קידושין לו ע"א

דף לו - א

ומתרצינן: קסבר איסי: איסור שריטה וגדידה  אחת היא, [שגם שריטה וגם גדידה משמעותם, בין ביד ובין בכלי] ^[1] ואם כן מוכרח שהפסוק "כי עם קדוש" נאמר לכל הפחות על גדידה.

אביי אמר: היינו טעמא דאיסי, שסובר כי הנשים פטורות מאיסור קרחה.

משום דגמר בגזירה שוה "קרחה" "קרחה" מבני אהרן [ויקרא כא ה] , מה להלן בפרשת כהנים נשים פטורות משום שנתמעטו מ"בני אהרן" ולא בנות אהרן, אף כאן באיסור קרחה בישראל נשים פטורות.

ומקשינן: ואי סבירא לן, דכי כתיב קרא [אם אנו סוברים כי מה שכתוב] "בני אהרן" למעט בנות אהרן נאמר בכולי עניינא המוזכרים בפרשה שם הוא דכתיב.

אם כן, נשתוק קרא מיניה מהגזירה שוה גבי ישראל, ותיתי ונלמד למעט את הנשים מאיסור קרחה בישראל בקל וחומר.

ואנא אמינא [ואני אומר] קל וחומר זה: ומה כהנים, שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, בכל זאת נתמעטו בהם הנשים מאיסור קרחה מהכתוב "בני אהרן" - ולא בנות אהרן, אם כן ישראל, שלא ריבה בהם הכתוב כל כך הרבה מצוות, לא כל שכן שנתמעטו בהם הנשים מאיסור קרחה.

ומתרצינן: אי לאו שהתורה היתה משמיעה לנו את הגזירה שוה, הוה אמינא [היינו אומרים] כי מה שכתוב בפרשת כהנים "בני אהרן" למעט את בנות אהרן, נאמר רק על איסור טומאה שכתוב מיד לאחר מכן, ולא על איסור קרחה שכתוב כמה פסוקים אחרי זה [בפסוק ה], כיון שהכתוב הפסיק את הענין בינתים, כגון "לה יטמא" [ויקרא כא ג] שכתוב בינתים.

ומקשינן: השתא [עכשיו], שאנו דורשים גזירה שוה נמי נימא [גם כן נאמר] כי הכתוב הפסיק הענין בין המיעוט של "בני אהרן" ולא בנות אהרן לבין איסור קרחה, והמיעוט נאמר רק על האיסור לכהנים להטמאות למת ולא על איסור קרחה.

ואי משום גזירה שוה שנכתב ללמוד ממנו למעט את הנשים מאיסור קרחה, ניתן לומר, כי הגזירה שוה מיבעי ליה [נצרכת לה] לדרשה אחרת.

לכדתניא: "לא יקרחו" - יכול אפילו קרח ארבע וחמש קרחות לא יהא חייב אלא אח ת?

תלמוד לומר: "קרחה" תיבת "קרחה" יתירה היא, ללמד שחייב על כל אחת ואחת.

"בראשם" מה תלמוד לומר [מה לומדים מהמילה "בראשם"] האמור בפרשת כהנים,

לפי שנאמר אצל ישראל [דברים יד א]: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", הייתי יכול לומר כי לא יהא חייב אלא על קרחה בין העינים בלבד.

מנין לרבות את כל הראש לאיסור קרחה?

תלמוד לומר: בפרשת כהנים "בראשם", לחייב קרחה על כל הראש כבין העינים.

ואין לי ללמוד מ"בראשם" לאסור קרחה על כל הראש כבין העינים אלא אצל כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, ישראל מנלן שגם הם נאסרו בקרחה על כל הראש?

לזה נצרכת הגזירה שוה, שנאמר כאן בפרשת כהנים "קרחה", ונאמר להלן אצל ישראל "קרחה", להשוות את איסור קרחה שנאמר אצל כהנים לאיסור קרחה שנאמר אצל ישראל.

מה כאן אצל כהנים חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על כל הראש כקרחה בין העינים, אף להלן אצל ישראל חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על כל הראש כבין העינים, ומה להלן אצל ישראל איסור קרחה הוא על מת שכתוב "למת" אף כאן לגבי כהנים איסור קרחה הוא על מת!

וכיון שהגזירה שוה נצרכת כבר, כיצד לומדים למעט את הנשים מאיסור קרחה.

ומתרצינן: אם רק דבר זה לחוד באה הגזירה שוה ללמד אותנו, אם כן היה מספיק אם נכתוב קרא בשתי המקומות "קרח".

מאי [מה הוא] לשון "קרחה" שנכתב? הרי זה כאילו נכתב גזירה שוה נוספת.

שמעת מינה ללמוד תרתי [שני] לימודים מהגזירה שוה, גם את הלימוד של הברייתא, וגם למעט את הנשים מאיסור קרחה.

רבא אמר: היינו טעמא דאיסי, שסובר כי הנשים פטורות מאיסור קרחה.

משום דיליף [שלומד] גזירה שוה "בין עיניכם" מתפילין, מה להלן בתפילין נשים פטורות, אף כאן באיסור קרחה נשים פטור ות.

ורבא, מאי טעמא לא אמר כאביי ללמוד מהגזירה שוה של "קרחה" מפרשת כהנים שהנשים פטורות?

ומתרצינן: מה שלא נכתב קרח אלא קרחה, לא משמע ליה לרבא לדייק וללמוד משום כך לימוד נוסף מהגזירה שוה שהנשים פטורות.

ואביי, מאי טעמא לא אמר כרבא ללמוד מהגזירה שוה של "בין עיניכם" מתפילין שנשים פטורות?

ומתרצינן: אמר לך אביי: תפילין גופייהו [עצמם] מהכא גמר לה [לומדים מגזירה שוה זו] של "בין עיניכם", מה להלן באיסור קרחה, מקום שעושים קרחה היא בגובהה של ראש במקום צמיחת השיער מעל מצחו ולא ממש בין העינים, אף כאן בתפילין, מקום הנחה היא בגובה הראש במקום צמיחת השיער, ולא בין העינים ממש.

ולכן אין ללמוד מגזירה שוה זו למעט את הנשים מאיסור קרחה.

ומקשינן: ובין לאביי ובין לרבא שאינם לומדים מ"בנים אתם לה' אלהיכם" [דברים יד א - ב] למעט את הנשים מאיסור קרחה, אלא מלימודים אחרים, האי "בנים אתם" מאי דרשי ביה ^[2]?

ומתרצינן: האי "בנים אתם" מיבעי [נצרך] לכדתניא:

"בנים אתם לה' אלהיכם".

בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרוים בנים של ה'. אבל בזמן שאין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרוים בנים של ה', שהכל תלוי בהתנהגותינו, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, וכמו שהבן תמיד נשאר בן של אביו, כך אתם תמיד נחשבים בנים של ה'.

שנאמר: [ירמיה ד כב] "בנים סכלים המה", ואומר: [דברים לב כ] "בנים לא אמון בם", ואומר: [ישעיהו א ד] "זרע מרעים בנים משחיתים", ואומר: [הושע ב א] "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי".

והוינן בה: מאי "ואומר"? מדוע הוצרך רבי מאיר להביא ראיה מפסוקים נוספים, ולא הסתפק להביא ראיה מפסוק אחד?

ומבארינן: הטעם שלא הסתפק להביא ראיה רק מהפסוק בירמיה "בנים סכלים המה", כי וכי תימא [אם תאמר] סכלי [סכלים, טפשים] שאין בהם אלא שטות הוא דמקרי [שנקראים] בני, אבל כשהם רשעים כי לית בהו הימנותייהו [שאין בהם אימון] לא מיקרו בני.

לזה תא שמע, ראיה מהפסוק בדברים ואומר: "בנים לא אמון בם".

וכי תימא [ואם תאמר] רק כי לית בהו הימנותא [כשאין בהם אימון], שהם רשעים, הוא דמיקרו בנים, אבל כי פלחו [כשעובדים] לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים.

לזה תא שמע, ראיה מהפסוק בישעיהו ואומר: "זרע מרעים בנים משחיתים", ו"משחיתים" היינו עבודה זרה, כמו שנאמר [דברים ד טז] "פן תשחיתון ועשיתם פסל וגו'".

וכי תימא [ואם תאמר] רק "בנים משחיתים" הוא דמיקרו [הם שנקראים] אבל "בני מעלייא" לא מיקרו ["בנים מעולים" לא יחשבו] עוד לעולם.

לזה תא שמע, ראיה מהפסוק בהושע ואומר: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" שעל ידי תשובה חוזרים להקראות "בני קל חי".

מתניתין:

בהמשך למשנה הקודמת, מונה כאן המשנה פרטים במעשה הקרבנות שנוהגים באנשים ולא בנשים.

הסמיכות - סמיכת ידים על ראש הקרבן קודם שחיטתו, שכל קרבנות בהמה, בין של חובה ובין של נדבה, טעונות סמיכה, שנאמר [ויקרא א ד]: "וסמך ידו על ראש העולה", וכן [שם ג ב]: "וסמך ידו על ראש קרבנו", חוץ מבכור ומעשר ופסח שאינן טעונות סמיכה. ואין סמיכה אלא בבעלים, היינו שבעל הקרבן סומך על ראש הבהמה בעודה חיה בכל כוחו.

והתנופות - הנפת הקרבן, היינו שמביאים הבעלים את האימורים עם החזה והשוק בידיהם וכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, כלומר מוליך ומביא ומעלה ומוריד, כמו שנאמר בשלמים [ויקרא ז ל]: "את החלב על החזה יביאנו, את החזה להניף אותו תנופה לפני ה'".

וההגשות - שהמביא קרבן מנחה, לאחר שנתנה בכלי שרת ונתן עליה שמן ולבונה, מוליכה אצל הכהן, והכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן מערבית דרומית.

והקמיצות - של המנחות.

והקטרות - הקטרת האימורים.

והמליקות - של קרבן העוף.

והקבלות - של דם הקרבן מצואר הבהמה.

והזאות - של הדם על גבי המזבח.

כל אלו נוהגים רק באנשים ולא בנשים, שהאשה אינה סומכת ואינה מניפה ואינה מגשת מנחה, ואפילו אם היא כהנת אין העבודה כשרה בה להגיש מנחה בקרן מערבית דרומית של המזבח כמשפטה, ואינה קומצת ומקטרת ואינה מולקת ואינה מקבלת דם ואינה מזה דם חטאת העוף.

חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות את מנחתן בעצמן, בין כהנות ובין ישראליות, שמנחתן טעונה תנופה בבעלים ^[3].

גמרא:

סמיכות: מנין לומדים שהאשה אינה סומכת את ידיה על ראש הקרבן דכתיב [ויקרא א ב - ד]: "דבר אל בני ישראל וגו' וסמך וגו'" וה"בני" מיותר לדרוש ולמעט, שרק בני ישראל סומכים - ואין בנות ישראל סומכות ^[4] אפילו בקרבנות שהן עצמן מביאות. ^[5]

תנופות: מנין לומדים שהאשה אינה מניפה, שנאמר [ויקרא ז כט ל]: "דבר אל בני ישראל וגו' והניף ^[6] וגו'", ודורשים מכך, כי רק בני ישראל מניפין - ואין בנות ישראל מניפות.

הגשות: מנין לומדים שהאשה אינה מגשת מנחה לקרן המזבח, דכתיב [ויקרא ו ז]: "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן", התורה מיעטה, שרק בני אהרן מגישים את המנחה - ולא בנות אהרן.

קמיצות: מנין לומדים שהאשה אינה קומצת, דכתיב [ויקרא ב ב]: "והביאה אל בני אהרן וקמץ וגו'", התורה מיעטה, שרק בני אהרן קומצים - ולא בנות אהרן.

הקטרות: מנין לומדים שהאשה אינה מקטרת, דכתיב [ויקרא ג ה]: "והקטירו אותו בני אהרן וגו'", התורה מיעטה, שרק בני אהרן מקטירים - ולא בנות אהרן.

המליקות: מנין לומדים שהאשה אינה מולקת, דכתיב [ויקרא א טו]: "ומלק וגו' והקטיר וגו'", איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה נוהגת רק ב"בני אהרן" ולא בבנות אהרן, אף מליקה אינה נוהגת בנשים.

הקבלות: מנין לומדים שהאשה אינה מקבלת את הדם, דכתיב [ויקרא א ה]: "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם".

היינו טעמא דאיסי וכו' ה"א לא יטמא הפסיק הענין. קשיא ליה לרב אב"ד ז"ל האיך אפשר לומר כן הא אביי גופיה אמר לעיל דמפאת פאת לא הפסיק הענין [ותי' דלענין פאה לא הפסיק] אבל לענין שריטה הפסיק ואינו מחוור אלא הכי הוא דאיכ' למימר דההיא ג"ש דפאת פאת דאמרינן אם כן לימ' קרא את שבזקנך דרבנן היא ואיסי לא דריש הכי ולא מייתר ליה פאת לתרתי וג"ש גופה איצטריך לכדתניא לעיל הילכך לית ליה לאיסי בני אהרן אכולה ענינא אלא גזירה שוה דקרחה ובתר דגמר איסי קרחה קרחה ואיגלי ליה דכי כתיב בני אהרן אכולה ענינ' כתיב גמר לה לפאה שאינה נוהגת בבנות ישראל מק"ו דבנות אהרן ורבנן אעפ"י דסברי אכולי ענינא כתיב מיתורא דפאת מחייבין להו בקרחה מדרשה דעם קדוש דקאי בין אגדידה בין אקרחה ואם תאמר ואביי למה לי' למימר הכי לימא טעם דאיסי נמי מפאת פאת כדלעיל אלא דלא מרבינן נשים מעם קדוש אלא לגדידה בלחוד קסבר אביי דאי לא כתיבא גזירה שוה הכא בקרחה גופה כי עם קדוש לכולי קרא מרבינן להו לנשים:

תפילין גופייהו מהכא גמיר להו. פי' הך ג"ש דבין עיניכם לתפילין איצטריך מה להלן בקרחה בגובה של ראש דלא משכחת לה אלא בגובה של ראש במקום שער ואיכא למידק ונגמר קרחה מתפילין מה כאן נשים פטורות אף להלן נשים פטורו' ואיכא למימר כיון דגזירה שוה איצטריך ללמוד על תפילין עצמן בהלכותם אין חוזרים ולמדים קרחה קרחה מתפילין לדבר אחר כלומר לנשים פטורות שזו מצות עשה וזו מצות לא תעשה שהן לעולם חייבות בהן ואי ליכא גזירה שוה מופנה לכך ולא נצרכה לדבר אחר אין למדין זו מזו לסתור כלל גדול שהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

הא דתנן הסמיכות והתנופות וכו'. וגמרי לה מדכתיב בני ישראל ולא בנות ישראל בני אהרן ולא בנות אהרן איכא למידק וכל היכא דכתיב בני ישראל דוקא הוא אם כן לא יהיו נשים נודרות דכתיב בני ישראל איכא למימר כיון דכתיב איש איש להביא את הנכרים שנודרים ונודבים כישראל לא ממעטינן נשים.
ואי קשיא לך הא כתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וכתיב ויבאו האנשים על הנשים איכא למימר נשים מעצמן הביאו אי נמי התם נדבה הוה וכבר אמינא שהנשים נודרות ונודבות כאנשים ומיהו בני ישראל דכתיב בכל מצות לא תעשה לא ממעטי' בהו בנות ישראל דהא גמרי מקראי שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל (אשר) לא תעשה שבתורה ואע"ג דגבי טומאה ממעטינן בני אהרן ולא בנות אהרן התם משום דכתיב הכהנים בני אהרן ועוד דבני אהרן בכל מקום משמע דוקא שאם למעוטי זרים לימא קרא כהנים אבל בני ישראל להוציא את הנכרים דרשינן בכל דוכתא בכה"ג כגון מצות עשה שאין הזמן גרמא ומצות לא תעשה אבל סמיכה ליתא פטור מצוה אלא המידה היא שנוהגת באנשים ולא בנשים אשר קרבן של אנשים בסמיכה ושל נשים בלא סמיכה ובכי האי גוונא ממעטינן נשים ואע"ג דגבי פרשת נסכים כתיב בני ישראל הא אתרבי מדכתיב הקהל חוקה אחת לכם:

וההזאות. פי' כל זריקת דמים בכלל בין דבן צאן דכתיב וזרקו בני אהרן בין דשאר ההזאות ובגמרא מפרש אף דבן עוף דלא כתיב:

הגשות דכתיב זאת תורת מנחה הקרב אותה בני אהרן ולא בנות אהרן. איכא דקשיא ליה כיון דבני דוקא [נימא] נמי שפסולה כדאמרינן בקמיצה משום דכתיב בני אהרן ואנן אמרינן במנחות דף י"ח ע"ב מקמיצה ואילך מצות כהונה ושמעתי בשם ר"ת ז"ל דה"ק מקמיצה הכתובה באותו פסוק ואילך מצות כהונה כלו' שהבאה ויציקה ובלילה בבעלים אבל הבאה דכתיב בפר' אחריתי אעפ"י שהיא קודם קמיצה מצות כהונה היא ופסולה בזר ובנשים ויפה פי' ומתני' לא תנן יציקות ובלילות דהא כשרות בזר מיהו קשיא ליתני הולכות כלומר (ס"א וי"ל) הולכה בכלל קבלה היא, ועוד קשה לתני הפתיחות והמליחות ושנוא כשרות הן בזר, כך מפורש בתוספות:

אמר אביי היינו טעמא דאיסי דגמר קרחה קרחה מבני אהרן כו' עד הוה אמינא לה יטמא הפסיק הענין. פי' שהרי בלה יטמא אנשים ונשים שווין וכיון דכן תו לא דרשינן בשאר הפרשה הבאה לאחר כן בני אהרן ולא בנות אהרן אהניא השתא ג"ש שללמד שלא הפסיק ופרכינן אי משום ג"ש להכי הוא פי' דאע"ג דבעלמא כל היכא דאמרינן ג"ש לגמרי דרשינן לה לכל מילי שאני הכא דאי דרשי' קרחה קרחה לפטור נשים נסתר הכלל שבידינו דבמצות לא תעשה נשים חייבות וכדכתיבנא לעיל:

וקשיא ליה לרב ר' אברהם בר דוד ז"ל למה לן ג"ש דקרחה קרחה לפטור נשים נדרוש ג"ש דפאת פאת כדדריש אביי גופה לעיל לפטור נשים מהשחתה ואיכא למימר דהא קי"ל שאין אדם דן ג"ש אלא אם כן קבלה מרבו ורבנן דלעיל גמירי ג"ש דפאת פאת אבל איסי בן הודה לא גמר פאת פאת אלא קרחה קרחה א"נ דפאת פאת מוקים לה לכדתניא יכול גלחו במספרים וכו' ולית ליה הא דדחינן לעיל דלכתוב בקרא את שבזקנך והכי קים ליה לאביי ושמע לה נמי מדלא פטר נשים מגדידה אלא מקרחה לחוד אלמא ג"ש קרחה קרחה היא דאי פאת פאת מנא ליה לרבות גדידה ולהוציא קרחה דהא פאת הכתוב בבני אהרן הטילו הכתוב בין קרחה לשריטה הלכך רבכן דדרשי פאת פאת גמרינן מינ' דבני אהרן אכוליה עניינא הוא דכתיב ומה התם נשים אף כאן נשים פטורות ואפילו הכי חייבות בקרחה ובגדידה משום כי עם קדוש דקאי בין אקרחה בין אגדידה וכי כתיב בנים אתם למאי דתניא לקמן בזמן שאתם עושים רצונו של מקום וליה להו ג"ש דקרחה ואיסי גמיר ג"ש דקרחה קרחה ודריש מינה דכי כתיב בני אהרן אכוליה פרשה כתיב ואפילו אקרחה וה"ה להשחתה ומה התם נשים פטורית אף כלן נשים פטורות אבל בגדידה חייבת משום כי עם קדוש והרי זה נכון:

דתניא לא יקרחו יכול מלא יהא חייב כו'. עד לחייב על כל קרחה וקרחה פי' התם במסכת מכות הוינן היכי דמי אילימא בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בזה אחר זה ובהתראה אחת חמש מי מחייב והתנן הנזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשקה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת כלומר ולא משמע דנימא דאתא קרחה לחיובה חמש התראות כאחת ולהוציאו מכלל שאר דיני תורה ואוקימנא דסך חמש אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת בחמש מקומות דהשתא אפי' התראה אחת חשיבא התראה לכל חדא וחדא שיעור קרחה כדי שיראה מראשו א"ד כגריס ואיכא דאמרי שתי שערות ודוקא למלקות אבל לאיסורא אסור למתלש כלל והנשים אסורות בו דלית הלכתא כאיסי בן יהודה ובירושלמי רב יהודה מפקיד לחבריה פקדון נשיכון כד יהון קיימין אל מתיא דלא ליתלשון בשעריהן כלל שלא יבואו לידו קרחה:

ואביי מ"ט לא אמר כרבא תפילין גופייהו מקרחה למד מה להלן בגובה של ראש אף כאן בגובה של ראש. וכ"ת ניליף נמי קרחה מתפילין לפטור נשים א"כ הוה ליה לסתור כלל מצות עשה שלא הזמן גרמא דנשים חייבות ואין אנו דורשין ג"ש לסתור כל היכא דאיכא למדרש בה מידי כדכתיבנא לעיל:

מתניתין הסמיכות והתניפות כו'. גמרינן לה בגמרא בכל חד מינייהו מיעוטא דנשים וכ"ת ותיפוק ליה דהוה להו ביום ולא בלילה וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ואיכא למימר דכי אמרינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצות שבחובה לגמרי דכי מטי זמן חיוביה לא סגיא דלא לקיומינהו אבל הנהו אינן בחובה לגמרי אלא שבאין להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לו לרצין והוה אמינא דאחד אנשים ואחד נשים שוין קמ"ל:

וההזאות. פי' כל זריקת דמים בכלל דבן צאן דכתיב וזרקו בני אהרן בין שאר ההזאות והיינו דלא קתני והזריקות מפני שהיא בכלל ההזאות ואע"ג דאוקימנא בגמרא בהזאות דבן עוף דלא כתיב ביה בני אהרן לאו למימרא דמיירי בבן עוף דוקא אלא לומר דכיון דלא קתני זריקות וקתני הזאת ודאי לא לזריקת בן צאן בלבד אתי אלא אף הזאת בן עוף בכלל דכתיב בה לשון הזאה כדכתיב והזה מדם החטאת. והא דלא תני מתני' יציקות ובלילות ופתיות ומליחות מפני שכשרות בזר וכיון שכן כשרות בנשים. ולא קתני הולכת דם מפני שהוא בכלל קבלת דם דקתני:

גמרא בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. פי' ובמצות לא תעשה דכתיב בני ה"ה דהוה דרשי' ב"י ולא בנות ישראל אלא דהא רבינהו רחמנא מקרא דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם שהשוה אשה לאיש לכל לא תעשה שבתורה וה"ה במצות עשה שלא הזמן גרמא דאע"ג דכתיב בהו בני ישראל אף נשים בכלל דהא אתרבו להו ממורא כדלעיל וכי כתיב בני ישראל אתי למעוטי עכו"ם מיהו מבני אהרן דממעטינן בנות אהרן לא מצינן למימר דאתי למעוטי זרים דהא מהכהנים אימעיטו זרים וכי כתב בני אהרן אתי למעט בנות אהרן:

ואיכא דקשיא ליה היכי אמרינן הכא דכי כתיב בני ישראל ממעט בנות ישראל א"כ היאך נשים נודרות ונודבות קרבן דהא כתיב בפרשה בני ישראל ואיכא למימר דהא רבינהו רחמנא התם מדכתיב איש איש לרבות את עכו"ם שנודרין ונודבין נדרים ונדבות כישראל וכ"ש נשים והא דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ואפילו הכי כתיב ויבואו האנשים על הנשים ולא קשיא דהתם נשים מעצמן הביאו ולא נצטוו בכך א"נ דנדבה הוה וכבר נתרבו נשים בנדר ונדבה כדכתיבנא תו קשיא לן בעבודת כהונה אלו שפסולת בזר למה לי מיעוטא דבני אהרן ולא בנות אהרן תיפוק ליה דאפי' בני אהרן במחוסרי בגדים עבודתם פסולה כיון שאין כהונתם עליהן ובנות אהרן לית להו בגדי כהונה. וי"ל דשמא אין בגדי כהונה מעכבין אלא לבני אהרן שנצטוו בהן אבל בנות אהרן שלא נצטוו בבגדי כהונה כלל אינן מעכבין בעבודתן:

הגשה דכתיב הקרב אותה בני אהרן. הקשה ר"ח ז"ל דהא הגשה קודם קמיצה היא והיכי אמרינן במנחות ומקמיצה ואילך מצות כהונה אבל קודם קמיצה כשירה בזר דהא הכא ממעטינן מהגשה אפי' בנות אהרן וכ"ש זרים ותירץ דכי אמרינן התם מקמיצה ואילך מצות כהונה לאו בכל דוכתא דכתיב בה קמיצה אלא מקמיצה של אותה פרשה שאין בה הגשה בבני אהרן ולימד שהבאה ובלילה ויציקה בבעלים אבל הגשה דכתיב בפרשה אחריתי שיש בה קמיצה אע"פ שהוא קודם קמיצה מצותה בבני אהרן ופסולה בנשים ובזרים ולית ליה כמאן דאמר בטמא אותה לאלעזר ולא אחרת לאלעזר אלא כבר פלוגתי' אי דפרה אליעזר ואחיה (חקה) כתיב בה לעיכובא פי' ואפי' בכהן הדיוט פסולה וכ"ש בבנות אהרן. מיהו אורחא דתלמודא הוא בהכי דזימנין דמקשה להדיא אליבא דחד אמורא ומקשה סתמא וכדכתיבנא לעיל בהאי פירקא:

אע"פ שביארנו בהשחתת זקן והקפת פאת הראש שהנשים פטורות בקרחה על המת אינו כן אלא אף הנשים חייבות בה וכן בגדידה ושריטה ואיסור קרחה בכל הראש ואע"פ שבישראל נאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת הרי בכהנים נאמר לא יקרחו קרחה בראשם לחייב על כל הראש כבין העינים ודנין ישראל מכהנים בגזירה שוה של קרחה קרחה וכן למדים מזו שאף בכהנים לא נאסרה אלא על מת הא על ספינתו שטבעה או על ביתו שנפל וכיוצא באלו פטור ואע"פ שבכהנים מיהא סתם נאמרה הרי נאמר בישראל בין עיניכם למת וכן הדין בכהנים וכן הדין בשריטה וגדידה אלא שבאלו על ע"ז חייב כמו שביארנו במסכת מכות:

ואם קרח כמה קרחות על מת חייב על כל אחת ואחת אם בזו אחר זו ובהתראה על כל אחת מהן אם בהתראה אחת וכגון שקרח בבת אחת בחמש אצבעותיו או שסך חמש אצבעותיו בסם המשיר והשיר כמו שביארנו באחרון של מכות ולפי דרכך למדת שהקרחה במקום שער אבל שריטה וגדידה שתיהם ענין אחד וענינם בין במקום שער בין שלא במקום שער בין ביד בין בכלי וכבר ביארנו ענינים אלו כולם במסכת מכות ולא הוצרכנו כאן אלא ללמד שאף הנשים חייבות בהם ובתלמוד המערב אמרו רב המנונא מקפיד לחבריא פקדון לנשיכון כד תהון קיימן על מיתייא לא ליתלשן בשעריהון דלא ליתו לידי קרחה שנאמר כי עם קדוש אתה אחד אנשים ואחד נשים:

ושיעור קרחה נחלקו בה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם עד כמה היא קרחה אי תנאי תני בגריס ואי תנאי תני כל שהו מאן דתני כל שהו כמשמעו שנאמר קרחה ומאן דתני כגריס נאמר כאן קרחה ונאמר בנגעים קרחה מה קרחה האמורה להלן כגריס אף קרחה האמורה כאן כגריס:

המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר בדיני הקרבנות שיש בהם פרטים שאין נוהגים בנשים בקרבנות שלהם והם הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזיות נוהגות באנשים ואינן נוהגות בנשים חוץ ממנחת הסוטה והנזירה שהן מניפות אמר הר"ם כל אלו הנמנין בכאן באו בלשון זכר ואמר וסמך ידו והניף והגיש וקמץ ומלק את ראשו ואמר והקריבו בני אהרן ואמר בתורת כהנים והקריבו זו קבלת הדם ואמר והזה מן הדם ואמר במנחת סוטה ולקח הכהן מיד האשה ואמר באשר יביא קרבן ידיו תביאנה את אישי יי' את החלב על החזה להניף אותו תנופה לפני יי' מה שלמים תנופה בבעלים ותואר התנופה בבעלים כמו שזכרו כהן מכניס ידו תחת יד בעלים ומניף ולמדנו נזיר מסוטה לפי שאמר בסוטה ונתן על כפיה ואמר בנזיר ונתן על כפי ודין הנזיר והנזירה בקרבן שוה לאמרו בתחלת הפרשה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר והוא אמרם כף כף מסוטה:

אמר המאירי הסמיכות שאדם סומך על קרבנו כדכתיב וסמך ידו והוא נאמר בקרבן בהמה שכל קרבנות בהמה בין של חובה בין של נדבה סומך על ראש הבהמה בעודה חייה בכל כחו חוץ מבכור ומעשר ופסח ובשעת סמיכה מתודה אם הוא חטאת או אשם או עולה אבל בשל שלמים אינו מתודה אלא שאומר דברי שבח ואין סמיכה אלא בבעלים ושל נשים אין בו סמיכה דכתיב דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ואחר אינו סומך בשבילו שנאמר וסמך ידו ולא יד חברו אפילו יד אשתו או עבדו אך שלוחו והתנופות והוא בקרבן שלמים שמביאין הבעלים חזה ושוק בידיהם וכהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף לפני י"י במזרח בהולכה והבאה והעלאה והורדה ושל נשים אף הוא טעון תנופה אלא שתנופתה נעשית על ידי כהן ואין אשה מניפה אלא סוטה במנחתה ונזירה בקרבנה וההגשות והוא נאמר בקרבן או במנחה בקרבן שאחר התנופה היה הכהן מגיש האמורין למזבח להקטירן ובמנחה שאחר שנתנה בכלי שרת ונתן עליה שמן ולבונה מוליכה אצל הכהן והכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית והגשה זו אינה אלא בכהן ובא ללמד במשנה זו שאינה בכהנת דכתיב במנחה הקרב אותה בני אהרן ולא בנות אהרן וכן הקמיצות והוא נאמר במנחת הסולת דכתיב והביאה אל בני אהרן וקמץ משם וכו' וההקטרות והוא נאמר גם כן במנחה דכתיב והקטיר הכהן את אזכרתה וכו' וכן נאמר דין הקטרה גם כן בקרבן בהמה כדכתיב באימורין והקטירו בני אהרן וכן מליקה שבחטאת העוף דכתיב והקריבו הכהן ומלק הקבלות ר"ל קבלת הדם דכתיב והקריבו בני אהרן ומפי השמועה למדו והקריבו זו קבלת הדם וההזאות פירשו בגמרא על הזאה של עוף שנאמר בו והזה מדם החטאת שאלו על הזאה של יום הכפורים או של חטאות הפנימיות של פרה הרי כל אלו אינן אלא בכהן גדול אלא שלא נאמרה אלא בהזאת עוף והביאוה בגמרא מקל וחמר ומה קרבן בהמה שלא קבע כהן לשחיטתו שהרי השחיטה כשירה בזר קבע כהן להזאתה ולזריקת דמה עוף שקבע כהן למליקתו אינו דין וכו' וממילא למדנו שזריקת הדם גם כן בנשים שהזריקה בבהמה כהזאה בבן עוף וכן נתינת אש במזבח ועריכת עצים ועריכת אימורין כלם בכלל הקטרה הם:

ולענין ביאור מיהא יש לשאול מה הוצרכנו להוציא נשים מכל אלו והרי זמן גרמא הם שאין מעשה הקרבן אלא ביום ואין זה כלום שאין זמן גרמא נאמר אלא להפקיע החיוב אבל ליפסל הדברים על ידן לא שהרי שחיטה צורך עבודה וכשירה בנשים אלא שראוי לשאול והרי כל אלו טעונות בגדי כהנה ואשה מנין לה ושמא הייתי אומר שלא נאמר חיוב בגדי כהנה אלא לאנשים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שיש חולקים בסמיכה לומר שהנשים סומכות מתורת רשות וכבר ביארנוה במסכת חגיגה ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר:

גמרא נאמר כאן קרחה ונאמר להלן קרחה. תי' האי ג"ש לית בה הפנאה כלל אפי' מצד א' דקרחה דכתיב גבי כהני' דרשי' ליה לחיובי על כל א' וא'. ואפשר דדרשי' ג"ש מלישנא יתירא דכתיב ולא תשימו קרחה ומצי למכתב ולא (תקחו) [תקרחו] כדאמרי', לעיל א"כ לכתוב קרא את שבזקניך אע"ג דלא דמי לגמרי להך דלעיל דהתם תיבה דדרשי' מינה ג"ש מייתרא:

אמר לך תפילין גופייהו מהכא גמר לה. תי' מה בכך מ"מ ניליף נמי קרחה מתפילין דאין ג"ש למחצה דקסבר דלא נאמרה ג"ש ללמד חיוב ופיטור אלא לפ' היכן הוא בין העינים:

בין לאביי בין לרבא האי בנים אתם לה' אלהיכם מאי דרשי ביה. תי' לי מאי קא בעי הא לרבנן דאיסי בן יהודה נמי לא דריש בנים ולא בנות וי"ל דהכי קא מבעיא ליה האי בנים אתם מאי דרשי ביה פי' אליבא דאיסי דמסתברא דטעמיה דאיסי משום דכתיב בנים ולא בנות אי לאו דאיצטריך ליה דאיסי לדרשא אחרינא:

במשנה הסמיכות והתנופות יציקו' ובלילות לא תני שהם כשירות בזר כדמוכח בהקומץ רבה ופתיתו' ומליחות דלא קא חשיב צ"ע אם הם כשירות בזר ובריש הקומץ רבה אמרינן הא דקתני אם לא מלח כשר ליכא למימר אם לא מלח כהן אלא זר וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח סי' ששם היתה נתונה מלח למלוח הקמצים כדקת' בההוא פר' ובמסכ' שקלים בנ' מקומות המלח נתון וכו' ומי' אין ראיה שתפסל בזר שאין הזבח נפסל אם לא מלחו בראשו של מזבח:

הקבלות וההזאות הולכה וזריקה לא קתני דהולכה בכלל קבלה וזריקה בכלל הזאה:

בני אהרן ולא בנות אהרן. תי' ל"ל קרא בכל הנך עבודות הגשות קמיצות וזריקות דכיון שאינן כשירות אלא ביום כדנפקא לן מביום צוותו א"כ הוי מ"ע שהזמן גרמא וי"ל דנהי דנשים פטורות במ"ע שהזמן גרמא מכל מקום לא מפסלא עבודה באשה מידי דהוה אמילא דאיכא למ"ד בס"ב דע"ז (כ"ז.) דכשרה באשה אעפ"י שאינה אלא ביום ומי' ק' מסמיכה שאינה עבודה אלא חובה התלויה בבעלים ולמה לי קרא לפטור נשים תיפוק לי דהוי מ"ע שהזמן גרמה דאינה אלא ביום דומיא דשחיטה (דה') [דהא] בעי' תכף לסמיכה שחיטה ועוד דהא דרשי' בפ' הקומץ רבה מה שחיטה בזרים אף סמיכה בזרים וא"כ מסתמא נמי כמו כן נדרוש מה שחיטה ביום אף סמיכה ביום ובהדיא אמרי' בס"פ שני דמגי', הכי וי"ל דמ"ה אצטריך קרא למימר דאין נשים סומכות דלא תי' מה שחיטה יש בקרבן נשים מי' מתנופה ק' דהיא חובת הבעלים ואינם אלא ביום כדאי' בסוף פ"ב דמגי'. ומיהו בתנופה איכא חובת הבצלים עם הכהנים. ומי' ק' למה לי קרא למעט נשים מהגשו' וכל הנך עבודות והלא אפי' בני אהרן בלא בגדי כהונה הו"ל זרים כדאמרי' בזבחים (פ"ב) דאין בגדיהם עליתם אין כהונתם עליהם וי"ל דאשה כיון דלא כתיב בה בגדי כהונה לא מחוסרת בגדים ואי לאו דממעטי' מקרא הייתי מכשירה בלא בגדים כבני אהרן בבגדים:

הסמיכות כו' וקשיא לי אמאי לא תני כל סדר המערכת הרמת הדשן שני גיזרי עצים הטבת הנרות והדלקתן וקטורת שחרית וערבית:

הסמיכות והתנופות פי' קרבן נשים צריך תנופה כמו קרבן אנשים שאימורי שלמיהן וחזה ושוק שלהן טעון תנופה אבל מיהו קרבן אנשים מניפין הבעלים עם הכהן אבל קרבן נשים מניף הכהן לבדו כדאמרינן במנחות בפרק כל המנחות באות מצה והנזירה היא מניפה הזרוע בשלה וחלה ורקיק ולא מנחה כמו שפירש המורה:

גמרא ואביי מאי טעמא לא אמר כרבא אמר לך תפילין כו' עכ"ל קצת קשה ומאי קושיא דאימא דאביי בעי לאוקמא ההיא דאיסי אפילו כמ"ד תפילין הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות בתפילין כדאי' בפרק המוצא תפילין וכמ"ש לעיל בשם התוספות וק"ל:

תוס' בד"ה אי לאו גזירה שוה כו' ויש לומר דסלקא דעתך אמינא כו' הפסיק הענין משום דכתיב כי עם קדוש כו' עכ"ל ולתנא דמתני' קושטא דהכי הוא דמחייב בקרחה לאביי משום דכתיב כי עם קדוש הפסיק הענין וק"ל:

בד"ה תפילין גופייהו כו' וי"ל דליגמר ג"ש נכתב עכ"ל אבל בתפילין ליכא למימר דליגמר גזירה שוה נכתב כיון דלא נכתב גזירה שוה אלא להך מלתא בגובהה של ראש בלחוד כמ"ש התוספות לעיל לא לכתוב לא בתפילין ולא בקרחה בין עיניכם אלא לכתוב בתפילין נמי בראשיכם אי לאו למעט בתפילין כל הראש וק"ל:

בד"ה הסמיכות והתנופות וההגשות נראה דמהגשות ואילך מיירי בכהנים כו' עכ"ל לכאורה מילתא דלאו צריכה קאמרי ויש ליישב דקשיא להו דלא ה"ל למיתני הכא ברישא דמיירי בעבודת מנחות הסמיכות דאיירי בעבודת קרבן אלא בסיפא הוה ליה למתני הסמיכות גבי המליקות וההזאות והקבלות ואהא תרצו דתני סמיכות גבי תנופות משום דהני תרתי לא איירי כלל בעבודת כהנים ומהגשות ואילך כו' וק"ל:

בד"ה [הקבלות כו'] ותנופה נמי אצטריך כו' כדמפרש לקמן חוץ ממנחת כו' וא"ת ת"ל דכל כו' עכ"ל כצ"ל והד"א וקצת קשה לדבריהם מי הכריחם לזה גבי תנופה הא שפיר אצטריך ליה כמו כל הני עבודות דקתני ואי פסיקא להו בשום מקום דלא מיתחלא בלא תנופה הו"ל למימר הכי בקושייתם שהקשו אסמיכה ואפשר משום דתנופה נמי בישראל הוא כמו סמיכה כמ"ש לעיל משמע להו דלא מיתחלא ביה נמי עבודה בלא תנופה כמו בלא סמיכה אבל כל אינך בכהנים מיתעבדא ומיתחלא עבודה וק"ל:

וכ"ת סכלי הוא דמקרי בני כו' לפי שיש בחוטאים מחולקים לג' הא' שחוטא ע"י שאין לו דעת והשני שלא היה לו מלמד אותו לטוב והג' היודע ומורד ברבונו וז"ש סכלי הוא דמקרי בני שאין זה אלא כשוגג בעלמא וקאמר בנים לא אמון בם שהיה להם ממי ללמוד ולא למדו וכ"ת דגם זה כיון שלא למד שאינו יודע שוגג מקרי וקאמר זרע מרעים בנים וגו' שידעו רבונם ומרדו בו כמ"ש בענין ידע שור קונהו וגו' כלומר שהוא דבר הידוע ישראל לא ידע וגו' שאני קונהו היינו ע"כ שעושה עצמו כאילו לא ידע וק"ל:

גמרא בראשם מה ת"ל. נראה דסמיך על גז"ש דקרחה קרחה דמסיק. דאי לא גז"ש ולא הוה כתיב בראשם ה"א דבכ"מ כינוס שער אסור. או לאידך גיסא דה"א דאינו אסור אלא משפוע קדקוד ולאחוריו דשם נקרא קרחה כדפרש"י בפ' תזריע (יג מ"א):

שם ובין לאביי כו' האי בנים אתם כו'. לכאורה זה יקשה גם לתנא דמתניתין:

תד"ה אי לאו. ועוד קשה דתנא דמתניתין כו' והא אפי' אפאת אמר לעיל דקאי בני אהרן כו' כצ"ל:

רש"י במשנה ד"ה הסמיכות חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות מנחתן כו' שמנחתן כו'. לכאורה אינו מדוייק דבנזיר אין תנופה במנחה. (ר"ל במנחת נסכיו של עולתו ושלמיו) רק בהזרוע וכו' כדכתיב בקרא. אולם לשון המשנה משמע ג"כ דמנחת קאי נמי אנזירה. ונ"ל דקורא התנא לחלה ולרקיק דטעונין תנופה בשם מנחה כמו דהתורה קוראה לשתי הלחם בשם מנחה (בפ' פנחס) וכדאיתא במנחות (מו ב). וע"ש בתוס' ר"פ כל המנחות:

רש"י ד"ה דבר אל בנ"י והניף. וכתיב בההוא ענינא והניף. זה הלשון לא כתיב שם אלא להניף:

תד"ה הקבלות. שהרי מן והקריבו בני אהרן נפקא כו'. כצ"ל:

בא"ד ותנופה נמי איצטריך כו'. עי' מהרש"א ואישתמיטתי' גמרא יומא (ה) דמבואר שם להדיא דאינה מעכבת:

"בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם" בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים אַתֶּם קְרוּיִים 'בָּנִים' דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה (דברים יד, א). קשה מנא ליה האי דרשה הא סתמא קאמר בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' משמע דבכל גוונא אתם בנים?
ונראה לי בס"ד דייק לה מדלא כתיב אַתֶּם בָּנִים לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים יד, א) שמע מינה הכי קאמר בָּנִים כאשר אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם ראויים אליו ומתייחסים לו ודבקים בו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, קְרוּיִים בָּנִים. הנה נודע מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה אף על גב דקיימא לן רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה הכא קיימא לן כרבי מאיר משום דדייק קראי כוותיה עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי (משלי ד, כ) בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ, והיינו לַאֲמָרַי בהפוך אתוון 'למאיר' הַט אָזְנֶךָ לסברתו דסבירא ליה 'בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קְרוּיִים בָּנִים' ובזה אל תתייאש מן הרחמים!
ובזה יובן בס"ד הטעם שנקבר רבי מאיר מעומד כמו שכתב רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בסוף שער הגלגולים והיינו מפני שבסברתו נעשה עמידה לישראל בעולם דאין נופלים אפילו כשאין עושין רצונו של מקום.

כִּי פַּלְחֵי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לָא מִיקְרוּ 'בָּנִים', תָּא שְׁמַע, וְאוֹמֵר: "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיהו א, ד). קשה אם כן לימא האי קרא בלחודיה ולא לימא קרא ד'בָּנִים סְכָלִים' (ירמיה ד, כב) ובשלמא קרא ד'לֹא אֵמֻן בָּם' (דברים לב, כ) הביאו בשביל שהוא פסוק תורה ועדיף טפי אף על גב דאיכא פסוק נביאים מפורש יותר אך פסוק 'סְכָלִים' דהוא פסוק נביאים למה הביאו?
ונראה לי בס"ד הביאו מפני שיש בו טעם לדבר איך יהיו נקראים בנים גם אם אין עושין רצונו של מקום? דהסברה להפך! וכן מפורש הטעם דדן אותם כמו שוטים שאין עושין בדעת וכמו שנאמר כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) דדן אותם כנער שהוא סכל שאין לו דעת לכך אמר 'בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה' ואין בהם תבונה.

וְכִי תֵּימָא: "בָּנִים מַשְׁחִיתִים" הוּא דְּמִיקְרוּ, "בְּנֵי מְעַלְיָא" לָא מִיקְרוּ (ישעיהו א, ד). פירש רש"י ז"ל דלא מקרו עוד לעולם תא שמע דהדר איקרי 'בְּנֵי אֵ־ל חָי' (הושע ב, א) על ידי תשובה. קשה והלא בהא גם רבי יהודה מודה דעל ידי תשובה חוזרים להקרא בנים דרבי יהודה לא קאמר מעקר שם בנים מנייהו לגמרי אלא סבירא ליה בזמן דעושין רצונו של מקום מקרו בנים ובזמן שאין עושין רצונו של מקום לא מקרו בנים ואם כן למאי אצטריך רבי מאיר לאשמעינן דבר זה?
ונראה לי בס"ד דלרבי יהודה אף על גב דאם עשו תשובה נקראים בנים היינו מכאן ולהבא אבל למפרע על אותו זמן שלא עשו בו רצונו של מקום לא מקרו בנים ורבי מאיר סבירא ליה אחר שעשו תשובה יש להם דין בנים גם על זמן שלא עשו בו רצונו של מקום ודייק לה מדכתיב וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם (הושע ב, א) תיבת 'בִּמְקוֹם' לשון יתר והוה ליה למימר 'לֹא יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם' לכך דרש אפילו במקום רצונו לומר הזמן שהיה נאמר להם 'לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם' על אותו הזמן 'בְּנֵי אֵ־ל חָי'.

תוס' ד"ה הקבלות וכו' וא"ת אמאי אצטריך. ע' ברא"ם פ' אמור ד"ה בני אהרן:

תוספות בד"ה אי לאו ג"ש ה"א דהפסיק הענין וא"ת היכי תיסק אדעתין כו' וע"ק דת"ק דמתניתין היכי פליג כו' וי"ל דסד"א כו' משום דכתיב כי עם קדוש אתה. ויש לדקדק א"כ מאי מקשה הש"ס נישתוק קרא מג"ש ותיתי בק"ו הא איצטריך ג"ש דלא נימא דכי עם קדוש אפקא נמי מק"ו ונראה דסברת התוספות דלא שייך כלל לומר בכה"ג דקרא אפקא מק"ו שאין שום סברא כלל להקל בכהנת טפי מבישראלית ולענ"ד משום הא לא איריא דלמאי דס"ד מעיקרא היה באפשר לחלק דלא פטירי נשים כהנות אלא מקרחה של כל הראש דהתם כתיב ראשיכם והא דהוי מרבינן נשים אפילו ישראלית מכי עם קדוש אתה היינו דוקא לקרחה של בין עינים דאבין עיניכם קאי דהא ע"כ הא דמקשה מעיקרא נישתוק מג"ש לא אסיק אדעתא דאיצטריך ג"ש דקרחה לענין כל הראש אמנם כן למאי דפרישית בסוגייא דלעיל בסמוך לענין פאת זקן אם כן ממילא יש ליישב קושית התוס' כאן דלק"מ דת"ק ואיסי בהא פליגי דלת"ק לקושטא דמילתא הפסיק הענין לענין קרחה ואפ"ה פטירי מהשחתה משום דשני קרא בישראל וילפינן ג"ש לפטור אף בכהנת משא"כ לאיסי אתא הך תרי ג"ש לגלויי דבני אהרן אכולהו מילתא קאי וחדא מאידך לא אתיא כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה תפילין גופייהו וכו' וא"ת ומה בכך מ"מ ניליף כו' דאין ג"ש למחצה כו' עכ"ל. לא ידענא מאי קשיא להו דהא שפיר קאמר אביי דכיון דג"ש דבין עיניכם לא מיותר דאיצטריך למקום תפילין תו לית לן למילף לפטור הנשים מהך ג"ש גופא דאיכא למימר דכי עם קדוש אתה מפיק לה מהך ג"ש דהא בלא"ה ע"כ נחית אביי להך דרשא דכי עם קדוש אתה כמ"ש התוס' בד"ה אי לאו ג"ש וצ"ע:

בא"ד וקשה להר"ם אמאי אין מניחין תפילין בכל הראש כו' עד סוף הדיבור. ולולא דבריהם נ"ל דכיון דאיכפל רחמנא בתפילין לכתוב ארבעה פעמים בין עיניכם ובין עיניך ולא כתיב בשום דוכתי בראשיכם או בראשך כמו גבי קרחה ע"כ דווקא קאמר:

משנה הסמיכות והתנופות כו' נוהגות באנשים ולא בנשים ומפרש בגמרא טעמא דסמיכה ותנופה משום דכתיב בני ישראל ולא בנות ישראל. ואף ע"ג דברוב המצות כתיב בני ישראל ולא ממעטינן נשים התם טעמא אחרינא איכא דבמצות לא תעשה הא בהדיא מרבה להו קרא דהושוו אשה לאיש ובמ"ע שאין הז"ג הא מרבינן להו מדהו"ל ת"ת ופדיון הבן שני כתובים ואין מלמדין והו"ל כמו מיעוטא דווקא בהנך פטירי הא בעלמא חייבין וא"כ ע"כ דבני ישראל אתא לדרשא אחריתא או דאורחא דקרא הוא דעיקר למעוטי עובד כוכבים אתא ואגב דכתיב ישראל כתיב נמי בני משא"כ היכא דאיכא למידרש כפשטא דרשינן והכא בסמיכה ותנופה דשייך למידרש כפשטא לפטורא דנשים דרשינן וכמ"ש התוס' דמשאר מ"ע שהז"ג לא הוי ממעטינן להו ועוד נ"ל דהכא דבני ישראל דכתיב בפרשת קרבנות לא שייך למימר דאורחא דקרא הוא ולמעט עובד כוכבים דבמאי ממעט להו אי מענין הקרבנות הא אפילו בישראל פסילי דמקבלה ואילך מצות כהונה ואי משחיטה דלא ישחטנו העובד כוכבים בעצמו הא אפילו בחולין פסילי ואי לענין דאין קרבן טעון שחיטה ודאי לא סגי בלא שחיטה ואי מענין הפרשתן ונדבתן דאדם כי יקריב הא לקושטא דמילתא העובדי כוכבים נודדין נדרים ונדבות כישראל וכ"ש דלא שייך למעט נשים מעיקר נדבתן דהא בנות הפלאה נינהו דכתיב איש או אשה כי יפליא ועוד דמ"ע שלא הז"ג היא אע"כ דבני ישראל אסמיכה דכתיב בתריה קאי ולומר שאין קרבן עובד כוכבים ונשים טעונין סמיכה כלל דכיון דסמיכה בבעלים בעינן דווקא ולא ע"י שלוחו א"כ ע"כ לגמרי ממעט להו משא"כ בתנופה לא ממטעינן אלא תנופת עצמן דממעטינן בדדמי אבל קרבנן טעונין תנופה בכהן וכדאי' במס' מנחות דף ס"א ע"ש וכמו שאבאר עוד בסמוך בלשון התוס' וקצת מאלו הדברים כתובין בחידושי הריטב"א ז"ל והוספתי נופך משלי ודו"ק:

תוספות בד"ה הקבלות כו' מיהו מסמיכה קשה אמאי איצטריך קרא כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית אין מקום לקושייתם דאיצטריך קרא למעט שאין קרבנן טעון סמיכה כלל אפילו ע"י אחר דאע"ג דסמיכה בבעלים בעינן דכתיב ידו ולא ע"י שלוחו אפ"ה ס"ד דהיכא דא"א ע"י עצמו צריך ע"י אחר כמו בתנופת נשים דאע"ג דתנופה בבעלים בעינן כדאי' שם במנחות אפ"ה בקרבן נשים בעינן תנופה ע"י אחר דהיינו בכהן מש"ה איצטריך בני ישראל בסמיכה לומר שאין קרבנן טעון סמיכה כלל דע"כ להכי אתא דאי למעט סמיכת נשים ע"י עצמן לא איצטריך דהא מ"ע שהז"ג הוא משא"כ בתנופה מוקמינן קרא בדדמי למעט תנופת נשים עצמן דלא ניליף מסוטה ונזירה כדמסקו התוס' וכמו שכתבתי מבואר להדיא מלשון הגמ' שם במנחות ובזה יתיישב מה שהקשו שם בתוס' מנא לן דקרבן נשים אין טעונין סמיכה ע"י אחר כמו תנופה ותירצו דאפשר שיש שום מיעוט א"נ כי היכי דממעטינן קרבן עובד כוכבים לגמרי דגלי קרא ה"ה לענין קרבן נשים ואף לפי תירוץ זה ע"כ היינו לבתר דכתיב בני ישראל למעט נשים כמו עובד כוכבים וא"כ לא הקשו כאן כלום דהא ודאי איצטריך מיהא למיכתב בני ישראל למעט נשים וממילא דלפ"ז אין צורך לידחק כיון דגלי בעובד כוכבים ה"ה לנשים דאדרבא בנשים ע"כ עיקר מיעוטא היינו דאין טעון סמיכה ע"י אחר דאי ס"ד דבעי סמיכה ע"י אחר ולא ממעטינן אלא סמיכת עצמן ת"ל דמ"ע שהז"ג היא כמו שהקשו כאן כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וי"ל דמ"מ איצטריך קרא למעוטי דסד"א כו' מה שחיטה כשירה בנשים כדתנן בזבחים כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מובנין לי כלל דהא בשחיטה גופא ודאי לא שייך בנשים מצות שחיטה בעצמן דהא שחיטה נמי מ"ע שהז"ג היא אלא דהא דתנן בזבחים שהשחיטה כשירה בנשים היינו לענין הכשר קרבן וכיון שהקשו כאן דבסמיכה לא שייך לומר כן דבלא"ה אין הקרבן נפסל בכך א"כ לא תירצו כלום על קושייתם תו קשיא לי בדבריהם דא"כ תיקשי באמת השתא דכתיב בני ישראל למעט סמיכת נשים א"כ אמאי אמרינן בזבחים דשחיטה כשירה בנשים ואמאי לא ממעטינן להו נמי אי מפשטא דקרא דבני ישראל נמי אשחיטה קאי או משום דאיתקש שחיטה לסמיכה דנהי דלא בעינן שחיטה בבעלים דוקא כמו בסמיכה היינו כדמשנינן בגמרא מדגלי קרא בפרו של אהרן אלמא דלא בעינן בעלמא שחיטה בבעלים משא"כ לענין פסולא דנשים שפיר איכא לאקושי וממ"נ לא תירצו כלום אמנם למאי דפרישית נתיישב הכל לנכון דבשחיטה כיון דלא סגי בלא שחיטה לא קאי עליה מיעוטא דבני ישראל ולא נשים דבסמיכה גופא נמי לא קאי עיקר מיעוטא אלא לענין שאין קרבנן טעון סמיכה כן נ"ל נכון וכבר אפשר לידחק ולפרש כן לשון התוס' עצמו ואין להאריך שלענ"ד דברים ברורין הם בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד ותנופה נמי איצטריך כו' עכ"ל ועיין במהרש"א ז"ל שדקדק בדברי התוס' אי פסיקא להו להתוס' בשום דוכתא דתנופה לא מיתחלא עבודה בלא תנופה ע"ש. ואשתומם על המראה היאך אישתמיט ברייתא ערוכה שהובא בכמה דוכתא בש"ס בפ"ק דיומא ובמנחות דף ל"ג דאההיא ברייתא דמייתי דסמיכה לא מעכב אמרינן ותנן נמי גבי תנופה כה"ג לתנופה לכפר עשה הכתוב תנופה שירי מצוה כאילו לא כיפר וכיפר:

רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים וכו'. גאון עוזנו הרב הגדול מהר"י רוזאניס ז"ל בספר היקר פרשת דרכים פתח בחכמה ודרש כמה ענינים על פי סברת רבי מאיר ע"ש ויאורו עיניך כמה נאים דרכי"ו. ומריש כי חזינא דברי הרב הייתי מרגיש דקי"ל רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה. הן אמת דהדרשא תדרש לפי הסברא של מ"ר והכי רגילי בעלי הפרשי"ם דאלו ואלו דברי אלהים חיים כידוע:
ואולם מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה בח"א סימן קצ"ד וסימן רמ"ב שכתב בהך פלוגתא דר"י ור"מ אימתי איקרו בנים ואע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה הכא רבי מאיר קראי קא דייק. וכתב עוד הרשב"א ז"ל שם דגם לרבי יהודה לא נפקי מכלל אדם ע"ש. ובזה פירשתי לדעת רבי יהודה ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם כלומר הגם שאתם חוטאים ונמשלים כצאן על דרך שפירשו רז"ל לפי דרכם ואין אתם נקראים בנים מכל מקום אדם אתם נקראים אדם ונפקא מינה לענין דינא דמטמו באהל כמו שכתב שם הרשב"א ז"ל:

אחת היא. משמעות שתיהן בין ביד בין בכלי: מבני אהרן. דכתיב (ויקרא כא) לא יקרחו קרחה בראשם גבי אמור אל הכהנים: דכי כתיב קרא. בני אהרן: נשתוק קרא. מהך ג''ש גבי ישראל: בראשם. האמור אצל כהנים מה ת''ל דלפי שנאמר בישראל בין עיניכם משמע סמוך לפדחת: ומה להלן. בישראל על מת דהתם כתיב למת: א''כ. דלהך מילתא לחודה אתא: נכתוב. בתרוייהו קרח מאי קרחה הוה ליה כג''ש יתירה למידרש נמי הא: תפילין גופייהו מהכא גמירי. כלומר ההיא ג''ש דבין עיניכם מיבעי ליה למגמר מקום תפילין מהכא דלא תימא בין עיניכם ממש דהיינו על פדחתו אלא יליף מבין עיניכם דקרחה דבמקום שער דבלאו מקום שער לא משכחת קרחה והיינו למעלה מפדחתו: ובין לאביי ובין לרבא. דנפקא להו פטורא דנשים מקרא אחרינא בנים אתם מאי דרשי ביה: וכ''ת סכלי הוא דמקרו בני. כשאין בהם אלא שטות הוא דמיקרו בנים אבל כשהם רשעים דלית בהו הימנותא לא מקרו בנים: משחיתים. דהיינו עבודה זרה כדכתיב (דברים ד) פן תשחיתון ועשיתם פסל וגו': בני מעליא לא מקרו. עוד לעולם: ת''ש. דהדרי מקרו בני אל חי ע''י תשובה: מתני' הסמיכות כו'. אינה סומכת ואינה מניפה ואינה מגשת מנחה ואפילו היא כהנת אין העבודה כשרה בה להגיש מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטה דתנינן לה בפ''ב דסוטה (דף יד:) ואינה קומצת ומקטרת ואינה מולקת עוף ואינה מקבלת דם ואינה מזה דם חטאת העוף חוץ מסוטה ונזירה שהם מניפות מנחתן בעצמן בין כהנות בין ישראליות שמנחתן טעונה תנופה בבעלים ובגמ' יליף לה: גמ' אל בני ישראל. דויקרא וכתיב בההוא עניינא וסמך ידו: דבר אל בני ישראל והניף. בצו את אהרן המקריב את זבח שלמיו וכתיב בההוא עניינא והניף: הקרב אותה. מהאי קרא נפקא לן הגשה בפ''ב דסוטה (שם:): איתקש מליקה להקטרה. והא מעיטנא נשים מוהקטירו אותו בני אהרן:

אי לאו ג''ש ה''א הפסיק הענין. וא''ת היכי תיסק אדעתין למימר הכי הא מפקינן לעיל (דף לה:) מפאת שאינה בבל תשחית ולא אמר דקרחה שכתוב בפרשה ראשונה קודם בל תשחית הפסיק הענין לפאת זקן וכ''ש דקאי אקרחה שהיא ראשונה בפרשה קרובה יותר לבני אהרן דכתיב בפרשה ועוד קשה דת''ק דמתניתין היכי פליג אקרחה דקאמר במתני' חוץ מבל תקיף ובל תשחית ולא קאמר ובל יקרחו והא אפילו מפאת אמר לעיל דקאי אבני אהרן כ''ש דקאי אקרחה דקרובה לבני אהרן וי''ל דסד''א דגבי קרחה דאע''ג שהיא קרובה לבני אהרן הפסיק הענין משום דכתיב (דברים יד) כי עם קדוש אתה דמרבה נשים ואפילו בישראל ומפרש בגמרא דלא הפסיק הענין: אם כן ליכתוב קרא קרח. פי' וליתן את האמור של זה בזה הוה מפקי במה מצינו ואי משום דריבה בהו מצות יתירות אין לנו לחלק מצוה אחת שאנו מוציאין בכהנים ובישראל בהדיא דודאי גוף המצוה לא היינו לומדים אבל פירוש המצוה גמרי שפיר מהדדי: תפילין גופייהו מהכא גמרינן להו. וא''ת ומה בכך מ''מ נילף קרחה מתפילין דאין ג''ש למחצה ונימא מה תפילין נשים פטורות ה''נ גבי קרחה וי''ל דשמא לא נגמרה ג''ש אלא לאשמועינן מקום הנחת תפילין וקשה להר''ם אמאי אין מניחין תפילין בכל הראש כי היכי דקאמר קרחה בכל הראש ושמא להכי מהני האי בין עיניכם דהוה מצי למכתב בראשיכם ואע''ג דגבי קרחה כתיב בין עיניכם ואפ''ה קרחה בכל הראש וי''ל דליגמר ג''ש נכתב: הסמיכות והתנופות וההגשות. נראה דמהגשות ואילך מיירי בכהנים ואתו קראי בגמ' למעוטי כהנות אבל סמיכות ותנופות איירי בישראל: הקבלות והזאות. והולכה וזריקה לא קתני דהולכה בכלל קבלה שהרי מן והקריבו הכהן נפקא כמו קבלה וזריקה בכלל הזאה וא''ת אמאי איצטריך קרא בגמרא למעוטי נשים תיפוק ליה דכולהו מ''ע שהזמן גרמא הוו שהרי אינן נוהגות אלא ביום כדכתיב (ויקרא ז) ביום צותו להקריב קרבניהם וי''ל דמ''מ איצטריך קרא למעוטינהו ולמיפסל קרבן בנשים דאי לאו קרא לא הוה ידעינן שהעבודה פסולה בהן להכי איצטריך קרא למעוטי למימר דמחללי עבודה ועבודתן פסולה מיהו מסמיכה קשה אמאי איצטריך קרא למעטינהו דהא עבודה לא אתחלל בהכי כלומר בלא סמיכה נמי אין הקרבן פסול בכך ואם נעשה סמיכה בנשים לא מיפסל קרבן בכך. וי''ל דמ''מ איצטריך קרא למעוטי דסד''א משום דכתיב וסמך ושחט איתקש סמיכה לשחיטה מה שחיטה כשרה בנשים כדתנן בזבחים (דף לא:) ומייתי בשמעתא קמייתא דשחיטת חולין (דף ב:) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים וכו' אף סמיכה כשרה בנשים להכי איצטריך למעוטי ותנופה נמי איצטריך למעוטי משום דאשכחן תנופה דכשרה בנשים כדמפרש לקמן: