קידושין לה ע"ב

דף לה - ב

אבל לגבי הדין שבעליו של השור ההורג חייב כופר - אימא היינו אומרים כי רק בהורג  איש, ד"בר מצות", אין, חייב כופר, אבל ההורג אשה, שאינה חייבת במצות כאיש, לא חייב כופר, לכן הוצרכה התורה להשמיענו שאשה שוה לאיש גם לגבי שור המועד ההורג את האשה שבעליו חייב כופר.

ואי אשמעינן הא [ואם התורה היתה משמיעה רק לגבי חיוב מיתה], היינו אומרים כי רק לגבי חיוב מיתה שוה אשה לאיש שיתחייב ההורגן מיתה, ובעליו של שור המועד ההורגן חייב כופר, משום דאיכא איבוד נשמה ולכן חייבו הכתוב כופר, לפי שחס רחמנא עלה [על האשה], אבל לגבי הנך תרתי [שני אלו] - עונשים ודיני ממון, אימא [היינו אומרים] כי לא שוה האשה לאיש, לכן צריכא להשמיענו ששוים גם לגבי עונשים וגם לגבי דיני ממון וגם לענין שההורגן מתחייב במיתה.

שנינו במשנה: חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים, שהנשים פטורות.

והוינן בה: בשלמא בלאו של בל תטמא למתים, הנשים פטורות משום דכתיב [ויקרא כא א]: "אמור אל הכהנים בני אהרן", ודורשים בני אהרן - ולא בנות אהרן.

אלא בלאו של בל תקיף, שאסור לגלח ולהשוות את תחילת צמיחת השיער של צדעי המצח לאחורי האוזן ולגלח את השיער שביניהם, וכן בלאו של בל תשחית מנלן שהנשים פטורות?

ומבארינן: דכתיב [ויקרא יט כז]: "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך", ודורשים: כל שישנו בהשחתה, ישנו בהקפה. והני נשי [ואלו הנשים], הואיל ולא איתנהו [אינם] נכללים באיסור השחתה של הזקן - ליתנהו [אינם] כלולים באיסור הקפה של הראש.

ומנלן דלא איתנהו [ומנין אנו יודעים שאינם] נכללים בלאו של השחתה?

איבעית אימא: סברא, דהא לא אית להו [שהרי אין להם] זקן.

ואיבעית אימא: קרא ^[6], דאמר קרא: "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך".

מדשני קרא בדיבוריה [מכך ששינה הכתוב בדיבורו] שבתחילה לגבי איסור הקפת הראש דיבר בלשון רבים, ואילו אחר כך לגבי איסור השחתת הזקן דיבר בלשון יחיד ^[7].

לכן אנו דורשים: דאם כן שגם הנשים חייבות, ניכתוב רחמנא [שהתורה תכתוב] בלשון רבים כמו קודם לכן, "פאת זקנכם".

מאי זקנך בלשון יחיד? לדרוש ולמעט: דווקא זקנך נאסר בהשחתה - ולא זקן אשתך, אפילו אם העלתה זקן והשחיתה ^[8].

ומקשינן: ולא? וכי אשה שצמח לה זקן אינה כלולה בלאו של השחתת הזקן?

והתניא: זקן אשה והסריס שהעלו שער - הרי הן כזקן לכל דבריהם.

מאי לאו, וכי אין כוונת הברייתא להשחתה, שאף נשים הן בכלל הלאו של השחתת הזקן.

ומתרצינן: אמר אביי: להשחתה לא מצית אמרת! אי אפשר לומר שהם בכלל הלאו של השחתת הזקן.

כיון דיליף [שלומדים] בגזירה שוה "פאת" "פאת" מבני אהרן, שכתוב לגבי ישראל "פאת זקנך" ולגבי כהנים כתוב "ופאת זקנם לא יגלחו".

ודורשים: מה להלן, לגבי כהנים, נשים פטורות, כיון שכתוב בפרשה שם "בני אהרן" למעט בנות אהרן [וכעת הגמרא סוברת כי המיעוט שממעטים בנות אהרן נאמר על כל האיסורים הכתובים בפרשה שם] אף כאן, לגבי ישראל, נשים פטורות.

ומקשינן: ואי סבירא לן [אם אנו סוברים] דכי כתב [כי מה שכתוב] בפרשת הכהנים "בני אהרן" למעט בנות אהרן, אכוליה ענינא כתיב [נאמר על כל הענינים הכתובים בפרשה שם].

אם כן מדוע צריכה התורה להשמיענו גזירה שוה?

נישתוק קרא מיניה, מהגזירה שוה של "פאת" "פאת" למעט את הנשים מאיסור השחתתה הזקן הכתוב לגבי ישראל, ותיתי [ונלמד דין זה] בקל וחומר מכהנות ^[9].

ואנא אמינא [ואנו נאמר] קל וחומר זה: ומה כהנים, שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, מיעט הכתוב, שדווקא בני אהרן מצווים באיסור השחתת הזקן - ולא בנות אהרן.

אם כן, ישראל, שלא ריבה בהם הכתוב כל כך הרבה מצוות, לא כל שכן שממעטים את בנות ישראל מאיסור השחתת הזקן.

ומתרצינן: אי לאו שהתורה היתה משמיעה לנו את הגזירה שוה "פאת" "פאת" למעט את הנשים מאיסור השחתת הזקן, הוה אמינא [היינו אומרים] כי מה שכתוב בפרשת כהנים "בני אהרן" למעט את בנות אהרן, נאמר רק על איסור טומאה שכתוב מיד לאחר מכן ^[10], ולא על איסור השחתת הזקן שכתוב כמה פסוקים אחרי זה [בפסוק ה], כיון שהכתוב הפסיק את הענין בינתים, כגון "לה יטמא" [שם ג] שכתוב בינתיים.

ומקשינן: השתא [עכשיו] שאנו דורשים גזירה שוה, נמי נימא [גם כן נאמר] כי הכתוב הפסיק הענין בין המיעוט של "בני אהרן" ולא בנות אהרן לבין האיסור של השחתת הזקן, והמיעוט נאמר רק על האיסור לכהנים להטמאות למת, ולא על איסור השחתת הזקן.

ואי משום גזירה שוה שנכתבה ללמוד ממנה למעט את הנשים מאיסור השחתת הזקן בישראל, ניתן לומר, כי הגזירה שוה לא נכתבה בשביל למעט את הנשים, אלא מיבעי ליה [נצרכת לה] לדרשה אחרת.

לכדתניא: שכתוב שם בפרשת כהנים [ויקרא כא ה]: "ופאת זקנם לא יגלחו" - יכול גילחו במספריים יהיה חייב בלאו זה?

תלמוד לומר: לגבי ישראל [ויקרא יט כז] "לא תשחית את פאת זקנך" ללמד שחייב רק אם גילח את הזקן דרך השחתה, שהסיר את השיער עד השורש [וזה לא שייך במספריים].

יכול לקטו את השיער שבזקן במלקט [במלקחים, כמין צבת קטנה של מצחצחי חרבות שמחליקים בו את תיק הסייף], וברהיטני [במקצוע - כלי שבו מחליקים קורות וקרשים] יהא חייב?

תלמוד לומר: בפרשת כהנים "ופאת זקנם לא יגלחו", ללמד שחייב רק אם גילח את הזקן דרך גילוח, ואין דרך גילוח במלקט ורהיטני.

הא כיצד חייב על גילוח הזקן?

כשמסיר את השיער על ידי גילוח שיש בה השחתה, הוי אומר: זה גילוח בתער שמסיר את השיער עד השורש.

וללימוד זה צריך את הגזירה שוה של "פאת" "פאת", כדי ללמוד את איסור גילוח זקן שבפרשת ישראל מאיסור גילוח זקן שבפרשת כהנים וכן להיפך. ומנין לנו ללמוד מהגזירה שוה למעט את הנשים מאיסור גילוח זקן.

ומתרצינן: אם הגזירה שוה לא נכתבה כדי ללמד שממעטים את הנשים מאיסור זה, אם כן, די היה אם ניכתוב קרא "לא תשחית את שבזקנך", והיה נחשב כאילו כתוב "פאה" כיון שכתוב כבר בתחילת הפסוק פאה, שכתוב "לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך", ומכך שהיה נכתב לגבי זקן "את שבזקנך" ולא "את זקנך" היינו יודעים שהכוונה על הפאה, והיה נחשב כאילו כתוב "לא תשחית פאות שבזקנך" ועדיין יכולים אנו ללמוד בגזירה שוה "פאת" "פאת", פרשת ישראל מפרשת כהנים, שהאיסור הוא רק כשעושה גילוח של השחתה, או שהיינו לומדים בבנין אב מגילוח זקן של כהנים לגילוח זקן של ישראל וכן להיפך.

מאי [מה הוא] "פאת זקנך" שנכתב ^[11]?

שמע מינה, [מוכח מזה] שנתפרש "פאת" לגבי זקן, כי הגזירה שוה נכתבה כדי ללמד תרתי:

א. כדי ללמד את אופן החיוב בגילוח זקן מישראל לכהנים ומכהנים לישראל.

ב. לענין המיעוט של "בני אהרן" ולא בנות אהרן, שהגזירה שוה מלמדת כי משווים את פרשת ישראל לכל האמור בפרשת כהנים, וכיון שכתוב בפרשת כהנים "בני אהרן" למעט בנות אהרן, לומדים בגזירה שוה למעט את הנשים מאיסור גילוח זקן ^[12].

ומקשינן: אם נשים נתמעטו מאיסור גילוח זקן, אם כן, ואלא הא דתניא [מה ששנינו בברייתא]: זקן האשה והסריס שהעלו שער - הרי הן כזקן לכל דבריהם, למאי הלכתא [לענין איזה הלכה נאמר]?

אמר מר זוטרא: לענין טומאת נגעים נאמר!

שסימני נגעים במקום שיער חלוקים מסימני נגעים במקום עור בשר. בנגעי עור בשר - שיער לבן נחשב לנגע, ואילו בנתק שבראש ובזקן - שיער צהוב נחשב לנתק. והברייתא מחדשת, שאם העלתה האשה שער בזקנה, נחשב שיער של זקן לענין סימני ניגעה, שהם כדין נתקי זקן ולא כדין נגעי עור בשר.

ומקשינן: כיצד אפשר לומר שהברייתא מחדשת כי זקן האשה נחשב זקן לענין טומאת נגעים? והרי לענין טומאת נגעים בהדיא כתיבא זקן האשה, שכתוב: [ויקרא יג כט] "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן"!

אלא, אמר מר זוטרא: הברייתא נאמרה לענין טהרת נגעים, שכאשר תטהר, תצטרך לגלח גם את הזקן, כדין טהרת מצורע בתגלחת וציפורים.

ומקשינן: לענין טהרת נגעים נמי פשיטא שזקן האשה נחשב זקן, כיון דבת טומאה היא, שהנגע בשיער בזקן האשה נחשב כדין נתק בזקן, אם כן פשוט שגם לענין טהרה, זקן האשה בת טהרה היא ונחשב זקן לענין טהרה.

ומתרצינן: איצטריך הברייתא לחדש לענין טומאת נגעים, להשוות סימני נתקי זקן האשה לסימני זקן האיש.

ומה שהקשנו כי בהדיא נכתב בפסוק, לא קשה, כי סלקא דעתך אמינא שהכתוב לצדדים כתיב: ו"אשה" הכתובה בפסוק מוסבת רק על נתקי הראש, "איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש", ו"או בזקן" שכתוב אחרי זה, הדר אתאן לאיש ולא לאשה.

קא משמע לן הברייתא שזקן האשה, נחשב כזקן לכל דבריהם.

איסי תני: אף באיסור בל יקרחו - נשים פטורות.

מאי טעמא דאיסי?

משום דדריש הכי:

כתוב [דברים יד א - ב]: "בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו [לא תעשו חבורה על מת ^[13]] ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך", ואיסי דורש את המיעוט: "בנים" ולא בנות לענין איסור קרחה שנאמר אחרי איסור גדידה.

אתה אומר כי המיעוט נאמר לקרחה, או אינו [שמא לא] נכתב המיעוט אלא לגדידה, שכתובה מיד אחרי המיעוט של "בנים" ולא בנות, ומנין שהמיעוט נאמר על איסור קרחה שנכתב אחרי איסור גדידה.

ומתרצינן כשהוא אומר בפסוק שאחריו: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" אף הנשים בכלל "עם" - אם כן הרי גדידה אמור, שהנשים נתרבו שהם בכלל האיסור.

הא מה אני מקיים במה שהכתוב ממעט "בנים" ולא בנות?

אנו מפרשים שנאמר לקרחה.

ומקשינן: ומה ראית לרבות את הגדידה מהפסוק "כי עם קדוש" שאף הנשים בכלל, ולהוציא את הקרחה שלא נתרבו הנשים מ"עם". הרי המיעוט מוסב על איסור גדידה בדיוק כמו שמוסב על איסור קרחה?

ומתרצינן: מרבה אני את הגדידה מ"עם", שאף הנשים בכלל האיסור, משום שהוא איסור חמור, שישנה לאיסור גדידה גם במקום השער וגם שלא במקום שער, ומוציא אני את הקרחה, שהנשים נתמעטו מהאיסור מחמת המיעוט של "בנים" ולא בנות, משום שהוא איסור קל יותר, שאינה לאיסור קרחה אלא במקום שער ^[14].

ומקשינן: ואימא [ואומר]: כי המיעוט "בנים" ולא בנות - נאמר בין לקרחה בין לגדידה, וכי כתב "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" לרבות את הנשים - באיסור שריטה הוא דכתיב! [ההבדל בין שריטה לגדידה הוא, שאחד מהם נעשה ביד ואחד נעשה בכלי].

מדשני קרא בדיבוריה דאם כן נכתוב קרא פאת זקנכם. פי' כדכתיב ראשיכם מדשני קרא בדבוריה דרישיה בלשון רבים כתיב ואמר סופיה לשון יחיד שמע מינה למעוטי זקנך ולא של אשתך ומקשינן ליה הקפה ואע"ג דכתיב ראשיכם לא שלך ולא של אשתך קאמר אלא ראשיכם דעלמ' קאמר ודאי דהא איתקש להשחתה וא"ת דילמא לכך סמכו להקפה ללמד עליו דזקנך דוקא ולא של אשתך להכי לא הוי צריך היקש' אלא מכיון דכולה פרשה כתיבא בלשון רבים והאי לא תשחית לשון יחיד ש"מ זקנך דוקא ולא של אשתך:

אי בעי' אימא סברא דהא לית להו זקן. פירוש דקרא כתיב לא תקיפו ואחד ניקף ומקיף במשמע דלהכי כתבה רחמנא בלשון רבים כדכתב הרב ר' אברהם ב"ד במסכת מכות ואע"ג דאתיא כרב אסי התם דאין הניקף לוקח מלקות בלחוד מיעט לה משום דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אבל לא משמע מלאו וזימנין דלוקין כשעשה מעשה שמסייעו או שמקיף עצמו כדאיתא התם. בהדיא דכיון דקרא דלא תקיפו קאי אמקיף וניקף ואין אשה בדין ניקף דהא לית לה זקן ליתא נמי אפילו במקפת לאחרים וזה נכון:

אי בעית אימא מדשני קרא בדיבורו דא"כ נכתוב קרא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך. פי' מדשני קרא בדבורו דכתיב זקנך בלשון יחיד משמע דלמעוטי זקנך ולא זקן אשתך ואתיא הקפה דאיתקשו לזקן וגמר מיניה דמה השחתה זקנך ולא זקן אשתך אף הקפה נמי אשה פטורה. וכי תימא אדרבה מדשני קרא בדיבוריה דכתב הקפה בלשון רבים פאת ראשיכם וכתב השחתה בלשון יחיד זקנך מכלל דזקנך ולא זקן אשתך דוקא אבל הקפה ראשו וראש אשתו. דאי לא מאי האי דשני קרא בדיבוריה הא לא שני מידי דליכא הפרישה בין ראשיכם לזקנך וא"כ לכתוב כוליה קרא בלשון יחיד ואיכא למימר דאנן הכי קאמרינן דמדשני קרא בדיבוריה שכל הפרשה שלמעלה מפסוק זה בלשון רבים וכתב זקנך בלשון יחיד מכלל דזקנך ולא זקן אשתך וכיון דכן הדרה הקפה דאיתקשו להשחתה וגמרו מיניה דמה השחתה נשים פטורות אף הקפה נשים פטורות:

ותמיהא לי מנא לן דהאי דשני קרא בדיבוריה להכי הוא דאתי דלמא כתב הקפה בלשון רבים לרבות הניקף והמקיף והשחתה כתב בלשון יחיד לחייב המגלח והמשחית בלבד לפטור המתגלח. ונימא ליה דבין במגלח בין בשריטה בין בהקפה בכולהו העושה והנעשה שווין ולוקין כשעושין מעשה ולהכי הכתיב בהו בלשון רבים ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכו' וכו' וכן בהשחתה כתיב לשון רבים גבי בני אהרן פאת זקנם לא יגלחו וגמרינן פאת פאת מבני אהרן וכן הוא מפורש בתוספתא המקיף פאת ראשו של חבירו שניהם חייבין וכן היא בפאת זקן ובקרחה ובשריט' וכתוב' קעקע והתם נמי תני' בהדיא שאינו חייב עד שיקפנו בתער וכן הלכה והשתא דאתינן להכי הוקשו השחתה והקפה זה לזה דמה השחתה נשים פטורות אף הקפה נשים פטורות ומה הקפה אחד המקיף ואחד הניקף כדכתיב ראשיכם בלשון רבים אף השחתה א' המשחי' וא' הנשחת:

הא דאמרינן זקן האשה והחרס דמשמע דסריס יש לו זקן ואלו בעלמא מנינן הסימני סריס שאין לו זקן איכא למימר דהאי בסריס אדם וההיא בסריס חמה שיש לו זקן לאחר עשרים שנה:

שריטה וגדידה אחת היא. פי' דכל חד מינייהו משמע בין ביד בין בכלי ובכל חד מינייהו חייב שתים משום שריטה ומשום גדידה וכן הלכה. מיהו דוקא גדידה ושריטה אסורה אבל הכאה על בשרו שרי כדאמרינן בסנהדרין ברבי עקיבא על רבי אליעזר שהיה מכה על בשרו עד שדמו שותת לארץ:

כבר ביארנו שהאשה אינה באיסור השחתת זקן ולא באיסור הקפת הראש לא לעצמה אם העלת שער בזקנה ולא בהשחתת זקן האיש או הקפתו ומכל מקום לענין טומאת נגעים האמורה בראש או בזקן אם העלת האשה שער בזקנה הרי היא בדין טומאת נגעים שבזקן שהיא חלוקה מנגעי שאר בשר כמו שיתבאר במקומו והוא שאמרו זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבריהם ור"ל לכל עניני טומאת נגעים וטהרתם הא לענין השחתת זקן לא כמו שביארנו:

השחתת זקן אין בה חיוב אלא בגלוח שיש בו השחתה הא כל שגלח במספרים אין כאן חיוב שאין זה השחתה ואם לקטו במלקט וברהיטני ובכיוצא באלו מכלים שמלקטין בהם את השער דרך ליקוט ועוקרין אותו משרש פטור שאין זה גלוח ואי זה הוא גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער:

גמרא כיון דאיכא איבוד נשמה חס רחמ' עליה. וא"ת ע"כ לשאר עונשי ודיני אתא לרבויי דלגופיה לא איצטריך דמקרא קמא נפקא לן כי יגח שור את איש או את אשה ומת ואע"ג דבתר הכי כתיב אבל מאן דמחייבתן סקילה מחייב מועד כופר וסקילה וי"ל דאכתי איצטריך קרא לכדדריש רע"ק בשור שנגח ד' וה' מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה:

זקן האשה והסריס. תי' היכי משכח' לה זקן בסריס למ"ד בפ' הערל (פ.) עד שיהיו בו כולם וי"ל כגון שהביא זקן לאחר שהיה בן עשרים שכבר נולדו לו כל סימני סריס:

להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת. תי' דשביק דרשא דלעיל זקנך ולא זקן אשתך וצ"ל דאביי לית ליה ההוא דרשא:

נכתוב רחמנא את שבזקנך דגילוח שיש בו השחתה הוה שמעי' בגלויי מילתא בעלמא בלא ג"ש דפאת פאת:

לא הקיפו פאת ראשיכם. ראיתי כתוב דבתוספתא דמכות תנאי דאין הקפה אסור' כי אם בתער:

אי לאו גזירה שוה ה"א כי כתב בני אהרן אכולה עניינא כתיב ונשים פטורות ואתאי גזירה שוה ללמד על בנות ישראל שיהו גם הן פטורות דאי בני אהרן לאו אכולה עניינא קאי אלא אטומאה בלחוד אבל בכולה עניינא נשים חייבות א"כ גזירה שוה לחייב נשי ישראל קא אתיא פשיטא דהא איתקש אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומאי איצטרך גזירה שוה אלא ודאי ש"מ דגבי כהנים נשים פטורות ואתאי גזירה שוה למיפטר נמי נשי ישראל לטהרת נתקים פי' נראה לי שאם נולד כגריס בהרת בעור הבשר ומקצתה על הזקן אינה מצטרפת והרי היא טהורה כדתנן בפרק ששי דנגעים שהראש והזקן אינם מצטרפין עם עור הבשר:

שריטה וגרידה אחת היא פי' ולמה חלקן הכתוב לעבור עליה בשני לאוין כדאמרינן גבי נשך ותרבית:

גמרא מדשני קרא בדיבוריה כו' מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך כו' אע"ג דליתנהו נמי [בהקפה] מהיקשא דכל שישנו בהשחתה כו' לא הוה למיכתב נמי ראשך בלשון יחיד ולא ראש אשתך דאם כן לא הוה ידעינן כלל דשני קרא בדיבוריה דאימא דלישנא דקרא הוא בלשון יחיד ולא הוה דייקינן מיניה כלל לא לא ראש אשתך ולא לא זקן אשתך וק"ל:

בפרש"י בד"ה הפסיק הענין ולא קאי בני כו' שיש הפסק בינתיים כגון לה יטמא עכ"ל למאי דקיימינן הכא לתנא דמתני' דמחייב לנשים בקרחה מדלא תני נמי חוץ מבל קרחה כמ"ש התוס' לקמן המ"ל לא יקרתו וגו' הפסיק הענין ודו"ק:

תוס' בד"ה הרי הוא כזקן כו' כדאמר בפרק יוצא דופן הס"ד ואח"כ מה"ד להשחתה לא כו' מדשני קרא בדיבוריה או מסברא דלעיל וי"ל דה"מ כו' כצ"ל מת"י וק"ל:

בד"ה אם כן ליכתוב כו' וכל שכן בישראל מגזירה שוה דפאת פאת עכ"ל רצה לומר דבתר דגלי לן בגזירה שוה דפאת פאת דלא הפסיק הענין כל שכן נמי הוי בישראל מכהן וק"ל:

רש"י בד"ה ולא זקן כו' והשחיתה הס"ד:

תוס' בד"ה הרי הוא כו' וי"ל כגון שהביא כו'. נ"ב פי' ואיירי שלא הביא ב' שערות ולא נולדו בו סימני סריס וה"ה דהוה מצי לתרוצי דאיירי שנולדו בו סימני סריס קודם עשרים וא"כ לכשיגיע לעשרים הוה סריס ודאי וא"כ אם גדל לו זקן אחר עשרים שנה היכא שנעשה כבר סריס לא מהני וכן פירשו התוס' בפרק הערל (יבמות דף פ ע"ב) ע"ש:

תוס' ד"ה איש. דהא איתקש עבד כו'. ל"י למאי הוצרכו לזה הא מפורש כאן דאשה חייבת במצות:

גמרא ואב"א קרא דא"ק כו' ולא תשחית את פאת זקנך. כצ"ל:

שם מדשני קרא בדיבורא כו'. עי' רש"א. ועי"ל דאיצטריך קרא למיכתב לא תקיפו בלשון רבים לדרשא דאחד המקיף ואחד הניקף וכיון דהתחיל בל"ר סיים נמי בל"ר ראשכם:

שם א"כ ניכתוב קרא את שבזקנך. נ"ל דזהו שדקדקה התורה לכתוב את גבי פאת זקן (ובפאת הראש לא כתיב את) להורות לנו לדרוש יתורא דפאת דכיון דכתיב את היה די לכתוב שבזקנך:

שם לטהרת נגעים. פרש"י דחוק. ולע"ד נל"פ דר"ל לענין תגלחת טהרה דכתיב בה ואת זקנו ופריך כיון דבת טומאה היא אלמא דיש לה חשיבות זקן ה"ה לענין גלוח נמי וכעין סברת התוס' בד"ה להשחתה:

שם ומוציא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער. מכאן נ"ל ראיה קצת להנ"י שהבאתי במכות (כ) דחיובא דקרחה איתא גם בזקן (ושם תמהתי עליו) מדלא קאמר שאינה אלא בראש:

תד"ה א"כ. ונוכל לומר בבנין אב כו'. נראה דר"ל דנוכל לפרש ג"כ דנילף בב"א מכהנים דאינו אלא בפאת. ומש"כ והדר יליף כו' בפאת פאת כו' ר"ל אחר שהבאנו פאת בישראל מכהנים בב"א. ואין להקשות דל"ל ב"א הלא נוכל ללמוד מק"ו מכהנים שאינם מוזהרים אלא על הפאות ישראל לא כש"כ די"ל דבלא ב"א יל"פ דישראל לא הוזהרו על כל הפאות דזקן שהן חמש אלא על פאה מיוחדת כמו באמצע הסנטר שהוא שבולת הזקן. והגהת הב"ח בדבריהם א"נ ע"ש:

בא"ד כגון הקפת הראש. נ"ל למחוק דאינה כתובה בכהנים:

תד"ה וכי. פי' בקונטרס דס"ד דגדידה כו'. כצ"ל:

בד"ה הפסיק הענין ולא קאי בני אהרן אלא אטומאה לחוד שיש הפסק בינתים כגון לה יטמא עכ"ל. פירוש דלענין לה יטמא ע"כ הושוו נשים לאנשים דהא מ"ע שאין הז"ג הוא וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל אלא שטעות נפל שם בדפוס. ומיהו זה לא יתכן אלא למ"ד לה יטמא מצוה אבל למ"ד רשות ליכא למימר דהפסיק הענין וא"כ תיקשי להאי מ"ד אמאי שני קרא בלישנא מיהו י"ל דמ"ד רשות ס"ל דהנשים חייבות בבל יקרחו כדס"ל לתנא דמתניתין ויליף לה מכי עם קדוש אתה ולית ליה ילפותא דבני' ולא בנות דמוקי לה לדרשא אחריתא כדלקמן וא"כ לפ"ז אמרינן בפשיטות דבל יקרחו הפסיק הענין אלא דמה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש דלה יטמא הפסיק הענין היינו משום דאליבא דאיסי בן יהודא גופא דאמר דאף בבל יקרחו נשים פטורות ואפ"ה אמרינן בסמוך בשמעתין דאי לאו ג"ש דקרחה קרחה ה"א דהפסיק הענין וא"כ ע"כ היינו משום דלה יטמא הפסיק הענין והיינו כמ"ד לה יטמא חובה מש"ה ניחא ליה לפרש כולה בחד גוונא ועוד דאפשר דתנא דמתניתין נמי ס"ל כאיסי וכדאמר רבי יוחנן לעיל אמתניתין דאין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ ועוד דבפלוגתא לא קא מיירי כן נ"ל:

גמרא אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף מפאת פאת. עי' בתוס' שכתבו ליישב דלא אמר מדשני קרא בלישנא אלא דאכתי יש להקשות איפכא כיון דלמסקנא דאביי יליף לה בג"ש דפאת פאת אמאי איצטריך לעיל למימר מדשני קרא בלישנא. והנלע"ד דמג"ש דפאת פאת לחוד לא הוי מצינן למילף לפטור' דנהי דפאת זקנך מיותר לג"ש כדמסיק אפ"ה איכא למימר איפכא לאידך גיסא דג"ש לחיובא אתא משום דמסברא פטורות בין כהנת בין ישראלית מטעמא דאמרי' איבעית אימא סברא דהא לית להו זקן ומש"ה הקיש הכתוב כל שישנו בפאה ישנו בזקן והני נשי דחייבות בפאה דהא יש להן פאה חייבות בלא תעשה ועוד דכתיב ראשיכם לשון רבים ובתר הכי ילפינן ג"ש לחייב נמי אף בכהנת ואע"ג דאיכא ק"ו אפ"ה איצטריך ג"ש דלא תימא בני אהרן אכולה מילתא קאי. ועוד דבלא"ה לענין חיובא ע"כ לא סמכינן אק"ו דאלת"ה אמאי כתבה רחמנא כלל גבי כהנים האיכא ק"ו מישראל אע"כ דלעבור בשני לאווין וא"כ בכהנת נמי ה"א דלחיובא אתא. ומש"ה קאמר לעיל דלא שייך לאוקמי הקישא דזקן לפאה לחיובא כיון דשני בלישנא דנהי דמפשטא דקרא לא מצינן למילף דהא דשני בלישנא היינו משום דלית להו זקן אפילו הכי לא שייך למידרש מיהא הקישא לחיובא ולאפוקי מפשטא כן נראה לי נכון לפי שיטת פירש"י ותוספות. מיהו בסמוך אפרש בענין אחר יותר נכון:

שם השתא נמי נימא הפסיק הענין ואי משום ג"ש מיבעיא ליה לכדתניא כו' ולא שייך הכא למימר אין ג"ש למחצה כיון דבכהנת גופא לא ידעי' פטורא אלא אדרבא חיובא כמו בכל מצות ל"ת ובני אהרן הא אמרי' דהפסיק הענין וכל זה פשוט ומבואר ולא הוצרכתי לכתבו אלא לפי שראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שנדחק בזה ולא ידעתי כוונתו ע"ש:

שם א"כ ליכתוב קרא את שבזקנך כו' ש"מ תרתי. עיין פירש"י ותוספות ומשמע מפירושם דלקושטא דמילתא אתא ייתורא דג"ש לומר דלא הפסיק הענין אלא בני אהרן ולא בנות אהרן אהשחתה נמי קאי וילפי' ישראלים מכהנת בג"ש שכן כתבו התוס' להדיא והוסיפו כן על לשון רש"י ויש לתמוה טובא חדא דהא לקושטא דמילתא ודאי בני אהרן ולא בנות אהרן לאו אכולה מילתא קאי דהא ודאי הפסיק הענין לתנא דמתניתין דאליביה קיימינן דהא מחייב נשים בבל יקרחו וא"כ בל יקרחו ודאי הפסיק הענין. ועוד דהשתא נמי דגלי קרא דבנות אהרן אכולהו קאי אכתי לא שייך שפיר הג"ש דהאיכא ק"ו דישראלית מכהנת ואדרבא משום ייתורא דג"ש טפי הוי לן למימר איפכא דבישראלית מסתמא מחייבי כמו בכל לא תעשה וגלי הג"ש דבכהנת נמי חייבות לאפוקי דלא נימא דבני אהרן אכולה מילתא קאי ואי משום דלא איצטריך דאיכא ק"ו השתא לפטורא נמי איכא האי ק"ו איפכא ואדרבא איצטריך טפי לחיובא דלא נימא דגזירת הכתוב היא בכהנת לפטורא מבני אהרן מלבד מה שהקשיתי בסמוך דא"כ אמאי שני קרא בלישנא בישראל ועוד דמל' הרא"ש ז"ל משמע להדיא דלמסקנא נמי עיקר ילפותא לפטורא דהשחתה אתיא מדשני בלישנא ולא הביא כלל ילפותא דבני אהרן ולא הג"ש. מכל זה היה נ"ל לפרש הסוגי' בפשיטות דהא בלא"ה נמי יש לדקדק במאי דמקשה הש"ס לעיל ולא והתניא זקן האשה כו' מאי לאו להשחתה דא"כ אגופא דמתני' הוי ליה לאקשויי מתני' אברייתא ולשון ולא והתניא משמע דאשקלא וטריא דשמעתין קאי וכן הא דקאמר אביי להשחתה לא מצית אמרת נמי נראה תמוה דפשיטא דלא מצינן לפרש ברייתא להשחתה כיון דמתני' קתני בהדיא דפטירי לכך נלע"ד דאשקלא וטריא דשמעתין לחוד הוא דקשיא ליה הכי דמדיליף פטורא דהקפה מהשחתה והכל אף בישראלית דשני בלישנא ואהא מקשה ולא והתניא זקן והאשה כו' מאי לאו להשחתה ולפ"ז משמע ליה להמקשה דע"כ איירי ברייתא בהשחתה דישראלית דחייבות כמו בכל לא תעשה ומסברא נמי ליכא למיפטר אע"ג דלית להו זקן מ"מ הא אקיש רחמנא דכל שישנו בהקפה והני נשי הואיל ואיתנהו בהקפה איתנהו נמי בהשחתה ולפ"ז ע"כ הא דקתני מתניתין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא הכל איירי בכהנת לחוד דפטירי מגזירת הכתוב מהשחתה דבני אהרן אכולהו קאי וממילא דכהנת פטירי נמי מהקפה דכל שאינן בהשחתה אינן בהקפה ואהא משני אביי שפיר להמקשה דלא מצית אמרת הכי לפטור בכהנת ולחייב בישראלית דהאיכא ג"ש דפאת פאת והיינו כדמסיק בסוף אלא דהשתא משמע ליה לאידן מקשה דבאמת עיקר ילפותא דאביי לפטורא היינו בכהנת מבני אהרן ובישראלית מג"ש ומהא הדר ומקשה א"כ נישתוק מג"ש ונישתוק נמי בישראלית דשני בלישנא ונילף הכל מק"ו ואהא מסקינן שפיר אליבא דאביי דודאי עיקר ילפותא לאו מבני אהרן ילפינן דהפסיק הענין אלא מדמייתי לן הג"ש כדמסיק דניכתוב את שבזקנך ע"כ גלי קרא דבישראלית ודאי פטירי מדשני קרא בלישנא והשתא איצטריך שפיר הג"ש לפטור נמי בכהנת אע"ג דהפסיק הענין לענין בל יקרחו כן נ"ל נכון בעזה"י ובסייעתא דשמיא ולשון הרא"ש ז"ל מסייעני ובאמת שיש לדחוק ולפרש כן בכוונת רש"י ז"ל אלא דהתוס' לא כתבו כן ודוק היטב:

דאיכא איבוד נשמה. משום הכי חייביה רחמנא לשלם כופר: הקפת הראש. המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו שאחורי האזנים חלקים הם עד סמוך לגובה והצדעים מקום שער הם כולם והמשחית שער הצדעים שיהא ראשו מוקף בשוה לפדחתו וצדעיו ואחרי אזניו עגול סביב היא הקפה: כל שישנו בהשחתה. דזקן ישנו בהקפת הראש: ולא זקן אשתך. אפילו העלתה זקן והשחיתה: פאת פאת. כתיב בישראל פאת זקנך וכתיב בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו וקס''ד דכי כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן אכולא מילתא דכתיב בההוא עניינא קאי: נשתוק קרא מיניה. מג''ש דפאת פאת למעוטי נשים ישראליות ותיתי פטורא בק''ו מכהנות: הפסיק הענין. ולא קאי בני אהרן אלא אטומאה לחוד שיש הפסק בנתים כגון לה יטמא: מבעיא ליה לכדתניא. ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה דלא נתחייב אלא בהשחתה שע''י גילוח וכיון דאיכא לאוקמי לג''ש להכי לא תדרשה למעוטי בנות הואיל והפסיק הענין: מלקט. פליינ''א של מצחצחי חרבות שמחליקין בם את תיק הסייף: רהיטני. פליינ''א של עושי תריסין: ת''ל לא יגלחו. האמור בכהנים ואין דרך גילוח בכך ואתיא ג''ש ליתן האמור של כהנים בישראל ושל ישראל בכהנים: אם כן. דלהכי הוא דאתא נכתוב את שבזקנך דהוה ליה נמי כמאן דכתיב פאה דהא כתיב פאה בההוא קרא גבי ראש ומדהוי כתיב גבי זקן את שבזקנך ולא כתיב את זקנך ש''מ אפאה קאי וה''ק לא תשחית פאות שבזקנך והדר נילף גילוח דהשחתה בפאת פאת ישראל מכהנים א''נ בבנין אב חייב פאת זקן בכהנים וחייב פאת זקן בישראל: מאי פאת ש''מ תרתי. ג''ש שלימה לימדך הכתוב אף לכל האמור בענין: לטומאת נגעים. שסימני מקום שיער חלוקים מסימני עור בשר שבנגעי עור בשר כתיב שער לבן ובסימני נתקי ראש וזקן שער צהוב וקאמר הכא דאם העלתה אשה שער בזקנה הוו סימני נגעה כדין נתקי זקן: בהדיא כתיב. זקן של אשה דכתיב איש או אשה: לטהרת נגעים. לכשתטהר תטען דין טהרת מצורע בתגלחת וצפורים: איצטריך. לטומאת נגעים כדאמרן מעיקרא להשוות סימני נתקי זקן אשה לסימני זקן איש ודאמרת בהדיא כתיב סד''א לצדדין כתיב דאשה הכתוב בקרא לא קאי אלא אנתקי הראש ואו בזקן דכתיב בסיפיה אתאן לאיש ולא לאשה קמ''ל תנא דברייתא הרי הן כזקן לכל דבריהם: בנים ולא בנות. בנים אתם לה' לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בנים ולא בנות לקרחה אבל לגדידה אף הבנות: או אינו. אלא אף לגדידה: כשהוא אומר. בפסוק שלאחריו כי עם קדוש אתה ואף הנשים בכלל עם: ה''ג מרבה אני את הגדידה שישנה במקום שער ושלא במקום שער ומוציא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער: גדידה. אשגרטינ''ר וחוקי האמורי היו על מתיהן: בשריטה הוא דכתיב. וקס''ד שריטה וגדידה תרתי נינהו חד ביד וחד בכלי ואע''ג דשריטה בהאי ענינא לא כתיב כיון דדמיא לגדידה כתבה הכא ולא תימא אף היא נשים פטורות כתיב כי עם קדוש לרבויי והכי שפיר טפי ולאו לסרוסי קרא דהא בנים ולא בנות גבי גדידה כתיב ומיניה סליק.

איש דבר מצות הוא אין אשה לא. ולאו דוקא דהא איתקש עבד לאשה לחייבו במצות כאשה דגמר (בחגיגה דף ד.) לה לה מאשה אלא הכי קאמר אינה חייבת כל כך כמו איש: הרי הוא כזקן לכל דבריו. וא''ת ואיך תמצא זקן בסריס והרי מי שאין לו זקן אחד מסימני סריס ואמרינן. בסריס עד שיהיו בו כולן וי''ל כגון שהביא זקן אחר רוב שנותיו דכה''ג סריס הוא כדאמר פ' יוצא דופן (נדה דף מז.) דכי לא נולדו בו סימני סריס הוה קטן עד רוב שנותיו ובהגיע לרוב שנותיו הוה גדול והוה סריס.: להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת וכו'. וא''ת למה לי ג''ש הא מוכח ליה שפיר מדשני קרא בדיבוריה. וי''ל דה''מ מקמי דשמעינן בברייתא דיש להם חשיבות זקן בשום מקום אבל לבתר דשמעינן דגלי לית לן למעוטי מדשני כו': אם כן ליכתוב את שבזקנך. פירוש א''כ דלהכי הוא דאתא דהפסיק הענין נכתוב את שבזקנך דהוה ליה כמאן דכתיב פאה דהא כתיב פאה בהאי קרא גבי ראש ונוכל לומר בבנין אב שחייב בפאת זקן בכהנים כדכתיב ופאת זקנם לא יגלחו וחייב פאת זקן בישראל והדר יליף גילוח דכתיב גבי כהנים דהוי השחתה בפאת פאת דישראל מכהנים מאי פאת ש''מ ג''ש שלימה לימדך הכתוב אף לכל האמור בענין כגון הקפת הראש ופאת זקן דדרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן וכ''ש בישראל מג''ש דפאת פאת: וכי כתב עם קדוש לשריטה הוא דכתיב. פירש בקונטרס דסד''א דגדידה ושריטה תרתי נינהו וחד ביד וחד בכלי וא''ת מי הזקיקנו לומר דכי עם קדוש קאי אשריטה שלא הוזכרה באותה פרשה כלל ולא קאי אגדידה ואקרחה דכתיבי בהאי ענינא וי''ל דניחא ליה טפי למימר דכי עם קדוש קאי אשריטה אע''פ שלא הוזכר באותה פרשה מלסרס המקרא ולומר דבנים אתם לא קאי אלא תתגודדו דסמיך ליה אלא אקרחה שאין סמוך לו שהרי גדידה הפסיק הענין ואפכא לא מצית אמרת כדמפרש גמרא ומה ראית להוציא את הקרחה וכו' ועוד דיש גם סירוס אחר דעם קדוש קאי אגדידה שלפני פניו ולא אקרחה שלפניו: