומזבח הזהב האמורים בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ונראה להר''ם דאע''ג דפר העלם דבר מרבינן התם (ת''כ פ' ויקרא) דעבודתה כשרה אפילו בכהן הדיוט דמרבינן ליה מן ה' דהכהן המשיח אפ''ה מדאיצטריך קרא לרבויי כהן הדיוט דכשר בה מכלל דפשיטא ליה לתנא דנשים אינן כשרות בה: ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזאתו בן עוף שקבע לו כהן וכו'. וא''ת איכא למיפרך מה לבן צאן שקבע לו כלי (עץ ארז ואזוב) ומש''ה בעי כהן להזאתו אבל בן עוף שלא קבע לו כלי להזאתו שהרי הזאה דבן עוף בעצמו של כהן הויא לא בעינן כהן דכה''ג פריך בזבחים (דף מח:) דהתם בעי למילף מהאי ק''ו דהכא דבן עוף טעון שחיטה בצפון אי לאו האי פירכא וי''ל דפירכא זו דטעון כלי הוי פירכא כל דהו דאיכא למימר דהזאה מהניא טפי בעיצומו של כהן יותר מבכלי וא''כ התם דבעי למילף בהאי ק''ו דבן עוף תהא שחיטתו בצפון הוי מילתא רבה דבעי לאתויי צפון דאינו נוהג בכל הזבחים א''כ יש סברא למעוטי צפון מבן עוף בפירכא כל דהו אבל כהן שצריך בכל הזבחים לא הוי מילתא רבה לרבויי בבן עוף הלכך ליכא למעוטי בפירכא כל דהו כדפרישית ועוד י''ל דהכא עבדינן ק''ו הכי ומה בן צאן שאינו טעון כהן בתחילה שהרי שחיטה בזר כשרה טעון כהן בסוף לקבלה ולהולכה ולזריקה בן עוף שטעון כהן בתחילה אינו דין שטעון כהן בסוף שהרי בכל מקום טעון כהן בסוף יותר מבתחילה דעיקר עבודה דקרבן הוי בסוף והשתא הוי ק''ו מיניה וביה ואין להביא בהאי ק''ו שום פירכא.: מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף. וא''ת והא הוי חציצה דה''נ אמרינן במנחות (דף צד.) אין תנופה בחוברין פי' בשותפים דהיכי ליעביד לינפו והדר לינפו כלומר דהשותפין זה אחר זה יניפו חדא תנופה אמר רחמנא ולא שתי תנופות ואי מנח חד מן השותפין ידיה תחת ידיה דחבריה א''כ הוי חציצה אלמא דבכה''ג הוי חציצה וי''ל דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה''ג לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים אבל התם גבי שני שותפין חשיב כה''ג חציצה אם אחד מהם מניח ידו תחת יד חבירו לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן מניפים עוד י''ל דה''נ לא מיירי שהכהן מניח את ידו תחת יד הבעלים ממש דבכה''ג הוי חציצה אלא ר''ל שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזין למעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה''נ אשכחן גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כלומר בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה ה''נ גבי מנחות איפכא שיד הבעלים תהיה למעלה ויד הכהן למטה: כל מצוה התלויה בארץ כו' חוץ מן הערלה והכלאים. בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה ומשני לפי שאינה בעיסה של עובדי כוכבים ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגים בישראל ובעובדי כוכבים וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר כדפריך מחלה ואין לומר לפי שאינם אלא מדרבנן דהא חלה נמי אינה בח''ל אלא מדרבנן ואפ''ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן וי''ל דלהכי בעי מחלה לפי שגזרו על חלה בכל מקום אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מא''י אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ והיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא ע''י גלגול עיסה שהאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ''מ אפילו בח''ל אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ עי''ל דהיינו טעמא דלא בעי מתרומה ומעשר משום דתני בירושלמי רבותינו שבח''ל היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובים וביטלום ובעי מאי רובים מתורגמניא ויש ליתן טעם דלפיכך בטלו תרומה ומעשר לפי שעכשיו בח''ל אין הקרקעות שלנו שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהם מס למלך אם כן אין להם דין קרקע להפריש תרומה ומעשר ואם תאמר בא''י נמי משועבדות הן למלך ואפ''ה מפרישין תרומה ומעשר וי''ל דאין קנין לעובד כוכבים בא''י להפקיע מיד מעשר ומן הירושלמי שהבאתי יש להוכיח דערלה וכלאים נוהגים בשל עובדי כוכבים וכן משמע בפרק אין מעמידין (ע''ז דף לה:) דקאמר התם מפני מה גבינות העובדי כוכבים אסורין מפני שמעמידין אותם בשרף של ערלה ומיירי בערלה של עובדי כוכבים דדוחק הוא לומר דמיירי בערלה של ישראל וכן משמע לקמן (דף לח:) דקאמר ספק ערלה בח''ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ועל כרחך מיירי בערלה דעובד כוכבים דאי בערלה דישראל הלא אסור למכור דדמי ערלה אסורין וקשה דהא אמרינן במסכת [ר''ה (דף ט:) לענין] ערלה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב יש בהם משום ערלה ואם כן איך אנו נהנים מן הכרמים שהעובדי כוכבים מבריכין אותן בכל שנה ואף על פי שאין אנו יודעין ודאי שמבריכין כולם הוה לנו לילך אחר הרוב ואומר רבינו שמשון ששאל בעובדי אדמה ואמרו לו שאינן חותכין הזמורה מן הסדן ואם כן הוא יונק עוד מן הזקנה ואמר התם (ירושלמי פ''ק דערלה) המבריך בזמן שיונק מן הזקנה פטור מן הערלה ואם סיפק חייב והוא ניכר היטב כשיונק מן הזקנה וכשאינו יונק מן הזקנה כשהזמורה יונקת מן הזקנה עליהן נוטין [לצד אחר] וכשפוסק עליהן נוטין לצד [זקנה] וסימניך דהאי מאן דאכיל מחבריה בהית לאיסתכולי ביה ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר שאם אדם יודע בודאי שהשעורים נזרעו אחר זמן הקרבת העומר דהיינו אחר י''ו

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד